מי רוצה לבוא איתי לירח

את השאלה המוזרה הזאת - שלא לומר מצחיקה - פרסם ב־2010 בדף הפייסבוק שלו בחור ישראלי בשם יריב בש, מהנדס מחשבים מוערך בן 30 עם משרה נחשקת במשרד ראש הממשלה וסטודנט לתואר שני.

כמה שבועות לפני כן, בזמן ששקד במסגרת עבודתו על ארגון מחנט (מחנה טכנולוגי) - אירוע היזמות השנתי של גופי הביטחון הישראליים - הוא החל משתעשע ברעיון לשגר רקטה לקצה האטמוספירה. למה? כי "מחנט זה שלושה ימים של טירוף טכנולוגי שמעודד יצירתיות בלי קשר להיתכנות הפרויקט. לכן הוא מתקיים מדי שנה תחת הכותרת Smart & Useless", מסביר יריב.

האירוע שיריב מדבר עליו הוא "קייטנת החנונים" שמדינת ישראל עורכת מדי שנה ל־400 המוחות הכי מבריקים ו"הכי מטורללים" בה, אלו שמאיישים את היחידות הטכנולוגיות הסודיות והיוקרתיות ביותר של גופי הביטחון - המוסד, השב"כ וצה"ל. בשלושת ימי הקייטנה מקבלים הגאונים הצעירים, שנמצאים בשנות ה־20 לחייהם, הזדמנות חד־פעמית למתוח את גבול היכולות הטכנולוגיות שלהם עד לקצה ולהציג בפני קולגות ומפקדים את הרעיונות חסרי התכלית ביותר שעולים על דעתם - רק כי מדינת ישראל מצאה לנכון לאפשר להם להתנסות בתחומים חדשים, ועל הדרך לתת למוח הקודח שלהם, אותו מוח שטרוד בשגרה בשמירה על ביטחון המדינה והאזרחים, לנוח.

"בשנים האחרונות הציגו בקייטנה אינספור רעיונות משוגעים", מספר יריב בעיניים נוצצות. ואכן, בין הפיתוחים שהוצגו לאורך השנים במחנה הטכנולוגי ניתן למצוא מכונית שהודפסה במדפסת תלת־ממד, מערכת שמשגרת אותות לחלל, רחפן שיכול לקבל הוראות מגלי מוח, מחשב שעובד על מים, טיפוס על קירות בעזרת שואב אבק ואפילו רחפן שקוף שיודע להיעלם, כך שממבט מלמטה הוא לא נראה לעין. רוצים משהו עוד יותר מטורף? יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, סיפר כי בתקופת כהונתו ערך ביקור בקייטנה ו"זכה" להיות מודבק הפוך לקיר באמצעות סקוצ'ים בלבד.

כן, מילת המפתח של האירוע היא "טירוף".

"זה רעיון ייחודי של גופי הביטחון בישראל, וכל שנה כולם ממש מצפים לזה בכיליון עיניים ומתחרים איזו יחידה תציג את הרעיונות הכי הזויים", מסביר יריב. "באותה שנה, כשהתחלתי לחשוב מה יכול להיות מופרע מספיק בשביל הקייטנה, עלה לי רעיון להרכיב חללית מפלסטיק ולשגר אותה לחלל למרחק של 100 קילומטר, לצלם את כל זה בווידיאו ולקרוא לה 'החללית הישראלית הראשונה'".

למה דווקא חללית? "זה פשוט נשמע לי מספיק מטורף בשביל הקייטנה", משיב יריב.

ומה עושים ישראלים כשיש להם רעיון? רצים לספר לחבר הכי טוב.

במקרה של יריב זה היה אילן גרייצר. אילן הקשיב וחשב שאם כבר הם משגרים משהו, אולי כדאי לקחת חלק בתחרות החלל העולמית של ארגון Google Lunar X-Prize - מיזם שאפתני, שנועד לקדם את הרעיון של שליחת רכבים פרטיים לירח. "רבים מאמינים כיום שהדבר אינו מוגבל רק למספר מועט של סוכנויות ממשלתיות, אלא עשוי להיות מבוצע כעת על ידי צוותים קטנים של יזמים, מהנדסים וחדשנים מרחבי העולם", נכתב בדברי ההסבר של החברה על התחרות, שהוכרזה כבר ב־2007.

נוסף על כך שלמתחרים אסור להיעזר במימון ממשלתי, פרסם הארגון שורה של כללים, שרק הפכו את חלום הירח למורכב אפילו יותר: החללית צריכה לנחות על הירח כשהיא שלמה, להיות מסוגלת לנוע על פני הירח למרחק של כ־500 מטר לפחות, לצלם את פני השטח ברזולוציה גבוהה, ועל הדרך גם לצלם סלפי של עצמה, להוכחת ההישג. לצוות המנצח הבטיחה גוגל פרס כספי בסך 20 מיליון דולר. לצוות שבמקום השני הובטחו חמישה מיליון דולר, ועוד חמישה מיליון יוענקו כבונוס למי שישיג הישגים נוספים, כמו למשל לנוע חמישה קילומטרים על פני הירח, לשרוד לילה ירחי, לגלות מים ואפילו לצלם את האסטרואיד אפולו, הנמצא במסלול סביב השמש.

זו אמנם לא היתה הפעם הראשונה שיריב נחשף לתחרות של גוגל, אבל זו בהחלט היתה הפעם הראשונה שהחליט להתעמק בפרטים. "נכנסתי לאתר שלהם, קראתי את התקנון ואז שמתי לב שנותרו רק עוד 50 יום להרשמה", הוא מספר יריב. "לאילן יש אוסף לא רע של ויסקי, שכנראה עזר לי לקבל החלטה, כי כבר באותו לילה רשמתי את הדומיין SpaceIL.com ואפילו העברתי דמי רצינות כמקדמה להרשמה בגובה 1,000 דולר כי הם היו refundable - לכל מקרה... למחרת יצרתי קשר עם יהונתן ויינטראוב, שהכרתי דרך מחנט, ופרסמתי בדף הפייסבוק הפרטי שלי שאני מחפש שותפים לפרויקט".

כפיר דמרי, יזם ישראלי צעיר וחבר של יריב בפייסבוק, היה הראשון להשיב. "כתבתי לו שאם הוא רציני - אני בפנים", נזכר כפיר. השלושה קבעו להיפגש בפאב ברוני בחולון, הממוקם מרחק דקות הליכה מהבית שבו גדל יהונתן. שם, אל תוך השעות הקטנות של הלילה, על כוס בירה צוננת וצלוחית בוטנים, הרשו לעצמם לחלום בגדול. יהונתן שלף מהתיק דף נייר משובץ, שרטט דגם ראשוני של חללית החלומות והוסיף מספרים, שנראו לשלושת הפנטזיונרים הישראלים כמו התחלה נחמדה לתחרות.

"אמרנו לעצמנו באותו ערב שזה נראה רציני", מספר יריב. אחרי הכול, דורות של ילדים ישראלים, שלעסו בשקיקה את המסטיק הוורוד של בזוקה, נחשפו לפתק שהוטמן בכל עטיפה והבטיח להם כי "עד גיל 21 תגיע לירח". התחזית המחויכת של בזוקה ג'ו וחבורתו אמנם לא התממשה במקרה שלהם, אבל ההחלטה להיות הישראלים הראשונים שינחיתו חללית על הירח המשיכה לבעור בהם גם ביום המחרת, לאחר שהשפעתו המיטיבה של האלכוהול התפוגגה.

נחיתה על הירח, יש לציין, מעולם לא הוגדרה על ידי מדינת ישראל כיעד אסטרטגי לאומי עבור סוכנות החלל המקומית, שמובילה ומתאמת את פעילות החלל האזרחית בישראל, ומעולם לא נדונה עד אז בשום פורום ממשלתי. הסיבה לכך פשוטה: להנחית חללית על הירח זה עסק יקר מאוד, ולא במקרה מי שעמדו במשימה הזאת עד היום היו רק מעצמות־על עם תקציבי עתק. בהתחשב באתגרים הביטחוניים והקיומיים שעמם מתמודדת ישראל - השקעה בירח היא סוג של מותרות.

במילים אחרות, במדינת ישראל התירוץ היחיד שיכול להצדיק שימוש בכספי ציבור לטובת בניית חללית הוא תירוץ ביטחוני. אם בתוכנית העבודה של צה"ל לא נכתב שצריך חללית כזו, אז בנייה שלה לא נכללת בתקציב של הצבא; ואם בנייה של חללית לא נכללת בתקציב צה"ל, למשרד הביטחון הישראלי אין באמת סיבה להזמין חללית מהתעשייה האווירית - הקבלן הממשלתי היחיד בישראל שיש לו את הידע הנדרש.

אבל באותו ערב סתווי של חודש נובמבר, כשישבו יחד סביב שולחן גבוה על המדרכה מחוץ לפאב, כל זה לא ממש הטריד את שלושת הצעירים. גם לא העובדה שהמרחק בינם לבין הירח - התלוי אדיש מעליהם - הוא 384 אלף קילומטר. כשהם מצוידים באיור ילדותי של חללית בגודל של בקבוק שתייה קלה משפחתי, הם החליטו לעשות את הבלתי־אפשרי: להפוך את ישראל למדינה השלישית בעולם (נכון ל־2010) שתגיע לירח - אחרי ארצות הברית וברית המועצות.

כמה כסף נדרש לפרויקט כזה? הם היו משוכנעים שחמישה מיליון דולר יספיקו. אז מה אם שלוש סוכנויות החלל הגדולות בעולם נהנות מתקציבים שנתיים נדיבים: מיליארדי דולרים למנהל החלל הסיני (CNSA), חמישה מיליארד דולר לסוכנות החלל הרוסית (רוסקוסמוס) ו־19.5 מיליארד דולר (!) לסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א), כך לפחות על פי נתונים רשמיים.

למרות העובדה שעדיין לא נולדו כשהרוסים נגעו בירח ב־1959 עם לונה 2, או כשהאסטרונאוטים האמריקאים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין צעדו עליו ב־1969 - יריב, כפיר ויהונתן ששו לאתגר והיו נחושים להצליח. "כשמתחילים פרויקט שהוא קצת מהפכני בגישה שלו, יש הרבה אנשים סקפטיים, אומרים לך שזה לא יעבוד, שאתה מבזבז את הזמן", אומר יהונתן. "אבל חשוב להבין, שלקבל תשובה שלילית זה חלק מהתהליך. אסור לקחת את זה קשה מדי, אלא לעשות שיעורי בית ולנסות שוב. לא להתייאש״.

היה אסור להם להתייאש אף על פי שיצאו לדרך כשהמשפחה והחברים הקרובים לא שותפים להתלהבות מהפרויקט החדש. אחרי הכול, הם כבר היו רגילים לשיגעונות שלהם.