מוריס

<

חלק ראשון

1

אחת לכל שליש של שנת הלימודים יצא כל בית הספר לטיול רגלי — כלומר, גם שלושת המורים השתתפו בו נוסף על כל הבנים. השהייה בחוץ היתה נעימה בדרך כלל, וכולם ציפו לה בשמחה, שכחו חשבונות ישנים והתנהגו בחירות של ממש. מחשש לפגיעה במשמעת התקיים הטיול בדיוק לפני החופשה, בעת שהתרת המוסרות אין בה כדי להזיק, ואכן הטיול דמה יותר לבילוי בבית מאשר בבית הספר, כי גברת אברהמס, אשתו של המנהל, ואחדות מחברותיה פגשו אותם במקום שבו עצרו לארוחה וקיבלו אותם באימהיות ובמאור פנים.

מר אברהמס היה מנהל בית ספר עממי מן הדור הישן. הוא לא ייחס חשיבות להשקעה בלימודים וגם לא בספורט, אך דאג להאכיל היטב את הבנים והשגיח שיתנהגו כהלכה. את היתר הוא השאיר להורים, ולא עסק בניחושים כמה הם השאירו לו. בתוך חילופי מחמאות הדדיות עברו הבנים, הבריאים אך תמימים לפנימייה פרטית, ושם חוו על בשרם הלו־מוגן את המהלומות הראשונות של העולם. לאדישות בחינוך יש יתרונות רבים, ותלמידיו של מר אברהמס הפגינו הסתגלות יפה למדי בטווח הארוך, נעשו הורים בבוא זמנם, ובכמה מקרים שלחו אליו את בניהם. מר ריד, המורה הזוטר, היה איש מקצוע מאותו טיפוס רק טיפש יותר, ואילו מר דוּסי, הבכיר, פעל כגורם ממריץ ומנע מכל המוסד לשקוע בתרדמה. הם לא אהבו אותו במיוחד אבל ידעו שהוא חיוני. מר דוּסי היה אדם מוכשר, שמרן אבל לא מנותק מן העולם וגם לא נטול יכולת לראות בעיה משני צדיה. הוא לא התאים לבנים קהי שכל ולהורים, אבל התאים לבני העשר של הכיתה הראשונה ואפילו הנחה תלמידים לקבלת מלגה. הוא גם היה איש ארגון לא רע. מר אברהמס אמנם העמיד פנים שהוא מחזיק במושכות ומעדיף את מר ריד, אך למעשה נתן למר דוסי יד חופשית ובסופו של דבר אף עשה אותו שותף.

משהו תמיד העסיק את מוחו של מר דוסי. הפעם היה זה הוֹל, אחד הבנים הבוגרים, שעמד לעזוב אותם ולעבור לפנימייה פרטית. הוא רצה לנהל "שיחה רצינית" עם הול בזמן הטיול. חבריו לעבודה התנגדו, כיוון שהעומס עליהם יגדל, והמנהל העיר שהוא כבר שוחח עם הול, ושבטיול האחרון שלו הילד יעדיף להיות עם חבריו ללימודים. ייתכן, אבל לא היה אפשר להניא את מר דוסי מההחלטה לעשות את מה שהוא חשב לנכון. הוא חייך ושמר על שתיקה. מה ריד ידע מה תהיה "השיחה הרצינית" כי כבר בראשית היכרותם הם נגעו בנושא מסוים בעת דיון מקצועי. מר ריד לא ראה זאת בעין יפה. "קרח דק," הוא אמר אז. המנהל לא ידע וגם לא היה רוצה לדעת. כשהוא נפרד מתלמידיו בהיותם בני ארבע־עשרה, הוא שכח שהם התפתחו והיו לגברים. "הילדים שלי" היו לדידו גזע קטן אבל מוגמר, כמו הפיגמים של גינאה החדשה, ואפילו היה קל יותר להבינם מאשר את הפיגמים, כי הם מעולם לא נישאו ורק לעתים נדירות מתו. מול עיניו חלפה תהלוכה ארוכה של פְּרישוּת ושל אלמוּתיות, שמנתה בין עשרים וחמישה לארבעים בכל פעם. "אני לא מוצא תועלת בספרים על חינוך. בנים היו עוד לפני שחשבו על חינוך." מר דוסי היה מחייך, כיוון שהיה ספוג באבולוציה.

ומכאן אל הילדים.

"המורה, מותר לתת לך יד... המורה, הבטחת לי... שתי ידיו של מר אברהמס היו תפוסות וגם של מר ריד... המורה, שמעת את זה? הוא חושב שלמר ריד יש שלוש ידיים!.. לא נכון, אמרתי ‘אצבעות'. קנאי, קנאי!"

"כשתסיימו...!"

"המורה!"

"אני אטייל לבד עם הול."

נשמעו קריאות אכזבה. המורים האחרים, שהבחינו שאין מה לעשות בעניין זה, ריסנו את החבורה והצעידו את הבנים לאורך המצוק בכיוון המורד. הול זינק בחדוות ניצחון, נעמד לצדו של מר דוסי והרגיש שהוא כבר מבוגר מכדי לאחוז בידו. הוא היה נער שמנמן ויפה שלא הצטיין בדבר. בכך דמה לאביו, שהשתתף בצעידה עשרים וחמש שנים לפני כן, נעלם לפנימייה פרטית, התחתן, הוליד בן ושתי בנות ומת זה לא כבר מדלקת ריאות. מר הול היה אזרח טוב אבל מנומנם. מר דוסי טרח לברר על אודותיו לפני שיצאו לטיול.

"וּמה, הול, אתה מצפה להטפת מוסר, הה?"

"אני לא יודע, אדוני — מר אברהמס כבר הטיף לי וגם נתן לי את הספר ‘בשדות הקודש'. גברת אברהמס נתנה לי חפתים. החברים נתנו לי סדרה של בולים מגוואטמלה בשווי שני דולר. תראה, המורה! אלה עם התוכים על העמוד."

"נהדר, נהדר! מה מר אברהמס אמר? אני מקווה שהוא אמר לך שאתה חוטא עלוב."

הילד צחק. הוא לא הבין את מר דוסי, אבל ידע שהוא התכוון להצחיק. הוא הרגיש נוח, כי זה היה היום האחרון שלו בבית הספר, וגם אם ישגה לא יינזף. חוץ מזה, מר אברהמס הכריז שהוא הצלחה. "אנחנו גאים בו, הוא יביא לנו כבוד בסַנינגטון" — הוא ראה את תחילת המכתב אל אִמו. והילדים הרעיפו עליו מתנות והכריזו, שהוא אמיץ. טעות גדולה — הוא לא היה אמיץ, הוא פחד מהחושך, אלא שאיש לא ידע.

"אז מה אמר לך מר אברהמס?" חזר ושאל מר דוסי, כשהם הגיעו אל החולות. שיחה ארוכה איימה, והילד רצה להיות למעלה על המצוק עם חבריו, אבל ידע שאין טעם לִרצות בשעה שילד עומד מול איש.

"מר אברהמס אמר לי לחקות את אבא שלי, המורה."

"עוד משהו?"

"שאסור לי אף פעם לעשות משהו שאני אתבייש אם אמא שלי תראה אותי עושה אותו. ושככה לא עושים טעויות, ושהפנימייה תהיה שונה מאוד מזה."

"מר אברהמס אמר במה?"

"בגלל כל מיני קשיים — יותר דומה לעולם."

"הוא אמר לך איך זה בעולם?"

"לא."

"שאלת אותו?"

"לא, המורה."

"זה לא היה הגיוני מאוד מצדך, הול. זאת הדרך להבהיר כל מיני דברים. מר אברהמס ואני נמצאים פה כדי לענות על השאלות שלך. איך נראה לך העולם — העולם של המבוגרים?"

"אני לא יודע לענות. אני ילד," הוא אמר בכנות רבה. "הם בוגדניים מאוד, המורה?"

מר דוסי היה משועשע ושאל אותו אילו דוגמאות לבוגדנות הוא ראה. הוא השיב, שמבוגרים לא יתנהגו לא יפה לילדים, אבל הם לא תמיד מרמים זה את זה? הוא ויתר על גינוני התלמיד, החל לדבר כמו ילד ונעשה חולמני ומשעשע. מר דוסי השתרע על החול להקשיב לו, הצית מקטרת והרים את מבטו אל השמים. עיירת מעיינות המרפא שבה הם שכנו היתה עכשיו הרחק מאחוריהם, ושאר התלמידים הרבה לפניהם. היום היה אפרורי ונטול רוח, והעננים והשמש כמעט התמזגו.

"אתה גר עם אמא שלך, נכון?" הוא קטע את דיבורו של הילד כשראה שהוא צבר ביטחון.

"כן, המורה."

"יש לך אחים בוגרים?"

"לא, המורה, רק אֵיידה וקיטי."

"דודים?"

"לא."

"אז אתה לא מכיר הרבה גברים?"

"לאמא יש רכָּב, וג'ורג' עובד בגינה, אבל אתה מתכוון לג'נטלמנים, כמובן. לאמא יש שלוש משרתות שמטפלות בבית, אבל הן עצלניות ואפילו לא מתקנות את הגרביים של אֵיידה. אֵיידה היא אחותי הקטנה היותר גדולה."

"בן כמה אתה?"

"ארבע־עשרה ושלושה רבעים."

"אם כך, בגילך אתה עדיין פשוט בּוּר קטן." הם צחקו. אחרי שתיקה קצרה הוא אמר, "כשהייתי בגילך, אבא שלי סיפר לי משהו שהוכיח את עצמו כמועיל מאוד ועזר לי הרבה." זה לא היה נכון: אבא שלו לא סיפר לו דבר מימיו. אבל הוא נזקק לפתיחה לדברים שעמד לומר.

"כן, המורה?"

"להגיד לך מה הוא סיפר לי?"

"בבקשה, המורה."

"עכשיו אני אדבר איתך כמה רגעים כאילו אני אבא שלך, מוריס! אני אקרא לך בשמך האמיתי." ואז, בפשטות ובחביבות רבה הוא ניגש אל המסתורין שבמין. הוא דיבר על זכר ונקבה, שברא אלוהים בראשית כדי שיפרו וירבו וימלאו את הארץ בבני אדם, ועל הגיל שבו הזכר והנקבה מקבלים את כוחותיהם. "עכשיו אתה נעשה גבר, מוריס, לכן אני מספר לך על זה. אמא שלך לא יכולה לספר לך דבר כזה, ואסור לך לדבר על זה איתה וגם לא עם שום גברת אחרת, ואם בבית הספר הבא שלך הבנים ידברו על זה איתך, פשוט תשתיק אותם. תגיד להם שאתה יודע. כבר שמעת על זה פעם?"

"לא, המורה."

"אף לא מילה אחת?"

"לא, המורה."

מר דוסי, שהמשיך לעשן את מקטרתו, קם, בחר חלקת חול ישרה ושרטט עליה ציורים בעזרת מקל ההליכה שלו. "זה יקל עלינו," הוא אמר לילד שהתבונן בקיהיון: לא היה לזה שום קשר לניסיון חייו. מטבע הדברים היה קשוב, כיוון שהוא היה התלמיד היחיד בשיעור וכיוון שידע שהנושא כבד משקל וקשור אל גופו. אבל הוא עצמו לא הצליח להתייחס אליו, העניין התפרק בו־ברגע שמר דוסי הרכיב אותו, כמו סכום בלתי־אפשרי. לשווא ניסה. מוחו הרדום לא התעורר. הבגרות המינית כבר היתה, אך לא תבונה, והגברוּת התגנבה אליו כפי שקורה תמיד, בלא־יודעין. לא היה טעם לפרוץ את אי־הידיעה הזו. לא היה טעם לתאר את הדבר, אפילו לא מנקודת השקפה מדעית ואוהדת. הנער מביע הסכמה אך נגרר בחזרה אל השינה, ואי־אפשר לשדלו להתעורר טרם זמנו.

בלי קשר לגישה המדעית שלו, מר דוסי גילה אהדה. למעשה אהדה רבה מדי — הוא ייחס למוריס רגשות מפותחים ולא השכיל לראות שאינו מבין דבר או שהוא המום מדי. "כל זה מטרד ממש," הוא אמר, "אבל מוכרחים להתגבר על הקושי, אסור להפוך את זה למשהו מסתורי. אחרי כן באים הדברים הגדולים — האהבה, החיים." הוא היה רהוט, שכן דיבר בסגנון הזה אל בנים גם לפני כן, והוא ידע איזה מין שאלות ישאלו. מוריס לא שאל. הוא אמר רק, "אני מבין, אני מבין," ובתחילה מר דוסי חשש שהנער אינו מבין. הוא בחן אותו. התשובות היו משביעות רצון. לנער היה זיכרון טוב — מרקם מפליא כל כך הוא היצור האנושי — הוא אפילו פיתח מעין תבונה, הבהוב חיצוני שהגיב לאור המַנחה של הגבר. לבסוף הוא אכן שאל שאלה או שתיים על מין, והן היו ענייניות. מר דוסי היה מרוצה מאוד. "בדיוק כך," הוא אמר. "עכשיו אין יותר סיבה שמשהו יתמיה או יטריד אותך."

עדיין נותרו האהבה והחיים, והוא נגע בהם כשהם פסעו לעבר הים נטול הצבע. הוא דיבר על הגבר האידיאלי — הטהור בפרישוּתוֹ. הוא תיאר את תפארתה של האישה. כיוון שהוא עצמו היה מאורס, הוא נעשה אנושי יותר, ועיניו מאחורי המשקפיים החזקים קיבלו צבע. לחייו סמקו. לאהוב אישה אצילית, לגונן עליה ולשרת אותה — זוהי עטרת החיים, הוא אמר לנער. "עכשיו אתה לא יכול להבין, אבל בבוא היום תבין, ואז תיזכר במחנך המסכן שהראה לך את הדרך. הכול מתחבר — הכול — האל הוא בשמיו, והעולם בכי־טוב.** זכר ונקבה! נהדר, נהדר!"

"אני חושב שאני לא אתחתן," העיר מוריס.

"היום בעוד עשר שנים — אני מזמין אותך ואת אשתך לארוחת ערב עם אשתי ואיתי. אתה מוכן?"

"כן, המורה!" הוא חייך בעונג.

"אז עשינו עסק!" כך או כך, זאת היתה בדיחה טובה לסיים בה. מוריס נהנה מהמחמאה והחל להרהר בנישואים. אבל כשהמתח רפה, מר דוסי נעצר והחזיק את לחיו כאילו כל שיניו כואבות. הוא הסתובב והביט ברצועת החול הארוכה שמאחור.

"רגע, אבל לא מחקתי את הציורים המחרידים האלה," הוא אמר לאטו.

כמה אנשים טיילו מאחוריהם בקצה המפרץ, גם הם ממש על שפת המים. מסלולם יעבור בדיוק במקום שבו מר דוסי שרטט יחסי מין, והיתה ביניהם אישה. הוא נתקף זֵיעַת פחד ורץ בחזרה.

"המורה, זה יהיה בסדר, לא?" קרא מוריס. "הגאות בטח כבר כיסתה אותם בינתיים."

"אלוהים שבשמים... תודה לאל... הגאות מתגברת."

ופתאום, רק לשבריר שנייה, הילד בז לו. "שקרן," הוא חשב. "שקרן, פחדן, הוא לא סיפר לי שום דבר..." ואז שבה והתגלגלה החשכה, החשכה שהיא קמאית אך אינה נצחית, ונכנעת לשחר כאוב משלה.

2

אִמו של מוריס התגוררה סמוך ללונדון, בווילה נוחה בין עצי אורן. שם נולדו הוא ואחיותיו, משם יצא אביו יום־יום לעסקיו ולשם חזר. הם כמעט עזבו כשבנו את הכנסייה, אבל התרגלו אליה כמו לכל דבר, ואפילו מצאו שהיא משרתת אותם. הכנסייה היתה המקום היחיד שגברת הול נאלצה ללכת אליו ברגל — החנויות עשו משלוחים. גם תחנת הרכבת היתה בקרבת מקום, וגם בית הספר הסביר, שהבנות למדו בו במשך היום וחזרו ממנו הביתה. זו היתה סביבה של נוחות, שלא היה צורך לשאוף בה לדבר, ולא היה אפשר להבדיל בה בין הצלחה לכישלון.

מוריס אהב את ביתו והבחין שאִמו היא הרוח החיה השׁוֹרָה עליו. אלמלא היא, לא היו בו כיסאות רכים ואוכל ומשחקים קלילים, והוא הכיר לה טובה על שסיפקה הרבה כל כך ואהב אותה. גם אחיותיו היו חביבות עליו. כשהוא הגיע, הן רצו החוצה בקריאות שמחה, הסירו מעליו את המעיל והשליכו אותו על הרצפה בחדר הכניסה, למשרתים. נעם לו להיות מרכז תשומת הלב ולהתפאר בבית הספר. הבולים מגוואטמלה עוררו התפעלות — וגם הספר "בשדות הקודש" ותצלום ציור של הולביין שנתן לו מר דוסי. אחרי תה המנחה התבהר בחוץ, וגברת הול נעלה ערדליים וטיילה איתו בשטח הווילה. הם נישקו זה את זה ושוחחו שיחה בטלה.

"מורי..."

"אמא..."

"עכשיו אני צריכה להנעים את הזמן למורי שלי."

"איפה ג'ורג'?"

"דיווח מצוין כל כך ממר אברהמס. הוא אומר שאתה מזכיר לו את אביך המסכן... ומה נעשה בחופשה הזאת?"

"אני הכי אוהב להיות כאן."

"ילד יקר..." היא חיבקה אותו בחיבה רבה מתמיד.

"אין כמו בבית, כפי שכולם מגלים. כן, עגבניות..." היא אהבה לדקלם את שמות הירקות. "עגבניות, צנון, ברוקולי, בצל..."

"עגבניות, ברוקולי, בצל, תפוחי אדמה סגולים, תפוחי אדמה לבנים," זמזם הילד.

"עלי לפת..."

"אמא, איפה ג'ורג'?" הוא שאל.

"הוא עזב אותנו לפני שבועיים."

"למה ג'ורג' עזב אותנו?" הוא שאל.

"הוא התבגר. האוֶול תמיד מחליף את הנער כל שנתיים."

"אה."

"עלי לפת," היא המשיכה, "שוב תפוחי אדמה, סלק... מורי, מה דעתך לבקר אצל סבא ודודה אַיידה אם הם יזמינו אותנו? אני רוצה שתבלה יפה מאוד בחופש הזה, חומד — היית ילד טוב מאוד, אבל הרי מר אברהמס אדם טוב מאוד. אתה יודע שאבא למד בבית הספר שלו, ואנחנו שולחים אותך גם לפנימייה שאבא למד בה — לסנינגטון — כדי שתגדל להיות כמו אבא שלך בכל המובנים."

יפחה קטעה את דבריה.

"מורי, חמוד... "

הילד התייפח.

"מחמדי, מה קרה?"

"אני לא יודע... אני לא יודע..."

"למה, מוריס...?"

הוא הניע את ראשו מצד לצד. היא התעצבה משום שלא עלה בידה לשמח אותו והתחילה גם היא לבכות. הבנות יצאו במרוצה וקראו בקול, "אמא, מה קרה למוריס?"

"די, לא," הוא יילל. "קיטי, לכי..."

"הוא עייף מדי," אמרה גברת הול — ההסבר שלה לכל דבר.

"אני עייף מדי."

"בוא לחדר שלך, מורי... מתוק שלי, זה באמת נורא לא נעים."

"לא... אני בסדר." הוא חשק את שיניו והגוש הענקי של הצער שעלה על פני השטח והשתלט עליו החל לשקוע. הוא הרגיש שהצער יורד אל תוך לבו עד שלא חש בו יותר. "אני בסדר." הוא הביט סביבו בפראות ומחה את עיניו. "אולי נשחק בדמקה סינית." עוד לפני שהכלים נערכו על הלוח חזר לדבּר כמקודם. ההתמוטטות הילדותית תמה.

הוא ניצח את אֵיידה, שהעריצה אותו, ואת קיטי, שלא העריצה אותו, ואחר כך יצא שוב בריצה לגן לבקר את הרכָּב. "מה שלומך, מר האוול, מה שלום גברת האוול? מה שלומך, גברת האוול," וכן הלאה, ודיבר בקול אדנותי, שהיה שונה מזה שפנה בו אל אנשים ממעמד גבוה יותר. לאחר מכן שינה אותו בחזרה, "זה לא הגנן החדש?"

"כן, אדון מוריס."

"ג'ורג' היה מבוגר מדי?"

"לא, אדון מוריס. הוא רצה להתקדם."

"אה, אתה מתכוון, שהוא התפטר."

"נכון."

"אמא אמרה שהוא היה מבוגר מדי, ושאתה פיטרת אותו."

"לא, אדון מוריס."

"ערימות העצים שלי ישמחו," אמרה גברת האוול. מוריס והגנן הקודם נהגו להשתובב בתוכן.

"אלה ערימות העץ של אמא, לא שלך," אמר מוריס ונכנס הביתה. מר האוול וגברת האוול לא נעלבו, אף כי בינם לבין עצמם העמידו פנים שנעלבו. הם היו משרתים כל חייהם ורצו שהג'נטלמן יהיה סנוב. "כבר עכשיו יש לו גישה נכונה," הם סיפרו לטבחית. "בדיוק כמו לאבא שלו."

בני הזוג בארי, שבאו לארוחת ערב, החזיקו באותה דעה. ד"ר בארי היה ידיד ותיק, או למעשה שכן של המשפחה, וגילה בה עניין מסויים. איש לא היה יכול לגלות עניין עמוק במשפחת הול. הוא נטה חיבה לקיטי — היה בה שמץ של תעוזה — אבל הבנות כבר היו במיטות, ואחר כך הוא אמר לאשתו שמוטב היה שגם מוריס היה במיטה. "ונשאר שם כל חייו. וזה מה שהוא יעשה. כמו אבא שלו. מי צריך אנשים כאלה?"

כשמוריס נכנס לבסוף למיטה, זה היה באי־רצון. החדר הזה תמיד הפחיד אותו. הוא היה גבר שבגברים כל הערב, אבל מיד אחרי שאמו נישקה אותו נשיקת לילה טוב הציף אותו הרגש המוכר. הבעיה היתה במראָה. לא הפריע לו לראות בה את פניו, גם לא הצל שהטיל על התקרה, אבל כן הפריע לו לראות במראה את בבואת הצל שלו מהתקרה. הוא נהג להציב את הנר בצורה שתמנע את השילוב הזה, ואז דרבן את עצמו להעז ולהחזיר את הסדר לקדמותו והיה נלפת פחד. הוא ידע מה פשר הדבר, זה לא הזכיר לו משהו נורא. אבל הוא פחד. בסופו של דבר היה מכבה את הנר ומזנק למיטה. הוא כן היה מסוגל לשאת חשכה מוחלטת, אבל לחדרו היה חיסרון נוסף, והוא שמחוץ לחלונו היה פנס רחוב. בלילות טובים לא היה כל דבר מאיים באור שחדר מבעד לווילונות, אבל לפעמים נפלו על הרהיטים כתמים דמויי גולגולות. לבו הלם בפראות והוא שכב מוכה אימה אף שהיה בקרב בני ביתו שישנו בסמוך.

כשפקח עיניים כדי לראות אם הצללים קטנו, הוא נזכר בג'ורג'. משהו זע במצולות לבו העמוקות. הוא לחש, "ג'ורג', ג'ורג'." מי היה ג'ורג'? סתם אחד — משרת פשוט. אמא ואֵיידה וקיטי היו חשובות בהרבה. אבל הוא היה קטן מכדי להעלות את הטענה הזו. הוא אפילו לא ידע שברגע שנכנע לצער הזה, הוא התגבר על רוחות הרפאים ונרדם.

3

פנימיית סנינגטון היתה השלב הבא במסלול חייו של מוריס. הוא עבר אותו בלי למשוך תשומת לב. הוא לא היה טוב בלימודים, אף כי טוב מכפי שהעמיד פנים, גם לא טוב במיוחד בספורט. אם אנשים הבחינו בו הם חיבבו אותו, כי היו לו פנים מאירות וידידותיות והוא היה קשוב לתשומת לב. אבל היו בנים רבים מאוד מהטיפוס שלו — הם היו עמוד השדרה של בית הספר, ואיננו יכולים להבחין בכל חוליה וחוליה. הוא עשה את הדברים הרגילים — רותק בתור עונש, הולקה פעם אחת, עלה מכיתה לכיתה במגמה הקלאסית עד שנותר תלוי על בלימה בכיתה השישית, והוא נעשה תלמיד אחראי בבניין המגורים שלו ואחר כך תלמיד אחראי בבית הספר ואחד מחמישה־עשר השחקנים הפותחים בנבחרת הראגבי. אף על פי שהיה מגושם, הוא ניחן בכוח ובחוסן גופני. בקריקט הצלחתו היתה פחותה. כיוון שהציקו לו כשהיה חדש, הוא הציק לתלמידים אחרים כשנראו אומללים או חלשים, לא כי הוא היה אכזרי אלא כי זה היה מקובל. בסך הכול, הוא היה תלמיד בינוני בבית ספר בינוני והותיר אחריו רושם חיובי קלוש. "הול? רק רגע, מי זה היה הול? אה, כן, אני זוכר, די בריא וערני."

מתחת לכל אלה הוא היה מבולבל. הוא איבד את הצלילות הבוגרת־קודם־זמנה של הילד, שמשנה צורה ומבארת את היקום ומציעה תשובות המגלות תפישׂה ויופי פלאיים. "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים..." אבל לא מפי הנער בן השש־עשרה. מוריס שכח שהוא היה אי־פעם חסר מין, ורק בבגרותו התחוור לו עד כמה אמיתיות וברורות היו התחושות של ראשית ימיו. עכשיו שקע עמוק מתחתיהן, כי הוא ירד אל גיא צל־חיים, ששכן בין הרים שפלים לאדירים, ובלי לנשום את ערפיליו אין איש יכול לעבור דרכו. הוא גישש בתוכו זמן רב יותר מרוב הנערים.

במקום שבו הכול אפלולי ועלום, ההקבלה הטובה ביותר היא חלום. למוריס היו שני חלומות בבית הספר, והם שיְפָרשוּ אותו.

בחלום הראשון הוא הרגיש כעס רב. הוא שיחק בכדורגל נגד מישהו חסר זהות, שנוכחותו קוממה אותו. הוא עשה מאמץ, וחסר הזהות נהפך לג'ורג', אותו שוליית גנן. אבל היה עליו להיזהר, וַלא ישוב חסר הזהות ויופיע. ג'ורג', שהיה עירום ודילג מעל ערימות העצים, התקדם לקראתו במגרש. "אני אשתגע אם הוא יֵלך עכשיו לכיוון לא נכון," אמר מוריס, ובדיוק ברגע שהם עמדו פנים אל פנים זה מול זה, זה מה שקרה, ואכזבה מרה העירה אותו. הוא לא קישר אותה עם העצות לחיים שקיבל ממר דוסי, ועוד פחות מזה עם חלומו השני, אבל הוא חשב שהוא עומד לחלות, ואחר כך שזה איכשהו עונש על משהו.

קשה יותר לתאר את החלום השני. לא התרחש בו דבר. החולם בקושי ראה פנים, בקושי שמע קול שאמר, "זה החבר שלך," ולא יותר אך מילא אותו ביופי ולימד אותו עדנה. הוא היה מוכן למות למען חבר כזה, הוא היה מניח לחבר כזה למות למענו, הם יקריבו כל קורבן זה למען זה, והעולם יהיה חשוב כקליפת השום, לא מוות ולא מרחק ולא כעס יוכלו להפריד ביניהם, כי "זה החבר שלי". זמן קצר אחר כך הוא עבר בכנסייה את טקס הקונפירמציה וניסה לשכנע את עצמו שהחבר הוא בוודאי ישו, אבל למשיח היה זקן מדובלל. אולי זה אל יווני, כמו באיורים של המילון הקלאסי? התקבל יותר על הדעת, אבל הכי התקבל על הדעת שזה היה סתם גבר כלשהו. מוריס מנע מעצמו להמשיך ולהגדיר את חלומו. הוא גרר את החלום אל החיים כמיטב יכולתו. הוא לעולם לא יכיר את הגבר הזה ולא ישמע שוב את הקול הזה, ואף על פי כן הם נעשו אמיתיים יותר מכל דבר שהכיר, ולמעשה...

"הול! שוב חולם! מאה שורות!"

"המורה... אה! מושא עקיף."

"שוב חולם. מאוחר מדי."

...למעשה ימשכו אותו בחזרה אליהם לאור היום ויורידו עליהם מסך. ואז היה חוזר וגומע את הפנים ואת שלוש המילים והיה מגיח מלא כולו בעדנה ובכיסופים ומסביר פנים לכולם, כי זאת היתה המשאלה של חברו, ומשתדל להיות טוב, כדי שחיבתו של חברו אליו תגבר. אבל בכל האושר הזה התערבבה גם אומללות משום־מה. הוא דימה באותה מידה של ודאות שאין לו חבר כזה ושיש לו, והוא היה מוצא לעצמו מקום מבודד להזיל דמעות ומייחס אותן למאה השורות ההן.

אפשר אפוא להבין את חייו הכמוסים של מוריס. הם היו פראיים בחלקם, אידיאליים בחלקם, כמו חלומותיו.

מיד כשגופו התפתח, הוא נעשה מופקר. הוא שיער שנחתה עליו קללה מיוחדת, אבל לא הצליח להתאפק ואפילו בעת שקיבל את לחם הקודש צצו במוחו מחשבות מגונות. האווירה בבית הספר היתה טהורה — כלומר, בדיוק לפני בואו התחוללה שם שערורייה איומה. הכבש השחור סולק, בשאר רדו באימונים מפרכים ביום וגזרו עליהם משטר חסר רחם בלילה, לכן למזלו או לחוסר מזלו לא היתה לו כמעט הזדמנות להחליף חוויות עם חבריו ללימודים.

היה בו צימאון לזימה, אבל הוא שמע מעט ותרם עוד פחות, ותועבותיו העיקריות נעשו ביחידות. ספרים: ספריית בית הספר היתה ללא רבב, אבל כשהיה אצל סבו נתקל בספרו הלא מצונזר של מרטיאליס ובוסס בתוכו באוזניים בוערות. מחשבות: היה לו אוסף קטן ומלוכלך. מעשים: הוא חדל מאלה אחרי שהחידוש פג כיוון שגילה שהם מתישים יותר משהם מענגים אותו.

והכול, אם אפשר להבין, התרחש מתוך טשטוש חושים. מוריס נרדם בגיא הצֵל, הרבה מתחת לפסגות של רכס זה או אחר, ולא ידע זאת וגם לא שחבריו ללימודים רדומים כמותו.

המחצית האחרת של חייו נראתה רחוקה מרחק אינסופי מפריצוּת. כשעלתה קרנו בבית הספר, הוא בחר לו בכל פעם נער לסגוד לו. כשהנער הזה, אם צעיר ואם מבוגר ממנו, היה נוכח, הוא צחק בקול רם, דיבר דברי הבל ולא היה מסוגל להתרכז בלימוד. הוא לא העז להיות חביב — זה לא היה נהוג — ועוד פחות מזה לבטא את התפעלותו במילים. וכעבור זמן קצר היה הנערץ מתנער ממנו ולא נותר לו אלא להתמרמר. אלא שהיו לו נקמות משלו. לפעמים ילדים אחרים העריצו אותו, וכשהוא נוכח בכך, התנער מהם. במקרה אחד היתה ההערצה הדדית, שניהם ערגו בלי לדעת לְמה, אבל התוצאה היתה זהה. בתוך כמה ימים הם רבו. הכאוס הזה הסתכם כולו בשני הרגשות של יופי ושל עדנה שהרגיש לראשונה בחלום. אלה צמחו משנה לשנה, אך לבלבו כמו צמחים שמגדלים רק עלים ואין בהם זכר לפרח. לקראת סיום לימודיו בסנינגטון פסקה הצמיחה. מעצור, שתיקה, נפלו על התהליכים הסבוכים, ובמורך לב רב החל העֶלֶם להתבונן סביבו.

4

הוא היה כמעט בן תשע־עשרה.

ביום של חלוקת הפרסים למצטיינים הוא עמד בבית הספר על הבמה ודקלם ביוונית נאום שחיבר בעצמו. האולם היה מלא מפה לפה בתלמידים ובהוריהם, אבל מוריס פנה כביכול אל ועידת השלום בהאג והוכיח אותה על משוגותיה. "מה לך הטיפשות הזו, הוֹ אנדרֶס אֶאוּרופֶּנאיקי***, כי תדבר על מיגור המלחמה? וכי מה? האין אָרס בנו של זאוס עצמו? יתר על כן, המלחמה מעניקה לך חוסן והזדמנות להפעיל את איבריך, שאכן אינם שונים מאלה של יריבי." היוונית היתה דלה — מוריס זכה בפרס בזכות הרעיון, וגם זה בקושי. המורה הבוחן נטה לטובתו כי הוא עמד לסיים את בית הספר והיה בחור הגון, ויתר על כן, עמד לצאת לקיימברידג', ושם ספרי פרס על המדף בחדרו יסייעו לפרסומו של בית הספר. לקול מחיאות כפיים סוערות הוא זכה אפוא בספר "ההיסטוריה של יוון" מאת ג'ורג' גְרוט. כשהוא שב למקומו לצד אמו, התחוור לו שהוא חזר ונעשה פופולרי ושאל את עצמו כיצד. מחיאות הכפיים נמשכו והפכו לתשואות. אֵיידה וקיטי הלמו כף אל כף במרץ בפנים סמוקות בקצה האולם. כמה מחבריו, שגם הם סיימו את בית הספר, קראו "נאום". זה היה דבר יוצא דופן, וההנהלה היסתה את הקוראים, אבל המנהל בכבודו ובעצמו קם ואמר כמה מילים. הול הוא אחד מהם, וכך יהיה תמיד. המילים נאמרו בצדק. בית הספר הריע, לא כי מוריס היה משכמו ומעלה אלא כי הוא היה ממוצע. בית הספר היה יכול להלל את עצמו בדמותו. לאחר מכן אנשים מיהרו אליו ואמרו, "כל הכבוד, בן אדם," ברגשנות לא מבוטלת, ואפילו, "החור הזה יהיה מי אפסיים בלעדיך." בנות משפחתו היו שותפות לניצחון. בביקורים קודמים הוא גילה כלפיהן סלידה. "צר לי, אִמי הורתי, אבל את והבנות תצטרכו ללכת לחוד" היו דבריו כשהן ניסו לחבור אליו בבוץ ובתהילה אחרי משחק כדורגל. אֵיידה בכתה. עכשיו שוחחה אֵיידה ברהיטות לא מבוטלת עם ראש התלמידים, וקיטי כובדה בעוגה, ואִמו הקשיבה לאשתו של המורה שהיה אב הבית שלו, שדיברה על האכזבות שבהתקנת הסקה של אוויר חם. לפתע שררה הרמוניה בין כולם ובכול. האם זה העולם?

במרחק־מה הוא ראה את ד"ר בארי, השכן שלהם, שקלט את מבטו וקרא אליו בדרכו המבהילה, "ברכות, מוריס, על הניצחון. מרשים! אני שותה לכבודו מהספל הזה" — הוא רוקן אותו — "של תה איום ונורא."

מוריס צחק וניגש אליו בתחושת אשם ניכרת, כי מצפונו נקף. ד"ר בארי ביקש ממנו להתיידד עם אחיין קטן, שהחל ללמוד בבית הספר באותו שליש, אבל הוא לא עשה מאום — זה לא היה נהוג. עכשיו, אחרי שכבר איחר את המועד והרגיש את עצמו גבר, הוא הצטער שלא היה לו יותר אומץ.

"ומה השלב הבא במסלול המנצחים שלך? קיימברידג'?"

"ככה אומרים."

"ככה אומרים, הה? ומה אתה אומר?"

"אני לא יודע," אמר הגיבור ברוח טובה.

"ואחרי קיימברידג' מה? הבורסה?"

"אני מניח... השותף של אבא שלי אמר שיכניס אותי אם הכול יתנהל כשורה."

"ואחרי שהשותף לשעבר של אבא שלך יכניס אותך, מה? אישה יפה?"

מוריס שוב צחק.

"מי יציג את מוריס השלישי לעולם הממתין בציפייה? ואחר כך זִקנה, נכדים ולבסוף חבצלות. אז זאת התפישׂה שלך באשר לחיים. יפה, שלי לא כזאת."

"מה התפישׂה שלך, דוקטור?" קראה קיטי.

הוא העביר את מבטו אליה. "לעזור לחלשים ולתקן עוולות, יקירתי," הוא השיב.

"אני בטוחה שזאת התפישׂה של כולנו," אמרה אשתו של אב הבית, וגברת הול הסכימה.

"לא, לא נכון. וגם אני לא עקבי בה, וַלא, הייתי משגיח על דיקי שלי במקום להתעכב פה ולטבול בזוהר."

"בבקשה תביא את דיקי היקר להגיד שלום," ביקשה גברת הול. "גם אבא שלו כאן?"

"אמא!" לחשה קיטי.

"כן. אחי מת בשנה שעברה," אמר ד"ר בארי. "המקרה הפעוט פרח מזיכרונך. המלחמה שבה הוא הפעיל את איבריו לא העניקה לו חוסן, כפי שמוריס מניח. הוא חטף פגז בבטן."

הוא נפנה מהם.

"נראה לי שמר בארי נעשה ציני," העירה אֵיידה. "לדעתי הוא מקנא." היא צדקה. ד"ר בארי, שהיה בימיו שובר לבבות, אכן רחש טינה לתהלוכת הגברים הצעירים. מוריס המסכן נתקל בו פעם נוספת. הוא נפרד לשלום מאשתו של אב הבית, שהיתה אישה נאה ואדיבה מאוד כלפי הבנים הבוגרים. הם לחצו ידיים בחמימות. כשמוריס התרחק הוא שמע את דבריו של ד"ר בארי, "כן, מוריס. צעיר שאין לעמוד בפניו באהבה כמו במלחמה," וקלט את מבטו הציני.

"אני לא מבין למה אתה מתכוון, דוקטור בארי."

"אה, אתם הצעירים! אתם התמימות בהתגלמותה בימים אלה. לא מבין למה אני מתכוון! מצטנע כעלמה! דבּר ביושר, בן אדם, דבּר ביושר. לא תוליך שולל אף אחד. הלב הגלוי הוא הלב הטהור. אני איש רפואה ואני איש זקן, ואני אומר לך את זה. גבר ילוד אישה חייב לחבור לאישה למען המשכיות המין האנושי."

מוריס נעץ עיניים באשתו של אב הבית, נתקף גל של סלידה ממנה והסמיק כסלק: הוא נזכר בשרטוטים של מר דוסי. תחושה — שלא היה בה דבר מן היופי של תוגה — צצה ועלתה במוחו, התגלתה בחוסר חִנה ושקעה. מה טבעה המדויק הוא לא שאל את עצמו, כי טרם הגיעה שעתו, אבל הרמז היה מזעזע, ולמרות היותו גיבור, הוא השתוקק לחזור ולהיות ילד קטן ולשוטט לנצח ליד הים נטול הצבע במצב של ספק־ערוּת. ד"ר בארי המשיך להטיף לו מוסר, ובמסווה של התנהגות ידידותית אמר דברים רבים שהכאיבו לו.

5

הוא בחר בקולג' שלמדו בו צ'פמן, החבר העיקרי שלו מהפנימייה, ועוד כמה מבוגרי סנינגטון, ובשנה הראשונה ללימודיו זימנו לו חיי האוניברסיטה רק מעט מאוד דברים שלא היו מוכרים לו. הוא השתייך לחוג של חברים ותיקים והם עסקו יחד בספורט, אכלו ארוחות צהריים ושתו תה מנחה, שמרו על מנהגיהם הקרתניים ועל עגת הדיבור שלהם, ישבו זה ליד זה באולם בסעודת הערב המשותפת והתהלכו שלובי זרועות ברחובות. מדי פעם בפעם הם השתכרו והתפארו ברמיזות בענייני נשים, אך זווית הראייה שלהם נותרה כזאת של תלמידים מתבגרים, וחלקם החזיקו בה כל חייהם. לא היתה כל מחלוקת בינם ובין הסטודנטים האחרים, אבל כיוון שהיו צמודים מדי זה לזה לא יכלו להיות פופולריים, כיוון שהיו בינוניים מדי לא יכלו להנהיג, ולא היה להם עניין להמר ולהכיר בחורים שבאו מבתי ספר אחרים. כל זה התאים למוריס. הוא היה עצל מטבעו. אמנם אף אחד מקשייו לא נפתר, אך גם לא נוסף קושי, וגם זה היה משהו. האֵלֶם נמשך. תאוות בשרים הטרידה פחות את מחשבותיו. הוא עמד דוּמם בחשכה במקום לגשש סביבו, כאילו זו היתה התכלית שלשמה התכוננו הגוף והנפש במאמצים רבים כל כך.

בשנה השנייה חלה בו תמורה. הוא עבר להתגורר בקולג', והקולג' החל לעכל אותו. הימים אולי עברו עליו כמקודם, אבל אחרי שסגרו עליו השערים בלילה, החל תהליך חדש. עוד בשנת הלימודים הראשונה גילה את התגלית החשובה, שגברים מבוגרים נוהגים בנימוס זה בזה אלא אם כן יש סיבה לנהוג להפך. כמה אנשים מהשנה השלישית באו לבקרו במגוריו. הוא ציפה שישברו את הצלחות ויזלזלו בתמונת אִמו, אבל הם לא עשו דבר מאלה, ולפיכך חדל לתכנן כיצד ביום הימים ישבור את החפצים שלהם וחסך לעצמו זמן. והתנהגותם של הפרופסורים היתה ראויה לציון פי כמה. מוריס רק חיכה לאווירה כזאת כדי להתרכך בעצמו. הוא לא נהנה לנהוג באכזריות ובגסות רוח. הן היו מנוגדות לטבעו. אלא שבבית הספר הן היו חיוניות ובלעדיהן היה עלול לטבוע, והוא שיער שהן יהיו חיוניות עוד יותר בשדה הקרב הגדול יותר של האוניברסיטה.

תגליותיו התרבו פלאים מאז שעבר לגור בתוך הקולג'. התברר שהאנשים חיים. עד כה הניח שהם מה שהעמיד פנים שהוא — גזירי קרטון שטוחים ומוחתמים בדוגמה שגרתית — אבל כשטייל בחצרות בערבים וראה מבעד לחלונות בחורים שרים ואחרים מתווכחים ואחרים שקועים בספרים, הוא השתכנע גם ללא תהליך הגיוני שהם בני אדם עם רגשות דומים לרגשותיו. הוא לא חי בגילוי לב מאז בית הספר של מר אברהמס, ולמרות דבריו של ד"ר בארי גם לא התכוון להתחיל בכך. עם זאת הוא נוכח לדעת שבעת שהוליך שולל את זולתו, גם הוא הוּלך שולל וראה באנשים בטעות את היצורים הריקים, כפי שביקש הוא עצמו להיראות בעיניהם. לא, גם להם היה פְּנים. "אבל, אלוהים, לא פְּנים כמו שלי." ומאז שראה בבני אדם אחרים דבר ממשי, נעשה מוריס ענו ומודע לחטא: בכל הבּריאה לא יכול להיות ולו אדם אחד נקלה כמותו. אין פלא שהוא העמיד פנים שהוא פיסת קרטון. אם יכירו אותו כמות שהוא ירדפו אותו עד חורמה ויגרשו אותו מן העולם. אלוהים, שהיה בעיקרו ערכאה רחבה מדי, לא הדאיג אותו: הוא לא העלה בדעתו גינוי מרתיע מזה של ג'ואי פֶאנשוֹ, נניח, שהתגורר בחדר שמתחתיו, ולא גיהינום מר כנידוי.

זמן קצר לאחר התגלית הזו הוא הלך לארוחת צהריים עם הדיקן, מר קורנווֹליס.

היו עוד שני אורחים, צ'פמן, ובוגר מקולג' טריניטי, קרובו של הדיקן, בשם ריזלי. ריזלי היה כהה, גבוה ומוחצן. הוא עשה מחוות מוגזמות כשהוצג, וכשדיבר, וזה היה ללא הפסקה, השתמש בסופרלטיבים חזקים אך לא גבריים. צ'פמן קלט את מבטו של מוריס והרחיב את נחיריו כהזמנה לפתיחת חזית נגד המכר החדש. מוריס חשב קודם להמתין קצת. הוא נטה פחות ופחות לפגוע בזולת, ונוסף על כך לא היה בטוח שהוא סולד מריזלי אף על פי שהיה אמור ובעוד רגע יהיה. לפיכך צ'פמן העז בכוחות עצמו. לאחר שהתברר לו מהי המוזיקה האהובה על ריזלי הוא החל לזלזל בה באומרו, "אני לא אחד שמתנשא על אחרים," וכיוצא בזה.

"אני כן!"

"אתה כן? אם ככה אפרוש ברשותכם."

"בוא איתנו, צ'פמן, אתה צריך לאכול," קרא מר קורנווליס, וכך הבטיח לעצמו בידור בארוחת הצהריים.

"אני מניח שמר ריזלי לא יבוא. בגלל שעצבנתי אותו בַּרמת דיבור הנמוכה שלי."

הם התיישבו, וריזלי פנה אל מוריס והצטחק ואמר, "אני פשוט לא מצליח למצוא איזושהי תשובה לזה." בכל אחד מהמשפטים שלו הוא הדגיש בחוזקה מילה אחת. "זה משפיל מאוד. ‘לא' לא מתאים. ‘כן' לא מתאים. אז מה אפשר לעשות?"

"מה דעתך לא להגיד שום דבר?" אמר הדיקן.

"לא להגיד שום דבר? איום ונורא. אתה מטורף כנראה."

"אתה תמיד מדבר, אם מותר לשאול?" הקשה צ'פמן.

ריזלי אמר שכן.

"ולא נמאס לך אף פעם?"

"אף פעם."

"ולאנשים אחרים לא נמאס ממך?"

"אף פעם."

"זה מוזר."

"אל תטען שנמאס לך ממני. לא אמת, לא אמת, אתה מחייך."

"גם אם כן, זה לא אליך," אמר צ'פמן, שהיה חמום מזג.

מוריס והדיקן צחקו.

"אני שוב תקוע. כמה מפליאים קשיי השיחה."

"נראה לי שאתה מסתדר יותר טוב מרובנו," ציין מוריס. הוא לא דיבר עד כה, וקולו, שהיה נמוך אבל נרגן מאוד, עורר רעד בריזלי.

"ברור מאליו. זה הצד החזק שלי. זה הדבר היחיד שחשוב לי, שיחה."

"ברצינות?"

"כל מה שאני אומר הוא ברצינות." ומוריס ידע איכשהו שזה נכון. הוא התרשם מיד שריזלי רציני. "ואתה רציני?"

"אל תשאל אותי."

"אז תדבר עד שתיעשה רציני."

"הבלים," רטן הדיקן.

צ'פמן פרץ בצחוק סוער.

"הבלים?" הוא שאל את מוריס, והוא, כשקלט את העניין, השיב, אם הובן נכון, שמעשים חשובים ממילים.

"מה ההבדל? מילים הן מעשים. אתה טוען שחמש הדקות האלה בדירה של קורנווליס לא עשו לך שום דבר? אתה תשכח אי־פעם שפגשת אותי, למשל?"

צ'פמן נחר בבוז.

"אבל הוא לא ישכח, וגם אתה לא. ובכל זאת אומרים לי שהיינו צריכים לעשות משהו."

הדיקן נחלץ לעזרתם של שני בוגרי סנינגטון. הוא אמר לבן דודו הצעיר, "הטענה שלך בעניין הזיכרון לא מבוססת. אתה מבלבל בין מה שחשוב למה שמרשים. אין ספק שצ'פמן והול יזכרו תמיד שהם פגשו אותך..."

"וישכחו שזאת קציצה. בהחלט."

"אבל הקציצה מועילה להם במשהו, ואילו אתה לא."

"אוֹבְּסְקוּרַנְטִיסְט שכמותך!"

"זה בדיוק כמו ספר," אמר צ'פמן," מה דעתך, הול?"

"כוונתי," אמר ריזלי, "וכוונתי ברורה לחלוטין, שהקציצה משפיעה על החיים התת־מודעים שלכם, ואני על החיים המודעים שלכם, ולכן אני לא רק מרשים יותר מהקציצה אלא גם חשוב ממנה. הדיקן שלכם, ששרוי בחשכת ימי הביניים ורוצה שגם אתם תעשו כמוהו, מעמיד פנים שרק התת־מודע, רק החלק בכם שאפשר לגעת בו בלי ידיעתכם, חשוב, ומדי יום הוא מפיל תנומה..."

"די, שתוק," אמר הדיקן.

"אבל אני מבְּנֵי הָאוֹר..."

"די, שתוק." והוא הפנה את השיחה לפסים יומיומיים. ריזלי לא היה אנוכי, אף כי כל הזמן דיבר על עצמו. הוא לא נכנס לדבריו של איש. הוא לא העמיד פנים שהוא אדיש. בזינוקים של דולפין הוא התלווה אליהם לכל אשר הלכו בלי לעכב אותם בדרכם. הוא השתעשע, אבל ברצינות. היה חשוב לו ההלוך ושוב, כפי שלהם היה חשוב להתקדם, והוא נהנה להימצא במחיצתם. כמה חודשים קודם לכן היה מוריס מסכים עם צ'פמן, אבל עכשיו היה בטוח שלבחור יש פְּנים והתלבט אם להמשיך להתראות איתו. הוא היה מרוצה שלאחר סיום הארוחה ריזלי המתין למטה ליד המדרגות ואמר, "לא הבחנתם. הבן דוד שלי לא התנהג כמו בן אנוש."

"הוא מספיק טוב בשבילנו, זה מה שיש לי להגיד," התפרץ צ'פמן. "הוא חביב ביותר."

"בדיוק. כאלה הם הסריסים." והוא נעלם.

"שייקח אותי..." הכריז בן שיחו, אבל הריסון העצמי הבריטי דיכא את ההמשך. הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו. אין לו התנגדות לחומר נועז במידה סבירה, אמר למוריס, אבל זה כבר יותר מדי, זאת גסות לשמה, התנהגות לא ג'נטלמנית, לא ייתכן שהבחור הזה למד בבית ספר פרטי. מוריס הסכים איתו. בן אדם יכול לכנות את בן דודו חֶריון אבל לא סריס. סגנון בזוי! ואף על פי כן היה משועשע, ובעתיד, בכל פעם שנקרא אל הדיקן, עלו במוחו מחשבות שובבות ולא יאות עליו.

6

בכל אותו יום ולמחרת תכנן מוריס איך להתראות שוב עם העוף המוזר הזה. הסיכויים היו קלושים. הוא לא רצה ללכת לבקר סטודנט מהשנה האחרונה, והם למדו בקולג'ים שונים. אחרי ששאל נודע לו כי ריזלי מוכר היטב בהתאחדות הסטודנטים, והוא הלך למפגש הוויכוח של יום שלישי בתקווה לשמוע אותו — אולי יהיה קל יותר להבין אותו בציבור. הוא לא נמשך אל הבחור במובן זה שרצה בו כחבר, אבל כן הרגיש שריזלי יוכל לעזור לו — איך, הוא לא הבהיר לעצמו. הכול היה ערטילאי מאוד, כי ההרים עדיין האפילו על מוריס. ריזלי, שדילג בביטחון על הפסגה, אולי יושיט לו יד.

מהתאחדות הסטודנטים יצא בידיים ריקות, ותגובתו היתה קשה. הוא לא רוצה עזרה מאיש, הכול בסדר אצלו. חוץ מזה, אף אחד מחבריו לא יסבול את ריזלי, והוא חייב להישאר נאמן לחבריו. אבל התחושה חלפה עד מהרה, ואז נכסף עוד יותר להיפגש איתו. כיוון שריזלי היה אדם מאוד לא רגיל, אולי גם הוא יכול להיות אדם לא רגיל וללכת אליו לביקור, בניגוד לכל המוסכמות של הסטודנטים? הרי "צריך להיות אנושי", וללכת לביקור זה דבר אנושי. מוריס, שנדהם מאוד מן התגלית החליט לנהוג אף הוא כבוהמיין, ולהיכנס לחדר באמירה שנונה בנוסח ריזלי. "יגעת ולא מצאת תאמין," היה אחד הרעיונות שלו. הרעיון לא נשמע מוצלח במיוחד, אבל בפגישתם נהג ריזלי בשום שכל ולא הניח לו להרגיש כמו טיפש, ולכן אם לא תנוח עליו ההשראה ולא יימצא לו משהו מוצלח יותר, ידקלם את זה, ואת כל היתר ישאיר למזל.

כי זאת נעשתה הרפתקה. האדם הזה, שאמר שצריך "לדבר, לדבר" עורר במוריס סערה חסרת פשר. לילה אחד, קצת לפני עשר, הוא נכנס בחשאי לקולג' טריניטי וחיכה בחצר המרכזית עד שהשערים נסגרו מאחוריו. כשהרים את מבטו הבחין בלילה. ככלל, הוא היה אדיש ליופי, אבל "איזה מפגן של כוכבים!" הוא חשב. ואיך התיזה המזרקה, כשצלצולי הפעמונים גוועו, והשערים והדלתות בכל רחבי קיימברידג' ננעלו. הוא היה מוקף באנשי טריניטי — כולם בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי ותרבותי. הידידים מהחוג של מוריס לגלגו על טריניטי, אבל הם לא יכלו להתעלם מהזוהר מלא הבוז של הקולג', אף לא להכחיש את העליונות שהקולג' אפילו אינו טורח לאשר. מוריס בא לקולג' בלי ידיעתם, בענווה, כדי לבקש את עזרתו. דבר השנינה שלו דהה באווירתו ולבו הלם בפראות. הוא התבייש ופחד.

מגוריו של ריזלי היו בקצהו של מסדרון קצר, וכיוון שלא היו בו מכשולים, הוא לא היה מואר, והאורחים גיששו לאורך הקיר עד שנתקלו בדלת. מוריס נתקל בה מהר מכפי שציפה — חבטה איומה במיוחד — וקרא, "אוף, לעזאזל" בקול רם כי המשקופים רעדו.

"יבוא," אמר קול. אכזבה המתינה לו. הדובר היה סטודנט מהקולג' שלו, דֶרהם שמו. ריזלי לא היה.

"אתה מחפש את מר ריזלי? שלום, הול!"

"שלום! איפה ריזלי?"

"אני לא יודע."

"טוב, לא חשוב. אני הולך."

"אתה חוזר לקולג'?" שאל דרהם בלי להרים את מבטו. הוא כרע על ברכיו ליד מגדל של תקליטי פיאנולה שניצב על הרצפה.

"נראה לי, כי הוא לא כאן. זה לא היה משהו מיוחד."

"חכה שנייה וגם אני אבוא. אני רק מארגן את ‘הסימפוניה הפתטית'."

מוריס התבונן בחדרו של ריזלי ושאל את עצמו אילו דברים נאמרו בו, ואז התיישב על השולחן והביט בדרהם. הוא היה גבר קטן — קטן מאוד — הליכותיו היו פשוטות, ופניו בהירות, והן הסמיקו כשמוריס צץ במפתיע. בקולג' יצאו לו מוניטין בזכות שכלו וגם בזכות בדלנותו. הדבר היחיד כמעט שמוריס שמע עליו היה, שהוא "יוצא יותר מדי", והפגישה הזאת בטריניטי אישרה זאת.

"אני לא מצליח למצוא את המארש," הוא אמר. "מצטער."

"בסדר."

"אני שואל אותם ממנו כדי להשמיע אותם על הפיאנולה של פאנשו."

"מִתחתַי."

"אתה כבר גר בקולג', הול?"

"כן, אני מתחיל את השנה השנייה."

"כן, כמובן, אני שלישית."

הוא דיבר בלי יהירות, ומוריס, ששכח את הכבוד הראוי לבכיר ממנו, אמר, "אתה נראה יותר כמו שנה ראשונה מאשר שלישית, אני חייב להגיד."

"אולי, אבל אני מרגיש כמו אם־אֵיי."

מוריס הביט בו בריכוז.

"ריזלי בחור נהדר," הוא המשיך.

מוריס לא השיב.

"ובכל זאת מוטב לצרוך אותו בכמויות קטנות."

"אבל זה לא מפריע לך לשאול ממנו דברים."

הוא הרים שוב את מבטו. "זה לא בסדר?" הוא שאל.

"אני סתם עושה צחוק, כמובן," אמר מוריס וירד מהשולחן. "מצאת כבר את המוזיקה הזאת?"

"לא."

"כי אני צריך לזוז." בעצם הוא לא מיהר, אבל לבו, שלא חדל לרגע להלום במהירות, האיץ בו לעשות משהו.

"טוב, בסדר."

לא לזה מוריס התכוון. "מה אתה צריך?" הוא אמר והתקרב.

"את המארש מ'הפתטית'..."

"זה לא אומר לי שום דבר. אז אתה אוהב מוזיקה בסגנון הזה."

"כן."

"הסגנון שלי הוא יותר ואלסים."

"גם שלי," אמר דרהם והישיר אליו מבט. בימים כתיקונם היה מוריס מסיט את מבטו, אבל במקרה זה הישיר מבט לעיניו של דרהם. ואז דרהם אמר, "יכול להיות שהפרק הזה נמצא בערימה ליד החלון. אני צריך לבדוק. זה לא ייקח הרבה זמן." מוריס אמר בהחלטיות, "אני צריך ללכת עכשיו."

"בסדר, אני אֶשָׁאר."

מוריס הבודד והמובס הלך. הכוכבים היטשטשו, הלילה נהפך לגשום. אבל בשער, בזמן שהשוער הלך להביא את המפתחות, הוא שמע מאחוריו צעדים מהירים.

"מצאת את המארש שלך?"

"לא, חשבתי במקום זה ללכת איתך."

מוריס הלך כמה צעדים בשתיקה ואמר, "בוא תן לי לסחוב חלק מזה."

" אני מסתדר מצוין."

"תן," הוא אמר בגסות וחטף את התקליטים שהיו תחובים מתחת לזרועו של דרהם. לא התנהלה כל שיחה אחרת. כשהם הגיעו לקולג' שלהם הלכו היישר לחדרו של פאנשו, כי היה זמן לטעום קצת מהמוזיקה לפני אחת־עשרה. דרהם התיישב ליד הפיאנולה. מוריס כרע על הברכיים לצדו.

"לא ידעתי שאתה שייך לחוגי האסתטיקה, הול," אמר המארח.

"אני לא — אני רוצה לשמוע מה הם זוממים."

דרהם התחיל ומיד הפסיק ואמר שבמקום זה יתחיל ב־4/5.

"למה?"

"כי זה יותר דומה לוואלס."

"לא משנה. תשמיע מה שאתה רוצה. אל תתחיל להחליף — חבל על הזמן."

אבל הפעם לא קיבל את מבוקשו. כשהוא הניח יד על הגלגל, דרהם אמר, "עזוב, אחרת זה ייקרע," והניח אכן את הפרק השני.

מוריס האזין למוזיקה ברוב קשב. היא מצאה חן בעיניו מאוד.

"אתה צריך לעמוד פה בצד," אמר פאנשו, שלמד ליד האח. "אתה צריך להתרחק ככל האפשר מהמכשיר."

"נראה לי... אולי אתה מוכן להשמיע את זה שוב, אם פאנשו לא מתנגד?"

"כן, תשמיע, דרהם. זה יופי של דבר."

דרהם סירב. מוריס הבחין שהוא לא גמיש. הוא אמר, "פרק זה לא כמו יצירה נפרדת — אי־אפשר לחזור עליו" — תירוץ לא מובן אבל תקף ככל הנראה. הוא השמיע את הלארגו, שהיה רחוק מיפה, ואחר כך כבר היתה השעה אחת־עשרה, ופאנשו הכין להם תה. הוא ודרהם התכוננו לאותן בחינות גמר של התואר ודיברו על ענייני לימודים, ומוריס הקשיב. התרגשותו לא שככה לרגע. הוא ראה שדרהם לא רק נבון, אלא שמוחו רגוע וסדור. הוא ידע מה הוא רוצה ללמוד, במה הוא חלש ועד כמה הסגל יכול לעזור לו. הוא לא האמין אמונה עיוורת במנחים ובהרצאות כמו מוריס וחוג חבריו וגם לא רחש להם את הבוז שהפגין פאנשו. "תמיד אפשר ללמוד משהו מאדם מבוגר, גם אם הוא לא קרא את הגרמנים המאוחרים." הם התווכחו מעט על סופוקלס, שהיה אז בשפל בתוכנית הלימודים, ודרהם אמר שזאת יומרנות להתעלם ממנו "אצלנו בתואר ראשון", ויעץ לפאנשו לקרוא שוב את "אַיאס" ולהתייחס לדמויות ולא לסופר. כך הוא ילמד יותר הן על דקדוק יווני והן על החיים.

מוריס הצטער על כל זה. הוא דווקא קיווה לגלות שהבחור לא מאוזן. פאנשו היה אדם גדול, הן בכוח והן במוח, והליכותיו היו נחרצות וגורפות. אבל דרהם הקשיב בלי להתרגש, ערער על השגוי וסמך את ידו על השאר. איזו תקווה היתה למוריס, שהיה כולו שגוי? דקירה של כעס חלפה בו. הוא זינק ממקומו, אמר לילה טוב אך בו־ברגע שהיה מעבר לדלת התחרט על חפזונו. הוא התכונן להמתין, לא על המדרגות עצמן כי זה נראה לו נלעג, אלא במקום כלשהו למטה, בין מרגלותיהן לחדרו של דרהם. כשיצא לחצר מצא את החדר ואפילו נקש על הדלת אף על פי שידע שהבעלים נעדר, הציץ פנימה והתבונן ברהיטים ובתמונות לאור האש שבערה באח. אחר כך התמקם על מעין גשרון בחצר. למרבה הצער הגשרון לא היה אמיתי, הוא גישר רק על קער קטן באדמה, שהאדריכל ניסה לנצל למען הרושם. כשהוא עמד עליו הרגיש כאילו הוא נמצא בסטודיו של צלם, והמעקה היה נמוך מכדי להישען עליו. ואף על פי כן, עם מקטרת בפה מוריס נראה טבעי למדי וקיווה שלא יֵרד גשם.

האורות היו כבויים, חוץ מאשר בחדרו של פאנשו. נשמע הצלצול של שתים־עשרה, ואחר כך רבע אחרי. אפשר שהוא ציפה לדרהם במשך שעה שלמה. לבסוף נשמע רעש במדרגות והדמות הקטנה והמטופחת יצאה בריצה עם הגלימה סביב הצוואר וספרים ביד. זה היה הרגע שלו חיכה, אלא שרגליו, כאילו מעצמן, הרחיקו אותו משם. דרהם הלך אל חדרו מאחוריו. ההזדמנות תכף תחלוף.

"לילה טוב," הוא צעק. קולו הצטרד והבהיל את שניהם.

"מי זה? לילה טוב, הול. מטייל לפני השינה?"

"כרגיל אצלי. אתה לא רוצה עוד תה, אני מניח?"

"אם אני רוצה? לא, אולי קצת מאוחר מדי לתה." ובנעימה די פושרת הוסיף, "אבל אולי אתה רוצה ויסקי?"

"יש לך?" פרצה השאלה ממוריס.

"כן... בוא תיכנס. אני גר פה, קומת קרקע."

"אה, כאן!" דרהם הדליק את האור. האש כמעט כבתה. הוא אמר למוריס לשבת וקירב אליו שולחן עם כוסות.

"תגיד כמה?"

"תודה — מכל הלב, מכל הלב."

"עם סודה או נקי?" הוא שאל בפיהוק.

"סודה," אמר מוריס. אבל הוא לא היה יכול להישאר שם, כי הבחור היה עייף והזמין אותו רק מתוך נימוס. הוא שתה וחזר אל חדרו, ושם הצטייד בהרבה טבק ויצא שוב לחצר.

עכשיו שררו בה שקט מוחלט וחושך מוחלט. מוריס התהלך חרש כה וכה על הדשא שיצאה תהילתו, ולִבו קרן. כל היתר בו נרדם אט־אט וראשית כול מוחו, האיבר החלש ביותר שלו. גופו הלך בעקבותיו ואחר כך נשאו אותו רגליו למעלה כדי לחמוק מן השחר. אבל לבו הואר ולא יכבה עוד, ולפחות דבר אחד בו היה ממשי.

למחרת בבוקר היה שלֵו יותר. קודם כול, הוא הצטנן כיוון שבלי שהרגיש נרטב בגשם עד לשד עצמותיו, נוסף על כך הוא איחר לישון עד כדי כך שהחמיץ את התפילה ושתי הרצאות. הוא התקשה להחזיר את חייו למסלולם. אחרי ארוחת הצהריים הוא החליף בגדים למשחק כדורגל, וכיוון שהיה לו זמן השתרע על הספה לישון עד לתה מנחה. אבל הוא לא היה רעב. אחרי שסירב להזמנה יצא לטייל בעיר, ראה בית מרחץ טורקי ונכנס אליו. בית המרחץ ריפא את הצינון, אבל בגללו שוב איחר להרצאה. כשהגיעה השעה לסעודת הערב הרגיש שאינו מסוגל להתייצב פנים אל פנים מול המון של בוגרי סנינגטון, ואף על פי שלא קיבל רשות, נעדר ממנה וסעד לבדו בהתאחדות הסטודנטים. הוא ראה שם את ריזלי, אבל בשוויון נפש. ואז החל שוב הערב, והוא גילה להפתעתו שהוא צלול מאוד והצליח ללמוד בשלוש שעות חומר של שש. הוא הלך לישון בשעה הרגילה והתעורר בריא ושמח מאוד. אינסטינקט כלשהו, עמוק מתחת לתודעתו, יעץ לו להניח לדרהם ולמחשבותיו על דרהם לנוח במשך יממה.

הם החלו להתראות זה עם זה מעט. דרהם הזמין אותו לארוחת צהריים ומוריס החזיר בהזמנה, אבל לא מהר מדי. זהירות שהיתה זרה לטבעו פעלה את פעולתה. מאז ומתמיד היה זהיר בעניינים פעוטים, אבל הפעם קנה המידה היה גדול. הוא נעשה דרוך, ואת כל פעולותיו באותו שליש של אוקטובר אפשר לתאר כמו בשדה קרב. הוא גילה את חולשותיו של דרהם וגם את חוזקו, ובעיקר הִרבה בשגרת אימונים.

אילו נאלץ לשאול את עצמו, "מה כל זה?" היה משיב, "דרהם הוא עוד אחד מאותם נערים שהתעניינתי בהם בבית הספר," אבל הוא לא נאלץ לשאול דבר והמשיך להתקדם בפה ונפש אטומים. כל יום על סתירותיו החליק אל התהום, והוא ידע שהוא כובש עוד שטח. דבר לבד מזה לא נחשב. אם השקיע בלימודים והיה חביב בחברה, היה זה רק תוצר לוואי, שהוא לא הקדיש לו כל תשומת לב. לעלות, להושיט יד למעלה אל ההר עד שיד תתפוס אותה, זו היתה התכלית שלמענה נולד. הוא שכח את ההתפרצות הרגשית בלילה הראשון ואת התאוששותו המוזרה אף יותר. היו אלה שלבים שהותיר מאחוריו. הוא אפילו לא העלה בדעתו רוך ורגש, השיקולים שלו בעניין דרהם נותרו קרים. הוא היה בטוח שדרהם לא סולד ממנו. וזה כל מה שרצה. כל דבר בעִתו. הוא אפילו לא טיפח תקוות, כי התקוות מסיחות את הדעת, והיה עליו לשאת נטל כבד.

7

בשליש הבא נוצרה ביניהם קירבה בן־רגע.

"הול, כמעט כתבתי לך מכתב בחופשה," צלל דרהם לתוך שיחה.

"ברצינות?"

"אבל ארוך ומשעמם נורא..." החופשה שלי היתה מחורבנת.

נעימת קולו לא היתה רצינית מאוד, ומוריס אמר, "מה קרה? לא הצלחת לעכל את הקינוח של סעודת חג המולד?"

תכף ומיד התברר שהקינוח היה אלגורי — היתה אצלם מריבה משפחתית גדולה.

"אני לא יודע מה תגיד — הייתי רוצה לשמוע את דעתך על מה שקרה, אם זה לא משעמם אותך."

"בכלל לא," אמר מוריס.

"היה לנו ריב איום על שאלת הדת."

באותו רגע קטע אותם צ'פמן.

"סליחה, יש לנו איזשהו עניין, "אמר לו מוריס.

צ'פמן התרחק.

"לא היית צריך לעשות את זה, היינו יכולים להתעסק בקשקושים שלי בכל זמן אחר," מחה דרהם. הוא המשיך ביתר כובד ראש.

"הול, אני לא רוצה להטריד אותך באמונות שלי, או ליתר דיוק בהיעדרן, אבל כדי להסביר את המצב אני צריך לספר לך שאני לא דתי. אני לא נוצרי."

מוריס ראה באי־דתיות גישה פסולה, ובוויכוח בקולג' בשליש שעבר טען שאם לאדם יש ספקות, יואיל בטובו להשאיר אותם לעצמו. אבל לדרהם הוא אמר רק שזאת סוגיה קשה ורחבה.

אני יודע — לא זה העניין. עזוב את זה כרגע." הוא בהה זמן־מה באש שבאח. "העניין הוא איך שאמא שלי קיבלה את זה. אמרתי לה לפני חצי שנה — בקיץ — ולא היה לה אכפת. היא הסתפקה בבדיחה מטופשת, כרגיל אצלה, וזה הכול. בזה זה נגמר. הייתי אסיר תודה כי זה רבץ עלי שנים. הפסקתי להאמין כשהייתי ממש ילד, כשמצאתי משהו שהתאים לי יותר, וכשיצא לי להכיר את ריזלי ואת החבורה שלו, חשבתי שחובתי להביע את דעתי בגלוי. אתה יודע עד כמה הם מדגישים את זה — למעשה זה הדגש העיקרי אצלם. לכן הבעתי את דעתי. היא אמרה, ‘כן, כן, אתה תחכים כשתגיע לגילי' — התגובה הכי מתונה שאפשר להעלות על הדעת, ונסעתי משם בצהלה. ועכשיו הכול שוב עלה."

"למה?"

"למה? בגלל חג המולד. לא רציתי להשתתף בטקס הלחם. אנחנו אמורים לקבל את זה שלוש פעמים בשנה..."

"כן, אני יודע. טקס קבלת לחם הקודש."

"...ובחג המולד זה עלה. אמרתי שאני לא מוכן. אמא ניסתה לשדל אותי בסגנון שלא מתאים לה בכלל, ביקשה ממני לעשות את זה רק הפעם למענה — ואז התרגזה ואמרה שאני אפגע בשמה הטוב וגם בשמי — אנחנו בעלי הקרקעות המקומיים, והסביבה לא מתורבתת. אבל בעיקר לא יכולתי לסבול את הסוף. היא אמרה שאני אחד מהרשעים. יכולתי לכבד אותה אילו אמרה את זה לפני חצי שנה, אבל עכשיו! עכשיו לגרור מילים קדושות כמו רִשְׁעָה וטובה כדי להכריח אותי לעשות דבר שאני לא מאמין בו. אמרתי לה שיש לי טקסי קודש משלי. "אם אלך לטקס שלכן, כמו שאת והבנות הולכות, האלים שלי יהרגו אותי! אני משער שזה היה חזק מדי."

מוריס, שלא הבין היטב, אמר, "אז הלכת?"

"לאן?"

"לכנסייה."

דרהם זינק ממקומו. פניו הביעו מיאוס. ואז נשך את שפתו והחל לחייך.

"לא, לא הלכתי לכנסייה, הול. חשבתי שזה ברור."

"סליחה... בוא שב, בבקשה. לא התכוונתי לפגוע בך. יש לי תפישׂה די אטית."

דרהם התיישב על השטיח קרוב לכיסא של מוריס. "אתה מכיר את צ'פמן הרבה זמן?" הוא שאל לאחר שתיקה.

"כאן ובפנימייה, חמש שנים."

"אה." הוא נראה מהורהר. "תן לי סיגריה. שים לי אותה בפה. תודה." מוריס הניח שהשיחה הסתיימה, אבל אחרי שדרהם הפריח סלסול אחד הוא המשיך. "תשמע — אמרת שיש לך אמא ושתי אחיות, שזה בדיוק מה שנפל בחלקי, ובמשך כל המריבה שאלתי את עצמי מה אתה היית עושה במקומי."

"אמא שלך כנראה שונה מאוד מאמא שלי."

"איך אמא שלך?"

"היא לא עושה עניין משום דבר."

"כי עדיין לא עשית שום דבר שלא מצא חן בעיניה, אני מניח — וגם לא תעשה לעולם."

"לא, לא, היא לא תטריח את עצמה."

"אתה לא יכול לדעת, הול, בעיקר אצל נשים. היא נמאסה עלי. זאת הבעיה האמיתית שלי, ובשביל זה אני צריך ממך עזרה."

"היא תתפייס איתך."

"בדיוק, ידידי, השאלה היא, האם אני אתפייס איתה? כי עד עכשיו כנראה העמדתי פנים שאני אוהב אותה. המריבה הזאת ניפצה את השקר שלי. חשבתי שהפסקתי לצבור שקרים. אני בז לאופי שלה, היא מאוסה בעיני. הנה, אמרתי לך את מה שאיש בעולם לא יודע."

מוריס קפץ את אגרופו והִכה בו קלוֹת על ראשו של דרהם. "מסכן," הוא פלט.

"תספר לי על חיי המשפחה שלך."

"אין מה לספר. אנחנו פשוט חיים."

"למזלכם."

"אני לא יודע. אתה מותח אותי, דרהם, או שהחופשה שלך באמת היתה נוראה?"

"גיהינום מוחלט, אומללות וגיהינום."

"אגרופו של מוריס נפתח ושב ונסגר עם קווצת שיער באחיזתו.

"אאו, זה כואב," קרא חברו בעליצות.

"מה האחיות שלך אמרו בקשר ללחם הקודש?"

"אחת נשואה לכומ... לא, זה כואב."

"גיהינום מוחלט, הה?"

"הול, עד עכשיו לא ידעתי שאתה שוטה..." הוא נחלץ מידו של מוריס..." והשנייה מאורסת לארצ'יבלד לונדון, עורך דין, מ... אאו! אַיי! שתוק, אני הולך." הוא נפל בין ברכיו של מוריס.

"אז אם אתה הולך, למה אתה לא הולך?"

"כי אני לא יכול ללכת."

זאת היתה הפעם הראשונה שהעז להשתעשע עם דרהם. הוא החל לגלגל אותו בשטיחון של האח ותחב את ראשו אל סל הניירות, ודת וקרובי משפחה התפוגגו ברקע. פאנשו שמע את הרעש ועלה בריצה לעזור. במשך ימים רבים לאחר מכן היו רק הלצות, ודרהם השתטה בדיוק כמוהו. בכל מקום שהם נפגשו, וזה היה בכל מקום, הם התגוששו והתאגרפו ועירבו את חבריהם. לבסוף נמאס לדרהם. כיוון שהיה החלש יותר, כאב לו לפעמים והכיסאות שלו נשברו. מוריס חש מיד בתמורה. השובבות הגולמנית שלו חלפה, אבל במהלכה החלו להפגין בגלוי את חיבתם. עכשיו הם התהלכו שלובי זרועות או עם זרוע על כתף. והם ישבו לרוב באותה תנוחה — מוריס על כיסא, ודרהם לרגליו ושעון אליו. בעולם של חבריהם זה לא משך תשומת לב. מוריס נהג ללטף את שערו של דרהם.

הטווח של קשריהם נפתח למקומות נוספים. באותו שליש של תענית הפסחא התגלה מוריס כתיאולוג. ואלה לא היו הבלים גמורים. הוא האמין שהוא מאמין, וסַבָל סֵבֶל אמיתי, כשדבר־מה שבו היה מורגל ספג ביקורת — הסבל שמתחפש לאמונה בקרב המעמדות הבינוניים. זאת לא היתה אמונה, כיוון שהיא לא היתה פעילה. היא לא העניקה לו תמיכה, גם לא השקפת עולם רחבה. היא לא היתה קיימת עד שלא נתקלה בהתנגדות, ואז כאבה כמו עָצָב מיותר. בביתו היו לכולם עצבים כאלה, והם נחשבו בעיניהם לאלוהיים, אף על פי שלא כתבי הקודש, לא ספר התפילות, לא הטקסים הקדושים, לא האתיקה הנוצרית ולא כל דבר רוחני אחר היו מוחשיים מבחינתם. "אבל איך אנשים יכולים?" הכריזו בכל פעם שמשהו מאלה הותקף, ותרמו לאגודות להגנה על המדע. אביו של מוריס נעשה עמוד התווך בקהילה ובאגודה הכנסייתית לפני מותו, ואילו היה מצבו של מוריס דומה, גם הוא היה מתאבן.

אבל דברים אחרים מנעו ממנו לדמות לו. התשוקה להרשים את דרהם השתלטה עליו. הוא רצה להוכיח לחברו שיש בו עוד משהו נוסף על כוח הזרוע, ובמקום שאביו היה שומר על שתיקה מחושבת, הוא החל לדבר, לדבר. "אתה חושב שאני לא חושב, אבל אני יכול להגיד לך שדווקא כן." לעתים קרובות מאוד דרהם לא השיב, ומוריס היה מבועת שמא הוא עומד לאבד אותו. הוא שמע שאומרים, "דרהם בסדר כל עוד אתה משעשע אותו, אחרת הוא משליך אותך," ופחד שמא בגילויי הדתיות שלו הביא על עצמו את מה שהשתדל למנוע. אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. הכמיהה לתשומת לב השתלטה עליו, לפיכך דיבר, דיבר.

יום אחד דרהם אמר, "הול, למה אתה ככה?"

"הדת חשובה לי מאוד," כיזב מוריס. "כיוון שאני אומר מעט כל כך, אתה חושב שאני לא מרגיש. אכפת לי מאוד."

"אם כך, בוא לקפה אחרי סעודת הערב."

הם בדיוק עמדו להיכנס אליה. דרהם, שקיבל מלגת לימודים, נאלץ להקריא את הברכה, ובהטעמה שלו ניכרה ציניות. בזמן הארוחה הם הביטו זה בזה. הם ישבו בשולחנות נפרדים, אבל מוריס הצליח להזיז את כיסאו לזווית שאִפשרה לו להעיף מבטים בחברו. שלב כדורי הלחם חלף. סבר פניו של דרהם היה חמור הערב, והוא לא דיבר עם שכניו. מוריס ידע שהוא שקוע במחשבות ושאל את עצמו מהן.

"רצית לקבל את זה, ותקבל,״ אמר דרהם ופנה בקלילות אל הדלת.

מוריס נתקף צינה ואחריה סומק. אבל הקול של דרהם, בפעם הבאה ששמע אותו, תקף את דעותיו על השילוש הקדוש. מוריס סבר שהשילוש הקדוש חשוב לו, ובכל זאת התגלה כעניין של מה בכך לצד הלהבות שהתלקחו עקב אֵימתו. הוא השתרע בכורסה, כל כוחותיו נטשו אותו וזיעה כיסתה את מצחו ואת ידיו. דרהם, שנע בחדר והכין את הקפה, אמר, "ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניך, אבל הבאת את זה על עצמך. אתה לא יכול לצפות ממני להבליג לנצח. לפעמים אני חייב לפרוק."

"תמשיך," אמר מוריס וכחכח בגרונו.

"לא היתה לי שום כוונה לדבר, כי אני מכבד מדי דעות של אנשים ולא רוצה לצחוק מהן, אבל לא נראה לי שיש לך איזשהן דעות שיש לכבד. כולן סִסמאות חבוטות מיד שנייה — לא, מיד עשירית."

מוריס, שהתאושש בהדרגה, ציין שזאת אמירה חזקה מאוד.

"אתה תמיד אומר, ‘אכפת לי מאוד.'"

"ובאיזו זכות אתה מניח שזה לא נכון?"

"נכון שאכפת לך מאוד, הול, אבל ברור שלא מהשילוש הקדוש."

"אז ממה?"

"מראגבי."

למוריס היה עוד התקף. ידו רעדה והוא שפך קפה על מסעד הכורסה. "אתה קצת לא הוגן," הוא שמע את עצמו אומר. "יכולת לפחות להואיל בטובך לציין שאנשים חשובים לי."

דרהם נראה מופתע אבל אמר, "בכל אופן, לא אכפת לך בכלל מהשילוש הקדוש."

"אוף, לעזאזל השילוש הקדוש."

הוא פרץ בצחוק. "בדיוק, בדיוק. עכשיו נעבור לנקודה הבאה שלי."

"אני לא מבין בשביל מה, ובכל מקרה יש לי ראש מחורבן — זאת אומרת כאב ראש. לא יוצא לנו שום דבר... מכל זה. ברור שאני לא יכול להוכיח את זה — כלומר, את הסידור של שלוש אלוהויות באל אחד ושל אחד בשלוש. אבל תגיד מה שתגיד, זה חשוב מאוד למיליוני אנשים, ואנחנו לא עומדים לוותר על זה. יש לנו רגשות עמוקים מאוד בעניין הזה. אלוהים הוא טוב. זאת הנקודה העיקרית. למה ללכת בשביל צדדי?"

"למה להרגיש רגשות עמוקים מאוד בקשר לשביל צדדי?"

"מה?"

דרהם הבהיר למענו את טענותיו.

"אבל כל העסק הזה קשור יחד."

"זאת אומרת שאם השילוש הקדוש הוא טעות, זה יפריך את כל העסק?"

"אני לא רואה את זה ככה. בכלל לא."

הוא כשל, אבל ראשו באמת כאב, וכשהוא מחה את הזיעה, היא שבה ונוצרה.

"אין ספק שאני לא יכול להסביר טוב, כי לא מעניין אותי שום דבר חוץ מראגבי."

דרהם בא והתיישב ברוח טובה בקצה כיסאו.

"תיזהר... התיישבת בתוך הקפה."

"לעזאזל... נכון."

בזמן שהוא התנקה קם מוריס בעצלתיים והשקיף על החצר. נראה לו שעברו יובלות מאז שעזב אותה. הוא הרגיש אי־רצון להמשיך להיות לבדו עם דרהם וקרא לכמה בחורים להצטרף אליהם. התוצאה היתה קפה בצוותא מן הסוג הרגיל, אבל כשהם הלכו, מוריס הרגיש אותו אי־רצון ללכת איתם. הוא הצית שוב את סוגיית השילוש הקדוש. "זה משהו מיסטי," הוא טען.

"זה לא משהו מיסטי בשבילי. אבל אני מכבד את כל מי שבשבילו זה באמת משהו מיסטי."

מוריס הרגיש לא נוח והביט בידיו החומות והעבות. האם השילוש הקדוש הוא באמת משהו מיסטי בשבילו? חוץ מאשר בטקס הקונפירמציה שלו, האם הקדיש ליסוד הזה ולו חמש דקות מחשבה? בואם של הבחורים האחרים הצליל את ראשו, וכעת התבונן בלי רגשנות במחשבותיו ובמוחו. הוא נראה כמו ידיו — הוא משרת את צרכיו, בלי ספק, והוא בריא ומסוגל להתפתחות. אבל חסר לו עידון, מוחו לא נגע מעולם בעניינים מיסטיים ולא בהרבה דברים אחרים. הוא היה גולמי.

"זאת העמדה שלי," הוא הכריז אחרי שתיקה. "אני לא מאמין בשילוש הקדוש, אני נכנע בעניין הזה, אבל מצד שני טעיתי כשאמרתי שהכול קשור יחד. זה לא ככה, ורק מפני שאני לא מאמין בשילוש הקדוש, זה לא אומר שאני לא נוצרי."

"במה אתה כן מאמין?" שאל דרהם בלי בקרה.

"ב... בַּעיקרים."

"כמו?"

מוריס אמר בקול נמוך, "בגאולה." עד כה טרם הגה את המילה מחוץ לכנסייה, והרגש הפעים אותו. אבל הוא לא האמין בגאולה יותר מאשר בשילוש הקדוש, וידע שזה לא יחמוק מעינו של דרהם. הגאולה היתה הקלף החזק ביותר בסדרה, אבל זאת לא היתה הסדרה השליטה, וחברו היה יכול להוציא אותו מהמשחק בשתיים עלוב.

כל מה שדרהם אמר אז היה, "דנטה כן האמין בשילוש הקדוש," והוא ניגש למדף ומצא את הפסקה המסיימת של "העדן". הוא הקריא למוריס על שלושת מעגלי הקשת שחותכים זה את זה, ובין ההצטלבויות שלהם מתגלה צללית של קלסתר אנושי. שירה שעממה את מוריס, אבל לקראת הסוף הוא קרא, "של מי היו הפנים האלה?"

"של אלוהים, אתה לא מבין?"

"אבל השירה הזאת לא אמורה להיות חלום?"

הול היה בחור פזור דעת, ודרהם לא ניסה להבין את דבריו, הוא גם לא ידע שמוריס חושב על חלומו מימי בית הספר ועל הקול שאמר, "זה החבר שלך."

"דנטה היה קורא לזה יקיצה, לא חלום."

"אז לדעתך דברים מהסוג הזה הם בסדר?"

"אמונה היא תמיד בסדר," השיב דרהם והחזיר את הספר למקומו. "היא בסדר וגם לא יכולה לטעות. לכל אדם יש באיזשהו מקום אצלו איזושהי אמונה, שהוא יהיה מוכן למות למענה. אבל נכון שלא סביר שההורים והמחנכים שלך יגידו לך מהי? כי אם יש כזאת, האם היא לא חלק מהגוף והנפש שלך בלבד? את זה תראה לי. אל תנסה לסחור בססמאות כמו ‘גאולה' ו"השילוש הקדוש'."

"ויתרתי על השילוש הקדוש."

"אז הגאולה."

"אתה נורא קשה," אמר מוריס. "תמיד ידעתי שאני טיפש, זה לא חדש. החוג של ריזלי הם יותר הטיפוסים שלך, ועדיף לך לדבר איתם."

דרהם נראה נבוך. הוא נותר תוהה ובוהה ללא מענה והניח למוריס להסתלק חפוי ראש בלי למחות. למחרת הם נפגשו כרגיל. זה לא היה ריב אלא מתלול פתאומי, ואחרי העלייה הם התקדמו מהר יותר. הם דיברו שוב על תיאולוגיה, ומוריס הגן על הגאולה. הוא נחל תבוסה. התחוור לו שמאז ומתמיד חסרו אצלו תחושת קיומו של המשיח ותחושת טוּבו, ואילו היה המשיח אדם אמיתי, הדבר היה באמת מצער אותו. הסתייגותו מהנצרות צמחה והעמיקה. בתוך עשרה ימים ויתר על טקס אכילת לחם הקודש, בתוך שלושה שבועות נעדר מכל התפילות שרק העז. דרהם השתומם מהמהירות. שניהם השתוממו, ומוריס, אף על פי שנחל תבוסה וּויתר על כל השקפותיו, הרגיש למרבה הפלא שהוא בעצם מנצח וממשיך במערכה שהחל בה בשליש הקודם.

כי דרהם לא השתעמם איתו עכשיו. דרהם לא היה מסוגל להסתדר בלעדיו, והיה אפשר למצוא אותו בכל שעה משעות היום מכורבל בחדרו ושש לוויכוח. זה כל כך לא התאים לבחור שהיה עצור ולא הצטיין בכישרון נאום. התירוץ שלו למתקפות שאסר על השקפותיו של מוריס היה "שהן כאלה מחורבנות, הול, לכולם פה חוץ ממך יש אמונות מכובדות". האם היתה זו כל האמת? האם לא הסתתר עוד משהו מאחורי התנהגותו החדשה וניתוץ האלילים הנזעם שלו? מוריס חשב שכן. אף כי לכאורה היה בנסיגה, הוא חשב שהאמונה היתה חייל שהיה כדאי לו להקריב. כי כשדרהם שבה את החייל הזה, הוא חשף את לבו.

לקראת סוף השליש הם נגעו בנושא עדין עוד יותר. הם למדו בשיעור התרגום של הדיקן, ובזמן שאחד הסטודנטים התקדם במתינות בחומר, הורה מר קורנווליס בקול יבש ונטול הבעה: "לדלג: התייחסות אל התועבה שאין להזכירה של היוונים." דרהם טען לאחר מכן שמן הראוי שיאבד את מעמדו האקדמי בגלל צביעות כזאת.

מוריס צחק.

"בעיני זה עניין אקדמי טהור. היוונים, או רובם, נטו לכיוון הזה, ולדלג על זה פירוש הדבר לדלג על אבן יסוד של החברה האתונאית."

"באמת?"

"קראת את ‘המשתה'?"

מוריס לא קרא ואף לא הוסיף שפעם עיין בכתבי מרטיאליס.

"הכול ישנו שם — זה לא חומר לתינוקות, ברור, אבל כדאי לך לקרוא את זה. תקרא את זה בחופשה הבאה."

באותה עת לא נאמר עוד, אבל הוא השתחרר מעוד קושיה, וכזו שלא העלה מעולם לפני נפש חיה. הוא לא ידע שאפשר להעלות אותה, וברגע שדרהם עשה כן באמצע החצר שטופת השמש, חש קורטוב של חירות.

8

משעה שהגיע הביתה הוא דיבר על דרהם עד שהעובדה שיש לו חבר חדרה למוחותיהן של בנות משפחתו. אֵיידה תהתה אם הוא אחיה של מיס דרהם מסוימת — אלא שההיא היתה בת יחידה — ואילו גברת הול בלבלה אותו עם פרופסור בשם קמברלנד****. מוריס נפגע עד עמקי נשמתו. רגש עז אחד עורר עוד רגש, ורוגז תהומי על המין הנשי המקורב אליו התנחל בלבו. יחסיו איתן עד כה היו שטחיים ויציבים, אבל טעות בשמו של האדם שהיה בשבילו עולם ומלואו נתפס בעיניו כעוול. הבית סירס כל דבר.

אותו הדבר אירע גם לאתאיזם שלו. אף אחת מהן לא הגיבה ברגש עמוק כפי שציפה. בעזות מצח של נעורים הוא משך את אִמו הצִדה ואמר שהוא תמיד יכבד את הדעות הקדומות הדתיות שלה ושל הבנות, אבל מצפונו שלו מרשה לו לא להמשיך ללכת לכנסייה. היא אמרה שחבל מאוד.

"ידעתי שתצטערי. אין מה לעשות, אמא יקרה. ככה נוצרתי, ואין טעם להתווכח."

"אבא שלך תמיד הלך לכנסייה."

"אני לא אבא שלי."

"מורי, מורי, איך אתה אומר דבר כזה."

"אבל הוא לא אבא," אמרה קיטי בסגנונה הנמרץ. "באמת אמא, די."

"קיטי יקרה, את כאן," קראה גברת הול, שהרגישה אמנם שיש מקום למורת רוח, אבל לא היה לה רצון להפנות אותה אל בנה. "דיברנו על דברים לא ראויים, מלבד זאת את טועה לחלוטין, כי מוריס הוא בבואה של אביו — כפי שאמר דוקטור בארי."

"גם דוקטור בארי בעצמו לא הולך לכנסייה," אמר מוריס, בהתאם לנוהג המשפחתי לקפוץ מעניין לעניין.

"הוא איש חכם מאוד," אמרה גברת הול בפסקנות, "וגם גברת בארי."

אֵיידה וקיטי התפקעו מצחוק בגלל המעידה הלשונית של אימן. ההתייחסות אל גברת בארי כאל איש הצחיקה אותן לאין שיעור, והאתאיזם של מוריס נשכח. ביום ראשון של פסחא הוא לא השתתף בטקס לחם הקודש והניח שאז תפרוץ המריבה, כמו במקרה של דרהם. אבל איש לא נתן את דעתו שבפרוורים הנצרות חדלה להיות הכרח. הוא התמרמר כי נאלץ להתבונן בַּחברה במבט חדש. האם לַחברה, המתיימרת להיות מוסרית ורגישה כל כך, לא אכפת כלל?

הוא הִרבה לכתוב לדרהם — מכתבים ארוכים שניסו בזהירות לבטא גוונים של רגש. דרהם הקל בהם ראש ואף התבטא ברוח זו. מכתבי התשובה היו ארוכים באותה מידה. מוריס לא הוציא אותם לרגע מכיסו, העביר אותם מחליפה לחליפה ואפילו הצמיד אותם בסיכה לפיג'מה כשהלך לישון. מדי פעם התעורר ונגע בהם, וכשהביט בהשתקפויות של פנס הרחוב, נזכר כמה פחד בילדותו.

פרשיית גלדיס אולקוט

העלמה אולקוט היתה אורחת, דבר נדיר בביתם. היא גילתה אדיבות כלפי גברת הול ואֵיידה באתר מרחצאות כלשהו, וכשהוזמנה, נענתה. היא היתה מקסימה — מכל מקום כך אמרו הנשים, ואורחים גברים אמרו לגבר בבית שהוא בר מזל. הוא צחק, הם צחקו, ואחרי שבתחילה התעלם ממנה, החל להרעיף עליה תשומת לב.

מוריס, שלא בידיעתו, נעשה בחור נאה. פעילות גופנית מרובה מיתנה את גולמנותו. הוא היה כבד אך ערני, ודומה שפניו הלכו בדרכי גופו. גברת הול ייחסה את השיפור לשפמו — "השפם עושה את מוריס" — אמירה עמוקה שאת עומקה לא שיערה. ודאי שהפס השחור הקטן גיבש את פניו והבליט את שיניו כשחייך, וגם בגדיו הלמו אותו: בעצתו של דרהם הוא לבש מכנסי פלנל אפילו ביום ראשון.

הוא הפנה את חיוכו אל העלמה אולקוט — נראה לו שזו התנהגות נאותה. היא הגיבה. הוא העמיד לשירותה את שריריו והסיע אותה בסירה של האופנוע החדש שלו. הוא השתרע בנינוחות לצידה. כשגילה שהיא מעשנת, שכנע אותה להישאר איתו בחדר האוכל ולהביט בעיניו. אד כחלחל רטט ונקרע ובנה חומות מתפוגגות, ומחשבותיו של מוריס טיילו איתו ונעלמו בו־ברגע שפתחו את החלון למען אוויר צח. הוא ראה שהיא מרוצה, ושמשפחתו, ואף המשרתים, מסתקרנים. הוא החליט להתקדם.

משהו השתבש מיד. מוריס חלק לה מחמאות, אמר ששְׂערה וכן הלאה, אדיר. היא ניסתה לעצור בעדו, אבל הוא היה חסר רגישות ולא ידע שהרגיז אותה. הוא קרא שנערות תמיד מנסות כביכול לעצור בעד גברים שמחמיאים להן. הוא לא נתן לה מנוח. ביום האחרון ביקשה רשות לא לנסוע איתו, אך הוא שיחק את הגבר השולט. היא היתה האורחת שלו, היא באה, ואחרי שלקח אותה אל פינת חמד שנחשבה בעיניו רומנטית, לקח את ידה הקטנה בין ידיו והידק את האחיזה.

העלמה אולקוט לא התנגדה שיאחזו בידה. גברים אחרים כבר עשו זאת, וגם מוריס היה יכול לעשות זאת אילו היה לו מושג כיצד. אבל היא הבינה שמשהו אינו כשורה. מגעו דחה אותה. זה היה מגע של גווייה. היא זינקה לעמידה וקראה, "מר הול, אל תשתטה. באמת, אל תשתטה. אני לא אומרת את זה כדי שתשתטה עוד יותר."

"מיס אולקוט... גלדיס... אני מעדיף למות מאשר להעליב..." נהם הבחור וניסה להמשיך בשלו.

"אני נאלצת לחזור ברכבת," היא אמרה בבכי קל. "אני נאלצת. אני נורא מצטערת." היא הגיעה הביתה לפניו עם סיפור הגיוני פעוט על כאב ראש ועל אבק בעיניים, אבל גם בנות משפחתו הבינו שמשהו קרה.

להוציא המקרה הזה חלפה החופשה בנועם. מוריס קרא מעט, על פי עצת חברו דווקא ולא על פי עצת המנחה שלו, ובדרך אחת או שתיים הוכיח את אמונתו בכך שהוא מבוגר. ביוזמתו פיטרה אִמו את בני הזוג האוול, ששיתקו זה זמן רב את הטיפול בחצר, וקנתה אוטומוביל שיחליף את המרכבה. כולם התרשמו, לרבות בני הזוג האוול. הוא גם ערך ביקור אצל שותפו לפנים של אביו. הוא ירש כישרון עסקי כלשהו וסכום כסף מסוים, וסוכם שאחרי שיסיים את קיימברידג' ייכנס כסוכן בורסה לא מורשה למשרד היל אנד הול, ברוקרים בבורסה. מוריס עמד להיכנס אל הגומחה שעיצבה לו אנגליה.

9

בשליש לפני כן הוא הגיע לרמה יוצאת דופן במובן הנפשי, אבל החופשה גררה אותו בחזרה להלך הרוח של הפנימייה. הוא היה ערני פחות ושב להתנהג כפי ששיער שהוא אמור להתנהג — לוליינות מסוכנת למי שלא ניחן בדמיון. דעתו לא היטשטשה כליל, אך עננים עמעמו אותה לעתים קרובות, ואף כי העלמה אולקוט נמוגה, הצביעות שהובילה אותו אליה נותרה בעינה. משפחתו היתה הגורם העיקרי לכך. הוא טרם הבין שהן חזקות ממנו ומשפיעות עליו לאין שיעור. שלושה שבועות בחברתן הותירו אותו מרושל, רגשני, מנצח בכל פרט ואף על פי כן מובס בסך הכול. כשהוא חזר הוא חשב ואפילו דיבר כמו אִמו ואֵיידה.

עד שדרהם הגיע הוא לא הבחין בהידרדרות. דרהם חלה ואיחר לחזור בכמה ימים. כשפניו, החיוורות מהרגיל, הציצו מעבר לדלת, נתקף מוריס ייאוש וניסה להיזכר היכן עמדו בשליש הקודם ולאגד את החוטים של המערכה. הוא הרגיש שהוא מדולדל ופוחד מפעולה. מְרָעוֹ עלה על פני השטח ודחק בו להעדיף נוחות על אושר.

"שלום, בן אדם," הוא אמר בגולמנות.

דרהם נכנס בלי לדבר.

"מה קרה?"

"שום דבר." ומוריס הבין שאיבד קשר. בשליש הקודם היה מבין את הכניסה הדוממת הזו.

"בכל אופן, תפוס מקום."

דרהם התיישב על הרצפה מעבר לטווח ידו. כבר היתה שעת ערביים. צלילי השליש של מאי ובושם הלבלוב של עונת הפריחה בקיימברידג' ריחפו מבעד לחלון ואמרו למוריס, "אתה לא ראוי לנו." הוא ידע ששלושה רבעים ממנו מתו, שהוא נוכרי, עַם הארץ באתונה. לא היה לו מה לעשות במקום הזה, גם לא עם חבר כזה.

"מה קרה, דרהם..."

דרהם התקרב. מוריס הושיט יד והרגיש את הראש מתרפק אליה. הוא שכח מה עמד לומר. הצלילים והלבלוב מלמלו, "אתם אנחנו, אנחנו עלומים." בעדינות רבה הוא ליטף השיער והעביר בו את אצבעותיו כאילו כדי ללטף את מה שבפנים.

"מה קרה, דרהם, הכול בסדר אצלך?"

"אצלך?"

"לא."

"כתבת שכן."

"זה לא היה נכון."

האמת בקולו שלו הרעידה אותו. "חופשה מחורבנת, ואפילו לא ידעתי את זה," ותהה ממתי הוא כבר יודע. הערפל ישוב ויֵרד, הוא היה בטוח, ובאנחת צער משך את ראשו של דרהם אל ברכו, כאילו היה סגולה לחיים צלולים. הראש היה מונח שם, ומוריס הגיע לעדנה חדשה — הוא ליטף אותו בהתמדה מן הרקה ועד הצוואר. ואז הסיר את שתי ידיו, שמט אותן לצדדיו וישב ונאנח.

"הול." מוריס הביט.

"יש בעיה?"

הוא ליטף ושוב נסוג. הוא דימה באותה ודאות שאין לו ושיש לו חבר.

"משהו שקשור לבחורה ההיא?"

"לא."

"כתבת שהיא מוצאת חן בעיניך."

"היא לא מצאה... לא מוצאת."

אנחות עמוקות יותר בקעו ממנו. הן התחבטו בגרונו ונהפכו לגניחות. ראש צנח לאחור והוא שכח את המגע של דרהם על ברכו, שכח שדרהם מתבונן בייסוריו הערטילאיים. הוא בהה בתקרה בעיניים ובפה מכווצים ובלי להבין דבר, אלא שאדם נברא כדי להרגיש סבל ובדידות בלי עזרה משמים.

עכשיו התמתח דרהם כלפי מעלה לעברו וליטף את שערו. הם לפתו זה את זה. עד מהרה שכבו חזה מול חזה, ראש היה על כתף, אבל בו־ברגע שלחייהם נצמדו, מישהו קרא "הול" מהחצר, והוא ענה — הוא תמיד ענה כשקראו לו. שניהם נרתעו בבהלה, ודרהם זינק אל כרכוב האח והשעין את ראשו על זרועו. אנשים מגוחכים רעמו במעלה המדרגות. הם רצו תה. מוריס הצביע עליו, אחר כך נמשך אל שיחתם ובקושי הבחין שחברו הלך. זאת היתה שיחה רגילה, אמר לעצמו, אבל רגשנית מדי, והוא פיתח מידה של שאננות לקראת פגישתם הבאה.

היא לא איחרה להתקיים. אחרי סעודת הערב, כשהוא עמד לצאת לתיאטרון בחברת חמישה או שישה חברים, דרהם קרא לו.

"ידעתי שקראת את ‘המשתה' בחופשה," הוא אמר בקול נמוך.

מוריס הרגיש מבוכה.

"אז אתה מבין... בלי שאגיד יותר..."

"לְמה אתה מתכוון?"

דרהם היה קצר רוח. הם היו מוקפים באנשים, אבל בעיניים שהכחילו מאוד הוא לחש, "אני אוהב אותך."

מוריס נחרד, התחלחל. הוא הזדעזע עד תהומות נשמתו הפרוורית והכריז: "איזה טמטום!" המילים, הסגנון, היו מחוץ לו לפני שהספיק להחזירם. "דרהם, אתה אנגלי. גם אני אנגלי. אל תדבר שטויות. אני לא נעלב כי אני יודע שאתה לא מתכוון לזה, אבל זה הנושא היחיד שהוא לחלוטין מחוץ לתחום, כפי שאתה יודע, זה הפשע הנורא ביותר בספר, ואסור לך להעלות אותו שוב. דרהם! באמת רעיון מחורבן..."

אבל חברו נעלם, נעלם בלי לפצות פה, חצה בדהרה את החצר, וטריקת דלת חדרו נשמעה מבינות צלילי האביב.

10

טבע אִטי כשל מוריס נראה כלפי חוץ כאטום כי הוא נזקק לזמן אפילו כדי להרגיש. האינסטינקט שלו הוא להניח שלא קרה דבר, לא טוב ולא רע, ולהתנגד לפולש. אבל ברגע שהוא נלפת, הוא מרגיש בעוצמה, ותחושותיו באהבה עמוקות במיוחד. אם תינתן לו שהות, הוא יוכל לדעת ולהביע אקסטזה, אם תינתן לו שהות, הוא עלול לשקוע אל לב הגיהינום. משום כך החלו ייסוריו של מוריס כחרטה קלה. לילות של נדודי שינה וימים של בדידות הם שהעצימו אותה לסערת נפש שהשתלטה עליו כליל. היא חלחלה פנימה עד שנגעה בשורש שממנו נובעים הגוף והנפש גם יחד, באותו "אני" שהוא אומן להסתירו, קרמה הסערה לבסוף עור וגידים, הכפילה את כוחה ונעשתה על־אנושית. כי אפשר שזה היה אושר. עולמות חדשים השתחררו איתה בקרבו, ומן החורבן העצום ראה איזו שמחה עילאית הפסיד, איזו ברית של לב ונפש.

רק כעבור יומיים הם דיברו שוב. דרהם היה מאריך את השתיקה, אבל רוב חבריהם היו משותפים עכשיו, ונגזר עליהם להיפגש. כשנוכח לדעת שזה המצב הוא כתב למוריס פתק צונן והציע בו שלמען הנוחות יתנהגו בציבור כאילו לא קרה דבר. הוא הוסיף, "אודה לך אם לא תדבר עם איש על החולניות הפושעת שלי. על פי האופן ההגיוני שבו הגבת לידיעה, אני בטוח שתסכים." מוריס לא השיב, אבל תחילה הניח את הפתק יחד עם המכתבים שקיבל במהלך החופשה ואחר כך שרף את כולם.

הוא הניח ששיא ייסוריו מאחוריו. אבל הוא היה טירון בכל מה שקשור לסבל של ממש כמו לכל מציאות מכל סוג שהוא. הם טרם נפגשו. ביום השני אחר הצהריים מצאו את עצמם באותה רביעייה בטניס והוא סבל ייסורי תופת. הוא בקושי היה מסוגל לעמוד ולראות. אם החזיר להגשה של דרהם, הכדור שיגר כאב בזרועו. אחר כך הם נאלצו לשחק כזוג. באותן פעמים שהם התנגשו, דרהם נרתע אבל הצליח לצחוק כדרכו בעבר.

יתר על כן, התברר שנוח לו לחזור לקולג' בסירת האופנוע של מוריס. הוא התיישב בה בלי היסוס. מוריס, שלא הצליח לישון שני לילות, נתקף סחרחורת, הפנה את כלי הרכב לסמטה צדדית ונסע בשיא המהירות. עגלה עמוסה בנשים השתרכה לפניו. הוא נסע היישר אליהן, אבל כשהן צרחו לחץ על הבלמים והצליח ברגע האחרון למנוע אסון. דרהם לא העיר דבר. כפי שציין בפתק שכתב, הוא דיבר רק בנוכחות אנשים אחרים. כל מגע אחר הסתיים.

באותו ערב הלך מוריס לישון כרגיל, אבל כשהניח את ראשו על הכריות ניגר ממנו מבול של דמעות. הוא נחרד. גבר בוכה! פאנשו עלול לשמוע אותו. הוא החניק את בכיו במצעים, התרוצץ בחדר ובעט, הטיח את ראשו בקיר ושבר כלים. מישהו אכן עלה במדרגות. הוא שמר על שקט, ואחרי שהצעדים גוועו לא התחיל מחדש. הוא הדליק נר והביט בהפתעה בפיג'מה הקרועה ובאיבריו הרוטטים. הוא המשיך לבכות כי לא הצליח להפסיק, אבל הרגע האובדני חלף, והוא הציע מחדש את המיטה ונשכב. כשפקח את עיניו, השמָש שלו פינה את ההריסות. נראה משונה למוריס שהשמש נגרר לזה. הוא שאל את עצמו אם האיש חושד במשהו וחזר ונרדם. כשהתעורר בפעם השנייה מצא מכתבים על הרצפה — אחד ממר גרייס הקשיש, סבא שלו, על המסיבה שתיערך לו כשיגיע לבגרות, אחר מאשתו של פרופסור שהזמינה אותו לארוחת צהריים ("גם מר דרהם יבוא, כדי שלא תהיה ביישן") ועוד אחד מאֵיידה, שהזכירה בו את גלדיס אולקוט. הוא חזר ונרדם.

טירוף הדעת אינו מתאים לכל אחד, אך זה של מוריס התברר כברק המפזר את העננים. הסערה התהוותה לא במשך שלושה ימים כפי ששיער, אלא במשך שש שנים. היא התבשלה על אש קטנה במסתרים, במקום שאין עין חודרת אליו, וסביבתו עיבתה אותה. היא פרצה, והוא לא מת. זוהר היום אפף אותו, הוא עמד בראש רכס ההרים שהצל על העלומים, הוא ראה.

במשך רוב היום ישב בעיניים פקוחות כאילו השקיף על אותו גיא שנטש. הכול היה נהיר כל כך עכשיו. עד כה — הוא שיקר. לפי הניסוח שלו, "הוזן בשקרים", אבל שקרים הם המזון הטבעי שבנים ניזונים ממנו בילדותם, והוא אכל ברעבתנות. ההחלטה הראשונה שלו היתה להיות קפדן יותר בעתיד. הוא יחיה חיים ישרים, לא כי עכשיו זה יהיה חשוב למישהו, אלא למען המשחק. הוא לא ירמה את עצמו הרבה כל כך. הוא לא יעמיד פנים — וזה היה המבחן — שנשים מעניינות אותו, בעוד המין היחיד שמושך אותו הוא מינו. הוא אוהב גברים ומאז ומתמיד אהב אותם. הוא השתוקק לחבק אותם ולמזג את הווייתו בהווייתם. עכשיו, אחרי שהגבר שהחזיר לו אהבה אבד לו, באה ההודאה.

11

אחרי המשבר הזה מוריס נעשה גבר. אם אפשר לנקוב בערכם של בני אדם — עד כה הוא לא היה ראוי לזכות בחיבתו של איש, והיה שבוי במוסכמות, וקטנוני ובוגדני כלפי הזולת משום שהיה כזה כלפי עצמו. עכשיו היה יכול להעניק את השי הנעלה ביותר. האידאליזם והפראות שאפיינו את ילדותו התמזגו סוף־סוף ונשזרו לאהבה. אפשר שאיש לא ירצה אהבה כזאת, אבל הוא לא יתבייש בה, כי היא "הוא", לא גוף או נפש, לא גוף ונפש, אלא "הוא" הפועל באמצעות שניהם. הוא עדיין סבל, אך במקום אחר הופיעה תחושת ניצחון. הסבל הראה לו גומחה מאחורי השיפוטיות של העולם, שאליה יוכל לפרוש.

עדיין היה לו הרבה ללמוד, וחלפו שנים עד שהתחקה על תהומות מסוימות במהותו — שנים איומות היו אלה. אך הוא גילה את השיטה וכבר לא הסתכל יותר בשרטוטים בחול. הוא התעורר מאוחר מדי לאושר אבל לא לחוזק, והיה מסוגל להרגיש חדווה צנועה כמו של לוחם, שנותר בלי בית אך עומד חמוש בכל נשקו.

בהמשך השליש החליט לדבר עם דרהם. הוא רחש למילים הערכה רבה, כיוון שרק לאחרונה גילה אותן. למה לו לסבול ולגרום סבל לחברו אם מילים יכולות לתקן? הוא שמע את עצמו אומר, "אני באמת אוהב אותך כמו שאתה אוהב אותי," ואת דרהם משיב, "באמת? אם ככה אני סולח לך," וללהט הנעורים שיחה כזאת נראתה אפשרית, אם כי כשהגה בה היא לא הובילה לאושר משום־מה. הוא ניסה פעמים אחדות, אבל הן עקב ביישנותו שלו והן עקב ביישנותו של דרהם, הניסיונות כשלו. אם הלך אליו, נתקל בדלת סגורה, ואם לא, היו אנשים בפנים. אם נכנס, דרהם הלך כשהאורחים האחרים הלכו. הוא הזמין אותו לארוחות — הוא תמיד היה עסוק. הוא הציע לו שוב הסעה לטניס, אבל שמע תירוץ כלשהו. אפילו אם נפגשו במגרש, דרהם העמיד פנים ששכח משהו וחלף על פניו בריצה או התרחק ממנו. הוא התפלא שחבריהם לא הבחינו בשינוי, אבל רק סטודנטים מעטים הם חדי עין — הם עסוקים מדי בתגליות בתוך עצמם, ודווקא אחד הפרופסורים הוא שהעיר, שדרהם הפסיק את ירח הדבש עם ההול ההוא.

הוא מצא שעת כושר אחרי פעילות באגודת הוויכוחים, ששניהם היו חברים בה בתואנה שהוא עומד לפני בחינות הגמר, שלח דרהם מכתב התפטרות, אבל ביקש שהאגודה תיפגש לפני כן בחדרו, כי ברצונו לתרום את חלקו לאירוח. זה התאים לו, הוא לא אהב להישאר חייב לאיש. מוריס הלך וישב בערב משעמם. ברגע שכולם, לרבות המארח, הגיחו החוצה לאוויר הצח, הוא נשאר, חשב על הערב הראשון שבו ביקר לראשונה בחדר הזה ושאל את עצמו האם אפשר להחזיר את העבר.

דרהם נכנס ולא ראה מיד מי זה. הוא התעלם ממנו לחלוטין והחל לסדר את החדר לקראת הלילה.

"אתה נורא קשה," פלט מוריס, "אתה לא יודע איך זה כשיש ערבוביה בראש, וזה עושה אותך קשה מאוד."

דרהם נענע את ראשו כמי שמסרב להקשיב. הוא נראה מוטרד כל כך עד שמוריס נתקף תשוקה פראית לאחוז בו.

"אתה יכול לתת לי הזדמנות במקום להתחמק ממני... אני רוצה רק לנהל דיון."

"ניהלנו דיונים כל הערב."

"אני מתכוון ל'משתה', כמו היוונים הקדומים."

"די, הול, אל תהיה טיפש כזה... אתה בטח מבין שכואב לי להיות לבד איתך. לא, בבקשה אל תפתח מחדש. זה נגמר. זה נגמר." הוא הלך לחדר הסמוך והחל להתפשט. "סליחה על חוסר הנימוס, אבל אני פשוט לא יכול... העצבים שלי לא במצב לזה אחרי שלושה שבועות כאלה."

"גם שלי," קרא מוריס.

"מסכן, מסכן!"

"דרהם, אני בגיהינום."

"מילא, אתה תצא מזה. זה רק גיהינום התיעוב. לא עשית אף פעם משהו שאתה צריך להתבייש בו, ולכן אתה לא יודע מה זה גיהינום אמיתי."

מוריס פלט צווחת כאב. משמעותה היתה ברורה כל כך עד שדרהם, שעמד לסגור את הדלת ביניהם, אמר, "בסדר גמור, אדוּן אם אתה רוצה. מה העניין? אתה נראה כאילו אתה רוצה להתנצל על משהו. למה? אתה מתנהג כאילו אני מרוגז עליך. איזה רע עשית? אתה תמיד הגון, מההתחלה עד הסוף."

לשווא הוא מחה.

"הגון עד כדי כך שטעיתי בפירוש של הידידותיות הרגילה שלך. כשהיית טוב אלי כל כך, ויותר מכול באותו יום אחרי הצהריים כשבאתי אליך — חשבתי שזה משהו אחר. אין לי מילים לבטא את צערי. לא היתה לי זכות לפרוץ בשביל זה מהספרים ומהמוזיקה שלי, שזה מה שעשיתי כשהכרתי אותך. אתה לא צריך התנצלות ממני ולא שום דבר אחר שאני יכול לתת, אבל הול, ואני אומר את זה בכנות גמורה. אני לא מפסיק להצטער שהעלבתי אותך."

קולו היה חלש אך ברור, ופניו היו כחרב. מוריס הטיח מילים נואלות על אהבה.

"זה הכול, אני חושב. תתחתן מהר ותשכח."

"דרהם, אני אוהב אותך."

הוא צחק במרירות.

"באמת... אני כל הזמן..."

"לילה טוב, לילה טוב."

"אני אומר לך, אני אוהב אותך... באתי להגיד את זה... בדיוק בדרך שלך... תמיד הייתי כמו היוונים ולא ידעתי."

"תרחיב את הטענה."

המילים נטשו אותו מיד. עלה בידו לדבּר רק כשלא נדרש לכך.

"הול, אל תהיה גרוטסקי." הוא הרים את ידו, כי מוריס מחה. "מתאים לבחור הגון כמוך לעודד אותי, אבל יש גבול. יש דבר או שניים שאני לא יכול לבלוע."

"אני לא גרוטסקי..."

"לא הייתי צריך להגיד את זה. אבל בבקשה עזוב אותי. אני אסיר תודה שאלה הידיים שלך שנפלתי אליהן. רוב האנשים היו מדווחים עלי לדיקן או למשטרה."

"די, לך לעזאזל, רק לשם אתה מתאים," קרא מוריס, יצא בריצה לחצר ושמע שוב את טריקת הדלת החיצונית. הוא עמד נזעם על הגשר בערב שדמה לערב הראשון — טפטוף עם כוכבים קלושים. הוא לא הביא בחשבון שלושה שבועות של עינוי שונה משלו וגם לא ארס, שמפריש אדם אחד ופועל אחרת על זולתו. נשמעו הצלצולים של שתים־עשרה, אחת, שתיים, והוא עדיין תכנן מה לומר ברגע שאין מה לומר בו, וברגע שמעיינות הדיבור יבשו.

ואז ראה, הפרא, הנמהר, הספוג בגשם שהיה, בשביב הראשון של השחר את חלון חדרו של דרהם, ולבו ניעור לחיים וטלטל אותו בחוזקה. הלב קרא, "אתה אוהב ונאהב." הוא העיף מבט סביבו בחצר. הלב קרא, "אתה חזק, הוא חלש ולבדו," וידו היתה על העליונה. ביראה מפני מה שעליו לעשות, הוא נאחז בחלון וניתר.

"מוריס..."

ברגע שנחת נקרא שמו מתוך חלום. האלימות נטשה את לבו, וטוהר שעלה על כל דמיון השתכן בו במקומה. חברו קרא לו. הוא עמד מרותק לרגע ואז שׂם הרגש החדש מילים בפיו, והוא הניח את ידו ברוך רב על הכריות והשיב, "קלייב!"

** רוברט בראונינג, בכי טוב, מאנגלית אברהם רגלסון.

*** יוונית — אדם אירופי.

**** מחוזות דרהם וקמברלנד סמוכים אחד לשני.