מושתלמת

המחלקה - פרק חמישי אני מגיעה למחלקת לב בשעת לילה מאוחרת. במבט ראשון אפשר להבחין שהמקום החדש שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. המראה מטופח, אין ריחות מלחיצים ואין קולות מייבבים. ליאור לצדי. קשה לי וכואב לי ועצוב לי ואני בוכה. אני חלשה מאוד וגם כבר כמה שעות שכואבת לי הבטן והכאב רק מתגבר. אני צורחת ושוב בוכה ושוב צורחת. האחות נכנסת לחדרי, כועסת עליי, אני מרעישה ומפריעה לחולים האחרים. היא לא מכירה אותי, אני לעולם לא אפצה את פי גם אם כואב מאוד. אבל הפעם הכאב גובר גם עליי ואני צורחת והיא שוב כועסת וליאור מתרגז, הוא כועס על האחות והיא כועסת עליו ואחר כך עליי ואני כועסת על שניהם שישתקו כבר ויטפלו בי. הכאב הנורא והמריבות הם מרשם בדוק לבכי. ואני בוכה וצורחת וחוזר חלילה. ליאור מביט בי בחוסר אונים, הוא פוחד להשאיר אותי לבד עם האחות המעצבנת. אבל הילדים, מה איתם, גם הם מפחדים. כולנו מפחדים. האחות נותנת לי משככי כאבים, אני נרגעת ומשחררת את ליאור, את האחות ואת עצמי. אין זמן לדרמות, עכשיו אני צריכה להבריא. להיות מרוכזת, עכשיו זו שעת מבחן. למחרת בבוקר מגיעים הרופאים. הם מדברים ביניהם, מתייעצים, קוראים בעיון על אודות מחלתי, ולבסוף מתפנים להשיב על שאלותיי. "מתי אוכל ללכת הביתה?" אני שואלת בעיניים מתחננות. הם מסבירים לי שאצטרך לעבור כמה בדיקות ושאני מקבלת תרופות שישפרו את מצבי. אני מחפשת בדבריהם מילות עידוד ונתלית בהן כטובעת הנאחזת בקש. הם אומרים שלא אדאג אבל אני דואגת, אני מרגישה לבד. אני עצובה בשבילי, יש לי הרגשה לא טובה, גם הפרצופים מולי לא נינוחים. בטלפון שלי מצפצפות הודעות: יש יום הולדת לילד מהכיתה, צריך לקנות מתנה, צריך להתארגן על הסעה, מי מתנדב להכין עוגה ללא אגוזים. הנה עוד הודעה, מתארגנים לחנוכה, צריך להכין לביבות, נא להירשם ברשימת הכיבוד. ההורים הזריזים רשמו את עצמם בשרוול כוסות ובסכו"ם חד-פעמי, נשאר להכין פשטידה. בא לי לצרוח. אילו רק היו יודעים מה המרחק עכשיו ביני לבין פשטידה. אבל צריך לשדר עסקים כרגיל. אמצא פתרון, תמיד יש פתרון. הרי אני אימא ואדאג לילדים שלי לכל מה שהם צריכים. לא אתן שירגישו בחסרוני. איך בדיוק עושים את זה? למזלי, יש לי חברות טובות ששיתפתי אותן בסוד מחלתי. הן מיד נרתמו לעזרתי, ובשקט בשקט, במסירות ובצניעות מגבות אותי בכל הנדרש בענייני הלוגיסטיקה של הילדים. ושוב ביקור רופאים, ושוב מבטים מבולבלים והימים עוברים. אני לא מפסיקה לשאול מתי אשתחרר הביתה, מתי זה כבר יהיה מאחוריי. "אולי בקרוב", עונים לי הרופאים. "עוד קצת בדיקות. אי אפשר לדעת עכשיו". איתי בחדר מאושפזת אישה בודדה, מבוגרת, שניכר בה שעברה חיים לא קלים. השהות בבית החולים היא לא עונש עבורה, אולי אפילו קצת נעימה לה ונוחה. אחרי הכול שומרים עליה, דואגים לה, נותנים לה אוכל, בגדים, מיטה, שמיכה. אני מבחינה שפניה מאירות כשהיא מקבלת את מגש האוכל. אני עצובה בשבילה. "איך קוראים לך?" אני מנסה להתיידד איתה, היא ממלמלת לעברי משהו ומתכסה עד לצוואר. היא לא סומכת עליי מיד, אבל אני לא מרפה. "למה את פה?" אני מדובבת אותה במתק שפתיים, והיא נכנעת ומתחילה לדבר. היא כמובן לא הצליחה להימלט ממני, ועכשיו אנחנו חברות. אני מקשיבה קשב רב לכל סיפוריה, ומגלה שבתוך הגוף הזקן והחולה שלה מסתתרת אישה שקיימה זוגיות, פיתתה, התאהבה, הקימה בית, בנתה משפחה, בישלה להם, כיבסה להם, טיפלה בהם, וכעת כשהיא חלשה וזקוקה לעזרה אין אף אחד לידה. היא מתוודה בפניי שהיא מרגישה נטל על בנותיה, ושכל מעשיה והצלחותיה לא עומדים לה כעת בזקנתה. אבל היא לא ממורמרת, היא בוחרת לקבל את המצב כמו שהוא ולהסתפק בטפטופי תשומת הלב שהיא מקבלת מדי פעם. היא אישה חכמה, "עדיף קצת מאשר כלום", היא מחייכת. אני מחבבת אותה מאוד, אבל תם זמנה במחלקה ומבקשים לשחרר אותה לביתה. היא לוקחת את הזמן ורגע לפני שהיא הולכת, היא פונה אליי בפניה חרושות הקמטים ובבגדיה הישנים ואומרת לי, "את תהיי בסדר, תזכרי את המילים שלי, את עוד תראי, את תהיי בסדר". ניצוץ של תקווה מפלח את גופי. זה דומה בעיניי לאותם רגעים מכוננים ששומעים עליהם בסרטים. עכשיו גם לי יש אחד כזה. המילים שלה חזקות ונחרטות בלבי. בחודשים הבאים, ברגעים הקשים אשלוף את המילים האלה שלה ואיאחז בהן. יוסי, בן הזוג של אימי, בא לבקר אותי. יוסי מאוד ותיק בנוף המשפחתי שלנו מאז שהוריי התגרשו לפני עידן ועידנים. אני יושבת על המיטה ופותרת תשבצים בניסיון להסיח את דעתי מהפחד, כשלפתע אני שומעת את קולו מאחורי גבי, "בוקר טוב, ילדה יפה". אני כבר לא כל כך ילדה וגם לא בת שש-עשרה, אבל זה הקול של הבית. יוסי הביא איתו את הבית אליי לבית החולים. אני נמלאת חיוכים ושמחה והקלה. מעולם לא הייתי קרובה אליו במיוחד, אבל באותו הרגע אני מרגישה שאין אדם בעולם שהייתי רוצה שיהיה לידי יותר ממנו. אני יודעת שלפחות אותו אני לא צריכה לנחם על כך שאני בבית חולים. "איזה יופי שבאת", אני אומרת לו, והוא מאושר. אני מבקשת ממנו שיספר לי הכול על הילדות שלו בטריפולי, על העלייה לארץ, על החוויות מהמעברה, על ההורים, על האחים. יוסי אוהב מאוד לספר על עצמו. פתחתי לו דלת, והוא מספר ומספר ואני מרותקת, שמחה לחזור שבעים שנים אחורה, ובלבד לא להיות כאן ועכשיו. מאותו הרגע ואילך יוסי היה לצדי כמעט בכל יום. היה מגיע אחרי העבודה ונשאר עד שהייתי הולכת לישון. היו פעמים שהייתי מפוחדת כל כך, עד שביקשתי ממנו שיישאר לישון בבית החולים, וכך אדם שהוא לא אבי ושכבר חצה את גיל שבעים נשאר על הספה לצדי לילות כימים בלי היסוס. מכסה את רגליי ונענה לכל בקשותיי. גם אימא מגיעה בכל יום ומביאה לו ולי אוכל מהבית. אם להודות על האמת, הכמויות שהיא מביאה מספיקות לכל מחלקת הלב ומחלקת הפרעות האכילה ביחד. בוקר אחד נכנסת לחדרי האחות האדמונית. "בוקר טוב, מתוקה, תתארגני מהר, בעוד עשר דקות באים לקחת אותך לצנתור". אני מביטה בה מיואשות. "לא, בבקשה לא, אני לא מסוגלת, אני מפחדת". למה עוד פעם מדברים על צנתור, לא, לא, לא, לא צנתור, לא, מה זה בכלל, מה יעשו לי, איך לכל הרוחות אתחמק מזה גם הפעם. אני מתחננת על נפשי שימצאו חלופה לצנתור, אולי בדיקת דם חדשנית ומשוכללת, אולי אם-אר-איי ממש ארוך. רק לא צנתור, בבקשה. האחות האדמונית מחייכת בהבנה ומבקשת שאכנס להתקלח כי התברואן כבר בדרך. אני מצלצלת ליוסי בבהילות, והוא מגיע בתוך זמן קצר. אני מחכה לו בפתח, וכשהוא מגיע אני מתחילה לבכות בהיסטריה, אבל אין ברירה ואין זמן לרחמים עצמיים, מחכים לי בחדר הצנתורים. אפילו אימא עוד לא הספיקה להגיע לבית החולים. אני נכנסת למיטה ומתכסה עד מעל לראשי. יוסי והתברואן מסיעים אותי במיטתי אל מחלקת צנתורים. אנחנו נכנסים לחדר ההמתנה לפני הצנתור, אני רועדת בכל גופי. אני אפילו לא באמת יודעת מה זה צנתור, אבל אני רועדת מפחד. אני מנסה לשבת, מנסה לשכב, לנשום, ושוב לשבת, ושוב לשכב. אני מנסה להירגע ולא מצליחה. אני מחליטה לפתוח את האינטרנט, ושם אני מחפשת בדיחות על עדות חסכניות במיוחד ומכריחה את יוסי להקשיב לבדיחה אחרי בדיחה. זה עובד. אני מפסיקה לרעוד. אנחנו נכנסים לחדר שבו יתבצע הצנתור. מרוב פחד אני הופכת קהת חושים. ממלאה אחר ההוראות כמו רובוט. צינורית זעירה חודרת לנבכי לבי ואני צופה בה על המרקע שלצדי. הרופא המצנתר מסביר לי בחביבות את מהלך הבדיקה ומתבל את הזמן בהומור מרגיע. אני מחכה למשהו נורא, והוא לא מגיע. הצנתור נגמר. מה זה? זה הכול? אז ממה כל כך פחדתי? יום אחרי הצנתור, בשעות הבוקר המאוחרות, מתחיל ביקור רופאים. כעת אני זוכה בביקורו של פרופ' עמית שגב, מנהל מכון הלב, ולידו שני מתמחים. הם נכנסים לחדרי ונעמדים מולי, מעיינים בבדיקות. פרופ' שגב מרכין את ראשו אל מסך המחשב שעל עגלת הרופאים, ותוך כדי שהוא מזדקף הוא אומר כלאחר יד "כן, זה מתאים להשתלה. ?what say( כך הבן שלי מגיב כשאני מבקשת ממנו לפנות כלים מהמדיח(. מה? סליחה? מה אמרת? מי? אני? השתלה? השתלת לב? השתלה של לב אחר בגוף שלי? זאת אומרת, במקום הלב שלי? מה קשור? אתה ודאי מתבלבל, אדוני הרופא, לא אני זאת שעליה אתה מדבר, זה לא מסוג הדברים שיכולים לקרות לי, אני בכלל לא, לא, לא, לא, לא! אבל ממש לא. זו טעות, אה, איזה מצחיק. כמו טעות במספר, זו טעות בחדר. טעות בפציינטית. איך אתה לא רואה? תסתכל עליי, אני נראית לך מוזרה? - איך בדיוק הגעת להשתלה? אין מצב טוב, נכון, אולי הלב שלי קצת חלש, אבל השתלה? תן לי תרופות, מה זה, אין אנשים שחיים עם לב חלש? השתלה זו לא מילה שיכולה להיות קשורה אליי. בשום צורה שהיא, שערורייה, כבר סיפרתי שאני לא רואה אפילו סרטים מפחידים. אני לא מוכנה לשמוע סיפורי זוועה. זו זוועה, בבקשה תאמר לי שלא התכוונת למה שאמרת. בבקשה תגיד שטעית. טעות, טעה, טועים, טעו, לא נורא. אני אמנם חכמה, אני פותרת תשבצים, אלופה, אני אפילו יודעת מה זה טוזיג, אבל דבר כזה המוח שלי לא ערוך לקלוט. יש גבול. סליחה, תרמנו במשרד. פרופ' שגב מרים גבה למשמע התגובה הנסערת שלי, הוא לא מבין למה אני מתפלאת. "לא דיברו איתך על זה אף פעם?" "ל א ! !" "למה את נבהלת?" הרופא עדיין מבולבל מתגובתי. "אם תעברי השתלת לב, תהיי בריאה." ב ר י א ה? וואי, האמת, בא לי. אני הכי רוצה בעולם להיות בריאה. אבל איך זה יכול להיות שהוא אומר לי שאם אעבור השתלה, אהיה בריאה? השתלה נשמעת כמו הדבר הכי מסוכן שיש, על גבול האלוהים ישמרני בואכה "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". הוא יוצא מהחדר, מופתע מהתגובה הנסערת שלי. המילים שלו מהדהדות באוזניי - השתלה, השתלת לב. יפתחו לי את הגוף לגמרי, יוציאו לי את הלב שאיתו נולדתי וישתילו במקומו לב של אדם אחר. שמת. לב חי של אדם מת. אני לא יכולה להכיל את זה. זה משהו שהתודעה פשוט לא מסוגלת לתפוס. איך זה קרה לי? איך הגעתי לזה? למה דווקא המקרה שלי צריך להיות קיצוני עד כדי השתלה? איך אני ממשיכה מכאן? זה לא רק אני, יש משפחה גדולה מאחוריי, מה אני אגיד להם? מה אני אגיד לליאור, לילדים שלי, לאימא. איך הם יתמודדו עם זה? אני רוצה לשכוח שהשיחה הזאת התקיימה בכלל. זה בטח היה חלום רע. יש לי בחילה. אחרי זמן קצר מגיע מר נהדר. איזה מזל, אני יודעת שעכשיו הוא יסדר הכול. אני מתנפלת עליו בהיסטריה, מלשינה על הרופא שאמר לי דבר כזה נורא. אני מבקשת הסברים. מר נהדר מרגיע אותי ואומר שעדיין לא התקבלה החלטה כזו, אבל הודה שזו אחת האפשרויות לטיפול בי, ושיש עוד כמה בדיקות לפני שהם יקבלו החלטה סופית. הדרך שבה הוא מסביר לי והביטחון שהוא משרה עליי עוזרים לי להירגע. ואם יש סיכוי שאחמוק מזה, אני מתכוונת לטפס עליו, לברוח איתו אל האור. והכוונה לאור הטוב והשמח, לא לאותו אור לבן מפחיד מסיפורי המסע אל הסוף. כבר באותו היום נכנסת לחדרי האחות האדמונית ומבשרת לי בחיוך רחב שאני עוברת לחדר לבד. אני אוספת את חפציי וצועדת בעקבותיה לחדר המדובר. חדר 17 ,קרוב לדלפק האחיות. חדר נחמד, חדר שהוא רק שלי, מקלחת אישית, חלון גדול, הרבה אור ואוויר, אפילו מקרר קטן יש בחדר, ועל המקרר כתוב: בס"ד למטופל הממתין להשתלת לב במחלקה הקרדיולוגית איחולי הצלחה מאיתנו המושתלים מה הסיפור עם ההשתלה הזאת? איך רדפה אחריי גם לפה? טוב, אולי קצת נחרדתי, אבל לא נורא. המשפט הזה על המקרר לא אומר כלום, איזה שטויות, מצחיקולה שכמותי, נלחצת מכל דבר. אני הייתי ממליצה לכתוב על המקרר "כל דבר עדיף מאוכל של בית חולים" - אבל המילים שעל המקרר נשארות במקומן ומספרות לי בדממה את העתיד לקרות. מדי פעם אני מהרהרת באנשים שתרמו את המקרר ובאנשים שהמקרר הזה שירת אותם, ולבי מתמלא חמלה עליהם. לא ייתכן שהמציאות של אותם אנשים היא כעת חלק מחיי. ואז מצמידים לי את רקסי, עמוד נירוסטה על גלגלים שאליו מחוברות מכונות ומהן מטפטפות לזרועי תרופות במשך עשרים וארבע שעות עד דלא ידע. מעכשיו העמוד הזה צמוד אליי באופן קבוע, ולא מרפה גם כשאני צריכה ללכת למקום שגם המלך הולך אליו לבד. העמוד שמטפטף לי חיים כל היום וכל הלילה זוכה לכינוי החיבה רקסי על שום נאמנותו. עד מהרה הוא הופך לחלק בלתי נפרד מגופי ונשאר כך עד שאני כמעט נפרדת מגופי. הצוות הרפואי כבר מבין שצריך לגשת אליי בעדינות עם כל עניין ההשתלה, ומסבירים לי שצריכים לעשות לי כמה בדיקות שעושים לכולם במצבי. סדרת בדיקות כהכנה להשתלת לב, אם אצטרך כזו. בחרתי להתמקד במילים "אם אצטרך", מה שאומר שאולי לא אצטרך כלל. בתחילה באים לקחת ממני דם. אני מסכימה ומושיטה זרועות. לוקחים ממני דם למיליון, ביליון, טריליון מבחנות. לא אכפת לי, כבר אין לי כוח להתרגש מכל דבר. גם ככה לא שואלים אותי. אני מסכימה בהכנעה גם כשבא תברואן לקחת אותי לשלל בדיקות כמעט בכל מרפאות בית החולים. אני מתיישבת בכיסא הגלגלים כאילו שזה כיסא המלכות שלי, מתעטפת בשמיכה ומתגלגלת בשתיקה. באחד הבקרים, בשעה מוקדמת מאוד, נכנסת לחדרי רביד האחות שלוקחת דמים, ואני כהרגלי מושיטה את היד לכיוונה, מפנה את הראש לכיוון הנגדי וממשיכה לישון. אחרי עשרות רבות של דקירות כבר למדתי להכיר את התחושות של תהליך הוצאת הדם, קשירת הגומייה טפיחות קטנות למציאת הווריד ונעיצת המחט בעור הדק. לפתוח כל בוקר בדקירה זה אחד הדברים הכי מעליבים שיש, אף על פי שאני מבינה שאין ברירה וכל מה שעושים זה לטובתי, ובכל זאת אי אפשר להתרגל לבוקר טוב שכזה. וכך כבכל יום בשעות הבוקר המאוד מוקדמות, רביד נכנסת לחדרי. עד אותו היום אפילו לא טרחתי להביט בה, וכרגיל אני מפנה את הראש בעיניים עצומות ומחכה שתדקור ותסתלק. אני ממשיכה לנמנם כשלפתע, שנייה לפני הדקירה, מצלצל אצלה מכשיר הטלפון הנייד. בימים אלה אי אפשר לומר עליי שאני מצטיינת בנחמדות או בסבלנות כלפי אף אחד. חושיי מתחדדים, ואני חושבת לעצמי שאם היא תענה לטלפון בזמן שהיא דוקרת אותי אני אתרגז מאוד, ואני אפילו מתחילה לתכנן את תגובתי הנסערת. והיא עונה. הכעס גואה בי, ואני חושבת לעצמי איך היא מעיזה להתייחס אליי כאילו אני כלום, היא מכונה חסרת רגשות, עושה את עבודתה ולא מעניין אותה אם כואב לי ואם אני אולי פוחדת. אני כועסת ומרגישה לרגע כמו הענק הירוק. אני מפנה את ראשי אליה במבט זועם רק כדי לגלות שהיא ממררת בבכי למתקשר המסכן. "אימא, גנבו לי את האוטו", היא מייבבת. אני מוותרת מיד על הנקמה המתוכננת ומחדדת את כל חושיי לדרמה המתחוללת מולי, גומעת בשקיקה את פרטי המקרה, ואפילו קצת שמחה להסחת הדעת מהמרמור היומי שלי. רביד דוקרת אותי ובוכה, מוחה את טיפות דמי ואת דמעותיה ויוצאת מהחדר תוך ייבוב חרישי. עכשיו אני ערה לחלוטין וממהרת להתקשר לזיוה אחותי כדי לדווח לה על לוקחת הדמים הדרמטית. מזל שיש לי את זיוה, שתמיד שמחה להקשיב לכל הסיפורים שלי. למחרת בבוקר אני כבר מחכה לרביד בנחמדות שלא אופיינית לי בתקופה הזאת ושרביד בטח לא מצפה לה ממני, אני שואלת לשלומה ולפשר בכייה. בתוך שתי דקות, כמו חיכתה לסימן ממני, היא שוטחת בפניי את סיפור חייה שהיה יכול בקלות לשמש תסריט לסרט סוחט דמעות, אבל זה לא עוצר בעדה מלהיות האישה הכי מצחיקה והכי שמחה. היא לא יודעת שנפלה על קרקע פורייה, ומי יותר ממני תשמח בכל רגע להקשיב לנפתולי חייה. מאותו הרגע ואילך אנחנו נקשרות בלב ובנפש. בקרים של דכדוך ומרמור הופכים לבקרים מלאי שמחה, חיבוקים, עדכונים פיקנטיים ואהבת נפש שנרקמה בדם. מאותו הבוקר אנחנו כבר לא חולה ואחות. אנחנו חברות אחיות. אחר צהריים אחד, אחרי שסיימה את המשמרת שלה בשאיבת ליטרים רבים של דם במחלקות בית החולים, היא נכנסה לחדרי ובידה ערכת צבע לשיער. "לא מתאים לי שתהיי מוזנחת", כך אמרה והתחילה במלאכה. אחרי שעה היה שערי צבוע בגוני בלונד חדשים. הייתי כחושה וחולה, אבל הרגשתי יפה ואהובה. אומרים שבתקופות קשות מגלים אנשים נפלאים. אומרים ולגמרי צודקים. הבנו זו את זו כאילו גדלנו בית מול בית. השיחות בינינו הפיקו משתינו פרצי צחוק, שלא לומר נעירות, שלא פעם הבהילו לחדרי צוות רפואי תורן רק כדי לגלות אותנו נשנקות ודומעות מצחוק מתגלגל. על הכול מותר לדבר בחדר 17 .כשרביד נכנסת לחדרי, אני מאחסנת את העברית המוקפדת שלי מתחת לכרית, ואחרי חיבוקים חונקים אנחנו מתחילות להשתטות. אף אחד לא חסין מניבולי הפה הכל כך משחררים שאנחנו זורקות לאוויר, נכנסות לפרטים הכי פיקנטיים ביחסים שבינו לבינה, מפליגות בתיאורים גרפיים להחריד שאוזניים תצילנה ומשתנקות מצחוק. כל דקה עם רביד מכניסה אור ושמחה לימים החשוכים בבדידות חדר חוליי. רביד חייבת ללכת כדי להמשיך בעבודתה, אנחנו מנגבות את דמעות הצחוק, היא מיישרת את מדי האחות הרחמנייה, ושתינו עוטות מבט תמים כדי לא לחשוף את תוכן השיחות ההן תוך הוצאת דם שלא הורגשה כלל. המשפחה שלי והמשפחה של ליאור מקיפות אותי באהבה ובתמיכה אין-סופיות. הם מרגיעים אותי שהילדים בסדר ושכולם דואגים להם. אני מבקשת שיביאו אותם אליי. שני שלי כבר מבינה שהעניין רציני והיא מבוהלת. אני מנסה למצוא בי כוחות כדי להרגיע אותה, אבל כוחותיי דלים, התפנית הפתאומית בחיי מותירה אותי מבולבלת, עצובה וחלשה. אין לי כלים לעזור לה. אני כועסת על המצב ופגועה מהחיים. מה עשיתי שמגיע לי דבר כזה? לא עשיתי שום דבר רע, איך הכול התהפך עליי ברגע? אני מרגישה מרוקנת. רק כשמביאים לי את ילדיי, אני שמחה. אני משתדלת בכל כוחי להראות להם שאני בסדר ושאפילו יש לי טלוויזיה מגניבה עם אוזניות, אנחנו משחקים בקלפים, מתכרבלים יחד במיטה. אני משמחת אותם בארטיקים ובממתקים, אבל על כולנו מעיב הענן הכבד הזה, הידיעה שעוד מעט הם ייפרדו ממני ויחזרו הביתה בלעדיי. השמחה לא שלמה. כולנו נלחמים בעצב, אבל הוא מחלחל מבין הסדקים. ברור לי שכל החוויה הרגשית הקשה שהם עוברים תיתן את אותותיה בהמשך, אבל אני לא יכולה לעשות כלום. ברגע שהם יוצאים מהדלת וחוזרים הביתה בלעדיי, אני חוזרת להצטנף בעצב במיטת חוליי. אני לא מסכימה לצאת מהחדר, לא רוצה לראות אנשים. הדלת בחדרי סגורה דרך קבע. רק יוסי לא מרפה וממשיך לשבת לצדי גם כשאני מרושעת ובלתי נסבלת, וזה לא נדיר בכלל. באופן טבעי נוצרת חלוקה בין שתי המשפחות, המשפחה של ליאור דואגים לילדיי בבית, ומשפחתי נמצאת לצדי בבית החולים. כל מי שהכרתי אי פעם בחיי נחפז לשאול לשלומי. איך אפשר להסביר מה מרגישים כשממתינים ללב. אני אפילו לא מצליחה להסביר את זה לעצמי. אי אפשר לייפות את זה בשום צורה. מישהו, צעיר ובריא בדרך כלל, ימות ואני אקבל את הלב שלו או שלה. אני בעצם מחכה שמישהו ימות כדי שאני אחיה. זה בלתי נתפס. אין דרך להפנים את זה באמת. אין שום דבר שהיה יכול להכין אותי למצב כזה. המצב נתון, אין בידי יכולת לשנות כלום. אין לי בחירה. אני המומה, אני עצובה, אני לא באמת מבינה כלום, וברור לי שזה גדול ממני ושלעולם גם לא אבין. ערב אחד, בשעה שמוטי אחי היה אצלי ושוחחנו על המצב ההזוי שנקלעתי אליו, ניגשה אליי בעדינות אחות חביבה ושאלה אם אני מוכנה לדבר עם בחורה נחמדה, מושתלת לב, ששמה דקלה. נבהלתי לרגע, לא קפצתי מאושר אבל הסכמתי. מעולם לא ראיתי אדם מושתל לב. קצת פחדתי ממנה. פחדתי ממה שאראה וממה שאשמע. בעודנו בוהים בחשש לעבר הכניסה, נפתחה הדלת ודקלה נכנסה לחדרי. בחורה צעירה, יפה ומאירה כמו שמש, ולה חיוך מקסים ומשמח. לזה לא ציפיתי. אני במיטה, כחושה, חלשה, לבושה בפיג'מת בית חולים דהויה, לא חייכתי לאדם זר כבר שבועות. והיא מולי בבגדים מוקפדים ובשיער גולש. מיהרתי ושאלתי אותה, "מה? לך יש אי-ספיקת לב?" "הייתה לי", היא חייכה לשמע שאלתי המטופשת. "אה, כן, נכון, ברור, בעצם מה חשבתי לעצמי, את מושתלת לב, יש לך לב אחר, בריא, ולכן כבר אין לך אי-ספיקת לב..." התרגשתי לראות אותה והזמנתי אותה לשבת לצדי, אבל לא הצלחתי להירגע מהמילים "הייתה לי". עד לאותו הרגע לא שקלתי בכלל שזו יכולה להיות גם מנת חלקי. יכול להיות שפעם גם לי לא תהיה אי-ספיקת לב? הנה היא מולי, דקלה, הייתה לה אי-ספיקת לב ועכשיו כבר אין לה. זה לא ייאמן. דקלה ישבה לצדי וסיפרה את כל מה שעבר עליה. הסיפור קשה, קשה מאוד. כמה ימים אחרי שילדה את בנה, הלב שלה קרס והיא התמוטטה. היא עברה מסכת ייסורים ארוכה ומתישה, עד שנמצא עבורה לב שהציל את חייה. אני מביטה בבחורה הצעירה והחייכנית שמולי, היא עדיין לא בת שלושים, אי אפשר לדמיין שהבחורה העדינה הזאת עברה דברים קשים מנשוא, התמודדה בגבורה והצליחה להגיע לרגע הזה, שבו היא בעצמה מעודדת אנשים שחווים את מה שהיא עברה. ובלי שהתכוונה לכך, היא עודדה גם את מוטי אחי שהבין שיש תקווה ושהיא מוחשית. פתאום השתלת לב לא נראתה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי בחיים. בזכות אותה שיחת עידוד זכיתי בחברה שהייתה ועדיין איתי לאורך כל הדרך. דקלה סיפרה לי בהתלהבות על הרופאה שמטפלת במועמדים להשתלה ובאלו שכבר מושתלים. קוראים לה פרופ' יעל. דקלה אמרה שהיא נהדרת ושכדאי לי מאוד שהיא תטפל בי. הרמתי גבה, אנחנו בכל זאת מדברות על רופאה שמטפלת במחלות קשות שלא לומר סופניות, ולא במדריכת טיולי בר-מצווה ליורודיסני. כמה כבר אפשר להתלהב. ממש באותו רגע פרופ' יעל פלד פוטשניק נכנסה לחדר. היה קל להבחין שהיא יפה, בעצם יפהפייה, אצילית ומרשימה. היא שוחחה עם דקלה, וכשסיימה פניתי אליה בתחינה שתטפל גם בי. היא ענתה לי בקצרה שהיא מכירה את המקרה שלי ושכבר מחר אני עוברת לטיפולה. שמחתי עד כמה שאפשר לשמוח במצבי. הרופאה הפריחה לדקלה נשיקה באוויר ויצאה מהחדר. הסתכלתי על דקלה וגיליתי שהיא דומעת. "מה קרה? למה את בוכה?" שאלתי בתדהמה. "היא מרגשת אותי", דקלה ניגבה את הדמעות. "את לא מבינה מה עברנו יחד." ואכן, מהר מאוד גיליתי שנוסף על המראה החיצוני משובב הנפש של פרופ' יעל, מדובר באישה מקצועית להפליא שמשרה ביטחון ושמצוידת ביחסי אנוש שבכוחם להרים אדם ממצולות הייאוש. בכל בוקר בביקור הרופאים המתנתי בשקיקה לזיו פניה רק כדי לשמוע את מילות העידוד שלה, שהיו נותנות לי כוח עד לבוקר היום הבא. תמיד הרגשתי שאני חשובה לה מאוד ושהיא דואגת לי. אני יודעת שהיא מטפלת בי גם כשהיא לא לידי. ברור לי שאני בידיים הכי טובות שיש. היא לא תוותר עליי. היא תעזור לי להיות בריאה וחזקה. לא ידעתי איך, אבל ידעתי שתצליח. היא הכניסה אותי תחת כנפיה, היא הייתה לי אם ואחות, היה חיקה מקלט ראשי, קן תפילותיי הנידחות. לא רבים האנשים שאליהם אני נושאת את עיניי, והיא התברגה בקלילות להיות אחת מהם. לפעמים אני מביטה בה מהמיטה בחדרי שצופה אל מרכז המחלקה, מהלכת אנה ואנה בריכוז מופתי, מטופפת על עקביה מחדר לחדר ומצילה נפשות. פרופ' יעל לא נחה לרגע, היא הולכת, חוזרת, בודקת, מאבחנת, חוקרת, תוהה, שואלת, עונה, מעודדת, מתעקשת ובעיקר אוהבת. היא אוהבת את עבודתה ורואה אותי ואת כולנו מעבר לחולי שפושה בלבנו. היא רואה אותי, ובעיניים שלי היא רואה את משפחתי וילדיי. ובלי מילים שתינו יודעות שנעשה הכול כדי שאשוב אליהם. פרופ' יעל היא מאותם אנשים יחידי סגולה בעולם הזה שאצבע האלוהים נגעה בהם. רק שבמקרה שלה היא כנראה קיבלה חיבוק שלם. ועדיין, אי אפשר לקחת ממני את התקווה שמשהו ישתנה לטובה, ושאחרי הכול לא אצטרך השתלת לב. ההפנמה שאני באמת צריכה לעבור השתלה מעולם לא הגיעה, והאמת שגם לא ממש ציפיתי להפנמה שכזאת. בינתיים אני מקבלת לווריד תרופה מיוחדת, תרופה שמסייעת בשיפור תפקוד הלב, ואני מתחילה להרגיש הרבה יותר טוב והבדיקות מראות על שיפור במצבי. הרופאים מתכנסים ומתייעצים בענייני. הם מחליטים שמכיוון שאני מגיבה כל כך טוב לתרופה המיוחדת, ישחררו אותי לביתי ואצטרך לבוא לבית החולים מדי שבועיים-שלושה כדי לקבל את התרופה המועילה ואחזור לביתי. לא היה גבול לאושרי. בשקט שלי, לבד עם עצמי, חייכתי בניצחון על שהצלחתי להימלט מההשתלה לעת עתה. בדרכי הביתה הצטיידתי בכמה גביעי לבן תפל שהפכו למזון העיקרי שלי בזמן האחרון ונפרדתי בשמחה מחדר 17 שהיה לי לבית בחודשים האחרונים. ביציאה מבית החולים אני מבחינה שליאור מהורהר. "על מה אתה חושב?" ליאור התעורר מהרהוריו. "את יודעת כמה זמן כבר אין חיובים בכרטיס האשראי שלך?" אכן הרהורי עומק. "על זה אתה חושב? חכה חכה, אתה כבר יודע לאיזה חיובים מרשימים אני מסוגלת להגיע". ליאור מחייך, "את נראית קצת חיוורת, אולי כדאי שתחזרי למחלקה ותנוחי עוד קצת, כי בינתיים אני מצליח לחסוך כמו שלא חסכנו בחיים... ואני נותן לזה שעות ספורות עד שתתחילי לדלג מחנות לחנות ולגהץ את כרטיס האשראי עד שיישחק..." צחקנו צחוק גדול ונסענו ה ב י ת ה. הייתי כשיכורה רק מהמחשבה שעוד מעט אהיה בבית שלי. אבל החזרה המרגשת הביתה לא החזיקה יותר משבועיים. אמנם כל המשפחה עזרה ותמכה כדי שאוכל לנוח הרבה, ואני מצדי התאמצתי להחזיר לבית אווירה של שגרה, אבל עם כל יום שעבר הרגשתי שאני רק נחלשת יותר ויותר. בתום שבועיים חזרתי חפוית ראש לבית החולים, חלשה עד כדי חוסר יכולת ללכת. מאותו הרגע אפסו הסיכויים שהמצב שלי ישתפר ללא השתלת לב. אני נכנסת לרשימת הממתינים ומוגדרת כסטטוס one , ובמילים אחרות בראש רשימת הממתינים להשתלה. אני מקבלת את ההכרעה בהכנעה - וכי במי בעצם אני נלחמת, הרי כולם רוצים בטובתי. כל האנשים סביבי עובדים כל כך קשה רק כדי שיהיה לי טוב, שאצא מכלל סכנה. אני מבינה שעדיף לראות את הטוב מאשר לשקוע ברע. ויש הרבה טוב. הרי כל הצוות הרפואי והמתנדבים במחלקת הלב מלאי רצון טוב ואהבת חינם. אני תוהה איך הם חונכו לאצילות שכזו. אני מחליטה להירגע ולהשתזף באורם. כמה ימים אחרי שחזרתי לבית החולים, נכנסה לחדרי מתאמת ההשתלות. לא שמחתי לקראתה. השתדלתי להיות חיובית ולא הצלחתי, היא נראתה לי אויבת, מה היא רוצה ממני עכשיו? ראשי הסתחרר קלות ומשקולת ענקית התיישבה בחזי. ישבתי על המיטה כשאמי ואחותי לצדי, והקשבנו אחוזות אימה להסברים שלה על תהליך ההשתלה. כל מילה שיצאה מפיה העלתה בי בחילה. פחדתי ממנה, לא הבנתי למה היא מבהילה אותי ככה. התיאור שלה היה מאוד ישיר. היא דיברה על ניתוח ההשתלה ועל האפשרות להשתלת לב מלאכותי עד שיימצא לב מתאים. על חיבור למכונת לב-ריאה בעת השתלת הלב. המילים שלה התערבבו לי בראש, והחלטתי להתנתק ולמלא את ראשי בצמר גפן. היא דיברה ודיברה, אני אמנם שמעתי אבל לא הקשבתי. אפילו יצאתי לרגע מהחדר בשעה שהיא דיברה והסבירה. אמי ואחותי ישבו מולה מבועתות, מבולבלות ומיוסרות. כל ההסברים שלה נשמעו כלקוחים מתחום המדע הבדיוני, אי אפשר לתפוס את זה, פתאום היא מדברת על תורם או תורמת, אנשים אמיתיים, בריאים וחיים. כן, עכשיו הם עדיין חיים, אבל משהו נורא יקרה להם והם יפסיקו לחיות. הגוף שלהם ימשיך לפעול, אך המוח ימות ולאחר זמן-מה ימותו גם שאר איברי הגוף. פרק הזמן הזה שבין המוות המוחי למוות של שאר איברי הגוף הוא קצר, ובפרק הזמן הקצר הזה פונים למשפחה שכל עולמה חרב עליה באותו הרגע, ומבקשים את הסכמתם לתרום איברים מהנפטר. האיברים האלה שעדיין חיים ובריאים ימשיכו לחיות בגופם של אנשים שזו התקווה האחרונה והיחידה שלהם לחיים. האיברים האלה יצילו חיים, יצילו משפחות שלמות, יצילו הורים מלאבד ילד ויצילו ילדים מלאבד הורה. זכרתי שדיברו איתי פעם מזמן בעניין חתימה על הסכמה לתרומת איברים, הזדעזעתי אז מהנושא ומלמלתי איזה "לא עלינו" או "שלא נדע" וברחתי בנימוס, לפני שייקחו ממני איזו אונת כבד. זה הפחיד אותי נורא, זה מזעזע מדי, אך מה שאז עוד לא הבנתי זה שגם אם אתעלם מכך, זה קיים וזה אנושי. כשמתאמת ההשתלות דיברה והסבירה, שוב הגבתי כמו ילדה שסותמת אוזניים וצורחת, "לה, לה, לה, לה, לא שומעת ולא שומעת". אולם מאחר שהפעם לא יכולתי למלמל ולברוח, נשארתי והבנתי. לקראת סיום ההסבר אימא שלי ביקשה לדבר איתה לבד ושאלה בכנות גמורה אם יש אפשרות שהיא, אימא שלי, תתרום לי את הלב שלה ולה ישימו לב מלאכותי במקום. מתאמת ההשתלות שמעה הרבה מאוד דברים במשך שנות עבודתה, אך הצעה מרגשת ונואשת כזאת היא מעולם עוד לא שמעה. לאחר השיחה הזאת נעשו הדברים יותר מוחשיים, ואפילו התחלתי קצת להפנים שמדובר בי, ושאני חייבת לגייס את כל כוחותיי להתמודדות שמצפה לי. בימים הבאים אותה מתאמת השתלות, שרציתי לסגור עליה את הדלת, הפכה לידידה נהדרת ותישאר כך לעולם. ובכן, כעת אני בראש רשימת הממתינים להשתלה. אימא ויוסי בדיוק הלכו הביתה. אני שוכבת במיטה ומקשיבה לרעשים מעבר לדלת. בדקות האחרונות אני חשה בהתרגשות ברחבי המחלקה. האחיות נכנסות לחדרי ומבקשות שאתכונן לביקור של פרופ' ג'יי לביא, מנתח לב ומומחה בהשתלות. כבר שמעתי את שמו כמה פעמים וידעתי שמדובר באיש משכמו ומעלה. אני מתרגשת, מזל שהחדר מסודר, אימא ויוסי תמיד דואגים לסדר לפני שהם הולכים. אני מיישרת את הפיג'מה שלי, מסתרקת, מתיישבת במיטתי ופוזלת לכיוון הדלת בחרדת קודש. אני עומדת לפגוש כעת אדם רם ונשגב, שבעשר אצבעותיו ובמוחו הגאוני מעלה אנשים ממחשכי גיהינום החולי לחיים חדשים מלאי תקווה, ואני, בלי לשים לב, הפכתי לחלק מהתהליך הפלאי הזה. אני תופסת איזו אחות שנקרתה לחדרי ושואלת ומבקשת שתספר לי עליו. "איך הוא? על מה אני אדבר איתו? מה כדאי לשאול? מה אומרים במצב כזה? מה הוא יחשוב עליי?" עד עכשיו הדחקתי את המחשבות על ההשתלה, ומרוב התרגשות אני לא יודעת מה אני אמורה לשאול. האחות מרגיעה אותי ויוצאת מהחדר. אחרי כמה דקות הדלת נפתחת והוא נכנס. איש גבוה וזקוף בחלוק לבן ארוך, פניו נעימות ומאירות. אני מרגישה שאני נמסה לתוך עצמי מרוב התרגשות. הוא מתיישב מולי רגוע ועיניו מחייכות. אני מתאמצת לאסוף את עצמי לכדי נימוס בסיסי ובוגר, אבל ההתרגשות והמתח ניכרים בפניי היטב. אני מבקשת שנתחיל מהסוף להתחלה, ומסבירה שבראש ובראשונה הדבר שהכי מעניין אותי הוא בעצם הדבר הכי שטחי, והוא מראה הצלקת שתהיה לי אחרי הניתוח. ברור לי שאני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה על ההשתלה עצמה, אז אני מעדיפה להתעסק במה שאני יכולה לעכל, וזה מסתכם בצלקת שתישאר לי. הוא מחייך ועונה על כל שאלותיי בסבלנות. אחרי שאני נרגעת קצת, אני מאפשרת גם לו לדבר ולהסביר לי מה קורה כאשר מוצאים לב שיתאים לי. הוא מדבר ואני מהנהנת אבל שוב לא מקשיבה, כי אחרי כמה הסברים אני מתחילה לפחד. אני מנסה להתרכז ברוגע ובביטחון שהוא משרה עליי. השיחה מסתיימת. אני פוחדת שהוא יצא מהחדר. אני רוצה שיישאר לידי ושישמור עליי כל הזמן. הנוכחות שלו מזכירה לי את הלילות שהייתי קטנה, ואבא שלי היה מכסה אותי לפני השינה כדי שארגיש הכי טוב ובטוח. ברגעים אלה היה בשבילי פרופ' לביא אותה שמיכה. פרופ' לביא חייב ללכת. בכל זאת העבודה שלו היא להציל חיים. אני מחבקת אותו חזק חזק ומשחררת. משחררת אותו וגם כמה מהדאגות שהיו לי עד הפגישה איתו. עדיין כל יום דומה לקודמו, מעירים אותי בשעה 00:7 בבוקר, ולאחר כדקה מרגע היקיצה כבר מוחדרת לי מחט לווריד לצורך בדיקות דם. בשעות הצהריים המוקדמות אני מואילה להתעורר לקראת ביקור רופאים. אני בודקת הודעות ומחכה לעובדת הניקיון הקבועה שגם איתה התחברתי, היא מנקה ומספרת לי סיפורים, משמיעה לי שירים ומנעימה את זמני. היא ניסתה ללמד אותי רוסית ולא הבנתי כלום, אבל היא לא התייאשה וחזרה בכל יום על מילים חדשות, כשהיא לא יודעת שאני לא זוכרת בכלל את המילים הקודמות. בסוף יום העבודה המפרך שלה היא מחליפה בגדים, ובתוך דקות ספורות יוצאת לבושה כדוכסית אצילה בדרכה לאופרה. אני מחבבת את כל העובדים והם טובים אליי. בהמשך מגיעים אימא ויוסי מצוידים, איך לא, בסלי אוכל מכל טוב הארץ. אחריהם זיוה נכנסת ולפעמים גם מוטי, והם מצטרפים להילולת המשתה היומית. אנחנו קרובים, אני והאחים שלי, בעיקר בזמנים שמישהו מאיתנו נזקק לתשומת לב מיוחדת, שאז אנחנו נרתמים בכל מאודנו. בזמנים שהכול בסדר אצל כולם אנחנו יכולים להיעלם ולהיבלע בתוך השגרה העמוסה של עבודה, בית וילדים. עכשיו הם לידי כל הזמן. אפילו חיה לי, אחותי הקטנה והמיוחדת, מתלווה לאמי מדי פעם ויושבת לצדי שעות ארוכות. בסוף היום, כשכולם כבר ישנים, ליאור מגיע, ככה בכל לילה, כשמאחוריו יום מתיש של עבודה, ילדים, שיעורים, ארוחת ערב, מקלחות והתמודדות בלתי פוסקת עם בכי ושאלות קשות. הוא מגיע אחרי שכל המחלקה כבר חשוכה וכולם בחדרים. הוא נכנס בשקט לחדרי, מתכרבל לצדי, ואנחנו משוחחים, משתדלים לא להיכנס למקומות קשים, זה מעבר ליכולת שלי ושלו. לפעמים אנחנו צופים יחד בטלוויזיה כמו פעם, לפני המלחמה על החיים, ולפעמים פשוט שותקים ומתחבקים. בעיניים שלו יש מבט קבוע שאומר - תחזרי הביתה, בבקשה. אני שותקת ומחבקת. הזמן שלנו יחד מועט. ליאור תמיד חייב לחזור לילדים כמה שיותר מהר. אני נושמת אותו ומאיצה בו ללכת. הרגעים האלה בסוף היום יקרים לי כל כך. אלו הרגעים היחידים שגורמים לי להיזכר בעצמי. באישה שהייתי לפני הבשורה. ספורות הפעמים שאני מסכימה שחברים יבואו לבקר אותי. כוחי לא עומד לי לביקורים כאלה. או-אז אני צריכה לספר ולהסביר בכל פעם מחדש את כל עניין ההשתלה, ומיד אחר כך להרגיע את שומעיי מהבעתה שנשקפת מעיניהם. באחד מסופי השבוע פרופ' יעל מציעה לי לצאת הביתה לכמה שעות ולחזור בערב. אני מקבלת את ההצעה בשמחה מהולה בפחד. אני כבר לא מצליחה לנהל את הגוף שלי לבד, בלי תרופות שמטפטפות לדמי דרך קבע. ובכל זאת לעולם לא אוותר על ההזדמנות לשמח את ילדיי ולו במעט. בשורת בואי נפוצה בין בני המשפחה, וכולם מחכים לי בציפייה נרגשת. אני לא מספרת לאף אחד, אבל מהרגע שהתקבלה ההחלטה שאני יוצאת הביתה, אני כל הזמן חושבת על המדרגות שמובילות לביתי ואיך אטפס בהן בלי לאבד את ההכרה אחרי המדרגה השלישית. אני לא רוצה שיבחינו בחולשתי, חשוב לי שהשמחה תהיה שלמה. ליאור בא לאסוף אותי בחיוך של הקלה. מצפות לו כמה שעות של רוגע ושפיות, שלא זכה להן כבר הרבה זמן. אנחנו מגיעים הביתה והשער נפתח לקראתנו. הילדים שלי ושל גיסיי רצים אליי ועוטפים אותי בחיבוקים מאושרים. אני מחזיקה את עצמי בכוח מול נענועי האושר של הקטנטנים ומתפנה למשימת הטיפוס במדרגות. הנה הן ניצבות מולי, תשע-עשרה מדרגות חזקות ויציבות שמובילות אל דלת ביתי. אני אוחזת במעקה, לוקחת נשימה ומתחילה לטפס. במדרגה השלישית אני נעצרת כאילו כדי לדבר עם אחד הילדים. בינתיים אני מסדירה נשימה וממשיכה, ולאחר כחמש דקות אני סוף-סוף מגיעה אל דלת הכניסה. עשיתי זאת. נותרו לי רק כמה צעדים עד שאגיע לספה ואשקע בה. אני מחייכת לכל הנוכחים המאושרים מנוכחותי, ומסתירה את הבחילה שמטפסת בגרוני. לאחר כמה דקות אני מבקשת סליחה באמתלה של פיפי וממהרת לשירותים להקיא את נשמתי. אני מחכה להקלה והיא לא באה. כדאי שאנוח. אני נכנסת למיטה הפרטית שלי, השמיכה שלי, הכרית שלי, המצעים הצבעוניים היפים שלי. בלי צינורות שמחוברים לי לגוף ובלי רקסי. לא ברור לי איך בדיוק אפשר לחיות בלי כל אלה. אני חוששת שעוד רגע הגוף שלי יגלה שהוא לבד במערכה ויתעלף. אני שמה את מבטחי בהחלטת הרופאים ומנסה ליהנות מהזמן הקצר במיטתי הרכה. הגיעה השעה לארוחת שישי. אני ממש לא רוצה לקום מהמיטה, כל תנועה מעייפת אותי, אני מנסה למשוך את הזמן עד שכבר מתרגזים עליי. אני יורדת באותן המדרגות והולכת כמה צעדים לבית הוריו של ליאור. כולם שם והשמחה גדולה במיוחד. אני יושבת בסלון ומביטה בילדיי. ניכר בהם שהם שמחים להשתחרר מהמועקה של אימא חסרה. אחרי הרבה ארוחות שישי בלי אימא הגיע הרגע שגם הם מרגישים שלמים ונינוחים. הבחילה שוב מתנחלת ברום בטני וקשה לי אפילו לשבת, אבל אני מתאמצת לכבוש את סבלי. מבקשים שאבוא לשולחן לאכול. אני לא מסוגלת להסתכל על אוכל. ריח האוכל לבדו מספיק כדי שארצה להימלט על נפשי. אני מנסה להתחמק ולא מצליחה. ילדיי מפצירים בי, ואני נענית ובאה לשולחן השבת, מתיישבת בקצה השולחן ונלחמת במיצי הקיבה שמאיימים להתפרץ היישר על סלט הירקות. קשה לי לשבת, אני מרגישה לחץ בראש ואת השניות שחולפות. עד מהרה מבחינים בסבלי, וכולם פה אחד מחליטים להחזיר אותי מיד לבית החולים. השמחה הרגעית מתחלפת בדאגה ובעצב. בחוסר רצון נפרדים ממני שוב, וליאור ואני נכנסים למכונית ונוסעים חזרה לבית החולים. בכוחותיי האחרונים אני זוחלת למיטה בחדר 17 ומתחברת לרקסי כדי שיטפטף לי חיים. זיוה אחותי הבכורה נמצאת לידי כמעט בכל יום, היא מסורה להחלמתי הפיזית ובעיקר הרגשית. היא נכנסת לחדרי לבושה בקפידה ומאופרת, ועל פניה נסוך חיוך שמבקש שלא אהיה עצובה. היא מביאה איתה תמיד כמויות אדירות של שמחה ותקווה, אני מכירה אותה טוב מאוד, מבינה שהיא מבוהלת ושזו הדרך שלה להתמודד. זה מתאים לי, ואני מקבלת את זה באהבה. גם כשהיא מבקשת להזדחל לצדי במיטה, אני מפנה לה מקום ושמחה איתה. אחותי נתונה בסערת רגשות, התפנית הדרמטית בחיים שלי משליכה עליה, והיא מתכננת מסלול מחדש. תמיד אומרים שהחיים קצרים ושכדאי לחיות אותם במלואם. שאנחנו יכולים ללכת ברחוב ופתאום ייפול עלינו פסנתר מהקומה החמישית, שהאדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק ועוד ועוד משפטים נכונים אך חרושים לעייפה. הפעם זה לא בגדר אמירה, הפעם זה אמיתי, זה קורה וזה בפתחנו. בליל הרגשות נתן את אותותיו בכולנו, אך אצל זיוה זה בולט במיוחד. זיוה נראית חסרת מנוחה רוב הזמן, אנחנו משליכים את השינוי שחל בה על המצב שלי ועל הפחד שלה ממה שקורה לי, ואני אוספת גם את ההתנהגות המשונה שלה למאגר הדרמות המתמלא בחיי. באיזה בוקר חורפי במיוחד הייתי לבד בחדר. בחוץ ירד גשם זלעפות והמבקרים הקבועים הסתגרו בבתיהם. "דיברת היום עם זיוה?" אימא שלי מתקשרת ושואלת. "לא, לא דיברתי איתה, למה, מה קרה?" קורטוב של פחד מחלחל לקולה של אימי, "היא לא עונה ואף אחד לא יודע איפה היא". לזיוה יש בעל ושלושה ילדים גדולים. אימא כבר בדקה עם כולם, ולאף אחד אין מושג לאן נעלמה הפרחחית. בימים אלה לא צריך הרבה כדי שההיסטריה תשתלט על כל חלקה טובה. בתוך דקות חדר 17 בבית החולים הופך לחמ"ל, ברגעים האלו כל ההשתלה התעופפה מהחלון, ואני הפכתי לגשש בלש בפעולה, פותר כל תעלומה. עדכנתי את המשטרה, אימא הגיעה וישבה חיוורת לצד מיטתי. הטלפון לא מפסיק לצלצל בתחינה לחדשות טובות. השעות עוברות ואין חדש. בשעות הערב המאוחרות התקבלה הודעה מזיוה, "טסתי לבלגיה להירגע, אני בנמל התעופה בבריסל, גנבו לי את הארנק ואת הטלפון. אעדכן". מה? בלגיה? מאיפה זה הגיע, הרי לא מדובר בבחורה שחברה בחוג הסילון, בתוך עמה ישראל היא חיה. מהסוג של חופשה באילת פעם בשנה וגיחות ספורות לתאילנד במסגרת משבר גיל הארבעים. איך, בשם אלוהים, היא הגיעה לבלגיה? היא לא מכירה שם אף אחד עד כמה שאני יודעת. היא לבד, היא בלי כסף ובלי טלפון. אמנם אנחנו יודעים איפה היא, אבל הדאגה רק מתגברת. אחותי נשואה כבר שלושים שנה, מאז שהפכה בגירה, היא מעולם לא הייתה לבד ואני חוששת שאין לה את הכישורים המתאימים להתנהל במדינה זרה, ובטח כשהיא בלי כסף ובלי טלפון. חלפו כבר יומיים, וכולנו מטורפים מדאגה. בתוך כל ההתמודדות עם השתלת הלב שנחתה עלינו זיוה החליטה להתעופף לה בעולם. הדרמה ממשיכה להסתעף למקומות הזויים... אריק בעלה לא מסכים לחכות עוד ומחליט שהוא טס לחפש אותה. "איפה בדיוק תמצא אותה? היא הרי לא תחכה לך בנמל התעופה. אנחנו לא יודעים איפה היא בכלל". ובכל זאת אריק התעקש, קנה כרטיס ועלה על מטוס לבריסל. בעודו במטוס, הוד רוממותה הגברת זיוה שולחת הודעה לטלפון של בנה הבכור, "הכול בסדר, אני בברוז'". הו יופי, היא בברוז', מה יש לה לחפש שם עכשיו? אני פוחדת שהיא השתגעה לגמרי, היא כל כך רחוקה, אין לי מושג מה עובר לה בראש. היא מסתובבת חסרת כול ביבשת אחרת, ואני גרה בבית חולים. זיוה מחפשת את עצמה וגורמת לכולנו לחפש אותה. אריק נוחת בבריסל, ואנחנו מודיעים לו שהיא בברוז'. לאחר כמה שעות הוא מגיע למקום ומוצא אותה. היא מתפלאת לראות אותו. "מה כבר ביקשתי, אני רוצה להיות לבד". אריק מנסה לדבר אל לבה ומבקש ממנה לחזור איתו. היא לא מסכימה, היא נחושה להצליח במטרה שהציבה לעצמה. לטוס רחוק ולהיות לבד. היא גם לא מוכנה לדבר איתנו. מאיפה נחתה עליי הטלנובלה הזאת שבימים אחרים הייתי עושה ממנה מטעמים. אבל עכשיו אין לי כוח לזה, העיקר שהיא בסדר. אריק חוזר לארץ לבד, והם נפרדים. כעבור כמה ימים גם זיוה חוזרת לארץ, ומיד מגיעה אליי לבית החולים. היא לא מבינה על מה המהומה ולמה אנחנו כל כך נסערים. "תראי אותך", היא אומרת לי, "רגע אחד את בבית שלך עם בעלך והילדים, ורגע אחר כך את שוכבת בבית חולים מחוברת לצינורות ומחכה שיוציאו לך את הלב שהורג אותך. איך אני יכולה להתייחס לזה בשלוות נפש. אני חייבת לסדר את המחשבות שלי". הבנתי אותה, אך ביקשתי שתשתדל לא לאתגר את הלב הקורס שלי בכל מיני גחמות מרחיקות לכת. הימים עוברים, חלקם סבירים חלקם איומים, ואני אוספת את כל כוחותיי כדי לצלוח אותם דקה אחר דקה. אני מבקשת שיביאו אליי את הילדים שלי, אני חייבת להרגיש את האהבה שלהם ואת הנחיצות שלי. אני מנסה להנעים את זמנם במחיצתי ככל האפשר כדי שהזיכרונות שלהם לא יהיה נוראים. לפני שהם מגיעים, אני טורחת להוריד מעליי את נמנמת בית החולים ולובשת בגדים אמיתיים, מברישה את שערי ומעלה סומק של כאילו חיים על לחיי. הילדים שלי באים. הם נכנסים לחדר ישר לתוך הנשמה שלי, ולרגעים קצרים אני שוכחת את הסבל של המרחק מהם ומתמסרת כל כולי לאושר שעוטף אותי. לפני שהגיעו דאגתי שיביאו לי ממתקים והפתעות בשבילם. חשוב שהחוויה שלהם בביקורים בבית החולים תהיה שמחה. אנחנו אוהבים לשחק בתחבושות ובפלסטרים. אני מנסה, באמת שאני מנסה, זה לא בא לי בקלות, אני שמחה, צוחקת ו... נכשלת כישלון חרוץ. באמצע החיבוקים, הפינוקים והממתקים אני מרגישה פתאום חולשה מטורפת, נאחזת בדופנות המיטה, ובתוך כמה רגעים הכול מחשיך. לא ברוך הבא אירוע מוחי מספר 3 . כשאני מתעוררת, אני מוצאת את עצמי במיטה שלי כשהמון רופאים סביבי, "מה קרה? איפה הילדים שלי?" מתברר שהוציאו אותם החוצה בבהילות, אשר יגורתי בא לי. אני פורצת בבכי. כל כך התאמצתי לשמור עליהם ושתהיה להם חוויה חיובית כשהם מבקרים אותי בבית החולים, ועכשיו הם נחשפו למראה נורא שהם לא ישכחו לעולם. למה זה קרה דווקא עכשיו, דווקא כשהם כאן איך אתקן את זה עכשיו? איך ארפא את הפחד שנשקף מעיניהם של ילדיי? זה נהיה גרוע יותר ויותר ככל שהזמן עובר. ושוב אני חסרת אונים מול המחלה המרושעת. למזלי הטוב, האירוע הקל חלף כמו קודמיו ולא השאיר סימנים, אבל הנזק הרגשי שבא בעקבותיו משאיר סימנים ועוד איך.