מוניטין מעוצב

1

"חשבתי שהפגישה קודם עם העוזר של סנטור אשקרופט הלכה טוב..."

מרקוס ליונידס גנב הצצה אחרונה בקו הרקיע של ניו יורק מחלון המשרד שלו בקומה השמונה עשרה, לפני שהסתובב אל העוזר האישי שלו, ההבעה שלו אירונית. "כן?"

גרי נעץ בו מבט שואל מעברו השני של שולחן המהגוני המאיים. "אתה לא?"

מרקוס חזר אל החדר המרווח. החליפה הכהה והמחויטת שלו התאימה בצורה מושלמת לכתפיו וחזהו, מותניו הצרים ורגליו הארוכות והחזקות. כרגע הוא שמר על הכושר על ידי ריצות מוקדם בבוקר באחד מהפארקים של ניו יורק. הוא היה בן שלושים וארבע, בגובה מטר שמונים ושבעה סנטימטר, עם שיער כהה, קצת ארוך מדי, ועיניים ירוקות ושנונות בפנים שחרחרות, נאות ומפוסלות שהעידו על מוצאו היווני.

הוא התבונן בגבר השני במבט יציב. "זה תלוי בשאלה אם סנטור אשקרופט היה שולח את העוזר שלו או בא בעצמו לו דארקון היה עדיין האחראי על המשרד בניו יורק."

עד לפני חודש מרקוס היה ממוקם במשרדים הלונדוניים של תעשיות ליונידס, החברה שהייתה בבעלותו ביחד עם בן דודו דארקון. היו לו שם חיי עסקים וחברה עמוסים ולא הייתה לו כל כוונה לעקור לניו יורק. זה היה לפני שדארקון פגש בג'מיני, האנגלייה תושבת לונדון שבה התאהב. דארקון וג'מיני התארסו ונישאו רק שבועיים קצרים אחר כך. שניהם היו עכשיו בירח הדבש באי האגאי שבבעלות משפחת ליונידס.

למרבה המזל, מרקוס וגרי מצאו מידית זיקה משותפת, ודארקון כבר ביטא את הסכמתו לעוזר האישי שמרקוס העסיק במשרדים בלונדון, אחרי אפיזודה מביכה מבחינתו עם האישה הצעירה שהייתה העוזרת האישית הקודמת שלו. רק המחשבה על הצורה שבה השליכה עצמה עליו בנסיעת העסקים האחרונה שעשו יחד הספיקה כדי לגרום למרקוס להתפלץ.

"דארקון כבר קיבל את ההזמנה של הסנטור. הוא בוודאי שכח להזכיר זאת עם כל הסידורים של החתונה," גרי פטר אותו. "ברור שסנטור אשקרופט רצה לוודא שהראש החדש של תעשיות ליונידס, ניו יורק, מודע להזמנה. והוא לא שלח סתם עוזר כדי לתת את ההזמנה – הוא שלח את בנו היחיד!" גרי חייך. הוא היה גבר גבוה ורזה בשנות השלושים המאוחרות שלו, עם שיער בהיר ופנים נעימות.

מרקוס זקר גבה כהה. "וזה טוב?"

חיוכו של גרי התרחב. "הסנטור מכשיר את רוברט ג'וניור לקבל פיקוד כשהוא יפרוש בעוד שנתיים. והחברה בניו יורק מתייחסת אל ההזמנות לאירוע בשבת בערב כאילו הן מטילי זהב נחשקים. אשתי הייתה מוכנה להרוג כדי להשיג הזמנה כזו. חשבתי שהקבלה האגבית שלך של ההזמנה הייתה מדויקת," הוא הוסיף בהערכה.

"בעצם זו הייתה זהירות מצדי – בגלל שלא הייתי בטוח אם מעליבים אותי או לא." מרקוס העווה את פניו כשהתיישב מאחורי השולחן. "אני חושש שפוליטיקה אמריקאית היא עדיין מסתורין מוחלט עבורי."

"כל שעליך לדעת על רוב הפוליטיקאים שלנו הוא שבחירה מחדש היא היעד המרכזי שלהם, ביחד עם גיוס מספיק כספים על מנת לנהל מערכת בחירות מוצלחת. בגלל זה הסנטור מפטפט עם הראש הניו יורקי של תעשיות ליונידס. החברה הזו מעסיקה כמה אלפי ניו יורקים, ועוד אלפים נוספים של עובדים בעולם כולו." גרי שוב גחך.

"זה תמריץ די חזק עבור הסנטור – " הוא קטע את דבריו כשנשמעה נקישה בדלת והמזכירה של מרקוס נכנסה אל המשרד.

לינה הולמס הייתה עוד עובדת יקרת ערך שמרקוס ירש מבן דודו. הולמס, אישה בשנות הארבעים המאוחרות שלה, מעט שמנמנה ואימהית בחליפת העסקים הפשוטה והכהה שלה, הצליחה לנהל את משרדו של מרקוס ביעילות ובדייקנות של רב סמל בצבא האנגלי.

"מצטערת להפריע, מר ליונידס, אבל חשבתי שעלי להודיע לך מיד שמיז גרי ביטלה את הפגישה שתוכננה לחמש."

שוב, הטון הביקורתי של לינה רמז.

אוונג'לין גרי, מעצבת פנים יוצאת מן הכלל – אם ניתן להאמין למוניטין שלה – והאישה שאשתו של גרי המליצה עליה לעיצוב מחודש של החדרים בדירת הפנטהאוז שמעליהם, כבר ביטלה פגישה אחת השבוע.

"מה התירוץ שלה הפעם?"

פיה של לינה התהדק. "טיפול חירום אצל רופא השיניים שלה."

מרקוס הציץ בשעון הזהב שלו וראה שהשעה הייתה כבר חמש דקות לפני השעה חמש שנקבעה לפגישה; אם אוונג'לין גרי התכוונה להיות כאן היא הייתה אמורה לעזוב את המשרדים שלה במרכז העיר לפני זמן מה, ולא לבטל חמש דקות לפני שהייתה אמורה להגיע.

"זה בוודאי היה חירום פתאומי מאוד..."

"אני לא יודעת, מר ליונידס." ההבעה של לינה נותרה ביקורתית. "היא שאלה אם ניתן להעביר את הפגישה ליום שני בשעה חמש בערב במקום זה."

"ומה אמרת?"

"אמרתי שאחזיר לה צלצול בבוקר יום שני ואודיע לה אם הזמן מתאים לך," לינה דיווחה בסיפוק.

"והאם הוא מתאים?"

"כרגע אין לך מחויבות אחרת לזמן זה," היא הודתה.

מרקוס חייך בעגמומיות. "אבל זה לא יזיק לתת לה לחשוב על כך במשך סוף השבוע?"

"בדיוק." לינה הנהנה.

"תודה, לינה." מרקוס חיכה עד שמזכירתו עזבה את המשרד וסגרה את הדלת מאחוריה לפני שהסתובב להסתכל בשאלה על גרי. "זו הפעם השנייה שאוונג'לין גרי ביטלה לי בשבוע אחד."

הגבר האחר הרים ידיים. "אין לי שום מושג מה קורה כאן. קירסטי מעריצה אותה הערצה עיוורת בכל האמור בעיצוב פנים. ואני חייב להודות שאני מאוד מרוצה מהחידושים שעשתה בחדר השינה שלנו לפני שישה חודשים..."

מרקוס זקר גבה לגלגנית. "האם אני רוצה לדעת מהם?"

"כנראה שלא, מכיוון שקריסטי עכשיו בחודש הרביעי להריון!" גרי צחקק לפני שהרצין. "אתה רוצה שאבדוק אם היא יכולה להמליץ על מישהו אחר?"

במגדל ליונידס הייתה דירת פנטהאוז שכללה את כל הקומה העליונה של הבניין. זה היה נכון כאן בניו יורק כמו גם במגדל בלונדון. במשך עשר השנים שעבד בלונדון, מרקוס מעולם לא התגורר בדירה בלונדון והעדיף לחיות הרחק ממקום העבודה – בדיוק כפי שדארקון העדיף דירה במנהטן למשך התקופה שחי ועבד בניו יורק: דירה שהוא וג'מיני החליטו להמשיך להחזיק בה עבור ביקוריהם בעיר.

מרקוס שהגיע לניו יורק לפני שבוע בלבד, ומצא שהדירה שמעל משרדו נוחה ורחבת ידיים, עם נופים נפלאים של קו הרקיע של ניו יורק, חשב שמוטב להפוך אותה לביתו לפחות עד שיתרגל אל החיים בעיר. הוא החליט להזמין מעצב פנים בכוונה לעצב את הדירה יותר לטעמו האישי. אוונג'לין גרי הייתה מעצבת הפנים הזו.

אוונג'לין גרי החמקמקה.

הוא משך בכתפיו בביטול. "בוא נחכה ונראה מה יקרה ביום שני."

"אני שמח שאמרת את זה!" העוזר האישי שלו חייך ברוח טובה. "לא הייתי רוצה לאכזב את קירסטי. היא מחבבת את האישה הזו כל כך שעוד לפני שביקשת מעצב פנים היא תכננה ארוחת ערב כדי שתוכל להפגיש את שניכם," הוא הסביר.

"אם היא תבטל את הפגישה הבאה ייתכן שזו באמת תהיה הדרך היחידה שבה שנינו עשויים להיפגש!" מרקוס נשען לאחור בכיסא העור שלו. "מסיבה כלשהי השם אוונג'לין עושה רושם של אישה מבוגרת יותר...?"

גרי הניד בראשו. "סוף שנות העשרים, אני חושב."

"באמת?" גבותיו התרוממו. "זה לא קצת צעירה בשביל המוניטין המקצועי שבנתה?"

הגבר האחר משך בכתפיו. "אם לא הצלחת בניו יורק עד גיל שלושים, אז כבר לא תצליח!"

מרקוס חייך קמעה. "האם היא מושכת?"

"הייתי תמיד בעבודה כשהגיעה אל הדירה, כך שמעולם לא פגשתי אותה ממש," גרי קימט את מצחו. "אבל אני משער שכן, אם קירסטי רצתה להכיר ביניכם."

מרקוס חייך בהערכה. "אם כך, נקווה שהיא תגיע לכאן ביום שני בערב!"

גרי הנהן. "ולו רק כדי להציל אותי מלסבול את נטל האכזבה של קירסטי! אף על פי שתפגוש הרבה נשים יפות במסיבה של הסנטור מחר בערב!"

הוא הנהן בעייפות. "אני חושב שבארבעת הימים האחרונים כבר הכירו לי כל אישה יפה בניו יורק!"

"עדיין לא פגשת בקירסטי!"

מרקוס העווה את פניו. "כל האהבה והרומנטיקה האלו שמקיפים אותי עושים לי פריחה!" קודם דארקון וג'מיני, ועכשיו גרי שלא הסתיר את העובדה שהוא נשוי באושר. "מכיוון שיש לי עכשיו שעה חופשית ובלתי צפויה, למה שלא נעבור על החוזים האחרונים?"

אוונג'לין גרי החמקמקה כבר נמחקה ממחשבותיו של מרקוס כשהתרכז בעבודה שרצה לסיים לפני שיתחיל את סוף השבוע שלו.

סוף שבוע שכלל עכשיו את ערב שבת במסיבת הקוקטייל של סנטור אשקרופט.

מסיבה כלשהי מרקוס הרגיש חוסר מנוחה מסוים מאז שעבר לניו יורק. כמובן שהשבועיים שקדמו לחתונה היו קדחתניים, ואחריהם הגיעה עייפות מכיוון שטס לניו יורק ביום המחרת. מיד אחרי הגעתו הוא קיים פגישה אחרי פגישה כדי להציג את עצמו בפני השותפים העסקיים המרובים של החברה, ובכל ערב היה גם אירוע חברתי שבו השתתף, מאחר שהחברה הניו יורקית פתחה את בתיה וקדמה אותו בברכה.

אולי החילופין בין בני הדודים התרחשו כה מהר שמרקוס הרגיש קצת מבולבל בגלל הזירה הלא מוכרת? המשרד הזה. דירת הפנטהאוז בקומה שמעליו. האנשים החדשים שאיתם מרקוס עבד בכל יום, ואחרים שאיתם התרועע מדי ערב.

לא משנה מה הייתה הסיבה לחוסר המנוחה שלו, מרקוס ידע שההשתתפות בעוד מסיבה מחר בערב הייתה הדבר האחרון שרצה לעשות...

אווה מעולם לא נהנתה ממסיבות קוקטייל, מאחר שנאלצה להשתתף במסיבות רבות מדי בעבר. היא נהנתה ממסיבות שנערכו על ידי סנטורים של ארה"ב עוד פחות. כל העשירים והיפים של ניו יורק גדשו את חדר הקבלה הענק באחד המלונות היוקרתיים ביותר בעיר. הפטפוטים היו קולניים, הצחוק קולני עוד יותר, והתכשיטים שעטרו את ידיהן, גרונן, ואוזניהן של נשים אלגנטיות התנוצצו תחת אורן של תריסר או יותר נברשות בדולח שנתלו מהתקרה. ובו בזמן עשרות ניחוחות של בשמים יקרים התקיפו את חושיה של אווה ומילאו את החדר.

אבל, כפי שאמה כל כך אהבה לומר, "את מה שאי אפשר לרפא, חייבים לסבול." זה בהחלט היה נכון באשר לנישואיה לאביה של אווה...

אווה הייתה זקוקה לכל כוח הסבל שלה על מנת לחרוק שיניים ולעבור את המסיבה הזו שאותה ערך לא אחר מאשר הסנטור רוברט אשקרופט. לא בגלל שחשבה שיש סכנה שתפגוש מישהו מהמשפחה של בעלה לשעבר – היא ידעה מחברים משותפים שג'ק לקח על עצמו את ניהול המשרד המשפחתי בפריז לפני קצת יותר משנה, וחמיה לשעבר, ג'ק האב, לא תמך במפלגה הפוליטית של סנטור אשקרופט. לא, לא הייתה סכנה שתפגוש בבני משפחתו של ג'ק הערב.

ובכל זאת, אווה פקפקה שהייתה טורחת לקבל את ההזמנה של הסנטור לולא ידעה כמה יקסום הדבר לגבר שהיה בן זוגה לערב זה. זה היה בדיוק סוג האירועים החברתיים שגלן אהב. וזה היה בסדר. זו פשוט לא הייתה הסיבה האמתית שרצתה לראות אותו שוב.

למען האמת, לאווה לא היה מושג איך גלן יגיב כשתמצא את ההזדמנות להסביר שלא הייתה לה כל כוונה ללכת איתו למיטה – אי פעם – או בעצם עם כל גבר אחר. במקום זה היא חשבה לשאול אותו אם יהיה מוכן לתרום לה זרע אם תחליט ללכת על הפריית מבחנה. נושא כה עדין, כה אישי, היה משהו שהרגישה שמוטב לה להגיע אליו באיטיות, במקום לפלוט זאת בפגישה הראשונה – או אפילו השנייה שלהם.

המסיבה של סנטור אשקרופט התגלתה כגדושה באנשים בדיוק כפי שמרקוס ציפה שתהיה. רובם כבר היו מוכרים לו אחרי שבוע של התערות חברתית, ורבים מהגברים רצו לחדש את ההיכרות אתו. הרעיות, הבנות והחברות שלהם לא הסתירו את העובדה שהן מצאו את מראהו הכהה והמהורהר מושך במיוחד.

לא שמרקוס התלונן על כך. הוא נהנה מחיי מין בריאים במשך השנים שבהן התגורר ועבד בלונדון, והוא בהחלט קיווה להמשיך לעשות זאת עכשיו שעבר לניו יורק.

אף על פי כן, אם כי היה מוקף בנשים יפות, שנדמה כי כולן התחרו על תשומת לבו, מרקוס הבחין באישה בשמלה האדומה והצמודה שעמדה בצדו השני של החדר...

כנראה בגלל שהיא התבלטה בין שאר "האנשים היפים" שנכחו בכך שלא עשתה כל ניסיון להגיב לשיחות המחמיאות של חצי תריסר הגברים שהקיפו אותה כרגע, ובמקום זה נראתה משועממת לגמרי – מהם ומהסביבה כאחד.

אבל זו לא הייתה רק אווירת חוסר העניין שלה שלכדה את תשומת לבו של מרקוס. גם לא העובדה שהייתה צעירה – כנראה בסוף שנות העשרים שלה – ויפה במיוחד. שיער הובנה שנפל כמפל עשיר על פני כתפיה ועד אמצע גבה, ועיניה היו בהירות בצבען – כנראה אפורות או כחולות? – ומוקפות בריסים עבים וכהים. עורה היה בצבע בהט, התווים שלה מעודנים ויפים, ופיה המלא היה צבוע באותו גוון אדום של שמלת הערב הדקדנטית שלה. התכשיטים היחידים שענדה היו זוג עגילים מעשה רקמה מזהב שהגיעו כמעט עד כתפיה החשופות.

כל זה בהחלט הספיק על מנת שכל גבר יסתכל בה יותר מפעם אחת, אבל עדיין לא היה מה שלכד והחזיק בתשומת לבו של מרקוס, או מה שגרם לגופו להתקשות בגירוי מידי כשהסתכל עליה.

כל הנשים האחרות בחדר ענדו מסות של תכשיטים על אוזניים, צוואר, פרקי הידיים והאצבעות ולא משנה אם היו גבוהות או נמוכות, כולן היו רזות בצורה אופנתית – מראה שלא החמיא לחלק מהצעירות, ונראה עוד פחות מחמיא אצל רוב הנשים המבוגרות יותר. האישה בשמלה האדומה הצמודה וחסרת הכתפיות ענדה רק עגילים והגזרה שלה הייתה...

הייתה מילה עבור סוג הגזרה שלה. מילה מיושנת שתיארה אותה בדייקנות – מילה שהשתמשו בה פעם הרבה על מנת לתאר את כוכבות הקולנוע של עידן הזוהר... חושנית! זהו זה! האישה הגבוהה בשמלה הצמודה והאדומה הייתה חושנית. לא שמנה – גופה היה אתלטי מדי לזה. פשוט הייתה לה גזרה של שעון חול: חמוקיים סקסיים. סוג הגוף שרוב הגברים העדיפו, אבל בעידן זה של רזון גבעולי מצאו לעתים רחוקות בלבד.

כתפיה היו חשופות, העור היה חלק וחיוור כפניה, והשמלה המפתה הדגישה את המלאות של שדיה ואת המותניים הצרים. הבד הסתיים כחמישה סנטימטר מעל ברכיה וחשף רגליים ארוכות וחטובות, וכפות רגליים צרות הנעולות בסנדלים אדומים עם עקבי שמונה סנטימטר.

נשימתו של מרקוס נעתקה בגרונו כשהיא הסתכלה מעל ראש הגברים שהקיפו אותה, הציצה בחדר בשעמום ברור – כמעט כאילו הייתה מודעת לכך שמישהו מתבונן בה, אבל לא היה לה מושג מי או מדוע. הרושם המוקדם שלו באשר לשעמום שלה לגבי מחזריה והסביבה אושר כשראה אותה כובשת פיהוק. ובו בזמן מבטיהם נפגשו.

נפגשו ואז, מבטה של האישה חזר אליו לאטו.

מרקוס הרים גבה בשאלה – רק כדי לקבל מבט אטום ואז משיכת כתף לא מעוניינת בתגובה, לפני שהאישה בשמלה האדומה, כפי שמרקוס כבר התחיל לקרוא לה בראשו, פנתה לקבל כוס שמפניה מאחד מהגברים שהקיפו אותה, ונראתה לכל דבר ועניין כאילו שכחה מקיומו של מרקוס.

אף על פי שזה היה שינוי מרענן אחרי השבוע האחרון ובעיקר השעתיים האחרונות שבהן נשים השליכו את עצמן עליו, זו בהחלט לא הייתה התגובה שמרקוס היה רגיל לפגוש כשגילה עניין באישה יפה.

בתור אחד משני הדודנים לבית ליונידס, עם אינטרסים עסקיים בכל העולם ועם הון שלא ייאמן, מרקוס מעולם לא היה תמים דיו בכדי להניח שרק מראהו הוא שמשך אליו נשים. והוא גם לא האמין שכל אישה שפגש נמשכה אל גובהו ואל מראהו השחום.

ובכל זאת, זה הרגיז אותו שהאישה בשמלה האדומה והצמודה – אישה שרק להסתכל עליה הספיק כדי שיעמוד לו! – ביטלה אותו בצורה כה מוחלטת.

אולי היא נשואה?

או מאורסת?

או אולי במערכת יחסים רצינית?

לא, זו בהחלט לא הייתה אחת משתי האפשרויות הראשונות, היד שהרימה את כוס השמפניה שקיבלה זה עתה אל שפתיה האדומות והחושניות – ידה השמאלית – יד ארוכה ודקה שמרקוס היה יכול יותר מדי בקלות לדמיין על גופו – הייתה חפה מתכשיטים, בדיוק כמו גרונה ופרק ידה. ואם הייתה במערכת יחסים רצינית, היכן היה הגבר שלה?

אם אישה יפה כל כך הייתה שייכת למרקוס אז הוא בהחלט לא היה משאיר אותה לבדה לדקה, חשופה לחבורת הזאבים שניסו בבירור לצוד אותה.

אם אישה כזו הייתה שייכת לו...?

מה קורה איתו, לעזאזל?

מרקוס לא האמין בשייכות. או אפילו ביחסים ארוכי טווח. ובהחלט לא ביחסים קבועים.

כמה ימים, במקרים מסוימים כמה שבועות, של הנאה מהחברה – ומגופים – אחד של השני היה טווח העניין שגילה בנשים שאיתן היו לו קשרים במשך שמונה עשרה השנים האחרונות.

חיבה – כן.

סקס – בהחלט כן.

אהבה או רכושנות – בהחלט לא.

בן דודו דארקון – גבר שהתנגד למערכות יחסים קבועות עוד יותר ממרקוס עד שפגש את ג'מיני לפני חודש, והתאהב בה במהירות – אולי נכנע למחויבות לאישה אחת, אבל מרקוס בהחלט לא היה מעוניין לעשות כמוהו.

הוא חשק באישה בשמלה האדומה. הוא היה מעוצבן למדי על הקלות שבה התעלמה ממנו. ובו בזמן הוא היה מגורה מהצורה שבה השמלה האדומה נצמדה אל גזרתה באהבה והדגישה את חמוקיה. זה היה גירוי שמרקוס ידע שהעדיף שתשביע היא, ולא גופה של אישה אחרת.

עם המחשבה הזו בראשו, מרקוס התנצל בדיסקרטיות כלפי הנשים שהקיפו אותו וחצה את החדר לעבר האישה בשמלה האדומה.