מוכרי החלומות

התקופה שבין חג ההודיה לערב השנה החדשה מעצימה את הבדידות המנוכרת של הכרך הניו יורקי אבל גם עוטפת אותה באריזת מתנה מהודרת. רוב המקומיים מקדימים לברוח מהעיר לחופשה ארוכה ומפנים מקום על המדרכות עמוסות השלג לתיירים מכל העולם, שיוצרים פקקי תנועה אנושיים כשהם נעצרים מדי כמה שניות כדי להצטלם. חלונות הראווה מקושטים בהגזמה ושירי חג מתקתקים תוקפים אותך מרגע היציאה ממפתן הבית ועד החזרה אליו, כמו גם להקות־להקות של משפחות.

חלפו כמעט חודשיים מאז שעברתי לניו יורק, ועדיין נותרתי לבד במשרד עם חמשת השולחנות ששכרתי בחלל המשותף בברודוויי פינת רחוב 57, שאותו חלקתי עם מספר רב של חברות טכנולוגיה צעירות בעלות שמות משונים כמו פיגיבנק, אורנג' אושן וגנגר אינטראקטיב, שבדרך כלל גם לאחר ששמעתי הסבר התקשיתי להבין במה בדיוק הן עוסקות. החברה היחידה מהן שהכרתי היתה של צוות יזמים שפיתחו ערכה לביצוע בדיקות שתן דרך מצלמת הטלפון הנייד. הם מילאו את המקרר המשותף בבקבוקים שקופים ובהם שתן בגוונים שונים, לצורך בדיקות המוצר שלהם, ולא פעם נחרד מישהו מדיירי המשרד המשותף שאחד מאורחיו עלול לשתות את תכולתו של אחד מהם מבלי להעלות על דעתו מה הוא מכיל. מדי כמה שבועות הם נדרשו לרענן את מלאי השתן במקרר וביקשו מכולנו לגלות סולידריות סטארט־אפיסטית ולהשתין עבורם לתוך בקבוק ריק. הרגעים שבהם עמדתי בתור לשירותים יחד עם היזמים מהחברות האחרות השוכרות שולחנות במתחם, כשכל אחד מאיתנו אוחז בידו בקבוק זכוכית שקוף, היו האינטראקציה החברתית העיקרית שלי עם שכני.

על השמשה שמאחורי השולחן שלי הדבקתי מדבקה עם הלוגו הכתום של וִויטַיים (WeTime), שבו האותיות W ו־M מצוירות כמו שני צמדי קשתות הפוכים שמתחבקים זה עם זה, כך שמבקרים היו עשויים לחשוב שהאנשים שיושבים בצדה השני של השמשה גם הם חלק מהצוות שלנו. ליד השולחן שלי הצבתי מדפסת שרכשתי והענקתי לה את השם לורה, ומדי פעם ברגעי הבדידות הייתי מספר לה על מה אני עובד כרגע ושואל מה דעתה. בערבים הסתובבתי בין עשרות המסעדות באזור של העיר שבו הסתיימה פגישתי האחרונה ובחרתי אחת מהן שנראתה מוצלחת, אבל דחיתי את הבחירה עד כמה שאפשר כדי לקצר את זמן הבדידות שבין סוף הארוחה לסוף הלילה.

את אסי הכרתי בארוחת ערב עם אריק וחברים נוספים בביקור קודם שלי בעיר. באותו בילוי משותף חצי שנה קודם לכן הוא נראה לי וולגרי ומוחצן, והשהות במחיצתו היתה כל כך בלתי־נסבלת עד שיצאתי לפני סוף הארוחה בתירוץ כלשהו ונמלטתי משם.

"אתה לא קולט שהוא מקנא בך?" הסביר לי אריק. "אתה כוכב עולה שבונה עסק מצליח והוא לוזר שכל החיים שלו מתרסקים. תן לו לעשות קצת רוח, הוא זקוק לזה, מה אכפת לך?" אני לא הרגשתי ככה. לא שאסי מקנא בי על שום דבר, ולא שיש על מה לקנא בי. סתם טיפוס אלים, חשבתי, ולאריק יש יותר סבלנות מאשר לי לנודניק כמוהו, שמקפיד בשעה וחצי של בילוי משותף לספר על דוגמנית שיצא איתה, להציג תמונה ממטוס פרטי בדרך לחופשה בווגאס עם שני שחקני אן־בי־איי לשעבר ולהתווכח בקולניות במשך חמש דקות עם המלצר במסעדה, כדי שכולנו נתפעל מכמה שהוא מבין ביין, בעודו לובש חולצה צמודה שלא מותירה ספק באשר לשרירי החזה המנופחים שלו. אבל לאחר שבועות של דממה מוחלטת בין ארבעת הקירות של דירת הסטודיו ששכרתי עם הגיעי, שמחתי על היוזמה של אריק לחדש את הקשר בינינו.

בערב המפגש המחודש היה אסי רגוע וידידותי, וסביר גם שהעובדה שכעבור פחות מעשר דקות מהרגע שהתיישבתי על הספה בסלון ביתו כבר נשאב שובל ראשון של אבקה לבנה במעלה נחירינו סייעה לאווירה הנעימה. שתינו יין, הסנפנו ומהר מאוד שקענו בשיחה ערה ומענגת על שום דבר ספציפי. המחשבות החלו לרוץ בראשי במהירות בלתי־נשלטת, והשיח החלול, שהלך ונעשה מרתק וממכר, הפיל את כל החומות והמחסומים והוביל לאינטימיות כובשת, שבנסיבות אחרות היתה בוודאי מרגישה זרה, מרתיעה ומזויפת.

אריק סיפר לי שאסי לא עובד כבר כמעט שנתיים, מגרד פה ושם כמה גרושים מעבודות מזדמנות כמלצר יין או כיועץ למסעדות בהקמה, אבל מוציא סכומים לא הגיוניים על אלכוהול וקוקאין ובגדול מידרדר במהירות לעבר חובות, הסתבכויות עם נושים חסרי רחמים ושאר איומים האורבים לו בדרכו לתהום. לחרדה הקיומית הזאת לא היה זכר בדירתו, שהיתה ממוקמת דווקא באחד האזורים היוקרתיים של מנהטן. בניין עם שוער ולובי מהודר, בלוק אחד מסנטרל פארק, שכר דירה כפול מזה שאני משלם בברוקלין, מן הסתם, ודירה נאה ומטופחת, גם אם קטנטנה כמו כל הדירות בעיר הרפאים הזאת. הבאתי איתי בקבוק יין שעלה שמונים דולר והתנצלתי עוד בפתח הדלת שלהביא יין למומחה בינלאומי כמוהו זה מעט מביך, בתקווה שהבאתי משהו שאנשי מקצוע מחשיבים לאיכותי, או לפחות שיזהה את רמת המחיר ויֵדע שניסיתי לבחור מוצר טוב בלי לחסוך בעלות. אסי פתח את הבקבוק והרמנו כוסית לחיים לכבוד ה"ניו יורקר" הטרי, "עדיין עם ריח של ג'יי־אף־קיי," כפי שהוא היטיב להגדיר אותי.

"אחי, אני מה זה שמח שבאתי הערב. תודה!"

"בטח, יא גבר, איזה כיף שאתה פה. זה שאנחנו שנינו אחים של אריק ועוד לא התחברנו זאת תקלה. הגיע הזמן."

"אריק! אין על אריק, אה? מלך העולם אריק!"

"מספר אחת! אריק אמר לי לטפל בך, ככה שמעכשיו אתה מסודר פה בעיר. מסודר! כל מה שאתה צריך - עלי."

"כפרה עליך!" השתמשתי באחד הסלנגים השנואים עלי, משועשע מהמחשבה שאסי מניח שמהעמדה העלובה שהוא נמצא בה הוא בכלל יכול לעזור לי במשהו, ונהניתי לקחת חלק בשיח הקולני והמתלהם שיכול להתקיים רק בנסיבות ההזויות האלו. "אבל אחי, ברור לך שאני מחזיר לך כסף על כל החומר הזה."

"די, גדי, איזה שטויות. ילד חדש הגיע לעיר, תן לחגוג."

"חופשי לחגוג, אבל אני משלם."

הנחתי על השולחן שטר של מאה דולר, ואסי צחק בהכנעה כאילו הייתי צריך לאנוס אותו לקבל את החזר ההוצאה הזה.

"אז מה, אתם מתרחבים, אה?"

"האמת, כן, יש מומנטום טוב. אבל אתה יודע, סטארט־אפ, זה הכול אוויר בינתיים."

"ברור!" הכריז אסי בביטחון רב, אם כי למיטב היכרותי עם קורות חייו לא היה לו מושג ירוק בתחום.

"כאילו, זה שהולך לנו כרגע זה אומר שאנחנו טובים בלבנות מצגות ולהכין תחזיות פיננסיות. עם זה שכנענו משקיעים לשים עלינו כסף, ועכשיו צריך באמת לבנות פה ביזנס, לייצר הכנסות, כאילו - לעשות מזה חברה אמיתית. אבל אתה יודע, צריך להתחיל איפשהו."

"אחי, אל תשחק אותה צנוע. אריק סיפר לי שמשקיעים עמדו אצלך בתור. זה נשמע גדול מה שאתם עושים. הלוואי שהייתי עכשיו במצב כלכלי לשים אצלך כסף. נשבע לך, אם לא הייתי מסתבך עם השותף הערבי הבן של זונה הזה שגנב לי את החנות, הייתי משקיע יחד עם אריק. כמה גייסתם עכשיו?"

"חמישה־עשר מיליון."

"דולר?"

"ברור," אמרתי, "בביזנס הזה לא מדברים בשקלים."

גם הידענות שבה דיברתי אני לא היתה מבוססת אלא על פריטי מידע בודדים שהצלחתי ללקט בתוך הכאוס המאיים של עולם העסקים וההשקעות, שעדיין חשתי בו כטירון מתחזה שערוות בורותו עתידה להתגלות בן רגע לעיני כול. לא ממש דיברתי את שפת ההיי־טק והביזנס בעצמי, אבל עבדתי לילות כימים בלהרגיע את סביבתי שהיא שגורה בפי. יותר משנתיים לאחר שעדן ואני הקמנו את וויטיים, מה שהחל כפרויקט ביתי נהפך לחברת היי־טק של ממש. עשרות עובדים, גיוסי הון של מיליוני דולרים, משקיעים מנוסים ובעלי שם ומעל הכול - מיליוני משתמשים שהפכו את המוצר שלנו לחלק מהיומיום שלהם. אבל בה בעת לא הצלחתי להתגבר על התחושה שאני איכשהו מרמה את כולם שיש לי מושג מה אני עושה, בעוד שבפועל כל ההצלחות שחווינו היו מקריות וזמניות לחלוטין. גיוס ההון שהכרזנו עליו שבועות ספורים לפני המעבר שלי לניו יורק אִפשר לנו לנשום לתקופה ארוכה שבה יהיה לנו די כסף לממן את הפעילות, אבל גם העלה את מפלס הציפיות מאיתנו לרף הגבוה של חברה שחייבת להגיע לשווי של מאות מיליוני דולרים. חלק מהסכם ההשקעה כלל הבנה שאני, כמנכ"ל החברה, אעבור לניו יורק ואתחיל בתהליך בניית מטה החברה בבירת העסקים של העולם, בזמן שעדן יישאר במשרד בישראל ויוביל את פעילות המחקר והפיתוח. וכך, למרות הבדידות והקור שקיבלו את פני בניו יורק, חשתי מוגן מעיניהם הבוחנות של שותפי ועובדי, שנוכחותם הזכירה לי בכל רגע ורגע שמצופה ממני לבנות תאגיד ענקי, ובירכתי על האפשרות לבלות את רובו המכריע של היום באנונימיות מוחלטת.

עדן ואני שיתפנו זה את זה כמה פעמים בתחושת החרדה הכרוכה באחריות הבלתי־נתפסת שלקחנו על עצמנו, אבל בעוד הוא נדרש לנהל צוותי מוצר ופיתוח, מלאכה ששנינו הכרנו והרגשנו בה בטוחים יחסית, לפנַי נפערה תהום עמוקה של בניית מודלים כלכליים, הקמת ארגון מכירות, יצירת שיתופי פעולה עסקיים, התנהלות מול משקיעים ומעל הכול - הובלה אסטרטגית בטריטוריה מנוכרת ומאיימת.

ככה זה סטארט־אפ, הסביר לי אריק כשעשיתי פעם טעות של טירון והודיתי בפניו בקול רם שאין לי ממש מושג בכל מיני נושאים שאני אמור להיות מומחה עולמי בהם: יוצאים לדרך, משדרים ביטחון כלפי חוץ ומקווים ללמוד את מה שצריך לדעת תוך כדי המרוץ.

הדאגות האלו הבזיקו כמו הבהובים של מציאות שהצליחו לחדור את מעטה הנועם שהשרה עלי הסם, מבליחות לרגע ומטלטלות אותי ואז נכנעות לכוחו של החומר שכבש אותי שוב בתחושה עילאית של רוגע וריכוז.

ואז הגעתי אל השורה האחרונה. קבוצה גדולה של גרגירים לבנים קטנטנים היתה מונחת על שולחן הזכוכית המלבני, יצרה רצף מושלם ומגובש בחלק המרכזי, המעובה, והשוליים נמוגו לאטם משני צדיה. צורתה כמו של חצי זוג שפתיים. חושניות, מסוגלות לצרוב בנשיקה רפה או להעניק חיים במגען, וגם צמאות לאהבה, מבקשות את המגע שיכבוש אותן ויעניק להן משמעות. הבטתי בה באהבה אינסופית ובכל מאודי ביקשתי לשאוף אותה לתוכי, להניח לה לגאול אותי ולסחרר אותי, להפקיר את כולי בידיה ולחוש אותה עולה בתוכי ולוקחת אותי לרחף מעל. מעל הבגדים שלגופי, מעל הדירה של אסי, מעל ניו יורק, מעל הכול. הבטתי בה והתקרבתי מעט, מנסה לדחות את הסוף הבלתי־נמנע שאני כה זקוק לו וכה חרד ממנו. ידעתי שרגע לאחר מכן יבוא הריק הנורא, תבוא תחושת הוודאות והצריבה המייאשת של הכלום והאין, אבל עד שיגיעו נכונה לי עוד התרפקות אחרונה על השלמות ועל העונג.

קירבתי את פני אל שולחן הזכוכית, עצמתי עיניים והצמדתי את הצינור העשוי משטר מגולגל של חמישה דולרים אל נחיר ימין. בעוד רגע אנשום עמוק לתוכי את טיפת החיים האחרונה הזאת, וכבר התמכרתי לעוצמתה וכאבתי את אובדנה הקרב ובא. אסי הביט בי בחיוך, מבין ללבי אבל חווה את כל זה בעוצמה פחותה, של אחד שמורגל ממני במעמד הזה ואולי טרוד כל כך בדאגות קיומיות קשות יותר עד שהוא יכול להרגיש את כל השאר ברמה מוגבלת. במובן הזה הוא היה במקום בריא יותר ממני, אם אפשר להגיד על פושט רגל שלא ברור אם יפונה מדירתו אל הרחוב בקרוב שהוא במצב בריא. ואז היא באה אל קרבי. נישקתי וחיבקתי אותה והכלתי אותה בתוכי, גומע אותה בצמא ומתמסר לה, מרשה לה להציף אותי ולהניף אותי ולשחרר אותי מכל אחריות ואחיזה ומנסה בכוח לדחוק אחורה לעוד רגע אחד את המחשבה על השממה האיומה שתבוא בעקבותיה. השורה האחרונה שלי, האהובה שלי, הגואלת, האמהית, המעצימה והמסחררת. המושיעה שלי. שורת הברבור.

כעבור כחצי שעה התחלתי להכיר בכך שאני מפסיד במאבק נגד המחשבות הטורדניות על קריסתי הצפויה לנוכח גובה הציפיות ממני ומהחברה שאני מנהל, על נדודי השינה המסויטים הממתינים לי לאחר שתתפוגג השפעת הסם, על הריאיון לטלוויזיה שצפוי לי בבוקר המחרת, שאליו אגיע חרד וטרוט עיניים, ובעיקר על הייאוש מהניסיון העקר לגרש ממוחי את כל החרדות שמתחילות להכות בי בעוצמה. אסי ישב ובהה בנקודה דמיונית בחלל וזמזם לעצמו שירים שנשמעו מוכרים. בידו אחז בקצה של אלת בייסבול שהיתה מונחת על הרצפה לצדו. מדי פעם סיפר על רגעי תהילה שחווה בנקודות שונות במרוצת חייו, בדרך כלל סביב אירועים טריוויאליים, ויכולתי להסתפק בנשיפה מתפעלת או בהפטרת מחמאה כללית כדי לרצות את הצורך שלו בהכרה. הוא סיפר, למשל, איך פעם הגיע אלוף הפיקוד לבקר אותם בשטח, והוא "עלה מולו" בלי חולצה ופנה אליו בתואר "גבר" במקום "המפקד", ואיך הצליח לזהות כבר לפני עשר שנים יקב קטן באורגון שנהפך לאחרונה לאחד מיצרני היין המובילים בארצות הברית, ועל ידוענים שונים שהיו רוכשים יין בחנות שלו לפני שנסגרה. בתום אחד הסיפורים אזרתי כוחות לקום מהספה ולהתארגן לצאת. אסי ואני התחבקנו ארוכות ולא הפסקנו להצהיר על נאמנותנו המוחלטת זה לזה, הצהרות שהרגישו טבעיות באותו הרגע ויעוררו בי מבוכה גדולה כשאזכר בהן בשעה שלא אהיה תחת השפעה. אסי חזר על הכרזתו שמעכשיו הוא כאן כדי לדאוג לכל מה שאני צריך, ובמבט נוקב ונחוש אל תוך עיני, ממרחק ששמור בדרך כלל רק למישהי ששנייה לאחר מכן תצמיד את שפתותיה לשלי בנשיקה, אמר לי שלמרות שהוא לא עשיר כמוני או כמו אריק, הוא משביע אותי שאפנה אליו מיד כשתהיה לי בעיה או אם אצטרך משהו והוא כבר ידאג לי.

ממש ברגע חיבוק הפרידה על מפתן הדלת, בערך בשלוש לפנות בוקר, הגיעה לדירה ויקטוריה. אריק סיפר לי שאסי גר עם בת זוג אמריקאית ושהם מדרדרים זה את זה להתקפי פאניקה ודיכאון ועושים יחד סמים רוב היום, אבל הוא לא הכין אותי לכך שוויקטוריה תתגלה כאחת הנשים הכי יפות שראיתי בחיי. היא הגיעה מהעבודה, חייכה אלי ונשקה לי בחביבות, ממהרת להסיר את המעיל הכבד הארוך ולחשוף את גזרתה המושלמת. בקצה הגוף האלוהי שלה נחו פנים מלאכיות וזוג עיניים בהירות וכובשות. שוחחנו כמה דקות ביציאה מהדירה, בעודי לוגם את גופה במבטי ותוהה לעצמי מה יש בו, בגבר העלוב הזה המתגורר כאן, שהצליח לכבוש את לבה.

בהליכה הקפואה אל תחנת הרכבת התחתית החל לחלחל הדכדוך שלאחר השפעת הסם. היה קר מאוד בחוץ, ואף על פי שהייתי עטוף במעיל, בכובע צמר ובצעיף, חיבקתי את עצמי בזרועותי וצעדתי במהירות לתחנה. כמו בפעמים הספורות הקודמות בחיי שבהן יצא לי לצרוך קוקאין, רגע לאחר שפגה ההשפעה המענגת התחיל שלב הכאב והאימה. קיללתי את עצמי על שהכנסתי לגופי את הרעל הזה כאשר רצף המחשבות המרתקות שהפציץ את מוחי בקצב רצחני פינה את מקומו למתקפה אלימה של חרדות. ישבתי ברכבת התחתית ופחדתי שאפשר לראות עלי שאני תחת השפעה, ושאולי בעוד רגע ייטפלו אלי ג'אנקיז מקומיים שינצלו את חוסר האונים שלי כדי לשדוד אותי או לתקוף אותי. פחדתי שאני מאבד ריכוז ואפספס את התחנה שלי, ומי יודע אם אצליח להביא את עצמי למצוא את הדרך הביתה. אל החרדות הצטרפו גם שנאה עצמית וכעס. כעס על שאיבדתי שליטה ושאבתי אל אפי כמות מטורפת של חומר עד שהגרגיר האחרון אזל. כעס על שנתתי לסם השקרן הזה לגרום לי להרגיש אחווה מטופשת עם אסי ולהאזין לסיפורים הפתטיים שלו. על זה שהוצאתי יותר ממאתיים דולר על הבילוי המפוקפק הערב, כאילו זה סכום זניח עבורי, ועל זה שנהניתי שאסי חושב שאני בטח עשיר כמו אריק, וגם על כך שמאז שיצאתי מהדירה שלהם אני לא מפסיק להיזכר בערגה בוויקטוריה, שבזמן שאני סוחב את עצמי אל דירת הסטודיו העלובה שלי, האפס הזה אסי בוודאי מפשיט אותה ושוקע במעמקי הגוף המושלם שלה. חשתי הקלה מסוימת כשהגעתי בשלום לדירה וסגרתי מאחורי את הדלת, יוצר חיץ ביני לבין כל איום חיצוני, אך האיום שבתוכי נשאר איתי עוד במשך שעות ארוכות של נדודי שינה. התאבלתי על הגרגירים שהיו ונעלמו בתעלות אפי, על הריק הנורא שנותר בי מאז, על כך שהאבקה הלבנה גרמה לי לרחף לזמן כה קצר, והתגעגעתי אליה בכל גופי. שִחזרתי במוחי איך לאחר השורה האחרונה ניגבתי באצבעותי את שולחן הזכוכית, את שטר הכסף ששימש כקשית ואת כרטיס האשראי שהשתמשנו בו לכתישת הגרגירים, מנסה לדלות מהם עוד פירור אחרון של אבקה, לספוג אותו לחניכי או לשאוב אותו אל נחירי. הכמיהה והגעגוע לגרגירים הלבנים הביאו אותי לדמעות. שכבתי במיטה בבגדים החמים שבאתי בהם מן החוץ ובמשך שעות ארוכות כיווצתי את גופי, מתחנן שהשינה תיפול עלי ותגאל אותי מהגעגוע האינסופי ומהמתקפה חסרת הרחמים של מחשבות מדאיגות שהמשיכה להכות בי. ההמתנה לרגע שבו ההזדקקות תגווע ואצליח סוף־סוף להירדם לכמה שעות היתה קשה מנשוא, והצורך בעוד שורה אחת, בודדה, אחרונה, לא נתן לי מנוח. ניסיתי לשמור על ריכוז כדי להדוף את המחשבות המתדפקות על תודעתי ומנסות להידחף פנימה ואמרתי לעצמי בקול רם: "אתה מצליח. תכף תעבור ההשפעה והכול יהיה בשליטה. יש לנו מיליוני משתמשים ואנחנו לא מפסיקים לגדול. אתה בדרך להיות מיליונר. אחרי שהחברה תימכר אתה תקנה בית בהולנד ותהיה שם חצי מהזמן. כולם מקנאים בך. אתה חי את החלום." הידקתי את הכרית סביב אוזני כדי להדוף את כל הרעשים שמקורם דווקא בראשי פנימה והזכרתי לעצמי שלאחר הפעם הקודמת שיצא לי להסניף, כמה שנים קודם לכן, מרוב ייאוש ותחושת אבדון מצאתי את עצמי מתקשר לאבא שלי ואומר לו שאני אוהב אותו. ככה שבאופן יחסי, את התקף החרדה הזה אני עובר די בסדר.