מולטיפוקל

גם כך אפשר לומר — שום דבר שנורא באמת לא

קרה. דברים הסתדרו לי. ובכלל, ועכשיו, כבר מוטב שאשתוק. שלא אעשה גלים, שלא אעורר מהומה. שסתם. שאהנה מהחיים (מונח מעורפל, שפירושו לא ברור לי).

די ומספיק כבר עם זה. אני מחוץ למשחק, ויתרתי. ומוטב, באמת, שאתרכז בכאן ועכשיו, במה שקורה, בהווה. יש היום כל מיני סדנאות וגם קורסים שבהם מלמדים את זה בדיוק, אולי כדאי לי. זה מאוד פופולרי. תכף אברר את כל הפרטים, אבדוק מה ומי, אתעניין במחירים. אני בהחלט שוקלת את האפשרות, עם כל הזמן הפנוי שיש לי פתאום כאשת רופא.

אשת רופא — צמד המילים הללו מתגלגל לי במחשבה, על הלשון, אני מנסה את הטעם. אני חושבת חבל, איך אמא שלי הייתה נהנית שסוף סוף, אחרי כל השנים, גם אם הבת שלה לא — אז לפחות החתן. ד״ר עמירם מלאך, מומחה למיקרוכירורגיה של העין, מכריזה השקופית הראשונה בהרצאה שהוא נותן היום, עכשיו, ממש ברגע הזה, בשעה שאני יושבת פה על המרפסת, הודפת את המחשבות האלה על החיים ובכלל, שהרי אין בהן טעם. די, אני אומרת לעצמי ולוגמת לאט, בתנועות מדודות ובלי הרבה חשק, מהקפה האמריקאי שהוא, כרגיל, תפל ודלוח. יש לי זמן, שום דבר לא מחכה לי. אבל עמירם — הוא מיהר, הוא חשש לאחר, ועל השולחן עוד מונחים החביתה שלו שכבר התקררה, זו עם הבייקון, הוופל שלו, נחנק תחת הקצפת, מתבוסס ברוטב המייפל. זה רק טבעי, כמובן, ומובן, ובכל זאת מתעוררת בי אותה תערובת של קוצר רוח ולעג מהול בחיבה וגם צער שאני כובשת, בכוח, כי זה לא מגיע לו, לעמירם. הוא ראוי ליותר. ואמרתי לו גם — תירגע, עמירם, תאמין לי זה ממש מיותר. למה אתה ממהר? ובכלל, אין לך פה שום סיבה להיות מתוח. מי כבר מגיע להרצאות הראשונות, אלו של שמונה בבוקר? אולי איזה רופא זקן, ממש לפני פרישה, שהתעורר מוקדם מדי הבוקר, מכוח ההרגל. ואם יהיה לך מזל — כמה סטודנטים חרוצים שרושמים רשימות; מתמחה לפני בחינות, שיצלם כל שקופית על הלוח; מנתח צעיר, מאלו מכורי השאפתנות, שאורבים לכל הזדמנות להתבלט, להתווכח, שרק רוצים לקרוא תיגר על הפרוצדורות המקובלות.

כי ממש עכשיו, כשבחדר ההרצאות של הכנס (זה־הבין־לאומי־השנתי־של־האגודה־האמריקאית־לרפואת־עיניים) מפהק הקהל הדליל שמול עמירם בנימוס ובחסות האפלולית, אוחז כוס קפה חד־פעמית ולוגם מבעד לחריץ הדק במכסה, נזהר שלא להכתים את העניבה או את המכנסיים, הדברים החשובים באמת מתרחשים במקומות אחרים לגמרי — סביב שולחנות ארוחת הבוקר שבמלונות הפאר; במרפסות הקומות הגבוהות של סוויטות אירוח רחבות ידיים, הצופות על סן־דייגו מלמעלה; בכמה יאכטות גדולות העוגנות בנמל, קשורות אל החוף. שם — ולא בהרצאת־שמונה־בבוקר המשמימה — נמצאים עכשיו כל מי שקובעים: בכירי חברות התרופות הגדולות. רופאים חשובים, מובילי הדעה. מנהלי מחלקות. בעלי מרפאות. נציגי קרנות הון סיכון, משקיעים. מומחים מטעמם, או בשם אחרים, לכל מיני דברים משונים. יועצי סתרים מאוד מסתוריים. שם, תוך כדי לעיסות ובליעות ולגימות, לחיצות ידיים איתנות ומעוררות אמון וטפיחות על כתף וחיוכים צחורי שיניים, שם חורצים גורלות. לטוב ולרע. מחלקים תארים. כיבודים. את הכסף, הכוח. שם טווים תוכניות ועתיד. מעלים על נס. מפילים מגדולה. מקעקעים אמיתות. קושרים קשרים מאחורי הגב וגם ישר בפנים. מפרקים בזעם חברויות של שנים. מרכלים-מסכמים-מבטיחים-מפרים-מגלגלים-סכומים-טווים-חוזים. סוגרים וחותמים.

פתאום אני שמה לב שנשארתי לבד, כל כך שקט פה על המרפסת. כולם מסביב כבר גמרו לאכול ועזבו, ובכלל, מה השעה? אני מציצה בשעון — בעוד דקה, אולי שתיים, יקרין עמירם את השקופית הראשונה על המסך הלבן. ובה, מתחת לתואר ולשם, כרגיל וכנדרש לפי כל הכללים ובשם האתיקה הרפואית והשקיפות הנאותה, מופיעה תמיד רשימה של הגופים והחברות התומכים, המממנים, רשימה שרופאים מתהדרים בה ומציגים לראווה כמין זנב טווס מרהיב, צבעוני ומרשרש ומתנופף, וכמוהו נועדה לעורר תאווה וחשק וגם קנאת עמיתים ולחשושי חשבונות, לנקר עיניים. אבל אצל עמירם — ובשעות הקשות אני נאחזת בזה כבקרש הצלה — הרשימה הזו הלוא אפורה לגמרי, רגילה וישרה כמוהו ממש, והיא בת שורה אחת בלבד, המציינת את קרן המחקרים של בית החולים, שהתקציב שלה משלם עבור ארוחת הבוקר הזו שעמירם בקושי נגע בה ועבור החדר בקומה השנייה, שחוץ מזה שעשינו בו סקס — עד עכשיו פעמיים — הכול בו סטנדרטי כל כך, קשה למצוא משהו טוב להגיד עליו. על החדר, כוונתי. לא על הסקס. שהוא בסדר, אני ממהרת לומר. טוב, אפילו. אלו החיים, אני שבה ואומרת לעצמי. תסתכלי מסביב. תלמדי כבר, תפנימי. אף אחד לא באמת מקבל את מה שהוא רוצה.

"עוד קפה?"

טוב, אני מסכימה. שיהיה.

"באמת, זה יום נחמד כל כך לקניות! או אולי את מתכוונת לרדת לחוף?", היא מוזגת, "קרם, או חלב?"

"כן, תודה לך. עוד לא החלטתי, נראה..."

וכך, משתקפת בעיניה של המלצרית, אני מקבלת אישור למי שאני עכשיו. ומתברר שלהיות מי שאני זה לא קל וזה בכלל לא פשוט, כמו שחשבתי פעם. איך להיות אישה, שהאתמול שלה מתמשך ונינוח ודומה בדיוק להיום וגם למחר? אני מופתעת, לרגע — פעם, הדברים נראו לי לגמרי אחרת. זו הייתי אני, האחרת. ובגלל שזה לא קל כמו שנדמה אני צריכה פה תוכנית פעולה. להתחיל ללמוד, להתאמן, לתרגל איך להיות מתלווה ונספחת. מטופחת. מתפנקת. מתענגת אבל גם מענגת. רכה, משפחתית או זוגית והכי חשוב — תומכת. נו, כבר בנית לך תוכנית, כבר מצאת לך עיסוק, אני מגחכת. תראי איך את לא יכולה להתאפק. והגיע הזמן שתכניסי לראש ותביני — עכשיו שום דבר לא חשוב באמת. לא משנה. לא דחוף. לא בוער. לא צריך להחליט. אני מפהקת. המלצרית צודקת. זה באמת יום חמים ונעים ומתאים לקניות, או לחוף, בהחלט. ובכלל, עצם העובדה שאני יכולה לעשות, בפשטות, מה שמתחשק. כל החופש הזה, זה מרגיש משונה. זה מעיק ומכביד ומוזר. פתאום קשה לי לנשום. אני סגורה בסוגר.

תירגעי, אני אומרת לעצמי. במאמץ, אני מחייכת אל המלצרית. וכי למה להמשיך להעמיד פנים שיש לנו איזו שליטה על העולם, על החיים? והלוא אנחנו חסרי אונים, נבחשים, נסחפים, מתערבלים, מטלטלים מפה ולשם. כל מה שאפשר, שנותר לעשות זה לנשום עמוקות. פנימה. החוצה. לא לחשוב, להניח. לשכוח. להפסיק לחטט ולנבור בעבר, זה הרי לא ייתן שום דבר. שום דבר.

אבל, אני תוהה, אולי זה דווקא הפוך, והגיעה השעה וזה בדיוק הזמן? הנה שוב, אני כאן, בסן־דייגו — מין סימן, אולי אות, לניקוי האורוות. לחיסול חשבונות. הלוא לגיל יש גם יתרונות, מקבלים פרספקטיבה, ואפשר לנסות, להתחיל, בזהירות. להתבונן אל העומק. לבחון זוויות, לבדוק ממדים. להפריד — בין קרוב לרחוק, מה עיקר מה טפל. להכיר בעובדות. להעז להודות ולומר בקול רם, לעצמי וגם באוזני כולם, שנכשלתי. וכי מה כבר יקרה? ובכלל, מה אכפת לי? הנה, אמרתי! שרפו ידיי. שהפסקתי להתאמץ, להתמודד, להילחם ולהיאחז בציפורניים, כמו שמספרים על כל מיני אנשים שנוהגים להציב על במות, שעושים עליהם כתבות, שנושאים על נס, סמל ודוגמה לכולנו — תראו איך שהם מתגברים! ככה צריך להתנהג בחיים!

אני לוקחת לי את הזמן, נשענת לאחור, מתמתחת, מתרווחת, טומנת בזמן שכחה את ארוחות הבוקר ההן שהיו — אלו הטרופות, הממהרות, להספיק, כוס קפה לפחות ורק לא לאחר ויומן הפגישות, תבדקי מה עכשיו, מה אחר כך. מיילים דחופים והיום שמתחיל בנייד מצלצל מצלצל מצלצל תעני כבר. הדוקה בזמן. לחוצה בחצאית. רכוסה במקטורן. מכופתרת בחולצת השרוולים. נוקשת עקבים. כמה נרתעתי אז ממני — מנשים שכמוני עכשיו, כוונתי. ובה בשעה גם נמשכתי, כי ככל שהבטתי עליהן מלמעלה, בהשתאות, בזלזול וגם ברחמים, יש להודות שנכספתי להיות כמותן בדיוק והייתי אכולת קנאה וחלמתי בהקיץ איך יקרה לי ככה פתאום, ממש כמו באגדות או בסרטים. איך הומר באחת, במגע הקסמים, לאחרת, איך אתהפך ואשתנה. איך ארגיש אז ואיך יהיה. ובקצה החלום המתין תמיד החשש האורב — הייתי נחרדת, פוחדת, שמא באמת יגיע פעם, היום הזה.

על כל הדברים האלה אני חושבת בבוקר. בערב, כשעמירם עומד בדלת החדר ועוד לפני שהוא נכנס, אני מוצאת את עצמי מכריזה ואומרת, "זו הייתה טעות, שבאתי".

עמירם מעביר מבט על הערמה המוטלת בערבוביה על המיטה, על השקיות, על קופסאות הנעליים. חיכיתי לו. אמרתי לעצמי, תכף, תכף עמירם יבוא, ובינתיים וכדי להעביר את הזמן שבתי ובחנתי את שלל הקניות שערכתי היום, פשפשתי בשקיות סאקס פיפת׳ אווניו, מדדתי שוב ומול המראה את הג'ימי צ'ו החדשות. "אולי את צודקת", הוא מגחך.

"אני בכלל לא רציתי! זה היה הרעיון שלך, שאבוא!".

לא נוח לו, לעמירם, עם הטון שלי וגם בחליפה הזו, שתמיד רק תלויה אצלו בארון וחוץ מלכנסים והרצאות הוא לא לובש אף פעם. העניבה המפוספסת, שקשרתי לו הבוקר בקשר רחב, ישר ויפה, התעקמה בינתיים. כל אלו — החליפה, העניבה, ובייחוד הסרט המבריק, האדום, סרט המרצה המצטיין, שהוא עונד על הדש בגאווה מתריסה כנגדי, כך נדמה לי, לא מתאימים לעמירם ומשווים לו חזות מרוחקת, רשמית, זרה. בכלל מבלי להתאמץ וכמעט בלי להעמיד פנים אני לא מכירה אותו, זה לא הוא! זה הרופא האחר שעומד לי פתאום בחדר המלון. לרגע הלב מתדפק, מתרפק ואני נבהלת. אני מתגוננת. אני עוינת.

"הכול יהיה בסדר, אמרת לי! בואי ונעשה חיים ובכלל סן־דייגו זו עיר גדולה כל כך ואין סיכוי... אין סיכוי, אמרת, עמירם! ובסוף מה? בחיי שהתרחקתי כמה שיכולתי, נסעתי עד הקצה השני של העיר, לקניון הכי רחוק שמצאתי ודווקא שם — את מי אתה חושב שפגשתי?"

הוא מחכה,

"את נאוה סגול!"

"מותק, אני מצטער". כשהוא פושט את הז'קט נעלם הרופא האחר ושוב עומד שם עמירם. אני צונחת אחורה, אל המיטה, ישר אל תוך בלגן שקיות הקניות לא אכפת לי והוא אחריי. אנחנו נצמדים, מתחבקים.

"היא אמרה לך משהו?", עמירם שואל, ובגלל שאכפת לו ובגלל הריח שלו הטוב, המנחם, אני מוכרחה להודות,

"לא... אני לא בטוחה... אולי בכלל זו לא הייתה היא... ראיתי אותה ככה, די מרחוק...".

עמירם נאנח. "דפנה", הוא אומר, "מותק, כולם כבר שכחו מכל העניין חוץ ממך. כבר עבר מספיק זמן. זה היה, ונגמר. את צריכה להשאיר את זה מאחור, ללכת הלאה".

שכחו? לא נראה לי שנאוה סגול שכחה את מי ששכבה לה עם בעלה. רק גבר מסוגל להגיד את זה. או אולי רק גבר כמו עמירם, שלא מבין בכלל, אני יודעת. אני, בכל אופן, לא יכולה לשכוח, וכדי להסיח את הדעת וכדי להתפייס אני מנשקת לעמירם את הצוואר, נושכת את התנוך, נדחפת לו שם, למקום הרך, החלק, שמאחורי האוזניים, פותחת כפתור ושולחת יד הישר לתוך המכנסיים. ומשום שההתרגשות שלו מדביקה גם אותי אני לא חושבת בכלל על הסחרחורת, על הבחילה, על הרגליים הרועדות, על חצי השעה שביליתי חבויה בתא השירותים. האישה בקניון הייתה נאוה סגול — אין לי כל ספק. אני בטוחה.

אחר כך דלת חדר האמבטיה נסגרת מאחוריו, רחש המים עולה מהמקלחת. עמירם מזייף לו איזה פזמון עד כדי כך שאי אפשר לזהות מה הוא שר. אני נשארת לשכב לי פרקדן, רק עוצמת עיניים ומיד מופיעים העבר, החרטות, הלבטים. איך זה קרה לי? צריך להבין. איך טיפסתי ועליתי, איך התגלגלתי ונפלתי. מה השתבש לי ואיך ניצלתי. איך הגעתי ומה בכלל אני עושה כאן?

1

את אבנר המשכיר פגשתי, מכל המקומות, בלוויה דווקא. אז עוד לא ידעתי שקוראים לו המשכיר, או למה. אחר כך התברר לי שלא רק את זה ־ עוד הרבה דברים לא ידעתי, למרות שבאותו הקיץ הייתי כמעט בת ארבעים ושלוש ובגיל הזה את בטוחה שאת כבר יודעת הכול. והרי כבר הספקת לעשות, ויש מאחורייך דבר אחד או שניים. אבל, דווקא בשעה שנדמה שאנחנו מבינים, סוף סוף, את העולם, איך שעניינים מתנהלים, כשנמצאה לנו איזו חוקיות, כשניתן לצקת מעט היגיון בדברים, די בסטייה, קטנה ככל שתהיה, מהאזור הבטוח שבראנו וכבשנו לנו, וכבר טופחת המציאות על פנינו והנה אנחנו כושלים ונופלים בחבטה, מדשדשים בביצת הלא נודע, שולים בכבדות, במאמץ, רגל אחרי רגל ובכל זאת תקועים במקום, מחפשים איזה שביל מוכר או דרך, מסיטים הצידה צמחי פרא, מתחמקים בעור שינינו ממי שעוקץ או אפילו טורף, תנינים, יתושים.

אולי קצת נסחפתי. בכל אופן, אם נחזור לאותו הבוקר, כשקראתי את העיתון ועברתי, כרגיל, על מודעות האבל, שואבת סיפוק מזה שהם שם אני עוד כאן ובה בשעה מתעדכנת, ראיתי שיהושפט בן–ארצי מת ־ אי אפשר היה להחמיץ את זה, חצי עמוד של מסגרות שחורות הוא תפס שם ־ אבל לא עלה בדעתי ללכת. סתם ישבתי לי אל שולחן המטבח, שותה קפה, מכרסמת, בלי חשק, פריכית של אורז מרוחה בגבינה לבנה, כשלפניי משתרע הבוקר, ארוך ומשמים. עוד חיכו לי מילוי הסודוקו ופתרון התשבץ, שבשלב הזה, אחרי שישה חודשים של בטלה, או אבטלה ־ איך שאתם רוצים לקרוא לזה ־ כבר היו ידועים וצפויים ולגמרי בלי איזה עניין או טעם. אבל אז צלצל הנייד.

“שמעת?”, שאלה שרה, “בן–ארצי מת. התקפת לב”.

“אני יושבת פה עם העיתון”, עניתי.

את שרה אי אפשר להדוף סתם ככה, “לא, אל תגידי לי שאת לא מתכוונת ללכת! כ-ו-ל-ם יהיו שם!”

לא טרחתי להתווכח. שרה היא היחידה שעוד מתעקשת וממשיכה להתקשר, לעדכן מה קורה, מי עזב, מי קודם, מי מפשל. מזכירות נקשרות אלייך, מפתחות מין נאמנות כזו. כמו כלב הן ממשיכות לשבת ליד הקבר, מייללות, מסרבות להיפרד.

אני מתנצלת בפני המזכירות על הדימויים האלה. אבל הם צצים ועולים, מעצמם, כשעומדים בבית הקברות לפני שורות ארוכות של מצבות לבנות, נמשכות עד בלי סוף, עד האופק ממש, בשמש של יולי הקופחת. אפילו עץ אחד לרפואה לא היה שם, ובאמת גם האלמנה בן–ארצי, בשחור ובמשקפי השמש, נראתה על סף מכת חום ומיובשת, מחכה שיקברו אותו, שייגמר כבר, בעוד כל מיני נציגים ממשיכים לנאום ולהפריח דברי תשבחות, הלל וחנופת המת, שאי אפשר להכחיש שאכן היה, כמו שחזרו ואמרו שם, איש חזק ויד ברזל ומעמודי התווך של התעשייה.

בלוויות יש נטייה להרהר על ארעיותם של החיים, על תהילת העולם שעברה וחלפה לה. אמנם רק שישה חודשים אבל, ממש כמו יהושפט בן–ארצי, גם אני, באותו היום, כבר הייתי חשובה כמתה, קבורה תחת תלולית עפר ותכף ומיד נשכחת. אמנם שרה צדקה, כרגיל, ובאמת כולם היו שם, כל המי ומי של התעשייה, אבל ממי שהייתי אני כבר לא נשאר כלום. המקסימום שקיבלתי היה איזה מבט שמשתהה לרגע, מנסה להיזכר מי זאת, הנהון זהיר של הכרה, אולי ־ וכבר נגמר הטקס וכבר התפלג הקהל לאלו שניגשו לאלמנה בן–ארצי ולאלו הממהרים, שפנו לאחור בשבילי החצץ המעלים אבק וגם אני ביניהם, מקללת את כל הרעיון ואת שרה. רציתי כבר להיות הרחק מכאן, לחזור אל הסודוקו, שנתקעתי בו הבוקר ־ אולי היה קשה מהרגיל או שדעתי הייתה מוסחת. ואולי בגלל זה גם נעלתי, בטיפשותי, את סנדלי העקב שעכשיו דידיתי בהם, כמעט צולעת, וייתכן שהייתי מסובבת את הקרסול או אפילו נופלת אלמלא שלח יד ואחז בי מישהו שהלך לצדי,

“תזהרי”.

בסרטים זה אולי נראה רומנטי. אבל אני שונאת כשמתנהגים אליי בפטרונות, כשמניחים שאני צריכה עזרה. בכלל, גברים זרים שאוחזים בי כך, בלי לבקש רשות, מעוררים אצלי איזו רתיעה. התקשחתי. אמרתי,

“תודה, אני מסתדרת”.

קרירות בדרך כלל עובדת. וגם עכשיו, חלקית. הוא אמנם הסיר את היד, חזקה ושחומה, אבל המשיך ללכת לצדי, מתאם את קצב הצעדים,

“את דפנה שפירא, כן?”

“כן”, לא זיהיתי אותו, ואני לא מאלה ששוכחים פרצופים, “אנחנו מכירים?”,

“לא, לא”, ומיהר והוסיף, “אבל שמעתי הרבה עלייך”.

לא היה לי אכפת וגם לא כוח להיענות, לומר, כמצופה ־ אני מקווה שדברים טובים. השמש המשיכה לקפוח עלינו מלמעלה וכל הלבן בהק מלמטה. לא היה שום מפלט ושום צל.

“הייתי רוצה לדבר אתך”, אמר האיש. “יש לי... איזו הצעה. מתי את פנויה? אולי אפילו עכשיו?”.

וככה, אחרי הלוויה של בן–ארצי, מצאתי את עצמי יושבת על כיסא פלסטיק כתום ודביק במזנון של איזו תחנת דלק, שותה קודם מים קרים ואחר כך הפוך בכוס של זכוכית ובוחנת את כרטיס הביקור של אבנר הרלב, יועץ ארגוני ומשאבי אנוש ־ הכול בגלל שהייתי פנויה. מעבודה זה שישה חודשים אבל גם מהבעל. כבר יותר משנה.

“יש לי איזו הצעה בשבילך”, חזר אבנר ואמר. משהו התעורר בי, משהו ישן–חדש, נרגש. זה בכלל לא מצא חן בעיניי אבל המשהו התנגד וסירב לציית ולדעוך אפילו כאן, במקום שמן המטבח עלו סלסולי מוזיקה מזרחית וריח של משהו מטוגן. היושב מולי התהפך, השתנה, נעשה גבר. ואני הייתי, לפתע, אישה. ופתאום שמתי לב שלא רק היד ־ כל כולו נראה שחום וחזק ואתלטי. אולי הוא מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר או רוכב כל שבת בבוקר על אופני שטח, או שרץ חצי מרתון. ייתכן ־ בחנתי אותו ־ שמרתון שלם, אפילו. “עבודה. הצעת עבודה”.

כשלא מצפים אז לא מתאכזבים. להפך, נדמה שהוקל לי. שבתי ושקעתי בכיסא הפלסטיק הכתום. לא הייתי צריכה אפילו להתאמץ ולהיות יצירתית, רק לשלוף את התירוץ מן המוכן,

“אני... בסוג של שבתון עכשיו. בכל אופן אני לא מחפשת עבודה בכלל. לא כרגע”.

כל עניין השבתון היה רעיון של מיכאל. וכי אפשר לבוא אליי בטענות שהתקשרתי אל מיכאל? הרי מהרגלים ישנים אי אפשר להיפטר סתם ככה ובבת אחת, וגם לא מהלשעבר שלך. להצדקתי אני יכולה להגיד שהייתי אובדת עצות ־ מצב שלא הורגלתי בו, מוזר וחדש לי. ומה כבר יכולתי להשיב לכל מי ששאל, והרי התפטרתי במפתיע ובלי כל אזהרה ־ אני, שתמיד אמרתי שזו עבודת החלומות שלי, לעצמי וגם לכל מי שרק רצה לשמוע?

מיכאל, כרגיל, שמר על קור רוח. תגידי שבתון, הוא אמר. כל מורה בישראל לוקחת לה אז מה יש, גם לך מגיע. ובאמת זה עבד על כולם, והרגיע ־ את הבנים התאומים, את המזכירה שלי שרה. בשלב הזה אפילו אני בעצמי כבר התחלתי להאמין שאני בשבתון כרגע.

אבל לא הבחור הזה אבנר. הוא לא קנה את הסיפור הזה.

“שבתון? את? תעשי לי טובה...”,

משהו מהאני הישן שלי התעורר. התרגזתי.

“מאיפה אתה יודע? אתה לא מכיר אותי בכלל!”.

אבל כנראה שפרץ האנרגיה הזה היה כל מה שיכולתי לתת. החום הזה של יולי, הלוויה, עכשיו האבנר ־ במצבי כבר לא הייתי בנויה לכל כך הרבה ריגושים. והקפה לא עזר בכלל, שום דבר. איזו מין לאות תקפה אותי, התפשטה באיברים, ככה שבקושי הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות מאחורי משקפי השמש הכהים. דרך מסך של אדישות קהה שמעתי את אבנר מדבר, מספר איפה ועם מי בירר עליי, איך שמע ואיזה סיפורים. מנהלת בחסד, הוא אמר, דוחפת, מזיזה הרים, כאילו התעוור, או הסתנוור ולא ראה, לא הסתכל בכלל במי שיושבת מולו, סחוטה וגמורה לגמרי וסרוחת איברים.

אחר כך יישבע לי אבנר שכבר אז, בתחנת הדלק, כשהוא יושב מולי מעבר לשולחן המתנדנד, סיפר ואמר וחשף את ה–כ–ו–ל. שפירט ותיאר את התסבוכות, החולשות, את מצב המאזן ובעייתיות הדו”חות, את הסדקים ואת הנזקים ואת ההתקוטטויות, את התלונות ואת בעיות הלקוחות, את הביקורות, את אלו שתוקעים מקלות בגלגלים ואת עושי הצרות. הוא יטען שאמר שהם מחפשים שם בולדוזר. אולי הרקולס, שיבנה עולם חדש, ינער את הרדומים, ינקה את האורוות. ייתכן שאמר. אני לא בטוחה. אולי כן, אולי לא, ובין כה אז כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה שם, מעורבת ועמוק ובפנים. בכל אופן, דבר אחד אני בהחלט זוכרת ובאופן ברור ־ הוא אמר,

“זה מפעל בקיבוץ. מקום מאוד מנומנם ורדום”. והוסיף, “כבר שנים”.

או שמא אמר, “משכנות שאננים”?

דברים היטשטשו והתעוותו מבעד לעייפות שנפלה עליי, לטרטור המזגן וקצב המוזיקה ורחשי הטיגון והאיש שליד שדיבר בנייד ונהמת המכוניות בכביש המהיר. בכל אופן, מה זה חשוב. מנומנם ורדום נשמע לי מתאים בהחלט. זה בדיוק מה שהייתי צריכה.

2

אותו קיץ היה חם במיוחד. או אולי רק נדמה שהיה. בכל אופן, מדי ערב התענגה החזאית על העניין הפתאומי בה ובטמפרטורות, על מטר השאלות המודאגות, על האפשרות שניתנה לה לומר מילים כמו קיצוניות, חמסין ואובך, ודחקה בנו מן המסך לשתות והרבה, הזהירה מפני סכנת התייבשות. בדרום הייתה, כרגיל, מתיחות. שוב פתחו במבצע. שוב חזרו אמרו את אותן המילים הבטוחות, הזקופות ־ הפצצנו. נכנסנו. מטוסים וטילים. ואת אלו המשתוחחות, רועדות, כמו אזעקות ונופלים. כמו נהרסו, נעזבו בחיפזון, ילדים, משני הצדדים. מקלטים, נפגעים, הובהלו. אמבולנסים, בתי החולים. ואמרו גם מוגבל וזמני ומהיר ורק כמה ימים ־ אלו היו מאוד פופולריות. ובה בעת עקפו בחשש, נזהרו כמו מאש מלומר מלחמה.

וגם אני, כמו כולם, לא רציתי לשמוע. בשביל מה לי ולמה לדאוג ומה כבר אני יכולה לעשות בנדון, ולכן מיהרתי ודילגתי על העמודים הראשיים של העיתון, השתקתי את הפרשנים בטלוויזיה, התבוננתי בשפתיים שלהם שזזות. שרועה על הספה, בין קעריות של בוטנים ועטיפות שוקולדים, ראיתי ברצף סדרות ישנות. ישבתי בבית והתחמקתי מלצאת החוצה, וגם החוץ נמנע מלהיכנס אל הבית ־ עשרים וארבע שעות ובלי הפסקה נפחו וגנחו מזגני השכנים וגם לפנות בוקר אי אפשר היה לפתוח חלון מבלי להיטרטר ולהרעיד את האוזניים. בחדר השינה קפאו הסדינים הלבנים. בבוקר קמתי ־ מישהו הרי צריך לאסוף את הקליפות, לזרוק את השיירים, לסדר את העיתונים הפזורים.

ככה עברו יותר משלושה שבועות ובשקט. שום דבר שחשוב לא קרה. עידו טלפן פעמיים להגיד שהכול אצלו בסדר. בשישי, עמית בא.

“זה כבר סוף המבצע”, הוא אמר, “אל תדאגי, זה ייגמר עוד מעט”.

הסכמתי שלא לדאוג. וגם אם בדרום עוד נורו מטחים ־ בין עמית וביני, בכל אופן, נשמרה שביתת הנשק. אני לא ביקשתי לדעת איפה בדיוק נמצאת עכשיו היחידה של אחיך, וגם לא אמרתי אולי תחפש איזו בחורה נחמדה. עמית מצדו לא שאל מה את עושה עם עצמך כל היום ולא פסק שהגיע הזמן, תמצאי לך כבר, אמא, איזו עבודה. ובאמת גם בנדון לא היה שום חדש ־ לא טלפון ולא מייל, לא מהאבנר ההוא וגם לא מאף אחד אחר מהחברה, וכבר מחקתי אותם מהראש וחזרתי, מתוך הרגשת השפלה עמומה ועלבון ויחד עם זאת גם אנחת הקלה, אל השגרה. הרי בכלל לא חיפשתי, אמרתי לעצמי. עוד לא הגיע הזמן. לא עכשיו. עוד מעט. אני, עדיין, לא באמת מרגישה מוכנה.

אבל ביום ראשון, ממש אחרי שהודיעו בחדשות שעבר סוף שבוע שקט, שנשיא ארה”ב הודיע, שהאו"ם שלח שליח, שתכף הפסקת אש, אבנר התקשר. “אור ירוק מהמנכ”ל”, אמר בחדוות ניצחון. “עשו כמה טלפונים, ביררו עלייך. מועצת המנהלים רוצה להיפגש אתך”. הוא שאל ־ “את פנויה בשבוע הבא?” ובאמת הייתי, לגמרי פנויה.

3

כן, היו התראות. אין טעם להתכחש לכל אלה. וניכרו סימנים, ואותות, שעכשיו, במבט לאחור, כבר אפשר להבחין בהם ולמנות, אחד לאחד, אבל בבוקר ההוא לא רציתי להיות קשובה. לא נתתי לשום דבר לבלבל אותי ורק התמדתי לטפס ולעלות בכביש הצר, המתפתל. הצצה חטופה, כשאפשר, אל הנוף, מפרץ לבן וים תכול, הכרמל ירוק, הרחק באופק, שיכוני עיירה אפורים מנמנמים למטה, למרגלות ההר. לא התאפשר הרבה ־ צריכה הייתי להתרכז, לקחת בזהירות את הסיבובים החדים. אחר כך לעמוד לפני שער הברזל הצהוב. להתקשר, כפי שהורה השלט הדהוי, אל המספר הרשום, ולבקש ־ בכתב יד הוסיף שם מישהו ־ את אליעזר.

אליעזר לא ענה. חמש דקות עברו. אחר כך גם עשר. האוויר עמד. דבר לא הפריע את מנוחת השער, האלונים, האלות, האורנים, ההר. המתים יכלו לישון להם בשקט בבית הקברות של הקיבוץ, זה שהציץ ממש מעבר לגדר. להם היה די צל וגם נוף הרבה יותר יפה, בלי ספק, מזה שבן–ארצי קיבל. בכל אופן, מרווח הזמן שלקחתי לי, לשם הביטחון ־ לריאיון הרי מוטב להקדים, ואסור בהחלט לאחר ־ כבר הלך והתקצר. בשעת הצהריים הזו גם המזגן התוקפני של המכונית לא הועיל ותחת החליפה הקיצית, הייצוגית, המנהלית, כבר הייתי לחה מזיעה. התקשרתי אל המפעל ולחצתי בצייתנות ובזה אחר זה אחת, שתיים, שלוש או ארבע, כפי שהורה המענה הקולי, אל ולפי התור:

• מזכירת המנכ"ל

• משרדי הייצוא

• המכירות

• המחסן (המחסן? כבר הייתי נואשת).

כל זה היה לשווא. רק צלצול וצלצול. שוב הועברתי למענה הקולי. שוב אמרה מישהי תשאירו הודעה. שוב הבטיחה בקרוב נחזור אליכם.

זה היה אות, בבירור. או אולי זו הייתה אזהרה? עכשיו אני מונה, ראשונה.

והנה הגיחה איזו משאית מן העלייה, נאנחת וגונחת ובשארית כוחות ממש. ומיד נענה גם השער, חרק ונפתח, לכבודה. רווח לי ־ משאית היא הרי סימן למפעל. מיהרתי וחמקתי דרך השער, נוסעת בעקבותיה. פנינו בצומת אחת, חצינו שנייה, בין צריפים שקרסו מזמן ושלדי בניינים ישנים וערמות גרוטאות מתכת וכבר הגענו, עוצרים באנקת בלמים לפני בניין בטון אפרורי. הכול נראה ידוע משכבר, בטוח ומוכר ־ מגדל הסילו המציץ מאחור, משטחים נערמים לפנים. וגם חדר הקבלה, התברר, גדול ומואר ומסביר פנים וממוזג היטב, ומשום כך לא אכפת היה לי, זה דווקא בסדר, לעמוד ולהמתין רק עוד רגע או שניים, להתקרר קצת עד שהבחורה שמאחורי הדלפק תסיים את שיחת הטלפון שלה.

“שלום, אני דפנה. דפנה שפירא”.

אבל הבחורה שמאחורי הדלפק לא הראתה כל סימני הבנה.

“נקבעה לי פגישה? עם מועצת המנהלים?”. גם חייכתי. בחביבות, יש להוסיף. ישנם אנשים שמזלזלים בפקידות קבלה אבל אני לא אחת מהם. הרושם שאת משאירה בארגון מתחיל מלמטה ־ מהשומר במחסום, מפקידת הקבלה, והוא מתפשט ומטפס אל קומת ההנהלה, למעלה למעלה, במהירות שכזו, כך שבעוד שאת עדיין מהססת מול כפתורי המעלית או מתנשפת במדרגות הוא כבר שם והגיע, הרושם, הרבה לפנייך, מחכה ומוכן ומזומן לקבל את פנייך.

הבחורה לא השיבה לי חיוך. היא אמרה, “לא נראה לי”.

“לא נראה לך?”,

“בכלל אין לנו ישיבה של מועצת מנהלים היום”. וכבר עלו בי התסכול וגם הכעס ־ עליה, על אבנר ־ אבל פתאום דבר מה התבהר, צץ ועלה, התמקד בזווית העין. הבטתי בשלט הגדול שמאחוריה, זה שהחמצתי.

“זה לא כאן...”, אמרתי.

גם אצל פקידת הקבלה נפל האסימון, “את בטח מחפשת את המפעל ההוא, האחר... זה, של העדשות...”. האם לא שמתי לב לטון (החמוץ)? לארשת הפנים (העקומה)? “זה בכלל לא כאן... זה בניין... קטן... ובתוך הקיבוץ”. קצרות נתנה הוראות, הסבירה לי איך להגיע ־ ימינה, ושמאלה, אחרי חדר האוכל ולפני הכיכר. “אז... שיהיה לך בהצלחה”, אמרה לפרידה (גם כאן, נדמה, ניכרה איזו השתתפות בצער). זו הייתה ־ אין בי עכשיו כל ספק ־ האזהרה השנייה.

והייתה גם שלישית. וצריך להודות שגם אם לא אביתי לשמוע, זו נאמרה בבירור, ישירות, בקול בס נמוך ועמוק ואטי,

“ד–פ–נ–ה?! זו א–ת?!”.

“דובי? כמה זמן לא נפגשנו! בחיי, לא ידעתי שאתה עובד כאן!”. ואם כשעבדנו יחד, לפני שנים ובמסגרת איזה פרויקט, לא סבלתי אותו, את דובי, את הבגדים המרושלים, את זיפי הזקן בני היומיים, את הרתיעה שלו מכל רעין של חידוש או יוזמה, ובייחוד את הדיבור שלו המתמשך, האטי, שממש הוציא אותי מדעתי ־ הרי עכשיו דווקא שמחתי, כי אין כמו לשמוע קול מוכר במקום זר ומוזר, כשאת משוטטת לבדך במסדרונות בין החדרים הריקים, תוהה איך זה אין פה שומר, או פקידת קבלה, איך ככה סתם ונכנסתי, הדלת פתוחה.

“תגיד, איפה כולם?” שאלתי. “צלצלתי קודם, לבקש שיפתחו את השער, אבל אף אחד לא ענה. קיבלתי רק משיבון...”.

דובי גיחך. “הם בחדר האוכל. צהריים. אני”, הוא טפח על הכרס,“ מביא תמיד קופסאות מהבית. אסור להתקרב לשם. הכול מטוגן, מלא שמן”. הוא באמת השמין, וגם האפיר והקריח מאז שראיתי אותו לאחרונה, ועל האצבע הלבנבנה, השמנמנה, עוד התנוססה טבעת. אני את שלי כבר החלפתי בזוג עגילים.

“צהריים? כל כך מוקדם? וככה הולכים פה, בלי להשאיר מישהו שיענה לטלפון?”.

דובי הניף יד בביטול. “נו, את יודעת, זה קיבוץ... אבל תגידי, דפנה... שמעתי איזו שמועה, שעזבת? לא האמנתי... בחיי, כמה שנים עבדת שם... אז איפה את עכשיו?”.

לא רציתי להיכנס לעניין השבתון. לא עם דובי. ולכן מיהרתי ושאלתי מה אתך וממתי אתה כאן. אבל דובי היה טיפוס עקשני, כזה שדבק בפרטים, שחייב להבין דברים עד הסוף. גם עכשיו הוא סירב להרפות,

“לא, תגידי, דפנה, מה את עושה כאן?” תמיד היה אטי, זה לקח לו זמן, אבל עכשיו תפס, פתאום, הניצוץ בעיניים ־ “זו לא את שדיברו עליה? אל תגידי לי שבאת בקשר למשרת הסמנכ”ל?”.

נאלצתי להודות. “אולי. נראה. שום דבר לא סגור...”.

פתאום, בזריזות שבכלל לא ידעתי שיש בו, דחף דובי את הכיסא, קם וניגש וסגר את הדלת. בלחייו התפוחות, הזרועות כרגיל בזיפים בהירים בני יומם, הופיעו כתמים אדומים. “לא, את לא!”, הוא הכריז.

“מה?”,

“המקום הזה, זה לא בשבילך!”. וכך התברר שכשהוא רוצה, דובי יכול לדבר בקיצור ולעניין. עכשיו הציץ לצדדים, רכן לעברי, ממתיק סוד, “זה לא רמה פה, את שומעת? עשית כבר סיבוב בייצור? ראית את המכונות?” הוא הניף בביטול את היד, “הכול פה ישן, לא מעודכן. מתקלקל כל הזמן. והעובדים? פחחח... הם, בכלל...”.

נרתעתי. הכול פה, החל בדלת המפעל הפתוחה לרווחה, המסדרון השומם, הדממה מסביב, ועכשיו גם דובי, נראה לא ממשי ומוזר, לא הסתדר וצרם לי. ודובי, אולי בגלל שהבחין, מיהר להמשיך, נדמה שאפילו הגביר את הקצב, “את יודעת איך רושמים פה את הנתונים? הכול ביד. ביד! אין תוכנות מחשב, רק ניירות. ערמות של ניירות וקלסרים על גבי קלסרים”. הוא גיחך. “נו, תשאלי למה. תשאלי למה!”, דחק בי בעיניים נוצצות.

נבהלתי, לרגע. חשבתי, אולי קרה לו משהו, לדובי. ירד קצת מהפסים. זה קורה, לפעמים. אולי זה המשבר של גיל הארבעים. “למה?”, שאלתי, בטון מפייס, מרצה,

“כי האנשים פה בכלל לא יודעים להשתמש במחשבים!”

נראה היה שעכשיו, אחרי שאמר את מה שאמר, רווח לו. הוא שב לדבר בקצב שלו האטי, הרגיל, “תאמיני לי, דפנה, הכי טוב בשבילך זה להסתובב וללכת מפה.”

“נו טוב, לא צריך להגזים”, אמרתי במין מתק שפתיים, כזה שמשתמשים בו כדי להרגיע. היססתי לרגע, ובכל זאת הושטתי יד וטפחתי על ידו המונחת. נראה היה שהוא זקוק לזה. “אולי זה לא כל כך נורא. דברים משתנים, אתה יודע. וישנו גם המנכ”ל החדש, שאומרים שיתחיל להזיז פה דברים...”

“המנכ”ל החדש?”, דובי משך את היד, מסרב לקבל ניחומים, “בחייך!... חודש–חודשיים, זה המקסימום שאני נותן לו. אי אפשר להזיז פה כלום. שום דבר לא יעזור פה, שום דבר. שלא תגידי שלא הזהרתי אותך!”

אבל עכשיו וביעף, בלי נקישה ובלי כל אזהרה, נפתחה דלת החדר, וראש נדחק והציץ פנימה, “את דפנה? כן? כולם בחדר הישיבות, מחכים לך.”

“כן כן, אני באה. נכנסתי רק לרגע”, אמרתי, ממהרת לקום, “דובי ואני מכירים ממזמן... כזו הפתעה נעימה, להיפגש עכשיו, ודווקא כאן!”

4

בדרך למטה, בעוד הכביש הצר חג על צלע ההר בסיבוב חד ומשופע במיוחד, כזה שמצריך את מלוא הריכוז וגם אחיזה בהגה ובשתי הידיים ־ וכבר צלצל הטלפון וכבר, מבעד לרמקול, אבנר תבע, “תגידי, מה בדיוק הלך שם?”, בטוח שאני חייבת לו משהו.

ישנם כללים, למקרים שכאלו ־ את אמורה להיענות. ודאי להכיל, להבליג, להתאפק וגם לכבוש את היצר. אבל אני, כל כולי, נמלאתי התנגדות. לא רציתי לעשות את מה שמצופה, לא כבשתי את מה שצריך ובכלל לא התאפקתי. אינני יודעת למה ואיך זה קרה בדיוק. ייתכן שניתן לתלות את האשם באזור הלימבו הזה שהייתי שרויה בו, כבר לא שם אך עוד לא כאן, מה שנקרא היום ‘בין עבודות’. והרי משעה שאת מוצאת את עצמך בחוץ ־ ולא משנה אם הושלכת בכוח, אם בחרת מרצון, איך בכלל הגעת לשם ־ המבט בהכרח משתנה. הכול מתחדד ומתבהר, אני נוטה לומר. אבל לא ־ ייתכן שמתערפל, דווקא, וכל אותם הכללים הקבועים, המקובלים, שהיו תמיד מובנים מאליהם, נראים פתאום אקראיים ובלי מובן ופשר.

ואולי סתם, הייתי מותשת. עכשיו שילחתי כל רסן. בין כה וכה הכול נראה לי אבוד, לא היה כבר עוד מה להפסיד פה,

“מה הלך שם!? אתה שואל אותי מה היה?! לזה אתה קורא ראיון עבודה? איך בכלל עלה בדעתך, אבנר, לשלוח אותי, ובלי שום אזהרה, לעמוד מול החבורה הזו?”

אבנר נסוג, “טוב... בואי, דפנה, יותר טוב שנירגע...”

אותו רגע, להרף עין, הייתה ידי על העליונה. משהבאתי את אבנר לעמדת התגוננות, הייתי צריכה לנצל את המומנטום, לפעול, עכשיו, מיד ומהר. עכשיו, כשהיתרון בידי, כבר לא היה כדאי לי וגם לא רציתי להירגע. גלי האדרנלין שטפו ומחו, בבת אחת וכמו פעם, את כל ההיסוסים, העכבות, השיקולים, ונשארה רק התשוקה לנצח, ממש כמו לפני שעה קלה, שם למעלה בחדר הישיבות הדחוס, הקטן, מול איתן המנכ”ל וכל חברי מועצת המנהלים. ומשום כך, מתוך אותו האינסטינקט והתעוררות היצר, הסתערתי, הישר אל תוך המאמץ הזה. זו לא הייתה התעלמות, או הדחקה ־ ברגעים הללו לגמרי שכחתי שזה לא בשבילי, התפקיד המוצע. שבכלל לא מתאים לי. שהגעתי לכאן בלי רצון ובלי חשק, שסתם עשיתי טובה ואין לי עניין. שבהחלט ואחת ולתמיד עם כל זה כבר גמרתי, וההיגיון הבריא וגם הלקח שחשבתי שלמדתי נדחקו, שניהם, הצידה. שכחתי גם את הבוקר הרע, זרוע סימני האזהרה ־ הוא התפוגג ונעלם כמו לא היה מעולם. ממוקדת ומכוונת יפה יפה הישר אל המטרה, אמרתי להם כל מה שרצו לשמוע. המילים התעוותו לי בפה, התרככו ונתכו ונוצקו מחדש ויצאו אל אוויר העולם כשהן נוצצות ויפות, תואמות, נבובות וסתמיות וחסרות משמעות, נשמעות בדיוק כמו אלו שמנהלים אומרים. אף תפקיד שמילאתי קודם לא היה תובעני לבלי גבול ומידה או שוחק אותך דק, לאבק, עד שלא נשאר ממך כלום ־ לא, מה פתאום! הכול רק ריגש עד בלי די והיה מעורר, נפלא ומסעיר, ייחודי. מעולם לא נתקלתי בשום בעיות ־ רק עמדתי מול אתגרים. הגדלתי ערך הקטנתי הוצאות מקסמתי רווחים, הכול, הכול, בשביל הבעלים. כן, הסכמתי, נלהבת, אני בדיוק ומושלמת, מה שאתם צריכים. כן כן, אני מאוד מעוניינת. זה ממש, אבל ממש, מה שחלמתי לעשות כל השנים. קצות הפה כאבו לי מרוב חיוכים.

מעברו של הקו אמר עכשיו אבנר, זהיר, כמעט מתנצל, “זה רק... דיברתי עם איתן, המנכ”ל. והוא אמר שהוא חייב פה ללכת לאט. להיות זהיר. שבכל זאת... מועצת המנהלים, חברי הקיבוץ, את מבינה... הם לא בטוחים...”

כבר הגעתי למרגלות ההר וכבר התיישר הכביש ונרגע. שלחתי רגל ולחצתי על הבלמים ועצרתי שם, בחריקה, בשולי הכביש ומיד אחרי הכיכר, זו שבמרכזה עץ זית. העץ היה משועמם, אפור ועייף. הוא התעלם מהמכונית וממני, מענן הברחשים והחום והאבק שחג סביבו.

“הם לא בטוחים?” הטון עשה את שלו, ואם הרמתי את הקול זה היה רק כדי להתגבר על טרטור המזגן שבפנים. “הגיוני, למה לא? אני בוודאי שלא בטוחה”. השתהיתי לרגע, למען הרושם, “אין לי מושג מה סיפרת לו, לאיתן המנכ”ל, אבל אני יודעת שאותי לא טרחת להזהיר. לי לא אמרת שום דבר מראש”. זה לא היה בדיוק נכון ־ הרי שם, בתחנת הדלק ואחרי הלוויה של בן–ארצי, לא היו לי לא סבלנות ולא כוח לכל הפרטים. לא באמת הקשבתי לו אז, לאבנר. ובכל זאת אתם יכולים להיות בטוחים שלא הוזכרו שם אותם חברי מועצת המנהלים המקשישים שהמתינו לי בחדר הישיבות, שהתהדרו בשפעת תלתלים לבנה, בגבות עבותות או בלורית, וכולם כאחד בשפם, אם כי לזה היו וריאציות ־ שעיר ופרוע לזה מימין, קצר וגזוז אצל ההוא שבאמצע ודליל, עכברי על שפתי השמאלי. אבודים ממש נראו לי, יושבים מולי על הכיסאות שריפודם כבר דהה, השתפשף ונמרט, ולפניהם השולחן הגדול העמוס בבקבוקי משקה קל תפוזים לימונדה ומגש של פירות העונה ועוגיות יבשות ומיני ביסקוויטים. בסבלנות, בשתיקה, ישבו שם שחוחים והמתינו שאגמור להטיח בהם את שנות הלימודים, התארים, המשרות, הנסיעות, הכנסים, התערוכות, המכירות, ההצלחות שלי. נדמה היה שכל זה לא מעניין אותם. אולי רצו לחזור כבר אל מטעי האבוקדו, הבננות, הרפת. אולי אל קרירות החדרים המואפלים בתריסים מוגפים, שם מחכה להם מנוחת הצהריים.

“יש לכם שאלות?” לא היו.

לא, לא נכון, בעצם ־ השפם העבות והפרוע היטיב את משקפיו וכחכח בגרונו ופתח ואמר שטוב, ויפה, ובאמת התרשמנו, אבל... עבר וניסיון קיבוצי... לפחות איזו שהיא היכרות... זה חשוב לנו... אפשר לומר, הכרחי...

שתקנו כולנו, סביב השולחן. מישהו מזג לו כוס מיץ תפוזים. מישהו נטל וכרסם עוגייה. מישהו, שישב כל זמן שדיברתי בקצה השולחן הרחוק, מעמיד פנים שהוא מעיין בכתבי עת ישנים ובכלל לא מקשיב למה שהולך, לא אכפת לו, קיפל עכשיו את העיתון בקפידה והניח ופנה להתבונן בי בנחת, מחייך לעצמו חיוך קטן של הנאת שמחה לאיד, נו, נראה איך את יוצאת מזה. איתן המנכ”ל הציץ בשעון ברוח קצרה ודפדף בניירות המונחים לפניו. ישועה לא תצמח לי ממנו, ידעתי. פשפשתי במהירות בזיכרוני, נואשת, אבל כל מה שדליתי משם היו חופשות ילדות יחפות בבריכת קיבוץ דרומי וליל סדר אחד בחדר אוכל אצל איזה קרובים רחוקים.

“טוב, רבותי. אז אולי...”, אמר איתן המנכ”ל, אבל אני כבר מצאתי, אאורקה! ־ בן דוד מדרגה שנייה, שהגשים ונשאר והעפיל, עם השנים, לדרגת מזכיר הקיבוץ! אחר כך גם מונה למנהל המפעל!.

“בן דודי, אורי חקלאי ממשמר השרון, אולי אתם מכירים?”

הם לא מכירים, וחבל. אבל אורי, הרי מגע של מידאס היה לו, וגם פה עשה את שלו והצליח. באחת השתנתה האווירה ־ ניירות המנכ”ל נדחקו הצידה, כוס מיץ התפוזים נלגמה באחת עד תומה. בקצה השולחן גווע החיוך המרוצה מעצמו והעיתון שב ונפרש, מסתיר לאיש ההוא את הפנים.

“הבנת מה שהלך שם? עכשיו התמונה מספיק ברורה בשבילך? חכה, יש לי עוד, זה עוד לא הכול...”, אני אומרת לאבנר, אבל הוא כבר מתפקע מצחוק מצדו השני של הקו.

“בסך הכול נראה לי שהלך ממש בסדר”, אמר. “אני אודיע לך. נהיה בקשר”.

5

זה לא קרה מיד או בבת אחת, לקח לי זמן להתרגל לאריאלה. ואולי לאו דווקא אליה ־ עצם העניין שיש לי פתאום מעין חברה הפליא אותי בכל פעם מחדש. הן מאז הילדות לא היו לי, לא באוניברסיטה ולא בצבא שלפני וגם לא בשנות העבודה שבאו אחר כך, מה שבכלל לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את העובדה שבכל המקומות הללו נשים היו מיעוט מבוטל, ולא רק מבחינה מספרית. בכל מקום שכזה היה ברור כשמש, אף אחד לא ניסה להכחיש או להסתיר, שהכוח נתון בידי הגברים ־ האפשרות לקבל החלטות, לפעול בחופשיות, לזכות במעמד, בכבוד ובכסף, להזיז ולשנות דברים. ואם היית אישה ובכל זאת מצאת את עצמך נמשכת לכל הדברים הללו המעניינים, ואם רצית לזכות גם את בנתח, ואפילו קטן, מהיתרונות וההנאות שהם סידרו לעצמם, הגברים, אזי חיבור עם נשים היה טעות אסטרטגית, כזו שלא מובילה אותך לשום מקום. מוטב לך להסתופף בחברת הגברים ולהשתלב שם. זה לא הפריע לי, למען האמת, משום שגברים עניינו אותי הרבה יותר מנשים ־ הם עצמם, הנושאים שדיברו ועסקו בהם. וגם ההיכרות שלי עם אריאלה לא עמדה בזכות עצמה אלא משום שהייתה נספחת לאמנון. היא לא מצאה חן בעיניי. למעשה, ממש לא סבלתי אותה. לא שאת אמנון חיבבתי במיוחד, אבל אתו לפחות היו לי המון עניינים משותפים ־ הסטודנטים שהדרכנו, שנדמו לנו הרבה יותר מטומטמים וחסרי הבנה מכפי שהיינו אנחנו, התזות שכתבנו וכל מה שנכרך בהן, הקשיים, הייאוש, התקוות לעתיד. גם פרופסור הרפז, המנחה של שנינו, היה מקור בלתי נדלה לדיונים משותפים, לתלונות, להשערות. ואילו עם אריאלה על מה כבר היה לי לדבר ־ על הילדים? על בגדים? על דיאטות, שתמיד ניסתה את זו או אחרת? אני כל כולי הייתי נתונה ללימודים, ואלו לא עמדו בראש מעייניה של אריאלה. תמיד אמרה ובלי להתבייש שהיא פה רק בגלל השעות הנוחות ובכלל לא ייאמן וזה נס שנתנו לה מלגה. אבל מה שהכי הרגיז אותי אצלה היה דווקא אמנון ־ הכריכים הקטנים, המושקעים, שארזה לו כל בוקר; הפרי שחתכה לו לחתיכות ובלי הגלעין; קופסאות האוכל המבושל, הריחני, מוכנות לחימום במיקרו לארוחת הצהריים; הקפיצות לביקור במשך היום, החיוך המתחטא בכניסה, היי ־ נשיקה, אני לא מפריעה? רק רציתי לראות מה שלומך. איך פרפרה בחרדה כשהיה עצבני, איך עלצה כשהרפז נתן לו איזו מחמאה. זה נורא אפילו לראות מהצד, אמרתי למיכאל, איך שהיא מכרכרת סביבו, עושה הכול בשבילו. אם הוא יעזוב אותה ־ אמנון זה בדיוק הטיפוס שיעשה את זה ־ היא תישאר בלי כלום. אין לה בכלל חיים משלה.

כך שכשאמנון סיפר לי ־ נתקלנו זה בזו אחרי שנים, במקרה, באיזו טיסה ־ שדווקא אריאלה היא זו שעזבה, בחיי שנדהמתי. זה היה בלתי צפוי לגמרי. אריאלה, לעומת זאת, לא התפלאה בכלל שמיכאל ואני נפרדנו. היא הייתה תמיד בטוחה שזה יקרה, מתי שהוא. הכתובת הייתה על הקיר ־ ככה אמרה לי אחר כך. וכששמעה, היא לא היססה ולא התמהמהה אלא התקשרה אליי תכף ומיד. אנחנו, הגרושות, צריכות לתמוך זו בזו. אם אין אני לי מי לי, אמרה. עכשיו, שנה וחצי מאוחר יותר, כבר התבססו היחסים שלנו באיזו שגרה ־ שיחות טלפון מתמשכות בסופי השבוע, בית הקפה הזה ברחוב הרצל כל אימת שהתחשק לנו להיפגש.

המלצרית הביאה שתי צלחות כדי שנחלוק בינינו את הסלט, כולם יודעים שהמנות כאן ממש ענקיות. מאז שהתגרשה, השליכה אריאלה את הדיאטות לכל הרוחות וגם עכשיו לא טרחה להקפיד על השוויון. היא לקחה לה הרבה יותר מהחצי בלי להניד עפעף ואמרה, תוך כדי, שהיא לגמרי בעד ־ “זה דווקא נשמע ממש טוב. אני במקומך הייתי הולכת על זה”.

“על הלחם דגנים?”

“דפנה, בחייך, תהיי רצינית. בעצם אולי גם... תביאי פרוסה, הריח שלו משגע. על העבודה הזו בקיבוץ איך קוראים לו, התכוונתי”.

“כן? אני לא בטוחה. מצד אחד אני כבר משתגעת מלשבת בבית. כולם אמרו לי שאני צריכה פסק זמן, אבל זה כנראה לא בשבילי, כל המנוחה הנהדרת הזו. ובנוסף, החסכונות שלי מתחילים להצטמק, והבנים תכף ישתחררו מהצבא, ילכו ללמוד... משכורת קבועה בהחלט לא תזיק לי עכשיו”. הסלט היה מהסוג הירוק, עתיר עלי חסה ותרד, נבטים וגם גרעינים שהתפצחו תחת השיניים. אבל לחם הדגנים שלהם, מרוח בשכבה דקה של חמאה, בהחלט פיצה על כל הבריאות הזו. “והתקנים רפואיים, את יודעת, זה באמת תחום מעניין, מדעי אבל ממשי, לא תיאורטי, כזה שעוזר לאנשים. והוא גדל ומתפתח כל הזמן”.

“אז מה הבעיה?”

“כל העניין הזה עם הקיבוץ... בשבילי זה ממש לא ברור. זה טרה אינקוגניטה, עולם אחר לגמרי, שאני לא מכירה בו את החוקים. אי אפשר להבין מה בדיוק הולך שם, אצל הטיפוסים האלה עם השפמים... הם כנראה עוד נשארו בתקופת האידיאולוגיות, והשיקולים שלהם ־ בואי נגיד בעדינות ־ אחרים. לא לגמרי מבוססים על רווח והפסד, על היגיון קפיטליסטי של עסקים. ובנוסף ממש מטריד אותי הסיפור הזה עם דובי ־ תקשיבי, המקום הזה עשה אותו פסיכי לגמרי. אל תצחקי”, התעקשתי, “זה בכלל לא מבשר טובות”.

אריאלה לא צחקה. היא הייתה רצינית לגמרי, כשנזפה בי ־ “דפנה, תעזבי כבר את דובי ואת השפמים האלה! מה את מדברת אתי על קפיטליזם, על אידיאולוגיות, על לעזור לאנשים...” היא הניחה את כוס המים על השולחן בחבטה, מדגישה, “...במקום להתרכז בעיקר! בחיי, את לא רואה את מכרה הזהב שיש לך פה, ממש מול העיניים?”

לא הבנתי על מה היא מדברת, וגם לא עשיתי מאמץ להסתיר את זה.

“דפנה, דפנה, דפנה...” אריאלה סקרה אותי במבט שהיה בו גם יותר משמץ של רחמים.

“מה? מה אני מחמיצה פה?”

אריאלה לא אוהבת לתת תשובות ישירות. היא מעדיפה לדבר בחידות, שהשני יתאמץ קצת. מקסימום היא מוכנה להצביע על הכיוון, לתת רמזים. ואולי זה בכלל לא עניין של אופי אלא הרגל מקצועי ־ אריאלה מפתחת תוכניות לימוד שאמורות לעודד את מה שקוראים מצוינות אצל התלמידים. בנוסף היא מעבירה השתלמויות למורים על חשיבה מחוץ לקופסה, אלא מה. וגם עכשיו נתנה לי רמז,

“תחשבי, דפנה, תחשבי... מפעל להתקנים רפואיים? שמייצר עדשות שמשתילים בניתוחי קטרקט?” אבל כיוון שראתה שבאמת אין לי מושג ויתרה באנחה, “רופאים, דפנה, רופאים! רק תחשבי על זה ־ העבודה הזו תעשה בשבילך את הסינון, ותיתן לך הזדמנות נהדרת להכיר ה–מון גברים שווים! שלא כמו כולנו, הגרושות המסכנות הרגילות, שנאלצות להסתפק באיזה אתר באינטרנט, ששם יש רק גברים וירטואליים, כאלו שמסתובבים עליהם סיפורים ואי אפשר לדעת מי הם באמת ־ את תפגשי לא סתם גברים אלא רופאים ממש! בשר ודם! בחיים האמיתיים!”

צחקנו, שתינו. “את כזו נפש רומנטית, אריאלה... קודם כול, עוד לא קיבלתי את העבודה. וגם אם אקבל, נראה לי שהגברים שאפגוש שם יהיו רק קיבוצניקים עם שפמים. ואולי, אם ממש יהיה לי מזל ־ גם כמה פקידים נורא משעממים, מנהלי רכש של בתי חולים.”

6

את, מנהלת צעירה וחסרת ניסיון, עומדת משתאה, אבל לא מבוהלת, אל מול המורכבות של המשימה שלקחת פה על עצמך. הלוא במשך שנים, מלאת ביקורת ותרעומת, התבוננת במנהלים שלך וגם באחרים, טובים יותר או פחות, אורבת ומונה לעצמך ומבלי להחמיץ אף אחת, את כל המעידות, השגיאות, הטעויות הגסות שהם עושים ובכלל בלי להבחין. ועכשיו, כשסוף סוף הגעת ואת שם, את יודעת היטב, וכמובן, שבראש ובראשונה עלייך לטפל במשימות המקצועיות ־ אבל זה לא מספיק לך. את הרי יכולה וגם נחושה לעשות עבודה הרבה יותר טובה מכל המנהלים הללו, ומשום כך את לא מתכוונת לנהוג כמוהם. לא, את לא תירתעי ולא תתחמקי ולא תתעלמי, ולהפך ־ תכף תקפצי, הראש קדימה, הישר אל תוך המדמנה הצמיגה, המבאישה, של הפן האנושי. זה קריטי ממש, את בטוחה, להצלחה. וכדי להבין יכולות ולזהות את נקודות התורפה, לברר מניעים סמויים ולטוות קשרים, את נמצאת בעוררות תמידית, קשובה לכל תגובה, לכל ניואנס, בונה בראשך מגדלי תרחישים אפשריים של דו–שיח, של התנגדות, של הסכמה. כן, עוד יגיע הזמן שכל זה ייראה לך צפוי וידוע מראש, ישעמם אותך, אפילו, אבל עכשיו הכול קורה לך בפעם הראשונה, תופס אותך לא מוכנה. כל אירוע הוא משהו חדש ומפתיע, האדרנלין מפמפם. את מוקפת בכפיפים, בקולגות, במנהלים שלך עצמך, ובכל זאת את מוצאת שאת לבדך. אין לך, פשוט אין, את מי לשאול ועם מי להתייעץ.

אני חיפשתי לי עזרה ותשובות בספרים. הלכתי על זה בגדול, לא ביררתי, קניתי כל מה שבתחום ויכולתי לשים עליו יד ־ כרכים עבי כרס ומכובדים למראה, אקדמיים, המתהדרים בסטטיסטיקות וגרפים וברשימה אין–סופית של מראי מקום מלומדים; ביוגרפיות רבות מכר של מנהלי–חברות–ענק–מצליחים–בגדול; ולא נרתעתי גם מספרי עצות קלילים בסגנון אמריקאי, שופעי אמרות אופטימיות ודוגמאות שלקוחות ממש מהחיים. ומשום כך, כשקיבלתי סוף סוף מאיתן המנכ”ל הצעת עבודה וטיוטה של חוזה, ידעתי ישר מה טפל ומה קריטי. כמובן, עכשיו כבר לא הייתי מתחילה, ועמד לרשותי הניסיון שלי רב השנים, אבל הייתה לי גם לואיזה–אן ויינקרופט, PhD ,MBA ,LL.M, בוגרת אוניברסיטאות עילית וסמנכ”לית בהייטק ומחברת רב המכר העולמי להילחם כמו גבר, לנצח כמו אישה שתורגם לעשרים ושתיים שפות, כולל סינית, שכבר קראתי ושבתי וקראתי בו אין–ספור פעמים, ידעתי ממש בעל–פה. וכמו שלואיזה–אן אומרת בפרק 3, שכותרתו ‘מה שקובע זה מה שרואים’ ־ שני הדברים הכי חשובים, אלו שלפיהם נמדד ערכך ושווייך בארגון, הם הבולטים דבר ראשון לעין ושכולם, אבל כו–ל–ם, רואים:

• במה את נוהגת

• והיכן את יושבת.

ולכן ובהתאם לכך, כבר ביום הראשון עמדה, מחכה לי, בחניית הכורכר הקטנה, לצד דרדרי הקיץ הגבוהים, הלוהטים בסגול, מכונית מנהלים חדשה, המושבים מכוסים עוד בניילון. וכדי שאוכל להיכנס ומיד, כמו שהתעקשתי ודרשתי, אל המשרד הגדול, זה הצמוד לחדרו של המנכ”ל ועם החלון הצופה אל האלונים, נאלצו חנן מנהל הכספים ושתי מנהלות החשבונות לפנות את הכונניות מקלסרים מתפוררים שלא פתחו כבר שנים, לנתק את חיבורי המחשבים ולהוריד את לוחות השנה וציורי הילדים מהקירות, ללקט את תמונות המשפחה מהשולחנות ולרוקן את המגירות משאריות העטים השבורים, הפתקים, המהדקים, שהצטברו שם עם השנים. זה לקח להם כמעט שבוע. עכשיו ישבתי שם בחדר הריק, מאחורי השולחן הגדול, ולא לקחתי לי ללב את קבלת הפנים. פרצופים חשדניים, לחשושים חמוצים מאחורי הגב ־ כל זה בהחלט צפוי כשאת עומדת על שלך, אומרת לואיזה–אן. קל לך להגיד, אני חושבת, כי אין שום סיכוי, זה בכלל לא עולה על הדעת, שאצלך במשרד היה מופיע איש כמו זה שעכשיו נעמד שם פתאום, ממלא את פתח הדלת, הידיים תחובות בתנוחה דווקאית בכיסי הג’ינס.

בימים שיבואו, אחר כך, יתברר שהוא בעל ממדים רגילים לגמרי, אבל אז, כשעמד בדלת בבוקר היום הראשון, הוא עשה עליי רושם של ענק ממש. בכל אופן, מהזווית שבה הבטתי בו, ישובה מאחורי השולחן, הוא נראה רחב וגבוה מאוד וגדול ממדים, כשהתקרב אליי בצעדים כבדים וגדולים, החזה בולט והמצח מורכן ובכלל בלי לדפוק או לשאול אם אפשר, שום שלום או מילה של הסבר. הוא התיישב בחבטה בכיסא שממול ונשען לאחור, הניח ידיים על אבזם החגורה, פישק רחב את הרגליים.

“כן?” אמרתי, מתקשחת ועומדת על המשמר, “אפשר לשאול מי אתה?”

לרגע, נדמה לי, בצבץ שם איזה ספק, אבל מיד שבה העוינות וכיסתה על הכול. העיניים החומות, הקטנות, התחמקו ונמנעו, מסרבות לקשור מבט, ורק שוטטו על הקיר מאחוריי, בוחנות את המסמרים המיותמים, את המדפים הריקים. הוא לא מיהר בכלל, הוא משך את הזמן, ורק כשהיה מוכן התכופף לעברי והניח ידיים גדולות על השולחן, בשעה שאני, משתתפת בעל כורחי באיזה ריקוד או מין טקס סתום ובלי להבין את הפשר, נרתעתי לאחור, בו בזמן.

“דבר אחד צריך להיות ברור פה ישר מההתחלה”, הכריז האיש בקול מדוד ושקול, מטיח מילים כבדות אל השולחן בינינו, “אני הבעלים של המפעל הזה”.

אפילו לואיזה–אן לא הכינה אותי למשפט פתיחה שכזה.

אולי החוורתי, אולי הבלבול ניכר על פניי, כי נצנוץ של ניצחון מיהר להבהיק בעיניים, חיוך קטן מזלזל ומואיל בטובו הסתמן אצלו על השפתיים.

“בתור חבר קיבוץ אני הבעלים פה. וזה אומר שאני הבוס שלך, כן?” החיוך התרחב, הפך לגיחוך. עכשיו, כשהרגיש שידו על העליונה פה, נעץ בי מבט, מתגרה והישר לעיניים, “שלא תחשבי אפילו לרגע שאת יכולה לעשות פה מה שאת רוצה. לא, כבר היו לנו פה מנהלים כאלה, כמוך, לפנייך... וכמו שהם באו ־”, וכאן הזדקף והוסיף תנועת יד ונופף, להדגים ולהגביר את הרושם, “ככה בדיוק הם גם הלכו. נעלמו, פוף!” כף היד נפרשה באחת לרווחה.

בזמנים שכאלה, כשאת מוצאת את עצמך עומדת פתאום מול מחזה לא הגיוני בכלל, כזה שאי אפשר לתפוס, שלא יכול להיות, כשהמציאות מתעוותת מול העיניים משל הייתה חלום רע שמנסים להתנער ולהיחלץ אבל לא מצליחים להתעורר ממנו ־ בזמנים שכאלו המוח, אובד עצות, לא יודע מה לעשות. איזה קצר נוצר שם, אולי חשמלי ומתיז ניצוצות, שולח אין–סוף מסרים בהולים, מנוגדים וסותרים זה את זה, אל הפה המשתתק ונאלם, אל הגוף הקופא. ותמיד רק אחר כך ותמיד כשזה מאוחר מדי צצות כל אותן התשובות החריפות, המוחצות, אלו שהיו בדיוק ולעניין אילו רק נמצאו לך, בזמן.

אבל עכשיו קורה משהו מפליא באמת, כי אל מול חזיון התעתועים הזה, הלא ייאמן, המוח אצלי דווקא התעורר והתחדד פתאום, מפמפם במהירות בקצב הלב ההולם, מסחרר כל מיני אפשרויות ובוחן ופוסל: תסתלק מכאן היה אינסטינקטיבי, מפתה, אבל הימור גדול מדי בשביל היום הראשון; לשוב ולשאול מי אתה ־ נשמע יבבני; תסלח לי, אדוני זה עצי ומנומס, כמעט פחדני; ואפשר היה לי גם לקום בסערה וללכת. לטרוק אחריי את הדלת. מה הייתה לואיזה–אן עושה במקרה שכזה? בין כל המנהלים–הדורסניים–נצלנים–לוקחים–לעצמם–את–הקרדיט, בין כל הקולגות–מספרי–הבדיחות–הגסות–תוקעי–המקלות–בגלגלים–המתלוננים–מאחורי–הגב–המאיימים–ישר–בפנים, בין כל העובדים–החוצפנים–המתריסים–מה–את–יודעת–אישה–לא–תגידי–לי–מה–לעשות, בין כל אלה שהיטיבה לואיזה–אן כל כך לתאר עד שהרגשת שאת לא לבד, לא רק לך זה קורה ־ וודאי לא היה איש קיבוץ שכזה.

ובינתיים אותו הגבר ־ עדיין לא ידעתי את שמו ־ כבר סיים, כנראה, כבר הרגיש שעשה את שלו וגמר. עכשיו התרומם ועמד מעליי, מרוצה מעצמו וגדול וגבוה בג’ינס. וגם עכשיו לא מיהר, הוא לקח את הזמן, מתענג לו ־ הרים יד, העביר בבלורית, שלח אליי מבט מלמעלה. אבל עוד שמור היה עמו אקורד של ניצחון, משפט של סיום, של איום,

“באופן כללי, תני לי לתת לך עצה. פה אצלנו, כדאי לך להיזהר. לחשוב טוב טוב על כל מה שאת עושה”.

בדחיפה אחת סבתי בכיסא המנהלים. הפניתי את הגב אל הדלת ואל כל מה שאורב שם מאחוריה, הבטתי החוצה. מן החלון חדר אל החדר ריח חם של אדמה וסלעים, מחטי אורנים יבשים, ניחוח קלוש של דשאים קצוצים. הקוצים הגביהו וצמחו פרא, להבו בסגול לצד חניית הכורכר, ומרחוק, שם למטה, ידעתי, מציצים ומזהיבים בין ברושי בית הקברות קרעים של ים, מחזירים את השמש, מכים בסנוורים. כל כמה שנלחמתי לקבל את האלונים העומדים בחלון, הם לא עזרו במאומה. הם רק ניצבו שם, אדישים ונתונים לעצמם.

7

עד שהגיעה שעת ארוחת הצהריים כבר הספיקו למנות לי מדריך, את גלילי, חבר קיבוץ מן הוותיקים, אחד שנראה בקי ורגיל ויודע הכול. הוא חייך בחביבות, הוא אמר ברוכה הבאה ולכבוד לי, מעביר יד ברעמת התלתלים הלבנים ־ הוא עשה את הכול כמו שצריך, ובכל זאת, מתחת לכל הנימוסים האלה היפים, נרמז משהו רע, לא נעים. אמרתי לעצמי שאני רגישה מדי, זה הכול בגלל הגבר ההוא, בגלל אותה קבלת הפנים. גלילי, בכל אופן, התמיד להסביר, להראות, לסייר ולתור, לעלות במדרגות בקלות מפתיעה, בהתחשב בגילו, ולשוב ולרדת, לפתוח ולסגור בפניי את הדלתות. וכבר אמרתי נעים לי מאוד להרבה אנשים ששמותיהם פרחו מזיכרוני מיד כשהגעתי לקצה המסדרון. וכבר התאוששתי וכבר יכולתי לצעוד קוממיות בעקבות אבנר, איתנה וזקופה ואוחזת במגש בשתי הידיים, אל מול כל הפנים המסובים אליי ותחת מבטן של העיניים החשדניות, הבוחנות, לעבור אצל בחורת הקופה הרושמת, המשועממת, לועסת המסטיק, ואחר כך לחצות לאורכו של חדר האוכל הגדול ולהתיישב אל השולחן שבפינה, מולו, בנחת. כמעט.

“זה נשמע לי כמו חזי. מתאים לו”.

“הוא לא טרח להציג את עצמו”, אמרתי. לא מצא חן בעיניי הטון המשועשע שלו, של אבנר. בתור מי שמשך והכניס אותי לתוך זה היה אפשר לצפות שייקח אחריות וייתן איזה גב, שיציע הגנה. או, לכל הפחות, לאיזו השתתפות, קצת הבנה. כל הגישה שלו הקלילה, האגבית, עוררה בי תרעומת ומה שמשונה ־ נראה היה שלא הייתי היחידה. אי אפשר היה שלא לשים לב שמן השולחנות הסמוכים וגם מאלו הרחוקים נשלחו לעברו מבטים של משטמה ־ אני לא מגזימה ־ ושל זעם בכלל לא כבוש.

“לא, את צודקת, זה לא מצחיק בכלל”, הסכים אבנר, “יש כאן אוסף של טיפוסים... וחזי בכלל זה משהו מיוחד. יש לו מקום של כבוד ברשימת הדברים שאיתן ואת צריכים לטפל בהם...”

אותו ענן של טינה ואיבה הלך וגדל מעל לשולחן שלנו, התעבה מרגע לרגע וכבר הכביד על הנשימה, אבל אבנר התמיד לאכול בנחת, מפרק את המושט המטוגן ומקפיד להפריד ־ מלאכה שהצריכה תשומת לב וריכוז ־ את הבשר הלבן, המתפורר, מהאדרה, לא מפספס אף אחת מהעצמות. קצרה רוחי,

“תגיד, אבנר, מה הבעיה אתך?”

אבנר הרים את הראש מהדג, תוהה.

“מה יש פה להם נגדך? המבטים שכולם נועצים ־ אל תגיד לי שאתה לא מרגיש בשום דבר. וגם בדרך לחדר האוכל... אנשים לא אמרו לך שלום. התעלמו ממך, או שאפילו סובבו אלינו את הגב...”

עכשיו שלח אבנר מבט, מעביר משולחן לשולחן, בוחן לאט לאט, כמו היה כל זה ־ חדר האוכל, החברים היושבים מסביב ־ חדש לו. כאילו לא אכל פה לפחות פעמיים בשבוע.

“כן...” אמר, “כן... זה הגיוני... זה בגלל שהייתי המשכיר”.

“מה היית? המזכיר?”

“לא, המשכיר. מלשון שכר”, סתם ואמר ובזה גם גמר. הוא הפך את הדג לצדו השני ושב להתרכז בצלחת.

הנחתי לדבר. עייפתי מהבוקר הזה, וראשי היה כבד וסחרחר מכל אותם הרשמים החדשים, האנשים והשמות. מהמאמץ להתעלם מהאווירה הקדורנית, החשדנית, להתגבר על הרגשת הזרות, על הרתיעה מהמבטים ומההתלחששויות. לא רציתי לשאול עוד שאלות. לא רציתי להתמודד עם התשובות. ממגש הפלסטיק הביטו בי, משועממים, סלט הכרוב במיונז, העוף בפפריקה בגריל, תפוחי האדמה המשומנים. פתאום, בשולחן הסמוך הדובר צרפתית מתלהמת, התלהטו הרוחות ומישהי הרימה את הקול, הטיחה !merde. מיד נשלחו לשם מבטים מכל השולחנות האחרים, ראשים מסתובבים ולחשושים עולצים. שוב לא היינו, אבנר המשכיר ואני, במוקד הסקרנות והעוינות. רווח לי.

אבל בשולחן רחוק יותר, ששם גם רחשו ובחשו אבל באנגלית ובמבטא בריטי דווקא, כבר לא יכלה אחת להתאפק והלעיגה בקול רם. “קס–קה–סה ברידג’יט? מה יש, לא הספקת להגיד באספה את כל מה שיש לך על הלב?”. היושבים אתה מיהרו להשתיק ולמחות, להרגיע את הרוחות, “רילי, דיאן, תפסיקי, סטופ איט”, ובכל זאת גיחכו, כמעט פרצו בצחוק. אחר כך עצרו בעצמם. הכול דמם, פתאום, נמתח שם בין השולחנות, נשאר תלוי באוויר ותכף יפקע, על הסף וכמעט. אפילו המזגנים הישנים, המטרטרים, נבהלו ועצרו באחת את הנשימה, ובמקום משב האוויר הקר פשטה בחדר האוכל צחנה לחה וחמה של תבשילים שחדרה אל האף, שדבקה בבגדים ובעור, קשה יהיה להיפטר ממנה אחר כך. החלונות הגדולים התכסו במשב אבק אפרפר, כתמים כהים התפשטו בקירות, נסדקו והצהיבו, והטיח התקלף ופקע, מגלה טפח של סוד, משיר פירורים פירורים על הרצפה. אפילו הבחורה הרושמת עצרה באחת את לעיסת המסטיק, הרימה ראש וחיכתה, הפה פעור, אולי סוף סוף יקרה פה משהו. ורק בשולחן הקשישים, סמוך למקלות ולהליכונים שהניחו ממתינים, שעונים אל הקיר, המשיכו ללעוס בקפדנות, בצייתנות, העיניים בצלחת לא לשמוט אף פירור, מתרכזים, כאילו הם לא כאן בכלל וכבר עזבו את העולם ושכחו את השפה, איבדו את הקשר. שוב לא היו יכולים, או נכונים, להשתתף ־ לא בשמחות הקטנות וגם לא בוויכוחים הגדולים. ואולי לא שמעו מה קורה, לא הבחינו בכלל, ויתרו וניתקו את מכשירי השמיעה, נואשו מהצפצופים.

ומי יודע מה היה קורה ואיך כל זה היה נגמר לולא תכף נפערה דלת חדר האוכל ברעם חבטה ופנימה פרצה ובאה קבוצת נערים ונערות והם נדחקים ומתחרים זה בזה מי יגיע ראשון אל המגשים, רועשים ומתגוששים וחוטפים. והנה אחריהם טופפת שיירת ילדים רכים ובראשם ובזנבם משגיחה מטפלת. מיד, באחת, נפחו המזגנים אנחה קרה של הקלה. סדקים התאחו, קירות התיישרו, הטיח חזר ונדבק. ברחבי האולם קמה תכונה עולצת, נחפזת. הזדרזו שם לקום, ללטף, לחבק ולצבוט, לומר איזו מילה, והבחורה הרושמת פוצצה באכזבה בלון של מסטיק, שבה ושקעה בנייד, נעלמה לה.

עכשיו, כשחזרו הכול להעמיד פנים שנרגע וכרגיל ובסדר, אפשר היה לשוב אל סלט הכרוב, העוף בגריל, תפוחי האדמה. אבל דווקא הם, בסתמיותם הפושרת, הממתינה בהכנעה, עוררו אצלי פתאום איזו חרדה. הגרון התכווץ ונסתם, התמלא חמיצות ובחילה. מין כאב עמום הזדחל, מפמפם, אל הרקות, והעור החוויר והסמיק, נשטף בזיעה. כל הגוף, כל כולי אמר בהלה, רק לקום ולברוח, אבל לא מצאתי בי את הכוח. נשארתי יושבת, תקועה שם. גערתי בעצמי תתעשתי, תירגעי, תשתי קצת מים. מצאת לך זמן, בחיי, מה קורה לך. ניסיתי לנשום פנימה, החוצה ־ טעות, בהתחשב בבלילת ריחות חדר האוכל. וידעתי שזהו, שאי אפשר לי עוד להמשיך ככה, מעמידה פנים, פוסחת על הסעיפים, מושכת את הזמן. שעכשיו ומיד וברגע הזה ממש אני צריכה להחליט ־ או שאת בחוץ או שאת, כל כולך ולגמרי, בפנים.

נשאתי עיניים והבטתי סביב, מחפשת איזה עידוד, דבר מה שיקרא לי, שיבקש, שימשוך, אבל איזה ערפל של זרות עמד ביני ובין חדר האוכל ולא הניח לי לראות בבהירות את כל האנשים האלה. הם לא רוצים אותך פה, חשבתי. ובכלל מה הטעם, את והם לא מדברים באותה השפה, אין בינינו שום קשר. תעזבי, תוותרי כבר, תשלימי עם זה שהיה ונגמר. שמעכשיו הכול אצלך בזמן עבר, ממש כמו אצל הזקנים הללו.

המבט שנשאתי נתקע שם, בשולחן הזקנים, ומיאן לעזוב, מוקסם ונרתע כאחת. רעד עבר בי, צל של פחד ־ לא, לא, אני עוד כאן! אני בעניין! דחפתי את המגש מעליי. מיהרתי לגייס את החיוך הכי יפה שלי ואמרתי,

“אבנר, אתה חייב לעזור לי פה, בחייך. תן לי איזה מבוא, איזו סקירה של הפוליטיקה הפנימית, כמה טיפים. ואולי הכי טוב שנתחיל בזה שתסביר לי ־ מה זה אומר בדיוק, שאתה המשכיר?”

8

בדלת שב והכה בנו השרב, קורן משבילי הבטון החשוף המלוהטים, מעיק על משטחי הדשא ומכביד את הצעדים. ובכל זאת היה נעים לפסוע בצלו של הפיקוס הענק, בין שורשי האוויר, לדרוך על עלים מתפצחים יבשים. שביל העפר המוליך מחדר האוכל אל המפעל התפתל בין שדרת עצי זית, לאורך מדשאות, גדרות נמוכות, שיחי ורדים, בתי חברים ותיקים. באמצע הדרך, לערך, פנו וסטו ממנו כמה מדרגות אבן רעועות, מתוקנות בטלאי מלט, מתחמקות בזריזות, נחבאות בין אלונים, אולי אלות, אני תמיד מתבלבלת. בכל אופן היו שם הרבה בלוטים יבשים. ירדנו במדרגות אל מעין תיאטרון קטן, שמושביו מדורגים בטון וסלע והוא טמון בצלע ההר, פניו דרומה, אל הנוף הנפרש. “נו, נשב כאן?” אמר אבנר. אוויר חם רטט תחתינו, ומסך אד אביך כיסה ־ ניתן היה רק לנחש ־ את קו החוף, את המפרץ, את חיפה. שתקנו לרגע, מקשיבים לרחש מכונית רחוקה, לקרקור העורבים, קריאת התור. מן השביל שמעלינו נשמעו קטעי שיחה, הד מתפזר, צעדים ופסיעות ומלמולים כבושים. כל המתח של היום רפה אצלי פתאום, אולי בשל החום או סתם בגלל השעה, זו שאחרי ארוחת צהריים. ואפשר גם להטיל את האשמה על אבנר, שבטון המדוד, השקול, שלו, בחר להתחיל במה שלא מעניין וממש מההתחלה ־ מכיבוש האדמות, מייבוש הביצות, מחומה ומגדל. תאמינו לי, אני לא מגזימה בכלל.

ייתכן שלא הקשבתי לכל זה במלוא הערנות. אולי בכלל חשבתי על משהו אחר, אני אהיה הראשונה להודות בזה. אבל, וזה ודאי, התמקדתי לגמרי כשהסיפור נעשה רלוונטי, כשהעניינים התחילו סוף סוף להתחמם, כשדובר פתאום ביצרים לוהטים, בסכסוכים וגם בכסף. וכך התברר לי שממש לא מזמן, לפני שנתיים לערך, הוחלט, במחווה של ייאוש ומרי, מתוך סחרחורת של כניעה וויתור ותנופה של תקווה לחידוש וקדמה, ברוב חברים ובאישור התנועה, שזהו ודי ־ הקיבוץ הולך להפרטה. או אז ומכל הנושאים שעל סדר היום הפך מיד נושא השכר לעניין הראשון במעלה, הרגיש, הנפיץ, הבעייתי ביותר, שהחל מחלחל וזורם מעל ומתחת לפני השטח, חותר ומערער יסודות, מונע שינה ומעלה לחץ דם, מאיים למוטט משפחות, לחסל חברויות ובריתות. המצב הגיע לידי כך שהוותיקים נזכרו בתקופות חשוכות מן העבר הקיבוצי, אלו שהשכחה יפה להן.

כי אם עד לאותו היום, אמר אבנר, קיבל כל אחד תקציב משפחתי, אחיד לכולם וקבוע לנפש, בלי הבדל של גזע או ותק או מין ותפקיד, אלא לפי צרכיו בלבד, ממש על פי המאמר הידוע, ואם בכל השנים שחלפו ועברו מאז הקמת הקיבוץ, בעליות ובמורדות, בזמנים קשים של צמצום ובעת הפריחה ־ אז הרחיבו את הבתים, בנו גם את הבריכה ־ אם במהלך כל השנים הללו היו החברים שווים זה לזה, לפחות להלכה גם אם לא בדיוק למעשה, הרי עכשיו כבר לא יכלו להתעלם, להתחמק ולהסב את העיניים. לפניהם ניצבה, עירומה ומתריסה בלי בושה, מתנוססת במלוא כיעורה וחוצפתה, השאלה הגדולה ־ מי באמת שווה מה, וכמה?

נפתולי העלילה הקיבוצית הסתלסלו והתפתלו ונבלעו באד החם, המהביל, שהתרומם מן העמק, ושוב הצטרכתי להתרכז ולהתאמץ ממש ולמצמץ בעיניים המצומצמות ־ אולי רק מבוהק השמש ־ כדי לעקוב ולראות לאן מוליך אותי כל זה ואיך זה מתקשר. אבל אז הרים אבנר את הקול ומתוך התרגשות, מה שנראה שבכלל לא מתאים לו ־ כל כך בערה, להטה וצרבה, השאלה, עד שמיהרו בקיבוץ להיפטר ממנה, לזרוק ולהשליך החוצה, החוצה והרחק מהם, נזהרים שלא להיכוות, נוגעים רק בקצות אצבעותיהם, והזדרזו לפרסם מודעות ולהוציא קול קורא למישהו מבחוץ, מהעולם האחר, זה שמתחת להר, שמעבר לשער הצהוב והגדר. שיבוא הוא ויעשה מעשה.

ובכל זאת, הרי לא יכלו לוותר על השליטה ־ הוקמה, כמובן, ועדת חברים שמיועדת ומיוחדת לנושא הרגיש, שסיננה ובחנה ובדקה בקפידה, מה שנמשך ולקח, כרגיל, שבועות, חודשים, הרבה זמן. ומי שנבחר לתפקיד של קביעת השכר המתאים והיאה לכל אחד מחברי הקיבוץ, בקיצור להיות ‘המשכיר’ ־ הרי הוא זה שעומד כאן לפנייך, כך אבנר אמר.

הערפל הלבן כבר התפשט וטיפס ועלה מן העמק, כבר כיסה את צמרות העצים שלמרגלות ההר, עוד מעט ויגיע אלינו, יבלע את הכול.

“לא פלא,” אמרתי, “שהם לא סובלים אותך”.

9

אבנר לא צחק. הוא אחז במה שאמרתי, מסובב לפה ולשם, שוקל ובוחן ובודק. לבסוף הסכים, בלי תרעומת,

“כן, כנראה... זה ייתכן...”.

הרגיזה אותי שלוות הנפש הזו. רציתי לנער אותו, להפר לו את שיווי המשקל. שייבהל, שיתנצל,

“ותגיד, מה זה היה שם, בחדר האוכל? השולחנות הנפרדים, כל המריבות האלה?”

“תעזבי, זה לא רציני, הוויכוחים האלה. זה סתם שסתום ביטחון. לחיות בקיבוץ זה הרי כמו במשפחה, כולם דחוסים בסיר לחץ. אז מדי פעם אנשים צריכים להוציא קיטור, לצעוק קצת, לריב...”.

שתקנו. כבר היה מאוחר, צריך לקום וללכת, ידעתי, אבל אבנר רצה לומר עוד דבר מה. הוא היסס. היה זהיר. התחרט. שקל את המילים,

“תשמעי... זה לא חד וחלק... אבל... בכל אופן... פיתחתי לי איזו תיאוריה... אחרי שנים של עבודה בקיבוצים, בשביל להסביר לעצמי... כל מיני תופעות. תופעות, כן, חברתיות. או פסיכולוגיות. איך שתרצי לקרוא לזה”.

“אוקיי”, אמרתי, מעודדת, שיגיד כבר, אבל אבנר, כשהחליט סוף סוף לדבר, כבר לא היה זקוק לשום עידוד,

“תיקחי למשל את חזי. את מבינה מה זה היה, ההצגה הזאת? למה הוא הופיע אצלך ככה הבוקר? זה הכול מפחד. הם כולם פוחדים פה, ממש בחרדות, ובגלל זה כל התוקפנות הזו. אחד כלפי השני, כמו שראית בחדר אוכל, וגם נגד אנשים זרים, כמוך וכמוני. מה הבעיה שלהם, ממה הם חוששים, את שואלת?”

אני לא שאלתי כלום. זה לא הפריע לאבנר.

“קודם כול ישנו עניין ניהול החיים. ודבר נוסף זה הכסף. תביני, האנשים האלה, כבר שנים, לפעמים כל החיים, היו מוגנים לגמרי. מישהו אחר דאג בשבילם לכל הסידורים. מה שאני ואת יודעים שצריך לעשות ־ לשלם חשבונות, מים וחשמל, ללכת לבנק, לחסוך בשביל הילדים ובשביל הפנסיה, לחיות על פי האמצעים ־ כל זה חדש להם, נפל עליהם בבת אחת עם ההפרטה. כל ההגנה נלקחה מהם, ופתאום הם מגלים שהם צריכים לעמוד מול העולם, להיות אחראים לעצמם, לילדים שלהם. והם מרגישים חלשים ולבד. כי תזכרי שחברי הקיבוץ שהיו חזקים, אלו שהיה להם מה לתרום, שהבינו איך לנהל עניינים, וגם כל מי שהיה לו איזה גב ־ ירושה של כסף פרטי או דירה של ההורים בעיר, איזושהי תמיכה מבחוץ ־ כל אלו כבר מזמן פרחו, ברחו, לא כאן. ואלו שהיה להם ראש וגם כוח להילחם באספות ובחברים, שגברו על כל ההתנגדויות והעמידו דרישות ויצאו ללימודים ־ גם אלו כבר אינם בקיבוץ. עזבו, לפני שנים. ומשום שהיו חזקים ומוכשרים הם גם הצליחו בשוק החופשי, ותמצאי אותם בכל מקום ־ בצבא, ממנכ”לים חברות, יזמים, בונים עסקים. אז מי נשאר כאן, את שואלת?”,

אני לא שאלתי כלום. וגם עכשיו זה לא הטריד את אבנר, שכבר היה בתנופה, יוצק במילים את התיאוריה שלו.

“תראי ־ את אלו שכן נשארו פה בקיבוץ אפשר, בגדול, לחלק לשניים; קודם כול ישנם הטיפוסים המסתדרים. אלו התברגו כבר מזמן והשתלטו על כל המשרות הטובות, הנחשקות, אם בקיבוץ עצמו ואם בתוך המפעל השני, שמצליח. אלו, אם הם לא מקבלים את השכר שמגיע להם, לדעתם, יש להם על מי לכעוס ואת מי להאשים ־ אותי, את “המשכיר”, שקבע להם את המשכורות האלו. ובכל זאת הם יודעים שטוב להם כאן והם מנצלים כל פרצה וכל הזדמנות בקיבוץ כדי לקבל עוד משהו, משפרים לעצמם את המצב לאט אבל בהתמדה. וישנם, כמובן, כל האחרים. אלו, נקרא להם... חסרי האונים. מהם הרי מאז ומעולם התעלמו בקיבוץ. לא רצו לראות אותם, גם זה ברור. ובאמת גם דחפו ־ אם לא אל מתחת לשטיח, אז לענפים נידחים ושכוחים כמו מכבסה, או בית הזקנים, או...”, וכאן הציץ בי, “למפעל עדשות ההשתלה שלנו, שכבר מראש ומלכתחילה הקימו אותו רק בשביל שתהיה להם איזו תעסוקה...”

“אני לא מבינה. את מי דחפו למפעל? מי זה ה’הם’ האלו?”

ואבנר פירט ומנה ־ את הנרפים, החלשים, התלויים, חסרי ההכשרה ומעוטי היכולת, את החולים ואת המתחלים, את אלו שלא רוצים ואת אלו שלא יודעים ־ לא אנגלית, לא מחשב. אלו שלא מבינים מה זה אינטרנט או רשת, שמעולם לא כתבו איזה מייל. את אלו שבעייתיים, שנעלבים, שתוקפניים, שרבים עם כולם. את ההם שתש כוחם, שידיהם רועדות, שעיניהם כהות, שזיכרונם בוגד בם.

“טוב,” אמרתי. וכי מה כבר נותר להגיד. בתנועות מהירות, החלטיות, ניערתי עלים יבשים שדבקו בבגדים, שברי בלוטים, טפחתי על המכנסיים. “יהיה מעניין”. הצצתי בשעון, “כבר ממש מאוחר. אתה בא?”