מוצ’אצ’אס 2: לחבק את החיים

"יום שני שמח!" מכריזה הת'ר ומשליכה את התיק שלה על כיסא.

"יום שני שמח!" עונות שלוש הבחורות שיושבות סביב שולחן בקפה ויאנד שבשדרות מדיסון, מול בקבוק יין שרדונה.

ג'סיקה, אסטריד ורוזי זוקפות ראש לעבר הת'ר שמרימה ומסדרת את מותני הטייץ שלה בשתי ידיים לפני שגם היא מתיישבת. היום יום שני, ומדי יום שני, בסביבות השעה שבע בערב, הן נפגשות. הת'ר היא מי שהנהיגה את המפגשים האלה לאחר שהצהירה שהעולם הוא ג'ונגל ואחדוּת היא כוח, אז בואו ונתאחד כדי להתמודד עם הג'ונגל, אַסטָה סיֶימפּרֶה קוֹמנדַנטֶה!1

הת'ר נולדה באירלנד. היא החליטה לעבור לגור בצ'ילה. היא לומדת לגלגל את ה"ר" וגם את המותניים, אבל היא נוקשה מדי, מוצקה מכדי לעמוד בתרגיל הגלגול הזה. היא מנהלת מדור הפרסום בתאגיד AOL, מרוויחה על בסיס עמלות וקוצרת בונוסים של מיליונרית מדי חודש.

"מה קורה, בנות?" היא פולטת ודואגת להכניס קצת נפח לשערה הבלונדיני הדליל. "אתן נראות כמו חבורה של אלמנות אחרי הלוויה."

"צריך בחור, לפני שמתאלמנים," רוזי ממלמלת. "כבר שנתיים אני מתנזרת! עוד מעט אני אמכור שוב את בתולי, והפעם באיבֵּיי."

רוזי היא הבוגרת מבין הארבע. בת שלושים וחמש, נואשת מהרעיון של קריירה, עובדת בחנות של גאפ ומקווה שלא תפוטר. נשואה וגרושה פעמיים, אם לשתי ילדות שמסובבות אותה על האצבע הקטנה. היא לא מסוגלת להגיד לא. זאת הבעיה שלי, היא אומרת, עושים ממני מה שרוצים. פניה היפות, כיאה לבלונדינית קצת חיוורת, נופלות. היא מתבוננת בהשלמה על הריסות חייה ואוספת כתובות של מכוני מתיחת פנים שמוכנים לתשלום באשראי.

"הלכתי לישון בשלוש בבוקר," אומרת ג'סיקה תוך כדי פיהוק.

"ואני נכנסת למיטה כל כך מאוחר וקמה כל כך מוקדם שלבסוף אני פוגשת את עצמי במדרגות!" הת'ר פורצת בצחוק. "יש לי כל כך הרבה סידורים לפני הנסיעה! נפגשת עם דוִד אתמול בערב?"

"יצאנו לגֶנסווֹרט," ג'סיקה אומרת. "הוא רתח..."

דוד וג'סיקה. הם הכירו באוניברסיטת פרינסטון. שני אנשים נאים, מקסימים, בוטחים בעצמם. דוד בן עשרים ושמונה, מכור לטיפה המרה וסובל מתקלות מיניות חוזרות ונשנות. ג'סיקה מעשנת ג'וינט כדי לשכוח שהזוגיות שלה עולה על שרטון בכל התחומים.

"קולה או ויסקי-קולה?" אסטריד שואלת.

אסטריד ניחנה בחושניות ובחן של בריז'יט בארדו שחורה. איילה שנמלטה מחצר הסולטן. רגליים ארוכות, קו מותניים צר מאוד, שפתיים מלאות. שערה הארוך, שאותו היא מחליקה מדי בוקר במחליק חשמלי, אסוף בקוקו גבוה וקלוע. סרט שחור ורחב מוחץ פוני שגזור בדיוק עד לגובה העיניים, ושתי גומות חן מעניקות לה הבעה של שמחה מתמדת. תחת מעטה של איילה שברירית היא מסתירה אגרוף ברזל ומנהלת קריירה נוסקת. נקודת התורפה היחידה שלה: היא מתאהבת בבחורים הלא נכונים. ה"נחמדים" משעממים אותה. בחור נחמד לא גורם לה לרטוט, וזה נגמר עוד לפני שמגיעים למיטה.

"אני מסבלטת את הדירה שלי לחצי שנה, אתן מכירות מישהו שמעוניין?" הת'ר שואלת.

"את באמת מתכוונת לנסוע לצ'ילה?" ג'סיקה מתקשה להבין איך אפשר לחיות במקום שהוא לא ניו יורק.

"הארץ הזאת היא כמו הבהלה לזהב. שותלים בורג וצומח מפעל! אוכל למכור נקניקיות, צינורות השקיה, גופי תאורה, חולצות טריקו או כלי חרסינה. כל דבר. אני בת שלושים ושתיים. אני מקציבה לעצמי חצי שנה כדי להצליח. היום אנחנו ב-26 במארס, אם עד 26 בספטמבר לא הרווחתי צ'ק שמן אחד, אני חוזרת."

"את נוטשת את המשרה שלך פה? אין לך אלוהים!" רוזי מתפעלת.

"מי שלא מנסה כלום, אין לו כלום! אז..." הת'ר עונה וחוזרת למודעת השכירות שלה, "חדר שינה, סלון, שומר בלובי, בריכה בבניין, חדר כושר, מסלול ריצה על הגג, רכבת תחתית ליד הבית, וכל זה - שני צעדים מוול-סטריט, 4,400 דולר לחודש."

"מציאה!" מסננת רוזי שסופרת כל אגורה שחוקה.

"אני יכולה לרדת ל-4,000 אם זה חבר שמביא חבר..."

"תשני נושא או שאני חונקת אותך," רוזי מאיימת.

"בסדר, בסדר!" הת'ר נאנחת. "אוֹרטנס לא באה?"

"את מכירה אותה, משחקת אותה קשה להשגה. אוהבת לדפוק הופעה."

"היא קלאסה אמיתית!" הת'ר נאנחת ומזדקפת לפתע. "גב כפוף לא מחמיא לבחורה," פסקה אורטנס יום אחד לאחר שבחנה אותה.

"הבחורה הזאת קיבלה את הכי טוב," אומרת רוזי, "העור שלה, העיניים, השיער, השיניים, המוח... את חושבת שהן כולן ככה, בצרפת?"

"אפילו הבחור שלה מושלם!" נאנחת ג'סיקה.

"תירגעי, מותק," הת'ר אומרת. "מין זה לא הכול בחיים! אם תשאלי אותי, מעניקים לזה יותר מדי חשיבות. רוצות לשמוע מה דעתי?"

"לא," שלוש הבנות ממלמלות פה אחד.

דעתה של הת'ר שווה ומעניינת כשמדובר באסטרטגיה, במאזנים, בדיון מקצועי, לא כשזה מגיע לבחורים. אין לה שום מושג בבחורים. זה כמעט פתטי. בסיומו של בליינד-דייט היא זאת שתשלם את החשבון, ובפעם האחרונה היא לקחה את הבחור במונית הביתה אחרי שהקיא על הברכיים שלה את כל הבלאדי-מרי ששתה.

"גארי... לא הייתי מתנגדת," ג'סיקה חולמת בקול וחושבת על דוד שמתפלש במשקה שלו לפני שהוא מתפלש במיטה.

"תשכחי מזה, הוא מטורף עליה," אומרת אסטריד ומנענעת את העגילים הגדולים שלה שנתקלים בצווארון העליונית דמוי הפרווה.

"זה דגם מהקולקציה הבאה של ג'יי קרוּ?" שואלת רוזי וממששת את החליפה.

ג'יי קרו הוא המותג שנוסק ומאיים על השמות המובילים. שלוש מאות חנויות, סגנון ייחודי שנחטף על ידי כל העולם. המעצבת שלו, גֵ'נָה ליונס, הפכה את בית האופנה הקלאסי והשמרני בעברו למאסט אופנתי. מישל אובמה מתלבשת אצלו. אנה וינטור מצהירה שאישה שלובשת ג'יי קרו לא תהיה מכוערת לעולם. לעבוד שם נחשב כבוד גדול. אות הצטיינות בקורות החיים.

"מה פתאום! את לא זוכרת? זה דגם שאורטנס ציירה. אב-טיפוס. אני מתה עליו. לובשת אותו בלי סוף."

"היא באמת מוכשרת!" אומרת ג'סיקה. "אהבתי מאוד לעבוד איתה. שופעת רעיונות בלי סוף."

הבנות הכירו בגאפ. הן עבדו באותה קומה, מדי יום נפגשו במעדנייה הקרובה כדי לבלוע כריך חפוז בין 12:15 ל-12:45 בדיוק. הת'ר ורוזי עבדו במחלקת הפרסום, אסטריד באגף השיווק, ג'סיקה ואורטנס בעיצוב. הן בילו שעות בשליחת הודעות עוקצניות זו לזו, אך בעתות מצוקה הפכו לחזית אחת. אורטנס היתה מציירת בקווי עיפרון מהירים את הדגמים שג'סיקה היתה מבצעת. "ביום שבו אצור את הקולקציה הראשונה שלי, את תהיי מנהלת הסטודיו שלי," הבטיחה לה. "אולי אפילו דוגמנית הבית. את בטוחה שלסבתא שלך לא קוראים לורן באקול?"

"פרנק מבואס מאז שהיא עזבה," אומרת רוזי. "הוא לא מפסיק לרדת עלינו. אומר לנו שאין לנו שום מעוף..."

"ואת מתפתלת כמו תולעת," ג'סיקה פוסקת.

"בדיוק," רוזי מודה ונושכת קלות את שפת הכוס שבידה. "כשאני אומרת משהו בנושא, הוא אומר לי שאני יכולה לקום וללכת, שממש לא חסר מי שיחליף אותי, ואין לך מושג כמה קורות חיים אני מקבל מדי יום עם המשבר הכלכלי שלא נגמר, בלה בלה בלה."

"היית צריכה לעבור איתנו לג'יי קרו," אומרת אסטריד. "פשוט לקחת סיכון... ג'סיקה ואני העזנו למרות הכול."

"אין לך בבית שתי ילדות להאכיל!"

"תעשי להן דיאטה!" אסטריד מתפלצת.

"אני מזכירה לך את כל הבחורים שלך שגומרים בכלא ומבקשים ממך לשלם ערבות?" נוזפת בה רוזי, נעלבת.

היא יודעת שאסטריד צודקת. היא לא הצליחה לסרב לפרנק כשביקש ממנה להישאר. בלי שום העלאה במשכורת.

"די כבר, בנות! אנחנו נפגשות פעם בשבוע אז חבל לריב!" הת'ר מתערבת.

זה הרגע שבו אורטנס בוחרת לדחוף את דלת הכניסה של בית הקפה. היא אוהבת את המקום. הוא מזכיר את אותן מסעדות דיינר שרואים בסרטים הישנים. ג'קי קנדי היתה לקוחה קבועה. היא נהגה להתיישב בדלפק הבר עם העיתון ומשקפי השמש השחורים שלה ולהזמין כריך סלט עוף. איזו אישה!

"היי, בנות! מה העניינים?"

"בדיוק דיברנו עלייך," הת'ר אומרת. "אולי את מכירה מישהו שמחפש די..."

"רק דברים טובים, אני מקווה!" אורטנס קוטעת אותה בעודה מתירה את הצעיף הארוך שכרוך על צווארה.

היא מתיישבת. מתמקמת בנוח על הכיסא. מעמידה פנים כאילו היא מעיינת בתפריט ומציצה בבנות מזווית העין. לשם מה אני נפגשת איתן? כי אני מחבבת אותן. ו... כדי להתעדכן בשמועות האחרונות, הטרנדים האחרונים, כדי לנצל אותן ביום שבו אפתח את החברה שלי כי הן נשות מקצוע נפלאות. אני יודעת בדיוק איזה תפקיד אקצה לכל אחת מהן. אני כבר רואה את השמות שלהן על דלת המשרד.

"החיים יפים?" היא שואלת בקול חמים ועמוק.

"תגידי," הת'ר מתעקשת, "בקשר לדירה שלי, את לא מכירה..."

"כי אני על סף משהו גדול. אני מרגישה את זה... זה רוטט. תכף תשמעו משהו מדהים! ואני גם אזדקק לכן."

"כמו אז, בימים הטובים של פרנק הזקן שלנו," רוזי מחייכת.

פרנק נהג להתהלך כמו טווס בראש מחלקת הבנות שלו, מתפאר בפתיחוּת שלו, בסובלנות שלו ובפעילות שלו למען זכויות האישה. צרפתייה אחת, בחורה מאירלנד, אחת שחורה מהברונקס, אם חד-הורית, בת למשפחה טובה, אין מה לומר. וכולן, חיילות טובות וצייתניות! מה צריך יותר?

"העלאה במשכורת," מלמלה אסטריד בין שיניה.

"פחות נגיעות בישבן," לחשה ג'סיקה.

"קידום," הכריזה הת'ר כשהיא טופחת על ירכיה.

רוזי המשיכה ללעוס את המסטיק הנצחי שלה.

"פרנק במצב רוח נורא בגללך," היא אומרת לאורטנס. "הוא לא עיכל את העובדה שעזבת."

"חבל שלא נתן לי עוד סמכויות."

"הוא התקשר אלייך?"

"הוא לא מפסיק. נודניק."

"הוא מציע לך לחזור?"

"תמורת משכורת מכובדת מאוד."

"ולא בא לך?"

"מה אני אעשה שם? תכף עומד לצוץ לי רעיון גאוני..."

"וכלכלית, את מחזיקה מעמד?"

"יש לי חסכונות..."

היו לי חסכונות, אורטנס חושבת. הערב תזמין רק קפה. היא ניזונה מקפה. ומעופרת עיפרון. היא אוכלת את כל העפרונות שלה.

"אבל..." אומרת רוזי ולא מסיימת את המשפט, אם כי היתה רוצה שגם בפניה יתחננו.

"למה להסכים למשהו בינוני כשבקרוב תהיה לי אפשרות לומר כן למשהו נפלא?" מצהירה אורטנס, גאה בניסוח שלה.

"את באה איתנו לברוקלין ביום ראשון? יש יריד אוכל, נשוטט בין דוכני הבירה, חנויות הבגדים..."

ברוקלין הפכה לרובע האופנתי החדש. מנהטן התייקרה מאוד. שדרות בדפורד מוקפות היום במעצבים, ציירים, מוזיקאים, סופרים וצלמים בתחילת דרכם. לגור במנהטן זה מיושן, זה בורגני, כך מכריזים אותם צעירים מרוששים שלא יכולים להרשות לעצמם קורת גג, אבל חוזרים לשם מיד אחרי שהרוויחו כמה דולרים.

"אתן נוסעות ברכב?" שואלת אורטנס.

"עם רוזי, הבנות שלה לא בבית בסוף השבוע הזה."

"היא תנהג?"

"למה?"

"אין לי חשק לסיים את חיי בתור קציצה."

הבנות פורצות בצחוק.

לרוזי היה רישיון על אמבולנס. כשהיתה סטודנטית, עשתה סטאז' בתור אחות ואז נכנסה לעסקי האופנה.

"אז תיסעו בתחתית," רוזי עוקצת.

"אני מבקשת להזמין אופציה למושב האחורי," ג'סיקה אומרת בהצבעה.

המלצר ניגש אליהן, מדקלם את מנות היום. אורטנס מזמינה קפה, ובאנחה מספרת שבדיוק יצאה מפגישה עם מישהו שפיטם אותה בבליני ובסלמון, היא לא רעבה. ואז, כדי להסיט את תשומת הלב, היא שואלת לשלומו של סקוט, הסגן של פרנק, שבזמנו היה חלק מהחבורה הקטנה. הבנות קיבלו אותו, הוא שימש בתפקיד האוזן של הבוס וגם תמיד שילם את החשבון.

"עדיין רווק," אסטריד אומרת. "ראיתי אותו בשבוע שעבר ב'ברון'. הוא גורר את עצמו, מחפש בחורה. אין לו הרבה סיכוי עם המראה שלו."

"את צודקת," אורטנס כובשת את צחוקה. "הוא מסוג הבחורים שברגע שנתקלים בו חוטפים ענן של קשקשים..."

"טוב, לא כולם יכולים לזכות בגארי וורד!" ממלמלת רוזי, שהסכימה לצאת עם סקוט לארוחת ערב בפיק-אפ בר למחרת.

למשמע שמו של גארי, אורטנס מחייכת בהבעה מסתורית. אתמול בערב הם התקרבו זה לזו במיטה הגדולה, הוא הניח את המרפק שלו מעבר לצווארה ומלמל בקול מתכתי, עכשיו, את לא זזה, את לא מדברת, את מצייתת לי. אני לא רוצה לשמוע הגה... והוא בעל אותה בלי לנשק אותה, בלי ללטף אותה. היא ייבבה, הוא עצר, אמרתי שקט, מלמל והפנה לה את הגב. עונג לשמו.

"היי, תחזרי אלינו!" הת'ר מתפרצת. "לא ייאמן, רק מלשמוע את השם שלו את מתעופפת!"

"אתן לא מבינות," פוסקת אורטנס בגבה מורמת שמשתיקה את כולן.

"טוב, מה עם ברוקלין, נוסעות או לא?" אסטריד שואלת.

"אני אתקשר אלייך, זה לא דחוף, יום שני היום."

והערב נמשך עם המנות שהמלצר מביא לשולחן והחדשות האחרונות. מייק-אפ שלא מייבש את העור, הבוטיק שמוכרים בו מכנסיים מושלמים, מה נאמר בטקס הפרסים השנתי של ה"גלמור'ז ווימן", איך היתה לבושה ג'נה ליונס, עם מכנסי משי מודפס וחולצה גברית, איזה לוּּק!

יום אחד אהיה כמותן, אורטנס נודרת לעצמה, וטוב מזה, אקרע להן את הצורה.

היא נוצרת את המשאלה הזאת, מתמקדת, מקמטת את אפה, נזכרת איך רעדה הלילה במיטה הגדולה. פיו של גארי חזר אליה כדי לנשוך את כתפה כשהיתה שרועה, נינוחה, עוקבת אחר נשימתו.

"הבוסית שלי בג'יי קרו רוצה לפגוש אותך..." אומרת ג'סיקה.

"שתתקשר אלי," עונה אורטנס ומעיפה מבט אל המנות.

אני רעבה! בא לי לקחת חתיכת לחם, אבל אז הן יבינו שכל הסיפור על הבליני והסלמון היה סתם קשקוש!

"נראה לי שהיא רוצה לפרסם בבלוג שלך. היא התרשמה ממספר העוקבים שלך."

"כולם רוצים להיות ספונסרים שלי או לקנות ממני שטחי פרסום. אני מסרבת. אני רוצה לשמור על האמינות שלי. לא להיות שייכת לאיש ולהביע את דעתי."

"כן, אבל בינתיים את לא מרוויחה אגורה."

"אני מרוויחה כבוד."

"עם כבוד לא הולכים למכולת!"

"דווקא כן. וחוץ מזה, יום אחד אשיק את הקולקציה שלי, כולם ילכו אחרַי ואני אגיע מיד לפסגה. תחשבי קצת!"

"אורטנס צודקת," הת'ר מצהירה. "היא כרגע יוצרת לעצמה מוניטין וזה חשוב יותר מהכול."

"מי שעומדת להרוויח בגדול זו אחותי הקטנה," אומרת אסטריד. "צלם אחד גילה אותה ברכבת, צילם אותה ובום! בחודש הבא היא חותמת על חוזה ראשון עם IMG. היא אפילו לא בת שש-עשרה."

הבנות מתכווצות. הן מרגישות זקנות פתאום.

"בת שש-עשרה..." רוזי נאנחת. "הבת שלי בת שש, מורחת לק על הציפורניים וגונבת לי את המסקרה."

"בת שש-עשרה," אסטריד ממשיכה, "1.82 מטר, 58 קילו, שיער חלק וערמוני, אף עדין, ישר, שפתיים בשרניות, עור כמו בסרטים, עיניים כחולות..."

"כחולות?" הבנות מופתעות.

"אמא שלי ילדה אותה מגבר לטבי שבא לתקן את המזגן. זה היה הצעד הראשון שלה לעצמאות, לקנות מזגן בכספי החסכונות שלה. הם חגגו את האירוע ביחד וכעבור תשעה חודשים... אמא שלי מתנגדת לגלולות. לא בקטע דתי, אלא כי היא מסרבת לחיות תחת עול החומרים הכימיים. היא טוענת שאחרי מאות שנות עבדות, די!"

"ואיך קוראים ליהלום הזה?" שואלת ג'סיקה.

"אנטואנט. אמי יולדת רק מלכות."

"למה לא הכרת לנו אותה עד עכשיו?"

"אתן זקנות מדי. לי היא כבר קוראת דודה, ואני בסך הכול מבוגרת ממנה בעשר שנים. וחוץ מזה, היא יפה מדי. אני נראית כמו איזו סחבה לידה."

"תפסיקי! את מהממת!" רוזי עונה בנחישות.

"חכו עד שתראו אותה! היא קטלנית! הבחור השתטח לרגליה באמצע תחנת הרכבת וכמעט נישק לה את הרגליים! זה לא הזיז לה. היא המשיכה לקרוא את שופנהאואר. הוא רדף אחריה עד הבית. כשהסביר לה שבעזרת הכסף שתרוויח היא תוכל להירשם לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות, היא סוף-סוף הסכימה להקשיב לו. היא אינטלקטואלית עד העצם. המראה החיצוני ממש לא מעניין אותה."

"איזה מזל יש לה!" מייבבת ג'סיקה.

"והשורה התחתונה: היא עומדת להצטלם לשער של 'וניטי פייר' בעוד חצי שנה בערך. כולם רוצים אותה."

"אני מודיעה לך, אני לא רוצה לראות אותה," רוזי מייבבת.

"זה לא יקרה: התמונות שלה יופיעו בכל מקום!"

"רה, דו, רה, דו, פה, מי, רה, דו, סי, סי, לה..." המרצה מזמר, אצבעותיו מתופפות על הפסנתר. "רה, דו, פה, מי, רה, דו, סי, סי, לה... סי. מה קרה במהלך שמונת המקצבים האלה?"

הסטודנטים שבאודיטוריום הגדול לא פוצים פה. הם מחכים בדריכות לתשובה של המרצה.

"מה יעזור לנו להבין משפט מוזיקלי?" שואל פּינקֶרטוֹן ומרים את קולו.

תלמיד אחד מעז לומר "הקצב", אחר "החזרה". המרצה מאבד סבלנות, מתעקש, מה עוד? מה עוד?

"היחסים בין הטוֹניקה והדומיננטה?" גארי מציע.

"ומה עוד?" המרצה מתעצבן ושוב מרים את קולו.

צלצול טלפון קוטע את דבריו. גארי נבהל. זה הנייד שלו. חל איסור מוחלט להחזיק טלפון פתוח בכיתה. המרצה עלול לגרש אותו מהקורס. בכניסה לכל אולם הרצאות רשום בכתב גדול ומודגש: ניידים אסורים.

הוא שולף אותו כדי לכבות אותו ומספיק לקרוא: שונאת אותך! זו אורטנס. הם שוב רבו הבוקר. וגם אתמול בערב, ואתמול בבוקר, ושלשום בערב...

הם מתעמתים ביום ומתלהטים בלילה. אש, קרח, אש, קרח, די!

השכן שלו לספסל הלימודים רוכן אליו וקורא מעל הכתף שלו.

"הכוונה היא אני אוהבת אותך, אחי."

גארי משיב בהרמת כתפיים ותוחב את הטלפון חזרה לכיסו.

כל האולם נועץ בו מבט נוזף. גארי מתכווץ בכיסא.

"יש בעיה?" שואל פינקרטון. "בכל מקרה, נראה שזה יותר חשוב מהדברים שלי."

"אני מצטער, שכחתי לכבות אותו."

"שמנו לב..."

פינקרטון מזעיף פנים, הוא עומד לומר משהו, שפתיו משתרבבות, על סף ביטוי פקודת הגירוש המפחידה. גארי לא נושם, אבל פינקרטון מתעשת.

"חוץ מזה, נדמה לי שעדיין לא בחרת בן זוג להופעה בסוף החודש. והיום ה-2 באפריל. כבר היית אמור להיות בחזרות. אני זקוק לקטע החמישי ורק שלך חסר."

"אה..." גארי ממלמל.

"איזו תשובה אומללה! אתה הולך פה על חבל דק, גארי. אם יש משהו שהמוזיקה דורשת בכל מחיר, זה ריכוז מוחלט. ואתה נראה לי קצת פזור דעת."

הוא מניף את ידו ונאנח. נראה שהתעצב, והשערות הארוכות שמעטרות את אוזניו הגדולות מעניקות לו מראה פתטי. יער של קפיצים שעירים, כמו בליל של אטריות. למה הוא לא מורט אותן? גארי תוהה. זה לא רציני, פרופסור עם אוזניים כל כך שעירות.

"אל תשכח להירשם. אם עדיין יש לך ראש לזה..."

"אני יודע את מי אני רוצה כפרטנר, פשוט שכחתי לרשום בדף."

"אה... ותוכל לגלות לנו מי הנבחר המאושר?"

הסטודנטים אמורים לעבוד בצמד של פסנתר וכינור, לתרגל סונטה ולהופיע מול כל בית הספר ביום שני, 30 באפריל בשעה שבע באולם הקונצרטים הגדול. מדובר באירוע החשוב ביותר של השנה, ומוזמנים אליו אנשי מקצוע וסוכנים. מי שנבחר על ידי פינקרטון להשתתף באירוע כבר יכול לראות בזה אות הצטיינות ראשון, אבל אחר כך גם חייבים לנגן באופן מבריק ולבלוט לעינם הקרה והיבשה של אותם אנשי מקצוע.

"אם יש לך עניין, כמובן," מוסיף המורה בציניות.

"אה..." גארי אומר.

האמת, הוא לא חשב על זה. הראש שלו מלא בהתפרצויות של אורטנס. הצעקות שלה, הטרוניות, החפצים שהיא משליכה ארצה. איפה הראש שלך? על מה אתה חושב? אני מדברת איתך על משהו שהוא סוּפֶּר חשוב בשבילי ואתה לא עונה! אתה יודע מה אתה, גארי וורד? אגואיסט. אגואיסט מחורבן. נמאס לי, נמאס... המילים מהדהדות, מתעצמות, יוצרות אקורדים צורמים, יוצאות מכלל שליטה. הוא נסחף לתוך שאון המילים שהיא מחצרצת לו באוזן. יש לו תחושה שהמציאות חומקת ממנו, מתפוצצת כמו שבבי נייר המתפזרים לכל עבר. ראשו מלא וגם מרוקן. זמזום ארוך, ללא תכלית.

הוא סוקר את האולם במבט חטוף. הוא חייב למצוא מישהו מיד. אסור שפינקרטון יגלה את שבבי הנייר שבראש שלו. זה ישפיע לרעה על ההערכה של סוף השנה.