מוטי מרציאנו, בלש פרטי

מוטי מרציאנו ופרשת המתאגרף שתיעב אלימות

1.

האיש המפחיד הפחיד. הוא נהג דרומה בכביש לילי ונטוש, רטוב מגשם, נהיגה תכליתית, מהירה, סיגריה בלתי מתכלה תלויה משפתיו. אתו היו שני אנשים מפחידים נוספים וגם הם שתקו, חשים בגופם את מעברם דרך הארץ הבלתי נראית אבל אדישים לקילומטרים ולזמן. זמן לשתוק וזמן לצעוק; עת כנוס דיבורים ועת שלוף אקדחים. לזה הם היו מומחים.

האיש המפוחד פחד. הוא בכלל היה נער, רזה, מגויד, זרועותיו שרוטות ופניו מלוכלכים. הברדס של הסווטשירט כיסה את ראשו ורק עיניו נבטו דרכו, שולחות מבטים מהירים לחושך שמסביב. הוא חצה את הכביש הרטוב מגשם בריצה והשתופף בצל תחנת אוטובוס ישנה שלא סיפקה כל מחסה כי הגשם ירד באלכסון.

והאיש שעוד לא ידע מכל זה ישב במשרד. זה הייתי אני.

2.

היה חם נורא, חום שהמילה הקצרה והלא־מרשימה "חם" לא מבטאת אותו מספיק. רק תחילת הקיץ וכבר האקלים מפגין שנאה כלפי כל הקיים. האפליה האמיתית היא בין מי שחי עם מזגן ומי שבלי, שזה כלל אותי במשרד המאובק שלי בבניין משרדים נטוש למחצה על גבול פלורנטין, שמבחוץ נראה כמו ספינה עתיקה שעלתה על שרטון בדרך לבלומפילד ואף אחד לא בא לחלץ אותה. האנשים המשיכו לחיות בתוכה על השאריות של אוכל נרקב ומטען חסר תועלת, קולטים גשם נדיר בכלי פח שפיזרו על הגג בלי שהמחשבה לרדת ממנה אי פעם עלתה בראשם. הבטתי בשעון, ורק מתוך משמעת פנימית עצומה נשארתי לשבת עד חמש בדיוק. כבר שלושה ימים שנפש חיה מלבדי לא פתחה את הדלת שעל הזגוגית שלה היה כתוב "מרציאנו מוטי, חקירות כלליות". ואז, בדקה לחמש, צלצל הטלפון. הצלצול הבהיל אותי, שכחתי בכלל שהוא מחובר.

"כן?"

"בבקשה אפשר לדבר עם אדון מרציאנו, חוקר בבקשה?"

"מדבר. מי מדברת בבקשה?"

"אפשר לעלות בבקשה?"

קול נשי, צעיר, במבטא רוסי מודגש. קול שכבר לשאלה הראשונה שלי לא ענה. אני כן.

"אפשר".

"בבקשה".

התיישבתי ולא הצתי סיגריה. בת עשרים עשרים־ומשהו, ניחשתי, עברית תקנית, מישהי שלמדה בעל פה ביטויים יותר מאשר השתמשה בהם ביום יום. אבל אני סתם מנחש, הרגל גרוע. תיכף נדע.

 

האשה שנכנסה דרך הדלת הייתה בת חמישים פלוס, שיער צבוע גס, קצת כפופה, מבטה קשה, רוּז' בלחיים ומטפחת מכסה את שערה. עד כאן הדדוקציה שלך מרציאנו, נאנחתי. אבל כשקמתי ראיתי שעוד אבינו חי, או אמנו, כי אחריה נכנסה הבת עשרים־ ומשהו, רזה כמו שאי אפשר, בלונדינית קצת מרופטת שלבשה טריינינג כחול בהיר ונעלי התעמלות שהתאימו לה כי עם כל חוסר הגופניות של הרזון הקיצוני, הליכתה הייתה קופצנית וגמישה והזכירה לי צ'יטה.

"שבו בבקשה, גברת..."

שום תשובה.

"וגברת..."

"אנחנו לא כל כך רגילות", האשימה אותי המבוגרת. או אולי התנצלה; זה נשמע כמו האשמה. רגילות למה?

"קחו את הזמן", נשענתי אחורה. אבל הצעירה מיהרה.

"שלום. תודה".

אחרי זה היא נחה קצת. המבוגרת דחקה בה במרפק לצלעות, והצעירה אמרה בזהירות, "זה בקשר לאח שלי".

"אח שלך".

"כן".

"והגברת?"

"אמא שלי".

"גם שלו?"

"כן בבקשה".

"בינתיים זה די פשוט. למה אח שלך ובן שלה לא בא בעצמו?"

"הוא איננו".

"איננו איפה?"

"בשום מקום. איננו".

זה היה הזמן לזקנה להתפרץ עליה ברוסית וכשהצעירה לא הגיבה היא שאלה אותי בהאשמה:

"כמה עולה?"

"כמה עולה מה?"

"למצוא בוריס".

"מי זה בוריס?"

והצעירה אמרה, בקול לירי, מתנגן בתוך מה שהתחיל להישמע כמו חילופי צעקות ביניהן,

"הוא נעלם".

"מתי?"

תשובה אחת ברוסית אחת בעברית, הראשונה אמרה משהו והשנייה אמרה, "לפני שבוע".

"ורק עכשיו אתן באות? איך קוראים לכן, בבקשה?"

"סוניה".

היה בה משהו נכלם. הרבה פעמים בוריס לא היה בא הביתה, הסבירה. היה לו חדר משלו בפלורנטין. אבל כבר שבוע הוא לא עונה לסלולרי שלו ולא בא והוא לא בחדר.

"איך את יודעת?"

"יש לי מפתח", ענתה. "נכנסתי, הוא לא שם ויש אוכל ישן על השיש".

"פניתן למשטרה?"

שוב קלחת של גערות מצד הזקנה. הצעירה מסבירה. היא לא מתבלבלת, ממוקדת: אולי בוריס בצרות, אולי לא כדאי משטרה. מישהו הציע להם לקחת חוקר פרטי. והזקנה:

"כמה עולה?"

והצעירה: "באמת, כמה זה עולה? אין לנו כל כך הרבה".

"מאתיים ליום פלוס הוצאות".

"שקל?"

"דולר".

הזקנה התחילה לקום תוך כדי מה שאני די בטוח שהן קללות וניסתה למשוך את הצעירה אחריה אבל היא התקשחה ונשארה לשבת.

"מה זה הוצאות?"

"תחבורה. צילומים. פלאפל. עזרה במעקב".

"כמה בבקשה?"

"כמה שצריך".

"הרבה?"

אמרתי, לא הרבה.

"אני משלמת", אמרה. את זה גם הזקנה הבינה, והתיישבה ברוסית: תשמרי את הכסף שלך או משהו כזה, אני מתערב שאמרה לה. אבל הצעירה חזרה ואמרה, אני משלמת.

ביקשתי את הכתובת של בוריס ואת המפתח, והתחלתי לשאול שאלות. אבל הצעירה לא ידעה הרבה. על אף שהם עלו ארצה ביחד והיא למדה כאן בתיכון היא עזבה לבדה וכבר שבע שנים שהיא גרה בקייב. כך שטעיתי, זו לא רוסית אלא אוקראינית. אתמול הגיעה בטיסה לבקר את אמה ואת אחיה לביקורה השנתי, וגילתה שבוריס נעלם.

"חצי אח", הסבירה. "מָמָה גם שלי גם שלו, אבל אבא אחר".

"איפה אבא שלו?"

"נעלם גם כן, אבל מזמן".

"כאן?"

"לא, כשבוריס היה ילד. חייל, בצ'צ'ניה". והוסיפה, "בוריס לא בא לממה בשבת כמו תמיד". וממה גם אומרת, הוסיפה, שבזמן האחרון הוא נראה מוטרד ומסתכל דרך החלון הרבה ושהוא לחוץ ולא מדבר.

"עסקי נשים?"

"בבקשה?"

"יש לו מישהי? חברה? חבורת חברות?"

התלחשות בלא־רוסית. לא, הן לא חושבות. האמא קצת מתרגשת. אני לא מתעקש, לכל זמן. אני רוצה להגיע לדירה של בוריס מוקדם ככל הניתן. הסוניה הביאה תצלום שלו, כל הכבוד, שלפתי אותו מהמסגרת.

"ממתי זה?"

"לפני שנה, ביום הולדת שלו".

בוריס לבוש חולצה מגוהצת, מסופר קצרצר כמעט קירח. גובה ממוצע, רזה ובגופו יש משהו מתוח, פנתרי. ידיו קפוצות. לידו ניצב איש גדול שהחיוך המאומץ מעלה לו המון קמטים בלחיים.

"מה בוריס עושה?"

"משלוחים על קטנוע. כשיש לו זמן".

"זמן ממה?"

"מהאגרוּף".

"מתאגרף הרבה?"

"במועדון".

"מי זה האיש שלידו?"

"זה המאמן שלו, גרישה".

"דיברתן עם גרישה?"

"יותר טוב אתה מדבר".

אני מרים את העיניים, רואה את מבטה ואומר, יותר טוב אני מדבר.