מועדון ג’נטלמני
אנג'לה ביסל
₪ 29.00
תקציר
אמילי רויס אובדת עצות. על מנת להציל את המועדון הג’נטלמני היוקרתי של משפחתה היא תיאלץלמכור את מניותיו של אביה לרמון דה לה וגה. אך מבטו של רמון חודר לתוכה וחושף אותהלתשוקותיה הכמוסות.היא אינה מסוגלת להתעלם מהכימיה ביניהם, והיא נכנעת ללילה מרהיב אחד בפריז. לילה בלתי נשכח של תשוקה, של שיכרון חושים ובעלהשלכות נוספות…
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: שלגי
קוראים כותבים (1)
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle, ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
"אתה חייב לי על זה, קסב."
רמון דה לה וגה צנח על הכיסא שלפני שולחנו של אחיו ומתח את רגליו.
שמונה שעות בטיסה טרנס-אטלנטית מסחרית, ואז שעה נוספת בלימוזינת החברה כשהיא מזדחלת בפקקי תנועה, והוא הרגיש כאילו הולבש בכתונת משוגעים במשך שבוע.
במצב רוח מרוסן בזהירות הוא התרווח אחורנית והניח את רגליו על קצה שולחנו של אחיו. "תכננתי לבלות את סוף השבוע בווגאס," הוסיף.
אחיו, קסביאר, ישב על כיסא בעל משענת גבוהה בצד השני של שולחן האגוז העצום – העתיק – שאביהם הוריש, ביחד עם מושכות החברה, לבנו הבכור. הנוף הגורף של ברצלונה שניבט מבעד לחלון מקיר לקיר שהיה מאחוריו, משך לא יותר ממבט קצר ואדיש מרמון. במקום זאת הוא התמקד באחיו, שנראה קר רוח ולבוש ללא רבב בחליפתו המחויטת על אף החום של אמצע אוגוסט. כרגיל היו תווי פניו של קסב קשוחים, תנוחתו נוקשה. רק ידו הימנית נעה, קצות אצבעותיו מתופפות בקצב בלתי פוסק על גבי השולחן המשובץ בעור נאה.
הצליל, מוגבר ממחסור בכל צליל אחר במשרד העצום הפינתי, חדר לעור התוף של רמון כמו מחט קהה והזכיר לו שטיסה ואלכוהול הם תערובת לא נבונה.
"בלעשות מה?" בקולו של קסב היה רמז ללעג. "הימורים או רדיפת נשים?"
רמון התעלם מהבוז בקולו של אחיו ושחרר את חיוכו – זה שידע שיכול להפיל כל אישה. או להוציא את המתח מלקוח לחוץ תוך שניות. נגד אחיו היחיד, לעומת זאת, ההשפעה הייתה זניחה. "זה נקרא בילוי, אחי," הוא שמר על טון קול קליל, "כדאי שתנסה את זה לפעמים."
הצלילה העמוקה של גבותיו של קסב רמזה שהוא יעדיף לאבד זרוע מאשר להתענג במרדפים הדוניסטיים כאלה. אצבעותיו הפסיקו לתופף – תודה לאל – והתעקלו לאגרוף משוחרר. "תוריד את הרגליים שלך מהשולחן שלי," מבטו סרק את מכנסי הג'ינס של רמון ואת חולצתו לפני שניתר לרגליו. "והיכן לעזאזל הנעליים שלך?"
רמון הוריד את רגליו מהשולחן לרצפה. נעליו היו... הוא צמצם את עיניו, מנסה להיזכר היכן השאיר אותן. אה, כן. במשרד החיצוני. מתחת לשולחן של הברונטית היפה ששמה כבר פרח מראשו. הוא בחן את שאר הופעתו: מכנסי הג'ינס הדהויים; חולצה לבנה פתוחת-צוואר, מקומטת מהנסיעה; ולסת בעלת חתימת זיפים משמונה-עשרה השעות האחרונות. רחוק שנות אור ממלבושו הללא-דופי של אחיו ומהסטנדרט הרגיל שלו עצמו, אך גבר חייב לנסוע בנוחות. במיוחד כשלאחיו הייתה התעוזה להכריז על זימון דחוף ואז למנוע ממנו את השימוש במטוס החברה הפרטי.
רמון רשם לעצמו: לקנות מטוס משל עצמי.
לפחות לדיילת האדמונית החתיכה במחלקה הראשונה שהגישה לו את ארוחותיו במשך הטיסה מניו-יורק לא הפריע הלבוש שלו. אך, כן, כיאה למשרד הראשי בתאגיד וגה בלב אזור העסקים המשגשג של ברצלונה, הוא בהחלט לא היה לבוש בהתאם.
אך בכל זאת, קסב היה צריך להירגע. להניח לו. הוא עזב הכול, כולל סוף שבוע בווגאס עם חבריו הוותיקים מהרווארד, וטס כמעט ששת-אלפים וחמש מאות קילומטרים מעבר לצפון האוקיינוס האטלנטי – כל זאת בגלל שאחיו קרא לו לפתע פתאום ואמר לו שהוא זקוק לו.
זקוק לו, לא פחות.
מילים שרמון לא דמיין שיצאו מפיו הגאה של אחיו לעולם.
אך בכל זאת, זה קרה.
מעבר להפצרה המפתיעה לא הציע קסב אף הסבר, ורמון לא היה יכול לדרוש זאת. כמנכ"ל החברה היה קסב טכנית בכיר מעליו, אך לא היה זה הוותק שלו שדרש את נאמנותו של רמון. קסב היה בן משפחה. וכשזה הגיע למשפחה הייתה אמת אחת שרמון לא היה יכול להימלט ממנה.
הוא חייב להם.
אך הוא השהה את חיוכו. לא משום שמצב רוחו נטה להומור – שום דבר בחזרה לספרד לא הצחיק אותו – אלא משום שידע שזה יעצבן את אחיו. "הטיסה גורמת לכפות רגליי להתנפח," אמר, "והמזכירה שלך הציעה לעסות אותן."
מבט של שאט נפש עלה על פניו של קסב. "בבקשה תגיד לי שאתה מתלוצץ."
"סי, אחי." חיוכו של רמון התרחב. "אני מתלוצץ."
אף על פי שהוא קיבל את הרושם, כשבעט את נעליו מעליו והתיישב לשיחה ידידותית עם... לולה? לורדה? שהיא תעסה בשמחה לא רק את כפות רגליו אם ייתן לה סיכוי. ואולי יעשה זאת אם היא תרצה. כי אלוהים יודע שהוא זקוק להסחת דעת כשהוא פה. דרך לברוח מהזיכרונות הרעילים שבמוקדם או מאוחר יקראו תיגר על התודעה שלו ויעלו אל פני השטח.
קסב צבט את גשר אפו, מחווה של 'אלוהים תן לי סבלנות' שהזכירה לרמון את אביהם, ויטוריו. לא שהדמיון יכול להיות מיוחס לגנטיקה: קסב אומץ בלידה על ידי הוריהם אחרי שני הריונות כושלים. לאחר ארבע שנים הגיע רמון – ילד הנס לאחר שהרופאים אמרו לאימו שלעולם לא תהרה או לא תוכל לשאת היריון עד סופו.
ילד הנס.
הכינוי גרם לבטנו של רמון לבעור. הוא שנא אותו. הוא לא היה נס שנשלח מגן עדן. צריך פשוט לשאול את משפחת קאסטנו או את משפחת מנדוסה. אין ספק שהם יסכימו בלהט, ואז, למען הסדר הטוב, יציעו שמות מתאימים יותר.
רמון יכול לחשוב על אחד או שניים בעצמו.
כמו מלאך המוות.
או אולי התגלמות השטן.
הוא העלה את מחשבותיו מהרשף האפל של עברו. זו הסיבה שנתן לספרד מרחב ביטחון כשהיה יכול. יותר מדי רוחות רפאים ארבו כאן. יותר מדי תזכורות. "תגיד לי מדוע אני פה," הוא דרש, סבלנותו פוקעת.
"יש ישיבת הנהלה מחר."
רמון קימט את מצחו. "חשבתי שישיבת הרבעון הבאה היא בעוד שישה שבועות מהיום." הוא דאג לדעת מתי היו ישיבות ההנהלה כך שהוא יוכל לסדר להיות במקום אחר. מניסיונו, התכנסויות ארוכות-שעות עם חבורת גברים זקנים, קפדנים וביקורתיים היו סוג מיוחד של עינוי שיש להימנע ממנו בהתמדה. "ממתי ההנהלה שלנו נפגשת ביום שבת?"
"מאז שהחלטתי לקרוא לפגישת חירום לפני פחות מעשרים-וארבע שעות."
רמון הרגיש שמצב רוחו מתחיל להיראות. "מדוע לעזאזל לא אמרת בטלפון שמדובר בישיבת הנהלה שאתה גורר אותי אליה?"
"כיוון שהיית מוצא תירוצים לא לבוא," קסב התפרץ. "תעדיף לבזבז את זמנך במשחק פוקר – או קבור בין רגליה של אישה לא הולמת לחלוטין!"
"זה לא בסדר," רמון מלמל.
קסב נעמד לפתע, ואז הלך לעבר החלון שמאחוריו והביט החוצה. רמון רטן לעבר גבו. קסב היה לא בסדר. כן, רמון התחמק מחדר הישיבות. לרצות את ההנהלה, לדאוג שהם יהיו מאושרים – אלה היו באחריות של אחיו. לא שלו. אך אף אחד לא היה יכול להכחיש שהוא נתן את ליטרת הבשר שלו לתאגיד וגה. למעשה הוא עשה זאת כל שנה בחמש השנים האחרונות. מאז שקיבל את תפקיד סגן-הנשיא שאביו הציע לו ליום הולדתו העשרים-וחמישה. הוא עזב את קריירת האדריכלות שלו. הוא עבר מעיצוב מלונות פאר וקומפלקסים יוקרתיים של אירוח לקנייתם ולפיקוח על ההנהלה שלהם.
הוא הצטיין – הוא הבין זאת בשנה הראשונה של עבודתו הקשה, והוכיח לעצמו שכך הוא יכול להחזיר למשפחתו. כך הוא יכול לפצות על הכאב שהוא גרם, ההרס שהוא גרם בגיל שמונה-עשרה והבושה שהביא על משפחתו. הוא יכול להטביע את חותמו על העסק. לתרום להצלחתו.
זו הייתה משימה קשה. אימפריית העסקים דה לה וגה הייתה מבוססת היטב. מצליחה. השתרעה על פני יבשות ותעשיות, מבנייה ונדל"ן ועד אירוח ובידור. כל תרומה של רמון הייתה צריכה להיות משמעותית.
הוא נענה לאתגר.
תחילה עם רכישת קבוצת צ'סטיין – אוסף של אתרי נופש יוקרתיים ומלונות בוטיק שהכפילו את נתח השוק של תאגיד וגה ביבשת אירופה, ואז עם ההרחבה של תיק ההשקעות של חברי המועדונים הפרטיים לרשת רווחית של מוסדות יוקרתיים.
כן, הוא הטביע את חותמו.
ובכל זאת לאחיו – ולרוב חברי ההנהלה – התוצאות המרהיבות שהשיג שנה אחרי שנה נראו פחות חשובות מאשר הדרך שבה בחר לנהל את חייו הפרטיים.
זה הטריד.
הוא לא חיזר בכוונה אחרי העיתונות, אך הוא אף לא ניסה להתחמק מתשומת הלב. זה היה קל יותר לתת להם מה שרצו. להבזיק את חיוך הסמל המסחרי שלו למצלמות, לכרוך את ידו סביב מותניה של אישה יפהפייה, והצהובונים והקוראים רעבי-הרכילות שלהם יהיו מרוצים.
אך אם תעז להתנגד להם, הם ירדפו אותך כמו אחרי טרף. יחפשו שערוריות היכן שלא היו קיימות. או גרוע מזה, היכן שהיו קיימות. והדבר האחרון שהוא צריך היה שמישהו יחפור בעברו ויאיר על פשעי נערותו. לטפח את מוניטין הפלייבוי שלו שירת מטרה. הצהובונים ראו שהוא רצה שהם ייראו. רווק מצליחן, עשיר ואריסטוקרטי שרדף אחר העונג בעקשנות כפי שרדף אחרי הרכישה הבאה שלו.
הוא ריסן את כעסו. "מדוע פגישת חירום?"
קסב סב, הבעתו עגומה. "הקטור עושה מהלך להשיג את תפקיד יושב הראש."
רמון צמצם את עיניו. "חשבתי שאתה ופאפא ייעדתם את סנשז לתפקיד," אמר, מתייחס לחבר ההנהלה החדש והדינמי ביותר – מנהיג מצליח שקסב שכנע את ההנהלה לקבל בניסיון להכניס רוח צעירה להנהלת החברה. פרט לקסב ולאביהם, שעמד לפרוש מההנהלה, סנשז היה חבר ההנהלה היחיד שהיה לרמון כבוד אליו.
הקטור, מצד שני, היה סיוט. כדודן של אביהם, הוא חמד כוח ומעמד ונטר למי שהיה יותר ממנו. האיש היה מרוכז בעצמו. צר אופקים.
רמון הניד בראשו באי-אמון. "הוא לעולם לא יקבל את התמיכה שהוא צריך."
"כבר יש לו," קסב צנח לכיסאו, נחיריו מתרחבים, "הוא עשה זאת מאחורי גבי, צבר תמיכה להפיכה. שכנע את האחרים שלהצביע לסנשז זה צעד שגוי."
"בוודאי אבא יכול להחזיר אותו לתלם?"
אחיו זרק בו מבט.
"אבא כבר לקח צעד אחורה. הוא לא בקו הבריאות כדי להתעסק בדרמה כזאת – דבר שהיית יודע לו היית עושה מאמץ לבקר לעיתים קרובות יותר," אמר קסב, הניצוץ בעיניו קשה. מאשים.
טלטלה חדה עברה ברמון. הוא ידע שלאביהם היה לחץ דם גבוה, ושהוא סבל מהתקפות מתונות של אנגינה במהלך השנתיים האחרונות, אך הוא לא היה מודע להידרדרות האחרונה של ויטוריו. הוא הידק את לסתו כנגד גל האשמה. הוא שמר מרחק ממפגשים משפחתיים. הייתה שם מבוכה רבה מדי. דברים רבים מדי שלא נאמרו. לא. רמון לא ייתן לאשמה של אחיו ללכוד אותו. הוא עשה לכולם טובה, כולל לעצמו, בכך שנשאר רחוק.
"ההנהלה מכבדת אותך," הוא ציין, מחזיר את מחשבותיו חזרה לעניין שלפניהם. "תחזיר אותם לצידך."
לסתו של קסב התהדקה. הוא הניד בראשו. "לא משנה באיזה נזר משובץ יהלומים נפנף מולם הקטור לתמיכתם, זה עובד. לופז, רובן, אנדרז ורמירז התחמקו משיחותיי השבוע."
רמון העביר את כרית אצבעו על סנטרו. "אם כך, מה מטרת הפגישה?"
"להתעמת עם הקטור באופן גלוי. להכריח אותו לחשוף את מהלכו ולאלץ את האחרים לבחור צד – לראות היכן הנאמנות שלהם כך שנדע מול מה אנחנו מתמודדים."
"אנחנו?"
"אני זקוק לתמיכתך. כך גם סנשז, אם יש לנו סיכוי לראות אותו נבחר ליושב ראש. אנחנו צריכים להראות חזית אחידה. חזית חזקה. כזו שתתריס כנגד הקטור ותבחן את הבריתות שלו."
צחוק בודד נמלט מפיו של רמון. "איני יכול לראות כיצד הנוכחות שלי תעזור למטרתך," אמר, אך אף כשהוא דיבר, הוא היה יכול להרגיש את הגל החד והממכר של האדרנלין שהוא חווה תמיד למול אתגר.
ועוד משהו עלה בו. תחושת חובה משפחתית שלא היה יכול להכחיש. דחף לעזור לאחיו.
הוא בחן לרגע את פניו של קסב. זה לא היה אך ורק כעס שחרט את החריצים העמוקים סביב פניו של אחיו.
"אתה מודאג," הוא הבחין. "מדוע?"
"עסקת קליין התפוצצה."
מבלי לחשוב לחץ רמון את שפתיו ושחרר שריקה נמוכה. הבעתו של קסב האפילה.
"אני מצטער," אמר רמון, אהדתו כנה. אף הוא חווה לעיתים כישלונות עסקיים. חווה את האכזבה והתסכול הרב שהגיע לאחר השקעה של שעות רבות של כוח אדם ומשאבים לעסקה פוטנציאלית רק כדי לראות אותה נופלת. "אתה מודאג שהאמינות שלך כלפי ההנהלה ניזוקה," הוא סיכם.
"הקטור כבר הדביק את הכישלון אליי. הוא הטיל ספק בשיקול דעתי." טון קולו של קסב עלה בגועל, "הוא ישתמש בזה לערער את ביטחון ההנהלה בי. אנחנו זקוקים לניצחון כדי לזכות בחזרה באמונם. משהו שיגרום להם לשכוח את כישלון עסקת קליין ולהעניק לנו יתרון." הוא נשען קדימה, עיניו האפורות עוצמתיות. "האם הצלחת לקבוע פגישה עם 'רויס'?"
רמון הרגיש את גבו מתקשח.
אם כבר מדברים על כישלונות.
"עדיין לא," אמר בזהירות.
קסב נשען אחורה, העוצמה בעיניו מתעמעמת. הוא התנשם בכבדות. "זה תמיד היה סיכוי קלוש."
טון קולו היה מבטל דיו על מנת לחדור מתחת לעורו של רמון. להגדיר כיעד את ה'רויס' – אחד מהמועדונים הפרטיים היוקרתיים והאקסקלוסיביים הוותיקים ביותר בלונדון – היה שאפתני, אך אחיו לא צריך למהר להמעיט בערכו.
"קצת אמונה, אחי," הוא אמר. "נתקלתי במחסום קטן, זה הכול. שום דבר שאני לא יכול להתמודד איתו."
"מחסום?"
"ל'רויס' יש שומר סף." הוא המעיט בבעיה במשיכת כתף. "להגיע לגישה אליו זה... אתגר."
פניו של אחיו התעוותו. "האם הם יודעים מי אתה?" קולו צלצל ברמז ליהירות. "בוודאי השם דה לה וגה מאפשר לך להיפגש עם ה'רויס'?"
רמון כמעט צחק שוב.
החשיבות של שם המשפחה נשאה משקל רב יותר בעיניו של קסב מאשר בעיניו. אימם ואחיה היו דודנים רחוקים של מלך ספרד וצאצאים ישירים של שושלת בת מאות שנים של דוכסים. הנישואים בין שושלת הדם הכחול הזה והעושר העצום וההצלחה של משפחת התעשיינים של אביו והשם דה לה וגה, מאז שנות השמונים המוקדמות כשהוריהם נישאו, קושרו בקשר חזק של עושר ומעמד.
"האם אתה שוכח את ציבור הלקוחות של ה'רויס'?" הוא הביט בקסב שזעף לנוכח העובדה שכוחה של משפחתם וההשפעה שלה בעוד שלא היו חסרי משמעות, לא נתנו הכרה מיוחדת לעניין זה. לא ממוסד שנתן שרות לחלק מהגברים העשירים והעוצמתיים ביותר העולם.
"ועם זאת, אם יש אמת בשמועות ששמעת, מקסוול רויס לא בררן לגבי האנשים שעימם הוא מתרועע. בוודאי שפגישה איתך היא לא מתחת לכבודו?"
רמון חש עלבון מעודן בהצהרה הזו. הוא חשק את שיניו לרגע לפני שדיבר. "אלו לא שמועות. המידע שקיבלתי מגיע ממקור מהימן. זה אמין."
אמין כפי שהיה מפתיע, לגילוי הדיסקרטי שהגיע מחברו כריסטוף באופן לא צפוי לחלוטין. "לרויס יש בעיית הימורים וחובות מצטברים," הוא אמר. "זה הגיע מפיו של אחד מרואי החשבון שלו." שככל הנראה לאחר ששתה יותר מדי כוסות של מנהטן בבר בלונדון עם רואת חשבון יפה וארוכת רגליים – שהייתה במקרה אחותו של כריסטוף – שפך את הלכלוך על מעסיקו. אחותו של כריסטוף העבירה את המסר לאחיה, וכריסטוף, שלא היה אחד ששומר בליבו מידע חשוב, התקשר לרמון.
"היכן ששוכנות צרות, יש גם הזדמנויות," אמר, מבטא אמונה ששירתה אותו היטב במשך השנים כשחיפש אחר רכישות פוטנציאליות. התנגדות האנשים למכור יכולה למהר ולהשתנות למול משבר פיננסי. הצעה לקנייה או הצעה עסקית שנדחתה לאחרונה יכולה לפתע להיראות כאפשרות מושכת.
ה'רויס' היה בבעלותה של אותה משפחה למעלה ממאה שנה, אך זה לא היה נדיר שבעלים מהדור השלישי או הרביעי יעדיפו למכור את עסק המשפחה. מורשת שתוקרב למען כסף. ואם מקסוול רויס היה צריך מזומנים... זו הייתה הזדמנות מפתה מדי שלא לרדוף, סיכוי קלוש או לא. המועדונים של רמון היו אקסקלוסיביים, מתוחכמים וברמה עולמית, אך ה'רויס' היה בליגה אחרת לגמרי – שרק כתריסר מועדונים בעולם יכלו לטעון לה. מוסד כה מוערך יכול להרים את רשימת לקוחותיו לרמה חדשה לגמרי.
קסב נשען שוב קדימה. "אני לא צריך לומר לך כמה רכישה כזו תרשים את ההנהלה."
רמון הבין. זה יהיה הניצחון שאחיו חיפש כה נואשות. דרך לחתוך את מסלולו הנוקב של הקטור, להחזיר את השליטה על ההנהלה ולהשיג את ביטחון הדירקטורים.
"תתמודד עם שומר הסף של ה'רויס', מי שהוא לא יהיה, ותשיג את הפגישה," דחק בו קסב. "בקרוב."
רמון לא אהב את טון הקול היהיר של אחיו, אך הוא נשך את לשונו. קסב היה תחת לחץ. הוא ביקש את תמיכתו של רמון. באיזו תדירות זה קרה?
לעיתים רחוקות.
מלבד זאת, לרמון לא היה חשק לראות את הקטור אוחז בהגה החברה בדיוק כמו שלקסב לא היה.
הוא חשב על המחסום בדרכו.
לא הוא, כפי שקסב הניח, אלא היא.
היא רזה, בלונדינית ולא בלתי-מושכת, שהייתה כחידה בעיניו של רמון בשבועות האחרונים.
הוא היה מוכן להודות שזה היה אירוע נדיר שנתקל באישה שלא היה יכול להקסים אותה לעשות מה שהוא רצה.
האישה הזו לא תוקסם.
שלוש פעמים במשך שבועיים היא דחתה אותו בטלפון, מיידעת אותו במבטאה הבריטי המושלם והקר מאוד שמר רויס עסוק מדי מכדי לקבל אורחים לא רצויים.
רמון לא נרתע. בטוח שהוא יכול להשיג תוצאה טובה יותר פנים-אל-פנים, הוא טס ללונדון והופיע בדלת הכניסה המאופקת של המועדון ברחוב שקט ומכובד בלב מייפייר האופנתית.
כצפוי הייתה האבטחה דיסקרטית אך יעילה. ברגע שזוהה כמבקר ולא כחבר, הוביל אותו גבר בחליפה כהה אל מחוץ לבניין הלבנים האדמדמות לכניסה צדדית. כמו דלת הכניסה הפשוטה והשחורה עם מקוש הנחושת המעוצב, גם אולם הכניסה משיש בצבעי שחור-לבן, שבו הושאר לחכות, היווה הוכחה נוספת למותג המאופק של ההידור.
רמון למד להכיר היטב את אולם הכניסה הזה. היה לו זמן פנוי לספור את ריבועי השיש על הרצפה חמישים פעם, ונוסף לכך למד בשקדנות את הפיתוחים המיוחדים של קישוטי התקרה הג'ורג'יאנית.
כיוון שהיא גרמה לו לחכות. לא עשר דקות. לא עשרים דקות, או אפילו ארבעים. אלא שעה.
אך ורק הודות לנחישות ולאפשרות לעמוד, למתוח את רגליו ולצעוד על גבי הרצפה המבריקה מדי פעם, הוא חיכה לה.
לאחר זמן מה זה הרגיש כמו משחק קטן ועגום ביניהם, אתגר לראות מי ייכנע קודם – הוא או היא.
רמון ניצח, אך ניצחונו היה מוגבל לגל קצר של סיפוק כשהגיעה.
"אין לך פגישה, מר דה לה וגה." עיניים אפורות, כה חיוורות שפלטו אור יוצא דופן, הבזיקו עליו מתוך פנים דמויי לב, כששאר הבעת פניה נראתה זהירה.
יפה, הוא חשב ברושם הראשוני, אך לא הטיפוס שלו. מאופקת מדי. מכופתרת מדי וחסודה. הוא העדיף את הנשים שלו רגועות. חסרות מעצורים. "כי לא קבעת לי פגישה," הוא הגיב בקלות.
"ואתה חושב שאעשה זאת כעת רק משום שאתה כאן באופן אישי?"
"אני חושב שמר רויס ימצא תועלת בהזדמנות להיפגש איתי," הוא אמר חלקות. "הזדמנות שאת נראית נחושה למנוע ממנו."
החיוך שהיא העניקה לו אז היה שלא כמו אלו שהיה רגיל לקבל מנשים. טווח החיוכים האלה היה מביישני למפתה, וכל מה שביניהם, אך אלה תמיד הצביעו על רמה מסוימת של מודעות וחום, ובמקרים רבים גם הזמנה נועזת. אך הטיית שפתיה לא הייתה חמה ואף לא מזמינה. היא רמזה על אורך רוח ביחד עם התנשאות.
"תן לי לומר לך מה אני חושבת, מר דה לה וגה," היא אמרה, קולה איכשהו מתוק וקפוא בו זמנית – כמו קינוח קר שהקפיא את מוחך כשאכלת אותו. "אני חושבת שאני מכירה את מר רויס טוב יותר ממך ועל כן מוסמכת יותר לקבוע במה הוא ימצא – או לא ימצא – תועלת. אני אף חושבת שאתה ממעיט באינטליגנציה שלי. אני יודעת מי אתה ואני יודעת שישנה רק סיבה אחת שאתה תרצה להיפגש עם מר דה רויס. על כן תן לי להבהיר לך משהו ברגע זה ולחסוך לך בזבוז זמן. ה'רויס' לא למכירה."
צבע התפשט על עצמות לחייה החיוורות, הכתמים הוורודים מהווים ניגוד לעיניה האפורות המנצנצות.
מעניין, חשב. אולי הייתה קצת אש מתחת לחזותה הקרירה. הוא הושיט את כרטיס הביקור שלו והתקרב אליה, אך היא פנתה לאחור, זהירות בוהקת בעיניה כאילו שחצה משהו בלתי נראה, גבול שאין לחצות אותו. הא. אפילו מעניין עוד יותר. "עשר דקות מזמנו של מר רויס," אמר. "זה כל מה שאני מבקש."
"אתה מבזבז את זמנך. מר רויס לא נמצא."
"אם כך, אולי תתקשרי אליי כשהוא כן יהיה. אני אהיה בלונדון עוד ארבעים-ושמונה שעות."
הוא המשיך להחזיק את הכרטיס שלו ולבסוף היא לקחה אותו, דואגת בזהירות רבה להבטיח שאצבעותיה לא יגעו בשלו. ואז חייכה אליו בחיוך הזה שוב, והפעם הייתה לו השפעה מוזרה, מצית ניצוץ של גירוי ובעקבותיו פרץ של חום בתחתית בטנו. הוא דמיין שהוא מנשק את החיוך היהיר הזה מפניה היפות. מצמיד אותה לאחד מעמודי השיש הקשים האלה, לוקח את ראשה בידיו וטורף את פיה מתחת לפיו עד ששפתיה מתרככות, נפתחות והיא נותנת לו להיכנס.
בזהירות הוא נטרל את הבעת פניו, המום מהכיוון של מחשבותיו. הוא מעולם לא לקח אישה בכוח. הוא לא סלד מסקס שובב, והוא אירח יותר משותפה אחת למיטה שדרשה את זה חזק ומהר, אך בסך הכול רמון אהב את המאהבות שלו רכות. צייתניות. מוכנות.
היא לקחה צעד נוסף הרחק ממנו, הסומק בלחייה גודל בקדחתנות, עיניה מתרחבות מעט. כאילו שאיכשהו קראה את מחשבותיו. "מר רויס לא יהיה זמין השבוע," אמרה, חיוכה מוחלף כעת על ידי מבט צר עיניים. "אז אלא אם יש לך קיבולת ריאות יוצאת דופן, אני מציעה שלא תעצור את נשימתך עד אז."
היא הסתובבה והתרחקה ממנו, עקביה הגבוהים נוקשים על רצפת השיש המבריקה כשצעדה לדלת המבואה שממנה הופיעה.
היה לה ישבן מדהים. איכשהו מוחו של רמון רשם זאת לפניו, מבטו מקובע על התנועה החדה של שריריה מתחת לחצאית העיפרון הכחולה, אפילו כשגל של כעס ותסכול סחף אותו.
צליל הטלפון המצלצל על שולחנו של קסב העיר אותו חזרה להווה. הוא הזיז את כיסאו.
קסב הניח את ידו על שפופרת הטלפון והביט בו. "דבר עם לוסיה בדרכך החוצה," הוא אמר. "אמרתי לה להזמין לנו מקומות לארוחת ערב היום. קבל ממנה את הפרטים ואני אראה אותך במסעדה. נדבר אז."
אה. לוסיה. כן, זה היה השם של מזכירתו של אחיו. לא לולה או לורדה. אירוני שלא היה יכול לזכור את השם של הברונטית המושכת שפגש עכשיו, וכבר שקל לשכב איתה, אך לא הייתה לו בעיה לזכור את שמה של האישה האנגלייה שהעדיף לחנוק מאשר לקחת למיטתו.
שמה, הסתבר, היה חרוט בדיו במוחו, ביחד עם צורת ירכיה המפתה ואחוריה המעוגלים.
אמילי.
אלינה (בעלים מאומתים) –
מועדון ג’נטלמני
מסוג הרומנים הרומנטיים הדרמטיים מאד, הוא אפל והיא קפואה ושניהם ייפתחו לאהבה. אבל מסופר טוב, אני נהניתי