מיכאל שלי

ירושלים, ינואר 1960 * א *

אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

אני אישה נשואה בת שלושים שנה. בעלי הוא הדוקטור מיכאל גונן, גיאולוג, איש נוח. אני אהבתי אותו. נפגשנו בבניין טרה־סאנטה לפני עשר שנים. הייתי סטודנטית מחוץ למניין באוניברסיטה העברית, בימים שבהם עדיין נערכו הרצאות בבניין טרה־סאנטה.

כך נפגשנו:

ביום־חורף בתשע בבוקר מעדתי במדרגות. צעיר זר אחז במרפקי. ידו היתה חזקה ומתאפקת. ראיתי אצבעות קצרות, שטוחות־ציפורן, אצבעות חיוורות אשר על פרקיהן צמחה פלומת שׂיער שחור. הוא הזדרז להפסיק את נפילתי. אני נשענתי על זרועו עד שחלף הכאב. הייתי מבולבלת מפני שמשפיל הוא למעוד פתאום בנוכחות אנשים זרים: עיניים חוקרות בולשות וחיוכים בלתי־נקיים. והייתי נבוכה מפני שכף־ידו של הצעיר הזר היתה רחבה וחמה. כאשר תמך בי הרגשתי בחום אצבעותיו מבעד לשרוול שמלת־הצמר הכחולה שסרגה לי אמי. חורף היה בירושלים.

הוא ביקש לדעת האם נפגעתי.

אני אמרתי כי אולי נקעתי קרסול.

הוא העיר שהמילה קרסול יפה בעיניו. וחייך. חיוכו היה מבויש ומבייש. אני הסמקתי. גם לא סירבתי לו כאשר ביקש רשות ללוותני אל המזנון שבקומת־הקרקע. רגלי הכאיבה. בניין טרה־סאנטה הוא מנזר נוצרי שהושאל לאוניברסיטה העברית לאחר שנחסמה הדרך אל הבניינים בהר־הצופים. זהו בניין קר: המסדרונות רחבים וגבוהים. הייתי מפוזרת בלכתי אחרי הצעיר הזר שתמך בי. נעים היה לי לציית לקולו. אני לא יכולתי לנעוץ בו מבט ולחקור את פניו. דימיתי לראות כי פניו מוארכים, רזים וכהים.

הוא אמר:

״עכשיו נשב.״

אנחנו ישבנו בלי להביט זה בזה. הוא לא שאל לרצוני כי אם הזמין על דעת עצמו שני ספלי קפה. את אבי המנוח אהבתי יותר מכל איש אחר בעולם. כאשר הסב מַכּרי החדש את ראשו ראיתי כי שׂערוֹ גזוז בתבנית נמרצת וכי גילוחו אינו אחיד. בעיקר מתחת לסנטרו נראו זיפים כהים. אינני יודעת מדוע היה פרט זה חשוב בעיני, חשוב דווקא לטובתו. חיבבתי את חיוכו ואת אצבעותיו ששיחקו בכפית כאילו יש להן חיים של עצמן ואינן תלויות בו. והכפית אוהבת את אחיזתן. אצבע שלי רצתה חלושות לגעת בו מתחת לסנטרו, במקום שבו היה גילוחו פגום והזיפים בִּצבצו.

מיכאל גונן שמו.

הוא תלמיד השנה השלישית בחוג לגיאולוגיה. הוא נולד ומתגורר בחוֹלוֹן. ״קר בירושלים שלך.״

״ירושלים שלי? מנַיִן נודע לך שאני ירושלמית?״

הו, הוא מבקש סליחה אם טעה הפעם, אבל אין הוא סבור שטעה. הוא למד כבר להבחין בירושלמים ובירושלמיות במבט ראשון. אמר, והביט בפעם הראשונה אל תוך עיני. עיניו היו אפורות. אני ראיתי בהן גץ של צחוק, אך לא גץ עליז. אמרתי לו כי אכן הצליח הפעם בניחושו. באמת ירושלמית אני.

״ניחוש? הו, לא.״

הוא מעמיד פני נעלב וקצות שפתיו מצטחקות: לא, לא היה זה ניחוש. הוא ראה בי שאני ירושלמית. ראה? האם גם זאת מלמדים בחוג לגיאולוגיה? לא, כמובן שלא. זאת למד דווקא מן החתולים. מן החתולים?! כן. הוא אוהב להסתכל בחתולים. לעולם לא יתיידד חתול עם מי שאיננו מסוגל לאהוב אותו. החתולים אינם טועים בבני־אדם.

״אתה בחור שמח,״ אמרתי אני בשמחה. צחקתי אליו וצחוקי הסגיר.

כשעלינו במדרגות ועברנו במקום שבו מעדתי לפני־כן, חזר מיכאל וחיבק את מרפקי בכפו החמה. כאילו מדרגה זו מוּעדת לתקלות. מבעד לצמר הכחול חשתי בחמש אצבעותיו כל אחת בפני עצמה. הוא השתעל שיעול יבש, ואז הבטתי בו. הוא הבחין במבטי ופניו האדימו. אפילו אוזניו האדימו. בחלונות הכה הגשם. מיכאל אמר:

״איזה גשם שוטף.״

״גשם שוטף,״ הסכמתי עמו בקול נלהב, כמו התברר פתאום מתוך דבריו כי קרובי־משפחה אנחנו.

מיכאל היסס. אחר־כך הוסיף:

״כבר השכם בבוקר ראיתי ערפל ורוח חזקה נשבה.״

״בירושלים שלי החורף הוא חורף,״ אמרתי אני בעליצות. והטעמתי: ירושלים שלי, מפני שרציתי להזכיר לו את דבריו הראשונים. רציתי שידבר עוד. אבל הוא לא מצא תשובה מפני שאין הוא איש שנון. לכן חזר וחייך. ביום של גשם בירושלים בבניין טרה־סאנטה על המדרגות שבין הקומה השנייה לבין הקומה השלישית. לא שכחתי.

הטין האפור הלך והתבקע לנגד עינינו ממש, מפני שהיה זה סרטון לימודי ותהליכי־הטבע הוצגו בו ברציפות מואצת. התמונות היו אילמות. על החלונות נתלו מסַכים שחורים כדי להחשיך את אור־היום. ממילא היה האור בחוץ סגרירי ודלוח. והיה שם פרופסור זקן אשר השמיע מפעם לפעם הערות ופירושים שלא הבינותי אותם. קולו של המלומד היה סדוק ועייף. זכרתי את קולו הטוב של דוקטור רוזנטל אשר ריפא אותי ממחלת הדיפתֶריה בהיותי ילדה בת תשע. פעמים אחדות הצביע הפרופסור במקל דק על עיקרן של התמונות, כדי שלא תוסח דעת תלמידיו מן העיקר. רק אני הייתי חופשייה להבחין בפרטים שאין בהם תועלת לימודית, כמו, למשל, צמחי־ערבה סחופים ועקשניים אשר הופיעו שוב ושוב על הבד לרגלי המכונות המפיקות אשלג. לאורה הרפה של מנורת פנס־הקסם הייתי חופשייה להביט גם במקלו, בזרועו ובתווי־קלסתרו של הפרופסור הישיש, כאילו הוא חיתוך־עץ המעטר אחד מן הספרים הישנים שאהבתי. זכרתי את גילופי־העץ האפלים בספר ״מובי דיק״.

בחוץ התגלגלו כמה רעמים כבדים וצרודים. הגשם חבט, זועף, בחלונות המואפלים, כאילו יש בפיו שליחות דחופה והוא תובע מאתנו כי נקשיב לו בחרדת־לב.

* ב *

לאותו ערב קבענו, מיכאל ואני, פגישה בקפה עטרה שברחוב בן־יהודה. בחוץ השתוללה סערה אמיתית, כמנסה את קירות־האבן של ירושלים ניסיון זועם.

עדיין קיימות היו תקנות הצֶנע. הגישו לנו קפה מלאכותי וסוכר בשׂקיות זעירות. מיכאל התלוצץ על כך. בדיחתו לא היתה מצחיקה מפני שאין הוא איש שנון. ואולי לא ידע לסַפּר בדרך מצחיקה. אני חיבבתי את מאמציו מפני ששמחתי בלבי על שאני גורמת לו מתיחות פנימית. בגללי הוא יוצא מגדרו ומתאמץ להיות שמח ומשמח. כשהייתי ילדה בת תשע עדיין קיוויתי בלבי שאתבגר כאיש ולא כאישה. חברות לא היו לי בימי־ילדותי. אהבתי בנים ואהבתי ספרים של בנים. הייתי מתכתשת בועטת ומטפסת. אנחנו גרנו בקריית־שמואל, על גבול שכונת קטמון. היה מגרש נטוש במדרון, היו סלעים קוצים וגרוטאות־ברזל, ובקצה המדרון עמד ביתם של התאומים. התאומים היו ערבים, חליל ועזיז, בניו של רַשיד שחאדה. הייתי נסיכה והם שומרי־ראשי. כובשת והם קצינים. חוקרת־יערות והם ציידים. רב־חובלת והם סַפנים. מרגלת והם סַיירים. היינו שטים ברחובות רחוקים, שועטים בחורשות, מורעבים, מלחיתים, מתעללים בילדי האדוקים, מתגנבים אל חורשת סן־סימון, קוראים בשמות לשוטרים אנגלים. בורחים ורודפים. מתחבאים ומגיחים. אני שלטתי בתאומים. היה זה תענוג קר. כמה רחוק.

מיכאל אמר:

״את נערה ביישנית.״

אחרי ששתינו קפה הוציא מיכאל מקטרת מכיס מעילו והניחהּ על השולחן, בינינו. הייתי לבושה מכנסי־קורדרוי חומים ואפודה אדומה מגושמת. אפודות כאלה היו הסטודנטיות לובשות בירושלים בשנים ההן כדי לעורר רושם של רישול נעים. מיכאל העיר בביישנות כי הבוקר, בשמלת־הצמר הכחולה, נראיתי נשית יותר. בעיניו, כמובן.

אמרתי:

״גם אתה נראית לי אחר הבוקר.״

מיכאל לבש מעיל־גשם אפור. כל אותה שעה שבילינו בקפה עטרה לא פשט את מעילו. בגלל המעבר מן הכפור אל החמימות להטו שתי לחייו. גופו היה צנום וחד. הוא אסף את מקטרתו הכבויה וחרת בה צורות על פני מפת השולחן. אצבעותיו המשחקות במקטרת העבירו בי שלווה. אולי התחרט פתאום על הערתו בנוגע למלבושי: כמו מתקן משגה אמר מיכאל כי אני בעיניו אישה יפה. כשאמר זאת, ריכז מבטו במקטרת. אני אינני חזקה ביותר, אבל חזקה אני יותר מן הבחור הזה. אמרתי:

״סַפר לי על עצמך.״

מיכאל אמר:

״לא נלחמתי בשורות הפלמ״ח. הייתי בחיל־הקשר. הייתי אַלחוטאי בחטיבת כרמלי.״

אחר־כך בחר מיכאל לספר לי על אודות אביו. אביו של מיכאל הוא אלמן, והוא עובד במחלקת־המים של עיריית חולון.

רַשיד שחאדה, אביהם של התאומים, היה פקיד במחלקה הטכנית של עיריית ירושלים בימי המנדט האנגלי. היה זה ערבי משכיל, עם זרים היה מתהלך כאילו הוא מלצר.

מיכאל סיפר שאביו מוציא את רוב משכורתו על הלימודים האוניברסיטאיים: מיכאל הוא בן יחיד. אביו מטפח תקוות גדולות מאוד, איננו מוכן להכיר בכך שבנוֹ הוא בחור בינוני. לדוגמה, את עבודות־התרגילים שמכין מיכאל במסגרת לימודי הגיאולוגיה נוהג אביו לקרוא בחרדת־לב ולשבח במילים קבועות: ״זוהי עבודה מדעית, עבודה קפדנית מאוד.״ רצון אביו, שיהיה מיכאל פרופסור בירושלים מפני שסבו המנוח, אביו של אבא, היה מורה ללימודי־הטבע בסמינר העברי למורים בגרוֹדנוֹ. מורה מהולל. יפה יהיה, סבור אביו של מיכאל, אם השלשלת תימשך מדור לדור.

אני אמרתי:

״משפחה איננה מירוץ־שליחים ומקצוע איננו לפיד.״

מיכאל אמר:

״אבל זאת לא אוכל להגיד לאבי מפני שהוא איש רגשני והוא משתמש בביטויים עבריים כפי שהשתמשו פעם בכלים יקרים של סֶרוויז שביר. גם אַת תספרי עכשיו על משפחתך.״

סיפרתי למיכאל כי אבי נפטר בשנת ארבעים ושלוש. הוא היה איש נוח. אל כל אדם היה פונה כאילו חייב הוא לפייס ולקנות אהדה שאיננו ראוי לה. היה לו בית־מסחר לרדיו ולמכשירי־חשמל, מכירות ותיקונים קלים. מאז מותו חיה אמי בקיבוץ נוף־הרים, אצל אחי הבכור עמנואל. לפנות ערב היא יושבת בחדרם של עמנואל ואשתו רינה, מתכבדת בתה ומנסה ללמד ליוסי בן אחי נימוסים טובים מפני שהוריו שייכים לדור המזלזל בנימוסים. כל היום מסוגרת היא בחדר קטן בקצה הקיבוץ, קוראת טורגניֶיב או גורקי ברוסית, כותבת אלי מכתבים בעברית מקולקלת, סורגת, מקשיבה לרדיו. גם השמלה הכחולה שבה מצאתי הבוקר חן בעיניך, מלכה אמי סרגה אותה.

מיכאל חייך:

״אולי יפה היה אילו נפגשו אמך ואבי. בוודאי היו מוצאים להם הרבה נושאים משותפים לשיחה. לא כמונו, חנה, שאנחנו יושבים כאן ומדברים על הורינו. את משתעממת?״ שאל מיכאל בחרדה, וכששאל התכווצו עיניו כאילו הכאיב לעצמו בשאלתו.

״לא,״ אמרתי, ״אני אינני משתעממת. טוב לי כאן.״

מיכאל שאל האם אינני אומרת כך כדי שלא לפגוע בו. אני הכחשתי. אף הפצרתי בו שיספר עוד על אביו. הוא מספר בדרך נעימה.

אביו של מיכאל הוא איש מחמיר וצנוע מתוך הכרה. בשעות הערב מנהל אביו בהתנדבות את מועדון מפלגת העמלים בחולון. מנהל? גורר ספסלים מדביק פתקים משַׁכפל כרוזים ואוסף את בדלי־הסיגריות לאחר הישיבות. אולי יפה היה אילו נפגשו הורינו. כבר אמר זאת, הוא מתנצל על שהוא חוזר על דבריו ומעייף אותי. מה לומדת אני באוניברסיטה? ארכיאולוגיה?

אני גרה בחדר שכוּר בבית אנשים אדוקים בשכונת אחווה. בשעות הבוקר אני גננת בגן־הילדים של שרה זלדין בכרם־אברהם. אחרי הצהריים שומעת אני הרצאות על ספרות עברית עתיקה וחדשה. אבל אינני סטודנטית מן המניין.

המילה מניין מתחרזת עם המילה עניין. מיכאל ביקש בכל כוחו לעכב את השתיקה, על כן השמיע משחק־מילים שהתאמץ להיות עליז. אבל ההלצה לא היתה ברורה, והוא חזר וניסח אותה. לפתע השתתק וערך ניסיון חדש, זועף, להבעיר אש במקטרתו הסרבנית. אני שמחתי על מבוכתו. באותה תקופה עדיין סלדתי מדמויות הגברים הקשים שהעריצו חברותי בשנים ההן: אנשי־פלמ״ח דוביים הנופלים עליך באשד שופע של טוב־לב מהתל, טרקטוריסטים עבי־זרועות הבאים מאובקים מן הנגב כמו פורעים הלוכדים עיר ועטים על שלל הנשים. אני חיבבתי את מבוכתו של הסטודנט מיכאל גונן בקפה עטרה בערב חורפי.

אל בית־הקפה נכנס חוקר מפורסם בלוויית שתי נשים. מיכאל רכן אלי ללחוש על אוזני את שמו. הוא רכן ושפתיו נגעו בשערותי ואני חשבתי בלבי: עכשיו הוא שואף את ריח ראשי. עכשיו מדגדג שׂערי לעורו. מחשבות אלה נעמו לי. אמרתי:

״אני יכולה לקרוא את מחשבותיך. אתה שקוף. אתה שואל את עצמך עכשיו, מה יהיה הלאה. איך צריך להמשיך. צדקתי?״

מיכאל הסמיק פתאום כילד שנתפס בגניבת ממתקים:

״לא היתה לי קודם אף חבֵרה קבועה אחת.״

״קודם?״

מיכאל הסיט בזהירות את ספלו הריק. הביט בי. בעומק, מאחורי ההכנעה, צף במבטו לגלוג חנוק:

״עד עכשיו.״

״הגברת הזאת מקנאת.״

״בשנינו?״

״אולי בך,״ ניסה מיכאל להתל. אין הוא מצליח להתבדח מפני שהוא מתכוון לכך בכל כוחותיו. אילו ידעתי לומר לו כי השתדלותו מתקבלת. כי אצבעותיו מרתקות. לא ידעתי לומר. לשתוק פחדתי. על כן סיפרתי למיכאל שאני אוהבת לפגוש באנשי־ירושלים המפורסמים, הסופרים והמלומדים. מאבי המנוח יוסף ירשתי נטייה זו. כשהייתי ילדה נהג אבא להראותם לי בעוברם על פנינו ברחוב. אבא אהב מאוד את הביטוי ״בעל שם עולמי״. הוא היה לוחש בהתפעמות כי פרופסור זה שנבלע כרגע בפתח חנות־פרחים הנו אדם בעל שם עולמי, או אדם ההולך וקונה לו מוניטין עולמיים. ואני ראיתי ישיש זערורי מגשש דרכו בזהירות, כתועה בעיר זרה. כאשר למדנו בכיתה את ספרי הנביאים נראו לי הנביאים בדמות הסופרים והחוקרים שהראה לי אבי: אנשים עדיני־פנים, ממושקפים, בעלי זקנקן־שׂיבה גזוז, פסיעותיהם חרֵדות ומהססות כאילו הם יורדים במדרון־קרחונים תלול. וכשהייתי מציירת לי בדמיוני כיצד אנשים שבירים אלה מרעימים דברי־חֵמה על חטאי העם הייתי מצטחקת, מפני שנדמה היה לי שבפסגת הזעף משתבש קולם וצווחה דקיקה נפלטת. אם נכנס סופר או פרופסור אל חנותו של אבא ברחוב יפו, היה אבא שב הביתה כאיש שנגעה בו קרן־אור. הוא היה חוזר בחרדה על מילים סתמיות שאמרו לו, והיה מונה את המילים ומעיין בביטויים כאילו הם מטבעות נדירים. גם רמזים היה מחפש בדבריהם תמיד, מפני שחייו נראו לו כשיעור שיש ללמוד ממנו לקח. הוא היה אדם מקשיב. פעם אחת לקח אבא אותי ואת אחי עמנואל עמו בשבת בבוקר לאולם הקולנוע תל־אור, כדי לשמוע נאומים של מַרטין בוּבר ושל הוגו ברגמן באסיפה מטעם ארגון ברית־שלום. ואני זוכרת מאורע מוזר: בצאתנו מן האולם נעצר מולנו הפרופסור ברגמן ואמר לאבא כך: ״אותך באמת לא פיללתי לראות בינינו היום, יקירי דוקטור ליברמן. סליחה? אדוני איננו הדוקטור ליברמן? ובכן, היכן פגשתי באדוני? פניו של אדוני מוּכּרים לי היטב.״ אבא גִמגם. הוא החוויר כאילו האשימוהו במעשה מכוער. גם הפרופסור נבוך והתנצל על טעותו. ואולי באשמת מבוכתו נגע המלומד בכתפי ואמר לאבא: ״על־כל־פנים, יש לאדוני בת — בתו? — בת נחמדה מאוד.״ ומתחת לשפמו חלף חיוך עדין. גם את המקרה הזה לא שכח אבא עד סוף חייו. הוא היה מספר על כך שוב ושוב, בהתרגשות ובשמחה. אפילו בשבתו בכורסה, לבוש גלימת־בית, משקפיו מוגבהים אל מצחו ושפתיו יגעות, דומה היה אבי לאיש מאזין דומם לקולה של סמכות נסתרת. ואתה יודע, מיכאל, גם אני, מיכאל, עד עכשיו, עד היום, נדמה לי לפעמים שאהיה אשתו של מלומד צעיר המכין לו שם עולמי. לאור מנורת־השולחן יצוף ראשו של בעלי בין תלים של כרכים גרמניים ישנים. ואני על קצות אצבעותי אכנס להניח על שולחנו כוס תה, אריק את המאפרה ואת התריסים אסגור בשקט, ואצא בלי שירגיש בי. אתה תצחק ממני עכשיו.