מותר

מצחייה

ההתחלה

הנס שלהם החל באסון גרעיני, כך נועם נהג לספר.

הם נפגשו בצ'רנוביל. סשה ערכה ראיונות עבור ארגון "רופאים ללא גבולות", והוא צילם כתבה לערוץ ישראלי על "האזור האסור" שמסביב לכור הפגוע. 

היא חתכה את הפְרֵיים שלו בדיוק כשתיעד תיירות אמריקאיות בנעלי מעצבים – הוא שם לב ששתיהן נעלו מנולו בלאניק – פוסעות על שברי זכוכית בבית הספר הנטוש מספר שתיים, בעיירה פְּריפּיָאט. אור עכור, אפרורי, נשפך לתוך הכיתות דרך החלונות המנותצים. באותו יום, עשרים וחמש שנה לפני כן, הילדים נמלטו באמצע השיעור ונטשו את הספרים, שנותרו פתוחים על השולחנות. על הקירות הצבועים בבז' ובירוק חיוור אפשר היה להבחין בקושי בשרידי ציורים: ילדי הקומוניזם, בנים ובנות, אוחזים ידיים. מהנדסות בחלוקים לבנים ונהגי טרקטור רחבי חזה וחיוך, בונים עתיד של שוויון בזכות הקִדמה הסובייטית. ובפינת החדר ערמה של מסכות אב"כ, מידה קטנה. ווט א קטסטרופי, לחששו התיירות, או מיי גוד.

ובדיוק כשנועם חשב, איזה שוֹט מושלם, זו התמונה שתלך הערב לכותרות המהדורה לרגל רבע מאה לאסון, כף יד קטנה, מעוטרת בקעקוע בצורת עיגול שחור, אוחזת פנקס ועט נובע, חתכה את הפְרֵיים שלו.

הוא הציץ באישה הרזה, הנמוכה, בקושי מטר ושישים, שקטעה את הצילום, מוכן לנהום עליה. אחרי רגע עצר את עצמו. בעיניה החומות־בהירות בערו נקודות, הבליחה בנועם ההכרה, כאילו השתקפו בהן הנמשים שגלשו מעצמות הלחיים אל האף החד. היא יפה, חשב, ולא פחדנית. היא פנתה אליו ראשונה, מחייכת: רוצה לאכול? 

תחת גשם דק, סשה והוא אכלו שעועית בשמנת בקנטינה של הכור הגרעיני בחברת פועלים אוקראינים שחבשו קסדות כתומות, אבל לא עטו מסכות הגנה מקרינה. הפועלים חייכו וזקרו בהונות, דוברה דוברה, טוב טוב. אחר כך היא הזמינה אותו לקפה בתחנת הדלק של צ'רנוביל, ובחדר האחורי הייתה מסיבת חתונה, והם הצטרפו אל החוגגים ושתו יין מיקבי חצי האי קרים. 

מי יאמין לנו כשיום אחד נספר על הדייט שלנו באתר של קטסטרופה? נועם התכופף כדי לצעוק באוזנה מעל המוזיקה, אבל הנה, תראי, את רוקדת רוקנרול עם החתן ואני משיק כוסות עם הכלה, הכול יכול להיות. נכון, צחקה אליו והסיטה קווצת שיער ערמוני ממצחה, הכול יכול לקרות.

אחרי חודש הם עמדו עירומים בדירה שלו בלונדון וחיכו לקפה שיפעפע במקינטה על הגז. לא היו מרצפות במטבח, אלא כיסוי לינוליאום בדוגמת משבצות בשחור־לבן. הוא אמר לה שיש גברים ישראלים, אבל לא הוא, שמשתמשים בביטוי קצת גס כדי להגיד על מישהי שהיא סקסית.

האו?

שָׁוָוה. לייק: שי איז וורת' איט. באט אולסו איקוול.

איקוול?

יס.

היא התרוממה על קצות אצבעותיה, משכה אותו אליה לנשיקה ומזגה לו קפה. יו אר א סטריינג' סטריינג'ר. זר מוזר. באט יו אר אולסו שָׁוָוה.

נו, איי אם שָׁוֶוה.

אוקיי.

למה קעקעת טבעות על העור? שאל אותה. העיגולים היו לא מושלמים, הם נראו כמו הסימנים שכוס רטובה משאירה על שולחן.

כדי לזכור רגעים שבהם הכול השתנה. כשהבנתי שפרק מסוים הגיע אל סופו ומכאן והלאה החיים לא יהיו אותו הדבר.

הוא שתק, ממתין שהשקט יחייב אותה להוסיף וידוי על החשיפה, שיטה של עיתונאים, ונועם היה מיומן בה. אבל היא נשארה עטופה בדממה. נועם טעם מהאספרסו הרותח ונרתע. איי, היא אמרה, שפכת על הבטן שלי. הוא שלף קוביית קרח מהמקפיא, הסיע אותה לכאן ולשם על הצריבה בעורה החיוור עד שנבלעה בטבור, מתחת לעגיל שענדה, טבעת כסופה ואבן בצבע טורקיז.

תורידי את זה, הוא תבע, מילא קעקועים, אבל אני לא אוהב הטלת מומים. רק בגלל זה אני אתחתן עם יהודייה.

שנה וחצי אחר כך הוא כרע ברך על הלינוליאום הצהוב במטבח דירתם במוסקבה, בתחתונים, בחורף, וביקש ממנה להתחתן איתו.

הרי היא כבר הייתה אם בתו הקטנטנה. היא הסכימה.

[עשר שנים אחר כך]

עפה

נועם מרים את ראשו מן האסלה. גבר מאויר מביט אליו מתוך כרזה מתחילת המאה העשרים. "שתו רק יין, שמפניה וקוניאק מתוצרת מקומית", מזהיר משרד הבריאות הצרפתי. הישמרו ממה שוודקה גורמת לכליות ולמורל. ולא, תיראו כמו השיכור שבתמונה: עיניים שטופות דם, לחיים שמוטות, שפם משובש.

אין לי שפם, הוא מגחך מול הכרזה.

מגע החרסינה מנחם ביחס לאפשרות האחרת – הרצפה. הוא גוחן, נאחז בשולי האסלה, מצחו נושק לקערה הלבנה. תא השירותים מבהיק. המארחים רק סיימו לשפץ. מייד הפיקו מסיבת שנה חדשה. האורחים מתקהלים בסלון שפתוח למטבח ומחובר לשתי מרפסות, מחליקים פואה גרה לגרון, מעשנים, מדברים על נדל"ן. כמעט כולם לוגמים שמפניה.

חוץ ממנו. הוא מנסה לגרש את עודפי המשקה המבעבע מבטנו אל האסלה.

כמו את רוב המכרים שלו בפריז, גם את הזוג המארח סשה הכירה לו. היא מנהלת חנות פרחים, לובשת כמעט תמיד אותה תלבושת אחידה, עליוניות כותנה ברקמה פרחונית ומכנסי חאקי מלייקרה. צוחקת הרבה. בן זוגה נולד באי מרטיניק. הוא היה מתאגרף חצי־מקצועי ומלח על סיפון נושאת מטוסים. כעת הוא הבעלים של רשת חנויות אופניים חשמליים. הוא תמיד בשחור, תמיד מחייך. דרך דלת השירותים נועם שומע את המארחת מכריזה בקול חרוך, "אני אוהבת אנשים מוכשרים."

"אני אוהב אנשים," עונה בן זוגה, "וגם נשים." צחוקים מהדהדים סביב.

מנהלת חנות הפרחים זקוקה למגע של יותר מגבר אחד. בגלל זה בעל חנויות האופניים לא רוצה לגעת בה.

כולם יודעים שבגלל זה הם רבים כל הזמן, גם ליד שולחן ארוחת הערב, מול כל האורחים.

סשה ונועם אף פעם לא רבים.

אוקיי. פשוט דחוף אצבע לבית הבליעה. הוא דוחף שתיים, ליתר ביטחון. צריך להיפטר מהצדפות ומהשמפניה כדי שהאם־די יעלה וישפיע. הגוף מזדעזע ופולט זרם ירוק כהה.

נועם נזכר בלימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה בירושלים. המרצה הסבירה שמוקד שליטה פנימי הוא מרכיב מהותי בבריאות הנפש. אנשים לא יכולים לשאת את התחושה שהם נסחפים על ידי זרמים חיצוניים. כולנו רוצים להיות אדונים לגורלנו.

הוא מטלטל את ראשו, מדיח את האסלה, שוטף מצח ולחיים. קדימה, אָלֶה, הוא מצווה על עצמו בעברית־צרפתית, עוף מפה.

הוא יוצא אל הסלון שהוא גם מטבח, חדר טלוויזיה, חדר עישון. כל הקירות והמחיצות בדירה הוסרו. אין צורך בפרטיות כשאין ילדים. בספוטיפיי, ארקטיק מאנקיז מתחלפים במדונה, Like a Prayer. הוא נזכר, זה היה שיר החתונה של סשה ושלו. הוא מרגיש רחוק מהיום ההוא, הגדוש בהבטחות. הפופ, רק פופ, בוקע מרמקולים שחורים, תוצרת באנג אנד אולופסן. עכשיו ז'אק דוטרונק מודיע, קולו מגחך: סה־לה, סה־לה וי. כך זה בחיים. נברשת בוהקת מדי שוטפת את החלל באור לבן, מסמא.

סשה מולו, רוקדת. היא מניפה רגל מול מראה מלבנית מוארכת, מושכת מטה את בד חולצתה השחורה ומעמיקה את המחשוף. עפעפיה שמוטים. השיער השחור־עורב הצבוע שלה מציק לו, הוא מבין שהוא מתקשה לזהות אותה. אישה מעט צעירה ממנה, שערה מסורק בקארה בלונדיני, עגילי טבעת מעץ משתלשלים מאוזניה, לבושה במכנסוני עור שחורים, מתקרבת אליה. היא מנשקת את אשתו, ואשתו מנשקת אותה. הן רואות אותו, כל האורחים רואים אותן. הוא משקיף, ושותק.

סשה מחברת את הנייד שלה למערכת, שמתחילה לנגן פופ רוסי. היא שרה. קולה העמוק, המהדהד, גובר על המוזיקה המתנגנת. הוא זוכר את השיר מהתקופה שבה חיו במוסקבה, ומכיר את המילים בעל פה. אבל עכשיו הוא לא מבין אותן. כאילו המשמעות נעקרה מהן.

סשה היא אישה בפני עצמה, הוא חוזר ומזכיר לעצמו, מגיע לה החופש שלה בלי שתהיה תלויה באישור שלו. עברנו עשרים אלף דורות של שעבוד נשים. המטוטלת נעה סוף־סוף לכיוון השני. הגיע תורן לא לשים זין. או לשים, הוא מתבלבל. מה שהן רוצות. אם לא נוח לי, זו רק אי־נוחות קלה, שריד למוח הקופי. אני קוף אדם. אני צריך לעשן.

הוא יוצא לעשן במרפסת הרחבה, סיגריה ראשונה זה חודשים. הלילה הקר עוטף את הטי־שירט המיוזעת. בעציצי ענק גדלים פיקוס, דקל ננסי, שרכים. זוגות ושלישיות מתגודדים באוויר הקר. הוא שם לב לריכוז הגבוה של גברים בלונדינים שלובשים מקטורן כהה וסוודר עם צווארון גבוה, סימנים מובהקים לחשבון בנק מרופד בכסף ישן. בנות זוגם עטופות בשמלות ערב ונעולות בסניקרס עשויים מחומרים ממוחזרים. חיוכים צפים באור העמום של העששיות שהוצבו בחוץ. כולם נראים לו מאירי פנים ותמירים ממנו, למרות שהוא הגבוה מבין המוזמנים.

מנהלת מוצר בכירה שהגיעה מלוקסמבורג מודיעה שמאסה בעבודתה. היא מציעה לו שכטה מג'וינט. קח, הוא אומר לעצמו, קח לך. בינו לבין עצמו הוא תוהה מה זה, בעצם, ניהול מוצר, אבל מעדיף לשתוק כדי לא להישמע אוויל או חסר נימוס.

הוא מגלגל את העשן בפיו, והאוויר נשאב ממנו לאט, כמו מבלון שנשכח אחרי מסיבה, מתכווץ ומתכסה אבק תחת שולחן פינתי. זה תהליך הדרגתי, הוא חושב, חולפים שבועות. ואז, לילה אחד (משום מה זה תמיד קורה בלילה), דווקא כשהלחץ על פני השטח פוחת והבלון מצומק וחרוש קמטים, הוא מתפוצץ.

מוזר.

אני עדיין לא שם, הוא אומר לעצמו. הוא בטוח. אני אצא, שנינו נצא, מהפינה המאובקת.

**

רק כמה שעות לפני כן אכלו ארוחה משפחתית בבית. הם הזמינו את אחותה של סשה, זאת שהייתה יכולה להיות אדריכלית מצליחה לו הייתה מוצאת את הזמן והכוח להתמודד במכרזים, בין מסיבות בסקווט וקטטות עם החבר שלה. האחות גרה למרגלות הגבעה, בחלק העני־אך־היפ של שכונת בלוויל. לארוחה היא הביאה איתה את בנה המתבגר. נער ארוך שיער, לבוש בחולצת איירון מיידן. במורד החוטם הדק שלו גולשים משקפיים עגולים. הוא אוהב לדבר על לקחי ההיסטוריה הסובייטית, קרבות ימיים חשובים וקנוניות הממסד הרפואי־תעשייתי.

קלואי, החברה היחידה בפריז שנועם הכיר בלי תיווך של סשה, הוזמנה גם היא אליהם לאָפֶּרוֹ, השתכרות ערב קלה יחסית, שהיא מעין חימום לפני הסביאה הלילית. הם נתקלו זה בזה לראשונה לפני חמש שנים, בחדר קבלות הפנים של עיריית הרובע השני, כאורחים בטקס הנישואים החד־מיניים הראשון בתולדות צרפת. גבר צרפתי וגבר ישראלי התאחדו בחסות החוק, על אף התנגדות הכנסייה. מחוץ לבניין התגודדו עיתונאים. בפנים, בחסות ציורי שמן מהמאה התשע־עשרה ובהשפעת יין לבן, קלואי שחזרה עבור נועם את עיקרי העברית שלמדה בשנות העשרים שלה בישראל, לפני שחזרה לצרפת לעבוד כמהנדסת כבישים. "מה קורררה, חחחמודה, תעביררר את החחחצילים," כחכחה וגרגרה כשנתקלה ב־ר' וב־ח' הישראליות. תלתליה השחורים דילגו כשנזכרה במסיבות חוף במעיין צבי ובפיקניקים ביער אשתאול. "אולי אני עוד אחחזוררר לשם," הרהרה. נועם חייך, תוהה אם ניתן לחיות גם כאן וגם שם, למרות המאמץ.

גם זויה, הבת של סשה ושלו, מתאמצת לדבר בשפת אביה, אם כי ה־ר' שלה ישראלית לעילא. ובכל זאת, לאחרונה היא עונה לנועם כמעט רק בצרפתית. בימים אחרים זה עלול להציק לו, כמו כאב עמום. אבל הערב, כישורי השפה של בתו הם לא הבעיה העיקרית של נועם.

תגידי, סשה נראית לך מרוחקת? שאל נועם את קלואי כשסחבו כיסאות מהחדר התחתון. אתה מדמיין, היא התנשפה ממאמץ, לכל זוג יש רגעים, כאלה ואחרים. אתם פשוט ברגע.

מהר מאוד התבררו הכיסאות הנוספים כבלתי נחוצים. הם רקדו במשך שעה לצלילי רגאיי ולהיטים משנות השמונים של המאה הקודמת. "ועכשיו," הכריז נועם כמו די־ג'יי של בר מצוות, "צמד הסינת'פופ תא רך." הוא חטף מקלואי את צעיף הפרווה המלאכותית שלה ורקד לצלילי Tainted Love. אחותה של סשה שרקה בעידוד. זויה קפצה על הספה, ומשם טיפסה במעלה עמוד הפלדה התומך הנטוע במרכז הסלון. הילדה נתלתה מהחבק, משכה את עצמה והתיישבה על קורת המתכת המחברת את העמוד לקיר, חצי מטר מעל הראש של אביה. היי, אנפה קטנה, אמר לה בעברית, מה את מחפשת שם. מה זה אנפה? ענתה והפריחה בועות סבון ממכל פלסטיק ורוד ששלפה מכיסה.

מה זו, תיקן אותה אביה, זו –

ציפוררר חמודה כזו, אוהבים אותה בישררראל, התערבה קלואי, בעברית, וצילמה את זויה בנייד. איזה כיף זה ילדה, והכי כיף לנו הרררווקים, ה־ר' היבשה נמתחה מפיה. אנחנו, שלא הורררים, לא צררריכים לדאוג איך לגדל אותם. אנחנו זה רררק הקטעים של הכיף. בן הדודה ישב על כיסא, ראשו מוטה, וניסה למנוע מהמשקפיים להישמט מאפו.

סשה עלתה על הדלפק, לרקוד מעל כולם. אני אוהבת אותך, בייבי, הודיעה. ואני אותך, הוא הרכיב משקפי שמש ופנה ממנה, רוקד. היא לא צריכה לעשות את זה, חשב, בגללה הילדה לא מפסיקה להעפיל לגבהים משונים. מזל שזויה משתתפת בחוגי כדורעף והיפ־הופ, הצורך שלה בריחוף מקבל מוצא שם.

תרדי משם, מותק, קרא לבתו, תראי מה הביאו לך. זויה דילגה מהקורה ישר לספה, והמשיכה בגלגול אל עץ האשוח בפינת הסלון, שם חיכה לה הר של מתנות עטופות לכבוד השנה החדשה, 2020.

נועם קנה לסשה סוודר כתום־אוכרה עם מחשוף, שמצא יום קודם לכן בחנות הכי יקרה בשכונה. קלואי יצאה איתו לקניות, ואישרה: יפה. אבל איפה היא עכשיו, בעצם? הוא תהה בקול, כשיצאו מהחנות לרחוב. תפסיק, היא מאוהבת בך לגמרי, נזפה בו חברתו. הוא העריך את מפגן התמיכה. קלואי מסתדרת מצוין עם סשה, אף שהיא החברה היחידה של נועם בצרפת, משקל נגד לגדודי המכרים, העמיתות וחברי הילדות של סשה. אולי זה מפני שקלואי דומה לו בתלתליה הכהים, בכתפיים הצרות ובדיבור הנסמך על שטף זוטות ואסוציאציות. טועים לחשוב שקלואי היא חצי־אחותו של נועם. זה מצחיק את שניהם, וגם את סשה.

באותו יום סשה התעכבה בעבודה. כשחזרה, באחת־עשרה בלילה, צילמה דיוקנאות שלו במכשיר הנייד החדש שלה. תביט למעלה והצידה, אל תעשה לי הבעות של זולנדר, עכשיו אליי, בלי עיניים ירוקות מצועפות, ביימה אותו. הוא חש מבוכה לנוכח הלהיטות שלה לתעד אותו.

מבוכה הייתה רגש חדש ביניהם.

בחג המולד נתן לה טבעת משובצת יהלומים שחורים שמצא בצפון דיזנגוף בנסיעת עבודה לישראל. זו הייתה רכישה נלהבת, של ילד שרוצה להרשים. הוא קנה אותה בהפסקה קצרה בין ריאיון לנאום לאירוע התרמה של דיקן ה"אֶקוֹל פּוֹלִיטֶקְנִיק", המכון הצרפתי הגבוה להנדסה שבו הוא עובד כסגן הדוברת. נועם הגיש לסשה את התכשיט כשחזר לפריז, מייד כשסיים להעמיס את מכונת הכביסה בתחתונים ובגרביים. היא אמרה וואו והפקידה את הטבעת בתיבה. הערב, 31 בדצמבר, הציע לה לענוד אותה. היא אמרה שאבני חן שחורות לא מתאימות לחולצה הצהובה החדשה.

אלו לא אבני חן, אלה יהלומים.

אה, אמרה, סליחה.

הנה, בואי נחפש יהלומים שחורים בגוגל.

מחר, בייבי. אלא אם כן זה דחוף? היא הותירה את הטבעת בקופסה, והלכה למצוץ צדפות מספר שלוש עם אחותה וקלואי.

אחרי שכולם שתו עוד סיבוב של שמפניה, וצווחו במקהלה את "אנולה גיי", פזמון על פצצה גרעינית, סשה והוא התכוננו לצאת.

אני יכולה להישאר, הציעה קלואי כפי שציפו ממנה, הפעם בצרפתית, אני אבלה עם הילדה.

יש, זויה קפצה משמחה, ורצה ללבוש את פיג'מת "מפרץ ההרפתקאות". אולי היא קצת מבוגרת מדי להעריץ סדרה מצוירת על כלבלבים שנוהגים במשאיות כיבוי, הילדה עוד מעט בת שמונה, הרהר נועם, שלא לדבר על זה שהיא כל הזמן ממלאת את כיסי המכנסיים בבובות ברבי ומטפסת על שני עמודי הפלדה שנטועים במרכז חדר הילדים, שביניהם מחברת קורה. היא מתיישבת, נטועה על הברזלים, ומבלה דקות ארוכות, נינוחה כמו ציפור בקן, במשחק עם הברביות. הבובות שסשה התחילה לאסוף כשעברה עם הוריה מרוסיה לפריז כילדה בת שלוש, ושאותן שמרה מאז, הן האהובות על זויה, וגם זה מפריע לאביה. די, חושב נועם, נשים כבר לא צריכות להיראות או להתנהג כמו בלונדיניות מזויפות עם קו מותניים דק עד לכדי חולניות. ואז הוא סותר את עצמו, אז מה, שהילדה תיהנה. רק שיהיו לה חברות. לאחרונה היא נראית לו בודדה מעט, משקיפה על החיים מלמעלה, מהקורה המחברת.

אני מוזמנת לסקווט במונטריי, הכריזה אחותה של סשה וכבר עמדה בדלת.

שנה טובה, איחל האחיין.

בוא נעוף מפה, אמרה סשה ברחוב, דילגה לתוך מונית והוא אחריה.

**

קצת אחרי אחת־עשרה הם הגיעו לבית במעלה הגבעה, באזור הנחשב של בלוויל, בפסגת השדרה, אחרי המכולות הסיניות. במרכז החלל הוצב שולחן מלבני עצום מפורמייקה לבנה. נברשת שהזכירה לנועם את מזרקת אגם בתל אביב שפעה אור מסנוור. הוא שתה עוד שמפניה, ולא הצליח להצטנן.

קח, אמרה סשה והגישה לו בקבוק מים קטן, בוא נעוף.

כמה שמת? הוא שאל.

קצת, מספיק שנרגיש.

הוא הרשה לעצמו לגימה גדולה. ועוד אחת. רק כדי להיות בטוח שתהיה השפעה. המים היו מרים.

כמה הכנסת לכאן?

מה שהיה לי בשקית.

זה המון, הוא הרגיש – שמע – ראה – הריח – את הלשון שלו מתנפחת, שמת מלאאאא.

הוא לא זכר הרבה מהשעה הראשונה, חוץ מאי־הנוחות שגרמו לו הקריאות האפי ניו ייר בון אנה בחצות והחיבוקים המאולצים. הוא זכר ששקע בשטיח העמוק, הלבן, שהונח דווקא בחדר האמבטיה. ואז באו ההקאה, וההופעה של סשה.

היא נפטרה מסוודר האוכרה שקנה לה. לבושה בגופייה שחורה ירדה לשפגט. בעלת הקארה ועגילי העץ חגה סביבה.

בן הזוג של הקארה הבלונדיני השקיף מהצד, קוצי שערו משוחים בג'ל. פניו היו סמוקות בגוון לא בריא. הוא אמר לנועם, באנגלית: ככה זה אצלנו, מחפשים נשים מעניינות. כאלה אנחנו. ווי ניד זה אקשן.

נועם שתק.

רוצה טאז? שאל הקוצני.

סָה וָה, אני מסודר.

לכדור אקסטזי קוראים טאז. מחירו שישה עד שמונה אירו. גרם של אם־די־אם־איי – שבעים. וסי, כלומר קוקאין – שניים במאה. המחיר ירד, יש אספקה. נועם מתמצא בזכות אשתו. סשה שולחת הודעת טקסט: תוכל לבוא לאימון היום? או: ארבעים דקות קרדיו? אז מגיע שליח על אופניים או קטנוע. כל משלוח מבוצע על ידי נער אחר, כדי לשבש קישור אפשרי לסוחר. הם אלבנים, קשוחים ומנומסים. יש מבצעים לחגים, הנחות ללקוחות קבועים. ההרגל מתוחזק.

הוא הצטרף אליה מדי פעם. בתחילה נהנה מערבי סוף השבוע שהתחילו בעשר, מאחורי דלת ההזזה המוסטת של המשרד הקטן שלהם, אחרי שהילדה נרדמה. אחר כך פחות נהנה. הוא התחיל לחשוד שהיא זקוקה לחומרים גם בימות החול. הוא לא אמר דבר.

היא לימדה אותו דברים במהלך כמעט העשור שהם ביחד:

למשל, לספר סורוקה־ווֹרוֹבקָה, הגרסה הרוסית ל"סבתא בישלה דייסה". אצל הרוסים מספרים בחרוזים על עקעק־גנב שבישל דייסת קאשה, האכיל ילדים, חוץ מאחד – שובב, שלא קיבל. בסוף מדלג העקעק מקצות האצבעות לראש. זויה אוהבת את זה. גם הוא.

לעמוד תחת עץ בודד בשדה ליד הדאצ'ה, הבית בכפר מחוץ למוסקבה, אחרי סופת שלג, להביט במשוכת צמחי הרקליאון הגבוהים מקומת אדם, ולדעת שצריבתם מסוכנת.

בשביל לגדל תותים ועגבניות בעציץ דרושות "ידיים ירוקות". כך הרוסים מכנים כישרון לגננות.

לרקוד בגרביים ובתחתונים לשירי ונסה פאראדי.

השליטה באפרטורה ובערך F קריטית בצילום. מוד אוטומטי הוא זיוף שצלמים רציניים לא משתמשים בו. סשה היא לא חובבנית.

אראגון וארתור רמבו היו גאונים. יש לקרוא את שירתם, בקול, לפנות בוקר.

יש הבדל מהותי בין גבינת קנטאל לקוֹמטֶה, שהיא חריפה ומעניינת יותר.

לתלות ולקפל כביסה זה עניין רציני. דרוש דיוק.

הכרחי לשבת בשקט כמה שניות לפני יציאה מהבית. אסור לשרוק בבית. לא משיקים כוסות כששותים לזכר המתים. אלו לא אמונות טפלות. עושים בלי לשאול.

לא לשים זין.

כרגע, במעבר שבין השנה הזאת לבאה, הוא לא זוכר את כל זה. אין לו חשק לדבר עם הקוצני עם הג'ל. הוא יוצא שוב למרפסת. מעשן. מחבק את מנהלת המוצר מלוקסמבורג, שמתייפחת על ספה קטנה. אני מפליגה באוקיינוס של אהבה, אושר מתפשט על פני הלוקסמבורגית, כולנו אוקיינוס של אהבה. הוא מחייך ואומר, כן, אוקיינוס, מלא אהבה.

הוא חוזר למטבח־סלון־חדר עישון. סשה שלך הולכת רחוק, צוחק המארח ומחבק אותו, היא עפה גבוה ורחוק.

הם חזרו הביתה בשש. עכשיו הם יושבים על כיסאות ברזל ליד עץ האבוקדו מעוכב ההתפתחות בחצר הקטנה של הבניין. שניהם שותקים. ציפור דרור חומה ניצבת על הפח הצהוב שנועד למחזור קרטונים ופלסטיק ומנידה ראש, נועצת בהם עיני חרוזים ושורקת הערות. ציפור מבינה את העולם טוב ממני, הוא מהרהר.

שחר אפור נמתח במזרח, כאילו מישהו קבע שפת מדרכה מבטון לאורך השמיים. מטוסים לא חוצים את הרקיע. באחד בינואר האירופאים מתאוששים מהילולת הסילבסטר, נמנעים מתנועה. מעבר לכך, השנה נרשמה ירידה בביקוש לכרטיסי טיסה. בריחה דרך האוויר אינה באופנה.

סשה מביטה בו. עיניה מעורפלות. בעצם גם המבט שלו מעורפל. הלסתות חשוקות. הדרורה מדלגת אל הפח הירוק למחזור בקבוקים וצנצנות זכוכית. שניהם לא זקוקים לאור שיעלה. מזג האוויר הסגרירי דווקא מקל עליהם.

הילדה שלהם ישנה במיטתה הקטנה. קלואי נמה על מזרן במרתף שהוסב לחדר משחקים. סשה מדליקה סיגריה, נכנסת לדירה וחוזרת, שקית זבל בידה. הפלסטיק השחור פצוע פה ושם, שאריות של צדפות מציצות מהקרעים.

מה זה היה? הוא שואל סוף־סוף. היא מדליקה סיגריה שנייה. הציפור עוברת אל הגגון מעל הפחים.

זו הייתה אני, פשוט אני.

לא היית איתי.

הייתי איתי. היא עוצמת עיניים.

משהו עם מישהו

למחרת הוא כותב באנגלית שיר קצר בטלפון הנייד שלו. מעולם לא חשב על עצמו כפיוטי. עכשיו הוא חייב לנסות לצקת מילים, לייצר תבנית, לקבוע קווי מתאר. הפרטים חומקים ממנו. הוא חושש לתת לווינייטה שם.

ובכל זאת, נועם קורא לשיר "ערב השנה החדשה". הוא מתאר זרוע ושפה מבותרות, שקועות במי מלח. הוא כותב על חולצות שניתנות במתנה לחגים, על פרס שנמסר לגנבים. הוא מנסה לכתוב את השיר מחדש בעברית. השפה מתגבהת, השורות מתקצרות. זה לא עובד.

הוא מביט בשתי הגרסאות. זו שנכתבה בשפה המאומצת מצלצלת לו טבעית יותר מזו שנכתבה בשפת אימו.

אז שיהיה באנגלית, זאת הרי השפה שבה סשה והוא מורגלים לדבר ביניהם.

הוא מבין מה הטקסט מבשר.

הוא שוקל לשאול את אשתו: היה לך משהו עם מישהו?

הוא פוחד לשאול אותה: יש לך משהו עם מישהו?

[חודשיים אחרי מסיבת השנה החדשה]

אפשר לדבר איתך?

מהרגע שבו היא מתעוררת, סשה חובשת קסקט ורוד. רק בלילה הכובע יורד מראשה. כשהיא מגיעה למיטה, היא מכסה עם המצחייה את הטלפון הנייד שעל השידה.

האמריקאים קוראים לזה כובע טְראקֶרים, כמו של נהגי משאיות. על הקסקט הוורוד שלה רקום בבז': ראלי־דורהאם. שתי ערים בקרוליינה הצפונית. כמו את הכובע, גם את הערים שמעולם לא ביקר בהן הוא עוין.

גם עכשיו הכובע לראשה, כשהם יושבים במטבח משני צידי השולחן המוארך שקצותיו מעוקלים. הוא בחר את השולחן לפני חמש שנים, כשעברו לדירה החדשה. ביניהם מאפרה וכוסות. המשקה בכוסות עכור. הם שותים. לזה קוראים שיחה קשה, הוא חושב.

בעוד שעתיים יעטוף את הכובע בשקית פלסטיק, צעד ראשון במזימה לזרוק אותו לפח ברחוב הריק, בגלל העוצר שהכריזה הממשלה בניסיון לבלום מגפה שאיש לא מבין. אבל כרגע ליבו הולם. מנוע שאיבד כיוון ופועם במרחב לא מוכר, מהגרון ועד לבטן. אצבעותיו מרגישות חלולות. אולי גם הזרועות. הוא לא בטוח.

לפני כמה דקות עוד היה עסוק בהסרת כביסה מהמתלה – טרנינג ירוק וחולצת כדורעף של זויה (מידה עשר, היא מוארכת כמוהו, וכל כך גבוהה לגילה). תוך כדי קיפול בעמידה, הוא שם לב לחור בברך, לצווארון פרום. מחר ייקח את הבגדים לחייט הווייטנאמי ליד תחנת המטרו, החליט. סשה אמרה: אפשר לדבר איתך במטבח?

בטח. תני לי דקה.

על המתלה נותר רק זוג תחתונים שחורים של אשתו. הבד סינתטי, אריג אלסטן, יבש. הוא מחפש בבושם של ג'ל הכביסה רמזים לניחוח הטבעי שלה. אבל ריח אחר וחריף פולש מבעדו. היא מעשנת במטבח. מחכה. לפני שנים הסכימה לא לעשן כשזויה בבית. אחר כך היא סייגה, בלילות החורף קר מדי בחצר. הוא נסוג, ויתר, לא רצה להיקלע לוויכוח.

אתה בא?

עכשיו היא מיטיבה את כובע המצחייה על קצוות השיער המחודדים, לפני שנה צבעה לשחור ומאז הוא מתקשה לזהות אותה. סשה מקריאה מהטלפון הנייד טקסט שהכינה מראש. לרגעים מציצה בו וחוזרת למסך הסלולרי. גם את הנייד ישנא בקרוב.

היא קוראת, באנגלית, מצג הטלפון שלה: אתה שואל אם אתה משעמם אותי, ונראה לי שאולי, קצת.

יש לך את העולם שלך, דברים שאתה כותב. המחשב. השפה שלך. אתה סגור שם, לפעמים מתחבא.

וגם, היא ממשיכה להקריא בלי להביט בו, אתה כל הזמן אומר שמשהו פגום בך, בעור, בגוף. אתה מתנהג כאילו אתה מרגיש מחויב לענג אותי. זה מלחיץ כשאנחנו מנסים לשכב. נפתח בינינו מרחק ולא נסגר. אנחנו לא מדברים, לא כמו פעם, כשידענו לפרק כעסים תוך חמש דקות. היה לנו דיבור כמו סטירה קטנה או דחיפה, כזאת שמיישרת את הכול. כבר יותר מדי זמן שזה לא קורה. נראה לי שכבר חודשים. אולי שנה.

הוא אומר, כן. אולי. יכול להיות.

הוא מסתכל סביבו, מבטו משוטט במרחבי הדירה הענקית והמשונה שלהם, שנבנתה בראשית המאה העשרים כסדנה לייצור שיניים תותבות. הם מצאו אותה באתר שנקרא "בית בלתי שגרתי".

את הדברים שלה הוא מבין. אוקיי. לפעמים רע להם. אבל השגרה שלהם טובה. השגרה בסדר.

בינתיים הוא מנסה לפענח את הניחוח שעולה בנחיריו, דבק בעורו. כשהיא מדברת הוא מריח צריבה. כווייה. הוא מיישיר אליה מבט.

תמשיכי.

כן.

חצי מהזמן היא בנסיעות, עם מצלמת הסוני אלפא מארק שתיים שלה, מתעדת חסרות בית בארצות הברית, שומרי יערות בברזיל, רועי איילי צפון ברוסיה. אחר כך היא חוזרת לפריז, הביתה, לסטודיו, מכינה להגשה את התמונות שצילמה. יש דדליין. "פרויקט השבטים של אונסק"ו" משלם נהדר, והציפיות ממנה בהתאם. אחרי משמרות העריכה בלילה, היא ממשיכה לדרינק עם החברים מהעבודה. הוא לרוב מעדיף להישאר בבית, הילדה ישנה, חבל לקחת בייביסיטר.

היא חוזרת הביתה באחת וחצי בלילה או בארבע בבוקר.

בבקרים סשה אומרת, סתם צחקנו אתמול, זה היה רק ערב עם חברים לעבודה. עשינו שורה. אולי כמה שורות. הוא שותק.

אני בשליטה, התעקשה כששאל אם היא בסדר. זה היה לפני חודש. אני פשוט חייבת לסיים את החומר שיש לי, לא יושבים על שליש גרם, גומרים מה שיש. אני לא משאירה למחר. אחר כך פרצה פתאום בבכי: יש לי בעיה, אני יודעת. הוא אומר לעצמו: אתה תומך בה. תמשיך. אתם משפחה. אתם בונים בית.

בדירה שלהם שברובע התשעה־עשר אין חדרים אלא חללים. התקרות גבוהות והרצפה עשויה מזכוכית כדי שאפשר יהיה לראות מבעדה את המרתף שהם הסבו לחדר משחקים בשביל זויה. אם כבר משכנתה לעשרים ושלוש שנה אז שהבת שלהם תיהנה. איזו מתוקה היא, הקטנה, כולם אומרים לו, אתם משפחה מדהימה, ברור שאשתך מאוהבת. אולי תעשו עוד ילד? זויה יודעת: אביה משכיב אותה לישון. הוא נוכח. נועם קורא באוזניה את "אסטריקס", "טרופותי" ו"חתול תעלול" בעברית, תמיד בעברית. הוא מלקט ספרים בשפת אימו כמו אבנים יקרות. בכל ביקור בישראל הוא פוקד חנויות המוכרות קלאסיקות לילדים עם פגמים קלים בהדפסה ורוכש כרכים בהנחה. בצרפת, נועם מעלה הודעות לקבוצה של "ישראלים בפריז" בפייסבוק ומבטיח לתרום לצדקה תמורת ספרים לילדים בעברית. כשמישהי עונה – זו תמיד אישה שמוכנה למסור אוצרות ספרותיים – הוא נוסע בטראם ובאוטובוסים לפרברי העיר, לשכונות פועלים כמו מונטריי או אוברוילייה, מנווט את דרכו בין מגדלי מגורים מצהיבים, פוגש את הנדבניות התרבותיות במגרשי חניה או בכניסות למרכולים. הוא מלקט עותקים משומשים של "אי המטמון", "ההוביט", "הזחל הרעב" או התנ"ך בחרוזים. זה עובד. הילדה חיה בעולם שיכול להיקרא גם מימין לשמאל. אבל בערב, כשהוא יושב ליד מיטתה, נועם חש שהוא מקריא בשפתיים מושפלות. כשסשה בנסיעות זויה שואלת, מתי אימא חוזרת, איפה היא, והוא מוריד את הגלובוס מהמדף, מוביל את האצבעות של בתו על הכדור, הנה סאו פאולו, מורמנסק, ראלי־דורהאם. הוא מבטיח לילדה, אימא תחזור אחר כך, רק עוד שמונה ימים, אבל אני כאן. תראי, חמודה, אני פה. הכול בסדר.

עכשיו היא, האישה, האימא, אשתו, מביטה בנקודה ליד הראש שלו.

היא בוכה.

חשבתי שאמרת שהבעיה היא הסמים והאלכוהול, נועם מנסה להבין.

גם. זה לא רק זה. היא מוזגת עוד ג'ים בים שהביאה מהדיוטי פרי, מוסיפה קוביית קרח טרייה, משקשקת בכוס.

מה? שפה?

מבחינתי זה בסדר גמור שאנחנו מדברים באנגלית בינינו. אבל זה נכון שאני מתגעגעת לצרפתית. מבלי להביט בו היא מסובבת את הכובע. עכשיו המצחייה מונחת על עורפה, ראלי־דורהאם נעלמו ומולו גלויים סוגר הפלסטיק ובד הרשת בגון הבוץ. היא נראית כמו שחקנית בייסבול שמוכנה לכדור מסובב מהיר. נראה אותו זורק לה. מה העניין שלה עם אמריקה, הוא חושב, היא בכלל נולדה במוסקבה וגדלה בצרפת. על הקסקט הקבוע הקודם שלה, הכחול הכהה, הודפס שם מולדתה, חמש פעמים: רוסיה. רוסיה. רוסיה. רוסיה. ושוב – רוסיה. את השיגעון שלה למזרח אירופה הוא מחבב. אבל בשבועות האחרונים היא חובשת רק את הקסקט הוורוד מקרוליינה הצפונית.

הוא קם ממקומו וניגש לדלפק שליד החלון הגדול המשקיף אל הרחוב. הם צבעו את משטח העבודה בגוון של בטון אפור, זה עובד טוב יותר עם הקיר הכחול־ארקטי, הוא התעקש. היא רצתה את המטבח בחרדל זוהר, אבל הוא נלחם וניצח אותה, ניצח באופן חריג. ניצחונות קטנים כאלה הפכו לאחרונה הכרחיים עבורו.

הוא מתיישב על הדלפק, מקפיד להתמקם בנקודה גבוהה ממנה. שרירי הגב שלו מתהדקים.

תסתכלי לי בעיניים, הוא מדבר אל העורף שלה.

היא קמה. ניגשת אל הכיור. מדליקה סיגריה.

היה לך מישהו.

היה משהו.

הדופק הולם במצח ובו בזמן בבהונות. הוא מתקרב ולוקח את הסיגריה ממנה, מוסיף עשן לאוויר.

אז. אז —

היא מאפרת לתוך הכיור. הוא חושב, למה היא עושה את זה, אנחנו שוטפים פה כלים, זה רעל שהולך ישר לצלחות.

זה מישהו מהעבודה?

הוא לא מהעבודה.

הוא כן. אני יודע. כבר ידעתי.

נפגשנו בנסיעת עבודה. רק פעם אחת. הוא היה הפיקסר שלי.

מה. מי. זה מפיק השטח ההוא, מפרויקט התיעוד של תעשיית הפחם בקרוליינה הצפונית?

למה אני לא צועק, הוא מתפלא, תרים את הקול כבר, רק קצת, תשאג עליה, עליה ועל הפיקסר שלה. הוא לא מצליח. הוא מדמיין את עטרן הסיגריה נדבק לקנה הנשימה שלו.

היא נושפת עשן לעבר הנורה התלויה מעל הכיור.

איפה נפגשתם? מתי ואיפה?

לפני זה. בסיאטל.

אז מה זה הכובע הזה שעל הראש שלך כל הזמן?

סתם. מזכרת.

מר פיקס

בשתיים וחצי אוזל כוח הערות שלו. נועם שוטף את הכיור במטבח מאפר הסיגריות.

לא צריך, היא אומרת, אני כבר אסדר פה.

הוא לא מגיב, ממשיך אל המדיח, מרוקן אותו מכוסות יין וצלוחיות פלסטיק בסגול ובירוק, הכלים עדיין מהבילים, וסשה מציעה, תן לי לעזור לך.

לא צריך, הוא מחזיר לה. אני הולך לזרוק את הזבל. ליד דלת היציאה מהבית הוא מבחין בכובע המצחייה מונח על ארון הנעליים, חוטף את הקסקט באצבעות רועדות ויוצא. היא לא הבחינה. הוא מתנשם, הפח בחצר הוא תהום פעורה, הכובע ביד ימינו, השקית ביד שמאל. הוא חוזר הביתה, כובע המצחייה מקופל בכיס האחורי של הג'ינס. הוא לא מצא את הכוח לזרוק אותו.

נועם מנמיך את התריסים החשמליים המגינים על החלונות בדירת הקרקע שלהם. הזגוגיות מצופות עד למחצית גובהן במדבקות שמאפשרות מעבר אור אבל מערפלות את המראות, כדי שעוברי אורח ליליים – בליינים שמנגנים ראפ גטאות על הנייד, מכורים לקראק שמגדפים אל תוך החשיכה, נערות שטסות הביתה על קורקינטים חשמליים – לא יוכלו להציץ מהרחוב פנימה.

אל תוריד, היא אומרת לו, אני מעשנת סיגריה אחרונה ומגיעה. אני כבר באה. הוא מקפיד להוריד את התריסים בדיוק לאותו גובה בכל לילה. הוא התרגל להמתין עם הריטואל שלו עד שהיא מוכנה. הפעם הוא מתעלם ממנה, מנמיך עד לנקודה המדויקת שבה הזכוכית השקופה פוגשת את הציפוי המטשטש.

הוא מניח לפני סשה מאפרה. היא מביטה בו, דומעת, ולסתותיו מתהדקות. פיסות מציאות קורסות על ראשו, כמו לוחות בטון: קרוליינה הצפונית, מפיק שטח, מכרות פחם, כובע מצחייה ורוד. למרות משקל הידע הטרי, הוא משוכנע שבידו רק קמצוץ מהאמת. חללים קרועים במאגר הנתונים, התמונה שלפניו לא חדה מספיק.

מי הוא? הוא אומר לה. מי?

היא מוסרת לו שם, מבטה מושפל. הוא לא מכיר את שמו.

הוא מהנהן. פניו אטומות. נועם מוודא, פעמיים, שדלת הכניסה העשויה מעץ דק נעולה היטב.

הוא פונה ממנה, משרך רגליים החוצה מהמטבח, מדשדש בסלון, חוצה את דלת הזכוכית שמובילה לחדרי השינה. עיניו צורבות.

בדרך למיטה הוא בודק את הילדה, מציץ בה בשנתה, מוודא שבית החזה הצר עולה ויורד, מנהג שאימץ מאז היום הראשון שזויה הגיעה הביתה מבית החולים ליולדות. בתו נושמת בנחת. מחר ייסגרו בתי הספר וגני הילדים בהוראת הממשלה. נשיא צרפת אמר שרק כך ניתן לקטוע את שרשרת ההדבקה. ממש מעולה, הוא מהרהר, כועס, כאילו שהילדה זקוקה לתוספת בדידות.

כשהוא מזדקף מעל המיטה של זויה, צווארו של נועם, צידו השמאלי של הגב, הקרסוליים, הכול כואב, תפוס. שריריו נעולים. הוא לא חושב שיצליח להירדם.

סשה מעירה אותו כשהיא מחליקה אל המיטה וממלמלת, איים סו דראנק. מצחה לח. הוא שואל, לא חם לך.

כל כך קר לי. איפה החתולה שלך. שתבוא ותשב לי על כפות הרגליים.

היא לא שלי.

היא הקיטי קט שלך, השמנה הזאת.

היא עגלגלה.

חבק אותי.

סשה מתכנסת, כמו תמיד, לתנוחה עוברית. ישבנה מונח על הבטן התחתונה שלו, מעט מעל המפשעה, והוא מחבק אותה מאחור, מתפלא על כוחו של ההרגל לסכור את הזעם שגואה בבטנו.

לעיתים סשה משנה מעט את התנוחה, נוגעת לא נוגעת בזין, גם הלילה, אבל הוא לא מרשה לידיים שלו לגלוש מהחזה שלה במורד הגוף, ואומר: זה בגלל העיקור, יש לה בעיה הורמונלית. בגלל זה היא שמנה.

החתולה הלבנה־אפורה מדלגת בקושי אל המיטה, מתמקמת מצידו השני, כרסה מחממת את אחורי הברך שלו. היא מגרגרת. שלישייה, הוא מהרהר, ולהלצה יש טעם לוואי מריר.

סשה לא עונה. ישנה.

הוא נחלץ משתיהן, מציץ במסך של המכשיר הנייד: השעה ארבע ועשרה.

נועם מאזין לאשתו במשך כמה דקות, אומד על פי עוצמת הנחירות את עומק הצלילה שלה, מעריך כמה היא רחוקה מפני השטח. כשהוא בטוח שלא תתעורר הוא מביט בסלולרי שלה. מה היא לא גילתה לו? כדי להצדיק את הכיווץ בגרונו הוא מוכרח לחשוף עוד. זה לא עניין של רצון. הוא ינבור ויקדח לעומק הגרסה שלה. הוא יגלה ויוודא ויציף הכול. הוא חושב על שפכים, רעלנים, שיש לחשוף ולנקז. אזורים אסורים.

היא פולטת צעקה חנוקה בשפה לא ברורה.

הוא מניח לסמארטפון, קם, הולך למטבח, בוחן את בקבוק הג'ים בים החצי־מלא והקוט דה רון הריק ואפר הסיגריות הטרי בכיור, מעביר אצבע על הדלפק, טועם את שיירי האבקה החמוצה־מרירה. היא לא תתעורר בקרוב.

הוא מתלבט היכן להתחיל.

נועם מדליק את האייפד הישן שלה. אין סיסמה. תיבת אימייל העבודה שלה מופיעה על מסך הבית. הודעות יוצאות: חשבוניות מהנסיעה ליוון, לאיסוף עדויות במחנה הפליטים. אישור תשלום לארוחות צהריים של הבת בבית הספר. ישיבת מערכת ביום ראשון הקרוב.

תתרכז.

הוא מקיש על תיקיית ההודעות המחוקות.

הוא מנסה: "סיאטל".

שום דבר.

הוא מחפש: "קרוליינה הצפונית".

הזמנה באייר־בי־אנד־בי. בית כפרי בפרבר של ראלי־דורהאם. התמונות המצורפות מציגות ספות רחבות, נוחות. שמיכות צמר וכריות קטיפה. קקטוסים. היא זקוקה לרכות של כיסויי המיטה ולקימורי הצמחים. כך זה בבית שלהם וגם כשהיא מבקרת במקומות אחרים. הוא חושב, כרבוליות וגננוּת, סמלי הקינון המושלמים, בדיוק מה שנחוץ לאישה שנוסעת ומעשנת בלי סוף.

"יהיה נוח שם," כותב לה מפיק השטח, בצרפתית, "וזה גם קרוב למכרה שנצלם".

הודעה ממנה, שבוע אחר כך: "עלייה למטוס. הלוואי שהיית טס איתי חזרה." היא כותבת את השם שלו, של הפיקסר מקרוליינה הצפונית. "עכשיו אני יודעת. מה שחששנו לומר, ובכל זאת אמרנו, במבטים, בפעם הראשונה שנפגשנו, בבר המקסיקני ליד המרכז המסחרי בדורהאם – זה אמיתי. ולמרות שניסינו להכחיש, ולעצור, ולא להגיד דברים שנצטער עליהם, זה אמיתי. אני יודעת את זה. אתה יודע את זה. אני חייבת לומר את זה."

נועם שוקל לכנות אותו מיסטר פיקסר. מר פיקס. ההוא שמסדר. הוא רוצה להקטין אותו, להפוך אותו לפיקסי. רגע. לא כדאי. שם, אפילו מקטין, ייתן לו מעמד. לגיטימיות. הוא מחליט לקרוא לו ההוא.

האחר.

הוא מניח לדואר האלקטרוני, עובר לתוכנת המסרים. יש הרבה מהם. הוא חושב, היא לא ממש ניסתה להסתיר. רק מחקה הודעות פה ושם. הרשלנות שלה מכעיסה אותו.

היא כותבת:

"אני לא יכולה בלעדיך."

"איפה אתה."

"אתה כאן? תן סימן."

"העיניים שלך. אתה זאב לבן."

"אני יודעת מה אני רוצה. זה אמיתי."

נועם קורא. פיו מתהדק, הופך צחיח. שוב הדופק שהולם בצווארו. הוא לא מבקש למצוא מילים משלו כדי להגדיר את מצבו. הוא זקוק לחטט במילים שלה, הכּתוּבוֹת בצרפתית שהוא מבין למחצה. הוא רוצה להעמיק את הפצע. לצלול לתוך –

הוא לא מרשה ל"בגידה" לחצות את הסף שבין הכרה לאמירה. הוא לא יגיד בוגדת, מילה מכוערת. אולי משום שכך יהפוך לנבגד.

הוא ממשיך, מציץ במקטעי שירה שכתבה בצרפתית, שמוטמנים בתיקיית הארכיון. כבר שנים שהיא מספרת לו על הצורך שלה (לא רצון, צורך) להוציא לאור אוסף שירים. אז הנה:

"אני מקפלת את הנשימה לארבע, האוויר שנשמנו יחדיו דחוס, העננים מניפים לעברי אצבע משולשת."

הם לא נכתבו אליו, לא ההודעות ולא קטעי השירה, אלא אל ההוא.

האחר.

הוא בודק בגוגל טרנסלייט מקטעי טקסטים שכתבה אל האחר:

"זֶ'ה טֶ'אה קיטֶה. זֶ'ה לֶה רגרט" – עזבתי אותך. אני מתחרטת על כך.

"ז'ה סְוִוי קַצֶ'ז" – מנוע החיפוש מתרגם, אוטומטית – אני מתאבקת, לוחמת.

"ז'אה אן רנקר" – יש לי דייט.

ז'ה וז'ה וז'ה. הכול אני.

הוא שומר תמונות מסך של המסרים, הצ'אטים, ההגיגים, הפתקיות האלקטרוניות, התמונות (סלפי: ההוא, במשקפי שמש עגולים, נוהג בין הערביים על כביש בין־עירוני החותך ערבה אמריקאית, והיא מתרפקת עליו. היא נראית שמחה כל כך, ורגועה). הוא מצרף את כל העדויות לאימייל ללא שורת נושא ושולח לעצמו.

בחושך המתמעט הוא מדשדש לסלון, מתמתח, שולח איברים אל החלל האפרורי שסביבו. עוד מעט בתו תתעורר לקול הכיוח של משאית הזבל.

בבוקר הוא מעיר את זויה ומכוח ההרגל מזרז אותה דרך התהליך של פיפי־שיניים־להתלבש־טוסט עם גבינת סן מורה ונקניק. אבל אין בית ספר. לא היום. כשזויה מסיימת, רוטנת על הקדחתנות שתקפה את נועם ועל האיסור הטרי להעיר את אִימהּ, הוא מושיב אותה על ספה מול מסך המחשב. כפיצוי, הילדה מבקשת לצפות ב"מפרץ ההרפתקאות", מוצאת עניין שהוא לא מבין בסדרה בעברית מדובבת על חבורת כלבים מצוירים שמחלצים תינוקות מהריסות בתים או מצילים נקניקיות מפקיעה במיקרוגל. היא בוהה בשתיקה.

אחר כך נועם אומר לה, די, מספיק מסך להיום, תשחקי. זויה מבקשת עוד, מתחננת, ופתאום צועקת: אתה לא אבא. נועם מכבה את המחשב ויוצא לחצר.

הילדה מצטרפת אליו, חובקת כדור. הם מתמסרים, והיא מנחיתה בעוצמה ישר לתוך הבטן שלו. הוא מתפתל מכאבים, אבל מרוצה מבתו הספורטאית. היא מדלגת על פח המחזור לקרטונים, והוא מכריז, בעברית: לטקס חלוקת המדליות, תעלה ותבוא זויה נועמובנה, נציגת רוסיה, ישראל וצרפת!

לראשונה הוא מכתיר אותה בשם רוסי מומצא המבוסס על שמו, שם האב: נועמ־ובנה. התוספת בסוף שם הילדה מקובלת ברוסית. כך חולקים כבוד לאב. לפטריארך, לו.

סשה מתעוררת בצהריים. זויה מתרוצצת סביבה, בתוך ים של פליימוביל וברביות שפורץ מחדר הילדים. יצורי הפלסטיק המחויכים פזורים בסלון, מציפים את האמבטיה, שולחים גרורות לחדר השינה של ההורים. כאילו יש להם רצונות וחיים משל עצמם. הם אדוני הבית. הוא לא יודע להסביר למה ילדה אחת זקוקה לכל כך הרבה חברים דוממים שגודשים את החללים.

סשה מוצאת אותו יושב בחוץ, מעשן ומביט בפחי המחזור. החתולה שלהם שרועה בשמש.

היי, היא מחבקת אותו.

הוא פונה ממנה, מועך את הסיגריה במאפרת החימר. הם קנו אותה בשנה שעברה בשוק במרקש. מזכרת. תגידי, מה זה אומר מריאז' אטיינט?

היא חיוורת.

תגידי, נו. מה.

נישואים כבויים.

אה.

חבל שהסתכלת בטלפון שלי. הוא לא מזהה את ההבעה על פניה. משהו בין עלבון לבושה. זעם גם.

היא קמה, נכנסת למטבח, מזינה את מכונת הקפה הידנית בשלוש כפות, לוחצת את הבוכנה כך שהנוזל המריר מופרד מפסולת הבוץ שבתחתית. הוא עוקב אחריה לשם. זויה העבירה את הברביות לחדר השינה, והושיבה אותן בריבוע מסודר סביב ערמת שמיכות וכרים. הפעם זה אצטדיון כדורעף, שבו יחל בקרוב טורניר דמיוני.

הוא מביט בסשה לוגמת קפה. עד לפני כמה שבועות הסתפקה באספרסו קצר בבוקר. כעת היא גומאת ספל מלא נוזל שחור ומייד מוזגת לעצמה שני. הוא רוצה לכעוס עליה. לשאוג. במקום זה הוא שואל:

סה טרומפה, זה לבגוד?

מה אתה רוצה? לחייה בוערות עכשיו.

דוּאה ד'וֹנוֹר, זה אצבע משולשת, נכון? איל מה לרגרה, הוא יזרוק אותי. וז'ה סווי גריזֶה, מה זה?

אני נלהבת, היא מסננת. תגיד, זה מה שעשית הבוקר?

מה שאני לא מבין, הוא אומר, זה למה לא באת אליי. כל הזמן הזה, ולא באת אליי ולא אמרת לי, יש בעיה. בוא נדבר. אבל יש לי שאלה יותר חשובה. מה את רוצה?

היא שותקת, נשענת על הדלפק האפור, ואור השמש מסתנן מאחוריה דרך החלון, מעניק לה מסגרת של זהרורים.

נועם נושם נשימה ארוכה, אוסף לריאותיו את כמות החמצן המרבית שהן יכולות להכיל. אם זה יהיה יותר מדי — דיבורו נבלם. הוא מנסה שוב, אם הגוף שלי לא עומד בזה —. הוא טומן את ראשו בידיו, עיניו מאבדות מיקוד וחוטים מקורזלים צפים בשדה הראייה העכור. כשהיה ילד, אימו הסבירה לנועם שהסלילים שמאכלסים את שדה הראייה כשאנו בוהים הם תאי עצב מתים ופיסות חלבון שנשרו מן הרשתית. כאילו שיש עלים על המדרכה ועוד לא טאטאו אותם, היא אמרה. היא הייתה ביוכימאית שעבדה במשמרות כפולות במעבדה לחקר חומרים מסרטנים. כשמתה, לפני עשור, זמן קצר לפני שפגש את סשה, אפפה אותו עמימות דומה לזו שהוא חש עכשיו. אבל מה קרה, הוא מנסה לכייל את עצמו מחדש, מי מת, אף אחד, לא מדובר במחלה סופנית. בוגדים, נבגדים, זה החיים. הוא לא מצליח לשכנע את עצמו. משהו כאן שבור לרסיסים, שרק השמש יכולה לאחות, מנקרות בו מילות השיר. אבל אין שמש.

נועם מנסה שוב למצוא קול. לדבר. במקום זה בוקעת מפיו חריקה דקה, הסכר הדק שהקים בתוך עצמו במשך השבועות האחרונים נסדק, ההגנה מפני המציאות נפרצת. היא שואלת, אתה בסדר? והוא אומר, בקושי, וגם, אם אני לא עומד בזה, פשוט תגידי לזויה שאני אוהב אותה, והיא מלטפת את כתפו ואומרת, פתאום ברוסית, נו שטו, היא יודעת את זה. נועם מנסה לא לחוש את כף ידה המנסה להפיס את דעתו. הוא נשען על ארונית הנעליים הלבנה ליד דלת הכניסה לבית, והוא מתייפח, גלים של בכי מטלטלים אותו והוא חושב כמה שנים לא בכיתי ככה, אולי בעצם אף פעם, ונשימותיו הופכות טחובות ושטוחות, כאילו הוא חולה מאוד, והיא אומרת בקול שנמסכות בו דאגה ועצבנות, היי, אתה כבר עשרים דקות ככה. מה לא בסדר איתך, הוא עונה, את לא רואה שאני בוכה, תני לי. ובכל זאת היבבה נחלשת, הופכת לפכפוך. במרומי אפו ומאחורי העיניים, הכאב נהיה מוצק.

הוא קם ממקומו ושוב כורע על הרצפה, הפעם ליד המקרר. סשה מתקרבת אליו בצעדים מדודים, זהירים. הוא לא מביט בה. היא מוותרת. מתרחקת לעבר ה־־־

מבעד לערפל הלח שעוטף אותו הוא מבחין בזויה, לבושה בפיג'מה שקנה לה, כי גם ככה אין לאן לצאת. בידה ברבי מתולתלת חומת שיער, גרסה מעודכנת ברוח פוליטיקת הזהויות. אבא, אף פעם לא ראיתי אותך ככה, הילדה אומרת, נדהמת, ומחבקת אותו. ידיה מונחות על כתפיו ואז עוטפות את הגב העליון ומהדקות. הוא חוסה תחת כנפיה הצעירות. הרוך שזרועות הילדה מפיקות כמעט בלתי נתפס. ילדה ארוכה ומכחולית כאנפה. ייתכן שהיא יודעת לעטוף את אביה הסדוק, חד הזוויות, בלי להיפצע בעצמה?

גם גדולים עצובים, נועם מתפלא לשמוע את קולו. הוא צלול עכשיו, כמעט רהוט. אז בוכים. ככה זה.

מסרים

שבועות חולפים. אחד באפריל מגיע. יום השוטים.

כשהוא מתעורר הוא קורא הודעה מהמנהלת שלו, האחראית על קשרי עיתונות ושיווק באֶקוֹל פּוֹליטֶקניק: "היי, נועם," היא סימסה לו מהונג קונג בשלוש בלילה שעון פריז, "אני מקווה שאתה והמשפחה בטוחים ובריאים. תרצה לשוחח היום? עדיף כמה שיותר מוקדם בבוקר שלך."

זו לא מתיחה לרגל התאריך המיוחד. הוא יודע.

אפשר להסביר את השעה המוקדמת בכך שהדוברת נמצאת בשלוחה האסייתית של המוסד. סיסמת בית הספר היא "Pour la Patrie, les Sciences et la Gloire" – למען האומה, המדעים והתהילה –אבל מאזן ההכנסות מצביע על כך שהאומה לא תספיק. מלבד הפטריוטיזם, נדרש מיקור חוץ. יש לפתות סטודנטים מכל העולם. ולכן הדיקן החליט לאחרונה להתרחב לשווקים חדשים, והעסיק את הבוסית של נועם כדי "לפתוח את אסיה".

כרגע, נראה לנועם שהיא עומדת לסגור או לצמצם, אולי את המשרה שלו. למרות פערי הזמנים הוא מוכן למכה שתונחת: המגפה מפילה חללים לא רק בקרב קשישים ומדוכאי המערכת החיסונית. היא מוחקת ממפת הפעילות האנושית מיליוני עובדים. גל פיטורים עולמי.

"היי, פליסיטי," הוא כותב לה, מתעקש לשמור על טון נינוח, "אשמח לשוחח בזמן הנוח לך."

היא מתקשרת מייד.

נועם, מה שלומך? הילדה מרגישה טוב? ואשתך? נראה שיש לה מקצוע מיוחד ומעניין.

בהחלט, הוא עונה, ומחשב את תגובתו למשפט הבא שתשמיע המנהלת. היא סינית, הוא אומר לעצמו, אתה חייב לכבד היררכיה.

פליסיטי, ברשותך, תני לי דקה? רק אכין לי קפה זריז.

בוודאי. פליסיטי סיימה לא מזמן קורס ניהול רב־תרבותי. היא מיומנת באמנות הקח־את־כל־הזמן־הדרוש־לך־אבל־תזדרז־בבקשה.

נועם לוקח איתו אספרסו, סיגריה, מצית. יוצא מהדירה לרחוב ומתיישב על שפת המדרכה. שמש עזה שוטפת את הרחוב הריק. יום כיפור, גרסת צרפת, הוא חושב. אפילו חריוני יונה אין בנמצא. דומם כבית קברות, ואין שערי רחמים.

כן, פליסיטי, אני איתך, הוא מצית את הסיגריה, איך אפשר לעזור?

כן. אז קיבלנו עדכון מהנהלת האוניברסיטה. כיוון שממשלת צרפת דורשת שכולם יעבדו מהבית ובגלל הירידה הדרמטית בהזמנת קורסים – הרי סטודנטים בינלאומיים לא יכולים להגיע לאף אחד מהקמפוסים שלנו עכשיו עקב ההגבלות על טיסות – אתה תעבוד מעתה אך ורק מהבית, שלושה ימים בשבוע.

אני מבין, הוא עונה. אמנם לא פוטר, ובכל זאת על לשונו מתפשטת מעין אבקה מרירה, כאילו מישהו כתש בטון מזוין ופיזר לתוך לועו. והמשכורת?

אני מבינה שהרשויות בצרפת יכסו חלק מההפרש. תרוויח בערך שמונים אחוז מהשכר הרגיל. אני מצטערת לבשר לך את זה, אבל העדפתי לעשות זאת לפני שיצא האימייל הרשמי של הדיקן.

עשית את הדבר הנכון. הוא לוגם מהקפה. יש סיכוי שהמשרה שלי בסכנה?

נאמר לי שעושים הכול כדי לשמור על כולנו מועסקים.

בסדר גמור, יום טוב ותודה על העדכון, הוא עונה. קולו נשמע לו מתכתי וחלול.

ביי, נועם, בוא נעמוד בקשר.

בהחלט, פליסיטי. שם מערבי מצחיק אימצה לעצמה, הוא חושב לעצמו, אושר. היא תמיד נשמעת מחייכת, אולי לימדו אותה בקורס לרגישות בין־תרבותית שבאירופה זקוקים לאופטימיות מפוברקת, במיוחד כשהבשורות רעות.

הוא קם, הודף בקושי את דלת הפלדה המעוטרת בכניסה לבניין שלו, שנבנה בראשית המאה העשרים. הדלת לא הוחלפה מאז. כשנועם נכנס למטבח, סשה מביטה בו בדאגה מהולה ברוך.

בין עשרים לארבעים אחוז קיצוץ בשכר, הוא כמעט מטיח בה את המילים, ולא מפטרים. בינתיים. אני לא יכול ללכת למשרד עד הודעה חדשה.

אני מצטערת.

יהיה בסדר, הוא אומר לה, ולא משקיע מאמץ במחשבה אם הוא מתכוון לכך.

בזמן שנועם מסדר את הכלים במדיח הוא מאזין לרדיו פראנס אינפו, המודיע על הרחבת הבדיקות לכלל האוכלוסייה, המגפה צוברת תאוצה. לפי ההערכות כבר גבתה את חייהם של מאות, קשה לרשויות הבריאות לעקוב, אשתו מתיישבת על הדלפק במטבח. אור מוזר מופיע בעיניה, כמו נורות לד של מכשיר מדידה. יש לך סיפור כיסוי מעולה, סשה אומרת פתאום. הקול שלה נשמע חם, מוכר. אתה יודע, היא אומרת, הם בחרו טוב, המוסד. לגור בלונדון, ולפגוש בחורה רוסייה שעובדת עבור "רופאים ללא גבולות" באוקראינה, לעבור לגור איתה במוסקבה ואחר כך בפריז.

והילדה.

והעבודות שמצאת. קצת משעממות, אבל לא יותר מדי. די מעורר התפעלות מצידך. ככה לא נשרפת.

הם ניהלו את השיחה הזאת כמה פעמים בעשור האחרון. הפעם הם לא יגחכו תוך כדי.

ברור שנשרפתי, הוא אומר, זה הכול את, מרוסיה באהבה. יש לך כישרון להאזין לאנשים, לתת להם להיות הם עצמם, ויש לך גם תעודת עיתונאית, רישיון לצלם ושני דרכונים. והעיניים שלך שלא מסוגלות להזדקן. שלא לדבר על אבא שלך, הנספח המסחרי האחרון של ברית המועצות בפריז, כלומר שליח של אנחנו יודעים מי.

היא מעווה את פניה לכמעט חיוך, אבל עיניה מנטרות אותו. ככה זה, הוא מזכיר לעצמו, היא ממפה לפרנסתה.

טי סאם – היא אומרת ברוסית – אתה בעצמך –

תא רדום, הוא קוטע אותה.

כשרק הכירו חשב שיש משהו רומנטי בדרך שבה השלים עבורה משפטים. הוא ידע מה תאמר עוד לפניה. קרא אותה. המילים שלה בקעו מן הפה שלו. היא נהנתה מזה, כך אמרה לפרקים. במקרים אחרים לפחות לא התלוננה. בעיניו לא היה צורך לשאול.

כך זה היה ביניהם מהרגע הראשון. החיישנים של שניהם היו פתוחים, מוכנים לתרגם רעש בינלאומי לשפה פרטית שהייתה הסוד שלהם.

שניהם האמינו שבתוך אי־הבנות והבדלים בין־תרבותיים מסתתרות הפתעות נעימות. הם המשיכו לצחוק בגלל המבטאים המוזרים – שלו ברוסית ובצרפתית, שלה בעברית. של שניהם באנגלית.

אל תגיד "יה אוצ'ין ויסולי", אני מאוד עליז, הייתה מסבירה לו. אמור "יה רד", אני שמח.

אל תאמרי "כּתוּל קטן". זה חתול, חחח, קטן.

הוא: תעבירי לי את הזַז'יגַלקָה סיל טֶה פּלֶה. (מבקש מצית.)

היא: אַ גְדֶה מוֹי חיבוק. (ואיפה החיבוק שלי.)

אחרי לידת זויה, הוא התחיל לטעות בהשלמת המשפטים שלה.

סשה אמרה, "בא לי –" והוא קטע אותה ואמר, "לעזוב את העבודה המשוגעת שלך," והיא הביטה בו והשלימה, "לראיין אסירים בכלא השמור ביותר בסיביר."

היא הציעה, "בוא נעזוב הכול וניסע ל –" והוא השלים לה עם "תל אביב", והיא נעצה בו מבט ואמרה, "תן לי לדבר. תל אביב זה מקום לחופשה, לא לחיות. אני לא מוכנה לגור שם. בוא לגואה."

שוב להיות מוקף רוסים, חשב ולא אמר.

נכנס ביניהם שיבוש. הם יצאו מכיול. היא נסעה, המון. וחזרה, מאוחר. הוא היה משכיב את בתו לישון, ויושב לבדו במשרד הקטן שבקצה הדירה, כותב, קורא, מקשיב לרולינג סטונז ולקרולינה, צופה בכדורגל אנגלי ובדרמות ריגול. לבד. גם כשחזרה מהנסיעות המשיך להתבודד בסוף הערב, מקליד במחשב, משרטט מחדש את תוכניות המתאר של זיכרון של אישה שיצאה מחייו לפני שנים. לאשתו לא סיפר על מושא הכתיבה. זה לא חשוב, רטן כשניסתה לברר. אני כותב.

אבל ספר לי מה אתה –

סתם, סיפור.

אוקיי, ענתה, ואור פניה עומעם.

הוא לא הקדיש לזה מחשבה והמשיך להקליד.

וגם היא, מסתבר, הקלידה. מילים. תשדורות. מסרים. שירי כימהון ותשוקה בשלוש בבוקר. לא קטועים. לא אליו.

אתה בעצמך –

תא רדום.

היא מכבה את הרדיו מייד אחרי ההודעה על "הארכת העוצר החל משבת הקרובה". לא תהיה כאן מריבה.

זר מוזר

פעם, לפני עשור, הסבירה לו: מקור השם שלי, אלכסנדרה, הוא ביוונית ופירושו: מגִנת האנושות. אם תרצה, מגִנה על גברים.

נתחי האנגלית שבה דיברה אליו היו נאים. היא הגישה לו אותם ראשוניים כמו גושי שפה שלא עובדו בדיבור יומיומי, כאילו חלקי הדיבור שלה, המונולוגים, נתלשו היישר מסדרות אימה אמריקאיות ומפוסטים ברשתות חברתיות. אתה סטריינג' סטריינג'ר, היא צחקה. גם הוא צחק. זר מוזר.

הוא נתן לה גישה למאגר המילים שלו באנגלית השימושית, הבינלאומית. היא למדה מהר, reminisce היא העלאת זיכרונות, outgoing - חברותית (במילה הזאת השתמש רק כדי לתאר אותה, אף פעם לא את עצמו), ו־tipsy – שתוי. סשה עידנה וריככה ביטויים בכוחות עצמה, התחילה לקרוא ספרים על gardening ואת ה־"Guardian", אימצה מבטא כמו־לונדוני. האנגלית שלה השתפרה והשתבחה. הוא הרגיש שפתח לה דלת לעולם חדש. היא אמרה לו: למדתי ממך.

עברו שנים עד שהזדקקה לצאת למסעות בארצות אחרות, וגם לזר אחר.

משום מה הוא חשב

שהבוקר ההוא שבו היא בישלה קפה עירומה אצלו במטבח הדירה בשורדיץ', ואור החלב של מזרח לונדון נטף מהחלון על עכוזה הלבן ושערה הערמוני, יספיקו כדי לרתק את אהבתה אליו.

אז הם שכבו במיטה הלבנה בחדר השינה הנזירי שלו, על הקירות לא נתלו תמונות ובסלון ניצבו רק שולחן וספה, מבוסמים לאחר אספרסו, והוא נצמד אליה ודבק בה וקבע בה מסמרות. היא שאלה: זר מוזר, מאיפה באת? והוא צחק: זאת את שבאת.

כשנשאה בבטנה את התינוקת שלהם היא ויתרה על העגיל שבטבורה, מסירה אבן כאילו־יקרה. בכך, חשב, הסתיים הדיון ותמה השאלה. היא הרי עקרה את המום שהטילה בעורה והפיקה מתוכה שלמות בצורת ילדה.

הוא דילג אליה, הלך אחריה למוסקבה, עיר קרה וקשה ותוססת שבה סשה נולדה. אחר כך, כשהסביר לה שדי לו מרוסיה, שהוא רוצה לגדל ילדים במדינה שבה יש יותר מפרצוף אחד וקול אחד בכל ערוצי הטלוויזיה, היא אמרה, בצרפת יש לי מלא חברים, ועבודה, ובכלל החיים טובים שם, והוא לא היסס. הוא הלך אחריה שוב, ועבר איתה לפריז, העיר שבה גדלה, שמרכזה זהוב ומשומר וחלקה המערבי מנומנם ואפרפר, והם קנו דירה באשראי אינסופי בשכונה צפונית־מזרחית רועשת וצבעונית. וחיו ביחד.

ובכל הזמן ההוא לא הבחין שהקימו יחד מונולית לכבודה, לכבוד האישה שהיא, ותחתיו הוא חצב לעצמו חדרון צר שבו הפקיד את אוצרותיו, טומן אותם תחתיה.

עשור ואי אלו ירחים אחר כך היא עמדה בחדר האמבטיה, מביטה בעצמה במראה הרחבה הנתונה במסגרת משובצת נורות, כמו בחדרי הלבשה של כוכבות, והודיעה: יש לי בטן ותחת.

את אישה מאוד יפה, ענה נועם. ולי, הוא אמר, תראי, יש כתמים על העור ושערות על הכתפיים. אפורות! ואפילו על הגב.

אז מה.

הוא מסר לה טבעת משובצת תפרחת יהלומים שחורים, והיא אמרה: תודה, הגעת באיחור.

היא עקרה את עצמה מן היסוד, ממנו. נותר אור בוקר דל שומן. ונשאר הוא.

עומד לבדו ליד דלפק המטבח, שותה קפה.

בצרפתית אומרים סירֶן

בתו אומרת: אבא, אתה מנסה לדחוף בכוח, אבל השיער לא מתחבר לראש.

הוא מבטיח: אני אעזור לך. תני לי את הבובה.

זאת לא בובה, אבא, הילדה מתעקשת, זה פליימוביל. זאת סירֶן. יש לה שיער ארוך כתום כמו השיער של אני, אבל היא גם עשויה מדג.

נו, תביאי לי את בת הים, הוא מפציר בבתו. לא סירן, בעברית אומרים בת ים. תגידי, בת ים. את רוצה לשחק כדורעף?

לא, תודה.

את רוצה לומר בת ים?

אמרתי בת ים. אן פרנסה אומרים סירן. זה בצרפתית. פּוֹ רוּסְקי רוּסַלוֹצ'קָה. זה ברוסית. הוצאתי אותה מהעציץ של השכנים, איפה שהחתולה שלנו עושה קקי. העציץ הזה הוא ג'ונגל, יש בו פרחים ענ־קיים. אימא לפעמים מכבה שם סיגריות. ואז אתה, אבא, אתה עושה ככה פרצוף. אימא שומעת מוזיקה ממוסקבה וקוראת לי ברוסית את "הארי פוטר". וכשאני עייפה אז לפעמים על שלושה חזירים וזאב.

מה את חושבת על אימא? שואל נועם.

היא נחה במיטה. לפעמים כשהיא נחה אז אתה כועס יותר על אותי.

ואז מה קורה?

אז אני עושה פרצוף מצחיק, מסתכלת למעלה ופוזלת קצת. ואתה צוחק.

הוא צוחק.

ואז אתה נותן לי לראות שלושה פרקים של "משמר האריות" בעברית במחשב. אפשר לראות, אבא?

לא צריך סרטים מצוירים כל הזמן, הוא מנסה לחמוק מתחנוניה, את קטנה מדי לכל המסכים האלה.

אני בת שבע, בקרוב יהיה לי הוּוִיט אן. שמונה. אנחנו גרים בפריז. אני מדברת ברוסית, בצרפתית ובעברית. אני רוצה שהשיער של הפליימוביל יחזור כבר למקום. נו כבר.

נועם דוחף בכוח את צמת הפלסטיק של בת הים לעבר החור בראש. הוא אומר: אם מתאמצים זה סימן לא טוב. זה צריך להתחבר בקלות, קלאק.

נו, אבא, תן לי להראות לך.

שנייה, נועם מתעקש, תני לי רגע.

והילדה ממשיכה, אבא, לי יהיה יותר קל, תן לי, ונועם מתאמץ, רגע, דקה, שיט, צעצוע פלסטיק, טוב קחי, והוא נכנע ומוסר לזויה את הפליימוביל. הילדה מנסה, אבל השיער הקלוע ממאן להתחבר. היא נושמת בכבדות, מסובבת את הצמה הכתומה עד שהפסים הקטנים החרוטים בשיער ניצבים בדיוק מול החרך הצר בראש של בת הים. קלאק. השיער מתחבר.

יש! הוּרָה! הילדה צועקת ומחבקת את אביה, מלטפת את הקמטים החרושים מעיניו כלפי מטה, בכיוון הלחי. הוא צוחק.

זויה לוקחת מהמטבח מגש ומניחה עליו תפוח ירוק. היא מביאה גם מקלות שוקולד "מיקדו" וביסקוויטים ועוגיות קוקי־שוקו. האב אומר: קודם פירות, כדי שתהיי חזקה. הילדה נושכת את קליפת התפוח.

אבא, אחרי שאני ישחק אפשר לי שלושה פרקים של "משמר האריות"?

שנייה, מתוקה שלי.

כי אבא, החיה שמסריחה זו גירית דבש, לא בואש. סימבה אוהב אותה. היא אמיצה.

נועם מדליק סיגריה.

בחחחק, זה מגעיל.

תנעלי סניקרס, הוא מורה לה, שלא תיפלי בחצר וזה ייגמר בבּלֶסוּר בברך. בעברית בלסור זו שריטה. או פצע.

היא מניחה את בובת בת הים בעציץ הגדול שבחצר, ליד עץ הלימון.

אן פרנסה אומרים סיטרון, אומרת זויה ומצביעה על העץ. אבא, תראה, זה כמו ג'ונגל. יש צל. זה קריר. הסירן מתחבאת בצל.

סוקולנט

לקקטוס שצומח בעציץ הטרה־קוטה המזויף שבחצר עלים משוננים, דמויי להב. הוא חורץ עשרות לשונות מגזעו הדק, אלא שהעלים הירוקים האלה סובלים – או נהנים, הצמח לא מוכן לגלות – מניקוד לבנבן. בהרות דה־פיגמנטציה הופיעו על עליו אחרי הגשם. מאז, נראה שהקקטוס לא יודע את נפשו: האם הוא ירוק או לבן. אולי הוא בן תערובת, דובר את שפת הירוק הכהה וגם את לשון הירוק החיוור. אולי הוא רב־תרבותי.

כמו האישה שמשקה אותו.

איזון עדין. כל זה יימשך לא לאורך זמן.

ובכל זאת, עכשיו הם עוד לא יודעים.

באחד הימים הוא יסתכל עליה ויאמר:

הנה הדלת ומותר לך לצאת דרכה החוצה וללכת לאן שתרצי. אני לא מכריח אותך. אני לא קושר אותך. אף אחד לא מתכוון לחסום אותך או את החופש שלך. אני אומר לך שאם עוד יש בך קמצוץ של משהו כלפיי, נקרא לזה אהבה, את צריכה להישאר. אבל אני לא אנסה לעצור אותך בכוח.

רוצה? לכי. יאללה. גו.

היא תאמר: חשבתי לקום ולעזוב אותך.

ולא עשית את זה. את נשארת.

אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה.

אני לא מבין, לעשות מה? ללכת או להישאר?

היא לא תענה. היא תבכה. הוא יחבק אותה, מתוך הרגל ורצון להפיס את דעתה. זה מה שהגופים שלהם עושים. הוא ינסה לחוש את עורה תחת אצבעותיו, ירצה ולא ירצה לנחם.

בקרוב הם יחליפו הודעות טקסט לקוניות, הוראות הפעלה לגידול הילדה, רשימות שנולדו כדי לאפשר חילופי משמרות. זה יקרה אחרי שהוא יגיד לה בטון מוכני, חוזר על טקסט שהכין מראש, מילים שדקלם בטלפון לקלואי, לאביו, לבן דודו ואפילו, ברגע של חולשה, לבוסית הסינית שלו, פליסיטי: אני לא מוכן, מה פתאום גבר נוסף, אני לא יכול ולא מסכים לסבול את זה, גלגל חמישי, ועם כל ההבנה, החיים מורכבים ולכי תדעי במי נתאהב, אני לא מוכן שרומן צדדי יהפוך לעלילה מרכזית של קבע. וחוץ מזה, את עדיין אוהבת אותי. תפסיקי לבזבז את זה. זה כל מה שנשאר לנו בסוף, אחרי כל ההצלחות וההרפתקאות והקטעים והיציאות והלילות והשתייה וההישגים וההתרגשות, מה שנותר בתחתית ובליבה זה האנשים שאנחנו אוהבים ושאוהבים אותנו. זה נכון, ירים את הקול מעט, סוף־סוף ידבר ברורות, מתוך שכנוע, את בטח רואה את זה, את יודעת שאסור לבזבז את זה.

היא לא תצליח, לא תרצה, לחדול. היא תמשיך. הוא ירגיש דקירות בצד ימין של החזה, לא בלב, אולי בלבלב או באיבר פנימי אחר. אולי רעלן מתפשט בגוף, יהרהר, כמו כתם שמנוני שנספג בכול ומניע תהליך של עיוות ושבירת הדי־אן־איי. תיירות שיביטו בהם, כמו אז בצ'רנוביל, ילחששו וואט א קטסטרופי. איזה אסון. ואז אף אחד לא יביט בהם. האהבה שגעשה ביניהם תהפוך לצמיגית, אחר כך לגבישית, ואז תיסדק.

*

לאחרונה הוא מדבר עם זויה רק בעברית. סשה מקפידה לפנות אליה ברוסית. עכשיו, יותר מתמיד, זויה דבקה בצרפתית. אולי זה עניין של אחיזה במוכר, בבטוח, הוא חושב. לעיתים הילדה מפיקה רוסית במבטא צרפתי או עברית במבטא רוסי. בגיל שבע לבת שלהם יש קול נמוך, עסיסי, כמו לאימא שלה, והיא ארוכת רגליים וצרת כתפיים כמו אביה. מאז שלמדה לדבר היא מדלגת בזריזות בין השפות, לעיתים מוזגת הטיות ומשקלים, מכליאה בין זכר לנקבה, שותלת מילים ממערכת לשונית אחת באחרת, "אתה רואה" במקום "אתה מבין", צינורים של השקיה במקום צינורות. אבל המוטציות לא משתלטות לעיתים קרובות. לרוב היא מבחינה בדייקנות בין הלשונות שלתוכן נולדה. אפילו שעכשיו היא שותקת בשפות האם של הוריה.

גם לה, כמו לקקטוס, כמו לאבא שלה, יש בהרות על העור.

אולי זה וירוס. או שזה בגלל סטרס, אומרת רופאת המשפחה. זאת תקופה לא קלה לכולם. בכל זאת, מגפה עולמית. ניסיתם כלי נגינה? חיית מחמד? או פעילות בטבע? יש משהו בטיפול ביצורים חיים שעוזר לריפוי. היא מוסרת לו פתק עם מספר טלפון של מומחית לפסיכולוגיית ילדים. היא נחמדה, אומרת הרופאה, קולומביאנית במקור, אבל בקושי שומעים את המבטא בצרפתית.

נחשוב על זה, הוא יענה, אדבר על זה עם אימא שלה.

אקווריום

החיים החדשים שלהם מזכירים לו משמרות במפעל. הוא ער בימים, היא פעילה בלילות. הם משכפלים גרסה נסבלת־בקושי של הנישואים שלהם. לעיתים אזורי הזמן הנפרדים מתכנסים, והם חולקים את ההפסקה במטבח מעשר בערב עד שתיים או שלוש, מעשנים ושותים. כמו פועלים. מדי פעם הוא שואב בחברתה שורה כדי לחוש מה עובר עליה וגם בשביל חוויית העלייה, הזינוק שהאבקה הבהירה החמוצה מאפשרת למשך זמן קצר. עשר דקות, רבע שעה, לא יותר.

יש ערבים שבהם היא שותה תה שחור חם ומתוק מאוד וקוראת ספר והם נכנסים למיטה הרחבה שלהם, ביחד, מעט אחרי חצות. הוא מעדיף את האפשרות המשותפת על חלוקת הזמנים.

הוא לא יודע במה תבחר. במי. הוא חש הכרח לשמר את מה שביניהם, לאחוז בה, בסשה, למרות החריגה החמורה, המערערת, על אף מפל המתח שסשה ייצרה ביניהם, שהביא אותם אל סף קריסה. כמו מערכת חשמל ביתית שמצויה בעומס בלתי נסבל. את החובה שלו הוא יודע. הוא חייב. עדיין. מדי פעם הוא שואל את עצמו לגבי ה"רוצה". לגבי זה אין לו תשובה מדויקת. כאילו הרצון שלו מרוחק ממנו, עמום.

בשאר הזמן הם יחד לבד. בנפרד.

מדי פעם היא ישנה באקווריום. מדי פעם זה הוא.

האקווריום: כך הם קוראים לגומחה המלבנית שנבנתה בקצה גרם בן חמש מדרגות, מעל הסלון. האקווריום פתוח לשני כיוונים. צד אחד מתחבר למדרגות ולעליית הגג הקטנה שבה ישנה הבת שלהם. הצד השני עשוי מחלון שמשקיף אל הסלון. בתוך האקווריום נח מזרן ששימש בעבר כמיטת נוער. לעיתים זויה מבקשת להתחפר בו, במיוחד כשאין לה מילים מרוב עצבות או עייפות והם לא יודעים איך לנחם אותה.

המזרן לא גדול במיוחד, אבל נוח. זה מספיק לחברים או לבני משפחה שמתארחים. גם לסשה הוא מספיק, כרגע, האקווריום.

*

נועם משתין בתא השירותים שבסלון, דלת פתוחה. ממצמץ בעיניו, המשקפיים מונחים על הארונית ליד המיטה והבית חשוך. הוא בוחן את שעון הקיר שקנו יחד במפעל האורלוגין שהקים הצאר בסנט פטרסבורג. השעה שלוש ורבע. פכפוך השתן גווע.

הוא שומע זמזום מלמטה, מהמרתף. גם שם יש ספה, וגם עליה היא מתמוטטת לעיתים לשינה. הוא מציץ מבעד לרצפת הזכוכית של הסלון.

רגליה מכוסות בשמיכה הרכה והחומה שהיא אוהבת. הזמזום עולה מתחת לכיסוי. לפניה מסך, והיא צופה באיברים מרובים שנעים, גולשים, חודרים. הוא כורע בפתח המרתף, מאזין חרש, מבין. יש שם רגע של התענגות, והוא שייך רק לה. נועם נסוג.

אין טעם לנסות להירדם שוב. הוא ער.

כמו אור הבוקר המוקדם, הוא מרגיש חסר צבע, שקוף. היא לא זקוקה לו, אפילו לא רק לגוף שלו. הוא שוב חושד, בעצם הוא כמעט יודע, שהחיים שהיא מבקשת לעצמה נמצאים במקום שאין לו גישה אליו. היא מעבר למציאות שהוא מסוגל להציע.

היא מתעוררת באחת־עשרה.

הוא מביא לה קפה למיטה במרתף.

היא אומרת, מיי מאות' סמלז לייק א דד פיש, ומחבקת אותו.

בסוף של הכול, הוא אומר, אחרי כל העניינים והכתבות והקטעים, בסוף מה נשאר? רק האנשים שאוהבים אותנו.

היא אומרת, זה נשמע כמו הטפה.

זאת עובדה.

אני טובעת, היא אומרת, קוברת את ראשה בכר.

אני לא יכול להציל אותנו לבד. אני צריך שתושיטי לי יד כדי שאמשוך אותך בחזרה.

אני יודעת.

קולקציה

הוא יושב על הספה, מוקף בתמונות. צילומים של נופים ואנשים ומסיבות ומלחמות, ציורי שמן של עצים בשלג, איקונות מוזהבות של קדושות מחוקות פנים, איורים בעפרונות גרפיט, רישומי פחם, הדפסי אבן ולינוליאום, גזירי עיתונים מודבקים בקולאז'.

כרזות תעמולה: "אף מילה – הם מאזינים", ואיור של סוכן זר מצותת לטלפון ציבורי. "סחר בינלאומי הוא שלום בינלאומי" מלווה באיור של מכולה סובייטית מונפת אל ספינה, ומתחתיה מועמסת מכולה אמריקאית. שיהיה ברור.

היא כינסה את התמונות, קדחה חורים, דפקה מסמרים ותלתה על קירות, מסגרה תצלומים ומיקמה על מדפים. הבית מפוצץ בארטיפקטים, הוא אומר, שלא לדבר על הצלמיות שאבא שלך הביא מאוסטרליה, וספלי התה הסדוקים מהרכבת ללנינגרד, וציוד הדיג מהוולגה, כמה את צריכה לקולקציה?

זו לא קולקציה, היא אומרת, אלה רק כמה זיכרונות.

הוא יוצא לטייל בגשם, צועד ליד התעלה. הגלים הקטנים, שנדמים לו מזוהמים, מלחכים את רגליו כשהוא פוסע על הבטון הגובל במים. המפלס גבוה, אולי משום שספינות התיירים חדלו לצאת לשיט מהתעלה שבשכונה שלהם לכיכר הבסטיליה, ומשם לאורך הסיין עד מגדל אייפל. מי רוצה לצלם מהסיפון אטרקציות פריזאיות, כשבכל יום מתים בצרפת אלף איש מווירוס? מאז פרוץ המגפה כבר אין על הגדה ילדים שמשליכים פיסות באגט וצ'יפס לברבורים, והציפורים הגנדרניות והיהירות הסתלקו. אולי הברבורים שטו לארץ שבה לא הוכרז מצב חירום. המים הירוקים־כהים עכורים פחות מבדרך כלל. כשאין מטיילים ושחקני פטאנק גם אין שקיות מנייר ממוחזר ובקבוקי בירה.

הידיים שלו בכיסי המעיל, מאוגרפות. הוא לא מוציא אותן כדי לתת עשרים סנט או חצי אירו לדר רחוב מזוגג עיניים ששוכב מתחת לגשר, האדם היחיד שראה בחצי השעה שהוא משוטט. היי, מיסייה, אני לא רשע, צועק אליו האיש במבטא מערב אפריקאי ומנער את הרסטות המאובקות שדבוקות לראשו, יש לך אש? סוף־סוף נועם מוציא את היד מהמעיל, מתקרב אליו עם מצית, ושני שוטרים בבגדים אזרחיים צצים משום מקום. נועם מסתלק משם בזמן שהם מתשאלים את הקלושר, בגוף שלישי מנומס: אדוני, למה אתה כאן? איפה המלון שלך? אדוני יודע שאסור להיות ברחוב? אלה תמיד אנשים עם עור כהה משל נועם שמעניינים את המשטרה.

הוא חוזר הביתה.

נועם יושב ליד שולחן הכתיבה, מסביבו דיוקנאות שסשה נטעה. תצלומים של הוריה, אחותה, אחיה למחצה, האחיין שלה וחברות. יושבים על ספסל בפארק במוסקבה. נוהגים בסיטרואן ליד מרסיי. תמונה שצילם עיתונאי צרפתי: אביה מעשן סיגריה מול החלון המשקיף לשאנז אליזה, במשרד הנציגות המסחרית של "אבטו־גא"ז" בפריז. ברוסיה פעל מפעל המכוניות הכי גדול בעולם, היא אומרת, הקומוניסטים ייצרו מיליון לאדות בשנה. אבא שלי הוזמן לפסגה בין גורבצ'וב למיטראן. כבר אז ידע להשוות קוניאק מבציר שמונים ושמונה לתשעים. לקח אותי לפתיחת המסעדה בקומה השלישית במגדל אייפל. פעם בחודש ביקרו אותנו אנשים בבגדים אפורים מהשגרירות, לבדוק שהכול בסדר. ידענו מי הם ומה הם רוצים. שאלנו אותו. הוא אמר שהוא רק שותה איתם תה ורמי מרטן.

שימי תמונות של אנשים באלבומים, הוא מנסה.

אני אוהבת לראות אותם.

על הספרייה ניצבת תמונה שהיא צילמה ופיתחה בחדר החושך שהקימה בבית משפחתה, ברובע שקט אפוף עצי ערמון על הגדה השמאלית של נהר הסיין, כשלמדה בבית הספר התיכון עם ילדי דיפלומטים ואינטלקטואלים במערב פריז: נער בג'ינס, בלי חולצה, יושב בעגלת קניות מול מקרר הגבינות ב"מונופרי", הסופרמרקט היחיד שבו הבורגנות הצרפתית מרשה לעצמה לרכוש מזון ובגדים במחיר סביר בלי להיתקף בושה על הביקור במרכול המוני. הוא מאופר ורציני מדי, הילד. החבר הראשון שלה.

על קיר הלבנים תלוי הדפס בשחור־לבן: איש עירום, עומד בשלג, גופו מתוח ושרירי, כאילו הוא שואף להתנתק מהקרקע הקפואה, כמו הדמויות המפוסלות של גיבורי המלחמה הגדולה המשקיפים ממרומי אנדרטאות סובייטיות. הגבר מנופף בדגל אדום עצום, האלמנט הצבעוני היחיד בתמונה, בעוד שני כלבים מנסים לטפס על ירכיו החזקות. הוא צוחק. ברקע שיכונים.

צילום ממוסגר מונח על המדף במטבח: אִימהּ, אחותה והיא, שלושה זוגות עיניים נוגות, רוסיות. הזוהר המנומש שם, בעוצמה מלאה. זו עבודה של צלם מקצועי, היא אומרת, הפעם בצרפתית, אנחנו יפות פה, שלושתנו.

הוא מביא לה מהמטבח תה וכוסית קוניאק ולעצמו אספרסו.

אבל הם חיים ובריאים כל האנשים האלה, הוא אומר, לא צריך לתלות אותם על קיר. פה זה לא מאוזוליאום. זה הבית שלנו. היא צוחקת. בדיוק בגלל זה הם על הקיר. ממש ליד המתים.

צילום כסוף על השידה בחדר העבודה: סבתה היפה, שחקנית ראשית בתיאטרון גורקי. בבושקה הלכה לעולמה בגיל תשעים ושתיים אחרי שלגמה כוסית וודקה ועישנה פפירוסה "בלומורקנאל" במשך חצי מאה, כל יום, בדיוק באחת בצהריים. לפני הגלסנוסט האזינה לג'ז פולני בגניבה ואספה ספלי תה מחרסינה דקה שהוצלו מהמתקפה על ארמון הצאר בסנט פטרסבורג. הסבתא מיישירה מבט למצלמה ושפתיה מתוחות בקו ישר, נחוש. לכולם בברית המועצות היה פוקר פייס, היא מסבירה לו כשהוא שואל למה הסבתא לא מחייכת. רק אני חייכתי, היא אומרת, ולא הפסקתי גם אחרי שעברנו לצרפת.

הנה, תראה. בפוטו הזה אני בת שלוש, היא מגישה לו דיוקן משפחתי מאמצע שנות השמונים: אביה, אִימהּ, אחותה הגדולה והיא, היחידה שמחייכת. כולם אמרו שאני סוֹלְנִיצְ'נַיָה, זורחת כמו השמש. זה נכון, הייתי ילדה שמחה. ליתר ביטחון האביסו אותי בסוכריות פטל לפני שנכנסנו לסטודיו. ככה ידעו שאהיה מלאה אנרגיה.

הוא מניח ליד המחשב שלו תמונה של אימו. על פסגת הר בשווייץ. מגלשיים וכובע צמר עם פונפון. צעירה ורצינית, ממש כמוהו בתמונות שצולמו כשהיה מתבגר. גופה נטוי לעבר המצלמה, כמו מבקשת הכרה ממי שכיוון אליה את העדשה ותיעד. בשנת 1962 הייתה בת שש־עשרה. צילום יפה, אומרת אשתו, אני אמסגר.

לא צריך, הוא אומר.

מה, אתה לא רוצה?

הוא יוצא, הולך לקנות באגט. נכנס לפארק, עורבים ועקעקים מדלגים על המדשאה הרטובה, הרוח פורעת את הפלומה השחורה, המבהיקה, שולחת ברק מתכתי בצווארם.

הוא חוזר.

בסדר, תמסגרי.

כאבי רפאים

הוא תוהה: איך זה שאיבר קטוע הוא בלשון זכר, אבל פרידה זאת היא?

נועם יושב מול המחשב הישן שלו, שקיבל מאתר חדשות באינטרנט כשהיה "כתבנו בלונדון", ולא השיב לבעליו. זה הלפטופ היחיד בבית המציע מקלדת בעברית. את נועם פולח געגוע לישראליוּת – נטולת עכבות, מסונוורת תחת שמש לבנה. הוא לא ביקר בישראל זה שנה, בגלל המגבלות על נסיעות בינלאומיות. הוא משתוקק לראות את אביו מולו, בחיים האמיתיים, לשמוע, בלי תיווך הווטסאפ והסקייפ, את הקול הסדוק והגבוה של האיש המבוגר, מדבר בפעם האלף על הגאונות של "העולם של אתמול" של שטפן צווייג ומספר, שוב, על הסרג'נטים הבריטים שבירכו אותו ב־"hello" כשצעד ליד הפרדס בדרך לכיתה א' ברמת גן.

מה נועם רוצה כרגע? להתחיל שיחה עם אנשים שהוא לא מכיר, ברחוב בבני ברק או בנתניה, סתם כך, בשפה שמבעבעת ממנו ללא מאמץ וטעויות, בחצי־צעקה משוחררת ומעייפת.

הוא מהרהר איך תרגיש קטיעה או פרידה מסשה, אם תתרחש.

הוא קורא בוויקיפדיה על כאבי רפאים: כאבים כאלה מורגשים בחלק המרוחק של האיבר הקטוע, למשל בקצות האצבעות של כף היד החסרה.

הוא מדמיין אותו ואותה כמו צמד מנתחים בכירים, מתווכחים: את ההרדמה יש לבצע בזריקה זריזהאו דרך טפטפת? בתום ההליך תבוצע סריקה. האבחנה המכרעת: החוסר הוא שלו, הפרידה שלה.

בגדר האפשר

הוא מביט בסשה משקה את הסוקולנט האהוב עליה. הוא בודק בוויקיפדיה: על פי האקדמיה ללשון יש לקרוא בעברית עָסוּס לצמח שעליו עבים ובשרניים, מלאים מים. בעצם זהו צבר בן שלושה עלים שעומד על אחד המדפים במטבח. זה תמיד הצחיק אותו, רוסייה שמטפלת בצמח דומה לקישקשתא. אבל כרגע עוצמת הקול הפנימי שמציק לו זה חודשים גוברת מזמזום לצעקה, והוא מתאמץ לשמור את המחשבה נסתרת. לא לומר משהו בלתי הפיך שיצטער עליו, ובכל זאת ההד הפנימי נתקל בקירות ומכריז, בתוכו:

אני יודע לאהוב. יש לי כוח. אני רוצה. אותך, אותנו. לפעמים יש לי גם חשק. למשל בבקרים, לפני שהיום מתלכלך. וברוב הימים החמים מאוד.

אבל להיות איתך, זה אפילו לא קרוב לאפשרי. לא עכשיו.

היינו כזה נס, הוא חושב. באנו ממקומות רחוקים, משפות שונות, הבאנו ילדה לעולם במוסקבה.

כשזויה הייתה בת חמישה חודשים יצאו שלושתם לטיול אחר צהריים בבית קברות למטוסי קרב סובייטיים בדרום מוסקבה. סשה הציעה לשומר אפור פנים מאתיים רובל, והוא פתח שער צר בחומת הבטון, שהייתה אפורה ממנו. בין מגדלי מגורים חלודים וארובה מעשנת של תחנת כוח, תחת שמש קפואה ורקיע כחול חסר גבולות, סשה והוא צעדו במגפי גומי בשלג שהתפורר לאבקה כשהטמפרטורה צנחה לעשרים מעלות מתחת לאפס. זויה, תינוקת אדמונית עטופה בחליפת צמר אדומה, הציצה מהמנשא בחופות הבוהקות של המיגים ומטוסי הסוחוי הנטושים. הם הצטלמו, שלושתם, וחייכו בלחיים סמוקות. נועם חשב אז: כל זה ייתכן? וענה: כן. זה אמיתי. אנחנו באמת.

אחר כך, בדירה הקטנה, שתו וודקה ותה במטבח. נועם מחה את האדים מהחלון הכפול הנתון במסגרת עץ והציץ אל גינת המשחקים. הדרורים נטשו את מגלשת הברזל והנדנדה הצבועה בצהוב־ירוק. נועם וסשה הקשיבו לפזמוני פופ ישנים בשלוש שפות. הילדה נרדמה עליה, ונועם נשא אותה למיטה הרחבה בחדר השינה. סשה והוא פתחו את הספה בסלון והתכנסו זה אל זה, עירומים מתחת לפוך הסינתטי, עד לפנות בוקר, כשילדתם התעוררה והם צירפו אותה לקן המרופד.

איך מזגנו חירות וביתיות, הוא מהרהר. היינו מבולגנים ונקיים, חפים מכל החוקים, בלי התחלה וסוף. עד שאת חצית גבול. זו את שקרעת את זה לגזרים.

עכשיו יש מציאות. את והעסוס הדוקרני שלך, שמלבלב, כלוא בתוך עציץ על מדף במטבח. את והטלפון הנייד שלך, שער להזיה על חיים כפולים. חיים איתו וחיים איתי. חיים איתו וחיים איתנו.

העניין עם אהבה הוא שאנחנו אמורים להיות באותו צד, באותה קבוצה. זה עניין של אמון. כן, את רוצה, זה ברור. אבל רוצה מה? להיות איתו, להיות איתי, גם וגם. את רוצה שני חיים. אי אפשר. יש לי רק חיים אחד להציע.

הצעקה הפנימית מתמתנת לזמזום המוכר, התמידי, שרוחש באוזניו כמו דופק. הוא יושב על הדלפק במטבח ומביט בה, מניחה את המשפך האפור, מתחילה לסדר את התקליטים בארונית שבסלון. פינק פלויד וביורק בתא הימני, ויסוצקי וליאו פרה בשמאלי.

מה נשאר לעשות? הוא מהרהר. לגדל את זויה. היא של שנינו. זה ברור.

אולי בזמן אחר, אחר כך, כשיירגעו הדברים, אוכל לשמוע סיפורים על העבודה שלך. על הפעם שבה צילמת את הפתולוגית מחבל שמפאן שכותבת שירי אנטי־מגפה – "למרות הווירוס, למרות הכאב, כולנו נתגבר" – ומנגנת באורגנית קסיו. תספרי לי בקול העמוק שלך איך תיעדת את הפעולות של חוקר המשטרה מסאו פאולו שצד אנסים שמתחבאים בחוות, בגבעות, ועד כמה האדמה בברזיל כתומה.

תוכלי לספר לי שוב על המורה מברטאן שמדלג במעבורת מאי לאי, ללמד פעלים והיסטוריה ואת ערכי הרפובליקה. על כמה הוא בעצם אוהב להיתקע שם בסופות, כשהמעבורת לא יכולה לעגון כי הרוחות האטלנטיות מקימות גלים בגובה של בניינים, והוא קם בשבע בבוקר להעביר שיעור צרפתית בבית הספר שבו רשומים שלושה תלמידים בלבד, הצעיר שבהם בן שבע, עוד אחת היא בת אחת־עשרה. הכי מבוגרת בכיתה היא נערה בת חמש־עשרה, שכושלת במאמץ לזעזע את אימא שלה כשהיא צובעת את השיער בכחול או מגלחת את הראש, כי אִימהּ היא האישה היחידה באי ואי אפשר להתחלחל ממרד במוסכמות אסתטיות כשאין מוסכמות. תדברי על הצבע של האוקיינוס הכסוף שם, בברטאן. על גון השמיים בצהרי היום בסנט פטרסבורג בדצמבר, כשהשמש מתעצלת לזרוח כי קר מדי. למי יש כוח.

היא מניחה תקליט על הפטפון: ליאו פרה שר בודלר. צרפתית מוקפדת ומחוספסת מתנגנת, ממלאת את חלל הבית. את מי אתה אוהב? את אביך, אימך? אחותך? אחיך? שואל המשורר, וסשה מתענגת על הכינור והנבל שהוקלטו לפני חצי מאה. היא שרה. מאפילה על פרה בקולה העמוק.

אני אוהב את העננים, חותמים פרה וסשה את שירת "הזר", אוהב את העננים החולפים, הנפלאים.

עדיין אוכל להקשיב לך, לפעמים, נועם חושב.

עדיין אגנוב מבט מעינייך כשיבזיקו בחום מנומר. עדיין אבחין כשיצטעפו בגלל זיכרון דמותו של גבר אחר.

יעבור זמן, כמובן. העור הצחור יתקמט, הכאב בצד שמאל של גבך התחתון יחריף, השיעול יעמיק. כולם סביבך ייבלו. את לא תהפכי לזקנה. יש בך ניצוץ. אֶטַנְסֶל, בצרפתית. הניצוץ יישאר.

עדיין יהיה אכפת לי כשהדלקת בעצב תמסמר אותך למיטה, ואת תצלעי באיטיות למטבח ותעשני בזמן שתחכי לקומקום שירתח. עדיין זה יזיז לי, ולא רק בגלל שאת האימא של הבת שלי.

עכשיו הוא מפטיר: רוצה תה?

כן, היא רוצה.

לא דומה

זה לא דומה לי, אלה הפנים שלי בעיניך.

היא אוחזת באיור, מביטה בעיון בגרסה כמעט סופית שלה שהוא מציג לה לראשונה.

**

בדרך כלל הוא שותק אחר הצהריים וכותב בערב, מלקט במחברתו שברי שיחות, שיירי הודעות טקסט ששלחה לאחר, רסיסי מחשבות נוגות שהולכות ומתגבשות בו. הוא מחטט כל הזמן בפצע שפעור ביניהם. היא רושמת דיוקנאות בלילות. נשענת על הדלפק האפור במטבח, מעשנת מתחת לשלוש המנורות האדומות שתלויות מול החלון, מזליפה דיו כתום וטורקיז אל דפי המחברת שלה, מספיגה את הנייר, חורצת קווים בעט נובע. מנטפי הדיו ושריטות העט בוקעות פנים. היא מציתה סיגריה ועוד אחת, מוזגת לעצמה בורבון (תמיד זה הצחיק אותו, רוסייה שהמשקה שלה הוא ג'ים בים שיוצר בקנטאקי) ומציירת.

הייתי צריכה להיות אמנית, היא אומרת, לא בפעם הראשונה. שני גברים לבנים עם שיער לבן ישבו בוועדה שלא קיבלה אותי לבוז־אר. כך קרה שבסוף למדתי פילוסופיה וגמרתי בתור מתעדת שבטים.

בחרת בזה.

בחרתי בך.

**

השבוע תקף גם אותו חשק נדיר לצייר. הוא איטי ממנה ולא מייצר דמויות מובהקות בהינף יד. עברו כמה ימים מאז שחש דחף לתרגם את פני הבשר ודם שלה לדו־ממד, לקבע אותה על משטח. הוא לא יכול להיישיר מבט אל הפרצוף האמיתי של האישה שלו, הפנים שחולקות איתו מיטה אחת ומיטה שנייה עם האחר.

הוא לא רוצה לנחש ולא רוצה לדעת מהו גון הסדינים, מרקם השמיכה, רכות הכריות או גמישות המזרן שהם שוכבים עליו. היא והאחר.

שלשום בלילה סשה ונועם שכבו במיטה, בגדיהם נשרו מהם ללא עכבות או הסברים, וכשכמעט נגעו במשהו שביר שלא חשו בו זה חודשים, תקף אותה רפיון. בבת אחת המתח הכרוך בתשוקה התנדף. סשה אמרה, תמשיך, זה בסדר, אני רוצה שתמשיך, והוא חש אותה נסחפת למקום מרוחק, יחידני, נפרד. היא אמרה, תחשוב שאתה לא מכיר אותי, רק פגשת אותי, והוא עצם עיניים והתאמץ לא לחשוב לאן זלגה התשוקה שלה. אחרי שתי דקות זה נגמר, והוא פלט אנחה קטנה ונשכב על גבו. נועם שתק לכמה שניות ושאל, את בסדר? והיא ענתה, כן, בטח.

סשה הפנתה את גבה אליו ובכתה לתוך הכרית. נועם קם מן המיטה, גישש את דרכו לאורך הקיר עד שמצא את הכניסה למקלחת. המים שרטו אותו בזמן שבהה בקיר המוזאיקה הצהוב.

אל הדף אפשר להיישיר מבט.

הוא מוצא נייר עטיפה חום, שהוסר ממתנה בערב השנה החדשה. אין לו מושג מה הוא עטף. זה נראה כמו שריד מעידן אחר. הוא בוחר עפרונות צבעוניים. כשהוא מצייר הוא מעניק לסשה נגעים של חלודה, שכבות של חול, ערפיח. משהו זוויתי וחד שלא נראה בה ביומיום מתהווה על הדף. הוא יודע שזה לא תיעוד נאמן למציאות החיצונית. הוא ממשיך, מלטש, מוחק, מחדד, מדלל, מוסיף, מעמעם.

מתוך האובך של אי־ההבנה שהוא שרוי בו: מה היא עשתה־למה־מתי־בשביל מה־מה היא חשבה, מתוך העכירות, עולים קווי מתאר. עיניה בולטות, צפרדעיות, הקשתיות מימיות והאישונים מעורפלים, כאילו מישהו הזליף נפט לתוך מי שלגים. המבט שלה פונה הצידה. מחפש, רדוף. שערה סתור, לבן. אפשר לחשוב שמישהו העביר בו יד ופרע. לא היד שלו.

האף קטום, אפשר לדמיין שמישהו, מישהו שאינו הוא, נשך חתיכה קטנה, טעם והסתלק. עד שיחזור.

שנים לא רשם. עכשיו זה חוזר אליו, האפשרות שטמונה במשהו שאינו מילים. הוא מסתכל בדמות שלפניו ומחליט: דרושה עוד בהירוּת בלחיים, ותוספת כהות בצוואר. צריך לחרוץ את הקמטים בשולי השפתיים. יש להעמיק את השקעים מתחת לעיניים, העפעפיים זקוקים לתוספת נפח. צל ואור, אין גוני ביניים, בין הניגודים פעור ריק, חלל.

רק כך הוא יכול לחלץ את דמותה מתוך האישה הפיזית שחולקת איתו בית וילדה, האישה שהוא לא מכיר יותר.

הוא מניח את העפרונות, לוקח קופסת צבעי מים מהחדר של זויה וגם מכחול עבה. הוא מוצא את המכלים הפחות משומשים, הפקוקים, אלה שלא נחוצים לילדה שמתמחה בציור קשתות בענן וחדי־קרן. לצבעים האלה הוא זקוק.

הוא מטפטף, מושח צבע. הוא סיים.

הוא מביט: הגבות קרושות. הצוואר מתוח, מבקש להיפרם מפלג הגוף העליון. מסביב לעיניה, בלחיים, במצח, הוסיף מרבץ של תשישות. עצמות הכתף שצייר מזכירות לו קורות חבולות של מזח.

גם בציור היא יפה. עדיין יפה. אשתו. זאת היא. שלולית חורף מחוץ למפעל כימיקלים. עוף דורס. גוש סובייטי.

הוא מגיש לה את הדף, מתפלא לגלות שהזעם שפעפע ממנו סייע בידו לייצר ציור חף מהתנצלויות וקישוטים. הוא הפיק דבר־מה נקי מטיוחים. ובכל זאת, החולשה המוכרת עדיין שם: הוא רוצה שהיא תתפעל מהציור. הוא רוצה להרשים, להפתיע ולרגש אותה. הוא הכין לה מתנה.

זה בשבילך, הוא אומר.

היא מסתכלת ואומרת:

תודה. אני אשמור את זה.

סשה בוהה בציור כמו בראי.

אני מרוקנת. אני מזדקנת. אני מרגישה מחוץ לגוף שלי.

לפחות יש לך גוף, הוא אומר, והיא מחייכת.

בחוץ עולה יום אביב. יש לו יום הולדת השבוע. הוא יהיה בן ארבעים ושש.

קלאב הכול כלול

הוא משקיף על הנוף ממרומי מגלשת מים כתומה באנטליה. מעליו נמתחים שמי מתכת של סוף אוגוסט. מגלשות צבעוניות מתעקלות אל מי הבריכות התכולים של אסופת מלונות ארבעה כוכבים המצטופפים על רצועת החוף.

הוא עומד ליד שולחן כסוף במעבדה לחקר סרטן הדם, בית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

תלתליו ארוכים ומאפירים, הוא לובש בגד ים כחול, אוחז את ידה של בתו. הוא מרגיש את האצבעות הקטנות מזיעות, חומקות מכף ידו. הילדה משתוקקת לדלג לתוך אבוב מתנפח ולטוס במורד המגלשה, אל הבריכה שבתחתית.

הוא ילד. מחצית משיני החלב שלו חסרות. שערו החום גזוז. הוא בוהה ביד של אימו, מדגימה ערבול של כימיקלים רעילים בצנצנת זכוכית.

הילדה שכאן, היא שלו.

האם איננה.

**

נועם הילד בילה שבועות ארוכים במהלך החופש הגדול במעבדת המחקר שבה אימו עבדה. כפינוק מיוחד, הייתה מערבבת לנגד עיניו חומרים צבעוניים בתוך צנצנת ארלנמייר. פראו דוקטור אימא (אני חצי גרמנייה, אבל יקית לחלוטין) הייתה בוראת שילובים שדמיונו האינפנטילי התקשה להכיל. אם אזריק את התמיסה הירוקה־ורודה לעכבר מעבדה, לבוס שלי יצא מזה מאמר על יישומים בחקר הסרקומה, הייתה מכריזה ומטילה אבקות לתוך בקבוק שחלקו העליון צר ותחתיתו שמנמנה. אז הייתה נוסכת בקולה עליצות: אלו חומרים קצת מסרטנים, אז רק אני עובדת עם הפיפטה. ואתה מערבב. נעשה לנו שְנֵייקוּגֶל, כדור שלג מקריסטל. לחיצה על מתג, המגנט הסתובב, סחרר את התמיסה הצבעונית. סופה השתוללה בחרוט הזכוכית.

אלכימיה ישנה.

**

אבא, נו, גולשים? זויה מבקשת. הוא מהנהן.

הם מדלגים אל תוך גליל הפלסטיק הכתום, ובתו צווחת בשמחה.

במאי, קצת לפני יום ההולדת של נועם, סשה אמרה: זהו. אני מנתקת את התקשורת איתו.

הוא נשם ואמר, אוקיי. אל תעשי את זה כמתנה עבורי. זה משהו שאת צריכה לתת לעצמך. זה פרס בשבילך. אנחנו.

כן, היא אמרה.

אני רוצה שתגידי לי הכול. כנות ברוטאלית.

גם זו לא מתנה.

את טועה.

שניהם רצו שזויה תיהנה מחופשת קיץ בשלושה: אבא, אימא ובת. או אימא, בת, אבא. מה שעובד.

נועם החליט שיולי־אוגוסט יהיו פסק זמן. חודשיים בלי חשבון. הוא לא יתעכב על המחשבה על אשתו עם האחר. הוא יעקוף את המחשבה הזאת כמו שעוקפים מכשול בכביש.

הם חוצים את צרפת במכונית שכורה, צפים על פלמינגואים מתנפחים בבריכות של חברים שלעומתם לא צריכים לשכור חדר באייר־בי־אנד־בי כי הם בעלים של וילות וכרמים ויאכטות ומפעלים שעוברים במשפחה זה עשרה דורות. החברה של סשה, מנהלת חנות הפרחים שאירחה אותם במסיבת השנה החדשה, תופסת אותו בקצה הרדוד של הבריכה שבמטע הזיתים בפרובאנס: אתה חייב להפסיק עם המחשבות הכפייתיות. סשה אמרה לי שאתה כל הזמן חופר לה, מציק, שאתה תובע שתגיד אמת על ההוא, שתדבר בכנות על מה בדיוק קורה עם הגבר הזה. היא יודעת שאתה לא מאמין לה, אבל תדע לך, וזה רציני, היא אמרה לי שזה נגמר. הוא מתאפק לא לצעוק עליה, בולשיט, שטויות. מה את מתערבת. אלה החיים שלי. הוא מלקק ארטיק. שותה יין רוזה.

כך עובר חודש יולי.

באוגוסט סשה והוא לוקחים את זויה לטורקיה. מרשים לה לאכול גלידה בתוך הבריכה, לשחק כדורעף חופים על המיטה בחדר, לטפס בריצה, לבד, למרומי המגלשות התלולות והגבוהות ביותר. ואחרי זה המבורגר מול השקיעה, על החוף, עם לפידים מאירים, לפני ההופעה וההרקדה בדיסקו קלאב שמיועד לילדים.

הם פוגשים את ההורים של סשה באנטליה, אליה הגיעו בטיסת שכר ממוסקבה. שניהם שזופים, תוצאה של הכנות טרום־חופשה, שעות שבילו חשופים בשמש הרוסית בגינת הירק של הדאצ'ה. אִימהּ תכולת עיניים, בלונדינית, ואיש לא יודע את גילה המדויק, חוץ מבעלה, שלא יעז להודות בכך. אם מישהו יתעקש, הוא יבצע סדרת פעולות התחמקות על פי תסריט קבוע: קודם ילטף את פדחתו, אחר כך יספר את האמת על מה שקרה לקונסול הסובייטי בקובה. לבסוף ישאג שורה מאופרטה. אביה עצום ממדים, גבר גבוה ועבה, ובכרסו שוכנים כריכי נקניק רבים מספור. הוא לא נוגע בוודקה. רק ויסקי ויין יכולים למצוא את דרכם לתוכו, ובכמויות.

איך יצאה עלמה מקועקעת עם שיער ערמוני מזוג תכולי עיניים עטויי שרשראות כסף עבות? יצאה.

ליד בריכת האינפיניטי אִימהּ מיטיבה את הקימונו המקושקש מעל בגד הים השלם, השחור, ופונה אל חתנה מכורכם הפנים. נועמצ'יק, חתן אהוב, היא אומרת, ומסירה את משקפי השמש, להדגשה, זה קורה בכל המשפחות. לא שהגיע לך. אבל זה נגמר.

בלילה, כשהילדה נרדמת בחדר הסמוך, אשתו והוא מתפשטים. הלחות והארוטיות שבו לחייהם.

בחורף היה נדמה שהמשיכה חמקה לבלי שוב, אבל עכשיו היא כאן. הוא נהנה לחוש את הזיעה שלו עליה, את שלה עליו. הוא מכריז: את האישה שלי, ומדגיש, שלי. את אשתי.

היא מהנהנת, מזדעזעת, מתכווצת. הוא ממשיך, חש משהו שאינו יכול לנסח במילים, ועוצר.

מה קורה. כלומר, מה קרה פה כרגע. בכנות, תגידי לי עכשיו.

כלום.

הוא מתעקש, אני צריך ממך את האמת, תגידי לי. ישר בפנים.

היא מיטיבה את הכרית מתחת לראשה, נמתחת: על מה אתה מדבר.

נו כבר, פשוט תדברי.

סשה מביטה בתקרה: פתאום באמצע הרגשתי.

מה הרגשת.

שאני בוגדת בו.

נועם מרגיש שהאוויר בחדר השינה מתפורר. שלאור הירח הנוטף מן החלון יש משקל. הוא נופל עליו. סשה מפנה אליו את גבה ובוכה אל הכרית. לאן לברוח, אין לו מושג, איך יברח, מה כדאי לשבור, מה לצעוק. שום דבר הוא לא יכול. הוא חושב: אני לא חוזר עם זויה על מה שההורים שלי עשו. אני לא אנצל את הזמן שהילדה בפיג'מה כדי לצעוק בלחישה על אימא שלה בחדר השני. אני לא אנתץ סבונייה על הרצפה מרוב עצבים ולא אטיח מלחייה בקיר מרוב תסכול. לא אצא בטריקת דלת אל הלילה. לא איכנס למיטה לשנתיים־שלוש ואסביר לבת שלי שאבא קצת עייף. וגם: לא אשחית את דמות אִימהּ. בלי טינופים. אני לא ולא ולא ולא. מה כן? אחזיק מעמד.

הוא לא יודע עד מתי. תמיד, אולי תמיד.

אני צומוד, הוא משנן לעצמו. אני מאבק עיקש בכלים לא אלימים.

סשה עדיין בוכה. הוא בוהה בתקרה של חדר המלון, מונה את האמצעים העומדים לרשותו:

אחת, להיות ההורה היציב שאפשר לסמוך עליו.

שתיים, לבדוק ולוודא כל מילה ופסיק שהיא אומרת. החיים שלה, הנייד שלה, הכול יהיה פתוח בפניו. חיטוי מוחלט. זה יעלה בכאב. אבל הוא יחיה נקי.

הזמן עובר. סשה נרדמת. הוא מרים בזהירות את הנייד שלה, מקיש את הקוד, והציפייה לעלבון מיתרגמת לרעד בקצות אצבעותיו.

אין חומות הגנה, תיקיות סודיות, מסרים מחוקים. היא לא מסתירה שום דבר. נועם מתלבט מה זה אומר.

הודעה אל האחר: אז מה, אתה חוזר לפריז?

הודעה מהאחר: חזרה סופית ומוחלטת.

למחרת בבוקר נועם כותב לקלואי: "היא ממשיכה."

היא עונה מייד: "אתה בטוח? איך אתה יודע?"

"יודע."

"טוב," היא מסמסת בחזרה, "מי היא חושבת שהיא? ברור שאני יכולה להבין אותה. אבל אני כועסת עליה. כמה אפשר?"

כן, הוא חושב לעצמו, אי אפשר.

בחור נהדר

זויה שבה לבית הספר, שנפתח לראשונה אחרי חודשי הסגר וחופשת הקיץ. היא כבר מעפילה בקלילות על עמודי הפלדה בדירה, בזכות ידיה ורגליה ההולכות ומתארכות ומתחזקות, אבל נועם שם לב שהיא מבלה יותר ויותר זמן למעלה, על קורת הפלדה השחורה. בבוקר החזרה ללימודים היא ישובה שם דקות ארוכות, ושתי הברביות האהובות שלה איתה. לנועם נראה כאילו היא מקננת שם, מעל ההורים המבולבלים, בונה לה מקלט מהמהומה על הקרקע. הוא וסשה מתחננים שתרד. היא מושכת בכתפיה. תפגשי את החברות שלך, תוכלי לספר לאיב, ללינה ולסופיה על מגלשות המים הענקיות בטורקיה, הוא מציע לה. וגם תראי להן כמה השתפרת בכדורעף דווקא בזמן הבידוד! הוא צוחק, רואה את ההכרה באפשרות לחלוק חוויות זורחת על פניה, והילדה מתרצה ומחליקה במורד העמוד.

סשה חזרה לעבודה אחרי החופשה ללא תשלום באוגוסט. נועם עובד מהבית, גל חדש של הדבקות מונע חזרה למשרד. משכורתו עדיין לא שבה לרמתה הרגילה, ובפעם הראשונה מאז שסשה והוא יחדיו, מאזן חשבון הבנק שלהם צבוע בגוון אדום.

הוא תוהה איך יתגברו גם על המכשול הזה, הנוסף. הוא שולח הודעות למכרים, עמיתים לשעבר, מלונדון, מוסקבה, תל אביב. "היי, מקווה שהכול טוב. או לפחות בערך. פתוח לעבודות פרילאנס. צריכים קופירייטר או מומחה מנוסה לבלה־בלה? תרגישו חופשי לחשוב עליי."

זה עובד. הוא מלקט פרויקטים, גובה שכר נאה לשעה עבור כתיבת טקסטים לאתר אינטרנט של אוניברסיטה הולנדית ודוח שנתי של יצרנית טורבינות רוח מקרואטיה. ועדיין, יש לו זמן פנוי בשפע, להרהר איך חייו הגיעו למה שמרגיש כקו פרשת מים, קו שבר.

נועם מבלה את רוב זמנו לבד. קלואי נשלחה לדרום צרפת, לפקח על פרויקט להעמקת תעלות השקיה. סשה פוגשת חברות, מתכננת נסיעות חדשות, מנצלת את תעודת העיתונאית שלה המעניקה לה את הזכות לנוע ללא הגבלות.

הוא בבית. בוקר יום חול, רוכן מעל הלפטופ של סשה, בוחן את תיבת ההודעות הנכנסות שלה. הנה, למשל, אימייל חדש מאביה. נועם מעתיק לגוגל טרנסלייט:

"תראי, הסתכלתי בכוכבים, ואני צריך לומר לך שההורוסקופ שלך מצביע על דעיכה בחמש השנים הקרובות." המנהל הבכיר בדימוס של מפעל המכוניות הסובייטי, הנספח המסחרי האחרון של ברית המועצות בפריז, מבהיר לבתו באימייל, ממוסקבה, "כדאי שתדעי את זה, התקופה הקרובה תהיה לך קשה מאוד. המפה שלך מורה את זה בבירור. אני רק מבקש שתיזהרי.

"שימי לב," הוא כותב, "זה עניין של כוחות קוסמיים, כבידה ומגנטיזם של גרמי שמיים.

"אני אוהב את שניכם. יש לך בחור נהדר והיה תענוג לשחק איתו סנוקר בטורקיה (אבא שלך זכה בהתערבות).

"אבל שלא ייקח לך את הילדה ובשקט בשקט יעלה למונית וייסע לנמל התעופה ויתעופף איתה לישראל. אני יודע מה זה. בכל זאת הייתי נשוי שמונה־עשרה שנה לפני שפגשתי את אימא שלך.

"שימי לב. תישארי עם עיניים פקוחות למציאות. הכוכבים לא משקרים, ילדתי."

נועם חושב: אולי פשוט אענה לו, לקומוניסט המיסטיקן הזה, שידע את האמת על בתו. הוא מהסס, וסוגר את הלפטופ של סשה.

מדהים

אני עדיין המום, אומר נועם, שאונייה מפליגה בים ולא שוקעת. את קולטת שספינה מוליכה אנשים על פני המים למקום אחר, מורידה אותם שם ושטה בחזרה.

הוא מוזג לשניהם קלבדוס.

לחיים!

ז-זדרוביה. אתה במיטבך כשאתה מתלהב, היא אומרת.

חכי שנייה, יש עוד. חשבת פעם על רכבות? הן נוסעות, בתוך האדמה במקרה של רכבת תחתית, ואנחנו יושבים בפנים, קוראים משהו או מסתכלים בנטפליקס. ובסוף, הופ, אנחנו בעיר או במדינה אחרת. זה עובד. ומטוסים, שלא לדבר על מטוסים.

נכון, היא אומרת, תשמע, בקשר למטוסים –

יש לך נסיעת עבודה. ספטמבר רק התחיל. קולו נשמע לו עייף.

הוא מוזג סיבוב נוסף, מבחין בצניחת מפלס הקלבדוס בבקבוק.

צ'ירס.

צ'ירס. תראה, היא אומרת, אני באמת צריכה לנסוע.

את יודעת מה באמת מדהים?

היא שותקת.

עצים מרכלים. הם מתקשרים באמצעות רשתות תת־קרקעיות של פטריות מיקרוסקופיות. יש מאות מיליוני סיבים דקיקים שמעבירים את המידע. זה כמו צ'אט. רשת חברתית. אשורים יכולים לספר אחד לשני מה חדש, אלונים חושפים פרטים על השכנים. אם עורבני או עקעק מחרבן על ענף, כולם בשכונה יודעים. הם מסוגלים אפילו לרמות. עצים שקרנים משדרים אותות של שרפה כשהיער לח. ויש גם עניין של חרם חברתי ביער. ושתיקות רבות־משמעות. קראתי על זה בספר שכתב יערן מבוכנוואלד. מצחיק בעינייך שיהודי מתלהב ממה שקורה ביערות של גרמניה? לא מצחיק? סשה מפיקה צחקוק, ונועם ממשיך. אבל זה פשוט מרתק בעיניי, עצים שמפטפטים.

נועם, היא מלטפת את פניו.

אני צריכה לנסוע.

כן.

דרינק אחרון?

אני הולך למיטה.

בבקשה. תשתה איתי.

הוא הולך לחדר השינה. היא מגיעה כמה דקות אחר כך.

בצהריים היא מתמתחת עירומה מול המראה הרחבה באמבטיה. שואפת אוויר, מחליקה אצבעות על הצלעות: זה היה ממש טוב. יכול להיות שזה הכי טוב שהיה לנו?

הוא מהנהן וחושב, אולי. זה בגלל שלא ציפיתי ממך לדבר. או בגלל שעקרת אותי משינה. הזדיינו. זהו.

מאז הקיץ התפשטו כתמים אדומים לאורך גבה הדק של אשתו. אין הסבר מדויק לתופעה הזאת, אמרה לה רופאת עור. אולי זו החשיפה לשמש, מעין פטרייה. או אלרגיה. ככה זה עם דה־פיגמנטציה. הגוף מגיב למשהו, אבל לא ברור למה. כמו זויה, רק שהכתמים על עורה בהירים מאוד. בבוקר, כשסשה עדיין ישנה, נועם ליווה את הילדה לפגישה השבועית אצל פסיכולוגית קולומביאנית, דוברת צרפתית בניגון דרום אמריקאי. מדי פעם זויה אומרת לנועם, בגאווה: יש לנו שיחות פרטיות, זה רק של אני ושל היא. שלי ושלה, האבא מתקן, מרוצה שלבתו יש עולם פרטי משלה.

ובינתיים דווקא ההפרעה הכרונית בעור של נועם נעלמה. זויה מבחינה ראשונה שהכתמים שלו אינם בעוד ששלה נוכחים מאוד.

עכשיו סשה מציצה בו דרך המראה, מברשת שיניים בידה, ואומרת, אתה בסדר? והוא עונה, לא. לא ממש. תשמעי, אני לא יכול. את יודעת, קראתי בפורום של גברים פרודים ובהליכים –

מה זאת אומרת, אתה לא רוצה להיות יחד? אצבעותיה מתהדקות סביב המברשת, המפרקים מלבינים.

תקשיבי רגע. כולם שם באתר מחליפים טיפים על טקטיקות ריגול, מסבירים איך לעקוף זיהוי פנים של נייד חכם, איך לפצח סיסמה סודית. ורק אחד העלה הודעה פשוטה: אם גבר מרגיש שהוא חייב להציץ באימיילים של אשתו, הוא לא צריך להיות איתה. את יודעת, יש בזה משהו. אני מפסיק לרגל אחרייך.

היא מקשיבה לו, מתוחה, מברשת השיניים בולטת מכף ידה כמו פגיון.

אתה עדיין בודק. הבטחת לי ש –

הוא נזכר במשחק הישן שלהם. הוא סוכן מוסד. היא סוכנת. זה כבר לא מתאים.

נועם אומר, אני לא מסוגל.

מה? אני לא מבינה. אני הרי פה. ממש כאן.

בולשיט, הוא אומר. ההוא עובר לפריז. את תיפגשי איתו או לא? תגידי את האמת.

היא פונה מהמראה אליו. פניה מביעות פחד והתרגשות שלא הבחין בהם קודם.

היא אומרת, סביר שזה יעשה לי משהו לדעת שהוא כאן. זו אפשרות.

והוא צועק, סוף־סוף, בפעם הראשונה מאז שכל זה התחיל: עכשיו את מדברת איתי. היא מביטה בו, מבועתת, מהוסה, נזופה. הוא שואג, מרגיש שיש לו זכות, שהוא הרוויח את הצעקות האלה, והיא שותקת. אז מה זה אומר, זו אפשרות? תיפגשו או לא? אני לא רוצה לבדוק את הטלפון שלך יותר, לא בא לי לעקוב אחרי הצ'אטים שלכם בסיגנל ובטלגרם. סשה שותקת. מביטה בראי. מביטה בו מבעד לראי. היא אפילו לא מסתובבת אליו.

דברי כבר. ממש דפקת את זה. דפקת אותנו, הוא מדגיש כל אות, ד־פ־ק־ת א־ו־ת־נ־ו. את יודעת?

אני יודעת, אני יודעת שעשיתי את זה. היא בוכה, והמברשת נשמטת מידה. אני כל כך עצובה. הלוואי שאפשר היה לבטל את כל זה ולחזור שנתיים אחורה, היינו כל כך מאוהבים, אני לא מבינה.

היא יורקת לכיור.

אני לא מבין.

חבל שאתה לא יכול להתעלם, להיות מעל כל זה.

מה, להעמיד פנים שזה לא קיים?

קיים, אבל אתה מעל זה. הייתי רוצה שתוכל.

נועם מתקרב לכיור, פותח את הברז, מתכופף, עוצם עיניים, שוטף את מצחו. למרות המים הקרים, כשהוא מתרומם מהכיור הוא מיוזע.

אני לא מעל זה, אני בתוך זה. ואני לא יכול. יש לי רק חיים אחד. לא שניים, כמוך. הוא מתיישב על שפת האמבטיה, מתנשף, מתעלם מהמותניים העירומים שלה, מהעיגול המקועקע שמרחף מעל המותן שלה. פעם הוא אהב את העיגולים שהטביעה בעורה.

אבל אני יכולה להמשיך ככה, היא אומרת.

לשקר?

לא. בלי שקרים.

עכשיו היא כבר פונה אליו, מביטה בעיניו. הוא לא מסיט את המבט. תדע לך שאני כועסת על עצמי. אני כועסת על האגואיזם שלי. אני מלאת חימה בגלל שהייתי אפסית, חלשה. אני כועסת עליך בגלל שאתה לא. אבל אני צריכה זמן.

גופו נדרך. מאמן ספורט הסביר לו פעם שאלופים אולימפיים בסיף או בקליעה למטרה לעולם לא מראים רגשות. הם נדרכים ומבצעים. הוא מוכן. שקט משונה יורד עליו. פיו נקי מטעם, באפו לא עולה שום ניחוח. לרגעים חוש הריח נעלם. הוא לא מריח אפילו אותה. אבל אלה לא סימפטומים של המחלה, הוא הרי נבדק אתמול.

הוא יודע מה הוא חייב לעשות.

כן, הוא אומר. אני לא מרגיש שאנחנו יכולים להמשיך לגור באותו בית.

בלילה הזה הוא יישן לבדו באקווריום. בפעם הראשונה זה חודשים לא יתעורר שטוף זיעה. הצורך המציק לחטט בתכתובות שלה, לדעת הכול, להרגיש כאב, ינום יחד איתו.