מיומנו של חוקר

הקדמה כשהייתי בן ארבע־עשרה הייתי מאוהב בנועה. מה לא הייתי מוכן לעשות בשבילה, ובשביל שתתאהב בי. אני אמנם הייתי ילד חמוד, אבל היא הייתה גדולה ממני בשנה. בבית הספר, אין סיכוי בעולם שנערה בכיתה ט' תסתכל לכיוון של ילד בכיתה ח'. ומכיוון שלא היה לי אומץ להתחיל איתה ישירות, ולא רציתי שבכל בית הספר הילדים יֵדעו על אהבתי הנואשת, ואולי אפילו יצחקו עליי, חשבתי על דרך מתוחכמת אחרת. כך בעצם התחילה החקירה הראשונה שלי. בשלב הראשון פתחתי בתצפית סמויה בבית הספר. ניסיתי לברר מי החברות הקרובות שלה, מה היא אוהבת לעשות וגם גיליתי איפה היא גרה. נכון, היום אולי קוראים לזה סטוקר. אבל אז... אז הייתי ילד בן ארבע־עשרה, והייתי מאוהב. נועה כמובן לא שמה לב אליי, לא ידעה שאני מסתכל עליה או קיים בכלל, ובוודאי לא חשדה שאני חוקר אודותיה. בשלב השני, ניסיתי להתקרב דווקא לאחת החברות הטובות שלה, שלהפתעתי הייתה חביבה ונחמדה אליי יותר מהצפוי. ככל שהשיחות שלנו התקדמו, היא סיפרה לי כל מיני דברים מעניינים על נועה. אני מניח שהיא די חשדה בשלב זה שאני כנראה לא סתם מתעניין... את כל החקירה המופלאה הזאת תיעדתי בפנקס הקטן שלי. מתברר שכבר אז הבנתי את החשיבות של כל פרט ופרט להתקדמות החקירה. אך למרות מאמציי הרבים, בסופו של דבר היא הובילה אותי לשום מקום. נועה עזבה את בית הספר, ואני נשארתי עם לב שבור (בדיוק לחודש, עד שהתאהבתי בילדה אחרת). בזכות ההרפתקה הצנועה הזאת הבנתי כבר בגיל צעיר שאני רוצה להיות בלש או חוקר כשאהיה גדול. גיליתי שמה שמעניין אותי, מאתגר אותי ומרגש אותי זה לאסוף מידע, לעקוב, לחקור ולהגיע לאמת. אני זוכר שהשאלתי מאבי ז"ל מכשיר הקלטה ישן, ולפעמים הייתי מקליט סתם שיחות רנדומליות עם חברים (הייתי מספר להם אחר כך, כמובן). כל התחום הזה פשוט ריתק אותי. מאז פגשתי והכרתי אלפי אנשים וחקרתי אלפי מקרים. חלקם הזויים, חלקם מופרכים, חלקם מרגשים, חלקם עצובים, חלקם מספקים, חלקם מייאשים. בגדול, ממש כמו החיים... בשנת 2007, מעט זמן לאחר פטירתו של אבי, החלטתי שאני מגשים את החלום להיות חוקר פרטי. זמן קצר אחרי שהתחלתי לעסוק בתחום, כמעט בכל מפגש חברתי הייתי מתבקש "לספר סיפור מעניין" מעולם החקירות שלי. תמיד בסוף הסיפור מישהו היה אומר: "וואי, איזו עבודה מעניינת יש לך," אחרים היו מוסיפים "הייתי יכול להיות חוקר פרטי מעולה". ואני תמיד הייתי מהנהן ומחייך. זה סיפוק אדיר לדעת שמתעניינים ככה במקצוע שלך. הרבה פעמים שואלים אותי מה למדתי על החיים בתור חוקר פרטי. ובכן, קודם כל להיזהר משקרים. אחר כך, לבדוק כל דבר פעמיים ואף יותר. שאלה נפוצה אחרת היא, "איך אתה מצליח לא להביא את המקצוע איתך הביתה?" את התשובה לשאלה הזו צריך לשאול בעיקר את המשפחה שלי. אם תשאלו אותי, אני מצליח לעשות את ההפרדה היטב וזה אכן אלמנט חשוב. "האם המקצוע שלך לא מפחיד אותך? האם מצאת את עצמך פעם בסכנה מוחשית?" זו שאלה מעניינת שמופנית אליי בעיקר על ידי מכרים. למען האמת, אני יכול לספור על כף יד אחת את המקרים שבהם באמת הרגשתי מאוים. זכור לי מקרה אחד חריג, שבו בנה של נחקרת ניסה לחבוט בי כי לא אהב את השאלות שאני שואל. במקרה אחר, נחקר ניסה לנעול אותי בביתו לאחר שהבין שייתכן שסיפר לי דברים שלא היה צריך לספר. וכמובן, זכור לי מקרה נוסף שבו פגשתי מישהו שלא הייתי אמור לפגוש במעלית. אבל בשביל לגלות את הסיפור המלא תצטרכו לקרוא את הספר... אחרי תקופה ארוכה ובקשות רבות, התחלתי להעלות סיפורי חקירות לבלוג שלי, שנקרא "יומנו של חוקר". במהלך הזמן עלו עוד ועוד סיפורים, עד שבמשך השנים הגעתי ללמעלה ממאה סיפורים. לבסוף, החלטתי שזה הזמן לעשות את הצעד. זה הרגע לאסוף ביחד את הסיפורים המעניינים והמיוחדים ביותר, לצד תוספת של סיפורים אמיתיים נוספים שלא סופרו מעולם. בספר תקראו על מישהי ששלחה אותי לחפש אחר אביה שאותו לא הכירה, על כספים שנעלמו מבית כנסת באופן מתוחכם, על תיק מסתורי בעל תכולה חשובה במיוחד, על כת מסתורית וארגון סתרים, וכמובן סיפורים על הונאות, בגידות, ואפילו חקירה על מקרה מוות מוזר... ומה קורה כשלקוחות דווקא הם אלו שמשקרים? כל זאת ועוד בספר שלפניכם. למותר לציין שכל הפרטים המזהים שונו כמובן לחלוטין. לסיום, הייתי רוצה להודות לאנשים שעזרו לספר הזה לצאת לאור. לטל חגי ולאביעד קפויה, על עזרה בעריכת הסיפורים כאשר עלו לרשת לראשונה. תודה מקרב לב על התרומה שלכם לאורך הדרך. לעמיחי שרגא ולאריק צ'רבינסקי. תודה שתרמתם את הצילומים הראשונים, שהתאימו לסיפורים הראשונים כמו כפפה ליד. לאלה מושיוב, לתומר בן דוד, למרדכי כהן ולדניאל גינדי. על כך שעברתם על כל אות וכל מילה בסיפורים שלי, והקפדתם לשלוח לי הערות ותיקונים שונים. לדותן אלון ולאלעד (עדי) בן רפאל על עזרה בקידום הספר ברשתות החברתיות. לחוקרים הפרטים והמורים הרוחניים שלי – אלי שדה, יואל רונן ואסף פלום. אתם חוקרים מצוינים, וחלק ניכר מהידע שלי היום הוא בזכותכם. אני מודה לכם מקרב לב. לבן דוד שלי היקר, תמיר אברהמי, ששיחת הדחיפה שלו הובילה אותי בסופו של דבר לעשות את הצעד ולהוציא לאור את הספר (הראשון?). לאמי היקרה, שרה שרגא, שהיא ההשראה היומיומית שלי איך להיות אדם טוב יותר. תודה לך אמא, על התמיכה האין־סופית, החיזוקים והעזרה, והחיבוק החם והאוהב. לאחותי היקרה, מירי שרגא, על תמיכה ואמונה בדרך שלי. לאשתי היקרה, ד"ר מיכל גולדנברג שרגא, שהאמינה בי מהרגע הראשון, דחפה, הקשיבה, עזרה, ערכה ופשוט הייתה שם לאורך כל הדרך. אני אוהב, מעריך ומכיר לך תודה. לבתי האהובה, ליה שרגא, שאמנם היא רק בת שש, אבל גורמת לי כל יום להאמין עד כמה זה חשוב להגשים חלומות ולעסוק ביצירה. כמו כן, הספר הזה מוקדש לאבי, שמעון שרגא ז"ל. אבא, הרוח והנשמה שלך מלווה אותי בכל יום וגם הייתה איתי בזמן כתיבת הספר. אני מקווה שאתה רואה אותי, וגאה בי כשאני מגשים את החלום. לסיום הייתי רוצה להודות לכל אחד ואחת מהקוראים הנאמנים שלי שעוקבים אחרי הסיפורים שלי במשך שנים ולאלו שהצטרפו רק בשנים האחרונות, הייתי רוצה להודות לכל מי שלקח חלק, תמך ועזר להוציא את הספר הזה לאור. מאחל לכם קריאה מרתקת ומהנה, שלכם תמיד, שרון שרגא