מושבת השטן

1 ימינו אלה 18 במאי, 13:32 הרי הרוקי, יוטה זה נראה כמו הכניסה לגיהינום. שני הבחורים הצעירים ניצבו על רכס המשקיף אל תהום עמוקה ומוצללת. לקח להם שמונה שעות לטפס מהעיירה הזעירה רוזוולט לנקודה מרוחקת זו בראש הרי הרוקי. "אתה בטוח שזה המקום הנכון?" שאל טרֶנט ויילדר. צ'רלי ריד שלף את הנייד שלו, בדק בג'י־פי־אס, ואז בחן את המפה האינדיאנית המשורטטת על פיסת עור צבי נתונה בשקית ניילון שקופה. "נראה לי. לפי המפה, אמור להיות נחל קטן בתחתית הגיא הזה. הכניסה למערה אמורה להימצא במקום שבו מתפתל הנחל צפונה." טרנט הצטמרר והבריש את השלג משערו. למרות מרבדי פרחי הבר שבישרו על בוא האביב במישור, כאן למעלה החורף עדיין משל ביד רמה. האוויר נותר קפוא ושלג כיסה את פסגות ההרים סביב. ואם זה לא מספיק גרוע, השמיים הלכו ונתקדרו כל היום, ורוח סערה החלה נושבת. טרנט בחן את העמק הצר. נראה כאילו אין לו קרקעית. הרחק למטה היתמר יער אורנים שחור מתוך ים הערפל. צוקים עירומים סבבו אותם מכל עבר. הוא אמנם ארז חבלים ורתמות טיפוס, אך קיווה שלא יזדקק להם. אבל זה לא מה שהפריע לו באמת. "אולי לא כדאי שנרד לשם," אמר. צ'רלי זקף גבה לעברו. "אחרי שטיפסנו כל היום?" "מה עם הקללה ההיא? מה שסבא שלך – " נפנוף יד מבטל. "הזקן כבר עם רגל אחת בקבר והראש שלו מלא פיוטה1." צ'רלי טפח על כתפו. "אז אל תתחיל לחרבן במכנסיים. בטח יש במערה קצת חיצים וכמה שברי כלים. אולי אפילו כמה עצמות, אם יהיה לנו מזל. בוא." לטרנט לא נותרה ברירה אלא לרדת בעקבות צ'רלי במורד שביל העפר הצר שגילו קודם לכן. בזמן שפילסו להם דרך הזעיף פניו אל גב מעילו האדום של צ'רלי, המעוטר בסמל צמד הנוצות של אוניברסיטת יוטה. טרנט עדיין לבש את מעיל הספורט הישן שלו, הנושא את הפומה של תיכון יוניון ברוזוולט, יוטה. השניים היו החברים הכי טובים עוד מימי בית־הספר היסודי, אבל החלו מתרחקים לאחרונה. צ'רלי בדיוק סיים את שנתו הראשונה בקולג', בעוד טרנט נכנס לעבודה מלאה במוסך של אבא שלו. בקיץ הקרוב עמד צ'רלי לעבוד כמתמחה בעמותה המשפטית של שמורת יואינטה. החבר שלו הוא כוכב עולה, וטרנט יזדקק בקרוב לטלסקופ כדי לראותו מהעיירה הקטנטנה רוזוולט. אבל מה עוד חדש? צ'רלי תמיד האפיל על טרנט. והעובדה שחברו היה חצי בן שבט יוט, ובורך בשיזוף התמידי של בני עמו ובשיער שחור וארוך, לא שיפרה את המצב. שערו האדמוני והקצוץ של טרנט והנמשים שצעדו בסך על אפו ולחייו, דנו אותו לכהן תמיד כסגנו של צ'רלי במסיבות בבית־הספר. אך הם לא העלו את הנושא, כאילו ידעו שניהם שחברותם עומדת להסתיים עם הגיעם לבגרות. ולכן, כחלק מטקס חניכה, קבעו השניים לצאת ביחד להרפתקה אחרונה, לחפש אחרי מערה קדושה של בני יוטה. לטענת צ'רלי, רק מעטים מזקני השבט שלו ידעו בכלל על קיומו של אתר הקבורה הזה במרומי ישימון יואינטה. ועל אלו שידעו נאסר לדבר בנושא. צ'רלי שמע על כך רק מפני שסבו רחש חיבה יתרה לטיפה המרה. צ'רלי לא היה בטוח שסבו זוכר בכלל שהראה לו את מפת עור הצבי הישנה המוסתרת בקרן באפלו חלולה. טרנט שמע לראשונה את הסיפור כשהיה בחטיבת הביניים, מצונף באוהל קטן עם צ'רלי. חברו, פנס מוצמד לסנטרו לתוספת רושם, חלק עימו את הסיפור. "סבא שלי אומר שהרוח הגדולה עדיין רודפת את המערה הזאת. שומרת על אוצר ענק של בני שבטנו." "איזה מין אוצר?" שאל טרנט בפקפוק. בזמנו הוא התעניין יותר בפלייבוי שסחב מהארון של אבא שלו. האוצר הזה הספיק לו. צ'רלי משך בכתפיו. "לא יודע. אבל הוא כנראה מקולל." "למה אתה מתכוון?" חברו קירב את הפנס לסנטרו וזקף גבה בזדוניות. "סבא אומר שמי שנכנס למערת הרוח הגדולה לא יכול לצאת." "למה?" "כי אם ייצא, העולם יגיע לקיצו." באותו רגע פלט כלב הציד הזקן של טרנט יללה מפלחת אוזן שהקפיצה את שניהם. אחר כך הם צחקו ודיברו עד השעות הקטנות. בסופו של דבר צ'רלי פטר את סיפורו של סבו כאמונה תפלה מטופשת. בתור אינדיאני מודרני, צ'רלי התאמץ מאוד לבטל הבלים כאלה. ובכל זאת, צ'רלי השביע את טרנט לסודיות וסירב לקחת אותו למקום המסומן במפה – עד עכשיו. "כשיורדים מתחיל להתחמם," אמר צ'רלי. טרנט הרים יד. צ'רלי צדק. השלג ירד ביתר שאת, בפתיתים הולכים וגדלים, אבל ככל שירדו, הלך האוויר והתחמם, מדיף ריח קלוש של ביצים סרוחות. בשלב מסוים התחלף השלג בזרזיפי גשם. הוא מחה את ידו במכנסיו, מבין שהערפל שראה קודם לכן בתחתית העמק היה למעשה אדים. המקור להם הסתמן מבעד לעצים תחתם: פלג קטן מבעבע לאורך ערוץ סלעי בתחתית העמק. "תריח את הגופרית," אמר צ'רלי, מושך באפו. כשהגיעו אל הפלג, טעם את המים באצבעו. "חמים. כנראה בוקעים מנביעה גיאותרמית איפשהו בסביבה." טרנט לא התרשם. ההרים סביבם היו מלאים מרחצאות שכאלה. צ'רלי הזדקף. "זה בטח המקום הנכון." "למה זה?" "מרחצאות חמים כמו זה מקודשים לבני עמי. לכן הגיוני שהם יבחרו את המקום הזה כאתר קבורה חשוב." צ'רלי התחיל להתקדם, מדלג מסלע לסלע. "בוא. אנחנו קרובים." הם עלו ביחד במעלה הפלג. עם כל צעד הלך האוויר והתחמם. ריח הגופרית צרב בעיניו ובנחיריו של טרנט. לא פלא שאף אחד לא מצא את המקום הזה קודם. טרנט, עיניו דומעות, רצה לחזור, אבל צ'רלי נעצר לפתע ליד עיקול חד בפלג. חברו החל מסתובב סביב עצמו, מחזיק את הטלפון הנייד שלו כמו מקל לאיתור מים, ואז נועַץ במפה שגנב בבוקר מחדרו של סבו. "הגענו." טרנט סקר את הסביבה. הוא לא ראה מערה. רק עצים ועוד עצים. מעליהם החל השלג קופא בפסגות, אבל כאן הוא המשיך לרדת כמו גשם דליל. "הכניסה חייבת להיות איפשהו בסביבה," מילמל צ'רלי. "או שאולי זו סתם אגדה ישנה." צ'רלי קפץ אל צידו השני של הפלג והתחיל לבעוט בסבך שרכים שם. "לפחות נחפש." טרנט חיפש באי חשק בצד שלו, מתרחק מהמים. "אני לא רואה כלום!" קרא לאחור כשהגיע לחומת גרניט. "למה שלא פשוט – " ואז הבחין במשהו מזווית עינו בזמן שפנה. כמו צל נוסף על פני הצוק, אלא שרוח נשבה בעמק, מניעה ענפים ומזיזה צללים. ורק הצל הזה לא זז. הוא התקרב. הכניסה למערה היתה נמוכה ורחבה כפה הפעור בפיהוק נצחי. פתח של כמטר ועשרים בפני הצוק, מוגן תחת שפת סלע בולטת. נתז מים וקללה בישרו על התקרבות ידידו. טרנט הצביע. "היא באמת כאן," אמר צ'רלי, נתקף היסוס לראשונה. הם עמדו רגע ארוך, בוהים בפתח המערה ונזכרים בסיפורים על אודותיה. שניהם חששו מדי להתקדם, אבל גאוותם הגברית מנעה מהם לסגת. "אנחנו הולכים על זה?" שאל טרנט לבסוף. דבריו שברו את הקיפאון. גבו של צ'רלי הזדקף. "בטח הולכים על זה." לפני שמי מהם יאבד את אומץ ליבו, הם מיהרו להתקרב אל הצוק ולטפס אל פי המערה. צ'רלי שלף את הפנס שלו והפנה אותו לתוך מנהרה. מעבר תלול חדר אל מעמקי ההר. צ'רלי הכניס את ראשו פנימה. "בוא נמצא את האוצר הזה!" טרנט, מחוזק מהאומץ בקולו של חברו, בא בעקבותיו. המנהרה הפכה צרה במהירות, והם נאלצו להתקדם בטור עורפי. האוויר בפנים היה חם עוד יותר, אבל לפחות היה יבש ופחות מסריח. כשנדחק מבעד למעבר צר במיוחד, הרגיש טרנט בחום הגרניט כנגד מעילו. "בחיי," אמר כשנחלץ, "זה כמו סאונה מחורבנת פה." פניו של צ'רלי הבהיקו. "או מרחץ זיעה. אולי בני שבטי אפילו השתמשו בה כך. אני מתערב שמקור המעיין החם נמצא מתחת לרגליים שלנו." זה לא מצא חן בעיני טרנט, אבל כבר לא היתה דרך חזרה. כמה צעדים תלולים נוספים והמערה התרחבה לחלל נמוך תקרה בערך בגודל מגרש כדורסל. היישר לפניהם נחצב בור גס בסלע הגרניט, עדיין מושחר מלהבות נושנות. צ'רלי גישש באפלה אחרי זרועו של טרנט. הוא לפת אותה באחיזת ברזל, אך ידו רעדה וטרנט ידע מדוע. החלל לא היה ריק. ים של גופות גברים ונשים נפרש על הרצפה, שעונות לאורך הקירות ופרושות על הרצפה, חלקן זקופות ושלובות רגליים, אחרות שמוטות על צידן. עור יבש נצמד לעצם, עיניים צמוקות בחוריהן, שפתיים נסוגות מעל שיניים צהובות חשופות. כולן היו עירומות עד מותניהן, אפילו הנשים, ששדיהן היבשים דבקו לחזן. כמה גופות התקשטו בכיסויי ראש עשויי נוצות או שרשראות מגיד ואבן. "בני עמי," אמר צ'רלי בקול סדוק מיראת כבוד, והתקרב בהיסוס אל המומיות. טרנט התקדם בעקבותיו. "אתה בטוח בקשר לזה?" באורו העז של הפנס נראה שעורם חיוור מדי, שערם בהיר מדי. אבל טרנט לא היה מומחה. אולי החום העשיר במינרלים שאפה את הגופות, הצליח איכשהו גם להלבין אותן. צ'רלי בחן גבר שענד מחרוזת נוצות שחורות סביב צווארו. הוא קירב אליו את הפנס. "תסתכל על הצוואר שלו." ראשו של הגבר צנח אחורה על קיר הגרניט. העור תחת לסתו נפער, חושף עצם ורקמות יבשות. הפתח היה ישר מדי, וסיבתו ברורה. אצבעותיו המצומקות של האיש לפתו להב מתכתי נוצץ. הוא עדיין נראה ממורק ושיקף את האור. צ'רלי העביר את הפנס שלו בעיגול איטי סביב החדר. להבים דומים נחו על רצפת האבן או נלפתו בידי עצם אחרות. "נראה שהם הרגו את עצמם," אמר טרנט, המום. "אבל למה?" טרנט הצביע אל הדבר הנוסף היחיד בחדר. המנהרה החשוכה המשיכה לתוך ההר מצידה השני של המערה. "אולי הם הסתירו משהו שם למטה, משהו שהם לא רצו שאף אחד יידע עליו?" שניהם בהו נכחם. רעד עלה מבהונותיו של טרנט והעביר צמרמורת בזרועותיו. איש מהם לא נע. איש מהם לא רצה לחצות את חלל המוות הזה. אפילו האוצר המובטח איבד מקסמו. צ'רלי דיבר ראשון. "בוא נסתלק מכאן." טרנט לא התווכח. הוא ראה מספיק זוועות ליום אחד. צ'רלי הסתובב ופנה לכיוון היציאה, לוקח עימו את מקור האור היחיד. טרנט עקב אחריו אל המנהרה, אבל הציץ שוב ושוב לאחור, חושש שמא הרוח הגדולה תשתלט על אחת הגופות ותעורר אותה לרדוף אחריהם כשפגיון בידה. מאחר שהתמקד כך בנעשה מאחוריו, החליק מגפו על אבן צפחה רופפת. הוא השתטח על בטנו והחליק כמה מטרים אחורה במדרון המוביל למערה. צ'רלי לא חיכה. למעשה, הוא נראה להוט מאוד לברוח. עד שהספיק טרנט להיעמד שוב על רגליו ולמחות את האבק מברכיו, כבר הגיע צ'רלי אל קצה המנהרה וקפץ החוצה. טרנט החל לצעוק במחאה על הנטישה – אבל צעקה נוספת, חדה וזועמת, נשמעה מבחוץ. היה שם מישהו. טרנט קפא במקומו. הוא שמע חילופי דברים כעוסים, אבל לא הצליח לפענח את הנאמר. ואז נשמע קול יריית אקדח. טרנט קפץ וכשל שני צעדים אחורה אל החשכה. כששככו הדי הפיצוץ, השתררה במקומם דממה כבדה. צ'רלי...? טרנט, רועד מפחד, נסוג במורד המנהרה, מתרחק מהכניסה. עיניו הסתגלו לחשכה מספיק כדי לאפשר לו להגיע לחדר המומיות בלי להשמיע קול. הוא נעצר בפתח החלל, לכוד בין החשכה שבגבו לבין מי שזה לא יהיה שנמצא שם. הדממה נתמשכה והזמן האט. ואז שמע רחשים והתנשפויות מתקרבים לכיוונו. אוי לא. טרנט לפת את גרונו. מישהו נכנס למערה. לא היתה לו ברירה אלא לסגת, בלב הולם, עמוק יותר לתוך החשכה – אבל הוא נזקק לנשק. הוא נעצר לרגע כדי לחלץ את הסכין מאחיזתו של המת שאצבעותיו התפצחו כזרדים יבשים. אחרי שהתחמש החליק את הלהב לחגורתו ופילס את דרכו בשדה הגופות כשידיו מורמות לפניו, מגשש כסומא בין נוצות פריכות, עור יבש ושיער גס. הוא דמיין ידי שלד נשלחות אליו, אבל סירב לעצור. הוא צריך מקום להתחבא. יש רק מפלט אחד. המנהרה בצד השני... אבל היא הפחידה אותו. בשלב כלשהו דרכה רגלו באוויר. הוא כמעט צרח – ואז הבין שזו רק שוחת המדורה הישנה שנחפרה ברצפה. הוא עבר אותה בקפיצה מהירה וניסה להיעזר במיקומה כדי להתמצא בחשכה, אך התברר שאין בכך צורך. אור הלך והתחזק מאחוריו, שוטף את החלל. כעת, מסוגל לראות סוף־סוף, מיהר לחצות בריצה את החלל. כשהגיע לפי המנהרה שמע מאחוריו קול חבטה רם. הוא הציץ מעל כתפו. גופה התגלגלה מתוך המנהרה ונפלה על הרצפה כשפניה מטה. באור הגובר היה ניתן להבחין בנוצות רקומות על גב מעילה הארגמני של הגופה. צ'רלי. טרנט, אגרופו צמוד לשפתיו, נמלט אל מחסה החשכה של המנהרה. פחדו הלך והתעצם עם כל צעד. הם יודעים שגם אני כאן? המנהרה היתה שטוחה וחלקה, אבל קצרה מדי. אחרי חמישה צעדים מבוהלים בלבד היא התרחבה והפכה למערה נוספת. טרנט חמק הצידה ונצמד אל הקיר. הוא התאמץ להשתלט על נשימותיו המהירות, בטוח שניתן לשמוע אותן מבחוץ. הוא הסתכן בהצצה אחורה. מישהו נכנס לחלל המומיות עם פנס. הדמות כרעה באור המקרטע וגררה את גופת חברו אל שפת בור המדורה. היה שם רק אדם אחד. הרוצח כרע על ברכיו, הניח את פנסו, ומשך את גופתו של צ'רלי אל חזהו. ואז נשא האיש את פניו אל הגג והתנודד, מזמר משהו בשפת יוטה. טרנט החניק זעקה, מזהה את הפנים המחורצות והגסות. הוא ראה את סבו של צ'רלי מצמיד אקדח מתכת ממורק אל ראשו שלו. טרנט הפנה את ראשו אבל היה איטי מדי. קול הנפץ בחלל הסגור היה מחריש אוזניים. חצי מגולגולתו של הזקן התפוצצה ברסס של דם, עצם ובשר. האקדח נחת על האבן בקול. הזקן נפל בכבדות על גופת נכדו, כאילו גונן עליו במותו. זרוע רפויה פגעה בפנס הנטוש והזיזה אותו כך שיאיר היישר אל מקום מסתורו של טרנט. הוא צנח על ברכיו באימה, נזכר באזהרה הקדמונית של סבו של צ'רלי: מי שנכנס למערת הרוח הגדולה לא יכול לצאת. זקן השבט בהחלט דאג שזה יתגשם בעבור צ'רלי. הוא כנראה גילה איכשהו את גנבת המפה ועקב אחריהם לכאן. טרנט טמן את פניו בידיו, מתנשם בחוזקה בין אצבעותיו, מסרב להאמין למה שראו עיניו. הוא כרה אוזן לשמוע אם מישהו אחר נמצא שם, אבל שמע רק דממה. הוא חיכה עשר דקות תמימות. בסופו של דבר נחה דעתו שהוא לבדו, והוא נעמד על רגליו. הוא הציץ מעבר לכתפו. קרן הפנס האירה את דופנה האחורי של המערה הקטנה, מגלה מה שזמן כה רב היה נסתר מעין. תיבות אבן, שגודלן כגודל קופסאות נעליים, נערמו באחורי החדר. הן נראו משומנות ועטופות בקליפת עץ. אבל מה שמשך את תשומת ליבו של טרנט נמצא במרכז החלל. גולגולת ענקית נחה על מסד גרניט. טוטם, חשב. טרנט בהה בחורי העין הריקים, מבחין בכיפת הגולגולת המעוגלת ובניבים הארוכים בצורה חריגה, שאורך כל אחד מהם כשלושים סנטימטרים. הוא למד מספיק בשיעורי המדע בעבר לזהות שמדובר בגולגולת של טיגריס שֶנְחָרְבּי. ועדיין, לא היה יכול שלא להשתאות למצבה המוזר של הגולגולת. הוא חייב לספר למישהו על הרצח, ההתאבדות – אבל גם על האוצר הזה. אוצר נטול היגיון. הוא מיהר לחזור במורד המנהרה, חלף על פני היכל המומיות, ורץ לעבר אור השמש. בכניסה למערה הוא נעצר, נזכר באזהרה האחרונה של סבו של צ'רלי, על מה שיקרה למי שייכנס לכאן וייצא. העולם יגיע לקיצו. טרנט נד בראשו בעיניים דומעות. אמונות תפלות הביאו למות חברו הטוב. הוא לא ייתן לזה לקרות גם לו. הוא מיהר לברוח חזרה אל העולם.