מוזת הסיוטים

1 כמו תכשיטים, כמו מרי

קוֹרָה ונוֹבָה מעולם לא ראו אף אחד מהמזרתים, אך הן ידעו עליהם הכול. כולם ידעו. הן ידעו על העור שלהם: "כחול כמו ספירים," אמרה נובה, אם כי גם ספירים הן מעולם לא ראו. "כחול כמו קרחונים," אמרה קורָה. את אלה הן ראו כל הזמן. הן ידעו שמשמעות המילה "מזרתים" היא משרתים, אם כי לא היו אלה משרתים רגילים. הם היו חיילים-מכשפים של האימפריה. הם היו מסוגלים לעוף, או שהיו מסוגלים לנשוף אש, או לקרוא מחשבות או להפוך זמנית לצללים. הם באו והלכו מבעד לחתכים בשמיים. הם היו מסוגלים לרפא ולשנות צורה ולהיעלם. היו להם כישרונות מלחמה ועוצמה בלתי אפשרית והם היו מסוגלים לומר לך איך תמות. לא כל הדברים האלה יחדיו, כמובן, אלא כישרון אחד לכל אחד מהם, רק אחד, והוא לא היה נתון לבחירתם. הכישרונות היו טמונים בהם, כפי שהיו טמונים בכולם, והמתינו - כמו גחלת הממתינה לאוויר - שיאיר לבעליהם המזל והם ייבחרו.

כפי שאימן של קורה ונובה נבחרה באותו יום, לפני שש-עשרה שנים, שבו התקיים ביקורם האחרון של המזרתים ברִייֵבָה.

הילדות היו אז עודן תינוקות, ולכן הן לא זכרו את המְשָׁרְתִים תכולי העור ואת ספינות השמיים המתכתיות המעופפות שלהם, וגם את אימן הן לא זכרו, מכיוון שהמְשָׁרְתִים לקחו אותה עימם והפכו אותה לאחת מהם, והיא מעולם לא חזרה.

היא נהגה לשלוח להן מכתבים מאָקָה, העיר האימפריאלית, שם, כך כתבה, היו האנשים לא רק לבנים או כחולים אלא בכל הצבעים, והארמון העשוי ממתכת אלים ריחף באוויר ועבר ממקום אחד למשנהו. יקירותיי, נכתב במכתב האחרון, שהגיע לפני שמונה שנים. אני מפליגה אל הַחוּץ. אינני יודעת מתי אחזור, אך אתן בוודאי תהפכו כבר לנשים בוגרות עד אז. שמרו זו על זו למעני, וזכרו תמיד, גם אם מישהו יאמר לכן אחרת: אילו הם היו מרשים לי לבחור, הייתי בוחרת בכן.

הייתי בוחרת בכן.

בחורף, ברִייֵבָה, היה נהוג לחמם אבנים שטוחות באש כדי לתחוב אותן אל תוך פרוות השינה בלילה, אם כי הן התקררו מהר ונתקעו בצלעות שלך כשהתעוררת. שלוש המילים ההן היו כמו אבנים מחוממות שלעולם לא איבדו מחומן ולא חבלו בבשרך, וקורה ונובה נשאו אותן עימן לכל מקום. או שמא אפשר לומר שהן ענדו אותן, כמו תכשיטים. כמו מרי. מישהו אוהב אותנו, אמרו פניהן כשהן סירבו להשפיל את מבטן בפני סְקוֹיָה או להתכווץ בפחד מפני אביהן. זה לא היה הרבה, מכתבים במקום אם - וכעת היה להן רק זיכרון המכתבים הללו, שכן סקויה השליכה אותם אל האח "בטעות" - אך לכל אחת מהן הייתה גם רעותה. קורה ונובה: שותפות דרך, בעלות ברית. אחיות. הן היו בלתי נפרדות, כמו שורות קוֹפּלֶט שיאבדו את משמעותן מחוץ להקשר. שמותיהן היו יכולים באותה מידה להיות שם אחד ארוך - קורהנובה - שכן רק לעיתים רחוקות מאוד הם נאמרו בנפרד, וכשהדבר קרה, הם נשמעו בלתי שלמים, כמו מחצית מקונכיית מוּל שנפתחה בכוח ונשברה לשניים. הן שימשו זו לזו אשת סוד, מקום מבטחים. הן לא היו זקוקות לקסם כדי לקרוא האחת את מחשבות רעותה, רק למבטים חטופים, ותקוותיהן היו תאומות, גם אם לא הן עצמן. הן עמדו כתף אל כתף, מחשלות את עצמן אל מול עתידן. יהיו אשר יהיו הדברים שהחיים יכפו עליהן ותהא אשר תהא הדרך שבה הם יכזיבו אותן, הן ידעו שיש להן זו את זו.

ואז חזרו המזרתים.

* * *

נובה הייתה הראשונה שראתה. היא הייתה על החוף, והיא בדיוק הזדקפה כדי להסיט את שערה מעיניה. היה עליה להשתמש באַמה, שכן יד אחת שלה אחזה בצלצל והאחרת בסכין פשיטת השומן. אצבעותיה היו מכווצות סביבם כמו טפרים, והיא הייתה מכוסה בדם קרוש עד מרפקיה. כשהעבירה את אמת ידה על מצחה, היא חשה כיצד היא יוצרת שובל דביק של דם יבש למחצה. ואז משהו נצנץ בשמיים, והיא הרימה את מבטה כדי לבדוק מה זה.

"קורָה," היא אמרה.

קורָה לא שמעה. פניה, שהיו גם הן מכוסות בדם, היו חיוורות מסבל קהה חושים. הסכין שלה זזה מצד לצד אך עיניה היו ריקות, כאילו אחסנה את תודעתה במקום נעים יותר, בהיותה מיותרת לעבודה מחרידה זו. גוויית אוּל השתרעה ביניהן, עורה פשוט למחצה. החוף היה זרוע בעוד עשרות גוויות ובעוד דמויות כפופות כמותן. דם ושומן הקרישו את החול. קִירִים ציווחו במאבקם על קרביים, והמים הרדודים שרצו דגים מקריני סנפיר וכרישי מקור שנמשכו לריח המתוק-מלוח. הייתה זו עונת הקטל, התקופה הגרועה ביותר בשנה ברִייֵבָה - לפחות בעבור הנשים והנערות. הגברים והנערים התענגו עליה. הם לא השתמשו בצלצלים ובסכינים אלא בחניתות. הם אלה שהיו אחראים להרג ואז כרתו את החטים שמהם גילפו את שללם כדי להציגו לראווה והשאירו את כל היתר מאחור. הביתור היה מלאכתן של הנשים, אף שהוא דרש כוח וחוסן רבים יותר מאשר ההרג. "הנשים שלנו חזקות," התרברבו הגברים ממעלה לשון היבשה, המרוחקת מהסירחון ומהזבובים. והן אכן היו חזקות - והן היו לאות וקודרות ורעדו מרוב מאמץ והיו מגואלות בכל נוזל מבחיל שזולג מדברים מתים, כשהנצנוץ לכד את מבטה של נובה.

"קורָה," היא אמרה שוב, והפעם הרימה אחותה את עיניה ועקבה אחרי מבטה אל השמיים.

וזה היה כאילו, אף כי נובה ראתה מה נמצא שם, לא היה ביכולתה לעכל זאת עד שגם קורָה תראה. ברגע שעיני אחותה התמקדו בו, התדהמה זעזעה את שתיהן.

זאת הייתה ספינת שמיים.

ספינת שמיים משמעותה מזרתים.

ומזרתים משמעותם...

מילוט. מילוט מהקרח ומהאוּלים ומעבודת הפרך. מעריצותה של סקויה ומאדישותו של אביהן ובאחרונה - בחריפות - מהגברים. במהלך השנה האחרונה החלו הגברים בכפר לחדול ממעשיהם כשהן חלפו על פניהם ולהעביר את מבטם מקורָה לנובה ומנובה לקורָה כאילו הם בוחרים עופות לשחיטה. קורָה הייתה בת שבע-עשרה ונובה בת שש-עשרה. אביהן היה יכול להשיא אותן כל אימת שירצה בכך. הסיבה היחידה שבעטיה טרם עשה זאת הייתה שסקויה, אימן החורגת, לא רצתה לאבד את צמד השפחות שלה. הן עשו את מרבית העבודה ואף השגיחו על חבורת אחיהן למחצה. אך סקויה לא יכלה לשמור אותן אצלה לנצח. נערות היו מתנות שיש לתת, לא לשמור - או בעצם צאן למכירה, כפי שידע אביה של כל בת נחשקת ברִייֵבָה. וקורה ונובה היו יפות למדי, עם שערן הבהיר כעין הפשתן ועיניהן החומות הבורקות. אמות ידיהן הדקיקות לא הסגירו את כוחן, ואף כי גזרתן הייתה סוד שנשמר תחת שכבות על גבי שכבות של צמר ועור אוּלים, את אגן הירכיים, לפחות, היה קשה להסתיר. היו להן די קימורים כדי לחמם פרוות שינה ומלבד זאת היו ידועות כעובדות חרוצות. הזמן נקף. עד מצולות החורף, בוודאי, כשירד החודש החשוך, הן יהיו רעיות ויגורו עם מי שיציע לאביהן את העסקה המשתלמת ביותר, לא עוד זו עם זו.

אך הגרוע מכול לא היה רק הפרֵדה הצפויה או העובדה שלא היה בהן שמץ של רצון להפוך לרעיות. הגרוע מכול היה אובדן השקר.

איזה שקר?

אלה אינם חיינו.

מאז שזכרו את עצמן, זה היה מה שהן אמרו זו לזו, עם ובלי מילים. הייתה להן דרך מיוחדת שבה הסתכלו זו על זו, בריכוז מסוג מסוים, שהייתה שוות ערך לאמירת הדבר בקול. כשהמצב היה גרוע במיוחד - באמצע הקטל, כשהגוויות הלכו ונערמו, או כשסקויה סטרה להן, או כשאזל האוכל לפני שאזל החורף - הן שימרו את אש השקר הזה בכוחות משותפים. אלה אינם חיינו. זכרי. איננו שייכות לכאן. המזרתים יחזרו ויבחרו בנו. אלה אינם החיים האמיתיים שלנו. ועד כמה שהמצב הידרדר, הדבר הזה נתן להן את הכוח להמשיך. אם הייתה רק נערה אחת במקום שתיים, הוא היה גווע כבר מזמן, כמו שלהבת נר שיד אחת בלבד מסוככת עליה. אך הן היו שתיים, ובכוחות משותפים הן הצליחו לשמר אותו, ראו אותו משתקף האחת מפני רעותה ולוו אמונה זו מזו, לעולם לא לבד ולעולם לא מובסות.

הן התלחשו בלילות על הכישרונות שיהיו להן. הן יהיו רבות-עוצמה כמו אימן, הן היו משוכנעות. הן נועדו להיות חיילות-מכשפות, לא כלות-פרך או בָּנות-שפחות, והן יילקחו לאקה כדי להתכונן לקרב ויעטו מתכת אלים, וכשתגיע העת גם הן יפליגו אל הַחוּץ - למעלה והחוצה מבעד לחתך בשמיים, כדי להיות גיבורות האימפריה, כחולות כמו ספירים וקרחונים ויפות כמו כוכבים.

אך השנים חלפו ושום מזרתים לא באו, והשקר הלך ואיבד מנפחו, כך שכשהן הביטו זו בזו בתקווה למצוא את האמונה שהן שימרו בכוחות משותפים, הן התחילו למצוא במקומה פחד. מה אם אלה בעצם כן החיים שלנו?

בכל שנה, בערב מצולות החורף, טיפסו קורה ונובה על שביל הרכס החלקלק מרוב קרח כדי לצפות בהופעתה החטופה של השמש, בידיעה שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה יראו אותה בחודש הקרוב. איבוד השקר שלהן עורר בהן תחושה דומה לאיבוד השמש - לא לחודש, אלא לנצח.

כך שמראה ספינת השמיים... הוא היה כמו חזרתו של האור.

נובה פלטה קריאת התלהבות. קורָה צחקה - צחוק של שמחה ושחרור ו... האשמה. "דווקא היום?" היא שאלה את הספינה שבשמיים. צחוקה החד והמתנגן הצטלצל לאורך החוף. "באמת?"

"לא יכולתם לבוא בשבוע שעבר?" קראה נובה, ראשה מוטה לאחור, אותם שמחה ושחרור בקולה ואותה נימה של מרירות. הן היו מכוסות כל-כולן בזיעה, מצחינות מדם קרוש ועיניהן אדומות מצריבת הקרביים והגזים, ודווקא עכשיו הגיעו המזרתים? לאורך החוף, בין גופותיהן הרטובות והמרוקנות של החיות המבותרות למחצה וענני הזבובים העוקצים, הרימו גם שאר הנשים את מבטן. סכינים חדלו מלנוע. יראה ניעורה בריקנות הקהה של הקטל כשהספינה התקרבה. היא הייתה עשויה ממתכת אלים, צבעה כחול שוקק ובוהק כמראה, והיא לכדה את קרני השמש וצרבה כתמים בשדה הראייה שלהן.

ספינות השמיים של המזרתים עוצבו בתודעתם של קברניטיהן, והספינה הזאת דמתה לצרעה. כנפיה היו חלקות ובורקות כלהבים, ראשה אליפסה מחודדת ועיניה צמד כדורים. גופה דמוי החרק היה עשוי מחזה ובטן המחוברים בקורטוב של מותניים. היה לה אפילו עוקץ. היא התעופפה מעליהן, לכיוון לשון היבשה, ונעלמה משדה הראייה שלהן מאחורי הצוק שגונן על הכפר מהרוח.

ליבן של קורה ונובה הלם. הן נתקפו סחרחורת ורעד מרוב התרגשות, מתח, יראה, תקווה ותחושת הכרה בצדקתן. הן הניפו את הצלצלים והסכינים שלהן ונעצו אותם בתוך האוּל, ושתיהן ידעו, כשאצבעותיהן הרפו מניצביהם השחוקים של הכלים, שהן לעולם לא יחזרו לקחת אותם.

אלה לא החיים שלנו.

"מה אתן חושבות שאתן עושות?" שאלה סקויה בקול תקיף כשהן החלו להתנודד לעבר החוף.

הן התעלמו ממנה ונפלו על ברכיהן בתוך המים הקפואים כדי לחפון אותם ולצקת אותם על ראשן. הקצף היה ורוד וכתמים של שומן וסחוס ריחפו על פני האדוות, אך המים היו נקיים יותר מהן. הן קרצפו את העור והשיער, של עצמן וזו של זו, כשהן מקפידות לא להיכנס עמוק מדי לים, שם שחו הכרישים והדגים מקריני הסנפיר.

"חזרו לעבודה, שתיכן," גערה בהן סקויה. "זה לא הזמן להפסיק."

הן הביטו בה בתדהמה. "המזרתים כאן," אמרה קורָה, קולה חמים מרוב פליאה. "יבחנו אותנו."

"לא לפני שתסיימו עם האוּל הזה."

"תסיימי איתו בעצמך," אמרה נובה. "הם לא צריכים לראות אותך."

פניה של סקויה החמיצו. היא לא הייתה רגילה שהן עונות לה, ולא רק עצם התשובה הפריעה לה. היא קלטה את הנימה שבקולה של נובה. זו הייתה נימה של בוז. סקויה נבחנה לפני שש-עשרה שנים, והן ידעו מה הכישרון שלה היה. כולם ברִייֵבָה נבחנו, פרט לתינוקות, ורק אחת נִבְחֲרָה: ניוֹקָה, אימן. לניוקה היה כישרון מלחמה בעל כוח מהמם, פשוטו כמשמעו. היא יכלה לשלוח גלי הלם - אל האדמה, אל האוויר. היא הרעידה את הכפר בפעם הראשונה שכוחה התעורר ויצרה מפולת שמחתה את השביל שהוביל אל פירי המכרות החסומים בקרשים. כישרונה של סקויה, בעיקרון, היה גם הוא כישרון מלחמה, אך עוצמתו הייתה נמוכה עד כדי גיחוך. היא יכלה להטיל תחושה של דקירת מחטים - או לפחות, היא יכלה לעשות זאת למשך פרק הזמן הקצר שבו נבחנה. רק הנבחרים זכו להשאיר ברשותם את כישרונותיהם, וגם אז הם נועדו רק לשימושה הבלעדי של האימפריה. כל השאר נאלצו לדהות בחזרה למצבם הרגיל: בלתי ראויים, חסרי אונים, חיוורים.

סקויה המרוגזת הניפה את ידה כדי לסטור לנובה, אך קורָה תפסה את אמת ידה. היא לא אמרה דבר. היא רק הנידה בראשה. סקויה משכה את ידה בחזרה, המומה לא פחות מאשר נזעמת. הבנות תמיד הצליחו להביאה לידי זעם - לא בגילויי מרדנות אלא באופן שבו היו מרוחקות, מעל כולם, מביטות עליהם מעמדה נישאה שלא הרוויחו בזכות. "אתן חושבות שהם יבחרו בכן, רק כי הם בחרו בה?" היא שאלה בתקיפות. ניוקה המושלמת. סקויה רצתה לירוק. לא זאת בלבד שניוקה נבחרה, נקטפה מהאי הנידח, הקפוא והארור הזה, הרי שרוחה עוד המשיכה לשרות כאן, בליבו של בעלה ובדמיונותיהן של בנותיה ובזיכרונותיהם נוטי החסד של כל האחרים. ניוקה זכתה הן להימלט והן להשתמר כתמונת שלמות כוזבת, לנצח נצחים האם הצעירה והיפה שנקראה לעסוק בעיסוקים נעלים יותר. "אתן חושבות שאתן טובות יותר מכולנו? אתן חושבות שהיא הייתה טובה יותר?"

"כן," סיננה נובה בתשובה לשאלתה הראשונה. "כן," היא סיננה בתשובה לשנייה. "וכן." היא חשפה שיניים. היא רצתה לנשוך. אך קורָה תפסה את ידה ומשכה אותה משם, לעבר השביל שהתפתל במעלה פני הסלע. הן לא היו היחידות שצעדו לעברו. כל שאר הנשים והנערות התחילו לעלות בחזרה לכפר. היו אורחים. רִייֵבָה הייתה בתחתית העולם - היכן שהיה נמצא חור הניקוז, אילו לעולמות היו חורי ניקוז. זרים מכל סוג היו נדירים כפרפרים הנישאים עלי סופה, והזרים הללו היו מזרתים. איש לא התכוון להחמיץ זאת, אפילו אם משמעות הדבר הייתה שהאוּלים יירקבו על החוף.

מכל עבר נשמעו קולות שיחה ערה, צחוק חנוק, תסיסה של התרגשות. אף אחת מהאחרות לא טרחה להתנקות. לא שהיה אפשר לקרוא לקורה ולנובה נקיות, אך ידיהן ופניהן היו מקורצפות וסמוקות, ושערן הלח וספוג המלח סורק לאחור באצבעותיהן. כל האחרות היו מלוכלכות ושמנוניות ומגואלות בדם כהה, וכמה מהן עדיין לפתו את הקרסים והסכינים שלהן.

הן נראו כמו נחיל של רוצחות הנוהרות בשצף קצף מכוורתן.

הן הגיעו לכפר. ספינת הצרעה הייתה בקרחת היער. הגברים והנערים היו מקובצים סביבה, והמבט שהם הפנו לנשים שלהם הביע סלידה ובושה. "אני מתנצל על הריח," אמר זקן הכפר, שֶׁרגֶשׁ, לאורחיהם הנכבדים.

וכך אירע שקורה ונובה ראו מזרתים בפעם הראשונה - או השנייה, אולי, אם הן היו תינוקות בזרועות ניוקה לפני שש-עשרה שנים כשעמדה היכן שהן עמדו כעת, רגע לפני שחייה השתנו.

הם היו ארבעה: שלושה גברים ואישה אחת, והם היו, אכן, כחולים כמו קרחונים. אם היה ולו שביב של תקווה שניוקה תהיה איתם, בזאת הוא גווע. ניוקה הייתה בהירת שיער כמו בנותיה. לאישה הזאת היו תלתלים שחורים צפופים. ובאשר לגברים, אחד היה גבוה וגלוח ראש, לאחר היו מחלפות ארוכות של שיער לבן אשר גלשו עד למותניו. ואילו האחרון היה רגיל, פרט לעורו הכחול. או... הוא היה אמור להיות רגיל. שערו היה חום, פניו פשוטות מראה. הוא לא היה גבוה אך גם לא נמוך, לא נאה אך גם לא מכוער, אך בכל זאת היה בו דבר מה שמשך את העין מחבריו אליו. עמידתו הרחבה, הזווית היהירה של סנטרו? מסיבה בלתי ברורה, קורה ונובה היו בטוחות שהוא הקברניט, זה שעיצב את מתכת האלים לכדי צרעה והטיס אותה לכאן. הוא היה החרש.

מכל כישרונות המזרתים - והם היו רבים מספור, שכן מוטציות חדשות הופיעו כל הזמן ברשימה המתרחבת תמידית של כוחות הקסם - כישרון אחד היה נעלה על כולם. לכל מי שנולד בכל מקום בעולם מזָרת הייתה יכולת רדומה שהתעוררה לחיים באמצעות נגיעה במתכת האלים - כפי שכונה היסוד הכחול הנדיר הנקרא מזרתיום. אך מתוך מיליונים, רק לקומץ הייתה היכולת הנעלה: לשלוט במתכת האלים עצמה. המעטים האלה כונו חרשים, כי הם יכלו לעצב מזרתיום כפי שחרשים רגילים מעצבים מתכות, אם כי הם לא השתמשו באש, בסדנים ובפטישים אלא בכוח המחשבה שלהם. מזרתיום היה החומר הקשה ביותר מכל החומרים המוכרים. הוא היה חסין לחלוטין לחיתוך, לחום ולחומצות. לא היה אפשר אפילו לשרוט אותו. אך לדידו של חרש שהפעיל עליו את כוח המחשבה שלו, הוא היה חשיל והגיב לכל פקודה. החרשים יכלו לחצוב אותו, ללוש אותו ולעורר את תכונותיו המדהימות. הם יכלו לבנות איתו, לעוף בתוכו, לרקום איתו קשר, כך שהיה כמעט כמו יצור חי.

זה היה הכישרון שילדים חלמו עליו, כששיחקו במְשָׁרְתִים בכפר, וזה היה הכישרון שעליו התלחשו עכשיו, סמוקים ולהוטים, ואמרו מה תהא צורתה של ספינתם כשיקבלו את הפיקוד עליה: כרישים מכונפים ונחשים מעופפים, ניצים ושדים וכנפתנים. כמה מהם ציינו דברים פחות מאיימים: ציפורי שיר ושפיריות ובנות ים. אָאוֹקִי, אחד מאחיהן למחצה של קורה ונובה, הכריז שהספינה שלו תהיה תחת.

"הדלת תהיה החור," הוא צייץ והצביע על שלו.

"שכה תעזור לי תאקרה, רק שאאוקי לא יהיה חרש," לחשה קורָה כשהיא נושאת את שמה של השרפית הנסעית שאליה התפללו בכנסיית האבן הקטנה שלהם.

נובה החניקה צחוק. "ספינת מלחמה בצורת תחת אכן תעורר אימה," היא אמרה. "אני עשויה לגנוב את הרעיון אם יתברר שאני חרשת."

"לא נכון," אמרה קורָה. "הספינה שלנו תהיה בצורת אוּל, לזכר ביתנו האהוב מכול."

צחוקן לא היה חנוק דיו הפעם והגיע לאוזניו של אביהן. הוא השתיק אותן במבטו. הוא היה טוב בזה. הן חשבו שזה היה אמור להיות כישרונו: משבית שמחה, אויב הצחוק. למעשה, כשנבחן הוא התגלה כאֶלֶמֶנְטָלִי. הייתה לו היכולת להפוך דברים לקרח, וגם זה הלם אותו מאוד. אך עוצמת כישרונו הייתה נמוכה, כמו זו של סקויה ושל כל שאר אנשי רִייֵבָה ובעצם של כמעט כל אחד אחר בכל מקום אחר. כישרונות רבי-עוצמה היו נדירים. זו הייתה הסיבה שבעטיה המְשָׁרְתִים יצאו לחיפושים שכאלה ובחנו אנשים בכל רחבי העולם, בחיפוש אחרי המחטים בערמות השחת שיצטרפו אל שורות האימפריה.

קורה ונובה ידעו שהן מחטים. הן מוכרחות להיות.

עליזותן דעכה, ולא מבטו של אביהן הוא שהשבית אותה, אלא המְשָׁרְתִים שסקרו את קהל הנשים - והריחו אותן. הם לא הצליחו להתאפק מלהביע את הגועל שחשו. האחד מלמל לאחר, שצחק בתגובה צחוק צורמני כשיעול. קורה ונובה בהחלט יכלו להבין אותם. הריח היה גרוטסקי גם לאפם של אלה שהיו רגילים בו. כמה מצחין הוא היה בוודאי לאפם של אלה שלא היה רגילים בו ושמעולם לא נאלצו לשפוך קרביים או לפשוט שומן ועור. כמה כאב להיות חלק מההמון הרוחש המחריד הזה ולדעת שבעיני האורחים הן היו בלתי נבדלות מכל השאר. שתיהן נשאו את אותה תחינה אילמת. הן לא ידעו שהן חשבו את אותה המחשבה בדיוק באותו הרגע, אך הדבר לא היה מפתיע אותן.

רְאו אותנו, הן ביקשו מהמזרתים בכוח מחשבתן, ראו אותנו.

וכאילו הן דיברו בקול - כאילו צעקו - אחד מהארבעה הפסיק לדבר באמצע המשפט ופנה להביט היישר אליהן.

האחיות קפאו במקומן וכל אחת מהן לפתה את אצבעות אחותה, הנוקשות מאחיזה בסכין, והתכווצה לנוכח המבט החודר. היה זה המְשָׁרֵת הגבוה והכחול עם הפדחת המגולחת. הוא שמע אותן. הוא ודאי היה טלפת. עיניו קדחו בתוך עיניהן ו... זלגו אל תוך עיניהן. הן הרגישו בנוכחותו כאילו הייתה רוח קלה המניעה את גבעולי העשב, חולפת ביניהן ורואה, בדיוק כפי שהן רצו להיראות, ואז הוא אמר משהו לאישה, והיא אמרה משהו לשֶׁרגֶשׁ.

זקן הכפר חשק את שפתיו בהבעה בלתי מרוצה. "אולי קודם הבנים..." הוא ניסה, והאישה אמרה, "לא. יש לכם כאן דם מְשָׁרְתִים. נבחן קודם כול אותן."

וכך נלקחו קורה ונובה אל תוך ספינת הצרעה, והדלתות ניתכו ונאטמו מאחוריהן.