מי אני באמת?

ישבתי בחדר העבודה כשהטלפון צילצל.

לא זיהיתי את המספר.

מהצד השני של הקו פנתה אלי בחורה בקול נעים: "מדברים מהמשרד של שרי אריסון. היא קראה את הספר שלך והיתה שמחה להיפגש איתך."

"מה?" שאלתי, מבולבלת, "מה זאת אומרת?"

"שרי תשמח להיפגש איתך. היא נהנתה מהספר."

מסקרן מאוד. ברור שאפגש איתה!

כל מה שידעתי אז על שרי אריסון היה השם שלה, שבבעלותה בנק — שמאז כבר מכרה אותו — שיש לה ארגון שנקרא "מהות החיים", ושחלקת הקבר של אביה סמוכה מאוד לחלקת הקבר של הורי. לאורך השנים, בכל פעם שעלינו לקברם עברתי לידו (האם כבר אז היה סימן לקשר עתידי בינינו?). אה, כן. ושהיא עשירה. בליל שלם של מידע חלקי, שלמען האמת, יצר תמונה מאוד לא מדויקת של מי שהיא, אבל מכיוון שלא הכרתי אותה זה לא הפריע לי.

שבוע אחר כך התקיימה הפגישה במשרדה.

ישבתי על הספה והרגשתי את הלב שלי דופק. לא ידעתי מה אני עושה שם. פחדתי ששרי תבקש ממני לתקשר עם אביה, כי לא תמיד אני מצליחה להתחבר לכל נשמה, אז הייתי לחוצה. בכל זאת שמחתי שאני שם. כבר בדרך לפגישה חשתי התרגשות גדולה שלא יכולתי להבין. חשתי קשר חזק לשרי עוד לפני שפגשתי אותה בכלל. המחשבות התרוצצו לי בראש — טוב, נו, בטח, זו שרי אריסון, היא אישה בעלת השפעה, ברור שאת מתרגשת. אבל היה קול שאמר לי — לא, זו לא הסיבה להתרגשות שלך. ובאמת, אני לא מתרגשת בדרך כלל מדברים כאלה. לא ידעתי מה לחשוב, רק הרגשתי סוג של סערת נפש, אבל סערה נעימה.

שרי קיבלה את פני בחיוך, לבושה היה אלגנטי ומוקפד, אך גם צנוע. היא הושיטה את ידה והזמינה אותי ללא מילים להיכנס ולהתיישב על הספה שבחדרה. מבטי סקר את החדר. האור שחדר מבעד לחלונות הגדולים והצמחייה שבמרפסת יצרו אווירה מיוחדת. מולי עמד שולחן העבודה שלה, ועל הקירות שלידו היו תלויות תמונות משפחתיות. הרגשתי תחושה של רשמיות וביתיות גם יחד. כששרי התיישבה לידי, הרגשתי חיבור חזק שאני לא יכולה לתאר במילים. הרגשתי שיש משהו בקשר הזה שעדיין לא מובן לי ושיתבהר בעתיד. העוצמה והמהירות לא היו דברים שאני רגילה אליהם. אני מאוד אוהבת אנשים, אבל לוקח לי זמן בדרך כלל להתחבר, להרגיש כזאת קרבה לאדם שאני בעצם לא מכירה זה לא דבר שקורה לי בדרך כלל. כעבור זמן התברר לי שגם שרי הרגישה כמוני: "כשנפגשנו בפעם הראשונה זה היה כמו חשמל!" היא אמרה לי, "הרגשתי שעובר על שתינו איזה ריפוי הדדי, משהו לא מוסבר ולא ברור, אבל היה אפשר להרגיש את זה בגוף."

מתברר ששרי לא רצתה בכלל שאתַקשר. היא סיפרה לי איך הגיעה אל הספר שלי, "מכתבים מהעולם הבא": "היינו בנסיעת עסקים לבחון כל מיני פרויקטים, ודירקטור באחת החברות הציבוריות שלי נתן לי ספר במתנה. הודיתי לו, והוא אמר לי, 'שנים את מדברת על דברים, ואני לא קולט על מה את מדברת. אבל מאז שקראתי את הספר הזה, אני מבין אותך קצת יותר.' זה סיקרן אותי, אז הלכתי הביתה והתחלתי לקרוא. סיימתי את הספר ביומיים והתפעלתי מהאופן שבו את מבטאת את הדברים כל כך בפשטות, כל כך בגובה העיניים. אלה דברים שאני יודעת מאז ומעולם, אבל אצלך הם בשפה שכל אחד יכול להבין. אמרתי לעצמי שאני חייבת להכיר אותך, אבל לא עשיתי עם זה כלום. בפייסבוק האישי שלי אני מחוברת לתכנים של ארגונים רוחניים בארץ ובחו"ל. ופתאום הופיעה לי פרסומת של הספר שלך! אמרתי: או־קיי, סימן שאני צריכה לזוז — אבל שוב לא עשיתי כלום. רק אחרי שהפרסומות צצו לי עוד פעם או פעמיים, אמרתי: זהו, היקום אומר לי, 'יאללה, שרי, תיצרי קשר,' ואז ביקשתי שיקבעו לנו פגישה."

כשהקשבתי לשרי, הראש שלי קדח מרוב שאלות — מה הדבר הזה שאני מרגישה? מה זה החיבור הזה? לא הייתי ממש עצמי, הרגשתי אנרגיה שלא יכולתי להסביר, הרגשתי שאני משפיעה עליה והיא משפיעה עלי, באותו רגע לא הבנתי למה. רק אחרי דקות ארוכות הסערה בתוכי נרגעה, ויכולתי להיות נוכחת לגמרי בפגישה. זו היתה הראשונה מני רבות, שבהן פשוט ישבנו ודיברנו בכנות ובפתיחות על חיינו, על מה שאנו מאמינות בו. ככל שסיפרה לי על חיי היום־יום שלה, על השקפותיה, על הדרך שלה לחיבור לעצמה ולמי שהיא, כך הרגשתי שיש לה עוד המון מה לתת, ושאני יכולה לקבל ממנה הרבה, אבל לא רק אני — כולם.

הבנתי ששרי היא הרבה יותר מאשת עסקים מצליחה. בזכות העושר שלה היא יכולה לעשות המון דברים בעולם, לפעול בהמון דרכים. היה לי ברור כבר מהמפגש הראשון שהיא מונעת מרצון אמיתי ואותנטי, רצון גדול לשפר את העולם. הרגשתי את הרצון שלה לעזור, את הכאב האמיתי שלה "כשכואב לאנושות".

הייתי מופתעת מאוד, כי הייתי שקועה בדימוי של שרי בראשי. ציפיתי שמישהי כל כך מצליחה כמוה תהיה שונה מאוד ממני, אחרת לא היתה מגיעה למעמד כזה. ציפיתי למצוא אצלה שאיפה עזה להצליח, רצון במעמד, אולי כוחנות. אבל לא ראיתי שום דבר מהדברים האלה.

יותר מכך, תוך כדי השיחות שלנו גיליתי עוד ועוד דברים על המסע המופלא שלה למצוא את עצמה, לחפש את הדרך. הבנתי שהיכולת שלה לדבר על דברים בגובה העיניים, מתוך הניסיון האישי, לא מתוך התנשאות, כפי שחשבתי שמישהי במעמדה תעשה, מרגשת אותי.

כבר מאותו מפגש הרגשתי, בלי להבין למה, שנכתוב ספר יחד, גם שרי הרגישה כך, אבל לשתינו לא היה מושג על מה יהיה הספר. התרוצצו בראשי המון שאלות, ועבר זמן רב עד שהדברים התבהרו וקיבלתי תשובות.

אבל כבר אז הבנתי שהקשר בינינו אינו מקרי. לשמחתי, גם שרי הרגישה ככה: "היום ברור לגמרי שהשליחות היא הדדית. שתינו גדלות, מתפתחות, מבינות יותר ועוזרות אחת לשנייה לממש כל אחת בדרכה את ייעוד נשמתה." אני יודעת שיש לה שליחות ענקית בעולם, ואני מרגישה שהיא דומה לשליחות שלי, לשתף בידע ובניסיון חיים ולעזור לכולנו להעז להיות מי שאנחנו באמת.

כשישבתי על הספה אצלה במשרד המואר והנעים כל כך, ראיתי את האדם שהיא, את כל תמונות המשפחה על הקיר והכוננית בצד אחד של החדר, את המקום לדיונים ולשיחות בצדו השני של החדר. הרגשתי ששרי מורכבת מכל כך הרבה דברים, ושהיא הצליחה להגיע לשלום בין כל החלקים. עניין אותי מאוד לשמוע ולהבין איך הצליחה, מה היתה הדרך ומהן התובנות שלה מההתנסויות בחייה.

היה לי חשוב להבין את דרכה כי הרגשתי שטמונה בה מתנה ענקית, עבורי ועבור כולנו. להבין מה מניע אותה ואיך היא פועלת, כי אלו הדברים שהביאו אותה להצלחות כל כך גדולות, ואני מאמינה שהם יכולים להביא לשם גם אותנו. ואני לא מדברת רק על הצלחה חומרית. אני מדברת על השקט הנפשי שהיא הגיעה אליו, על השלום הפנימי שהיא נמצאת בו, על הנועם שיש בה. יום בהיר אחד, בזמן שסיפרה לי משהו מתוך עולמה, הבנתי שזה מה שקוסם לי כל כך — הבהירות של הדרך שבה היא פועלת, האמונה בכך שלכל אחד יש ייחודיות משלו, ושכשנבין מה הייחודיות שלנו ומי אנחנו באמת, העולם שלנו ייפתח.

וכך נולד הספר הזה. מבחינתי, הוא ספר הדרכה לכולנו איך להיות יותר שלמים עם מי שאנחנו, להבין מי אנחנו ולהביא את עצמנו לעולם בצורה הכי טובה שאפשר, לא רק לטובתנו אלא לטובת העולם. בעידן של היום חוסר המימוש העצמי הוא הדבר שגורם להכי הרבה כאב ותסכול, ומימוש עצמי גורם להכי הרבה שמחה. אני חושבת שמה שאני הכי רוצה הוא שכולנו נהיה במימוש עצמי, לכן אני כל כך שמחה להיות חלק מהספר ולחלוק עם שרי את התקווה: "שהספר הזה שאנחנו יוצרות יחד יביא אתכם, הקוראים, לממש את ייעוד נשמתכם, וזה יכול לקרות רק כשיודעים 'מי אני באמת'."