מחשבות על קולנוע

ק' הקטן רואה סרטים גדולים

בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, קולנוע טיפני היה בעליו של נדל"ן תרבותי מסוים, שהבדיל אותו מכמה בתי קולנוע גדולים אחרים בהוליווד. קודם כול, הוא לא שכן בהוליווד בולווארד. למעט פסיפיק'ס סינרמה דום, שניצב בגאווה לבדו בפינת סאנסט ווַיין, כל האולמות הגדולים התקיימו במפלט האחרון של הוליווד הישנה לתיירים — הוליווד בולווארד.

בשעות היום עדיין נראו תיירים משוטטים בשדרה, נכנסים למוזיאון השעווה של הוליווד, משפילים מבט וקוראים את השמות בשדרת הכוכבים ("תראי, מארג', אדי קנטור!"). אנשים נמשכו להוליווד בולווארד בזכות האולמות בעלי השם העולמי (התיאטרון הסיני, האיג'יפשן, פרמאונט, פָּנטֵייגֶ'ס, ווֹג). אבל ברגע שהשמש שקעה והתיירים חזרו להולידיי אין, כבשו את הוליווד בולווארד אנשי הלילה והפכו אותה להו־לא־ווד.

אבל הטיפני לא שכן סתם על סאנסט בולווארד, אלא ממערב ללה בְּרֵאָה, כלומר רשמית, הוא היה בסאנסט סטריפ.

מה ההבדל?

הבדל גדול.

את התקופה האמורה שטף גל של נוסטלגיה להוליווד הישנה. תמונות, ציורים וגרפיטי של לורל והארדי, דבליו־סי פילדס, צ'רלי צ'פלין, פרנקנשטיין של קרלוף, קינג קונג, הארלו ובוגרט נראו בכל פינה (זאת היתה תקופת הפוסטרים הפסיכדליים המפורסמים של איליין הֶבלוֹק). במיוחד בהוליווד גופא (כלומר ממזרח ללה בּראה). אבל ברגע שחציתם את לה בראה על סאנסט, השדרה נהפכה לסטריפ. הוליווד הישנה, על פי הגדרתה בסרטים, התאדתה, ובמקומה השתלטה הוליווד של מועדוני הלילה ההיפיים ותרבות הנוער. הסאנסט סטריפ נודע במועדוני הרוק שבו (ויסקי אה־גוגו, לונדון פוג, פנדורה'ס בוקס).1

ושם, בין כל מועדוני הרוק, מול בית הקפה של בן פרנק, שכן קולנוע טיפני.

בטיפני לא הציגו סרטים כמו "אוליבר!" "נמל תעופה", "היה שלום, מר צ'יפס", "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "החיפושית השובבה" או אפילו "כדור הרעם". בטיפני הוקרנו "וודסטוק", "תן לי מחסה", "צוללת צהובה", "המסעדה של אליס", "טראש" ו"פרנקנשטיין" של אנדי וורהול ו"פאונד" של רוברט דאוני האב.

אלה היו הסרטים שהקרינו בטיפני. ואף שהטיפני לא היה בית הקולנוע הראשון בלוס אנג'לס שהציג את "מופע הקולנוע של רוקי", או אפילו הראשון שקיים בקביעות הקרנות חצות, בדרכו של הסרט הזה להיות לאגדה ולסרט פולחן, הוא היה הראשון שבו התופעה התפוצצה באמת — הצופים הגיעו מחופשים, הציגו את הסרט על הבמה, צעקו לעבר המסך, ערכו מסיבות נושא וכדומה. לאורך שנות השבעים המשיך הטיפני לשמש בית לסרטי תרבות הנגד של הסטלנים. כמה מהסרטים היו מוצלחים ("200 מוטלים" של פרנק זאפה) ואחרים לא (Son of Dracula של פרדי פרנסיס עם הארי נילסן ורינגו סטאר).

סרטי תרבות הנגד מהשנים 1971-1968, בין שהיו טובים ובין שלא, היו מסעירים. והם דרשו צפייה משותפת, רצוי אחרי כמה שאכטות טובות. אבל הסצנה של הטיפני דעכה במהירות, כי סרטי הסטלנים שנעשו מ־1972 היו תוצרי לוואי של שוק נישתי.

כך או כך, השנה בה"א הידיעה של הטיפני היתה 1970.

באותה שנה, כשהייתי בן שבע, צפיתי לראשונה בסרט בקולנוע טיפני. אמי (קוני) ואבי החורג (קורט) לקחו אותי להקרנה כפולה: "ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן ו–Where’s Poppa? של קרל ריינר.

רגע, ראית את "ג'ו" ואת Where’s Poppa? ברצף? בגיל שבע?

ועוד איך.

ואף שההקרנה היתה בלתי נשכחת, אחרת לא הייתי כותב עליה, קשה לומר שבזמן אמת חטפתי הלם תרבות. אם ניעזר בציר הזמן של הסופר מארק האריס, המהפכה של הוליווד החדשה (או הגל החדש האמריקאי) החלה ב־1967. כך שהשנים הראשונות שבהן ראיתי סרטים בקולנוע (אני יליד 1963) חפפו את פרוץ המהפכה (1967), את מלחמת העצמאות שלה (1969-1968) ואת שנת הניצחון (1970) — זו השנה שבה הוליווד החדשה נהפכה להוליווד בה"א הידיעה.

"ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן עורר הדים כשיצא לאקרנים ב־1970 (אי־אפשר להכחיש את השפעתו על "נהג מונית"). לרוע המזל, בחמישים השנים האחרונות האפקט של הסרט הזה — שבזמנו העיף לנו את הראש — דעך. הוא עוסק באב מהמעמד הבינוני־גבוה (בגילומו של דניס פטריק), שמאבד את בתו (סוזן סרנדון בהופעת בכורה קולנועית) לטובת תרבות הסמים ההיפית של התקופה.

האב הנסער, בגילומו של פטריק, מבקר במאורה הדוחה שבתו חולקת עם החבר הנרקומן המנוול שלה ומרסק לו את הראש (הבת לא נמצאת שם באותו רגע). אחר כך הוא יושב במסבאה ומנסה לעכל את האלימות שפרצה ממנו ואת הפשע שביצע. שם הוא פוגש פועל קשה יום, גזען קולני בשם ג'ו (בהופעה ראויה לציון של פיטר בויל). ג'ו יושב בבר, שותה בירה אחרי העבודה ונושא נאום עתיר גסויות על היפים, שחורים והחברה של 1970 בכלל, ברוח הסיסמה הרווחת במחאות נגד מלחמת וייטנאם: "אמריקה, תאהבו אותה או תעזבו אותה". אף אחד במסבאת הצווארון הכחול לא מתייחס אליו (הברמן אפילו אומר לו, בבירור לא בפעם הראשונה, "ג'ו, תעשה לנו טובה").

נאום התוכחה של ג'ו מסתיים בהבעת תקווה שמישהו יהרוג את כולם (הוא מתכוון להיפים). ובכן, פטריק עשה את זה, וברגע של שכרות וחוסר זהירות הוא מתוודה באוזניו של ג'ו בלבד.

כתוצאה מכך מתפתחת מערכת יחסים משונה, עוינת ועם זאת סימביוטית, בין שני הגברים השונים משני המעמדות השונים. הם לא בדיוק חברים (למעשה ג'ו סוחט את האב המיוסר), ובכל זאת נעשים חברים במהלך של הומור שחור מעוות. הגבר המכובד מהמעמד הבינוני בעצם הוציא לפועל את שאיפותיו הפשיסטיות של הגולם הקולני מהפרולטריון.

בכך שהוא סוחט את פטריק ולא משאיר לו ברירה חוץ מכריתת ברית, ג'ו נהפך בעצם לשותף סוד שלו, ובמידה מסוימת גם לשותף לפשע. הדינמיקה הזאת משחררת לחופשי את מכלול הכמיהות והעכבות של הפועל הרברבן, באופן שקובר את אשמתו של הגבר המתורבת ומחליף אותה בתחושת ייעוד צדקנית. עד ששני הגברים, חמושים בנשקים אוטומטיים, מוציאים להורג היפים בקומונה. ובפְריז פרֵיים טרגי־אירוני, בסופו של דבר האב מוציא להורג גם את בתו.

חומר חזק? ועוד איך.

אבל התקציר הזה לא מתקרב אפילו לתאר עד כמה הסרט הזה מצחיק.

עם כל האלימות, הכיעור והקושי שמציג "ג'ו", למעשה מדובר בקומדיה על גבול הסאטירה, שחושפת את הצביעות המעמדית באמריקה ועל הדרך מציגה אכזריות פראית. מעמד הפועלים, המעמד הבינוני הגבוה ותרבות הנוער מיוצגים על ידי הפונדקאים הגרועים ביותר שלהם (כל הגברים בסרט הם אידיוטים מתועבים).

היום, עצם ההתייחסות ל"ג'ו" כאל קומדיה שחורה עשויה להיות שנויה במחלוקת. אבל זה לא היה ככה כשהסרט יצא לאקרנים. כשאני צפיתי ב"ג'ו" הוא היה ללא ספק הסרט המכוער ביותר שראיתי (הוא החזיק בתואר ארבע שנים, עד שראיתי את "הבית האחרון משמאל"). למען האמת, הדירה העלובה של שני הנרקומנים בתחילת הסרט היא שהחליאה אותי במיוחד. היא ממש עשתה לי בחילה (אפילו הפרודיה על דירת נרקומנים במגזין MAD די הבחילה אותי באותה תקופה). הקהל בטיפני ב־1970 צפה בחלק הראשון של הסרט בדממה מוחלטת.

אבל ברגע שדניס פטריק נכנס למסבאה, וג'ו בגילומו של פיטר בויל נכנס לסרט, הקהל התחיל לצחוק. ומהר מאוד כל הקהל הבוגר נע בין צחוק פרוע להפוגות של גועל. אני זוכר שהם צחקו כמעט מכל דבר שג'ו אמר, לעזאזל. זה היה צחוק מתנשא; הם צחקו על ג'ו. אבל הם צחקו עם פיטר בויל, שנכנס לסרט כמו כוח טבע. והתסריטאי המוכשר נורמן וקסלר שם בפיו אוסף משפטים שערורייתיים. ההופעה הקומית של בויל מפיגה את הכיעור השטחי של הסרט.

זה לא מעורר חיבה כלפי ג'ו, אבל זה מאפשר לנו ליהנות ממנו.

כשהוא משלב בין הכישרון הקומי של פיטר בויל לבין ניבולי הפה שלו, אבילדסן יוצר קוקטייל מעורב בשתן, ומשום מה ערב לחך.

השלשול המילולי של ג'ו פשוט קורע. כמו בסרט "המשטרה משתוללת", שיצא כמה שנים לאחר מכן, הצופים אולי הרגישו אשמים שהם צוחקים, אבל תאמינו לי, הם צחקו ועוד איך. אפילו אני בן השבע צחקתי. לא מפני שהבנתי מה ג'ו אומר או משום שהערכתי את הדיאלוגים של נורמן וקסלר. צחקתי משלוש סיבות. אחת, כל המבוגרים באולם צחקו. שתיים, אפילו אני הצלחתי להתחבר לאפקט הקומי בהופעתו של בויל. ושלוש, ג'ו מקלל בלי הפסקה, ומעטים הדברים שמצחיקים ילד יותר מבחור שיורק קללות ברצף. אני זוכר שכשהיה נדמה שהצחוק בסצנת המסבאה מתחיל לגווע, ג'ו קם מכיסא הבר, ניגש למכונת התקליטים ומשלשל מטבע. הוא בוחן את כל שירי הנשמה (אני מניח) שברשימת ההשמעה וצועק, "אלוהים, אפילו את המוזיקה הם דפקו!" הקהל בקולנוע טיפני פרץ בצחוק רם עוד יותר.

אבל לאחר שסצנת הבר נגמרה, קצת אחרי שדניס פטריק ואשתו הגיעו לארוחת ערב בביתו של ג'ו, נרדמתי. אז החמצתי את כל הסצנות שבהן ג'ו ועוזרו החדש יוצאים למסע ציד והרג של היפים. אמא שלי נשמה לרווחה.

אני זוכר שבדרך הביתה באותו ערב, אמא אמרה לקורט: "אני שמחה שקווינט נרדם לפני הסוף. לא הייתי רוצה שהוא יראה את הסיום הזה."

ממקומי במושב האחורי שאלתי, "מה קרה?"

קורט עדכן אותי במה שהחמצתי. "טוב, ג'ו והאבא ירו בחבורה של היפים. ובתוך כל המהומה, האבא ירה בבת שלו."

"ההיפית מההתחלה?" שאלתי.

"כן."

"למה הוא ירה בה?" שאלתי.

"הוא לא התכוון לירות בה," הוא ענה לי.

שאלתי, "הוא היה עצוב?"

ואמא אמרה, "כן, קוונטין, הוא היה עצוב מאוד."

אולי ישנתי במחצית השנייה של "ג'ו", אבל כשהסרט נגמר והאורות נדלקו, התעוררתי. ובן רגע התחיל הסרט השני בטיפני, Where’s Poppa? שהיה קומי באופן מובהק יותר.

והסרט כבש אותי מהרגע הראשון, שבו ג'ורג' סיגל לובש חליפת גורילה ורות גורדון מכניסה לו אגרוף בביצים. בגיל ההוא, שיא הצחוק מבחינתי היה בחור בחליפת גורילה, והדבר היחיד המצחיק יותר היה בחור שחוטף אגרוף בביצים. ככה שבחור בחליפת גורילה שחוטף אגרוף בביצים היה פשוט פסגת הקומדיה. לא היה לי ספק שהסרט יקרע אותי מצחוק. ולמרות השעה המאוחרת, התכוונתי לצפות בו מההתחלה ועד הסוף.

מאז לא ראיתי שוב את הסרט מההתחלה ועד הסוף. אבל הרבה רגעים ויזואליים נחרתו בזיכרוני, בין שהבנתי אותם ובין שלא.

רון ליבמן, בתפקיד אחיו של ג'ורג' סיגל, בורח מהשודדים השחורים ברחבי סנטרל פארק.

רון עירום במעלית עם אישה בוכה.

וכמובן, הרגע המדהים ביותר מבחינתי, ולפי התגובות באולם גם מבחינת יתר הצופים, שבו רות גורדון נושכת את ג'ורג' סיגל בתחת.

אני זוכר שכשהשודדים רדפו אחרי רון ברחבי הפארק, שאלתי את אמא: "למה הכושים רודפים אחריו?"

"כי הם שודדים אותו," היא אמרה.

"למה הם שודדים אותו?" שאלתי.

והיא ענתה, "כי זאת קומדיה ובקומדיה עושים צחוק מכל מיני דברים."

וברגע ההוא הבנתי מה זאת סאטירה.

הורַי הצעירים הלכו לראות הרבה סרטים באותה תקופה ובדרך כלל לקחו אותי איתם. אני בטוח שהם יכלו למצוא מישהו שישמור עלי (סבתא דורותי היתה בדרך כלל בעניין), אבל הם הרשו לי להצטרף. ואחת הסיבות שבגללן הם הרשו לי להצטרף היתה שידעתי לסתום את הפה.

בשעות היום הרשו לי להיות ילד נורמלי (ומעצבן). לשאול שאלות מטומטמות, להיות ילדותי, להיות אנוכי, אתם יודעים, כמו רוב הילדים. אבל אם הם לקחו אותי לאיזשהו מקום בערב, נניח למסעדה נחמדה או לבר (מה שקרה לפעמים, כי קורט ניגן בפסנתר בברים), או למועדון לילה (גם את זה הם עשו מפעם לפעם), או לקולנוע, או אפילו לדייט כפול עם זוג אחר, ידעתי שזה זמן המבוגרים. כדי שירשו לי להשתתף בזמן המבוגרים הייתי צריך להתנהג יפה. בעיקרון, זה הסתכם בלא לשאול שאלות טיפשיות ולא לחשוב שהערב קשור אלי באופן כלשהו (הוא לא). המבוגרים רצו לדבר ולצחוק ולהתבדח. תפקידי היה לסתום את הפה ולאפשר להם לעשות את זה, בלי להפריע כל הזמן כמו ילד. ידעתי שלאף אחד לא אכפת מההערות שלי לגבי הסרט שראינו או לגבי הערב עצמו (אלא אם כן אמרתי דברים חמודים). לא שכעסו עלי אם הפרתי את הכללים. אבל עודדו אותי להתנהג כמו בוגר. כי אם אתנהג כמו ילד מעצבן, ישאירו אותי בבית עם הבייביסיטר ויבלו בלעדי. לא רציתי להישאר בבית! רציתי לצאת איתם! רציתי להשתתף בזמן המבוגרים!

במובנים מסוימים הייתי הגרסה הילדית של "גריזלי מן", שיכול לצפות במבוגרים בשעת לילה בבית הגידול הטבעי שלהם. היה לי עניין לסתום את הפה, לפקוח עיניים ולפתוח אוזניים.

אז זה מה שהמבוגרים עושים כשהם לא בסביבת ילדים.

אז ככה מבוגרים מתרועעים.

על זה הם מדברים כשהם יחד.

אלה השטויות שהם אוהבים לעשות.

אלה השטויות שמצחיקות אותם.

אין לי מושג אם אמא עשתה את זה בכוונה, אבל הם לימדו אותי איך מבוגרים מתרועעים.

כשלקחו אותי לסרט, תפקידי היה לשבת ולצפות בו, בין שרציתי ובין שלא.

וכן, כמה מסרטי המבוגרים היו פשוט מדהימים!

"מ.א.ש", סדרת "האיש ללא שם", "הנשרים פשטו עם שחר", "הסנדק", "הארי המזוהם", "הקשר הצרפתי", "הינשוף והחתלתולה" ו"בוליט". ואחרים, בעיני ילד בן שמונה או תשע, היו משעממים עד מוות. "ידע הבשרים"? The Fox? "איזדורה"? "יום ראשון הארור"? "נערת הטלפון והבלש"? "שלום לך, קולומבוס"? Model Shop? "יומנה של עקרת בית עצבנית"?

אבל בזמן שהם צפו בסרט, ידעתי שלאף אחד לא אכפת אם אני נהנה.

אני בטוח שכבר בשלב מוקדם, אמרתי משהו כמו אמא, משעמם לי. ואני בטוח שהיא ענתה, תשמע, קוונטין, אם אתה מתכוון להיות קוץ בתחת, בפעם הבאה שנצא נשאיר אותך בבית [עם בייביסיטר]. אם אתה מעדיף להישאר בבית ולראות טלוויזיה כשאבא ואני יוצאים לבלות — אין בעיה, זה מה שנעשה בפעם הבאה. החלטה שלך.

ובכן, החלטתי. רציתי לצאת איתם.

והכלל הראשון היה אל תהיה קוץ בתחת.

הכלל השני: בזמן הסרט אל תשאל שאלות טיפשיות.

אולי שאלה או שתיים, בהתחלה, אבל אחר כך תסתדר לבד. כל שאלה נוספת תצטרך לחכות לסוף הסרט. בדרך כלל הצלחתי לפעול על פי הכלל הזה. אבל היו יוצאים מן הכלל. אמא נהגה לספר לחברותיה מה קרה כשהם לקחו אותי לראות את "ידע הבשרים". ארט גרפונקל מנסה לשכנע את קנדיס ברגן שתשכב איתו. הדיאלוג ביניהם הולך בערך ככה, נו, בואי נעשה את זה. לא רוצָה. הבטחת לי. לא רוצָה. כולם עושים את זה.

מתברר שכילד בן תשע שאלתי בקולי הצייצני והרם, "מה הם רוצים לעשות, אמא?" ולדבריה, כל הקהל פרץ בצחוק.

גם הפריז פריים בסוף של "קיד וקסידי" היה מסתורי מדי בעיני.

אני זוכר ששאלתי, "מה קרה?"

"הם מתו," הודיעה לי אמא.

"מתו?" צווחתי.

"כן, קוונטין, מתו," אישרה אמא.

"איך את יודעת?" שאלתי בעורמה.

"כי זה מה שאמורים להבין כשהתמונה קופאת," היא ענתה בסבלנות.

ושוב שאלתי, "איך את יודעת?"

"אני פשוט יודעת," היתה תשובתה הבלתי מספקת.

"אז למה לא הראו את זה?" שאלתי, כמעט במרמור.

עכשיו היא כנראה איבדה את הסבלנות, כי היא התפרצה, "כי לא רצו!"

בתגובה רטנתי מתחת לאף, "היו צריכים להראות את זה."

ואף שהדימוי הזה נחשב היום איקוני, אני עדיין מסכים עם עצמי: היו צריכים להראות את זה.

אבל בדרך כלל הייתי חכם מספיק וידעתי שכשאמא ואבא צופים בסרט, זה לא הזמן להפגיז אותם בשאלות. ידעתי שאני צופה בסרטים למבוגרים ושיש דברים שאני לא אבין. השאלה אם אבין או לא אבין את מערכת היחסים הלסבית בין סנדי דניס לאן הייווד ב־The Fox לא היתה העיקר. העיקר היה שההורים שלי יצאו לבלות, ואני יצאתי איתם. וידעתי שיהיה זמן לשאול שאלות בנסיעה הביתה, אחרי שהסרט ייגמר.

כשילד קורא ספר למבוגרים, יש מילים שהוא לא מבין. אבל לפעמים הוא מצליח להבין אותן על סמך הפסקה וההקשר. כנ"ל לגבי סרטים.

לפעמים הורים רוצים שדברים מסוימים יעברו מעל לראשם של הילדים. אבל לפעמים, גם אם לא הבנתי בדיוק את הכוונה, הבנתי את הרעיון.

זה היה נכון במיוחד לגבי בדיחות שגרמו לכל הצופים באולם להתפקע מצחוק. מסעיר להיות הילד היחיד באולם מלא במבוגרים שצופים בסרט למבוגרים, לשמוע את כולם צוחקים ולדעת שיש כאן משהו גס (בדרך כלל). ולפעמים גם כשלא הבנתי, הבנתי.

כך, אפילו שלא ידעתי בדיוק מה זה גומי, לפי הצחוק של הקהל הבנתי פחות או יותר את הרעיון בסצנה שבין הֶרמי לבין הרוקח ב"הקיץ של 42'". כנ"ל לגבי רוב בדיחות הסקס ב"הינשוף והחתלתולה". בסרט הזה צחקתי מההתחלה ועד הסוף עם כל המבוגרים (הצירוף "פצצות בדרך", למשל, הפיל את כולם).

אבל בסרטים שהזכרתי כרגע היה בתגובה של המבוגרים משהו נוסף, שלא ידעתי לשים עליו את האצבע, ועכשיו אני מבין אותו. אם מראים לילד סרט שמישהו מקלל בו בצורה מצחיקה, או מספר בדיחת קקי או פלוצים, בדרך כלל הוא מצחקק. כשהוא מתבגר ומראים לו סרט עם בדיחות סקס, הוא שוב מצחקק. אבל זה צחוק מסוג מסוים, צחוק שובב. הוא יודע שזה לא הולם ושאולי הוא לא אמור לשמוע או לראות את זה. והצחוק הזה חושף את העובדה שהוא מרגיש קצת שובב כי הוא שותף להתרחשויות.

ככה הגיב הקהל ב־1970 וב־1971 להומור המיני בסרטים כמו Where’s Poppa?, "הינשוף והחתלתולה", "מ.א.ש", "הקיץ של 42'", Pretty Maids All in a Row ו"בוב וקרול וטד ואליס". או לסצנת הבראוניז עם הגראס ב"אני אוהב אותך, ב' אליס", או כששחקני הפוטבול מעשנים ג'וינט על הספסל ב"מ.א.ש". או לסצנות העוקצניות שאי־אפשר היה להקרין שנה או שנתיים קודם לכן. כמו סצנת ההקדמה ב"ג'ו" או קטטת הבר ב"הקשר הצרפתי", שבהן היה הצחוק של המבוגרים נגוע בשובבות. ובדיעבד זה נראה לי הגיוני. כי המבוגרים אז לא היו רגילים לראות חומרים כאלה. אלה היו השנים הראשונות של הוליווד החדשה. הצופים גדלו על סרטים משנות החמישים והשישים. הם היו רגילים להלצות, לרמיזות, לכפלי משמעות ולמשחקי מילים (לפני 1968, ב"גולדפינגר", שמה של הדמות שגילמה הונור בלקמן, פוסי גאלור, היה בדיחת הסקס הבוטה ביותר בסרט מסחרי גדול).

כך שבאופן מוזר, המבוגרים ואני היינו בעמדה דומה. וצחקוקים שובביים לא היו הדבר היחיד ששמעתי בקהל. דמויות של הומואים תמיד עוררו צחוק על חשבונן. ולפעמים הדמויות האלה אכן שימשו בשר תותחים קומי בכוונה תחילה ("יהלומים לנצח" ו"נקודת היעלמות").

אבל לא תמיד.

לפעמים הן חשפו כיעור אמיתי.

ב־1971, השנה שבה עלו לאקרנים "יהלומים לנצח" ו"נקודת היעלמות", ישבתי באולם קולנוע וצפיתי עם הורי ב"הארי המזוהם".

על המסך, סקוֹרפּּיוֹ (אנדי רובינסון), בן דמותו של רוצח הזודיאק האמיתי, עמד על גג בניין בסן פרנסיסקו וכיוון רובה צלפים על הפארק העירוני. בכוונת נראה הומו שחור עוטה פונצ'ו סגול צעקני. הדבר הבלתי נשכח בתמונה הזאת הוא שאנחנו רואים את הסצנה מבעד לכוונת של סקורפיו. בעל הפונצ'ו נמצא בדייט עם קאובוי היפי למראה, בעל שפם שחור, דומה מאוד לדמות שגילם דניס הופר ב"אדם בעקבות גורלו". בסרט די ברור מה מתרחש. ברור שהם לא זוג, אלא שהם בדייט. הקאובוי קנה זה עתה לבעל הפונצ'ו גביע של גלידת וניל. ואף שאין שום מגע פיזי ביניהם ושוררת דממה מוחלטת, ברור שהדייט מתנהל היטב.

ברור שבעל הפונצ'ו נהנה ושהקאובוי בסגנון דניס הופר מוקסם ממנו. הסצנה הדוממת הזאת היא אחד התיאורים הכי בלתי שיפוטיים של חיזור בין גברים שהוצגו בסרט הוליוודי עד אז.

אבל בה בעת אנחנו רואים הכול דרך כוונת הרובה של סקורפיו, והצלב מתמקד בבעל הפונצ'ו. ואיך ידעתי שהבחור עם הפונצ'ו הומו כשהייתי קטן? כי לפחות חמישה צופים קראו בצחוק, "איזה הומו!" לרבות אבי החורג קורט. והם צחקו מהמחוות שלו, אף שהן נראו רק מבעד לכוונת של רוצח אכזרי, על רקע הפסקול המאיים של לאלו שיפרין, כיאה לנסיבות. אבל הרגשתי משהו נוסף בקרב הקהל. בניגוד לקורבנות אחרים בסרט, לא הרגשתי שהצופים חרדים במיוחד לגורלו של בעל הפונצ'ו. למעשה הייתי אומר שחלקם עודדו את סקורפיו לירות בו.2

* * *

בדרך הביתה, גם אם לא היו לי שאלות, ההורים שלי תמיד דיברו על הסרט שראינו. אלה כמה מהזיכרונות האהובים עלי ביותר. לפעמים הם אהבו את הסרט ולפעמים לא, אבל תמיד הקדישו לו מחשבה מעמיקה, וזה הפתיע אותי. והיה מעניין לבחון את הסרט שראיתי זה עתה מזווית הראייה האנליטית שלהם.

ההורים שלי אהבו את "פֶּטון", אבל כל הדיון בנסיעה הביתה נסב על ההערצה המשותפת שלהם להופעה של ג'ורג' סי סקוט.

שניהם לא אהבו את Pretty Maids All in a Row של רוז'ה ואדים, מסיבות שאינן ברורות לי. רוב הסרטים בעלי האופי המיני שהם לקחו אותי לראות שעממו אותי, אבל הסרט הזה היה מלא חיים, ולכן ריתק אותי ונחקק בזיכרוני. וכך גם המיומנות וקור הרוח של רוק הדסון, שלא חמקו מעיניו של ילד בן שמונה. מטבע הדברים, אבי החורג השמיע הערות הומופוביות כלפיו בנסיעה הביתה, אבל אני זוכר שאמא צידדה בהדסון ("טוב, אם הוא הומו, זה רק מוכיח איזה שחקן גדול הוא"). אני זוכר ש"נמל תעופה" היה להיט גדול במשפחה שלי ב־1970. בעיקר בזכות הפיצוץ המפתיע של הפצצה של ואן הפלין. הרגע שבו היא מתפוצצת במטוס היה אחד הרגעים המזעזעים ביותר בסרט הוליוודי עד לאותה עת. כפי שאמר קורט בדרך הביתה, "חשבתי שדין מרטין ישכנע אותו לא לעשות את זה." הוא התייחס לאופן שבו סרט של דין מרטין היה מתגלגל ב־1964 או ב־1965, לעומת 1970 (גם אם הסרט היה מיושן יחסית).

והסצנה הבאה — כשחור בבטן המטוס שואב את הנוסעים החוצה — היתה הסצנה העוצמתית ביותר שראיתי עד אז בקולנוע. וב־1970 כבר ראיתי הרבה סצנות עוצמתיות.

טקס החניכה ב"איש ושמו סוס", שכולל נעיצה של טופרי עיט בחזה, פשוט העיף לי את המוח. כמו גם עקירת המעיים העקובה מדם, בהילוך אטי, של בָּרנָבָּס קולינס ב־House of Dark Shadows. אני זוכר שבשני הרגעים האלה בהיתי במסך בפה פעור ולא האמנתי שסרט יכול לעשות דבר כזה. אין לי ספק שאחרי הסרטים האלה הייתי הכי קולני במכונית בדרך הביתה (חשבתי שהם מדהימים).

ב־15 באפריל 1971 (זמן לא רב אחרי יום הולדתי השמיני) נערך בפביליון דורותי צ'נדלר טקס פרסי האקדמיה לקולנוע לשנת 1970. חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו "פטון", "מ.א.ש", "רסיסי חיים", "נמל תעופה" ו"סיפור אהבה". בליל האוסקר כבר ראיתי את כל החמישה (בקולנוע כמובן). ואת הסרט שהעדפתי, "מ.א.ש", ראיתי שלוש פעמים. ראיתי כמעט כל סרט גדול באותה שנה. היחידים שפספסתי היו "בתו של ריאן" ו"ניקולס ואלכסנדרה", וזה לא הטריד אותי במיוחד. ראיתי את הטריילרים שלהם כל כך הרבה פעמים, שהרגשתי כאילו צפיתי בהם (טוב, לא ראיתי גם את "בעבור חופן דינמיט", כי קורט חשב שהוא נשמע מטופש. כנ"ל לגבי "הנשרים הם רעבים").3

שני סרטים נוספים שאהבתי במיוחד באותה שנה היו "איש ושמו סוס" וכנראה גם "הנועזים בעורף האויב". כדי להדגים איך הסרטים האלה עיצבו את הטעם שלי אציין שב־1968 הסרט האהוב עלי היה "החיפושית השובבה" וב־1969 — "קיד וקסידי". אבל ב־1970 הכי אהבתי את "מ.א.ש", קומדיית סקס צבאית בניחוח אנרכיסטי.

אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב סרטים של דיסני. שני סרטי דיסני הגדולים באותה שנה היו "חתולים בצמרת" ו־The Boatniks, ואת שניהם ראיתי ואהבתי. אבל שום דבר לא הצחיק אותי כמו הוט ליפס (סאלי קלרמן), שנחשפת במערומיה במקלחת. או ריידאר (גארי בורגהוף), שמניח מיקרופון מתחת למיטה בזמן שהוט ליפס ופרנק ברנס מזדיינים, וטראפר ג'ון (אליוט גולד) משדר את ההקלטה לכל המחנה (אבל כל החלק האמצעי, עם הפאניקה ההומוסקסואלית של פֵּיינלֶס, רופא השיניים של המחנה, עבר לי מעל הראש. ובצדק, כי זה החלק הכי גרוע בסרט).

ושוב, אף שמאוד נהניתי מ"מ.א.ש", חלק מההנאה בצפייה היתה לשבת באולם מלא מבוגרים שצוחקים בהיסטריה ומתמוגגים מהתעוזה של עצמם. שלא לדבר על ההנאה בבית הספר, כשתיארתי את הסצנות לילדים מהכיתה, שיכלו רק לחלום לראות סרט כמו "מ.א.ש" או "הקשר הצרפתי" או "הסנדק" או "חבורת הפראים" או "גברים במלכודת" (בדרך כלל היה ילד אחד נוסף שהרשו לו לראות חלק מהדברים המטורפים שראיתי).

מכיוון שהרשו לי לראות דברים שילדים אחרים לא ראו, בני כיתתי חשבו שאני מתוחכם. ומכיוון שצפיתי בסרטים הכי מאתגרים של העידן הגדול ביותר בתולדות העשייה הקולנועית של הוליווד, הם צדקו. הייתי מתוחכם.

בשלב מסוים, כשהבנתי שאני רואה סרטים שהורים אחרים לא נותנים לילדים שלהם לראות, שאלתי את אמא על זה.

היא אמרה, "קוונטין, מדאיג אותי יותר שאתה צופה בחדשות. שום סרט לא יפגע בך".

כל מילה בסלע, קוני!

אחרי שנחשפתי לכל הדימויים האלה, האם הם הפריעו לי? אחדים מהם, בהחלט! אבל זה לא אומר שלא אהבתי את הסרט.

כשהוציאו את הבחורה העירומה המתה מהבור ב"הארי המזוהם", זה היה מטריד מאוד. אבל הבנתי את זה.

חוסר האנושיות של סקורפיו עלה על כל דמיון. כמה טוב שהארי פוצץ אותו באקדח החזק ביותר בעולם.

כן, היה מטריד לראות אישה היסטרית מתענה בייסורי תופת בעודה נגררת ברחובות וכפריים מצליפים בה אחרי שהורשעה בכישוף בסרטו של וינסנט פרייס Cry of the Banshee, שראיתי בהקרנה כפולה יחד עם סרט האימה הספרדי הגדול "הבית שצרח" (La Residencia). איזה לילה נפלא!

רשימת הדימויים האיומים שראיתי בשנים 1972-1970 היתה לבדה מזעזעת את רוב הקוראים: ג'יימס קאן נורה למוות ממקלע בעמדת תשלום בכביש אגרה, או מוֹ גרין נורה בעין ב"הסנדק". הבחור שנחצה לשניים ממדחף של מטוס ב"מלכוד 22". הנסיעה המטורפת של סטייסי קיץ' על דופן המכונית ב־The New Centurions. או דון סטראוד יורה לעצמו בפרצוף בתת־מקלע ב"הכנופיה". אבל סתם רשימה של רגעים גרוטסקיים — מחוץ להקשר שבו הם מופיעים — עושה עוול לסרטים האלה. וזווית הראייה של אמא שלי — כפי שהסבירה לי לאחר מכן — נבעה תמיד מההקשר. הצלחתי להתמודד עם הדימויים בסרטים האלה כי הבנתי את הסיפור.

אחד מרִצפי הסצנות שבאמת הטרידו אותי היה בסרט "איזדורה", כשוונסה רדגרייב, בתפקיד איזדורה דאנקן, נחנקת מהצעיף שלה, שנתפס בגלגל של מכונית פתוחה. אני מניח שהושפעתי כל כך מסוף הסרט כי השתעממתי נורא מכל מה שקדם לו. בדרך הביתה שפעתי שאלות על סכנת המוות מצעיף שנתפס בגלגל מכונית. אמא הרגיעה אותי ואמרה שאין לי מה לדאוג. היא לעולם לא תרשה לי להתעטף בצעיף ארוך במכונית פתוחה.

אחד הדברים המפחידים ביותר שראיתי בסרט באותה תקופה דווקא לא היה רגע של אלימות, אלא תיאור של מגפת המוות השחור בסרט The Last Valley של ג'יימס קלאוול. כשהסרט נגמר, ההקשר ההיסטורי שסיפק לי אבי החורג צמרר אותי לחלוטין.

כמה מהחוויות החזקות ביותר שחוויתי בקולנוע לא היו קשורות לסרטים שראיתי עצמם, אלא לטריילרים.

הסרט המפחיד ביותר שראיתי, בפער גדול, לא היה סרט אימה אלא הטריילר ל"בודדה באפלה".

לפני שידעתי מה זאת הומוסקסואליות, צפיתי בסצנת סקס בין פיטר פינץ' ומאריי הד ב"יום ראשון הארור". לא הייתי המום, אלא מבולבל. אבל בהחלט הייתי המום מקרב ההיאבקות בעירום בין אלן בייטס לאוליבר ריד ליד האח הבוערת בטריילר ל"נשים אוהבות" של קן ראסל. קיבלתי מושג לגבי ההשלכות המבעיתות של השליטה הגברית בטריילר לדרמת הכלא Fortune and Men’s Eyes. ומשום מה הטריילר הפסיכדלי ל־"200 מוטלים" של פרנק זאפה הפחיד אותי.

האם היה באותם ימים סרט שלא עמדתי בו?

כן.

"במבי".

במבי שתועה בדרך, אמו שנרצחת בידי צייד ושריפת היער המחרידה הסעירו אותי יותר מכל דבר שראיתי בקולנוע. רק ב־1974, כשצפיתי ב"הבית האחרון משמאל" של וֶס קרייבן, הרגשתי משהו קרוב לזה. עכשיו תראו, הסצנות מ"במבי" דופקות לילדים את המוח כבר עשורים. אבל אני די בטוח שאני יודע למה הוא השפיע עלי בצורה טראומטית כל כך. ברור שהאובדן של אמא נכנס ישר ללב של כל ילד. אבל נדמה לי שעוד יותר מהדינמיקה הפסיכולוגית של הסיפור, מה שהכה בי היה התפנית הטרגית הלא צפויה בסרט. הפרסומות בטלוויזיה לא הדגישו מספיק את טיבו האמיתי, אלא התמקדו בתעלולים של במבי וטמפּר החמודים. שום דבר לא הכין אותי למפנה הנורא בעלילה. אני זוכר שהמוח הקטן שלי צרח איזו גרסה ילדותית של מה נסגר? אם הייתי מוכן מראש למה שאני עתיד לראות, סביר להניח שהייתי מקבל את זה אחרת.

היה לילה שבו ההורים שלי הלכו לקולנוע בלעדי. זה היה בהקרנה כפולה של Sweet Sweetback של מלווין ואן פיבלס ו"ברוסטר מקלאוד" של רוברט אלטמן.

הם הלכו עם אחיה הצעיר של אמא, רוג'ר, שחזר מווייטנאם ויצא מדי פעם עם הבייביסיטר שלי, רובין, ג'ינג'ית חמודה מהמעמד הבינוני שגרה בהמשך הרחוב.

הערב לא הוכתר בהצלחה.

לא רק שהם לא אהבו את שני הסרטים, אבי החורג ודודי המשיכו לקטר עליהם במשך ימים. "ברוסטר מקלאוד" הוא אחד הסרטים הגרועים ביותר שיצאו אי־פעם מאולפן הוליוודי, ואני מביא בחשבון את העובדה שאלטמן ביים גם את "קווינטט" בשביל אולפן הוליוודי. "קווינטט" הוא נורא, משעמם ומיותר באותה המידה. אבל "ברוסטר מקלאוד" הוא המקבילה הקולנועית של ציפור שמחרבנת לכם על הראש. עם זאת, משעשע לדמיין את הורַי, את דודי הצעיר ואת הבייביסיטר שלי בת ה־17 קונים כרטיס ל"ברוסטר מקלאוד" בציפייה לראות סרט אמיתי.

הם היו בעיקר מבולבלים (במיוחד דוד שלי).

אבל הסרט של אלטמן היה המחצית הנחותה של ההקרנה הכפולה. הסרט שהם באמת רצו לראות היה Sweet Sweetback.

הסיבה שלא הלכתי איתם היתה שלא יכולתי, כי הסרט היה מוגבל בדירוג X, למבוגרים בלבד ("על ידי מדרגים לבנים בלבד!"). אני בטוח שקורט, דוד רוג'ר ורובין ידעו איך לאכול את הקריאה של מלווין ואן פיבלס להעצמת השחורים עוד פחות משידעו איך לאכול את "ברוסטר מקלאוד". אבל בעוד שהם לא הבינו למה מישהו טרח להפיק שטות כמו הסרט של אלטמן, ואן פיבלס לפחות עשה משהו.

משהו שהם לא הבינו.

משהו שנשגב מבינתם (וזה הכעיס אותם).

משהו שלא נועד להם (הוא דחה אותם, ולכן הם דחו אותו), אבל בניגוד ל"ברוסטר מקלאוד", הם לא יכלו להתכחש לו.

החלק המעניין בזיכרון שלי הוא שהם ראו את הסרט רק בגלל אמא. ספק אם מישהו מלבדה שמע עליו בכלל (היא הכריחה אותם לבוא). חוץ מזה, אמא מעולם לא השתמשה בגרסה הקצרה לשם הסרט. היא תמיד כינתה אותו בשמו מלא הנשמה, Sweet Sweetback’s Baadassss Song. ואף שאני זוכר שהגברים התלוננו על הסרט (במשך ימים), אמא לא דיברה הרבה. היא לא הגנה עליו, אבל גם לא הצטרפה להתקפה. היא שמרה על שתיקה (מאוד לא אופיינית).

פחות משנה לאחר מכן היא תעזוב את קורט, ובשלוש השנים הבאות תצא אך ורק עם גברים שחורים.

באותה תקופה אמא ואני הלכנו פחות לסרטים יחד, כי היא הלכה לסרטים בעיקר בדייטים עם גברים. היא ראתה איתם כמה מהסרטים המוקדמים מז'אנר הבלאקספלויטיישן (שהואשמו בניצול שחורים). אחד מהם היה Super Fly.

שמעתי על הסרט הזה כי היא קנתה את האלבום של הפסקול, שנהפך ללהיט, והשמיעה אותו בלי הפסקה בבית. הסרט גם זכה לפרסום נרחב בתוכנית הטלוויזיה Soul Train. ואצלנו בבית, בימי שבת, לא פספסנו אפילו פעם אחת את Soul Train. בשלב זה גרתי עם אמא בדירה אופנתית יפה שהיא חלקה עם שתי מלצריות קוקטיילים, שגם היו החברות הכי טובות שלה באותה עת, ג'קי (שחורה) וליליאן (מקסיקנית).

הן היו שלוש נשים צעירות, יפות ומעודכנות, שאהבו לצאת עם ספורטאים, ואלה היו שנות השבעים הפאנקיות. שלוש נשים סקסיות (אמא שלי נראתה כמו הכלאה בין שֶר לברברה סטיל), אחת לבנה, אחת שחורה ואחת מקסיקנית, שחולקות דירה עם בנה בן העשר של הלבנה: היינו סיטקום לכל דבר.

פסק הדין של אמא על Super Fly? היא חשבה שהוא קצת חובבני. אבל גם שסצנת האמבטיה עם רון אוניל ושילה פרייז'ר היתה אחת הסצנות הסקסיות ביותר שראתה מימיה.

סרט נוסף מהז'אנר הזה שהיא סיפרה לי עליו נקרא "מלינדה", בכיכובו של קלווין לוקהארט (שגם עליו דיברו לא מעט ב־Soul Train). ראיתי אותו בעצמי כעבור שנים רבות. הוא לא רע (מעין גרסה שחורה של הפילם נואר "לאורה", עם כמה קרבות קונג פו בסוף). אמא באמת אהבה אותו. אמרתי לה שגם אני רוצה לראות אותו. אבל הפעם היא אמרה שאני לא יכול. היא לא אמרה את זה לעתים קרובות (שני הסרטים הנוספים שהיא סירבה לקחת אותי אליהם היו "מגרש השדים" ו"פרנקנשטיין" של אנדי וורהול). שאלתי אותה למה. ואף ש"מלינדה" נבלע בתהום הנשייה, התשובה שלה לשאלה שלי בלתי נשכחת.

היא אמרה, "טוב, קוונטין, הסרט אלים מאוד. לא שיש לי בעיה עם זה. אבל אתה לא תבין את הסיפור. ומכיוון שלא תבין את ההקשר שהאלימות מתרחשת בו, פשוט תצפה באלימות לשם האלימות. ואני לא רוצה שתעשה את זה."

בהתחשב בעובדה שאני מנהל את השיחה הזאת לאורך כל חיי, מעולם לא שמעתי את הטיעון הזה מנוסח טוב יותר. לא שהבנתי את נפתולי העלילה ב"הקשר הצרפתי", למעט העובדה שכמה שוטרים רדפו אחרי איזה צרפתי מזוקן. אבל אני מניח שלאמא זה הספיק.

באותה תקופה אמא יצאה עם שחקן פוטבול מקצועני בשם רג'י. כדי לזכות בכמה נקודות אצלה, רג'י ביקש לבלות איתי.

בהיותו שחקן פוטבול, הוא שאל אותה, "הוא אוהב פוטבול?"

היא ענתה, "לא, הוא אוהב סרטים."

רצה הגורל וגם רג'י אהב סרטים. והתברר שהוא ראה כל סרט בלאקספלויטיישן שיצא. וכך, ביום שבת לפנות ערב, רג'י (שמעולם לא פגשתי קודם) קפץ לדירה שלנו ולקח אותי לקולנוע. הוא לקח אותי לאזור בעיר שמעולם לא ביקרתי בו. כבר הייתי באולמות הקולנוע הגדולים בהוליווד ובווסטווד. אבל המקום הזה היה שונה. היו שם בתי קולנוע ענקיים משני צדי הכביש, לאורך כשמונה גושי בניינים (כשהתבגרתי, הבנתי שהוא לקח אותי למקטע מסוים בברודוויי בולווארד בדאונטאון לוס אנג'לס, שכולל בין היתר את האולמות אורפיאום, סטייט, לוס אנג'לס, מיליון דולר ת'יאטר וטאוור). ולא רק האולמות היו גדולים, אלא גם המרקיזות בחזיתות, והפוסטרים היו ענקיים (בעיני הם התנשאו לגובה של חמישה מטרים). וחוץ מקלאסיקת אמנויות הלחימה "אגרוף הברזל" ו(כמה משונה) "גברתי הנאווה", בכולם הוצגו סרטי בלאקספלויטיישן. סרטים שמעולם לא ראיתי, אבל הייתי מודע לקיומם בזכות תוכניות טלוויזיה (במיוחד Soul Train), פרסומות בתחנת הרדיו 1580 KDay — ששידרה מוזיקת סול — או פרסומות מסעירות וגרפיות במדור האירועים של ה"לוס אנג'לס טיימס".

השמש החלה לשקוע והמרקיזות הצבעוניות התחילו להידלק באורות ניאון מזמזמים. חברי החדש אמר שאני יכול לבחור כל סרט שמתחשק לי לראות (חוץ מ"גברתי הנאווה"). באותו ליל שבת הקרינו שם את Hit Man עם ברני קייסי (גרסה מחודשת לסרט הבריטי "במעגל הנקמה") ואת הקלאסיקה לעתיד The Mack, בכיכובם של מקס ג'וליאן וריצ'רד פריור. "מה עם The Mack?" שאלתי.

"כבר ראיתי אותו," הוא אמר.

"שווה?" שאלתי.

"אדיר!" הוא אמר. "ואם אתה באמת רוצה לראות אותו, אני יכול לצפות בו שוב, אבל בוא נמשיך לחפש."

הקרינו שם גם את Super Fly, Trouble Man, Cool Breeze (גרסה מחודשת ושחורה של "ג'ונגל האספלט") ו־Come Back, Charleston Blue (סרט המשך ל־Cotton Comes to Harlem), שאת כולם הוא ראה. אבל הסרט החדש בברודוויי, שעלה לאקרנים רק ביום רביעי האחרון, היה Black Gunn, עם כוכב הבלאקספלויטיישן ג'ים בראון. ראיתי את הפרסומות בטלוויזיה באותו שבוע (הרבה מהן), והסרט נראה ממש מלהיב. אני אפילו זוכר ציטוט מאחת הפרסומת ברדיו, "ג'ים בראון יתפוס ת'בן זונה שהרג את אחיו".

אז ככה: Black Gunn בהחלט היה הסרט שרג'י רצה לראות. קודם כול, כמי שהתמצא בז'אנר, זה היה הסרט היחיד שהוא עוד לא ראה. והיה ברור מאוד שהוא חולה על ג'ים בראון.

שאלתי אותו איזה שחקנים הוא הכי אוהב. הוא אמר שג'ים בראון, מקס ג'וליאן, ריצ'רד ראונדטרי, צ'רלס ברונסון ולי ואן קליף.

הוא שאל איזה שחקן אני הכי אוהב.

אמרתי, "רוברט פרסטון."

"מי זה רוברט פרסטון?"

"איש המוזיקה!" (ממש אהבתי אז את "איש המוזיקה").

מכיוון שההקרנה היתה בליל שבת והסרט היה של ג'ים בראון, האודיטוריום הענקי (היו שם בסביבות 1,400 מושבים) לא היה מלא עד אפס מקום, אבל בהחלט היה צפוף ורוחש מציפייה.

הפרצוף הקטן שלי היה הפרצוף הלבן היחיד בקהל.

זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי הלבן היחיד באולם שחור בשכונה שחורה. זה היה ב־1972. ב־1976 כבר הלכתי לבדי לאולם שחור ברובו בשם קרסון טווין סינמה, בקרסון שבקליפורניה, שם השלמתי את כל סרטי הבלאקספלויטיישן וקלאסיקות הקונג פו שהחמצתי בתחילת העשור ("קופי", The Mack, "פוקסי בראון", J. D’s Revenge, Cooley High, Cornbread, Earl and Me, The Watts Monster, "אגרוף הברזל", Lady Kung Fu, "אגרוף הזעם") וכן את שאר סרטי האקספלויטיישן (סרטי הניצול) שיצאו באותה תקופה. ובתחילת שנות השמונים מצאתי את דרכי בחזרה לאותו מקטע של בתי קולנוע בברודוויי. אבל אז השכונה כבר היתה הרבה יותר מקסיקנית משחורה, וסרטי ה־35 מילימטר שהוצגו שם היו בדרך כלל מתורגמים לספרדית.

חוץ מזה, בהמשך שנות השבעים ביליתי מדי פעם את סוף השבוע בבית של ג'קי (זוכרים את השותפה של אמא שלי?), שעברה לקומפטון. בשלב הזה ג'קי היתה האמא השנייה שלי, בתה ניקי (המבוגרת ממני בארבע שנים) היתה כמו אחותי, ואחיה דון (שקראנו לו ביג די) היה כמו דוד בשבילי.

ניקי וחברותיה לקחו אותי לקולנוע בקומפטון, ושם ראיתי את Mahogany, Let’s Do It Again, A Piece of the Action ו־Adios Amigo (ראינו לא רק סרטים שחורים, אלא גם את "נמל תעופה 1975" ואת "תרגיל לבלשית מתחילה"). ניקי ואחת מחברותיה גם לקחו אותי (כשהייתי בן 14) לקולנוע פוסיקט בהוליווד בולווארד כדי לראות את סרט הפורנו הראשון שלי: ההקרנה הכפולה הקלאסית שרצה בקולנוע הזה שמונה שנים: "גרון עמוק" ו"השטן במיס ג'ונס" (לא הבנו למה כולם מתלהבים מ"גרון עמוק". אבל ה"שטן במיס ג'ונס" היה לא רע).

איך הצלחתי להיכנס לשם בגיל 14?

דבר ראשון, הייתי די גבוה. רק הקול הצייצני שלי היה עלול להסגיר אותי. אז נתתי לניקי לדבר.

דבר שני, הקולנוע פעל כל הלילה. הגענו לשם בשתיים בלילה. לא נראה לי שמישהו אי־פעם אסר על אישה שקנתה כרטיס בשתיים בלילה להיכנס לפוסיקט.

בהמשך, כשמלאו לי 16, מצאתי עבודה כסדרן בקולנוע פוסיקט בטורנס.

אבל נחזור אלי, אל רג'י וג'ים בראון.

את Black Gunn הקרינו בקולנוע טאוור, בהצגה כפולה עם סרט אחר, דרמה חברתית שחורה חובבנית בשם The Bus is Coming.

נכנסנו לאולם כ־45 דקות לפני ש־The Bus is Coming נגמר. כפי שציינתי קודם, כילד שצפה בסרטים מאתגרים למבוגרים הייתי מתוחכם למדי. צפיתי בהרבה מבוגרים מגיבים להרבה סוגים של סרטים. ואפילו חזיתי במבוגרים מתרעמים על סרט ומורידים אותו מהמסך (זה קרה בסרט של קראון אינטרנשיונל בשם The Young Graduates). אבל מעולם לא ראיתי משהו דומה לתגובה של הקהל לסרט עכשיו.

הם שנאו אותו שנאת מוות.

והם לא הפסיקו לקלל את המסך עד סוף הסרט. הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי תמצוץ לי! היתה כשאחד הצופים צעק את זה על אחת הדמויות. מאחר שזאת היתה הפעם הראשונה שלי, בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את זה. העלבונות שהם הטיחו בדמויות הלכו והסלימו, הסלידה העמיקה מרגע לרגע, והעלבונות נעשו מצחיקים יותר ויותר. בסופו של דבר התחלתי לצחקק. ומהר מאוד התפקעתי מצחוק. אני בטוח שהתגובה והצחוק הפרוע והצייצני שלי בגיל תשע הצחיקו את שחקן הפוטבול לא פחות מכפי שהקהל הצחיק אותי.

"אתה נהנה, קיו?" הוא שאל.

"הם נורא מצחיקים," אמרתי, ולא התכוונתי לסרט.

הוא חייך אלי וטפח על כתפי בידו הגדולה. "אתה ילד סבבה, קיו."

עכשיו הרגשתי מספיק אמיץ להצטרף לחגיגה. צרחתי משהו לעבר המסך. ומיד העפתי מבט אל רג'י כדי לבדוק אם זה בסדר. אבל רג'י רק צחק מכך שהרגשתי בנוח להצטרף. אז הצטרפתי ועוד איך. אפילו צעקתי על המסך את הביטוי החדש האהוב עלי, "תמצוץ לי!"

רג'י וכמה חבר'ה מבוגרים יותר שישבו לידנו נקרעו מצחוק.

וואו, איזה ערב!

אבל הוא רק התחיל.

הדבר האחרון שאני זוכר מ־The Bus Is Coming הוא שבסוף הסרט הנער השחור בן ה־12, שחיכה לאוטובוס מתחילתו (נדמה לי שהאוטובוס אמור להיות מטפורה), מתחיל לצרוח שוב ושוב את השורה שהעניקה לסרט את שמו כשהוא מגיע סוף כל סוף. מישהו בקהל צעק, "אז תעלה עליו כבר ותעוף מפה!"

כשהאורות נדלקו באולם הענקי, ניגבתי דמעות של צחוק. התחלתי להבין שרג'י מנסה להתחבב עלי בגלל אמא. ולכן שאלתי אם הוא יכול לקנות לי קולה וממתק במזנון. במקום לקחת אותי לדוכן, הוא הכניס יד לכיס, שלף שטר של עשרים דולר ואמר, "תקנה מה שבא לך."

מבחינתי, אמא יכלה להתחתן עם הבחור הזה.

וכך עשיתי את דרכי אל המזנון באולם קולנוע בגודל של המטרופוליטן אופרה. כשכיבו את האורות, חזרתי לאולם מצויד בג'אנק בשווי עשרה דולרים. ואז, בליל שבת, בלב הדאונטאון, Black Gunn, הסרט החדש של ג'ים בראון, התחיל לרצד מבעד לתריס המקרן לעיני הקהל המשולהב שמנה כ־850 שחורים, 800 מהם גברים.

עם יד על הלב, זה היה רגע מכונן בחיי.

בעצם, במידה מסוימת, מאותו רגע אני מקדיש את חיי לצפייה בסרטים ולעשיית סרטים בניסיון לשחזר את חוויית הצפייה בסרט החדש של ג'ים בראון בליל שבת, באולם קולנוע שחור ב־1972. את הדבר הכי קרוב לחוויה הזאת חוויתי שנה קודם לכן, כשצפיתי לראשונה בסרט ג'יימס בונד "יהלומים לנצח", והקהל הבקיא הגיב לכל ציוץ של שון קונרי. ואולי כדאי להוסיף גם את תגובת הקהל לקלינט איסטווד ב"הארי המזוהם".

ובכל זאת... אין מקום להשוואה.

כשג'ים בראון מתיישב אל השולחן, וברוס גלובר (אבא של קריספין) והגנגסטרים הלבנים האחרים מאיימים עליו, וגאן לוחץ על כפתור נסתר ורובה קצוץ קנה נוחת בחיקו... הקהל המלא גברים שחורים הריע באופן שאני בן התשע מעולם לא חוויתי קודם. זאת היתה כנראה החוויה הגברית ביותר שהשתתפתי בה באותה תקופה, כשחייתי עם אם חד־הורית.

כשהסרט נגמר בפריז פריים של ג'ים בראון כגאן, הבחור שישב מאחורי רג'י ואני קראנו בקול, "זה בן זונה קשוח!"4

למרבה הצער, אחרי אותו ערב לא ראיתי עוד את רג'י. עד היום אין לי מושג מה עלה בגורלו. מפעם לפעם שאלתי את אמא, "מה עם רג'י?"

והיא משכה בכתפיים ואמרה, "מסתובב."

1 דינו'ז, מועדון הלילה של דין מרטין, שפניו המחייכות צוירו בניאון בחזית, היה המעוז האחרון של הוליווד הישנה בסטריפ.

2 בפרודיה של מגזין MAD, "הארי המטונף", אחרי שהארי מבחין בסקורפיו מכוון את הרובה מהגג אל ההומו, הוא עוצר את ההומו.

3 הראשון נקרא בתרגום חופשי "דאק, איזה פראייר!" והשני "שתי פרדות תמורת האחות שרה" [הערת המתרגמת].

4 ולא, Black Gunn לא עמד במבחן הזמן. אבל הרובה קצוץ הקנה מתחת לשולחן עדיין מגניב, וג'ים בראון הוא עדיין "בן זונה קשוח".