מטפחת ומקטרת

מרתה

עיניה שוטטו בין דפי העיתון ואפה אנפף מריח הדפוס שטרם התנדף. היא ריחפה בין הכותרות בהיסח הדעת כדי להגיע לדף התשבצים החביב עליה. היה זה חלק מהריטואל הקבוע של הבוקר: צחצוח שיניים, ארוחת בוקר, קפה ותשבץ שלפעמים נאלצה לסיים בשירותים לפני שתצא אל היום. אבל באותו בוקר משהו השתבש. היא חלפה על עמוד מודעות האבל הממוסגרות בשחור כשעיניה צדו צירוף אותיות מוכר. עיניה ננעצו בכיתוב, גרונה נשנק ובקושי הצליחה לבלוע את הרוק שהצטבר בפיה. היא בדקה אות אות, לוודא שאינה מדמיינת.

מול עיניה ריצדו האותיות בשחור על גבי לבן 'מרתה קושטני ז"ל.'

היא צבטה את זרועה. מישהו חמד לצון? יש עוד מישהי שנושאת את שמה? מרתה קושטאני יש רק אחת. זאת היא והיא חיה וקיימת, עדיין לא מלאו לה שישים, זה עתה פרשה מהוראה, סוף סוף יש לה זמן להשקיע בציור, ופתאום מודיעים בצער על מותה בטרם עת? מי זו המרתה קושטני הזו? מעולם לא שמעה על משפחת קושטאני בנוסף על בני ביתה, בירושלים ובכלל. אפילו בספר טלפונים הישן הופיעו רק הוריה כי אחותה הגדולה דניאלה החליפה לשם משפחתו של בן זוגה. מרתה קושטאני זה צירוף נדיר. אמנם שמה קושטאני עם אלף והשם במודעה הוא קושטני. אך בכל זאת זהו שם זהה לשמה שלה. היא ישבה דוממת תוהה ובוהה במודעה. בתחתית המודעה צוין מועד ההלוויה בהר המנוחות בירושלים, בגבעת שאול. לאחר שחזרה וקראה את המודעה שוב ושוב והבינה שמדובר באישה בעלת משפחה אם וסבתא כמוה. מי זו יכולה להיות? אב המשפחה אינו מופיע בין האבלים, וזה אומר שהמנוחה הינה אלמנה כמוה. אולי יש לה קרובת משפחה שלא שמעה על אודותיה מעולם? ואולי זה שם בעלה של המנוחה? יש לה קרוב משפחה שלא ידעה על קיומו ואפילו הוריה לא הכירו? אביה שימר את השם קושטאני, שמקורו בתקופת קוסטנטינופול שכונתה קושטא ותמיד הצטער שלא נולד לו בן שישמר את שם משפחתם.

היא שפשפה בעצבנות את ירכיה הרועדות. מודעה זו עלולה לתעתע באנשים מעברה, אנשים שהכירו אותה בשם זה לפני שהוסיפה את שם בעלה לשמה המקורי. לא היה לה ספק שמכרים שייתקלו במודעה יחשבו שהיא זאת שמתה.

היא רכנה אל אדן החלון כשאצבעותיה מחככות את אמותיה השלובות. עלי עץ הזית נעו קלות וענפי דקל הקוקוס הנהנו קלות כמנחמים אותה על מותה. צלצול טלפון הפר את השקט, אך היא לא שעתה לצליל שלא רצה להרפות. חזרה והביטה במודעה והפנתה עיניה אל הקיר לשעון המטוטלת. מועד ההלוויה עוד כרבע שעה. סקרנותה גברה מרגע לרגע והרעיון הבשיל במוחה. היא תלך להלוויה לראות במו עיניה את ההלוויה והמלווים. הלוויה היא אחד האירועים הבודדים אליהם מגיעים ללא הזמנה. איש לא בודק את המשתתפים ואין שואלים על מהות הקרבה. גם לבית האבלים אין רשימת מוזמנים. אם יהיה לה אומץ תבקר בביתם ואולי תגלה משפחה. מרתה ליקקה שפתיה ובת צחוק הופיעה בפיה. היא תראה בעצמה מי מלווה את אותה אישה שנושאת את שמה הנדיר, מרתה קושטני בלי אלף, ומי ממכריה ימצא לנכון ללוות אותה בדרכה האחרונה. בן רגע חבשה כובע רחב שוליים והרכיבה משקפי שמש שמחובר להן אפון המגן מפני קרני השמש.

הטלפון המשיך לצלצל אך היא לא השיבה. יצאה במהרה מדירתה בבית הכרם ושמה פעמיה לרחוב הראשי, הושיטה ידה למונית שנקרה בדרכה מיד כשיצאה לכביש. תודה לאל שמצאה מונית כל כך מהר. "אני ממש באיחור," אמרה והתיישבה בספסל האחורי. "לבית העלמין," אמרה בקול נמרץ. הנהג הביט בה מעבר למראה, בחן את פניה הרציניות, הפנה אליה ראשו ושאל בקול מעושן שהפיץ ריח ניקוטין, "של מי ההלוויה?" שלי, גיחכה לעצמה, "אה, של חברה," ענתה בנימוס מאופק.

"משתתף בצערך," אמר והחל להילחם באילוצי עומס התנועה. הוא הבין שעליו לעשות ככל יכולתו כדי שתגיע בזמן ולכן נסע במהירות בין סמטאות ורחובות צרים. ממכשיר הקשר שבמכונית נשמע קולם של נהגי מוניות המודיעים על מיקומם, אך הוא ביטל אותם בהינף יד ולא השיב לקריאות והתרכז בנסיעה ובשעון.

"אנחנו נגיע בזמן. אל תדאגי," אמר בניסיון להפיג את תחושת המתח במונית. הוא השתחל בין המכוניות שעמדו בצדדים והגיע לכניסה לבית העלמין מהר מכפי שחשבה. היא נתנה לנהג שטר ומבלי להמתין לעודף נבלעה בקהל בקלילות.

 

סביבה הבחינה בכובעים, משקפיים כהים, פנים נפולות וסקרנים מצותתים למלווים האחרים. רוח רפאים נשבה במקום, ולרגע חשבה שהיא בחלום. מה אני עושה פה? שאלה את עצמה וניסתה להתעשת כדי שתוכל להמשיך במשימה המשעשעת של הרואה ואינה נראית.

לעיניה התגלתה תהלוכת אנשים שהובילו את המתה, מגוננים עליה בשמשייה מפני קרני השמש הלוהטות. הגופה טרם נטמנה, נשמה מרתה לרווחה. אנשים המשיכו להגיע ולהתקבץ סביב הבור שעמד מוכן לקלוט את האלמונית שנושאת את שמה. היה מי שהגיע על מנת לכבד את המת ומשפחתו והיה מי שבא לקיים מצווה, והיו גם כאלה שבאו כדי להיראות או לפגוש אנשים או אולי לוודא שאכן היא מתה. והיא באה מתוך מה? מעשה קונדס? סקרנות גרידה? לא ידעה להגדיר לעצמה מה באמת הוביל אותה לשם, למעט הרצון לדעת מי משפחתה של נושאת שמה הנדיר, וכבדרך אגב לראות מי האנשים שחשבו שהיא המתה, ובאו ללוות אותה.

היא גיחכה למראה מלבושם הרב שכבתי של הדתיים שבלט בחריגותו. לצידם עמדו חילונים בלבוש מינימלי, צעירים, מבוגרים זקנים וטף. פסעה לאיטה בין האבלים רכונת ראש, זקורת אוזניים ופעורת עיניים מאחורי משקפי השמש הגדולים ושולי הכובע המסתיר חלק נכבד מפניה. עטויה בלבוש חסוד, צעדה ביראה ולא ידעה מה היא מחפשת. מדי פעם בחנו עיניה את הנעליים המהלכות סביבה מחשש שתמעד ותיתקל במי שיזהה אותה, ואוזניה ניסו לצותת לדברי המלווים שהיו בקרבתה.

"לא ראיתי אותה הרבה שנים, מעניין ממה נפטרה."

"מסכנה, נורא סבלה, בסוף הילדים היו ליד המיטה שלה."

"משונה," אמרה קשישה שפניה מוכרות מהעבר הרחוק. צבועה בלונד בהיר. עיניה הכחולות היו שקועות בארובותיהן וקולה צלצל מוכר, אך מרתה לא ידעה לאיזו תקופה ולאיזה מקום לשייך אותה.

"ראיתי אותה ברחוב הולכת בצעדים מהירים, נראית כפי שזכרתי אותה, חיונית ויפה. חבל שלא הספקתי לדבר איתה, לשאול על אימה." מרתה הרימה עיניה ונזכרה שזו הייתה האחות בקופת חולים שהזדקנה לבלי הכר. בזמנו הייתה בקשר ידידותי עם אימה. אישה משעשעת, מה פתאום באה ללוויה שלי? אולי רצתה להוכיח שהגיל לא קובע?

לידה עמד זוג צעיר שהבעה ריקה על פניו. מבטם העיד שאינם יודעים מה הם עושים בין הקהל האבל. ספק משועממים ספק בהלם. ידיהם אוחזות זו בזו עד שהבחורה שחררה את ידה מידו וחיטטה באוזן, והבחור חפר בנחירו וכדרר את הגודש שהוציא מאפו. סקרנותה לגביהם גברה. היא התקרבה כדי לשמוע פיסת מידע על זהותם. העלמה בעלת עיני הצפרדע הבולטות הכחולות, חזרה לאחוז ביד בן זוגה הגוץ, הניחה ראשה על כתפו ונאנחה,"רוצה ללכת? ראו שהגענו," שאל וקבע, "כן, בוא נזוז."

"סליחה, את האחות שטיפלה במרתה?" מרתה הסבה ראשה לבלונדינית צבועת עיניים, שהצבע נמרח סביב עיניה ונתמזג עם הסומק שמרחה בלחייה. ואם לא די בכך, שפתיה הצבועות באדום עז שיוו לה מראה ליצני.

"כן, טיפלתי בה בחודש האחרון. הייתה אישה נחמדה," אמרה ומשכה את בן זוגה לכיוון היציאה.

"טוב שאמרת על המרשעת הזאת שהייתה נחמדה, כמעט פרצתי בצחוק." גיחך. האחות הביטה סביבה וצבטה את כף ידו כדי שישתוק. מרתה חשה בחדרי ליבה המתכווצים ונצמדים זה לזה. אני מרשעת? הביטה בהם מתרחקים מהמקום, איך אפשר לבוא להלוויה ולהשמיץ את המת? נבוכה המשיכה לסקור את הסובבים ולזקור אוזניה.

"הייתי בשוק כשראיתי את המודעה, איך זה יכול להיות? אישה כל כך ויטלית."

"בשנה האחרונה לא הייתה כמו שראינו אותה בהרצאה."

מרתה הציצה אל הדוברות. על מי הן מדברות, עליי או עליה? היו בהרצאות שלי? המשיכה להתקדם ביניהם דרוכה וקשובה. מכל המשפטים ששמעה וחלקי הדברים למדה שצדקה כשהניחה שתמצא מכרים רחוקים שקראו את המודעה והבינו שהיא הנפטרת. מהדברים ששמעה הבינה שהמנוחה הייתה חולה זמן קצר ונפטרה ממחלה קשה, וכן למדה שנראתה לאחרונה במלוא חיוניותה ברחוב. בין פסיעה לפסיעה הופיעו בדרכה מספר דמויות מוכרות. פה ושם התגלו פנים מוכרות מהשכונה, מבית הספר בו עבדה בעבר, אך רוב האנשים לא היו קשורים אליה.

"מה שלום בעלך? בפעם האחרונה שנפגשנו אמרת שהמצב לא טוב." מרתה סובבה פניה אל הדוברת, קשישה מטופחת. "טוב שאת נזכרת לשאול," צייצה האחרונה והפנתה פניה אל כיוון טקס הקבורה. בטח כבר מת, גיחכה מרתה לעצמה.

"סליחה, אלך לנחם את הילדים."

"את לא יודעת שאין מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו?" סיננה השנייה.

 

שיער אדמוני בוהק בלט לפתע בקהל. עיני מרתה צומצמו כגרעיני חמנייה קטנים בניסיון להתמקד בפנים של הגברת ומיד נפערו. לסתותיה נפלו והתאבנו וגופה התקשה כגופה של אשת לוט. השיער הכתום, האף הארוך הסולד של האחת והיחידה. רותי, חברת הנפש לשעבר, זו שבגדה בה. רותי הסקסית כינו אותה, אבל עכשיו נראתה יותר כמו שק ולא סקס. היא משכה את שולי כובעה קדימה והתמקדה בשערותיה הצבועות שדמו לשערה הטבעי כפי שזכרה אותו. וואו. היא התנשמה עמוקות עד שחשה בסרעפת הנדחפת מעלה ודוחפת את הצלעות, אוחזת בחוזקה בכובעה מפני הרוח. אוי, רותי, לך לא פיללתי, מלמלה לעצמה ומיקדה מבטה לוודא שאכן זו רותי שאותה לא ראתה כבר עשרות שנים. רותי שהייתה החברה הכי קרובה אליה ואל סודותיה, חברה אהובה ויקרה, נפש תאומה דומה לה ושונה ממנה כאחד. די היה במבט אחד ביניהן כדי לקרוא זו את מחשבותיה של זו. לו ראתה אותה ברגע סוריאליסטי שכזה, הייתה נופלת על הרצפה לתוך שלולית שתן. הן היו ישות אחת עד היום הנורא שבו גילתה שרותי ניסתה להפריד ולסכסך בינה לבין אלכס אהובה דאז.

"הוא לא מתאים לך. פוזל אל אחרות, הוא לא שווה אותך, את יכולה להשיג גבר הרבה יותר שווה," הדהדו במוחה המילים שלא הרפו ממנה שנים, ובתמימותה האמינה להן.

"את לא רואה שהחברה שלך מקנאה בך? תפסיקי להיות מליצת יושר שלה."

"אולי אתה מקנא בחברות שלי איתה, אלכס."

"כן? החברה הכי טובה שלך ניסתה לפתות אותי כשהיית חולה."

זה היה הקש ששבר את גב הגמל, הפריד ביניהן. באותו יום השמיים נפלו על ראשה. לא יכלה לשאת את הבגידה חברתה הטובה טימאה את ברית הדמים ביניהן. זה היה טקס שהמציאה כדי להבטיח את הנאמנות ביניהן, במהלכו כל אחת מהן דקרה אצבע ואז הצמידו את אצבעותיהן הזבות דם זו לזו וחתמו על חברותן לנצח. אבל הקנאה השתלטה על שכלה של רותי והיא לא התגברה על יצרה וניסתה לפתות את אלכס. באותו יום ארור הלכה מרתה לביתה של רותי והוכיחה אותה על מעשיה, על שפלותה, על הכיעור במעשיה הרבים ופתחה תיבת פנדורה ששיתקה את רותי. היא לא שעתה להצטדקויותיה וניתקה את הקשר עימה לעד. ההטחות שהטיחה בפני רותי הדהדו וליוו אותה שנים רבות ונקפו את מצפונה. "הקנאה אכלה כל חלקה בך, הוא פוזל לאחרות? את, אחותי, פזלת אל אהוב ליבי, לא יעזור לך כלום, גם אם תגידי שאת משוגעת כמו אימך, גם אם תגידי שחשבת שהוא מעוניין בך, גם אם תגידי שרצית לבחון אותו, כלום לא יעזור לך. טפלי בעצמך! תפסיקי להשוויץ בשדיים הגדולים שלך וחפשי מישהי אחרת לבכות לה בכל פעם שאת רבה עם אימך המסכנה." מעולם לא דיברה כך עם איש. גם ברגעים הקשים, כשנפרדה מאלכס והייתה זקוקה לה, עמדתה לא התרככה. בניגוד לאופייה הסלחן לא יכלה למחול לה. שנים רבות לא ניסתה ליצור עימה קשר, חשה געגועים בסתר ליבה אך לא העזה לחפשה. אמנם לא תלתה בה את האשם על פרידתה מאלכס, אך לא הייתה מסוגלת לקבל חוסר נאמנות. אז שנים רבות לא נפגשו, ולא נתקלו אפילו לא באקראי. ועכשיו היא ניצבת בהלוויה שלה!

היא עקבה במבטה באופן הנחוש שאליו הלכה רותי עד שהגיעה אל גבר כסוף שיער ותמיר שראשו נישא מעל הראשים שסבבו אותו. כשהגיעה סמוך אליו נגעה בידו. זה הוא! נשמתה נעתקה כשניסתה לבלום צעקה. היא מיהרה לשלוף מתיקה את בקבוק המים, הרטיבה מעט את כף ידה, טופפה על הצוואר והחזה ולגמה מעט כדי להרטיב את פיה שיבש מן המאמץ לייצב את גופה. הגבר כסוף השיער התנער כמופתע מהמפגש והביט בג'ינג'ית. גבותיו התרוממו מעל משקפי השמש שהרכיב והוא הניד ראשו בהבעת צער. רותי נצמדה אליו ואמרה משהו, אך הוא רק הניד ראשו והביט לכיוון הנפטרת.

מרתה התקרבה אליהם. המתח בגופה ובנשמתה גבר, גוש קטן, חסם את גרונה ובקושי בלעה את הרוק.

הגבר החזיק בפיו מקטרת ועשן קל היתמר והתמזג באוויר. ניחוחו היה מוכר לה. הוא לא שינה ממנהגו. זה היה אלכס. משקפי השמש שכיסו את עיניו לא הסתירו את העצב שניכר על פניו. פיו החתום ופניו הקודרים פנו לרותי באותה הבעה מיוסרת שזכרה כשנפרדה ממנו בפגישתם האחרונה. כפות ידיה נמלאו זיעה, היא קינחה אותן בשמלתה והביטה אליו בחיפוש אחר גברת נוספת. עדיין נאה, בדיוק כפי שדמיינה את התבגרותו שנים כה רבות. שוב לגמה מהבקבוק. המים כבר לא היו צוננים אך גופה הצטמרר. היא חששה שיראה את המתה מהלכת בין הקהל ויוכה בהלם מצניחת לחייה ועפעפיה. למרות החשש פסעה פסיעות אחדות כדי שתוכל לשמוע אותם.

"אני מתה מרעב," נשמע קול עבה של אישה מאחורי גבה.

"נלך לאכול אחר כך?"

"איך את יכולה לחשוב על אוכל עכשיו?" לחשה מי שעמדה לצד הקול העבה.

 

מרתה ניסתה להתנתק מהסובבים ולהתרכז ברותי ואלכס. היא סקרה את אצבעותיה של רותי מנסה לדלות אינפורמציה לגבי נישואים. רותי לא ענדה שום טבעת. גרושה? ואולי לא נישאה מעולם?

"מעניין שמרתה שמרה על שם משפחתה הקודם," אמרה רותי בלחש ואלכס ענה לה בשקט, "תמיד הייתה קנאית לשם משפחתה. יכול להיות שהתגרשה וחזרה לשמה המקורי."

"אתה עוד מחזיק בפייפ שהיא קנתה לך. תמיד אמרה שהפייפ מעצב את אישיותך."

אלכס קפץ שפתיו והמהם.

"כל השנים אתה מעשן מקטרת?"

"רק לאחרונה חזרתי למקטרת. הרבה זמן לא הייתה בשימוש. אולי מרתה תריח את הטבק ותקום לתחייה," גיחך והפנה מבטו ממנה.

"ציונה, מה שלומך? לא ראיתי אותך מאז שיצאת לפנסיה," נשמע קול שהפר את הלחשושים.

"נכון, מצאנו מקום להיפגש. תתקשרי, נקבע לנו בראנץ'. גם אני פרשתי."

"באמת? ומה את עושה?"

"חיים משוגעים. כשניפגש אספר לך."

גם אני עושה חיים משוגעים, חייכה לעצמה, הולכת להלוויה של עצמי.

בכי קל נשמע מבין האנשים שעמדו סמוך לקבר. האיש שעמד סמוך לראש הגופה לקח את המיקרופון, קירב את פיו ולחש, "סליחה אימא," גמע מים מהבקבוק שהחזיק, ניגב באצבעו לחלוחית מתחת למשקפיים והמשיך בקול מתגבר, "סליחה שהתרחקתי בשנים האחרונות. סליחה שלא שיתפתי אותך במה שקורה בחיי. לעיתים רציתי לחסוך ממך צער, לעיתים חששתי שתחקרי אותי יותר מדי או תשפטי אותי, או תייעצי לי ולפעמים סתם ללא סיבה הגיונית. היום אני מבין את ההחמצה הגדולה. כולם אהבו אותך, את האופן בו ידעת להקשיב, והיה להם חשוב לשמוע את תגובותייך. אפילו חבריי באו אליי כדי לדבר איתך. לצערי לא ניצלתי את חוכמת החיים שלך. רציתי לעשות את הטעויות שלי בעצמי. רק בערוב ימייך," נסדק קולו, "ניסיתי לסגור פערים ואת ניסית להקשיב ולהגיב, ולמזלי, שימחתי אותך בהישגיי בימים האחרונים." הוא הביט בגופה שלפניו, שתה מעט והמשיך בקול חנוק, "תמיד אהבתי אותך והערכתי אותך, וקיוויתי שבליבך ידעת זאת. אזכור את עצותייך שהוכיחו עצמן. תמיד צדקת, אך פעמים הבנתי זאת רק בדיעבד," נשא עיניו לקהל בחיוך מבויש, "אימא, אני שמח שימייך האחרונים, הכואבים והקשים מנשוא הסתיימו ונגאלת מייסורייך. תחסרי לנו," גרונו נצרד ולא יסף. הקהל הביט בו ושתק.

"הוא בכלל לא דומה למרתה," לחשה רותי לאוזנו של אלכס ומרתה חשה את גרונה המתכווץ. קשה היה לה לשמוע את רותי לוחשת לאוזנו של אלכס בקרבה יתרה.

לאחר דקות ארוכות אחותו הצעירה לקחה את המיקרופון. "אימא," אמרה בקול חנוק. "אני לא מסוגלת, סליחה," העבירה את המיקרופון שוב לאחיה. גברת מבוגרת חיבקה אותה וליטפה את שערה, לקחה ממנה את המיקרופון, כדי שתוכל לקרוא מהדף שהכינה. מרתה הרכינה ראשה והקשיבה בלב הולם. "מרתוש, אחותי הקטנה. קשה לי. אני לא מאמינה. אחותי יקירתי. היום איבדתי לא רק אחות, אלא גם את חברתי הטובה ביותר. את היית המוצלחת מבין שתינו, היפה, הרחומה והחכמה. היית תמיד עניינית, תכליתית, עקשנית ורצינית וגם צוחקת ומצחיקה. למרות זאת היה קשה להבחין אצלך ברגעי אושר. מעולם לא הצלחתי לפענח את צפונות ליבך ולבסוף לקחת את סודך עימך."

זאת בדיוק אני, חשה מרתה צביטה חדה בליבה.

"מרתי אהובה שלי. תמיד השגת אותי, למרות שהיית צעירה ממני, וחיכית לי שאגיע אלייך. גם עכשיו השגת אותי, אבל דאגת לומר לי לפני מותך שהפעם לא תחכי. קחי את הזמן, אל תמהרי, אמרת לי..." גרונה ניחר ובחור צעיר מיהר להגיש לה בקבוק מים. היא ביקשה סליחה והעבירה את המיקרופון.

אין כאן בעל או אבא, תהתה מרתה ועיסתה את זרועותיה שהצטמררו. את אותן מילים יכלה לומר עליה אחותה הבכורה, שנישאה צעירה ומרבית חייה גרה עם משפחתה בקנדה, בוונקובר הרחוקה כל כך. ההספד כמו נכתב על אודותיה מילה במילה. היא הביטה במהלך ההספד לעבר רותי ואלכס המהנהנים וחשבה בסיפוק שלפחות הם חושבים עליה דברים טובים.

"איך קוראים לאחותה? שכחתי."

"דניאלה," אמרה רותי כמו הדבר מובן מאליו. אלכס הביט בה מבויש מהזיכרון שאבד לרגע. "אחותה השתנתה." נשמע מאחורי גבה קול נשי צרוד. מרתה סובבה בזהירות את ראשה הרכון מבעד לנקבים שבשולי כובעה, והבחינה בגברת זקנה, עבת בשר ועסיסית שמפלי סנטרה הכפול השתפלו מעל צווארה והעלימו אותו. היא זיהתה את בעלת המכולת השכונתית של ילדותה. היא פגשה בה באחת ההרצאות שהעבירה לפני מספר שנים. אז ניגשה אליה, החמיאה על הרצאתה שעסקה באומנות מודרנית והזכירה את אימה שהייתה לקוחה נאמנה עד מותה במכולת. מרתה סובבה את ראשה בבהלה פן תזהה אותה.

אחרי האחות ניגש לרמקול גבר מזוקן כבן שישים ויותר, שערו השחור בעל סיבי הכסף המתולתלים נפל על כתפיו. הוא הניד ראשו לעבר בני המשפחה והביט בקהל בחשיבות רבה, כמו היה האדם הקרוב ביותר למנוחה. אחר כך פתח בנאום חוצב לבבות על אישיותה של מרתה המיוחדת בדורה, על חוכמתה ובינתה שלא תסולא בפז, על יופייה הפנימי והחיצוני ועל האובדן הגדול של חייו. עיניו ננעצו בזווית אחת כמפנה דבריו לאישיות מסוימת. שנים רבות מרתוש ואני היינו חברים בלב ובנפש."

"זין, חברים בלב ובנפש." מרתה שמעה קול רוטן מאחורי גבה.

"מרתה נהגה לשתף אותי בשמחות, צער ודילמות, היה לי הכבוד להיות לצידה."

"לצידה או מעליה?" שמעה שוב את הקול הרוטן, אך לא העזה להביט לאחור.

"עשרים וחמש שנים עבדנו יד ביד. השיתוף בינינו הניב פרויקטים מוצלחים. דווקא עתה כשאת קרובה לפרישה לנוח וליהנות מהצד האחר של החיים, לא יכולת למחלה שניסית למגר בכל הכוח. אהבתי אותך כמו אחות. מרתה, את תחסרי לי מאוד," ייבב והתרחק מהרמקול.

"אחות אלק," הפעם היה זה קול נשי שצחקוקים מאופקים סבבו אותו.

מרתה הביטה סביבה בגיחוך, לרגע דמיינה עצמה מתקרבת למיקרופון ואומרת, למקרה שחלקכם התבלבל, גם אני מרתה קושטאני, אך כפות רגליה היו נעוצות באדמה כבמסמרות, שפתיה ולסתותיה קפוצות מאופקות. היא ידעה שאסור להפוך את הרגע הקשה והעצוב הזה לבדיחה, ולכן המשיכה לעקוב אחרי הדמויות השונות שהרגישו צורך לומר מספר מילים בשבחה של מרתה. רובם סיפרו על פועלה ותרומתה לחברה, על התנדבותה ונדיבותה, על נאמנותה ועל טוב ליבה, ועוד ועוד דברים שאומרים על המת לאחר לכתו. היו חברות שהציגו עצמן כחברות הטובות ביותר והקרובות ביותר ולא חסכו בחוויות משותפות ששפעו חלב ודבש. מחברה לחברה החברות הלכה והתחזקה, כמו הייתה תחרות סמויה בין הסופדות.

"ממש צדיקה!" לחשה גברת גוצה בציניות.

"בטח גם אותי יספידו כך," גיחכה נשמה טובה אחרת.

מרתה לכסנה מבטה אל אלכס ורותי שעמדו זקופים ודוממים. עיניה צדו את התיק שרותי אחזה, תיק עור שלא ראתה כמותו, בגוני החום כתום. טלאים מחוברים עם משחק צבעי שלכת, כפי שכינתה אותם. לא היה לה ספק שרותי עיצבה ותפרה אותו בעצמה. לילות שלמים ישבו יחד כשתפרה או סרגה תיקים ופטפטו עד אמצע הלילה. תמיד נהגה לשלוף מארגז המצעים של המיטה שלה בדים שונים ומשונים בכל צבעי הקשת ופיסות עור בצבעי שלכת. עם הזמן התמכרה לדבר וגררה את מרתה לשמש לה לחברה והשראה בלילות ארוכים, וכשראתה את עיניה נעצמות הייתה מבקשת ממנה ייעוץ ומחמיאה לה, "את היוצרת האמיתית, אני רק מבצעת," או מבקשת ממנה לשרטט לה דוגמה חדשה שתמיד אהבה לשנות. תמיד עבדה במרץ, מקללת קללה עסיסית כשנדקרה וממשיכה לעבוד על לגימור המושלם. לילה אחד נדקרה עמוק באצבע ומרתה מיהרה להגיש לה גזיר בד. אחר כך היא ניקדה את הבד האפור המוכתם בנקודות אדומות ושילבה אותו לאחד התיקים. כששאלו אותה מדוע התיק יקר מאחרים אמרה "את התיק הזה תפרתי בדם אצבעותיי," וסימנה למרתה שלא תצחק. מרתה גם התלוותה אליה לבעלי חנויות תיקים שבהן הציגה את מרכולתה, והתפעלה מכושר השכנוע שלה ומלשונה המצוחצחת שבעזרתה הצליחה לקבל מחיר טוב עבור עבודתיה.

במשך שנים נהגה מרתה ללכת עם תיק העור שקיבלה מתנה מרותי ליום הולדתה השמונה עשר. התיק לא התרפט ולאחרונה החלה לשאת אותו שוב. מזל שלא באתי עם התיק, רותי בעלת עיני הנץ הייתה מזהה אותו.

"הי, מה את עושה פה?" שאלה בחורה צעירה בעלת צמה ארוכה את קצוצת השיער שלצידה ומרתה נבהלה לרגע.

"מה שאת עושה פה," אמרה קצוצת השיער והתקדמה הלאה, לעבר חבריה המיתולוגים. "אחותה נורא השתנתה," לחשה רותי, "לא הייתי מזהה אותה, צבעה לבלונד, היא הייתה יותר מבוגרת ממרתה, ופתאום היא נראית טוב, משהו כאן לא מסתדר לי."

"אולי גם מרתה נראתה טוב יותר," לחש אלכס.

"ולא ידעתי שמרתה עסקה בפילנתרופיה."

אלכס הניד ראשו מצד לצד ואמר שאינו מתפלא, "לא סתם שמה מרתה."

מרתה הקדושה כמו אחות של מריה הקדושה. מרתה גיחכה לעצמה, כך נהג לומר לה. רותי לא יכולה לזכור את אחותי שנישאה צעירה לגרמני וביחד ירדו לקנדה, ואלכס פגש אותה פעם אחת.

אלכס הביט למרחק, פניו נראו עצובים, עמד כמו פסל יווני, לא נע ולא זע. מה הוא מרגיש? מה עובר לו בראש? הביטה בהם ונמלאה מרירות ובושה.

קולות בכי וצחוק נשמעו מהקהל שהגיב על אמירות המספידים. רוח קלה הניעה את הברושים מצד לצד כמו היו מתפללים למנוחת המנוחה בגן עדן. גבר ואישה עמדו בצד והתייפחו באיפוק. מרתה הביטה בעצב בנכד כבן עשר, האוחז כפי הנראה ביד אביו. גם נכדיי דואגים לי באופן מוגזם וחושבים שצריך לשמור עליי לאחר מות רמי.

צלילי גיטרה נשמעו לפתע ובחור צעיר הציג עצמו כאחיין תוך שהוא פורט על המיתרים. הוא דיבר על הדודה המופלאה, הקשובה והמתחשבת. דיבר וליווה עצמו בנגינה עצובה. לבסוף הקדיש לה שיר על אנשים טובים באמצע הדרך. בקול עמוק שהצטרד לקראת סיום הרכין ראשו ופינה את המקום לאיש שעמד לצידו.

מרתה הרימה ראשה והביטה לעבר פניו המוריקות של אלכס. רותי כבר לא עמדה לצידו. היא הסתכלה סביבה ולפתע ראתה אותה מדברת עם הבן שעיוות שפתיו כלא מבין מי היא ומהיכן נחתה עליו. הבן היטה אוזנו להקשיב לה ומחוסר ברירה הביע הסכמה לבקשתה. הוא הגיש לה את המיקרופון והתרחק מספר צעדים.

"שמי רותי," אמרה והרכינה עיניה לעבר הגופה, "מרתה יקרה מכול," קולה נשמע ברור וגבוה. הדיבור שלה היה קולח מבלי לקרוא מנייר, "שנים רבות לא התראינו. היינו החברות הכי טובות, ממש הכי טובות," שתקה דקה ארוכה, "סליחה, אני מתרגשת, בכל תקופת הלימודים והשירות הצבאי שעשינו באותו בסיס כמו שאומרים אכלנו מאותו מסטינג, מאותו מסטינג," צחקה בקול, "אך מאוחר יותר החיים הפרידו בינינו לתמיד, סליחה, אני קצת מבולבלת. הרבה זמן אני חשה געגועים לחברות התמימה, נטולת האינטרסים שהייתה בינינו. לצחוקים, צחקנו המון, נכון, מרתה?" הביטה לתלולית האדמה, "התגעגעתי לקלות שבה לקחת את החיים," קלות שלקחתי את החיים? גיחכה לעצמה מרתה, "לא פעם חיפשתי את שמך בספר הטלפונים ולא מצאתי, אבל בעיתון הבוקר ראיתי את המסגרת השחורה סביב שמך ועיניי חשכו. שמעתי את הדברים שנאמרו כאן והבנתי שנשארת אותה מרתה שהכרתי בילדותנו ובנעורינו. מרתה החכמה, טובת הלב, הנאמנה והיפה. תמיד ידעת להתגבר על משברים, לעקוף אותם ולצאת מחוזקת, לא פעם ברגעי מצוקה, במשברים שעברתי והיו הרבה משברים, חשבתי איך היית מגיבה למצבים האלה, ניסיתי להיכנס לראש החכם והקליל שלך והתחזקתי. לצערי המחלה הכריעה אותך. אוי, איך לא התאמצתי לחפש אותך, מרתה אהובה שלי, אני מרגישה החמצה גדולה, הפסדתי חברות שלא הרבה זוכים לה."

רחש מוזר נשמע בקהל, לחשושים ותמיהות. מרתה הביטה בה בחמלה, היא באמת קצת מבולבלת, קינחה את דמעותיה בכפות ידיה והלכה לכיוון אלכס. גם במרתה געו געגועים לאותה תקופה ועיניה עצרו את הדמעות שעמדו לפרוץ מעיניה. הטקס הסתיים, הקהל החל להתפזר והיא מיהרה לפלס דרכה החוצה.

"כל כך אהבתי אותה," שמעה קול נשי מאחורי גבה.

"היינו כל כך קרובות. מעולם לא סיפרה לי על החברה הזו, רותי, מעניין."

"גם אני לא שמעתי עליה דבר."

מרתה פסעה מספר צעדים וחזרה לאחור. ליבה הלם בעוז, רצתה לצעוק לעבר אלכס ורותי, הנה אני! מרתה שלכם, אך נמלכה בדעתה והחישה צעדיה ליציאה מבית העלמין.

"כשהיא מחקה מישהו מהחיים שלה, בדרך כלל מאכזבה, לא דיברה עליו יותר," השיב קול נשי נוסף. מרתה לא סובבה פניה לראות מי הדוברות מחשש שמישהו יזהה אותה. בדרכה החוצה קראה בחטף את שמות המתים שעל המצבות ומלמלה לעצמה, גם אתה וגם אתה וגם את, כולכם הייתם אנשים טובים, אצילי נפש ועושי מצוות, כמו שטען ז'אן ז'אק רוסו, כולכם נולדתם טובים, לפני שהתעריתם בחברה ובסביבת חייכם, ועכשיו חזרתם למוטב, אתם שקטים ואינכם מזיקים לאף אחד, ועכשיו הצטרפה אליכם חברה חדשה שנושאת את שמי. יבוא יום שיהיו בבית העלמין הזה שתי מרתה קושטאני, שתי מרתות חסודות ואוהבות אדם. אחת עם אלף ואחת בלי, ומי יבחין? המשיכה למלמל ולגחך לעצמה.

הקהל התפזר והיו מי שמיהרו להקדים את האחרים ולנטול ידיים ולהיטהר במתקן הברז. היא שפכה על ידיה מעט מים מהבקבוק וניגבה בשמלה המגוחכת שלבשה. פתאום שמעה צחוק וולגרי שהיה מוכר לה מבית הוריה, מהשיכון שהתגוררה בילדותה. היא חששה להסתובב, אך היטתה אוזן מנסה לקלוט מי הצוחקת, "כולם בשיכון מתו לפניי, ועכשיו הבת של קושטאני גם מתה לפניי," המשיכה בצחוק הרם, "נשארתי אחרונה." מרתה הניחה יד על שולי הכובע והביטה. גברת פישלר הבלונדינית דווקא הייתה דומה לעצמה וצחוקה שהתגלגל בין קומות חדר המדרגות עדיין זכור לה. לא ייאמן שהיא עוד חיה, היא בטח בת מאה, חסר לי שתזהה אותי עכשיו. היא מיהרה לברוח מהמקום, הושיטה יד למונית שעמדה בצד הכביש והתרחקה מהמקום כל עוד נפשה בה.

***

מחרישים פסעו אלכס ורותי בין קהל המלווים. אוושת העלים התחזקה, ופה ושם נשמעו געיות בכי קלות שהפרו את השקט. רותי הביטה לאחור וראתה שמספר אנשים עוד נותר ליד הקבר, מסרב להיפרד מיקירתם.

"אני לא מאמין שזה אמיתי, חשבתי שאולי..."

"מה אולי?"

אלכס המשיך ללכת ורותי הציצה בצדודיתו. רגש קנאה התעורר בקרבה. היא לא ידעה שרגש זה עדיין קיים בתוכה ולא רצתה לעורר אותו, ולכן ניערה את גופה וגערה בעצמה, אך כשהביטה באלכס הצועד לצידה שב אותו רגש והתעורר בה. היא ידעה שאין לו מילות נחמה משום שהוא בעצמו זקוק להן ולכן, שלא כמנהגה הביטה בו ושתקה. היא לא ידעה מה הסיבה לפרידה שלו ושל מרתה, שכן אחרי הריב הגדול שהיה ביניהן נוצר נתק, ומרתה ואלכס עוד המשיכו זמן רב כזוג. האם דבריה השפיעו על מרתה וחלחלו בתוכה? עכשיו גם השקר הזה נוסף לרגשות האשם שנשאה על כתפיה.

כשהגיעו ליציאה מבית העלמין, אחזה בזרועו ושאלה אם יוכלו לשבת בבית קפה לשוחח. אלכס הניד ראשו לשלילה והרחיק את ידה בעדינות, "לא היום," אמר.

"אתה נוסע חזרה לתל אביב?"

"עברתי לגור בירושלים."

"עם המשפחה?" העזה לשאול.

"בגפי, התאלמנתי."

רותי הביטה בו. שפתותיה התרככו בסיפוק שדחקה עמוק פנימה, "מצטערת לשמוע," אמרה בקול מעט מעושה נטול תחושת צער.

"תני לי את מספר הטלפון שלך, אני אתקשר, כרגע אני רוצה להיות לבד," אמר בנימה מאופקת.

"תרצה ללכת לנחם את המשפחה?" שאלה תוך כתיבת מספר הטלפון שלה על פתק ששלפה מהתיק. אלכס כיווץ עיניו, הניע ראשו אחורה בהבעת דחייה.

"לא!" אמר ללא היסוס, לקח את הפתק, הכניסו לכיס מכנסיו, התרחק מהמקום מבלי להביט בה וצעד לעבר מכוניתו שהמתינה לו בצד הכביש. כשנכנס למכונית לחץ לחיצה מלאה על הגז וזינק קדימה.

רותי הביטה בו תוהה מה היה רע בשאלתה.

*** [1] פילוסוף צרפתי במאה ה-18. תיאר את האדם הטבעי כיצור [חזרה]