מועדון הקארמה

חתיך הבצק

נדמה לי שהטלפון שלי מצלצל היום חזק יותר מהרגיל. ויש בצליל שלו מין בהילות שגורמת לשיחה הנכנסת להישמע חשובה יותר מאחרות.

אני מעיפה מבט בטלפון ומחליטה להתעלם מהשיחה. אני לומדת למבחן חשוב בהיסטוריה של אירופה וממש לא רוצה שיפריעו לי.

הטלפון מצלצל שוב.

אני לא צריכה להסתכל עליו כדי לדעת שזאת אנג'י שכל כך מתעקשת. לכל אחת מהחברות שלי יש צלצול משלה. הצלצול של אנג'י הוא שיר היפ-הופ מאוד פופולרי, שלטענתה מצא חן בעיניה לפני כולם. אני אישית חושבת שהיא פשוט לא מוכנה להודות שיש בה ולו דבר אחד שהוא "כמו כולם". זה יהרוס לה את הדימוי החתרני והמתוחכם שהיא בונה לעצמה כבר שנים.

בכל מקרה, השיר המסוים הזה איבד מקסמו אחרי שנים-עשר צלצולים בערך. ובהתחשב בעובדה שאנג'י מתקשרת אלי בערך שש-עשרה פעמים ביום, הוא כבר יוצא לי מהאף באופן רשמי.

גם הפעם אני מתעלמת מהצלצול של אנג'י וממשיכה לקרוא על ההסתערות על הבסטיליה. גם אם זה נורא חשוב, זה יכול לחכות לפחות עד שיורידו ללואי ה-16 את הראש.

הטלפון מצלצל בפעם השלישית.

לבסוף אני גונחת ועונה. "מה?"

במצב רגיל, אנג'י היתה נוזפת בי על מענה לא ידידותי, אבל באחר הצהריים הזה מעסיקים אותה, ככל הנראה, דברים רציניים יותר מנימת הקול שלי. "מאדי, תגיעי למילר עכשיו."

"לא יכולה. אני לומדת למבחן בהיסטוריה," אני עונה ברוגז קל.

"תעזבי הכול ותזיזי את התחת שלך לכאן," היא כמעט נוהמת לתוך הטלפון. "אני מבטיחה לך שזה יותר מסעיר מהמהפכה הצרפתית."

"אהה, כאילו שזה נורא קשה," אני עונה בעוקצנות.

"פשוט תגיעי," היא אומרת ומנתקת.

אנג'י היא החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ו'. קרוב לוודאי שהיא מכירה אותי הכי טוב בעולם. היא יודעת למשל, שעכשיו אסתובב כמה דקות בחדר, בפנים חמוצות, ואתלבט אם להיכנע לדרישות שלה או לא. בסוף אסגור את הספר במרמור, אנעל נעליים, אכנס לאוטו ואסע שנים-עשר גושי בניינים עד לחנות של מילר, שם היא עובדת כקופאית ברבע משרה. אני אומרת רבע משרה ולא חצי משרה כי למרות שמדובר בחצי משרה היא עובדת רק חצי מהזמן, ואת שאר הזמן היא מבלה בדפדוף בכתבי העת שליד הקופה.

בדיוק תשע דקות מאוחר יותר אני נכנסת לחניה של מילר, ואין לי ספק שברגע שאכנס פנימה היא תטפח לעצמה על השכם ותרגיש גאווה לא נורמלית על כך שהיא מסוגלת לתזמן את תהליך קבלת ההחלטות שלי על הדקה.

אני משתרכת לתוך החנות הריקה ומתקרבת לקופה. אנג'י עומדת שם ומדפדפת בגיליון פברואר של כתב העת החביב על שתינו, "נערה עכשווית", אם כי כל אחת מאיתנו אוהבת אותו מסיבות שונות לחלוטין. אני נהנית לקרוא את המדורים על טרנדים חדשים באופנה, רכילות סלבריטאים עדכנית ועצות בענייני יחסים, בעוד אנג'י, למיטב הבנתי, פשוט אוהבת לקרוא את זה כדי לרענן את מלאי האנשים והמוצרים שאפשר למתוח עליהם ביקורת.

"מה חשוב עד כדי כך שלא יכולת לומר לי אותו בטלפון?"

אנג'י מרימה את המבט, ובלי לומר לי אפילו שלום דוחפת את כתב העת לידי. אני מספיקה לתפוס אותו רגע לפני שהוא צונח על הרצפה.

"עמוד שלושים וחמש."

אני מעבירה משקל לרגל אחת ובאנחת תסכול פותחת את כתב העת המקומט. אני מדפדפת במהירות ואומרת, "את יודעת שהמבחן הזה בהיסטוריה מחר הוא הסיכוי היחיד שלי לעלות מטוב לטוב מאוד, וממש לא מוצא בעיני שגררת אותי הנה רק בשביל לקטר על..." אני קופאת בנשימה עצורה כשאני רואה את העמוד שלפני.

אנג'י מסתכלת עלי בחיוך מלא סיפוק של אמרתי-לך.

"אני לא מאמינה!" אני קוראת ובוהה בתדהמה בעמוד שלנגד עיני. "הם פרסמו את זה?"

היא מהנהנת בהתרגשות. "כן!"

"הם באמת פרסמו את זה?" אני עדיין לא מסוגלת לקלוט את מה שרואות עיני.

"אמרתי לך שזה יותר מסעיר מהמהפכה הצרפתית."

אני מקפלת את כתב העת באמצע ומקרבת אותו לפני כדי שאוכל לבחון את טור הטקסט שתופס כמעט חמישית עמוד. מעליו כתוב מייסון ברוקס באותיות גדולות ושמנות ולצד השם מופיעה תמונה של החבר שלי. כן, החבר שלי, ב"נערה עכשווית" לעיני כולם!

שלחתי להם את התמונה שלו לתחרות החודשית של "זה החבר שלי". אבל זה היה כבר לפני חצי שנה כאילו. ואחרי שלושה חודשים שבהם רצתי לחנות בכל פעם שיצא גיליון חדש כדי לבדוק אם בחרו בתמונה ששלחתי, כבר די התייאשתי מכל העסק.

מדי חודש הם בוחרים לפרסם רק חמישה בנים. מייסון הוא נשיא מועצת התלמידים, רק לאחרונה הוא קיבל ציון מדהים בפסיכומטרי, הוא אחד השחקנים הכי טובים בנבחרת הכדורגל שלנו והוא כבר התקבל לקולג' אמהרסט לשנת הלימודים הבאה. חוץ מזה שבעיני הוא חתיך. חתיך-על. אני יודעת שאני משוחדת וכל זה, אבל יש לו עיניים ירוקות מדהימות וריסים כהים ארוכים. העור שלו בצבע זית ויש לו רעמת שיער שחורה וסמיכה, שממש כיף להעביר בה את האצבעות.

בכל מקרה, אני יודעת שהעובדה שהוא חתיך וכדורגלן מצטיין וגם מצליח להיות ראש מועצת התלמידים זה ממש מרשים. כלומר, אני באופן אישי מתפעלת ממנו כל יום. אבל בחיים לא חשבתי ש"נערה עכשווית" באמת יבחרו בו. טוב, אולי קצת פנטזתי על זה. משהו בסגנון: הם בוחרים בתמונה של מייסון, כל הבית ספר רואה את זה, אני נהיית מקובלת בן רגע, כמו שקורה רק בסרטי נעורים עלובים, ואולי אפילו נעשית מועמדת למלכת נשף הסיום. באורח נס הבגדים שלי נהיים אופנתיים יותר (או כי פתאום אני יודעת לבחור בגדים אופנתיים או כי כולם פשוט מתפעלים מכל מה שאני לובשת, כך שזה לא משנה בעצם), ובבת אחת מייסון ואני נהיים הזוג הכי מקובל בתיכון קולוניאל.

אבל מה שקורה כאן הרבה יותר מלהיב מכל מה שדמיינתי. שלא לדבר על הזוי לגמרי.

"תקראי בקול רם," אנג'י מתעקשת. "זה קטע ממש טוב."

אני לופתת חזק את כתב העת ומתחילה לקרוא. "מייסון ברוקס, תלמיד י"ב בתיכון קולוניאל בפַּיין וָאלי, קליפורניה, מפגין מסירות חסרת תקנה לחברתו מאז כיתה י', מדיסון קספרקובה." אני מפסיקה לקרוא ומסתכלת על אנג'י בחיוך אידיוטי. "זאת אני!"

"אני יודעת." היא מגלגלת עיניים. "תמשיכי לקרוא."

אני מרכינה את ראשי וממשיכה מהיכן שהפסקתי. "כיוון שבמחזור שלהם לומדים למעלה מארבע מאות תלמידים, השניים נפגשו רק כשהחליטו לעבוד כמדריכים במחנה קיץ מקומי. מאז הם ביחד. 'הוא כל כך מתוק אלי,' אומרת מדיסון, בת שבע-עשרה. 'הוא תמיד יודע מתי יש לי יום גרוע, או סתם מצב רוח רע, והוא בא אלי הביתה עם הממתק החביב עלי: סוכריות גומי. לפעמים ממש קשה להשיג את הסוג שאני אוהבת. לא מוכרים אותן בכל מקום. אבל איכשהו הוא תמיד מצליח למצוא אותן. כאילו הוא מחביא בארון שלו מכשיר לאיתור סוכריות גומי או משהו כזה.'"

אני שוב מרימה את הראש. "כן, אני כתבתי את זה! בחיי!" אני זורחת.

"אני יודעת," אנג'י שוב אומרת. "הכרחת אותי לקרוא את המכתב רק חמישים פעם לפני ששלחת אותו."

"מצחיק, לא? זה מצחיק בעינייך?" אני שואלת, חוששת פתאום מזה שכל העולם יקרא את השורות האלה ויחשוב שזה דבילי נורא להגיד "מכשיר לאיתור סוכריות גומי".

"כן," אנג'י מעודדת אותי בחוסר התלהבות. "זה מצחיק. זה היה מצחיק כשכתבת את זה וזה עדיין מצחיק."

זה מספק אותי, פחות או יותר, ואני חוזרת לכתב העת. "כשמייסון ברוקס לא מבלה עם חברתו חובבת הממתקים, הוא ממלא את חובותיו כראש מועצת התלמידים ושף במשרה חלקית בפיצרייה מקומית. אבל גבירותי, אל תבנו על חתיך הבצק. מייסון ומדיסון מתכננים ללמוד באותו קולג' אחרי התיכון. עושה רושם שהם זוג מושלם ויציב."

אני עומדת המומה לגמרי ומנסה לקלוט את כל מה שקרה בחמש הדקות האחרונות. החבר שלי, מייסון ברוקס, מופיע ב"נערה עכשווית"! והם אפילו כינו אותו "חתיך הבצק". טוב, נכון, זה שם קצת עלוב, אבל מה זה משנה? זה ענק! כל נערה במדינה תראה את זה. כל אחת במדינה תחשוק בחבר שלי.

פתאום אני שומעת צווחה חדה, נלהבת באופן מוגזם, מגיעה מכיוון הכניסה לחנות, ואני מבינה שאני לא היחידה שאנג'י עדכנה.

"איפה זה? תני לי לראות. איך הוא נראה? אני לא מאמינה, זה כל כך מרגש!"

אנג'י ואני מסתובבות ורואות את החברה הכי טובה הנוספת שלנו, ג'ייד, נכנסת בריצה לחנות, סמוקה לגמרי, ושערה הבלונדיני המגיע לכתפיה מתנופף לכל הכיוונים. היא ממהרת לקופה ומנסה לחטוף ממני את כתב העת שאני לופתת בחוזקה בין אצבעותי. "תני כבר לראות!" היא צווחת בהתרגשות.

אני מוסרת לג'ייד את כתב העת ומתבוננת בתשומת לב בפניה הנדלקות כמו עץ חג מולד בשעה שעיניה חולפות ברפרוף על פני הטור.

היא זוקרת את הראש. "הם ציטטו אותך!"

החיוך הקורן לא מש מעל פני לרגע. "אני יודעת."

"זה כזה מגניב," היא ממלמלת וממשיכה לקרוא. אני בוחנת את פניה בציפייה לתגובות נוספות, ולבסוף היא פורצת בצחוק. "'מכשיר לאיתור סוכריות גומי'. זה קורע."

"באמת?" אני חוזרת על השאלה.

ג'ייד מהנהנת בהחלטיות. "ללא ספק מצחיק."

אנג'י מסמנת לנו בראשה ופונה לטפל בלקוחה שהופיעה פתאום ליד הקופה. ג'ייד ואני צועדות מיד לאחור כדי לחסוך מהאלמונית את הסבל שבהאזנה לצווחות קולניות של נערות מתבגרות.

"אבל מייסון כבר לא עובד בפיצרייה," ג'ייד מציינת.

אני מושכת בכתפי. "הוא עבד שם כששלחתי את התמונה. אבל לא נראה לי שזה משנה."

למען האמת מייסון התפטר מפיצרייה ברוקלין אחרי שישה חודשי עבודה בסך הכול. אני חייבת להודות שמלכתחילה לא הבנתי למה הוא צריך את הכסף - בעיקרון ההורים שלו משלמים על כל מה שהוא רוצה.

ג'ייד מסיימת לקרוא את כל הטור ואז מביטה בי בהתפעלות. "וואו."

אני לוקחת ממנה בחזרה את כתב העת ולופתת אותו בכוח, כאילו שאם אפיל אותו כל העסק יתנפץ למיליוני רסיסים ואני אתעורר מהחלום המטורף הזה.

אנג'י גומרת לשרת את הגברת המבוגרת שקנתה שמפו פלוס קונדישנר, שניים באחד, וחבילת צמר גפן, יוצאת מאחורי הקופה ומצטרפת אלינו.

ג'ייד כורכת את זרועה סביב כתפי בחיבה. "זה גדול." בשתי מילים קטנות היא מסכמת את רגשותי.

אני נועצת מבט חלול קדימה. "אין לי שום מושג מה לעשות עם עצמי."

אנג'י צוחקת ומנידה בראשה. "אז ככה, מאדי," היא אומרת בנימה רצינית. "דבר ראשון את קונה את כתב העת הזה, כי האמת היא שמעכת אותו לגמרי בידיים המזיעות שלך כך שכבר אי-אפשר למכור אותו. אחר כך את הולכת הביתה ולומדת למבחן בהיסטוריה של אירופה בגלל ש... - תאמיני או לא - גברת ספיץ לא תקבל את זה..." היא טופחת באצבעותיה על כתב העת, "...בתור תירוץ מתקבל על הדעת לזה שאת לא יודעת את החומר על מארי אנטואנט ולואי ה-32."

"ה-16," אני מתקנת.

"מה שתגידי. הם כולם מכוערים עם אף גדול. לואי אף-גדול זה שם יותר מתאים."

אני מצחקקת. אנג'י היא מאלה שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיישארו רגועים והגיוניים ברגעים של משבר או של התלהבות קיצונית. אם היא היתה נמצאת על ה"טיטניק" כשהיא התחילה לשקוע, ברור שהיא לא היתה אחת מאותן הנשים שצרחו והתרוצצו שם כמו תרנגולות ערופות ראש. היא היתה מאלה שמארגנים את כל האחרים ואומרים להם לשתוק ולעלות לסירות ההצלה הארורות, כי הצרחות בוודאי לא יביאו אותם לשום מקום... חוץ מאשר לקרקעית האוקיינוס.

אני מכניסה יד לכיס של הג'ינס, שולפת כמה שטרות של דולר ומושיטה אותם לאנג'י. היא חוזרת לקופה, מחייבת את כתב העת המקומט ומושיטה לי את העודף. "תודה שקנית אצל מילר," היא אומרת במאור פנים עם רמז קל בלבד לציניות.

אני נפרדת משתי חברותי, ממלמלת משהו על המבחן ונוסעת בחזרה הביתה, קצת מטושטשת. קודם כול אני מתכננת לחזור לחנות מחר כדי לקנות לפחות עשרים גיליונות. או כמה שיאפשר לי חשבון הבנק המדולדל שלי. כי אין ספק שזה מסוג הדברים שהיית רוצה להראות לנכדים שלך כש... - שיט! אני חייבת להתקשר למייסון. הוא אפילו לא יודע שהפנים שלו מרוחות על דף של כתב עת בתפוצה ארצית, לבוש בסינר מוכתם של פיצריית ברוקלין וכתם של קמח מרוח לו על הלחי השמאלית. כולן בוחרות תמונה שבה החבר שלהן בלי חולצה, אבל אני בחרתי דווקא את זאת, כי לדעתי היא מצליחה ללכוד את המהות המייסונית שלו, והוא נראה בה צנוע ועם הרגליים על הקרקע.

אני כבר מתה להגיע הביתה ולשלוף את הסלולרי. אבא שלי הרצה לי יותר מדי פעמים על החוק בקליפורניה שאוסר שימוש בטלפון סלולרי בזמן נהיגה, אלא אם יש לך אוזניות. אבל מתחת לגיל שמונה-עשרה אפילו זה אסור. ומכיוון שאני לא רוצה שייקחו לי את הסלולרי או את הרישיון, אני תמיד מחכה - בקוצר רוח, יש להודות - עד שאני מגיעה ליעד ורק אז משתמשת בטלפון. זה יכול להיות מעצבן למדי בהתחשב בכך שאנג'י נוהגת להתקשר בלי הפסקה עד שאני עונה.

אני לוחצת על החיוג המהיר הראשון ומחכה שמייסון יענה. השיחה עוברת ישר לתא הקולי. אה, נכון. שכחתי שהוא עדיין באימון הכדורגל.

אני מתפתה לנסוע למגרש הכדורגל ולחכות שם לסוף האימון כדי שאוכל להראות לו את המאמר, אבל אני יודעת שספר היסטוריה מחכה לי בחדר ושאסור לי להיכשל בבחינה מחר. אני חייבת לשמור על ממוצע גבוה אם אני רוצה להתקבל לאמהרסט וללמוד עם מייסון.

אז אני גוררת את עצמי פנימה, עולה במדרגות ונכנסת לחדר שלי. כשאני מתרווחת ומתחילה לקרוא על חיבת הצרפתים לגיליוטינה ועל הקמת האספה הלאומית, הטלפון שוב מצלצל. הפעם זאת ג'ייד, ואני משתמשת בתירוץ שהמהפכה הצרפתית קרתה לפני איזה כמה מאות שנים וכל העניין הזה קורה עכשיו ועונה לה. כולם תמיד אומרים לנו לחיות את הרגע, נכון?

"אתלאמאמינה," היא אומרת קצרת נשימה ברגע שאני עונה. "הפרסום של המאמר - הרגע הבנתי מה זה אומר."

"מה?"

"שסוף סוף נוכל להיכנס ללוֹפט." היא מבטאת את המילה לופט בלחישה רמה, כאילו זה מקום מפגש סודי ביותר של סוכני סי-אַיי-אֵי, שבו יימסר מידע מסווג בשעה תשע-אפס-אפס.

"נראה לך? רק בגלל זה?" אני שואלת בפקפוק.

"ברור!" ג'ייד זועקת באוזני. "מייסון הולך עכשיו להיות הבחור הכי מקובל בבית ספר. את קולטת? ובגלל שאת החברה שלו ואנחנו חברות שלך, אז אנחנו לגמרי בפנים."

ה"לופט" הידוע לשמצה שהזכירה ג'ייד הוא למעשה דירה במרכז סן פרנסיסקו ששייכת להורים של ספנסר קופר, אבל הם בקושי משתמשים בה כי הם תמיד נוסעים לאתרים הרבה יותר זוהרים ברחבי העולם. עושה רושם שהעיירה הקטנה שלנו, צפונית-מזרחית לסן פרנסיסקו, לא מרגשת דיה כדי שיישארו בה יותר משבועיים ברצף כל פעם. זאת אומרת שלעתים קרובות ספנסר נשאר עם ב-מ-וו חדשה לגמרי, כרטיס אשראי בלתי מוגבל, והכי חשוב - מפתחות ללופט. ספנסר קופר ידוע לשמצה בגלל שני דברים: זה שהוא הילד הכי עשיר בבית הספר וזה שהוא גם הכי סנוב. לא שדיברתי איתו אי-פעם (והאמת, לא בטוח שאני מעוניינת), אבל ממה ששמעתי, ברור שהוא שייך לטיפוסים שבטוחים שהם יותר טובים מכולם בגלל שלהורים שלהם יש כסף.

בכיתה ז' סיפרו שהוא שילם למורה לאנגלית חמישה-עשר אלף דולר כדי שתעלה לו את הציון מכמעט טוב לטוב. לדעתי זה פשוט מעיד על חוש עסקי דפוק. אם אתה משלם למישהו כל כך הרבה כסף כדי שיעלה לך את הציון, לפחות תדאג לקבל טוב מאוד.

בכל מקרה, בתחילת השנה שעברה ספנסר התחיל לערוך מסיבות בלופט, ומהר מאוד זה נהיה למקום שאליו באים כדי לראות ולהיראות. כל מי ששווה משהו בתיכון קולוניאל מגיע למסיבות בלופט. אנשים כמו התר קמפבל, הנערה הכי מקובלת אצלנו בבית ספר; החברה הכי טובה שלה, ג'נה לה-רו, שהיא גם, במקרה, החברה הנוכחית של ספנסר; וכל מי שהתר וג'נה מוצאות שראוי להסתחבק איתו.

אני והחברות שלי בחיים לא היינו במסיבה בלופט. רק שמענו כמה מדהים שם, כי זאת לא מסיבה כזאת שפשוט מגיעים אליה. יש איפשהו רשימה שבה מצוין השם של כל מי שרשאי להיכנס. כל מי שלא רשום לא עובר את הסף. אנחנו, למרבה הצער, עדיין לא ברשימה.

אני לא ממש יודעת מי שולט ברשימה או מתַחזק אותה, אבל קיומה אינו מוטל בספק. אני יודעת את זה כי בסוף שנה שעברה, אחרי שמייסון זכה בבחירות למועצת התלמידים, ניסינו להיכנס לאחת המסיבות המפורסמות האלה, אבל סילקו אותנו בגסות. האגו שלי חטף מכה שהייתי מעדיפה לשכוח. ג'ייד טענה בתוקף שהניצחון של מייסון והקשר שלי לניצחון, לא רק כחברה שלו אלא גם בתור מנהלת הקמפיין, יבטיחו לנו כניסה. אבל ככל הנראה, אצלנו בקולוניאל הפוליטיקה הבית-ספרית לא משחקת תפקיד משמעותי בקטע של המקובלוּת.

בטח גם ג'ון פ' קנדי לא היה מצליח להיכנס ללופט.

"אני לא בטוחה," אני אומרת לג'ייד בהיסוס. "אם לא ייתנו לנו להיכנס, אני ממש לא מעוניינת לעבור שוב את ההשפלה הזאת."

"אין סיכוי," היא מתעקשת. "בהנחה שמייסון מוזמן, וברור שהוא יוזמן ברגע שכולם ישמעו על המאמר הזה, אנחנו בפנים."

כשאני מנתקת את השיחה ומנסה לחזור ולהתרכז בספר ההיסטוריה, המחשבות שלי לא מפסיקות לנדוד בחזרה לדברים שג'ייד אמרה. באמת יכול להיות שניכנס למסיבת לופט בזכות טור אידיוטי שפורסם בכתב עת?

אולי הפנטזיות שלי לא היו כאלה מופרכות בסופו של דבר. אולי המאמרון הזה באמת יהפוך אותנו לזוג הכי מקובל בבית הספר. אולי התר קמפבל תתחיל להתקשר אלי כדי לקבל עצות בקשר לטרנדים החדשים באביב ואיפה כדאי לעשות מניקור ואיך תופסים חבר נפלא כמו מייסון. באמת שאני לא אוכל להאשים אותה. כלומר, עכשיו שאני כותבת בכתב עת. מי לא ירצה עצה ממישהי שטקסט שלה פורסם ב"נערה עכשווית"?

המהפכה הצרפתית נראית פתאום חסרת חשיבות יחסית לעלייתי שלי אל כס המלכות, ואני נוטשת את ספר הלימוד וניגשת לארון, נחושה לבחור את התלבושת הכי אופנתית שיש לי בשביל מחר.