האיש ששכח את ריי ברדבורי
ניל גיימן
אני שוכח דברים, וזה מפחיד אותי.
אני מאבד מילים, אם כי אני לא מאבד רעיונות. אני מקווה שאני לא מאבד רעיונות. אם אני מאבד רעיונות, אני לא מודע לזה. אם אני מאבד רעיונות, איך אוכל לדעת?
וזה מוזר, כי הזיכרון שלי תמיד היה טוב כל כך. הכול היה שם. לפעמים הזיכרון שלי היה טוב כל כך שאפילו חשבתי שאני יכול לזכור דברים שעוד לא קרו. לזכור קדימה...
אני לא חושב שיש לזה מילה, נכון? לזכור דברים שעוד לא התרחשו. אין לי את ההרגשה שאני מרגיש כשאני מחפש בראש מילה שלא נמצאת שם, כאילו מישהו בא ולקח אותה במהלך הלילה.
בצעירותי התגוררתי במעונות. הייתי סטודנט. היו לנו מדפים אישיים במטבח, מסומנים באופן מסודר עם השמות שלנו, ומדפים אישיים במקרר, שם כל אחד שמר את הביצים, הגבינה, היוגורט והחלב שלו. תמיד הקפדתי להשתמש אך ורק במצרכים שלי. אחרים לא היו כל כך... הנה. איבדתי מילה. מילה שמשמעותה "שמרו על הכללים". האנשים האחרים בבית... לא היו כאלה. הייתי ניגש למקרר, אבל הביצים שלי נעלמו.
אני חושב על שמים מלאים בחלליות, כל כך הרבה חלליות שהן נראות כמו מכת ארבה, כסופות על רקע הנוגה הסגלגל של הלילה.
דברים נעלמו גם מהחדר שלי באותה תקופה. מגפיים. אני זוכר שהמגפיים שלי הלכו. או "הוּלכו", עדיף לומר, כי לא תפסתי אותם במהלך הסתלקותם. מגפיים לא סתם "הולכים". מישהו "הילך" אותם. בדיוק כמו המילון הגדול שלי. אותו בית, אותה תקופה. פניתי למדף הקטן ליד הפנים שלי (הכול היה ליד המיטה — החדר היה שלי, אבל הוא לא היה גדול יותר מארון עם מיטה). פניתי למדף והמילון נעלם, נותר רק חור בגודל מילון על המדף במקום שבו המילון שלי לא היה.
כל המילים והספר שבו הן היו נעלמו. במהלך החודש שלאחר מכן הם לקחו לי גם את הרדיו, מכל קצף גילוח, מחברת וחפיסת עפרונות. ואת היוגורט שלי. וגם, כך גיליתי במהלך הפסקת חשמל, את הנרות שלי.
עכשיו אני חושב על ילד עם נעלי ספורט חדשות, שמאמין שהוא יכול לרוץ לנצח. לא, זה לא עוזר לי. עיירה צחיחה שבה יורד גשם לנצח. דרך שחוצה מדבר, שבו אנשים טובים רואים חיזיון תעתועים. דינוזאור שמפיק סרטים. חיזיון התעתועים היה היכל התענוגות של קובלא חאן.
לא...
לפעמים כשהמילים נעלמות אני מצליח למצוא אותן על ידי כך שאני מתגנב אליהן מכיוון אחר. נניח שאני הולך לחפש מילה — אני מדבר על תושבים של כוכב לכת, נניח, ואני שם לב שהמילה נעלמה. לפעמים אני גם מבין שהמילה החסרה מופיעה במשפט או בכותרת. "רשומות מן ––—". "ידידי בן ––—". אם זה לא עוזר לי, אני חג סביב הרעיון. אנשים ירוקים קטנים, אני חושב, או אנשים גבוהים, כהי עור, עדיני לב: כהים הם היו וזהובי עיניים... ופתאום המילה מאדים ממתינה לי, כמו חבר או מאהבת בתום יום ארוך.
עזבתי את המעונות כשהרדיו שלי הלך. זה היה מתיש מדי, ההיעלמות האיטית של הדברים שהייתי בטוח כל כך שהם שלי, פריט פריט, דבר דבר, חפץ חפץ, מילה מילה.
כשהייתי בן שתים–עשרה סיפר לי איש זקן סיפור שמעולם לא שכחתי.
איש עני מצא את עצמו ביער עם רדת הלילה, ולא היה לו ספר תפילות לומר את תפילת הערב. לכן הוא אמר, "אלי היודע את כל הדברים, אין לי ספר תפילות ואני לא מכיר בעל פה אף תפילה. אבל אתה יודע את כל התפילות. אתה אלוהים. לכן זה מה שאני הולך לעשות. אני הולך לומר את האלפבית, ואני אתן לך לסדר את המילים."
דברים חסרים לי בראש, וזה מפחיד אותי.
איקרוס! לא שכחתי את כל השמות. אני זוכר את איקרוס. הוא עף קרוב מדי לשמש. אבל בסיפורים זה משתלם. תמיד כדאי לנסות, גם אם נכשלים, גם אם נופלים לעד כמו מטאור. עדיף לבעור בחשכה, להעניק השראה לאחרים, לחיות, מאשר לשבת בעלטה, לקלל את האנשים ששאלו את הנרות, אבל לא החזירו.
אבל איבדתי אנשים.
מוזר שזה קורה. אני לא ממש מאבד אותם. לא כמו שאדם מאבד את ההורים שלו, כילד קטן, כשנדמה לך שאתה אוחז ביד אמך בהמון ואז אתה נושא את המבט, וזאת לא אמא שלך... או מאוחר יותר. כשצריך למצוא את המילים לתאר אותם בטקס הלוויה או אזכרה, או כשאתם מפזרים אפר בערוגת פרחים או מעל הים.
לפעמים אני מדמיין שאני רוצה שיפזרו את האפר שלי בספרייה. אבל הספרנים פשוט יבואו בשעה מוקדמת בבוקר המחרת ויטאטאו אותו לפני שהאנשים יגיעו.
הייתי רוצה שיפזרו את האפר שלי בספרייה, או אם אפשר, ביריד. ביריד משנות השלושים, שם אפשר להסתובב ב... ב... ב...
איבדתי את המילה. קרוסלה? רכבת הרים? הדבר שמסתובבים עליו, ושוב הופכים לילדים. גלגל ענק. כן. ויש יריד אחר שמגיע העירה, ומביא עמו רשע. "חוש בבוהני צורב..."
שייקספיר.
אני זוכר את שייקספיר, ואני זוכר את שמו, ומי היה ומה כתב. הוא בטוח בינתיים. אולי יש אנשים ששוכחים את שייקספיר. אין להם ברירה אלא לדבר על "מי שכתב את ‘להיות או לא להיות'" — לא הסרט בכיכוב ג'ק בני, ששמו האמיתי הוא בנג'מין קובלסקי, וגדל בוואקיגן, אילינוי, במרחק שעה בערך משיקגו. וואקיגן, אילינוי, שהונצחה מאוחר יותר בשם גרין טאון, אילינוי, בשורה של סיפורים וספרים של סופר אמריקני שעזב את וואקיגן ועבר לחיות בלוס אנג'לס. אני כמובן מתכוון לאדם שאני חושב עליו. אני רואה אותו בעיני רוחי כשאני עוצם את העיניים.
נהגתי להביט בתמונה שלו בכריכה האחורית של ספריו. הוא נראה מתון והוא נראה חכם, והוא נראה טוב לב.
הוא כתב סיפור על פו, כדי שלא ישכחו את פו, על עתיד שבו שורפים ספרים ושוכחים אותם, ובסיפור אנחנו על מאדים אף על פי שהיינו יכולים להיות בוואקיגן או בלוס אנג'לס, בתור מבקרים, בתור אלה שמשתיקים או שוכחים ספרים, בתור אלה שלוקחים את המילים, את כל המילים, מילונים ומכשירי רדיו מלאים במילים, בתור האנשים שנכנסים לבית ונרצחים, אחד אחד: בידי אורנגאוטן; בידי בור ומטוטלת; בשם אלוהים, מונטרסור...
פו. אני מכיר את פו. ואת מונטרסור. ואת בנג'מין קובלסקי ואת אשתו, סיידי מרקס, שאינה קשורה בשום דרך לאחים מרקס והופיעה תחת השם מרי ליווינגסטון. כל השמות הללו בתוך הראש שלי.
הייתי בן שתים–עשרה.
קראתי את הספרים, ראיתי את הסרט, ונקודת הבעירה של נייר היתה הרגע שבו ידעתי שאני חייב לזכור את זה. כי אנשים חייבים לזכור ספרים, למקרה שאנשים אחרים שורפים אותם או שוכחים אותם. אנחנו נשנן אותם. אנחנו נהפוך להם. אנחנו הופכים למחברים. אנחנו הופכים לספרים שלהם.
אני מצטער. איבדתי משהו פה. כאילו משעול שהלכתי בו הגיע למבוי סתום, ועכשיו אני לבד ואבוד ביער, ואני כאן ואני לא יודע איפה כאן נמצא.
אתה חייב לשנן מחזה של שייקספיר; אני אחשוב עליך בתור טיטוס אנדרוניקוס. אתה, ידידי, יכול לשנן ספר של אגתה כריסטי; אתה תהיה "רצח באוריינט אקספרס". מישהו אחר יכול לשנן את הפואמות של ג'ון וילמוט, הרוזן מרוצ'סטר, ואתה, מי שלא תהיה שקורא את זה, אתה יכול לשנן ספר של דיקנס, וכשארצה לדעת מה קרה לברנבי רדג', אבוא אליך. ותוכל לספר לי.
והאנשים שרוצים לשרוף את המילים, האנשים שרוצים להוריד את הספרים מהמדפים, הכבאים והנבערים, האנשים שמפחדים מסיפורים וממילים ומחלומות ומליל כל הקדושים ומאנשים שקיעקעו על עצמם סיפורים וילדים! אתם יכולים לגדל פטריות במרתף! וכל עוד המילים שלך שהן אנשים שהם ימים שהם חיי, כל עוד המילים שלך שורדות, הרי חיית חיים והיתה לך חשיבות ושינית את העולם ואני לא זוכר את השם שלך.
שיננתי את הספרים שלך. חרטתי אותם בראשי. למקרה שהכבאים יגיעו העירה.
אבל אתה עצמך נעלמת. אני מחכה שזה יחזור אלי. בדיוק כפי שחיכיתי למילון או למכשיר הרדיו, או למגפיים שלי, והתוצאה אותה תוצאה.
כל שנותר לי הוא החלל בראשי שבו היית.
ואני לא בטוח אפילו בזה.
דיברתי עם חבר. אמרתי, "אתה מכיר את הסיפורים האלה?" סיפרתי לו את כל המילים שידעתי, על המפלצות שחוזרות לבית שיש בו ילד אנושי, על מוכר הברקים והקרנבל המרושע שבא בעקבותיו, ועל בני המאדים וערי הזכוכית הממוטטות שלהם והתעלות המושלמות. סיפרתי לו את כל המילים, והוא אמר שהוא לא שמע עליהן. שהן לא קיימות.
ואני חושש.
אני חושש שמא אני שמרתי אותן בחיים. כמו האנשים בשלג בסוף הסיפור, הולכים אנה ואנה, זוכרים, חוזרים על מילות הסיפורים, הופכים אותן למציאות.
אני חושב שזו אשמתו של אלוהים.
אי–אפשר לצפות ממנו לזכור הכול, מאלוהים. הוא ברנש עסוק. אז אולי הוא מאציל סמכויות לפעמים, ופשוט אומר, "אתה! אני רוצה שתזכור את התאריכים של מלחמת מאה השנים. ואתה, תזכור את האוֹקָפּי. אתה, תזכור את ג'ק בני שהיה בנג'מין קובלסקי מוואקיגן, אילינוי." ואז, כשאתם שוכחים את הדברים שאלוהים פקד עליכם לזכור, בום. אין יותר אוקפי. נותר רק חור בצורת אוקפי בעולם, שנראה כמו הכלאה של אנטילופה וג'ירף. אין יותר ג'ק בני. אין יותר וואקיגן. נותר רק חור בראש במקום שבו היו פעם אדם או רעיון.
אני לא יודע.
אני לא יודע איפה לחפש. האם איבדתי סופר, בדיוק כפי שאיבדתי פעם מילון? או גרוע מזה: האם אלוהים הטיל עלי את המשימה הקטנה הזאת, ועכשיו כשלתי בה, ומשום ששכחתי אותו הוא נעלם מהמדפים, נעלם מספרי הלימוד, והוא קיים כעת רק בחלומותינו...
החלומות שלי. אני לא מכיר את שלכם. אולי אתם לא חולמים על ערבה שהיא רק טפט קיר, אך הוא אוכל שני ילדים. אולי אתם לא יודעים שמאדים הוא גן עדן, שם אהובינו שמתו ממתינים לנו, ואז אוכלים אותנו בלילה. אתם לא חולמים על גבר שנעצר באשמת היותו הולך רגל.
אני חולם על הדברים האלה.
אם הוא היה קיים, איבדתי אותו. איבדתי את שמו. איבדתי את שמות ספריו, שם אחר שם אחר שם. איבדתי את הסיפורים.
ואני מפחד שאני משתגע, כי לא יכול להיות שאני סתם מזדקן.
אם כשלתי במשימה האחת הזאת, אלוהים, הרשה לי לעשות את הדבר האחד הזה, על מנת שתעניק שוב את הסיפורים לעולם.
כי אולי, אם זה יצליח, הם יזכרו אותו. כולם יזכרו אותו. שמו יהיה שוב שם נרדף לעיירות אמריקניות קטנות בליל כל הקדושים, שם העלים מרשרשים על המדרכה כמו ציפורים מפוחדות, או למאדים, או לאהבה. ושמי שלי יישכח.
אני מוכן לשלם את המחיר הזה, אם אפשר יהיה למלא שוב את החלל הריק על מדף הספרים בראשי, בטרם אסתלק.
אלי היקר, שמע את תפילתי.
א'... ב'... ג'... ד'... ה'... ו'... ז'...
על "האיש ששכח את ריי ברדבורי"
רציתי לכתוב על ריי ברדבורי. רציתי לכתוב על ריי באותו אופן שהוא כתב על פו בסיפור Usher II — באופן שהביא אותי אל פו.
עמדתי להקריא משהו בחלל תיאטרון אינטימי, בשעת לילה מאוחרת, במהלך פסטיבל הפרינג' של אדינבורו. אשתי אמנדה ואני אירגנו מופע חצות של שירים וסיפורים. הבטחתי לעצמי שאסיים בזמן לקרוא את הסיפור בפני ארבעים אנשים ישובים על ספות וכריות על הרצפה בחדר קטן ויפה שלרוב מארח את המחזות האינטימיים של להקת התיאטרון "בֵּלְט אַפ".
טוב, זה יהיה מונולוג, כי אני מקריא אותו.
קיבלתי השראה מחבר ששכחתי. הוא מת לפני עשור. וניסיתי לחפש את שמו בראשי, והוא נעלם. ידעתי עליו כל דבר אחר — המגזינים שכתב בהם, סוג הבורבון המועדף עליו. יכולתי לדקלם כל שיחה שניהלנו אי פעם, לספר לכם על מה דיברנו. זכרתי את שמות הספרים שכתב.
אבל השם שלו נעלם. וזה הפחיד אותי. חיכיתי שהשם שלו יחזור, הבטחתי לעצמי לא לגגל אותו, אני פשוט אחכה ואזכר. אבל דבר לא קרה. נדמה שהיה חור ביקום בגודל של החבר שלי. נהגתי לחזור הביתה בלילה ולנסות לחשוב על השם שלו, ולעבור על שמות לפי סדר. "אל? לא. בוב? לא. צ'רלס? כריס? לא..."
וחשבתי לעצמי, מה אם היה מדובר בסופר? מה אם היה מדובר בכל הישגיו? מה אם כולם היו שוכחים אותו?
כתבתי את הסיפור בכתב יד. סיימתי אותו חמש דקות לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית לתיאטרון. הייתי פקעת עצבים — מעולם לא הקראתי כך בפני קהל מדף כתוב ביד.
כשהקראתי את הסיפור, סיימתי אותו באלפבית כולו.
אחר כך הדפסתי אותו ושלחתי אותו לריי לכבוד יום הולדתו התשעים ואחת.
השתתפתי במסיבת יום הולדתו השבעים, במוזיאון הטבע בלונדון.
כמו כל דבר אחר הנוגע לאיש וליצירתו, היא היתה בלתי נשכחת.
ניל גיימן
הדר (verified owner) –
מופע הצללים
סיפורים מאת כותבים מפורסמים שנכתבו לכבוד ריי ברדבורי… מה יכול להיות רע בזה? אני לא אוהבת את הכתיבה של ברדבורי, וגם את הכתיבה של חלק נכבד מכותבי האוסף, ואפילו אני מצאתי משהו שאהבתי בספר.