מולדת התקווה

1: התחלות: התיישבות ועקירה

ההיסטוריה תמיד מתחילה באמצע הדברים. לא חשוב היכן נבחר להתחיל בסיפור — תמיד יש משהו מהותי שקרה קודם, איזשהו הקשר קודם שמניחים כי הוא קיים. משום כך, נרצה ככל שנרצה, אי אפשר לחלק את העבר ליחידות מובחנות בודדות, עם התחלות וסופים ברורים ומובהקים. כשאנו מביטים אחורה אנחנו רואים מחזה הדומה יותר לנהר רחב ידיים וחסר גבולות, עם אינספור יובלים והסתעפויות, הנמתח עד קצה האופק. כמו נהר, כוחו הבלתי נדלה של הזמן חותר קדימה ללא הרף, אבל מקורותיו טמונים הרחק מאחור, מחוץ לטווח ראייתנו, מתפוגגים בערפילי הזמן בשוליהן של ארצות לא נודעות.

חשבו על סיפור חייכם. הסיפור לא התחיל בכם. לא בראתם את עצמכם מתוך האַיִן. לא המצאתם את השפה שאתם מדברים בה, לא את המאכלים שאתם אוכלים ולא את השירים שאתם שרים. לא אתם בניתם את הבית שגדלתם בו, לא אתם סללתם את הרחובות שהלכתם בהם, לא אתם קבעתם את המקצועות שלמדתם בבית הספר. אחרים היו אחראים לדברים האלה. אחרים, במיוחד הוריכם, לימדו אתכם ללכת, לדבר, לקרוא, להתלבש, להתנהג כהלכה ואת כל שאר הדברים הכרוכים בחיי היומיום בחברה תרבותית, דברים שאת רובם אתם מקבלים כמובנים מאליהם.

אבל חשוב לזכור שגם האנשים האחרים לא באו לעולם כשהם יודעים את הדברים האלה. הוריכם לא המציאו את עצמם, בדיוק כמוכם. והאנשים שלימדו אותם היו גם הם כך, מן הבחינה הזו: לימדו אותם האנשים שבאו לפניהם, שגם אותם לימדו אלו שקדמו להם, וכך הלאה, בשרשרת הולכת ומתארכת של מסירה מיד ליד, שרשרת שעד מהרה מביאה אותנו אל ערפילי הלא־נודע. אנו מביאים איתנו את העבר אל תוך ההווה, הרבה יותר משאנחנו חושבים; והוא מהווה חלק גדול ממי שאנחנו. אפילו ברגע הלידה אנחנו כבר מוצאים את עצמנו בעיצומם של הדברים.

אז כמה רחוק לאחור הייתם הולכים כדי לספר את הסיפור שלכם? אם תרצו, אפשר ללכת די רחוק. הרבה אנשים מרותקים מן ההתחקות אחר תולדות משפחתם, מן הגֶנֵאָלוֹגיה שלהם. הפרטים יכולים להיות מפתיעים ומסקרנים, ולפעמים אנשים מגלים פרטים לא צפויים על אבות אבותיהם. אבל אם מגזימים בכך, זה עלול להפריע להצגת החלקים החשובים ביותר של הסיפור ולהבהרת הדפוס של חייכם. יותר מדי פירוט מעכיר את התמונה ומקלקל את המטרה הסופית.

אותו הדבר נכון גם במה שאנחנו קוראים לו "היסטוריה". ההיסטוריה היא לא סך כל העָבָר. היא לא כוללת את הכול, והיא גם איננה יכולה לכלול את הכול. לא: היא מבחר מתוך אותו נהר רחב־ידיים של העבר, כמו תצלום שנגזר בקפדנות, אורגן בצורה חכמה ונאמנה־לאמת, וכך מאפשר לנו להתמקד בצלילות בסיפור אחד מסוים, לשם מטרות מסוימות.

הסיפור שהספר הזה מבקש לספר, סיפורה של ארצות הברית, הוא בדיוק כך. הוא לא יהיה הסיפור של הכול. זהו סיפור על מי שאנחנו, ועל זרם הזמן המשותף לכולנו; זהו ניסיון לספק לנו הבנה טובה יותר של "אמצע הדברים" שאנחנו כבר מצויים בו. והוא מתוכנן לשם מטרה מסוימת: כדי לעזור לנו ללמוד, בראש ובראשונה, את הדברים שאנחנו חייבים לדעת כדי להפוך לאזרחים משכילים, בעלי־מודעוּת ומסוּרים של ארצות הברית של אמריקה, המסוגלים להבין ולהעריך את האומה שבליבה אנחנו מצויים, ולמלא את חובותינו כאזרחים — בין השאר, לשמור ולהגן על כל מה שטוב ביותר במוסדות שלה ובאידיאלים שלה. המטרה, בקיצור, היא לסייע לנו להיות חברים מלאים בחברה שאנחנו כבר חלק ממנה.

אז איפה להתחיל? הרי יש מבוא ארוך, מורכב ומרתק לסיפור הזה. נוכל לחזור אלפי שנים לאחור, אל שולי הערפל, ולבחון את מה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, על המקורות הקדומים של הארץ הזו. וכמו בגֶנֵאָלוגיה משפחתית, צפויות לנו כמה הפתעות.

בתור התחלה, מתברר שאין באמריקה עמים שאפשר לקרוא להם "ילידיים" באמת ובתמים, כי נראה שכולם היגרו לשם ממקומות אחרים בעולם. במילים אחרות, כל חצי־הכדור המערבי, כולל צפון אמריקה ודרום אמריקה, היה מתחילת קורותיו האנושיות מיושב במהגרים, באנשים שבאו לשם ממקום אחר בחיפוש אחרי דבר־מה חדש וטוב יותר.

הניחוש הטוב ביותר שלנו עד כה הוא שהמתיישבים האנושיים הראשונים הגיעו לחצי־הכדור המערבי לפני 30-20 אלף שנה מצפון־מזרח אסיה, קרוב לוודאי בהליכה על גשר יבשה עשוי קרח, או בדילוג בין איים לְרוחב מה שנקרא כיום מפרץ בֶּרִינְג, המים הקרים־כקרח המפרידים בין רוסיה לאלסקה. משם אנחנו סבורים שאותם מהגרים ראשונים לאמריקה חלחלו דרומה ומזרחה, ואכלסו בדלילות את כל צפון אמריקה ודרום אמריקה, מחבל היוּקוֹן הקפוא ועד החוד הדרומי ביותר של פָּטָגוֹניה, ומזרחה אל חוף האוקיינוס האטלנטי ואל היערות והנהרות והביצות של המערב־התיכון ושל הדרום האמריקני.

כמה מהעמים המהגרים הללו נשארו נוודים ולא חרגו מאורח החיים של תקופת האבן; המגן העיקרי שלהם מפני אכזריותו של הטבע, שאינה יודעת רחם, היה האש בעלת הכוח הקמאי, לצד כלים גסים עשויים עצם או אבן. אבל אחרים עברו לצורות יישוב מושרשות יותר, אימצו את העיסוק בחקלאות, ובכמה מהמקרים התפתחו לבסוף לתרבויות מתקדמות מאוד. התרבויות הללו עלו, שגשגו ודעכו, השאירו שובל של אש על פני הזמן, אבל לא הותירו לנו ספרות או היסטוריה כתובות, רק תזכורות חומריות עזות־מבע. המרשימות ביותר מנקודת ראותנו כיום היו התרבויות הקלאסיות של מרכז אמריקה ודרום אמריקה, האצטקים ובני המָאיָה של מקסיקו, ובני האִינקָה של פרו, שהקימו חברות מתורבתות וחזקות, עם ערים מרהיבות עין שהיו מלאות פירמידות, מקדשים ומבני ציבור מרובי־פרטים, שחלקם שרדו עד ימינו.

שרידי היישובים בצפון אמריקה מפוארים פחות אבל מסקרנים לא פחות; למשל, תרבויות אָדֶנָה והוֹפְּוֶול, שהשאירו תצורות עפר ותלי קבורה גדולים פזורים ברחבי מזרח ארצות הברית והמערב התיכון, שעדיין קל לראות אותם גם היום במקומות רגילים כמו צ'יליקוֹת'י באוהיו או רוֹמְנִי במערב וירג'יניה. גם הם רמזים אילמים ומדירי־שלווה לדרך חיים אשר שגשגה בעבר ואיננה עוד. דברים דומים אפשר לומר על העמים הקדומים שוכני ה"פּוּאֶבְּלוֹס" (יישובים ובהם בתי חֵמר), שחיו באזור פוֹר־קוֹרְנֶרְז בדרום־מערב ארצות הברית של ימינו, ושקרויים לפעמים "אָנָסָאזִי", כשמם בשפת נָוָואחוֹ; אנשים שוחרי שלום ומאורגנים להפליא, שהשאירו מאחוריהם את משכנות הצוק רבי־הקומות שלהם, הנראים מודרניים במפתיע, הדחוקים מתחת לצוקים נישאים, מבנים שאת שרידיהם אפשר לראות גם היום במקומות כמו מֶסָה וֶרְדֶה בקולורדו או באזור קניון צ'אקוֹ בצפון מערב ניו־מקסיקו.

יש משהו מלנכולי ומרעיד־לב בשרידים הללו של התרבויות הקדומות ביותר. רמזים לנוכחותם, לפאר שעבר מן העולם, עדיין פזורים בנוף האמריקני, כמו הדים עמומים מדרמה רחוקה. המסתורין שלהם מגרה את הסקרנות. אבל הם חלק מן ההיסטוריה האמריקנית רק במובן הבסיסי של המילה. הם לא ממלאים תפקיד חשוב בספר הזה, פשוט כי לא היה להם חלק משמעותי או ישיר בהקמת היישובים והמוסדות העתידים, בסופו של דבר, להוות את המדינה שאנו מכירים בשם ארצות הברית.

וכך גם המסעות והגילויים המאוחרים יותר של העולם החדש בראשית המאה האחת־עשרה, בידי יורדי־ים נורדיים כמו לֵייף אֶריקסון מאיסלנד, בחור רב־תושייה שביקש להקים מושבה על האי שנקרא כיום ניוּפָאוּנְדלֶנד והוא חלק מקנדה. הוא ונורדים אחרים ניסו בכל מאודם להקים התיישבות בארץ חדשה זו שהתגלתה במערב, ושהוא נתן לה את השם העליז "וִינְלַנד" (ארץ היין), אבל מאמציהם לא נשאו פרי, ונחשבים בדרך כלל כקוריוזים היסטוריים — התחלות כושלות בהיסטוריה האמריקנית, אולי, אבל לא יותר מזה.

אבל לא כל כך מהר. אולי צריך לתקן את ההצהרה הזו. אולי הציוויליזציות האבודות של ראשוני האמריקנים והמסעות התקופתיים של אריקסון ושל נורדים אחרים, אם מסתכלים עליהם יחד, כן מצביעים — באופן משכנע מאוד, גם אם בעקיפין — על הרֵאשית של ההיסטוריה האמריקנית. שהרי הם מעידים על נוכחותה של אמריקה בדמיונו של העולם כרעיון, כארץ של תקווה, של מפלט ושל סיכוי, של הזדמנות שנייה בחיים למי שמוכן לנצל אותה.

אולי זה נשמע קצת מרחיק לכת. הרי בסופו של דבר לעולם לא נדע בוודאות אילו כוחות ודחפים בדיוק הביאו עמים אסיאתיים מוקדמים, לפני עשרים אלף שנה, לחצות את הים אל אלסקה ולצאת למסע המסוכן והיקר ליישובה של יבשת חדשה. מה הם ראו לנגד עיניהם? האם מה שהניע אותם היה בעיקר המצוקה הדוחקת — למשל, מלחמה, או מחסור? האם הם היו ציידים שפשוט הלכו בעקבות החיות הניצודות? או אולי הם נמשכו אל הארצות החדשות גם משום שעלתה מהן איכשהו תחושה של הבטחה או הזדמנות, או אפילו הרפתקה?

אנחנו לא יודעים. התשובות לשאלות האלו כנראה יישארו תמיד מחוץ להישג ידנו. אבל אנחנו יודעים שהדחף האמיץ של הנורדים, לפני יותר מאלף שנים, ששלח אותם לתור אחר ארצות חדשות, נבע לא רק מתוך צורך סתם. מה שמשך אותם לחצות את מימיו הסוערים והקפואים של האוקיינוס האטלנטי הצפוני היה המחשבה המצודדת על ארצות פנויות במערב, והרצון העז לחקור וליישב אותן. והם היו נתונים להשפעתם של רגשות שכבר היו נפוצים בימיהם, אלף שנה אחרי ישו וחמש מאות לפני קולומבוס.

מן הרגע הראשון, היה משהו מסתורי בנוגע למערב. אביו יורד־הים של לֵייף, אֶריק האדום, השתמש במסתורין הזה כאשר העניק את השם המצודד "גרינלנד" (ארץ ירוקה) לאי העצום והקפוא־ברובו שאנו מכירים בשם הזה. הוא הסתמך על רעיון שכבר היה טבוע מקדמת דנא בספרות, במיתוסים ובדת, הרעיון שישנן הרחק מכאן ארצות חדשות, ארצות של שפע ופלאים ומסתורין — אולי אפילו גן־עדן עלי אדמות — אשר רק מחכות שימצאו אותן, ארצות אשר שוכנות איפשהו מעבר לאופק המערב. המסר הזה היה קוסם במיוחד בפרוס האלף החדש, תקופה שבה אירופה התבוססה בהריסות האימפריה הרומית, והייתה מרקיבה, מפוררת ונחשלת, ועדיין התאמצה לחזור לאיתנה.

אבל המסר עצמו לא היה חדש. היוונים הקדומים דיברו כך כבר מילֶניום וחצי לפני כן. הם שוררו על "איי המבורכים", שבהם הגיבורים והאלים מן המיתולוגיה שלהם מתגוררים בארץ פורייה שלעולם לא שורר בה חורף, ועל שדות אֱליזיוּם, אשר לטענת המשורר הומרוס היו בפאתי מערב, לחוף האוקיינוסים הסובבים את העולם. מאות שנים לאחר מכן, על ספו של עידן מגלי־העולם, ספרו של תומס מור 'אוּטוֹפּיה' (1516) תיאר חברה אידיאלית השוכנת באי במערב, וכמוהו גם 'אטלנטיס החדשה' (1627) מאת פרנסיס בֵּייקוֹן, ספר אשר כבר מן הכותרת שלו מרמז לאחת האגדות העתיקות ביותר על המערב — הסיפור המוזר על האי אטלנטיס, ציוויליזציה מפותחת ביותר ולה מלכים דגולים ועצומים, שנבלעה בים ונעלמה מן העין לנצח.

אם כן, באירופה חשבו מימים־ימימה על המערב ככיוון המרמז על התחדשות וגילוי, מקום של עושר ושפע, ארץ של תקווה — תמונה חיה־בדמיון של עולם חדש והאפשרויות הגלומות בו. כפי שנראה עוד מעט, הצורה שלבשו הציפיות הללו מעידה יותר על הכמיהות בעולם הישן מאשר על המציאות בזה החדש.

ובכן, מכיוון שאין לנו ברירה אלא להתחיל באמצע הדברים, נתחיל את ההיסטוריה של אמריקה בספר הזה באמצע ההיסטוריה של אירופה. למעשה, אי אפשר להבין את ההיסטוריה של האחת בנפרד מההיסטוריה של חברתה. הדרך הטובה ביותר להבין את אמריקה היא כשלוחה שצמחה מתוך אירופה; אפילו השם "אמריקה" בא משמו הפרטי של הספן ומגלה־הארצות יליד איטליה אמֶריגוֹ וֶסְפּוּצִ'י, שהיה אחד הראשונים ששיערו כי הארצות שגילה קולומבוס אינן החלק המזרחי של אסיה אלא חלק מיבשת חדשה לגמרי.

אבל אמריקה עתידה להתגלות כשלוחה חריגה מאוד. היא לא הייתה כמו ענף המגיח מתוך עץ גדול, המשכפל את המראה והמבנה של הגזע ושל הענפים האחרים בעץ, וגם לא הייתה ייחוּר שנשתל בקפידה ובמחשבה תחילה, נצר קטן ממה שכבר השתרש באירופה. במקום זאת, היא קיבלה חלקים מסוימים של אירופה, רסיסים מסוימים שנשברו מעל העץ השלם — ספציפית, החוק האנגלי והמנהגים האנגליים — והעניקה לשברים הללו בית חדש בארץ חדשה, שבו הם יוכלו להתפתח ולשגשג בדרכים שלעולם לא היו מתאפשרות בבית־הגידול המקורי. אבל חלק כל כך גדול מזה היה בלתי צפוי, בלתי מתוכנן, לא ניתן לחיזוי. הסופר לואיס מַמפוֹרד ביטא את התהליך המפתיע הזה במשפט אחד מבריק: "ייסודה של אמריקה נבע מתוך ערעור־יסודותיה של אירופה".

למה התכוון ממפורד? הוא התכוון לכך שעד למסעו המפורסם של כריסטופר קולומבוס ב־1492, שהיה אחד המאורעות הבולטים בהתהוותה של אמריקה, אירופה הלכה ונהפכה למקום שונה מאוד, שונה דרמטית, ממה שהיא הייתה בשלוש מאות השנים שקדמו לו, בשנים היציבות והמסודרות יחסית, שכיום אנחנו קוראים להן "שיא ימי הביניים" (1300-1000). לקראת סוף ימי הביניים המאוחרים (1500-1300), אירופה נכנסה בהדרגה אל העת החדשה, ואגב כך הפכה למקום שבו שררו שינויים וחדשנות מכל סוג. בבת אחת, ומכיוונים רבים ושונים, צצו כוחות מחודשים והפרעות מכל הסוגים, וערערו חלק גדול ממה שהיה מוכר ומקובל בעולם הישן יותר.

אילו כל אחד מהחידושים או ההפרעות הללו היה מגיע לבדו, ולא בחברת כל האחרים — נניח, אילו התאווה להתפשטות הסחר הבינלאומי לא הייתה מלווה בהמצאות פורצות־דרך שסיפקו את האמצעים הטכנולוגיים שיאפשרו סחר כזה — ההשפעות שלה היו הרבה פחות מורגשות. אבל כיוון שהתלכדו ברגע אחד, החידושים הללו שאבו כוח זה מזה ובכך תרמו לתבערה כללית של תמורה, כפי שקורה כאשר שריפות קטנות רבות מזינות התלקחות רבתי. כך קרה בכל התמורות ההיסטוריות הגדולות; הן נובעות לא מגורם יחיד, אלא מהתמזגות של גורמים. התמורה המרעישה הזו, שהייתה כבר בעיצומה בשנת 1492, שיגרה סביבה להבות שעתידות היו לנחות במקומות אחרים ולהצית תמורות גם בהם. מסעות הגילוי וההתיישבות באמריקה היו אחת הלהבות החשובות היותר, תוצר של שלל תהפוכות גדולות באירופה: כלכליות, חברתיות, דתיות, טכנולוגיות ותרבותיות.

מה שהופך את הסיפור לעוד יותר מפתיע הוא שהתנועה אל המערב בכלל החלה כתנועה אל המזרח. כמה שינויים יסודיים באירופה נגרמו שלא בכוונה על ידי מסעי הצלב, שהיו ניסיון צבאי, בין המאות האחת־עשרה והשלוש־עשרה, לשחרר את ארץ הקודש מידי המוסלמים, שכבשו שני־שליש מהעולם הנוצרי בארבע מאות השנים שחלפו מאז מותו של מוחמד בשנת 632. מסעי הצלב בהחלט לא נועדו להיות מבוא לערעור היציבות של אירופה הימי־ביניימית, או אקט תוקפני ללא התגרות, אלא חלק ממלאכת השיקום העצמי המתמשכת של אירופה. מבחינות רבות הם היו ביטוי מושלם לרוח ימי הביניים בשיאם במערב אירופה, עולם שבו משלה הכנסייה הקתולית כמעצמה רוחנית, מדינית וצבאית.

אבל כרגע מעסיקה אותנו יותר אחת התוצאות העקיפות של מסעי הצלב: הם הביאו את האירופים במגע עם עושרן של הארצות לחופיו המזרחיים של הים התיכון. הדבר גרר את פתיחתם של נתיבי סחר יבשתיים אל אסיה, שדרכם אפשר היה לייבא סחורות נחשקות רבות, כגון שטיחים, משי, רקמת זהב, בשמים, אבנים יקרות, אבקת־עץ לצביעה, ותבלינים יוצאי דופן כמו פלפל, אגוז מוסקט וציפורן.

לא פלא שתרבות המזרח שבתה בקסמה אירופים רבים. ספר רב תפוצה מאת הנוסע הוונציאני מרקו פולו, ובו סיפורים מכשפים על הרפתקאותיו לאורך דרך המשי ובחצרו המפוארת של הקיסר המונגולי קוּבּלאי חאן, העניק לאירופים בפעם הראשונה היכרות ישירה עם עושרן האגדי של סין ושל מרכז אסיה, והצית את דמיונם הסוער של מגלי־ארצות לעתיד כמו כריסטופר קולומבוס ופרדיננד מגלן. היתרונות שבמסחר עם תרבויות אסיה היו ברורים כשמש ומפתים.

אבל היו מכשולים רבים בדרך. הסחר היבשתי עם המזרח, לאורך דרך המשי האגדית, היה איטי, יקר ומסוכן; ונעשה גרוע עוד יותר אחרי נפילתה של קונסטנטינופול בידי הטורקים העות'מאנים ב־1453. הנסיעה בדרך היבשה מוונציה לבייג'ינג יכלה לקחת אפילו שנה: היה צריך לחצות הרים ומדבריות בדרכים צרות, כשהמטען צרור על גבם של סוסים וגמלים. טורקים מוסלמים וקבוצות עוינות אחרות שלטו בנתיבי היבשה אל המזרח, כך שגם אם הנוסעים הצליחו להימנע משודדי הדרכים, עדיין היה עליהם לשלם אגרות לשליטים מקומיים ומתווכים לאורך הדרך — מה שהפך את הסחורה ליקרה מאוד כשהגיעה לבסוף אל השווקים באירופה. ככל שגברה הדרישה הצרכנית לדברי המותרות הללו, ותפח העניין בסחר עם המזרח, כך נעשה דחוף הצורך למצוא דרך טובה יותר להגיע אליו ולחזור ממנו. התנהל חיפוש אחר נתיב שיט אל המזרח: אם יימצא נתיב כזה, הוא יפתור הרבה מהבעיות.

החיפוש הזה תרם באופן כללי להתגברות תשומת הלב שהופנתה באותה תקופה למסעות ימיים, ועורר תשוקה מודרנית בהחלט להרחיב ולמפות את קווי המתאר של העולם המוכר. למרבה המזל, באותם ימים נעשו זמינים המצאות טכנולוגיות חיוניות ושיפורים בניווט ובבניית אוניות, אשר אפשרו מסעות ארוכים כאלה — התקדמות בתחומי המיפוי והניווט האסטרונומי, המצפן המגנטי היבש, האצטרולב, הקְוַודְרַנְט, מטה־יעקב וכלים דומים אחרים, כמו גם פיתוחן של אוניות חדשות, כגון הקָרָאקָה חוצת־הימים של גֶ'נוֹבָה והקָרָוֶולָה הפורטוגלית המהירה והנוחה לתמרון, שבהן שילוב מתוחכם של מפרשים בצורות שונות מאפשר להפליג בקלות נגד הרוח.

אבל בכך לא תמו החידושים. ההתרחבות המהירה של הסחר שינתה את פני המפה החברתית והמדינית של אירופה, בה בשעה שמגלי־העולם ציירו מחדש את המפה הפיזית. בתקופות קודמות, העושר והעוצמה נחו בידיהם של בעלי האדמות; אבל זה עמד להשתנות. בשנות המסעות הימיים עלה כוחו הכלכלי והמדיני של מעמד הסוחרים, שהורכב מאלו שהתעשרו מן הסיכונים והתגמולים של מסחר הולך ומתרחב. באותן שנים גדלה גם בלי הרף חשיבותן של ערי־מסחר הומות וערי־נמל, שבהן התרכזה בהדרגה פעילותם של הסוחרים ושבהן התבססו ועלו כפורחים שלל בתי־עסק ומקצועות משניים — בנקאים, עורכי דין, חברות ביטוח, מוכרי בגדי עבודה, ספקי סחורות ושירותים ומורים.

לשינויים האלה עתידה להיות השפעה מרחיקת לכת, שתערער עוד יותר על הסדר הקיים. עלייתן המסחררת של אליטות הסוחרים החדשות במקומות כמו ליסבון, ונציה וסביליה קראה תיגר על עוצמתה של האצולה המקומית והאזורית הישנה, שכוחה התבסס על החזקת אדמות בכלכלה פאודלית סגורה ובלתי־משתנה. אליטות ישנות כאלה נאלצו להסתגל אל הבאים־זה־מקרוב, וָלא — יידחקו לשוליים. אורחות החיים הישנים לא יכלו להתמודד עם כלכלת המסחר החדשה, הדינמית, מחוללת־העושר ופורעת־הסדר.

שינויים כאלה עתידים, בתורם, להוליד מבנים פוליטיים חדשים וחסרי תקדים. באיטליה, נסיכים־סוחרים שאפתנים השתמשו בעושרם החדש ליצירת ערי־מדינה רבות עוצמה, כמו ונציה ופירנצה, שהפגינו לראווה כנסיות וארמונות מרהיבים ושאר פלאים אדריכליים ואמנותיים שהדהדו את פארן של יוון ורומא העתיקות. במקומות אחרים הוליכו השינויים להופעתן של מונרכיות לאומיות גדולות, ממלכות מאוחדות וריכוזיות, ששליטים יחידים יוכלו למשול בהן מתוך סמכות ועוצמה. שליטים כאלה הצליחו לרופף את אחיזתם של האצילים המקומיים והאריסטוקרטים האזוריים, אשר משלו בכיפה בשיטה הפאודלית הישנה, וליצור אומות גדולות ולכידוֹת יותר ובהן סדר חדש, סדר בקנה־מידה לאומי: מטבע לאומי אחיד, הסרת מחסומים פנימיים בפני המסחר, צבא־קבע מקצועי ששמר על הסדר הפנימי ותמך באינטרסים הלאומיים מחוץ למדינה — כל אלה חידושים שנועדו לקדם עוד יותר את האינטרסים של מעמד הסוחרים והמעמד הבינוני, בה בשעה שסייעו לבנות את האומה.

עד 1492 כבר הלכו והתהוו באירופה ארבע מדינות לאומיות כאלה: צרפת, אנגליה, ספרד ופורטוגל. לכל הארבע היו גם ההון וגם המוטיבציה לתמוך בהמשך המסעות שיהיו נחוצים כדי למצוא נתיב ימי אל המזרח ולהגדיל את טווח המסחר שלהן ואת עוצמתן הגוברת.

מכל מקום, פורטוגל הייתה זו שתפסה יוזמה בעידן זה של תגליות, בתחילת המאה החמש־עשרה, בהדרכתו ובחסותו של האִינְפַנְטֶה (נסיך) אֶנְרִיקֶה, שיכונה לימים הנסיך אנריקה הספּן (1460-1394). פורטוגל הייתה מדינה קטנה, אבל בתור המדינה המערבית ביותר באירופה, עם חוף אטלנטי ארוך ועם הנמלים המשובחים של ליסבון ופּוֹרטוֹ, היא נמצאה במיקום מושלם כדי להפוך למעצמה ימית, ובסופו של דבר לאימפריה הגלובלית הראשונה בדברי ימי העולם. בהנהגתו של אנריקה, פורטוגל נעשתה אבן שואבת לספנים ולמלחים המוכשרים והמתקדמים ביותר מכל רחבי אירופה, שנמשכו להשתתף במסעות הגילוי שהוא העניק להם את חסותו. צעד אחר צעד, צוותים פורטוגליים מיומנים מיפּוּ את כל החוף המערבי של אפריקה, פתחו אותו למסחר, ובסופו של דבר מגלי־עולם כמו וסקו דה גאמה ובַּרטוֹלוּמֵאוּ דִיאַש הקיפו את הקצה הדרומי של יבשת אפריקה, ובשנת 1498 כוננו את הנתיב הימי המיוחל אל הודו.

המופת שהעמידו עלילות גבורה פורטוגליות כאלה משך את כריסטופר קולומבוס מגֶ'נוֹבָה, העיר־מדינה האיטלקית שבה נולד, להתיישב בליסבון בגיל עשרים ושש. הוא כבר היה אז מלח מוכשר ומנוסה מאוד, שכבר היה בנמלים בים התיכון ובצפון אירופה, ובשותפות עם אחיו הוא שט תחת דגל פורטוגל צפונה עד אוקיינוס הקרח הצפוני, דרומה לאורך חופי מערב אפריקה, ומערבה אל האיים האָזוֹריים. כמו כל בני זמנו, ניקר בו ללא הרף הרעיון למצוא נתיב ימי אל "איי הודו", כפי שכונה המזרח הרחוק; אבל היו לו רעיונות משלו על הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. כל האחרים היו בטוחים שהמפתח הוא להפליג מזרחה ולעקוף את אפריקה; ברטולומאו דיאש אישש זאת כמדומה כאשר עקף את אפריקה מדרום בשנת 1488. אבל קולומבוס השתכנע שלשוט מערבה יהיה גם מהיר יותר וגם ישיר יותר, והוא עיבד תוכנית למשלחת שתוכיח זאת.

אבל כשלקח את התוכנית אל מלך פורטוגל בחיפוש אחר תמיכה כספית, הוא נענה בסירוב — פעמיים. לאחר מכן הוא פנה אל מנהיגים בג'נובה ובוונציה, ובאנגליה, ואז בספרד, ואצל אף אחד מהם לא שיחק לו המזל. כולם אמרו שהתוכנית אינה מעשית ושהיא מניחה, מתוך טעות גסה, כי המרחקים קצרים יותר ממה שהם באמת. אבל לבסוף, אחרי משא ומתן נחוש, קולומבוס הצליח לשכנע את שליטי ספרד, המלך פרננדו והמלכה איסָבֶּלה, לתמוך בו, והם חתמו על הסכם שנקרא "קָפִּיטוּלָציות סַנטָה פֶה". בשלושה באוגוסט 1492 הוא הפליג מפּאלוֹס דֶה לָה פְרוֹנְטֶרָה שבספרד על סיפונה של קָרָאקָה בשם "סנטה מריה", מלווה בשתי קָרָוֶולות ומחזיק בדרכון לטיני וחבילת מכתבי המלצה, כולל מכתב המלצה מפרננדו ואיסבּלה אל קיסר סין, על כל מקרה. הוא גם הביא איתו מלומד יהודי שהיה בקי בערבית, כדי שיוכל לתקשר עם מוסלמים שיפגוש ביעדו המזרחי. על מה שאולי חסַר לקולומבוס מצד הראָיות המוצקות לתיאוריות שלו, הוא פיצה בלהט אמונתו. הוא ציפה בכל ליבו שיגיע אל המזרח הרחוק.

לא זו בלבד שקולומבוס היה נחוש ואיתן בדעתו, הוא גם היה מלח מעולה ורב ידע, ובאשפתו כל כלי הניווט החדישים ביותר. אבל נדרשה רוח נועזת במידה שכמעט לא תיאמן כדי להישיר מבט אל הסכנות שבמסע טרנס־אטלנטי באותם ימים: לצאת למסע כזה פירושו להפקיר את עצמך לחסדי איתני הטבע, העלולים לרסק ולהטביע את המיזם השביר שלך בכל רגע. גם לא הייתה לקולומבוס דרך לדעת לאן בדיוק הוא מפליג. על אף כל חישוביו — שרובם היו רחוקים מאוד מדיוק — המסע שלו היה זינוק ענקי אל הלא נודע. צורתו של העולם הרחב הייתה עדיין תעלומה מעורפלת, כפי שאפשר לראות במפות הגסות שעמדו לרשותו של קולומבוס, כגון המפה של הֶנריקוּס מַרְטֶלוּס משנת 1491, שקרוב מאוד לוודאי כי הוא התעמק בה בטרם מסעו. אחרי חודש בים, בלי שיבשה נראתה באופק, החרדה מפני מוות בלב ים התחילה להכריע את אנשי הצוות שלו, והם איימו להתמרד. אבל קולומבוס עמד במריו, ונחישותו מעוררת היראה שכנעה אותם לגבור על דאגותיהם. שלוש הספינות הפליגו הלאה.

ב־12 באוקטובר המשט שלו הבחין ביבשה: אחד מאיי בהאמה, שקולומבוס כינה "סַן סַלְבָדוֹר", כלומר "המושיע הקדוש". מה שהם מצאו היה בעצם שלוחה מרוחקת של יבשת חדשה ולא נודעת. אבל קולומבוס סירב להאמין שהארץ הזו אינה "איי הודו" שאותם התכונן למצוא, ובהתאם לכך כינה את הילידים העדינים משבט טָאִינוֹ, אשר בירכו אותו לשלום, בשם "אינדיאנים", כלומר הודים. אומנם הוא לא מצא את שפע התבלינים, אבני החן, הזהב, הכסף ושאר הסחורות יקרות הערך שהוא ציפה למצוא שם בעקבות ספרו של מרקו פולו. האיים הקריביים היו יפהפיים ומצודדים, אבל הם היו מלאים צמחים ועצים אקזוטיים שלא התאימו לשום דבר שהכיר או שקרא עליו. הוא היה מסוגל להודות שהוא לא מזהה אותם. אבל הוא לא הצליח לשוות בדמיונו שהוא מביט בעולם חדש לגמרי.

בין 1492 ו־1503 פיקד קולומבוס על ארבעה מסעות הלוך־וחזור בין ספרד ואמריקה, כולם בחסות הכתר הספרדי. הוא לא היה האירופי הראשון שהגיע לאמריקה, אבל הוא היה הראשון שביסס מגעים מתמשכים בין העולם הישן והחדש. משום כך היו מסעותיו בעלי חשיבות רבה בתולדות אירופה והם מציינים התחלה ראויה לסיפורנו, כזעזועים ראשונים של אירופה המתערערת, אשר גליהם יגיעו אל חופי המערב ויולידו את ההתיישבות באמריקה.

אבל קולומבוס לא היה מסוגל לראות כך את פני הדברים. הוא התעקש, נגד כל הראיות, שהארצות שביקר בהן במסעות האלה הן חלק מאסיה. הייתה בו אמונה עזה כחלמיש שהתיאוריה הראשונית שלו חייבת להיות נכונה. במסע השלישי שלו, שהביא אותו לאזור שכיום הוא ונצואלה, הוא הגיע למסקנה שאומנם הארץ היא לא איי הודו גופם, אך היא רק מחסום בינו לבינם, וכל שנותר לעשות הוא למצוא מצר או מעבר אחר אל הצד השני. המסע האחרון שלו היה ניסיון כושל למצוא את המצר הזה, ניסיון שאפילו הביא אותו אל המקום שבו תקום מאוחר יותר תעלת פנמה: רק קילומטרים בודדים מן האוקיינוס השקט העצום, שהוא מעולם לא שיער את קיומו. אבל הוא חזר הביתה בבושת פנים ונחשב בעיני כול ככישלון.

איזו אירוניה מוזרה. הוא גילה אחת התגליות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת לא ממש קלט את זה. הוא לא הצליח להבין את פשר התגלית שלו. ההתמקדות שלו במציאת דרך חדשה להגיע אל אוצרות המזרח הייתה הכוח שדחף אותו לתגלית אדירה הרבה יותר במערב — ארץ המסתורין של ההתחדשות המיתית. ובכל זאת הוא לא הצליח לראות את מה שלפניו בעיניים פקוחות ורעננות. הוא היה עיוור לאפשרויות.

בשנת 1951, כמעט חמש מאות שנה לאחר מכן, המשורר האמריקני רוברט פְרוֹסְט לכד את האירוניה הזו בשיר שנון על קולומבוס בשם 'וכל מה שאנו קוראים לו אמריקני':

לוּ רַק יָדַע קוֹלוּמְבּוּס דַּי,

הָיָה קוֹבֵעַ בְּוַדַּאי

כִּי אוֹצָרוֹ יָקָר פִּי כַּמָּה

מִכָּל זְהַב וַסְקוֹ דָה גָּאמָה:

מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִתָּן, פָּשׁוּט,

סִכּוּי נוֹסָף לָאֱנוֹשׁוּת.

אָמֵרִיקָה מְתַעֲתַעַת.

עֵדִים טוֹבִים יוֹתֵר, לֹא פַּעַם

תֵּאֲרוּ אֵיךְ וּמַדּוּעַ

מִבַּחוּץ הֵם לֹא רָאוּהָ —

וְגַם לֹא מִבִּפְנִים, בְּעֶצֶם.

אמריקה מתעתעת. קולומבוס התקשה לראות את אמריקה בתור הדבר החדש שהיא הייתה, ושהיא יכלה להיות, ושבסופו של דבר היא תיהפך אליו. הוא לא היה הראשון ולא האחרון. חלק מהמצב האנושי, ומאפיין חוזר של ההיסטוריה האנושית, הוא שֶמָּה שאנו מוצאים הוא לא תמיד מה שחיפשנו, ומה שאנחנו משיגים הוא לא תמיד המטרה שהצבנו לעצמנו.

כך קרה גם שמסעותיו של קולומבוס היו גם תחילתה של התנגשות רבתי בין תרבויות, תהליך שכמעט תמיד יש לו השלכות מרות וטראגיות. מכאן גם האירוניה האכזרית, שיישובה של אמריקה במהגרים חדשים היה גם, כפי שעוד נראה, עקירה מן השורש של אלו שלא היו מהגרים חדשים. הסיכוי הנוסף של האנושות גבה מחיר כבד מאלו שכבר ישבו בארץ, גברים ונשים שבשבילם סן סלבדור לא הייתה עולם חדש מתגלה אלא עולם ישן ומוכּר העומד להשתנות מן הקצה אל הקצה.