מושלמים כמו שאנחנו

הקדמה

לקחת בעלות על הסיפור שלנו, ותוך כדי כך לאהוב את עצמנו: המעשה האמיץ ביותר

מרגע שזיהינו דפוס, אנחנו כבר לא יכולים להתעלם ממנו. והאמינו לי שניסיתי. אבל כאשר אמת מסוימת חוזרת שוב ושוב, קשה להעמיד פנים שמדובר רק בצירוף מקרים. לדוגמה, לא משנה כמה אני מתאמצת לשכנע את עצמי שאני יכולה לתפקד אחרי שש שעות שינה, אם אני ישנה פחות משמונה שעות, אני חסרת סבלנות, מלאת חרדות וזקוקה נואשות לפחמימות. זה דפוס. אחד הדפוסים האחרים שלי הוא דחיינוּת בלתי נסבלת: עד שאני מתיישבת לכתוב, אני תמיד מסדרת את כל הבית ומבזבזת הרבה יותר מדי זמן וכסף על ציוד משרדי ואִרגוניות למיניהן. בכל פעם ובלי יוצא מן הכלל.

אחת הסיבות לכך שאיננו יכולים להתעלם ממגמות שכבר זיהינו היא שמוחנו בנוי לזהות תבניות ולייחס להן משמעות. בני אדם הם מין יוצר משמעות. לטוב ולרע, המוח הפרטי שלי עושה זאת באופן יעיל במיוחד. הקדשתי שנים לשכלול היכולת הזאת, וכיום אני גם מתפרנסת ממנה.

במסגרת עבודתי כחוקרת אני צופה בהתנהגות אנושית כדי לזהות את הקשרים, את היחסים ואת הדפוסים העדינים והמורכבים שמאפשרים לנו לצקת משמעות למחשבות, להתנהגויות ולרגשות שלנו.

אני אוהבת את זה. ציד דפוסים הוא עבודה נפלאה, והאמת היא כי במהלך חיי המקצועיים כל הניסיונות שלי שלא להבחין בדפוסים שכבר זיהיתי נעשו אך ורק במסגרת חיי האישיים, ונגעו אך ורק למוקדי הפגיעוּת שהעדפתי להכחיש מפני שלא עוררו בי חיבה יתרה לעצמי. כל זה השתנה בנובמבר 2006 — החודש שבו נערך המחקר שיתואר בהמשך והפך עלי את עולמי. בפעם הראשונה בחיי המקצועיים רציתי נואשות למחות מתודעתי את המחקר שלי עצמי.

עד אז הוקדשו חיי המקצועיים לחקירת רגשות קשים כמו בושה, פחד ופגיעוּת. כתבתי מאמרים אקדמיים על בושה, פיתחתי תוכניות להתמודדות עם בושה למטפלים בתחומי ההתמכרות ובריאות הנפש. גם כתבתי ספר בנושא, "חשבתי שזו רק אני".1

אספתי אלפי סיפורים מפי גברים ונשים רבים ושונים ברחבי הארץ כולה — בני שמונה־עשרה עד שמונים ושבע — וזיהיתי דפוסים חדשים שרציתי להעמיק בהם. כן, כולנו מתמודדים עם בושה ועם הפחד שלא די בנו כמו שאנחנו. וכן, רבים מאיתנו חוששים לאפשר לעצמי האמיתי שלהם להיחשף. ולצד זאת, בינות להררי הנתונים היו גם סיפור אחרי סיפור על גברים ונשים עם חיים מדהימים ומעוררי השראה.

שמעתי סיפורים על הכוח המקופל בקבלה של אי־שלמות ושל פגיעוּת. למדתי על הקשר הבל יינתק בין אושר להכרת תודה, ועל כך שדברים שנראים לי מובנים מאליהם, כמו מנוחה ומשחק, מהותיים לבריאותנו לא פחות מתזונה ומפעילות גופנית. המשתתפים האלה במחקר סמכו על עצמם ודיברו על אותנטיות, על אהבה ועל שייכות באופן שהיה חדש לי לגמרי.

רציתי לבחון את הסיפורים האלה כמכלול, וכך לקחתי תיקייה ומרקר, ועל החוצץ כתבתי את הדבר הראשון שעלה על דעתי: "בלב שלם". עדיין לא היה ברור לי לגמרי מה זה אומר, אבל ידעתי שמדובר בסיפורים של אנשים שחיו ואהבו באופן הזה.

היו לי לא מעט שאלות על חיים בלב שלם. מה היה חשוב לאנשים האלה? איך הצליחו לטפח רוח איתנה כל כך? אילו דברים הטרידו אותם, וכיצד הם התמודדו עם הדברים האלה? האם כל אחד יכול לחיות באופן כזה? מה נדרש מאיתנו לשם כך? ומה מפריע לנו לעשות זאת?

כשהתחלתי לנתח את הסיפורים ולחפש רעיונות יסוד שחוזרים בהם, מצאתי שניתן לחלק את התבניות לשתי קטגוריות. למען הפשטות, כיניתי אותן "עשו" ו"אל תעשו". את העמודה "עשו" גדשו מילים וביטויים כמו ערך, מנוחה, משחק, אמון, אמונה, אינטואיציה, תקווה, אותנטיות, אהבה, השתייכות, אושר, הכרת תודה ויצירתיות. בעמודת ה"אל תעשו" נדחסו מושלמות, קהות, ודאות, תשישות, הסתפקות בעצמי, להיות מגניב, ללכת עם הזרם, שיפוט והצטמצמות.

פסעתי צעד לאחור, סקרתי לראשונה את הדף הגדול מראשיתו ועד סופו — ונשימתי נעצרה. הרגשתי כמו מישהי שמציצה בתג מחיר ומוצאת עליו מספר מזעזע. אני זוכרת שמילמלתי, "לא. לא. לא. איך זה יכול להיות?"

אמנם אני זו שערכה את הרשימות האלה, ובכל זאת נחרדתי לקרוא אותן. כשאני יושבת ומקודדת נתונים, אני חושבת כמו חוקרת. אני ממוקדת אך ורק בניסיון לזהות במדויק מה אני שומעת בסיפורים. אני לא שואלת את עצמי איך הייתי מנסחת עניין זה או אחר, רק איך ניסחו אותו משתתפי המחקר עצמם. אני לא חושבת איזו מין משמעות עשויה להיות להתנסות זו או אחרת מבחינתי, אלא רק איזו משמעות היתה לה מבחינת מי שסיפר לי עליה.

ישבתי בכיסא האדום שבחדר ארוחת הבוקר שלי והבטתי בשתי הרשימות במשך דקות ארוכות. סקרתי אותן מלמעלה למטה ומצד לצד. ברגע מסוים, אני זוכרת, ישבתי שם בעיניים שנמלאו דמעות וכיסיתי את פי בכף היד כמי שזה עתה קיבלה בשורה רעה.

והאמת היא שזו אכן היתה בשורה רעה. חשבתי שאגלה כי אנשים שחיים בלב שלם הם בדיוק כמוני, ושהם עושים מה שגם אני עושה: עובדת קשה, נשמעת לכללים, עושה דברים שוב ושוב עד שאני מצליחה לעשותם כראוי, תמיד מנסה להכיר את עצמי טוב יותר, מגדלת את הילדים שלי לפי הספר...

אחרי עשור שבו חקרתי נושאים קשים כמו בושה, באמת ובתמים האמנתי שאני ראויה לאישור שאני "חיה נכון".

אבל הנה השיעור הקשה שלמדתי ביום ההוא (ובכל יום שחלף מאז):

מידת ההיכרות שלנו עם עצמנו ומידת ההבנה שלנו את עצמנו חשובות מאוד, אבל כדי לחיות בלב שלם, יש דבר שחשיבותו רבה אפילו יותר: לאהוב את עצמנו.

הידע אמנם חשוב, אבל רק אם אנחנו מיטיבים עם עצמנו ועדינים כלפי עצמנו, בעודנו שוקדים לגלות מי אנחנו. כדי לחיות בלב שלם, חשוב לקבל את הרכּוּת ואת הפגיעוּת שלנו לא פחות מאשר לפתח ידע ולתבוע זכות לעוצמה.

ומה שהלם בי בכוח כה רב עד שנעתקה נשימתי היה כפי הנראה השיעור הכאוב ביותר שלמדתי ביום ההוא: הנתונים מלמדים שאין לנו שום אפשרות לתת לילדים שלנו מה שאין לנו עצמנו. הדרך שעשינו במסע שלנו לחיות ולאהוב בלב שלם מעידה על הצלחתנו כהורים יותר מכל דבר שמלמדים אותנו ספרי ההדרכה בתחום.

המסע דורש מידות שוות של עבודת לב ושל עבודת מחשבה, ובאותו יום קודר בנובמבר ישבתי שם וידעתי בבירור שעבודת הלב שלי לוקה בחסר.

בסופו של דבר קמתי על רגלי, לקחתי את המרקר מן השולחן, מתחתי קו מתחת לרשימת ה"אל תעשו" וכתבתי תחתיו את המילה "אני". נדמה שהרשימה העמידה סיכום מדויק של הקשיים והמאבקים הפרטיים שלי.

שילבתי את זרועותי על החזה, שקעתי בכיסא וחשבתי, "פשוט נפלא. החיים שלי לא פוסחים אפילו על סעיף אחד ויחיד ברשימה."

במשך כעשרים דקות הסתובבתי ברחבי הבית וניסיתי למחות ולמחוק מדעתי כל מה שגיליתי אך לפני רגע, אלא שהמילים סירבו להסתלק. לא יכולתי לחזור לאחור, ולכן עשיתי את הדבר הקרוב ביותר לזה: לקחתי את הדפים, קיפלתי אותם לריבועים נאים למראה והכנסתי אותם לארגז פלסטיק. מצאתי לארגז מקום הולם מתחת למיטה, ליד נייר העטיפה למתנות חג המולד. פתחתי את הארגז הזה רק במרס 2008.

הדבר הבא שעשיתי היה למצוא לעצמי מטפלת טובה ולהתחיל בעבודה נפשית רצינית, שארכה שנה ושינתה את חיי מאז ואילך. אני ודיאנה, המטפלת שלי, עדיין צוחקות על הביקור הראשון שלי אצלה. דיאנה, שרבים ממטופליה הם עצמם מטפלים, התחילה בשאלה המתבקשת, "אז מה קורה?" ואני שלפתי בארשת עניינית את רשימת ה"עשו" ואמרתי, "אני צריכה יותר דברים מהרשימה הזאת. עצות וכלים ספציפיים יתקבלו בברכה. לא שום דבר עמוק. בלי להיכנס לכל הזיבולים של הילדוּת וכאלה."

2007 היתה שנה ארוכה. בבלוג שלי אני מכנה אותה בחיבה "שנת המשבר ההתעוררות הרוחנית". אני הרגשתי כאילו מדובר בהתמוטטות קלאסית, אבל דיאנה כינתה זאת התעוררות רוחנית. נדמה לי ששתינו צדקנו. למען האמת, אני מתחילה לתהות אם אפשר להתנסות בהן בכלל בנפרד.

למעשה, העובדה שכל זה קרה בנובמבר 2006 אינה מקרית. הכול היה ערוך למשבר: הייתי על סיכות לאחר שזה מקרוב נפרדתי מן הסוכר ומן הקמח, הייתי במרחק כמה ימים מיום ההולדת שלי (תקופה מוּעדת לחשבונות נפש, מבחינתי), הייתי תשושה מעבודה וניצבתי היישר על סף התוודעות אמצע החיים שלי.

אנשים אמנם משתמשים במילה "משבר" לציון הדבר שקורה לנו באמצע החיים, אלא שלא מדובר במשבר, כי אם בהתגלות או בהתוודעות: תקופה שבה אנחנו מרגישים בדחף הנואש לחיות את החיים שאנחנו רוצים לחיות, לא את אלה שאנחנו "אמורים" לחיות. זה הזמן שבו קורא לנו היקום להרפות ממי שנדמה לנו שאנחנו אמורים להיות — ולקבל את מי שאנחנו.

אמצע החיים הוא בהחלט אחד ממסעות ההתוודעות הגדולים, אבל במשך החיים אנחנו עוברים עוד רבים כאלה:

נישואים גירושים הפיכה להורים החלמה מעבר דירה הקן הריק פרישה לגמלאות חוויית אובדן או טראומה עבודה שתובעת מאיתנו את כל הנשמה

היקום לא מקמץ בצלצולי השכמה. אנחנו פשוט יודעים להשתיק אותם ממש מהר.

מתברר שחיכתה לי עבודה מייגעת ומעמיקה. התייגעתי בה בצעדים כבדים, עד שיום אחד, בעודי מותשת ובעוד הבוץ הרטוב עדיין נוטף מנעלי המסע שלי, הבנתי, "אלוהים אדירים. אני מרגישה שונה. אני מרגישה מאושרת ואמיתית. אני עדיין מפחדת, אבל אני מרגישה גם ממש אמיצה. משהו השתנה — אני מרגישה את זה בעצמות שלי."

הייתי בריאה, מאושרת ואסירת תודה יותר מאי־פעם. הרגשתי מעוגנת יותר וחרדה הרבה פחות. חיי היצירה שלי שבו לפרוח, הקשר שלי עם בני משפחתי ועם חברַי לבש פנים חדשות, והחשוב מכול, לראשונה בחיי לא חשתי שום צורך לצאת מעורי — הרגשתי נינוחה לגמרי בתוכו.

למדתי איך לייחס יותר חשיבות לְמה שהרגשתי ופחות חשיבות ל"מה יחשבו". הגדרתי גבולות חדשים והתחלתי להרפות מן הצורך שלי להשביע רצון, להצטיין, להיות מושלמת. התחלתי לומר "לא" במקום לומר "בטח" (ואחרי כן להתמלא טינה ועצבים). התחלתי לומר "בטח שכן!" במקום "זה נשמע נהדר, אבל יש לי הרבה עבודה" או "אני אעשה את זה ברגע ש_________ (אהיה רזה יותר, עסוקה פחות, מוכנה יותר)."

בזמן שצלחתי את "מסע הלב השלם" האישי שלי עם דיאנה, קראתי כמעט ארבעים ספרים, ובכללם כל מֵמוּאָר שהצלחתי למצוא על התעוררות רוחנית. הספרים האלה הועילו לי מאוד, אבל עדיין ייחלתי לספר הדרכה שיוכל לספק השראה וכלים, וביסודו של דבר לשמש מעין מדריך נסיעות לנפש.

יום אחד, בעודי בוהה בערמת הספרים שהתגבהה ליד מיטתי, זה הכה בי! אני רוצה לספר את הסיפור הזה. אספר איך אקדמאית צינית ומתחכמת הפכה כל־כולה לַסטריאוטיפ שלעגה לו במשך כל חייה הבוגרים. אתוודה על הפיכתי למחפשת רוחניות מחוזקת, מודעת לבריאותה, יצירתית ורגישה בגיל העמידה, שמבלה ימים על ימים במחשבה על עניינים כמו חסד, אהבה, הכרת תודה, יצירתיות ואותנטיות — ומאושרת יותר משתיארתי לעצמי שאפשר להיות. ולמֵמוּאָר הזה אקרא "בלב שלם".

אני זוכרת שחשבתי גם כי "לפני שאכתוב את הספר הזה, אני צריכה להשתמש במחקר כדי לחבר מדריך לחיים בלב שלם!" עד אמצע 2008 כבר מילאתי שלושה ארגזי ענק במחברות, בכתבי עת ובהררי נתונים. הקדשתי שעות אינספור למחקר החדש. היה לי כל מה שנדרש, ובכלל זה תשוקה דוחקת לכתוב את הספר שאתם מחזיקים כעת.

ביום הגורלי ההוא בנובמבר, כשבהיתי ברשימה ונתקפתי דיכאון כשגיליתי שאיני חיה ואיני אוהבת בלב שלם, עדיין לא הייתי משוכנעת באמת. הרשימה לא הספיקה כדי שאאמין בזה לחלוטין. נדרשתי לחפור לעומק ולבחור במודע להאמין... להאמין בעצמי ובאפשרות לחיות חיים אחרים. מקץ פקפוקים רבים, שפע דמעות ואסופה כבירה של רגעי אושר, האמונה סייעה לי להבין.

עכשיו אני מבינה שלהכיר בבעלות שלנו על הסיפור שלנו ולאהוב את עצמנו מכוח התהליך הזה הם המעשה האמיץ ביותר שנוכל לעשות.

עכשיו אני מבינה שטיפוח של חיים בלב שלם לא דומה לניסיון להגיע אל יעד כלשהו. זה דומה להליכה לעבר כוכב בשמים. לעולם לא ממש נגיע, אבל בפירוש נדע שאנחנו בכיוון הנכון.

עכשיו אני מבינה שאומץ, חמלה וקשר הם כישורים שפועלים באמת רק אם מְתרגלים אותם. כל יום.

עכשיו אני מבינה כיצד לטפח ולשחרר, המופיעות שתיהן ברשימת עשר ההנחיות, לא שייכות ל"עשו". לא מדובר במלאכה שמשלימים או ביכולת שרוכשים ואז מוחקים אותה מן הרשימה. זו מלאכה לחיים. מלאכה של הנפש.

מבחינתי, האמונה וההבנה היו לאחד. קודם האמנתי, ורק אז רכשתי את היכולת להבין כיצד אנחנו יכולים לשנות באמת ובתמים את עצמנו, את משפחותינו ואת הקהילות שלנו. אנחנו צריכים רק למצוא את האומץ לחיות ולאהוב בלב שלם. ולכבוד הוא לי לצאת איתכם אל המסע הזה!