מהפך בסגנון איטלקי

נטשה לא היתה צריכה לראות את פניו כדי לדעת שמשהו אינו כשורה.

היא יכלה לנחש על פי טריקת הדלת ועל פי הצעדים הכבדים לאורך המסדרון. על פי ההיסוס הרגעי, שכל כך לא התאים לרפאל. על פי הקללה החרישית; משהו גס באיטלקית, ככל הנראה, היא חשבה לעצמה. היא האזינה בעת שהוא תלה את ז'קט החליפה שלו בהול, ושמעה אותו נכנס לחדר העבודה שלו, ולאחר מכן, דממה – ומשהו שדומה לפחד ממשי ניעור בקרבה, והיא לא ידעה מדוע.

הוא שב זה עתה מאמריקה – שם היו לו נכסי נדל"ן רבים, הן בחוף המזרחי והן במערבי – ובכל פעם שהוא חזר מנסיעה, תמיד הוא בא לחפש אותה. לשאול אותה לשלומה. לשלומו של סאם.

לפעמים, אם הוא טס בטיסה מסחרית ולא במטוס סילון פרטי, הוא היה זוכר אפילו להביא לילד איזה צעצוע או משחק שהוא קנה בשדה התעופה. פעם אחת היא ראתה אותו מוציא קופסת בושם מוזהבת מתוך התיק שלו, ולבה החל להלום בהתרגשות מגוחכת ממש. אבל היא לא ראתה יותר את הקופסה הזאת.

הבושם לא היה מיועד לנטשה. הוא ניתן מן הסתם לאיזו דוגמנית-על ארוכת רגליים, איתה הוא יצא באותה התקופה – זאת שנהגה תמיד להשאיר איזה גרב ניילון או צעיף בחדר האמבטיה שלו. מעין סימון של טריטוריה שנכבשה, ככל הנראה.

שקט מבשר רעות שרר עדיין בחדר העבודה, ונטשה החלה להכין קנקן של קפה חזק במיוחד – בדיוק כמו שרפאל לימד אותה, כשרק הגיעה לעבוד אצלו. זה לא מטורף, איך שזיכרונות יכולים להיתקע לך בראש, אפילו שאין להם שום משמעות? נטשה יכלה לזכור עדיין את הרעד שחשה כשהוא גחן לידה, הרבה יותר מדי קרוב מבחינתה – אם כי, מבחינתו, כנראה כלל לא. הוא היה כל כך להוט להראות לה מה לעשות, שלא הקדיש שום תשומת לב לאישה העכברית העומדת לידו.

קולו הונמך, כמו מעטה פלדה רכה שמכסה פלדה קשה. "באיטליה, אנחנו אומרים שהקפה צריך להיראות כמו דיו, ושיהיה לו טעם של גן עדן. חזק מאוד, וכהה מאוד – כמו מיטב הגברים. את מבינה? קפישי?" והעיניים השחורות נצצו אליה בשאלה לגלגנית, כאילו זה משעשע אותו שעליו ללמד אישה איך להכין קפה.

אך היא הבינה. הו, איך שהיא הבינה. בימים ההם, היא נזקקה להנחיות כמעט בקשר לכל דבר שנחשב למובן מאליו בעיני גבר מסוגו של רפאל. בזמן שהוא היה רגיל רק למובחר שבמובחר, היא היתה מסוג האנשים שנוהגים לשים כפית קפה נמס בספל – עד שהגיע היום בו כבר כמעט לא יכלה להרשות לעצמה לקנות גם את זה. די היה במחשבה על התסבוכת בה היא מצאה אז את עצמה, כדי להעביר רעד של חשש בבשרה אפילו כעת. לא היה לה שום רצון לחזור לימים ההם – לרעב, לחוסר הוודאות, ולפחד הממשי – לפני שרפאל הופיע כדי להציל אותה.

האם זוהי הסיבה לכך שהיא ממש מעריצה אותו מאז ועד היום?

נטשה הניחה את קנקן הקפה, עם ספל, על מגש, בצירוף שני ביסקוויטים בטעם שקדים, שהיו החביבים ביותר על רפאל. גם אותם היא למדה איך לאפות, מספר הבישול האיטלקי שהוא קנה לה בחג מולד אחד.

היא בדקה אז את הופעתה במראה של המטבח, בדיוק כמו שכל עובד עושה לפני שיגש אל הבוס שלו – אפילו במקרה שאותו הבוס מתגורר באותו הבית, כמו במקרה של נטשה.

היא נראית סביר. שערה החום-בהיר היה נקי ומסודר, שמלתה מגוהצת בקפידה, ופניה לא מאופרים. היא נראתה יעילה ובלתי מאיימת. כמו שהיא אוהבת להיראות.

פנים נטולי איפור היו הרגל שנטשה רכשה לעצמה כשסאם היה תינוק, כשהיא חששה שאנשים ישפטו אותה עוד יותר מכפי שהם עשו ממילא. היא רצתה להבהיר לכולם שזה שהיא אם קשת-יום ולא נשואה לא אומר שהיא טרף קל מבחינה מינית.

חוץ מזה, נטשה למדה שקל יותר לחיות כשדואגים שהכל ישאר פשוט. יש יתרונות כמעט לכל דבר בחיים – בסופו של דבר, הכל תלוי בגישה שלך. להתאפר, פירושו להקדיש עוד זמן להכנות שלך כל בוקר – וכך בדיוק גם סידור השיער באיזו תסרוקת מסובכת. היא נראית בדיוק כמו שהיא היתה רוצה להיראות – עובדת מכובדת ומוערכת במשק הבית של רפאל.

"נטשה!"

היא שמעה את קריאתו התקיפה, מהדהדת בקולו בעל המבטא המיוחד, שהגיעה אל קומת המרתף. במהירות רבה היא הרימה את המגש ונשאה אותו מעלה אל חדר העבודה שלו, אך נעצרה בפתח, ודעתה הוסחה למראהו. האינסטינקט שלה היה נכון – משהו באמת לא היה כשורה.

רפאל דה-פראטי. מיליארדר. רווק. בוס. והגבר שהיא אוהבת בחשאי, כמעט מהרגע הראשון שבו ראו אותו עיניה. אבל בעצם מי לא היתה אוהבת אותו? לא לאהוב אותו וודאי יהווה אתגר קשה יותר – למרות היהירות שלו, והבוז שהוא מפגין לפעמים, כשהוא לא מאזין אפילו למה שיש לה להגיד.

הוא לא שמע אותה כעת, ועמד עדיין כשגבו מופנה אליה והוא משקיף אל הגן הציבורי ספוג המים שבמרכזה של לונדון, שם טיפות הגשם זלגו על גזעי העצים כמו דמעות על לחייהן של נשים בוכות.

הגינה היתה ריקה היום, אך בימים יפים ניתן היה לראות שם אומנות עם הילדים הערניים הנתונים להשגחתן, ממהרים לאורך שבילי הגן הצרים, אל מגרש המשחקים שבקצהו הרחוק. או אמהות עם עגלות תינוקות, לפני שובן לעבודה – כמו שנראה שרבות מהאמהות בסביבה האמידה הזאת עושות, בין אם מפני שהן צריכות להכניס עניין בחייהן ובין אם זה בגלל שהן רוצות לשמור על עצמאותן. נטשה לא הצליחה להחליט מעולם מהי הסיבה האמתית. היא נהגה לחשוב שתענוג יהיה לא להיות חייבת לעבוד יותר, אך כנראה שזה רק בגלל שהאופציה הזאת לא ניצבה לפניה מעולם.

נטשה נהגה לקחת את סאם לגן הזה כשהוא היה צעיר יותר – בהרגישה שהתמזל לה מזלה שהיא יכולה לעשות את זה, אך גם מעט חשש, כאילו מישהו יבוא ויגרש אותה, יגיד לה שאין לה שום זכות להיות שם. בנה, כמובן, לא היה מודע בכלל למיקומו האקסקלוסיבי של גן השעשועים הזה, אך בכל פעם שהילד הקטן והאהוב שלה טפח על הדלי שלו וצווח בעונג למראה החול המתעופף ממנו, נטשה הודתה לגורלה הטוב אשר הביא את רפאל דה-פראטי אל תוך חייה.

"רפאל?" היא אמרה בשקט.

אך רפאל לא הפנה את מבטו. אפילו כשהיא הניחה את המגש על שולחנו בקול קרקוש כלים קטן, גופו הרזה נותר לעמוד שם – חסר תנועה כמו פסל ודומם כסלע – והיה דבר מה מטריד וזר כל כך בעמידה הזאת שלו, שנטשה כחכחה מעט בגרונה.

"רפאל?" היא ניסתה שנית.

המבטא האנגלי הרך שלה חדר אל בין שברי המחשבות שלו, ואט-אט רפאל פנה לכיוונה, ועיניו הבחינו בפניה המוכרים ובדאגה העדינה שבעיניה. הוא נאנח. נטשה. נוכחת כתמיד, ובלתי מאיימת בדיוק כמו האוויר שהוא נושם. הוא הזעיף פנים, בשובו בבת אחת אל ההווה. עד עכשיו, הוא היה מיליון קילומטרים משם. "מה העניין?"

"הבאתי לך את הקפה שלך."

קפה? הוא ביקש קפה? כנראה שלא – אבל הוא בהחלט היה יכול לשתות קצת. כמה אופייני לה לדעת את זה. הוא הינהן, החווה לה למזוג לו קצת, ואז התיישב בכיסא העור שליד שולחנו, בהעבירו את קצות אצבעותיו על הזיפים השחורים המעטרים את קו הלסת שלו, כמו שעשה תמיד כשמשהו העסיק את מחשבותיו. בדרך כלל היה מדובר באיזו השתלטות בעלת פרופיל גבוה, על איזו חברה גדולה, אבל היום היה מדובר פה במשהו גדול הרבה יותר. פיו נקפץ – שכן, בניגוד לעסקי התאגידים, איתם הוא היה מסוגל כעיקרון להתמודד מתוך שינה אפילו, הבעיה הזאת היתה בתחום ממנו הוא נהג להתרחק בדרך כלל. התחום האישי.

"מישהו התקשר הבוקר?" הוא חקר.

"אף אחד."

"שום עיתונאי?"

"לא." עיתוני הרכילות הגבירו את מאמציהם לחטט בענייניו מאז שכוכבת תכנית מציאות אחת טענה בפומבי שרפאל לקח אותה למיטה ובילה איתה "לילה של חמש פעמים!" למרות שהוא בקושי פגש את האישה. העניין היה נתון כרגע בידי הפרקליטים שלו, ודי היה במחשבה על זה כדי לגרום לנטשה להרגיש בחילה, למרות שידעה בפירוש שהסיפור אינו נכון. היא ניסתה הלצה, במטרה להפיג את המתח הנורא שניכר בפנים שהיא הכירה כה טוב. "טוב, לא עיתונאים גלויים – אני מניחה. אם כי תמיד יכול להיות שכמה צלמים וכתבים התחבאו בין השיחים. הרי זה משהו שכבר קרה בעבר."

אבל הוא לא צחק. "את היית פה כל הזמן?"

נטשה הינהנה. "חוץ מהזמן שבו לקחתי את סאם לבית הספר, כמובן – אבל בתשע וחצי כבר הייתי פה בחזרה." פיה התרכך בהבעת דאגה. ממרחק כל כך קרוב היא יכלה לראות שאיכשהו הוא נראה טיפה שונה. עיניו השחורות והבורקות היו מוצלות, והקמטים הזעירים שנפרשו מקצותיהן נראו איכשהו מודגשים יותר מתמיד. כאילו הוא לא ישן במשך כל זמן ההיעדרות שלו. "למה? אתה ציפית למישהו?"

לא ממש ציפה – כי מזה יכול להשתמע שהוא הזמין מישהו, ובפירוש לא נשלחה הזמנה לאף אחד. רפאל נד בראשו קלות. הוא היה איש שלא ממהר לתת אמון באנשים – חשדנותו נולדה מחיים שלמים של מגע עם אנשים שרק רוצים ממנו כל מיני דברים. סקס, כסף, או כוח – השילוש הקסום, ממנו היה לו, ובשפע. עם נטשה, הוא הגיע די קרוב לאמון מוחלט – אך הוא נותר מודע לסכנות הטמונות בחשיפת פרטים מסויימים, והשתדל להימנע מכך, אלא אם כן זה היה לגמרי חיוני.

ככל שירבה לשתף בזה אנשים, כך הוא ילך וייחלש. כי ידע הוא כוח – ואין שום ספק שהאישה האנגליה השקטה הזאת כבר יודעת הרבה יותר מדי על ההתנהלות של חייו. בינתיים, היא נותנת לו את נאמנותה, כי היא חייבת לו חוב גדול – אבל מה אם תאוות הבצע שלה תתעורר ותגרום לה לבגוד בו ולמכור אותו לכל המרבה במחיר, כמו שהוא ראה שקורה, כבר כל כך הרבה פעמים בעבר? מה אם יתברר לה שהיא תוכל לחיות בנוחות למשך הרבה שנים אם רק תמכור את הסיפור שלה לעיתונים, שתמיד להוטים למצוא עליו עוד אינפורמציה?

"לא, נטשה – אני לא ציפיתי לאף אחד," הוא אמר בכנות ישירה.

"הקדמת לחזור מאמריקה."

"לא הייתי באמריקה. בסופו של דבר, טסתי לאיטליה."

"הו, מאיזושהי סיבה מיוחדת?" היא הדפה את הסוכר לכיוונו, בידיעה ברורה שהיא מתעקשת לחטט בצורה לא אופיינית – אך מעולם היא לא ראתה אותו מוטרד כל כך.

"זה לא משנה."

אבל מפני שאהבה אותו, נטשה בחרה להתעלם מהנימה הקודרת והנוקשה שהופיעה בקולו פתאום. "משהו לא בסדר. נכון, רפאל?"

למרבה הפלא, להרף עין הוא כמעט התפתה להיענות לה, לפני שפיו נקפץ בבוז האריסטוקרטי שבו הוא כה מיעט להשתמש כלפיה. "זה לא מתפקידך לשאול אותי כאלה שאלות," הוא השיב לה בקרירות. "את יודעת את זה יפה מאוד."

נכון, היא ידעה את זה – ויותר מכך, היא השלימה עם זה. בדיוק כשם שהיא השלימה עם כל כך הרבה דברים אחרים בקשר לחייו. כמו הנשים שהוא הביא לפעמים למיטתו, שהיו מופיעות אחר כך לפעמים לארוחת הבוקר, פרועות שיער וסמוקות לחיים, הרבה אחרי שהוא יצא לעבודתו בעיר. הן נהגו לצחקק בעת שדרשו שתכין להן פרנץ' טוסט ומיץ תפוזים טרי, ולבה של נטשה היה מתנפץ למיליוני רסיסים קטנים.

נכון שלאחרונה כבר לא היתה אף פולשת כזאת, כבר די הרבה זמן – למען האמת, סביר להניח שהוא מתכנן להביא מישהי כזאת באחד הימים הקרובים. אולי זה מה שמטריד אותו? האם מישהי משחקת אותה קשה להשגה, לשם שינוי – במקום שזה יהיה ההיפך, כמו תמיד? אבל אם כן, למה הוא לא סיפר לה וזהו? לפחות כך היא היתה יכולה לחשל את לבה לקראת הכאב שמצפה לה. לקראת הפחד הצפוי, הפחד הנסתר, שהפעם, הרומן הזה יוביל למשהו רציני.

אבל אז נטשה התמלאה בושה על האנוכיות שלה – שכן, האם אין עוד חלק בחייו של רפאל שמאיים להעיב על חזותם הכמעט מושלמת? אחותו למחצה, היפהפייה, שהיתה צעירה ממנו כמעט בדור שלם. האם יכול להיות שהיא הסיבה לנסיעתו הלא צפויה לאיטליה?

היא כחכחה בגרונה. "אליזבטה בסדר?"

רפאל קפא, כשספל הקפה קרוב מאוד אל שפתיו. הוא הניח אותו בקול קרקוש חרסינה, בלי לטעום ממנו. "מה גורם לך לשאול אותי על אחותי?" הוא שאל בקול שנחבאה בו נימה מסוכנת.

היא לא יכלה ממש לומר, זה בגלל שבחיים הקסומים שלך, עושה רושם שהיא הדבר היחידי שמצליח לגרום לך לדאוג. זאת כבר יכלה באמת להיות חצייה של גבול ההתנהגות המקובלת. אז נטשה משכה בכתפיה, נזכרה בשיחת הטלפון הלחוצה שהיא קיבלה מהפסיכיאטר של אליזבטה לפני כשבועיים, שיחה שהביאה את רפאל לשבת בחדר העבודה שלו עד רדת החשיכה. לנטשה לא היתה אז ברירה אלא להיכנס לחדר בלי שהוא ישים לב, לשאול בזהירות אם הוא רוצה שהיא תדליק את האורות ולהזכיר לו שמתוכננת לו בהמשך פגישה לארוחת ערב.

"סתם ניחוש שלא הכל כשורה."

"טוב, אל תנחשי!" הוא התפרץ. "אני לא משלם לך בשביל שתנחשי!"

היא בהתה בו, והרגישה כאילו המילים שלו פילחו את לבבה. "לא. כמובן שלא. לא הייתי צריכה להגיד שום דבר. אני מתנצלת."

אך רפאל הבחין ברעד הקליל של שפתיה, אותו היא ניסתה להסתיר בלי הצלחה, ונכנע באנחה. "לא, קארה, אני הוא זה שצריך להצטער. לא הייתי צריך לדבר אליך בצורה כזאת."

אבל ככה הוא דיבר – ואולי תמיד הוא ימשיך לדבר אליה כך – והאם היא תוכל לשאת את זה? נטשה מתחה את כתפיה לאחור, כששוב חשה בהלמות המרוחקת של החשש – רק שהפעם זה לא היה בקשר לרפאל, אלא בנוגע אליה.

האם לא מקובל לומר שקרבת יתר מולידה בוז – האם זאת הסיבה שנדמה לו שהוא יכול לדבר אליה איך שמתחשק לו, והיא פשוט תשלים עם זה? הו, כן, לפעמים הוא נהג לקרוא לה קארה – אבל זה היה רק כינוי חיבה. ברור שהוא לא התכון לזה במובן הרומנטי של "יקירתי".

האם היא מסרבת לראות את האמת, שמעמדה כאן הולך ונשחק? האם היא תחכה עד שזה יהיה בלתי אפשרי לגמרי, לפני שתאזור את האומץ לקום וללכת ממנו?

היא התחילה להבין שככל שסאם ילך ויגדל, הוא יתחיל להבחין בדברים שמבדילים אותו משאר הילדים בבית הספר. שהבית המפואר שבו הוא גר אינו ממש ביתו, אלא שייך למעסיק המיליארדר של אמא שלו. כמה זמן יקח עד שזה יתחיל להפריע לו ועד שחבריו יתחילו להציק לו בגלל שהוא שונה מהם?

"מוטב שאלך ואמשיך בעבודתי," היא אמרה בנימה מאולצת. "אני רוצה לאפות עוגה. סאם אמור להביא חבר לארוחת הערב." והיא הסתובבה לפני שהוא יבחין בדמעות המטופשות שאיימו להופיע בזוויות עיניה.

אך רפאל הבחין בתנוחה הנוקשה של כתפיה ולשם שינוי, הבין שהוא פגע בה. היה ברור לו שלא משנה מה עוד קורה, זה לא מגיע לנטשה. אולי הגיע הזמן שהוא יספר למישהו נוסף, מלבד לפרקליטו. טרוי נוהג לראות הכל בשחור ולבן, כמו שפרקליטים עושים בדרך כלל. הרי בשביל זה משלמים להם – בשביל להתעסק בהשלכות המעשיות, ללא שום רגש.

אבל אפילו גבר שהתרחק במשך כל חייו מרגשות, ומהסיבוכים המיותרים שהם גוררים לפעמים, כמו במקרה הזה, לפעמים אין שום ברירה אלא להתמודד איתם. ונטשה היא אישה – ונשים נוהגות להתמודד עם רגשות בצורה טובה יותר מגברים. טוב יותר מהגבר הזה, ללא ספק. האם תהיה איזו תועלת בפרספקטיבה נשית ממישהי נטולת פניות? איזה נזק כבר יכול להיגרם לו מהתייעצות איתה?

אולי נכון מה שנהוג לומר – שאם אומרים את המילים בקול, המשמעות שלהן כבר נראית שונה.

רפאל בילה את שלושים וארבע שנות חייו כשהוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים, מה שהביא לו הצלחה בין-לאומית כבירה, אבל מה שהוא הכי אהב היה השליטה המוחלטת שההצלחה הזאת הקנתה לו, והכוח שהגיע איתה. רק שבשבועות האחרונים הוא החל להרגיש איך זה חומק מבין אצבעותיו – והתחושה מילאה אותו בחוסר שקט.

"נטשה?"

"מה?" היא השיבה, אך לא הסתובבה אליו בחזרה; היא היתה עסוקה מדי במצמוץ שנועד להסתיר את שארית דמעותיה.

נטשה תגיד לו את האמת, אפילו אם הוא לא רוצה לשמוע אותה. "אליזבטה נמצאת בקליניקה פרטית," הוא אמר בצורה ישירה. "היא טסה בחשאי ללונדון, ואני חושש מאוד שהתקשורת תגלה אותה שם."