מה לעשות עכשיו

פרק 1 למה אפשר ולמה צריך לעשות שינוי? (דב חנין) ממחאה למאבק

המאבק הזה התחיל בחול המועד פסח 2014. תמיד אהבתי את החג הזה ואת עונת האביב שבה הוא חל. אחרי שנבחרתי לכנסת, התחלתי להעריך את התקופה הזאת בשנה אפילו יותר: הזמזום מחריש האוזניים של המערכת הפוליטית פוסק לכמה ימים, יש זמן לנשום עמוק, להסתכל סביב ולתכנן קדימה.

על המהלך אליו החלטתי לצאת בפסח 2014 התחלתי לחשוב עוד קודם. שלוש שנים לפני כן, בקיץ 2011, התרחשה המחאה החברתית הגדולה. זה היה אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של ישראל. לאורך קיץ שלם, מאות אלפים הפגינו. מחנה אוהלים גדול נמתח לכל אורכן של שדרות רוטשילד בתל-אביב. עשרות מחנות דומים הוקמו גם בשאר הארץ. הפגנות בהשתתפות של אלפים, ואף רבבות, נערכו במוצאי שבתות, לא רק ברחובות תל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, אלא גם בעפולה ובקריית שמונה. הסיסמה המרכזית של המחאה היתה: "העם דורש צדק חברתי!"

במרכז המחאה עמד הכעס על יוקר המחיה. בתוך כך, סוגיית מחירי הדיור, בעיקר בשוק השכירות, תפסה מקום מרכזי. אבל הכעס הופנה גם כלפי המחירים הגבוהים של כלל המוצרים והשירותים. "קשה לחיות בארץ הזאת", נאמר שוב ושוב, והמוחים דרשו שינוי.

אבל למציאות החברתית העגומה של יוקר המחיה היה גם צד שני והוא לא דובר מספיק - השכר הנמוך. בישראל, עליית השכר מפגרת באופן משמעותי אחרי העלייה בפריון העבודה. תרמה לכך, בין השאר, היחלשות ארגוני העובדים.

השכר הנמוך קשור קשר הדוק לאי-השוויון בחברה שלנו. במהלך השנים, ישראל הפכה לאחת המדינות הפחות שוויוניות במערב. בהקדמה לספר הזה כתבנו שישראל היא מדינה עשירה, ודווקא על הרקע הזה בולטת העובדה ששיעורי העוני אצלנו גבוהים מאוד בהשוואה למדינות ה-OECD האחרות. העוני בישראל הוא רחב, ואין ציבור שהוא פוסח עליו. אבל ראוי לציין שהוא עמוק במיוחד בקרב הפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות: הציבור הערבי, החרדים, יוצאי ברית-המועצות, מזרחים, יוצאי אתיופיה, וקבוצות נוספות.

לעוני בישראל מאפיין בולט: זהו עוני של אנשים עובדים. שיעור האבטלה בישראל הוא נמוך. העני הישראלי הטיפוסי איננו מובטל שמחפש עבודה. בישראל רבים מהעניים הם אנשים עובדים. אנשים שקמים השכם בבוקר, עובדים במשך יום ארוך וקשה, חוזרים הביתה כשהם מתים מעייפות, משכיבים את הילדים לישון - ואחרי יממה תובענית שכזאת עדיין נותרים מתחת לקו העוני.

כחבר כנסת שפעיל בנושאים החברתיים, זיהיתי זאת כנקודת חולשה של המחאה. הבנתי שהיא שגתה בכך שלא התייחסה לסוגיית השכר. חשבתי שאת הטיפול בסוגיה הזאת צריך להתחיל מלמטה, מטיפול בבעיית העוני של האנשים העובדים. הבנתי שצריך להגדיר כאן מטרה פשוטה וברורה, מטרה שתוכל לדבר גם אל הציבור הגדול של עובדי הקבלן וגם אל הצעירים.

מכאן קצרה היתה הדרך להחלטה להתמקד לא במשכורת החודשית, אלא דווקא בשכר לשעה - החלטה פשוטה ומובנת בעיני עובדים צעירים ועובדים בתעסוקה ארעית.

"מינימום 30": כך התנהל המאבק

באביב שנת 2014 קיבלתי חיזוק משמעותי. "כוח לעובדים" - אירגון שהוא אומנם צעיר (הוקם בשנת 2007) אך ממלא תפקיד חשוב באיגוד עובדים - החליט לאמץ דרישה להעלאת שכר המינימום ל-30 שקל לשעה. שכר המינימום בישראל עמד אז על 23.12 שקל לשעה.

ההזדמנות הגיעה.

צריך לומר מייד: באביב 2014, העלאה ב-30% של שכר המינימום נתפסה כיומרנית וכבלתי-מציאותית. בשלטון נמצאה אז ממשלה עם אג'נדה כלכלית ימנית מובהקת: בנימין נתניהו, ראש הממשלה, היה ידוע בעמדותיו הכלכליות-חברתיות התאצ'ריסטיות, ולשר האוצר, יאיר לפיד, היו תפיסות דומות בתחומים האלה.

איך מייצרים שינוי דרמטי כמו העלאה כה משמעותית של שכר המינימום, כאשר הממשלה נמצאת בכיוון כל-כך הפוך?

התחלתי את המסע בפירסום סטטוס בפייסבוק. החלטתי לכתוב מסר פשוט עם גרפיקה תואמת: מסך שחור ועליו כיתוב גדול בלבן - "30 ש"ח לשעה". בכוונה בחרתי בשחור-לבן, צבעים ניטרליים שאינם מזוהים סמלית ורגשית עם מסגרת פוליטית ספציפית. המטרה היתה לייצר הזדהות פשוטה עם הדרישה, בלי שסמליות פוליטית או תרבותית תהווה חסם.

את הסטטוס פירסמתי ב-17.4.2014 והוא הפך לאחד הפופולריים שפירסמתי אי-פעם. היו לו קרוב לאחד-עשר אלף שיתופים ושנים-עשר אלף לייקים.

התגובה הזאת הוכיחה לי שאנחנו נמצאים בכיוון הנכון. סביב הדרישה נוצר בּאז גדול. את הבּאז הזה פעלנו להמשיך ולחזק. הוקמה קבוצת פעולה עם מתנדבים מכוח לעובדים וממעגלים נוספים. ביקשנו מאנשים בכל הארץ להצטלם עם דף של תמיכה בדרישה.

איך מתקדמים מכאן? ההיגיון אמר לנסח הצעת חוק ולהחתים עליה כמה שיותר חברי כנסת. וכשהכנסת חזרה מהפגרה, אכן התחלתי בפעולת ההחתמה. בסופו של דבר גייסתי רוב של שישים וארבעה חברי כנסת שחתמו על הצעת החוק, אבל זה לא הספיק. חתימתם של חברי כנסת לא מבטיחה, למרבה הצער, שהם גם יצביעו בפועל בעד הצעת החוק שעליה הם חתמו. הבנתי אפוא שלא אוכל להתקדם אם לא אחזק את מחויבותם של הח"כים לחוק, באמצעות זיהוי ישיר שלהם עם האנרגיה שהדרישה הזאת עוררה בציבור. ולכן פניתי גם לחברי הכנסת בהצעה להצטלם עם שלט מינימום 30 כזה, ולהעלות את התמונה לעמודי הפייסבוק שלהם.

כיוון שהפנייה לח"כים נעשתה אחרי שכבר נוצר באז ציבורי משמעותי סביב הדרישה, רבים מהם נענו והצטלמו עם השלט. לא רק חברי מפלגת העבודה ומרצ שבאופוזיציה, אלא גם חברי כנסת דתיים וחרדים דוגמת מנהיג ש"ס, אריה דרעי. בלטו במיוחד חברות הכנסת מירי רגב וגילה גמליאל מהליכוד, שהסטטוסים שכתבו זכו לעשרות אלפי שיתופים ותומכים. היענות חברי הכנסת חיזקה את הבאז עוד יותר, והפיצה את הדרישה למעגלים רבים נוספים.

הקמפיין נתקל גם בקולות מתנגדים. מקורביו של ראש הממשלה הסבירו בתקשורת שהעלאת שכר המינימום תהיה אסון חברתי, שהיא תגרור פיטורים המוניים ועלייה של שיעורי האבטלה. אבל, כיוון שהקמפיין התפשט במהירות, הוא תפס את המתנגדים לא מוכנים. אחרי מספר שבועות של קמפיין בכנסת ומחוצה לה, התייצבות ציבורית נגד הדרישה הפכה קשה. עד כדי כך הגיעו הדברים, שראש הממשלה נתניהו החליט להימנע מהבעה גלויה של עמדתו, למרות התנגדותו העזה.

במקביל התחלנו לייצר קמפיין שטח סביב הדרישה. כאן צריך לומר בכנות שהצלחתנו היתה מוגבלת. מעבר לפעילות ברשתות החברתיות קיימנו כמה פעילויות שטח, בעיקר משמרות מחאה ברחבי הארץ שבהן פעילים הניפו שלטי "מינימום 30", אבל לא עמדה אז לרשותנו תנועה מאורגנת ורצינית שיכלה לבנות קמפיין משמעותי.

ועם זאת, בזירה הפוליטית הקמפיין המשיך להתקדם. נפגשתי עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שהסכים להתגייס למערכה. היתה לכך משמעות גדולה. ההסתדרות הציבה את הנושא כעילה לסכסוך עבודה ארצי ואף איימה, בסוף 2014, לצאת בעטיו לשביתה כללית במשק.

בשלב זה הממשלה התפרקה סביב סוגיות אחרות. ליתר דיוק: סביב חוק "ישראל היום". אבל מערכת הבחירות שזה עתה נפתחה הועילה מאוד לקידום הדרישה להעלאת שכר המינימום: מצד אחד המתנגדים דממו, ומצד שני מספר מפלגות אימצו את הדרישה כחלק ממצע הבחירות שלהן. זה מה שעשתה למשל תנועת ש"ס. היא הציבה את הדרישה ל"מינימום 30" כתנאי לישיבה בקואליציה עתידית.

על הרקע הזה, הגיעה ההסתדרות להסכמות עם נציגי המעסיקים במגזר הפרטי לפיהן שכר המינימום יעלה בהדרגה במשך שנתיים, עד לרמה של חמשת אלפים שקל בחודש.

חומת ההתנגדות נפרצה.

החל מהלך של שינוי שבסיומו עומד שכר המינימום עומד עכשיו על 29.12 ש"ח לשעה.

השלב הבא היה משעשע למדי כאשר כל הפוליטיקאים מהשלטון, שעשו הכל כדי למנוע העלאה של שכר המינימום, החלו להתחרות ביניהם על הקרדיט לעלייתו. הגדיל לעשות הציניקן הגדול, בנימין נתניהו עצמו, שאמר ביום בו מליאת הכנסת אישרה את החוק להעלאת שכר המינימום, כי "מבחינתי העלאת שכר המינימום הוא מהלך מתבקש, חשוב וצודק מאין כמוהו, שיחזק מאות אלפי עובדים ובני משפחותיהם".

זהו סיפור אופטימי שהתחיל בתנאֵי פתיחה קשים. אבל את המציאות החברתית הבעייתית הזאת, תחת שלטון ימני ושמרני, לקחנו כנקודת מינוף למעשה השינוי.

בעיה, מעצם טבעה, דורשת מענה. היא יוצרת אפשרות של שינוי. ועומק הבעיות יכול להיות המקור לעוצמה של השינוי. אינני מתכוון כאן לטענה הפרימיטיבית והמוטעית שככל שהמצב יותר גרוע - כך יהיה בסוף יותר טוב. אני מתכוון להבנה יותר מורכבת לפיה כל התרחשות בעייתית בעולם המציאות, מייצרת מולה תגובת-נגד. ותגובת-הנגד הזאת יכולה לתרום לשינוי חיובי.

ללמוד מהמקרה האמריקאי

ההישג שהשגנו בפרשה הזאת הוא הישג נקודתי. העלאת שכר המינימום היתה מהלך חשוב, אבל מאבק חברתי לא צריך להימדד רק בראי היעד המיידי שלו, אלא גם בהיבטֵי רוחב ועומק: האם המאבק מצליח להכניס עוד אנשים למעגלי פעילות? האם הוא מתחבר לתחומים נוספים של שינוי? האם הוא מטעין אנשים באנרגיות חדשות של עשייה ומעורבות?

אני מצטער לומר שבכל אלה לא הצלחנו בקמפיין "מינימום 30". הקמפיין התנהל רק כמהלך נקודתי ומבודד. לא נוצרה סביבו תנועה שתחבר אותו לסוגיות נוספות, וגם לא היתה אז תנועה שתקלוט אליה את האנשים שביקשו לפעול ולעשות.

הכישלון שלנו בהיבט הזה בולט עוד יותר כאשר משווים אותו למאבק מעט דומה שהתרחש בארצות-הברית, בערך באותה תקופה. שָם, הקמפיין Fight for $15 ("הילחמו עבור 15 דולר") לא הצליח אומנם להביא להעלאת שכר המינימום הפדרלי ל-15 דולר לשעה, אבל הוא צירף אנשים רבים נוספים, במיוחד צעירים, למעגלים של מעורבות ופעילות חברתית ופוליטית. וחלק מהאנרגיה שנוצרה סביב הקמפיין הזה שימשה מאוחר יותר למאבקים חברתיים אחרים. בהמשך היא גם הטעינה בכוח רב את קמפיין הבחירות המלהיב של המועמד הסוציאליסטי, ברני סנדרס, שכמעט הצליח לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות בבחירות 2016.

הפרדוקס של מציאות ימינו

וכעת אנחנו מגיעים למבט כולל ורחב יותר. בתחילת המאה ה-21, החברה האנושית הגיעה לצומת של מפגש בין אפשרויות עצומות לבין סכנות גדולות.

בצד של האפשרויות נפתח מרחב גדול לחיים טובים בעקבות ההתפתחות הכלכלית, צמיחת הידע והקידמה הטכנולוגית. חשוב לזכור: בעולם שלנו יש עושר רב. הזדמנויות עצומות יכולות להיפתח, גם בפני אנשים שלא זכו להן בעבר. זה נכון לגבי רוב העולם, וזה נכון גם ספציפית לישראל.

מנגד, כפי שציינּוּ בהקדמה, במציאות שלנו ישנן סכנות גדולות. אי-השוויון הכלכלי מעמיק, והוא מלוּוה בתופעות של התפוררות חברתית. משבר האקלים מציב אתגר דרמטי בפני האנושות, בין השאר בגלי הפליטים שהוא מוליד. ובמישור הפוליטי, כוחות קיצוניים של ימין רדיקלי הופכים לדומיננטיים.

משהו תקוע בעולם, וגם בישראל.

רוב האנשים לא באמת יכולים לממש את ההזדמנויות שנפתחו בפני האנושות. רוב האנשים בעולם רואים את העושר בעיקר בטלוויזיה. חיי רוב בני האדם הם קשים, ומתאפיינים בחוסר ביטחון. לאנשים רבים בעולם אין תנאֵי חיים בסיסיים. בכמה וכמה מקומות בעולם, נוסף לאלה גם חוסר הביטחון שבמצב המלחמה המתמשך.

זה הפרדוקס הגדול במציאות ימינו: אפשרויות עצומות מול מימושים קטנים מאוד.

איך ממשיך הפרדוקס הזה להתקיים? למה בני האדם לא עושים את מה שצריך, בעולם וגם בישראל, כדי לקדם שינוי אמיתי? למה הם לא נאבקים נגד המציאות החונקת אותם ביותר מדי מובנים?

הסדר הקיים משתמר לא משום שכל האנשים חושבים שהוא טוב. אומנם יש לא מעט אנשים שמאמינים שאם הם רק יתאמצו יותר, הם יוכלו לחיות טוב יותר במסגרת השיטה הקיימת. אבל הסדר החברתי הקיים משתמר בעיקר משום שאנשים רבים משוכנעים שאין לו חלופה, שאין ברירה, שהחברה לא יכולה להיות מאורגנת אחרת.

בספר הזה ננסה לטעון שהתחושה הרווחת הזאת - מוטעית. בהחלט יכול להיות יותר טוב. ויש גם דרך לפעול כדי שבאמת יהיה יותר טוב.

השיטה מובילה לאסון סביבתי

בתחילת המאה ה-21 האנושות ניצבת בפני משבר סביבתי חסר תקדים. שינוי גדול נחוץ ודחוף כאן במיוחד.

לטענתנו, מקורו של המשבר הסביבתי טמון במאפיין מרכזי של המערכת הקפיטליסטית: היותה מערכת כלכלית שגדֵלה לאורך הזמן. הגידול הזה הוא גם מקור הכוח שלה, מקור הצלחתה ההיסטורית הגדולה.

המערכת הזאת הצליחה להתרחב על פני כדור הארץ כולו, ולא רק להדביר את צורות הקיום החברתי שקדמו לה - המשטרים הפיאודלים והקדם-קפיטליסטים - אלא גם את אלה שצמחו מתוכה והתיימרו להחליף אותה, כמו ברית-המועצות והמשטרים הדומים לה שהתקיימו במזרח אירופה.

הגידול איננו מאפיין שולי של הקפיטליזם. המערכת הקפיטליסטית גדלה כדי לייצר יותר רווחים. היא גדלה כיוון שבבסיס שלה יש תחרות בה החזק והגדול שורדים, והחלש והקטן נכחדים. לגדול או למות - זהו ההיגיון הפנימי של המערכת. הציווי הבסיסי שלה הוא, לפיכך, לגדול, לצמוח ולבלוע אחרים.

אם בשוק שלפני הקפיטליזם, כסף שימש ככלי להשגת סחורה, הרי שבמערכת הקפיטליסטית הסחורות הופכות לאמצעים להגדלת הכסף. בקפיטליזם המטרה איננה לייצר מוצרים או לספק שירותים מתוך צרכים ממשיים. המטרה היא הגדלת הרווחים.

וכאן בדיוק נמצאת הבעיה.

המערכת הקפיטליסטית, הגדֵלה ללא מעצורים, יושבת בתוך גוף סביבתי - כדור הארץ - שאיננו גדל וגם איננו יכול לגדול.

זה המקור המבני של המשבר האקולוגי אותו אנחנו חווים. משבר שמתבטא נכון לעכשיו במשברי פסולות, רעילוּת ואקלים. המשברים האלה מאיימים על אפשרויות החיים על פני כדור הארץ: משבר האקלים יהפוך אזורים שלמים לבלתי-מתאימים לחיי אדם, והוא כבר גורם לבצורות ולנדידות עמים, ופוגע קשות בחקלאות ובמאזנים האקולוגיים.

מנוע הגידול, מקור כוחה של המערכת הקפיטליסטית, הופך אפוא לבעיה קשה כאשר הוא מתנגש בגבולות יכולת ההכלה של כדור הארץ. וככל שהמערכת הכלכלית גדלה יותר, מחריפה הסתירה בינה לבין הסביבה.

המשבר הסביבתי קשור במישרין לאופיו של הגידול הכלכלי: כדי להשיג רווחים חדשים, על המערכת להמציא צרכים חדשים. כדי לעודד את הצריכה, המערכת מגבירה את קצב החלפת המוצרים. אבל ככל שמייצרים יותר מוצרים משתמשים ביותר משאבים ומייצרים יותר פסולות. כך, כדי להבטיח רווחים חייבים לייצר עוד ועוד, ללא קשר לצרכים האמיתיים של בני האדם, וללא קשר למגבלות סביבתיות.

אם כן: המשבר הסביבתי איננו תקלה במערכת אלא תוצאה ישירה של אופן פעולתה.

שלטון הכסף ועליית אי-השוויון

תוצאה ישירה נוספת של אופן פעולתו של הקפיטליזם, הוא שלטון הכסף והעשירים, המגדיל את אי-השוויון בחברה.

לואיס בְּרַנְדַייס (Brandeis), מגדולי המשפטנים בהיסטוריה האמריקאית, היה היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון בארצות-הברית. זה קרה ב-1916. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" הוא המשפט שהכי מזוהה עם ברנדייס, ושהפך לקלאסיקה. רעיון אחר שלו איננו כל-כך מוּכּר, אבל הוא חשוב לא פחות: "יכולה להיות לנו דמוקרטיה, ויכול להיות לנו עושר רב המרוכז בידי מעטים - אבל לא יכולים להיות לנו שניהם יחד".

שלטון העם או שלטון העשירים? דמוקרטיה או פלוטוקרטיה? זו הברירה העולה מהדברים של ברנדייס. מאה שנים אחרי שנאמרו, נראה שהבחירה נעשתה. בארצות-הברית ובעולם כולו. המערכת הקפיטליסטית הולידה פלוטוקרטיה, שלטון עשירים, קיצונית.

הפלוטוקרטיה לא נוצרה במקרה. היא התולדה הטבעית של הקפיטליזם. היא תוצאה של מערכת המכוונת ליצירת רווחים ולהגדלת רווחים. מי שלא בולע, נבלע. המערכת פועלת כך שהעשירים מתעשרים יותר ויותר, והחזקים מתחזקים יותר ויותר.

בייצור, ובכלכלה בכלל, מעורבים אנשים רבים. אבל במערכת קפיטליסטית לרובם המכריע אין שליטה ממשית. הבעלות והשליטה מרוכזות בידיים פרטיות מעטות. בעלי השליטה הללו נהנים מפרי עבודתם של העובדים, גם כאשר תרומתם האמיתית של הראשונים זעירה, או אפילו בלתי-קיימת.

רוב העושר בעולם מתרכז בידיים מעטות יותר ויותר. על-פי האירגון הבריטי "אוקספאם", בתחילת 2019, עשרים ושישה האנשים העשירים בעולם החזיקו יותר כסף מאשר המחצית הענייה של האנושות, 3.8 מיליארד אנשים במספר. המספר המקביל בשנת 2009 היה, אגב, 380. ותהליך ריכוז העושר בידיים מעטות ממשיך להתקדם במהירות. על-פי נתוני אוקספאם, 82% מהעושר שנוצר בשנת 2017 הגיע לאחוזון אחד בלבד - האחוזון העשיר ביותר. זאת ועוד: בין השנים 2006 ל-2015, המיליארדרים של העולם התעשרו ב-13% מדי שנה. הונם של 2,208 המיליארדרים בעולם גדל בכל יום בשנת 2018 ב-2.5 מיליארד דולר. ולבסוף, מאה ראשי החברות הנסחרות בבורסה הלונדונית מרוויחים פי מאה ועשרים מאשר העובדים הממוצעים באותן חברות.

האלפיון של האנשים העשירים בעולם ממשיך לעוף למעלה, בזמן שרוב בני האדם מתקשה להתמודד עם צורכי היומיום. העושר בחברה גדל, אבל רבים נותרים מאחור. לאורך מרבית המאה ה-20 הצליחו המאבקים החברתיים לבלום את העמקת אי-השוויון, אבל בעשורים האחרונים הוא החריף מאוד.

לאי-השוויון בין העשירים והעניים יש גם ממד גיאוגרפי, כאשר מדינות רבות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית ("העולם השלישי", שהוא עולם הרוב, בו מתגוררת מרבית האנושות) נותרות מאחור. אבל גם בתוך המדינות השונות, אי-השוויון הולך ומעמיק. העשירונים התחתונים נותרים תקועים במקום ושכבות ביניים הולכות ונשחקות, בעוד שהכנסותיו של האלפיון העליון צומחות בקצב אדיר.

לאי-השוויון המעמיק מצטרפת מגמה נוספת: שחיקת הסדרי הרווחה, וצמצומן של רשתות הביטחון החברתיות שסיפקו עד לא מכבר מערכות הרווחה והבריאות הציבוריות.

מיליארד בני אדם חיים היום בעוני מוחלט. אין להם מי שתייה נקיים, מזון מספק וקורת גג בסיסית. בישראל עוני מוחלט מהסוג הזה איננו נפוץ, אבל לפי דוח ה-OECD מינואר 2016, ישראל נמצאת במקום הרביעי מבין המדינות שנבחנו מבחינת רמות העוני (שיעור של 18%, לפני ארצות-הברית, קוסטה ריקה ודרום אפריקה), ובמקום גבוה בין המדינות באי-השוויון בהכנסות (מדד הג'יני, שמודד אי-שוויון בהכנסות, הוא 0.35, אחרי דרום אפריקה, קוסטה ריקה, מקסיקו, צ'ילה, טורקיה, ארצות-הברית, ליטא, בריטניה, ניו זילנד ולטביה).

לאי-השוויון יש משמעויות שחורגות מהנושאים הכלכליים והחברתיים. בעטיו, הפלוטוקרטיה דוחקת את הדמוקרטיה במיגוון דרכים. ההכרעות הכלכליות החשובות נלקחות מהדרג הפוליטי ונמסרות למוסדות כלכליים אחרים כמו הבנק המרכזי. יותר מזה: הכרעות חשובות רבות נלקחות בכלל מהמדינה, ונמסרות למוסדות על-לאומיים שאינם כפופים להצבעות דמוקרטיות.

כמובן שגם במגרש הפוליטי בתוך המדינה העשירים משפיעים יותר: לבעלי הון שתורמים לפוליטיקאים יש השפעה אדירה עליהם; בעלי הון שולטים בתקשורת; לוביסטים שמייצגים את בעלי ההון משפיעים לטובתם על קובעי המדיניות.

אוכלים את עתיד ילדינו

הצירוף בין פלוטוקרטיה ומשבר סביבתי מייצר סכנות גדולות, אבל המערכת הקפיטליסטית אינה מסוגלת לעצור באדום. אותו מנוע פנימי של הֶצְבֶּר הון ושל חיפוש מתמיד אחרי רווח, לא עוצר, ולא יכול לעצור, גם אחרי שהמערכת התפשטה על פני כדור הארץ והשתלטה על כולו.

בתחילת המאה ה-20, המהפכנית הסוציאליסטית רוזה לוקסמבורג הסבירה שמערכת קפיטליסטית חייבת לקיים בצידה "שווקים חיצוניים", שאליהם תוכל לייצא את עודפי הסחורות שהיא מייצרת. אבל בעולם של המאה ה-21, כאשר כל כדור הארץ נשלט בעצם על-ידי אותה מערכת כלכלית, לא נותרו עוד שווקים חיצוניים. לכן היכולת של המערכת הקפיטליסטית לבצע "ייצוא פשוט", כלומר במרחב הגיאוגרפי, מצטמצמת ונעלמת.

וכך, עם מיצויה של ההתרחבות הגיאוגרפית, האופקית, נותרו למערכת ההתפשטות החברתית, האנכית, וההתפשטות על פני ציר הזמן.

ההתפשטות האנכית היא התרחבות לתוך תחומי חיים שבעבר לא נשלטו על-ידי העיקרון הקפיטליסטי של ייצור-לשם-רווח. הקפיטליזם חודר בעוצמה אל זירות שעוד במאה ה-20 השתמרה בהן אוטונומיה יחסית משלטון השוק. מדובר על שירותים בסיסיים בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך. כולם עוברים הפרטה. הדוגמאות לכך רבות: מכללות פרטיות, בתי ספר פרטיים, מורים פרטיים כתנאי כמעט הכרחי להצלחה במבחנים מסוימים, פריחה של ביטוחי בריאות ובתי חולים פרטיים, הפרטה של שירותי אבטחה, ובארצות-הברית אפילו בתי סוהר פרטיים ומיליציות פרטיות שמספקות הגנה במימון פרטי.

דפוס החשיבה שמאפיין את השוק פורץ גם למתחמים הפרטיים ביותר של החיים האישיים: אפילו הגוף של בני אדם הופך לסחורה, כשאנשים נאלצים למכור כליה ונשים נאלצות להשכיר את הרחם.

ההתפשטות על ציר הזמן מתבטאת ב"יצוא" הסתירות והבעיות של המערכת לעתיד.

זה מה שקורה כשמצמצמים את ההשקעה בבריאות על חשבון עתידם של בתי חולים שלא יצליחו להתמודד עם מספרי המטופלים, ועל חשבון תורים בלתי-אפשריים לביקור אצל רופא. בסופו של דבר כולנו ניאלץ לשלם בריבית דריבית על בעיות הבריאות שלא טופלו בזמן.

זה גם מה שקורה כשהפיתוח הכלכלי מבוסס על הגדלת החוב הפרטי, חוב שיעיב על הדורות הבאים. כשההכנסה לא מספיקה לצריכה מגדילים את החוב הפרטי, החוב של משקי הבית. אבל כך העתיד נעשה ממושכן במיגוון דרכים: חובות בכרטיס האשראי, במינוס בבנק, במשכנתה לרכישת דירה. הגדלת חובותיהם של משקי הבית מאפשרת להגדיל את הצריכה והייצור, אך טומנת בחובה את המשבר המתקרב ובא.

ומעבר לכל זה, המערכת מייצרת גירעון אקולוגי כבד. הכלכלה המתרחבת מובילה אותנו להשתמש ביותר משאבי סביבה ממה שכדור הארץ מסוגל לספק. אנחנו בעצם אוכלים את הקרן על חשבון העתיד שלנו ושל ילדינו.

שני האיומים שמניתי - אי-השוויון החברתי המעמיק והמשבר הסביבתי המחריף - נוצרו בגלל הסתירות של הקפיטליזם, ושניהם גם קשורים זה לזה.

למשבר הסביבתי יש דמות חברתית. לא כולם נפגעים, וייפגעו, ממנו באותה המידה. משבר האקלים לא מאיים בהכחדה חסרת הבחנה של כל בני האדם על פני האדמה. בפועל, הוא יתבטא במקומות מסוימים בצורות שונות לחלוטין לעומת מקומות אחרים, וישפיע על מעמדות מסוימים בצורות שונות לחלוטין לעומת מעמדות אחרים. יהיו אנשים שיוכלו בהחלט להמשיך להתקיים מאחורי חומות גבוהות. ייתכן שגם יהיו כאלה שירוויחו מהאסונות על-ידי מכירת פיתרונות פרטיים לבעיות שייווצרו. אבל במרחבים הפגיעים יותר של כדור הארץ נמצאים המוני אנשים שיתקשו להמשיך להתקיים. והתוצאה תהיה גלי פליטים עצומים - גדולים בהרבה מאלה של היום - שיצבאו על אותן חומות.

הנה כי כן, המערכת הקפיטליסטית לא רק כושלת במתן מענה אמיתי לצירוף הזה של משבר סביבתי ובעיות חברתיות, היא בעצם מקור היווצרותו. ואת הנזקים שהיא גורמת, המערכת הזאת מחלקת בצורה לא שוויונית.

מלחמה כנתון קבוע

כיוון שהמערכת הקפיטליסטית היא משטר של אי-שוויון מחריף - כדי לשמור עליו דרוש כוח. והנה משהו ששווה לשים אליו לב: פוליטיקה של כוח זקוקה למדינה.

בזמן שבתחומים החברתיים והכלכליים המדינה מצטמצמת, במנגנוני הכוח המדינה דווקא מתרחבת. פרנסיס פוּקוּיַאמָה (Fukuyama), אחד מדוברי הגלובליזציה העכשווית שכָּתב בתום המלחמה הקרה את המאמר הידוע "קץ ההיסטוריה", כתב בשנת 2004 מאמר אחר שכותרתו, "החזירו את המדינה". הטענה הבסיסית של פוקויאמה היתה שיש להבחין בין היקף פעולתה של המדינה לבין עוצמתה. היקפי פעולתה של המדינה בתחומי הכלכלה והחברה מצטמצמים, כותב פוקויאמה, וטוב שכך. אבל במקביל, חיוני לחזק את עוצמת המדינה כדי להבטיח "חוק וסדר" שיגן על הרכוש הפרטי. כלכלה קפיטליסטית זקוקה ליציבות, לסדר פוליטי ומשפטי, ולשם כך, טוען פוקויאמה, המדינה היא מכשיר חיוני.

ואכן, בניגוד למיתוס רוֹוח, המדינה אינה נעלמת בסדר הגלובלי החדש אלא רק משנה את מוקדי פעילותה. כמעט בכל המדינות מנגנוני הכוח המדינתיים מתחזקים ותקציבי הביטחון גדלים. בארצות-הברית, המקדישה אחוז אחד מתקציבהּ לסיוע בינלאומי, מוקדשים 20 אחוזים להוצאות ביטחון. לא פחות. תקציב ההגנה לנפש בארצות-הברית הולך וגדל, וזו התמונה גם במעצמות האחרות.

תהליכים כאלה מתרחשים גם בזירה הבינלאומית. תומאס פרידמן (Friedman), סופר, עיתונאי בניו יורק טיימס ודובר נלהב של הגלובליזציה העכשווית, כתב ש"ידו הנעלמה" של השוק החופשי לעולם לא תשגשג בלי אגרוף נסתר. האגרוף הנסתר הוא צבא ארצות-הברית, כמו גם שותפותיה לברית נאט"ו, והם שיוצרים עולם בטוח עבור שגשוגה של טכנולוגיית עמק הסיליקון למשל. גם מקדונלד'ס לא תוכל לשגשג ללא מקדונל דאגלס, התאגיד האמריקאי המייצר מטוסי קרב.

אבל מחיר השמירה על עולם בטוח עבור שוק גלובלי אינו זול. אנחנו חיים בעולם שהופך קטן וצפוף יותר, לסחורות וגם לצרות. כדי להבטיח אספקה של חומרי גלם ואנרגיה בעולם כזה צריך להשקיע בבניית כוח ובשימורו. כדי לשלוט בעולם כזה צריך כוח רב.

רוסיה בהנהגת פוטין ממחישה איך מדיניות כוחנית משמשת לצבירת השפעה עולמית. למירוץ החימוש המתחדש בין ארצות-הברית ורוסיה מצטרפת גם סין, המגדילה בשנים האחרונות בשיעור ניכר את הוצאותיה הצבאיות.

בפוליטיקה של כוח, מלחמה היא דרך לנהל בעיות. היא אולי משנה את צורותיה, אבל רחוקה מלהיעלם. כך מייצרת המערכת הזאת מעגל של אלימות, אי-השוויון הגלובלי מעמיק ומלוּוה בתיסכול עמוק ובהעדר אופק של שינוי חברתי אמיתי, וכל אלה יחד משמשים בתורם חממה לטרוריזם; טרוריזם מצידו מוליד דיכוי והדיכוי מייצר טרור נוסף. בזירה הגלובלית נוצר אפוא מעגל קסמים המייצר את עצמו מחדש שוב ושוב.

תום המלחמה הקרה לא בישר עידן של שלום עולמי, אלא נתן את האות לסדרה חדשה של מלחמות: מבוסניה וקוסובו דרך אפגניסטן ועיראק ועד סוריה. המלחמה באפגניסטן שהחלה בשנת 2001, טענו מבקריה, הזכירה את המשוגע המתעקש לחפש את המטבע דווקא מתחת לפנס: מה הקשר בין מלחמה נגד אל-קאעידה - רשת טרוריסטית עולמית שמוקדי ההפעלה שלה פזורים גם במערב - לבין הפצצות כבדות של צי המטוסים האמריקאי על ארץ דלה כל-כך, שהכפריים בה בקושי שורדים במורדות הריה השוממים?

בעיראק, דווקא המלחמה בה פתחה ארצות-הברית בשנת 2003 היא שהפכה את המדינה הממוטטת למוקד עולמי של טרור פעיל: את מקומו של משטר העריצות של הבעת' תפסה מלחמה פנימית אכזרית, שהצמיחה מתוכה את דאעש ודומיו. חיסולו של אויב אחד היה רק המבוא למלחמה נגד אויבים אחרים.

אפגניסטן ועיראק אינן, כמובן, סוף הסיפור. מאבק עממי לשינויים דמוקרטיים בסוריה דוכא בכוח על-ידי המשטר הסורי והתגלגל למלחמת אזרחים עקובה מדם. מול המשטר, הנתמך בידי איראן ורוסיה, התייצבו אירגונים ג'יהדיסטיים הנתמכים בידי שליטי מדינות המפרץ הפרסי, טורקיה וארצות-הברית. ההרס, ההרג והזוועות של המלחמה היו תוצאה ישירה של הכוח שהופעל במאבק בלתי-מרוסן על כוח ומשאבים.

הניתוק בין הפוליטי לכלכלי

החרפת הסתירות של המערכת הקפיטליסטית מעמיקה גירעון דמוקרטי משמעותי שנפער בתוך המערכת. ביטוי מרכזי של הגירעון הזה הוא "מנגנון הייצוא" של החלטות אל מחוץ לשדה הפוליטי הדמוקרטי.

"מנגנון הייצוא" של ההחלטות אל מחוץ למערכת הפוליטית מתקיים כבר בהפרדה שמאפיינת את הקפיטליזם בין הפוליטי לבין הכלכלי. בבסיס ההפרדה נמצאת תפיסה של הכלכלה כמדע אובייקטיבי, שהידע על אודותיו לא נגיש לאנשים הפשוטים, אלא נמצא רק בידי כוהנים מיוחדים שאמורים לתפעל אותו. נוסף על כך, הכלכלה הזאת צריכה להיות מחוסנת מהשפעותיה של הפוליטיקה - שהרי לדידם של אותם פוליטיקאים ואותם כלכלנים, האנשים הפשוטים לא יודעים מה טוב להם.

כך, בעצם, מרוקנת הדמוקרטיה במדינות המערביות ממרבית התוכן הממשי שלה. ההחלטות שנוגעות לחיים של בני אדם - התשובות האמיתיות לשאלות כמו "איפה הכסף?" - מוצאות החוצה מהמערכת הדמוקרטית.

גארי בקר (Becker), זוכה פרס נובל לכלכלה ב-1992, הלך אפילו רחוק יותר: הוא הציע לבטל לגמרי את התחום הפוליטי, ולהחיל את החשיבה הכלכלית על כל תחומי החיים. מבחינתו האדם הוא "הומו-אקונומיקוס", יצור אנוכי שעסוק במקסום תועלות. משפחה היא פירמה של שניים לייצור דור נוסף. וכל אחד מאיתנו הוא חברה יזמית המשקיעה בעצמה כדי להפיק רווחים. הקשרים שלנו עם החברה הסובבת אותנו - לרבות הקשרים הקרובים ביותר - אינם אלא יחסים עסקיים של רווח או הפסד.

האם זה העולם שבו אנחנו רוצים לחיות?

דמוקרטיה או "משילוּת"

המשבר המעמיק של המערכת מאיים על מידת החופש המתקיימת בה. כשרבים כל-כך נפגעים, נוצר איום על המערכת. ותגובתה של המערכת היא הרסנית: התגובה הזאת היא שיצרה את המתקפה הנוכחית על המרחב הדמוקרטי בחברות הקפיטליסטיות. השיטה הדמוקרטית מאוימת דווקא משום שהפכה לבעיה עבור המערכת. והיא הפכה לבעיה דווקא משום שהיא מרחב שמאפשר שינוי.

הטענה ש"עודף השתתפות דמוקרטית" הוא הסיבה המרכזית לקשיי התפקוד של המשטרים במדינות המערביות הועלתה עוד בשנת 1975. היא הופיעה בדוח שכתב סמואל הנטינגטון (Huntington) - אחד מהוגי הדעות השמרנים החשובים בארצות-הברית שמאוחר יותר התפרסם כהוגה תיאוריית "התנגשות הציביליזציות".

בקליפת אגוז, טענתו של הנטינגטון היא שהעובדה שאנחנו חיים בחברה שבה לכל אחת ואחד יש דעה, ושלכל הדעות הללו יכולת השפעה, משפיעה לרעה על התפקוד של בעלי הכוח בחברה וגורמת לבעיית "משילות" קשה. לכן, הנטינגטון המליץ לחשוב על דרכים יצירתיות להפחתת ההשתתפות הדמוקרטית.

הנטינגטון אכן זיהה בעיה אמיתית של המערכת: העובדה שבני האדם שמתקיימים בתוכה אומנם נוטים - שוד ושבר - להגן על עצמם, לדרוש זכויות, ולנסות להשיג נתח גדול יותר ממה שהמערכת מוכנה להציע.

הניתוח של הנטינגטון הוליד את דוקטרינות ה"משילות" שקנתה לה פופולריות רבה בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. היא גורסת שהגורם העיקרי לקשיי השלטון טמון במגבלות ובריסונים שהוטלו עליו מכוח ההישגים הדמוקרטיים של המאה ה-20, ולכן צריך למצוא דרכים לחזק את יכולתו של השלטון לקבל החלטות ולבצען, תוך שחרורו מאותם ריסונים בעייתיים.

ככל שהסתירות של המערכת מחריפות, דוקטרינת המשילות מתחזקת. בשנים האחרונות היא הפכה לבסיס הרעיוני של הקפיטליזם הסמכותני שבו השלטון משוחרר יותר מבלמים ואיזונים, האופוזיציה מותקפת והביקורת נדחקת לשוליים ומושתקת. צורת השלטון הזו הולכת ומתפשטת והיא הקו המחבר בין דונאלד טראמפ בארצות-הברית, רג'פ ארדואן בטורקיה, ולדימיר פוטין ברוסיה, ג'איר בּולסוֹנארוֹ (Bolsonaro) בברזיל, נרֶנְדְרה מוֹדי (Modi) בהודו, ויקטור אוֹרבֵּן (Orbán) בהונגריה ובנימין נתניהו בישראל - חרף כל ההבדלים ביניהם. היום, האופי הסמכותני של השלטון איננו תקלה יוצאת דופן ברצף ההיסטורי של דמוקרטיות ליברליות, אלא הוא מאפיין רוֹוח של יותר ויותר מדינות.

בעשור השני של המאה ה-21 תמונת המציאות היא דרמטית ורוויה בסכנות. היא מחייבת שינוי. ואם לא נדע ליצור אותו מהכיוון הנכון, הוא יגיע מכיוונים אחרים. בפרק הבא נעסוק בכך.