מיליון דולר

פרולוג

 

"כן, ככה בדיוק צריך להסתיים כל יום." אני מתיישבת על הכורסה ומסתכלת בערגה סביבי, הבית מבריק בדיוק כמו שאני אוהבת, אריאנה אצל הוריי. וסוף־סוף כל החובות שהעיקו עליי נסגרו, ואני מצליחה להרגיש את החמצן חודר לריאותיי.

אחרי שבועיים שלא הצלחתי לישון כמו שצריך, אני מתכוונת לישון כל היום ולהזמין אוכל מפנק לאריאנה ולי.

"הכול בסדר," אני ממלמלת לעצמי ומלטפת את בד הכורסה שלי. וכן, היא סוף־סוף שלי, כי החל מהבוקר אני לא חייבת כלום לאף אחד. שילמתי את כל החובות, כולל התשלומים העתידיים שבכרטיסי האשראי.

כל החובות שהבוגדני הזה העז לייצר בשנה האחרונה. אני לא יודעת איך לא גיליתי קודם, אני לא יודעת איך לא שמתי לב, איך בטחתי בו, איך האמנתי ואפילו ריחמתי עליו כשהוא היה צריך להישאר עד מאוחר עם לקוח, כשהוא לא דיבר איתי ימים שלמים כשנסע לפגישות מחוץ לעיר. כמה תמימה הייתי. אבל אני מאשימה בכך רק את החינוך שקיבלתי.

אימא שלי והכומר פרנצ'סקו תמיד דיברו על כוחה של האישה, הכניסו לי לראש שהיא הבסיס של הבית ושעליה תמיד לתמוך בבעלה. כן, בטח.

מעולם לא שמתי לב שהכורסה הזו נוחה כל כך, שמרקם הקטיפה מלטף ונעים. העיניים שלי כבדות, אני עוצמת אותן ומתמכרת לתחושת העייפות, השקט מביא איתו שינה מתוקה.

"את בטוחה שהיום הזה טוב? או ייגמר טוב?" קול זר, קשה ושורט נשמע באוזניי. מתכת קרה וקשה מוצמדת לרקתי. "זאת הייתה שאלה," הוא מרים את קולו ומקיש עם המתכת בצד ראשי. תחושת האימה מחלחלת לגופי, ואני מנסה להסדיר את הנשימה לפני שהתגובה המוכרת תגיע, קול שיהוק שבוקע מגרוני, אבל ברגע שאני מתחילה לקום מהכורסה, אותו צליל מגיע מייד.

"סליחה," אני מתנצלת תוך כדי שיהוק נוסף, "זה לא בשליטתי," אני מניחה את היד על הפה בניסיון נואש לעצור את השיהוקים בזמן שהמתכת ממשיכה להיצמד לרקתי.

"תפקחי את העיניים," הוא דורש, והגוף שלי משיב במקומי בשיהוק קולני.

"אני מעדיפה לא להתעורר ולגלות שזו המציאות." אני מסובבת את ראשי לכיוון הקול, אך לא פוקחת אותן. שאלוהים יעזור לי.

"זו באמת המציאות, מתוקה, ועוד רגע המציאות הזאת תדפוק לך כדור בראש, אז אולי כדאי שתפקחי את העיניים ותרגיעי את המציאות, תסבירי לה איך את מחזירה לה את הכסף שלה..." הוא נשמע משועשע מעט.

אני פוקחת עין אחת, מניעה את ראשי לאט לכיוון הקול, וכשאני רואה את הגוף הגדול והמאיים העומד מולי, אני עוצמת אותה מייד בחזרה.

"אם ככה את רוצה לשחק את המשחק הזה," הוא אומר, והשקט סביבי מאיים יותר מאשר המתכת הקרה שאני כבר לא מרגישה על רקתי. למעט השיהוקים שלי אני לא שומעת דבר. אני בולעת את הרוק, וכשאני מסדירה את הנשימה כדי להפסיק את השיהוק, צליל דריכת נשק שובר את השקט. אני פוקחת את עיניי באחת, קנה האקדח מכוון אליי, בחור מקסיקני בעל עיניים מלוכסנות בצבע שוקולד בוחן אותי. קעקוע של קוברה מקשט את צווארו בתנוחה מאיימת, ונראה כאילו הוא עומד לצאת מהגוף הגדול שלו.

"ועכשיו, איפה הכסף שלי?"

אני סורקת את החדר, שלושה גברים נוספים עומדים באקדחים שלופים כל אחד בעמדה אחרת, אחד מהם לועס את פנים הלחי ומתאמץ לא לגחך.

אני נלחמת בשיהוק שמנסה לחמוק מבין שפתיי, ומסדירה שוב את הנשימה. אם הוא לא באמת תכנן להרוג אותי, אז הוא יעשה את זה רק בגלל השיהוקים הארורים. אני סופרת עד עשר בנשימות מדודות ומורידה את רמת הלחץ. 'הכול טוב', 'הכול בסדר', הקולות בראשי לוחשים עד שגופי נרגע ואיתו השיהוקים.

"בלעת את הלשון גברת היקאפ?" קולו שוב שורט אותי. "עד לפני כמה רגעים לא הפסקת לדבר עם האוויר," הוא מזיז אותי באמצעות הקנה, ואני נרעדת.

"אני נשבעת לך שבמשך שבועיים הכסף היה כאן, חיכיתי לראות אם יש מישהו שמחפש אותו," אני מתחילה לומר, גופי רועד בלי שליטה. אם הייתי יודעת שבעל התיק שמצאתי בפח הוא אדם כזה מאיים, הייתי נשארת עם החובות וגרה באוהל.

"את מתכוונת אם מישהו יגלה אותך," הוא מתקן אותי.

"לא בדיוק," אני מוצאת שוב את קולי. "תבין, בעלי השאיר לי הרבה מאוד חובות, זה היה עניין קיומי, היו מוציאים את הבת שלי מהבית, זורקים אותה מבית הספר, לא היה נשאר לי מה לאכול..." אני ממשיכה, והוא מסתכל על חבריו ואז שוב עליי בחוסר אמון.

"איפה הכסף שלי?" הוא שואל שוב. איך אני מסבירה לו שכל החובות עלו הרבה יותר מהצפוי?

"תראה, מר... איך קוראים לך?" אני שואלת, אבל המבט שלו מבהיר לי שמוטב לי לא לדעת. "אני יכולה להחזיר לך את מה שנשאר, ואת הכסף שהשתמשתי בו אחזיר לך בתשלומים," אני מנסה להגיע איתו להסדר.

"אני לא בנק מזדיין!" הוא מעלה את הטון ומכוון שוב את האקדח מולי, אני מסתכלת בבעתה על חבריו השותקים ומחזירה את מבטי אל האקדח.

"נשאר לא מעט כסף," אני ממשיכה.

"מיליון דולר! זה הסכום המדויק שאת צריכה להעביר אליי עכשיו," הוא דורש.

אני מסתכלת לכיוון התיק השחור שבו היו השטרות, וכעת יש בו פחות מארבע מאות אלף דולר. השיהוקים מאיימים שוב לפרוץ, ואני מנסה להסדיר את נשימתי וסופרת עד עשר.

"תן לי כמה ימים," אני מבקשת כשהגוף נענה לי ונרגע. אני יודעת שאהיה חייבת לברוח רחוק.

"כשאני מחליט לעשות חסדים..." הוא שואף עמוק ומוריד את האקדח. "יש לך שבוע."

אני משחררת אוויר באחת ומסתכלת על פניהם ההמומות של שותפיו. "תודה רבה לך על הנדיבות," אני מזייפת חיוך. איך אני אצליח להשיג יותר מחצי מיליון דולר בשבוע?

"אל תודי לי עדיין היקאפ. בעוד שבוע, כשאאסוף את התיק, אני מצפה למצוא בו מיליון ומאתיים אלף דולר."

"אבל היו שם רק מיליון דולר." אני מבולבלת. הוא רוצה לשגע אותי?

"ילדונת, רצית זמן, קיבלת שבוע, אף אחד לא לימד אותך שזמן שווה כסף?" הוא מסתכל על האחרים שכעת נראים משועשעים מכל הסיטואציה.

"זמן יקר," אני ממלמלת לעצמי.

"מעניין אותי לדעת מה תעשי איתו." הוא מחווה בראשו לכיוון שלושת האחרים והם יוצאים.

לא כל יום מוצאים בגינה האחורית תיק שיש בו מענה לכל תפילותייך, מיליון דולר שמכסים את הבור העמוק שבעלך הכניס אותך אליו.

חשבתי שבעזרת הכסף הזה פתרתי את כל בעיותיי, מתברר שרק פתחתי דלת לצרות גדולות יותר. "אלוהים אדירים, במה הסתבכתי?" אני משחררת עוד שיהוק לחלל החדר.

 

 

פרק 1

 

"ברי, את לא יכולה להמשיך להתעלם ממני," תום ממשיך להסתובב סביבי וללחוץ עליי לדבר. הוא פשוט לא מבין שהמילים שעומדות לי על קצה הלשון הן – בן זונה בוגדני. אבל לא, אני לא מסוגלת להוציא אותן החוצה. החינוך שקיבלתי ממשיך להשפיע על חיי.

"אמרתי לך שאני מצטער. עשיתי טעות," הוא ממשיך, אוחז בכתפיי ומושך אותי אליו, מנסה לכרוך את זרועותיו סביבי.

אני הודפת אותו בכוח. "טעות עושים פעם אחת, לא מאה פעמים. בעצם, גולדי פעם שלחה לי בדיחה על כך שחד־פעמי מגיע באריזות של מאה. אולי באמת יש אמת בצחוק. חה חה חה," אני מזייפת צחוק ומתחמקת במעלה המדרגות. הוא לא מבין עד כמה ההתנצלות שלו או הבגידות שלו לא מעניינות אותי כרגע. אני חייבת להבין איך אני משיגה את הכסף הזה.

אני נכנסת אל החדר, שולפת את התיק מחדר הארונות, מניחה אותו על המיטה ופותחת את הרוכסן. ארבע מאות אלף דולר. איך אני אמורה להשיג בשבוע עוד שמונה מאות אלף דולר?

"בריאנה..." הוא מנסה לפתוח את דלת חדר השינה, ללא הצלחה.

"אין לי כוח לשטויות שלך," אני נוזפת בו מעבר לדלת, מתוסכלת מהמצב שהכנסתי את עצמי אליו.

"אני אוהב אותך. אני צריך שנחזור להיות מה שהיינו פעם," הוא ממשיך להתחנן. אני רוכסת את התיק, מחזירה אותו לחדר הארונות ופותחת את דלת החדר.

"לחדר הזה אתה לא תיכנס בקרוב, אם בכלל. על מה שעשית אני לא מסוגלת לסלוח לך," אני הודפת אותו ויוצאת בחזרה למטבח.

"אנחנו צריכים לדבר על החובות שגילית," הוא קובע בזמן שאני מדליקה את מכונת האספרסו ומחפשת את הקפסולה עם אחוז הקופאין הגבוה ביותר.

"אנחנו צריכים לדבר על סידורי השינה שלך," אני משיבה ומכניסה את הקפסולה למכונה, מתענגת על צליל הקפה שנשפך אל הספל.

"את מגזימה," הוא קובע.

"באמת? אז לאן הלך כל הכסף שלנו? איך יש איחורים בתשלומים גם של הבית וגם של העסק? איך יכול להיות שהצ'קים של בית הספר חזרו ואני לא ידעתי על זה?" אני יורה שאלות, והוא זז באי־נוחות.

"אז... עד שיהיו לך תשובות, אני מבקשת ממך לצאת מהבית," אני מחווה באצבעי לכיוון היציאה.

"הבית הזה שלנו, ואני לא הולך לשום מקום," הוא מתריס.

"לא, יקירי. מאז שאני שילמתי את כל החובות שאתה השארת, כל מה שכאן שייך לי. ואם היה לך ספק, אז מעכשיו גם בעסק אתה העובד שלי," אני מודיעה לו חגיגית, פותחת את המגירה ושולפת מתוכה את כל החשבונות המשולמים. אני זורקת את הניירות על פניו, והוא מרים אותם, מתמקד בחותמות ואז מרים את מבטו אליי.

"הכול שולם?" הוא בוהה בדפים. "תסבירי לי איך, עכשיו!" הוא דורש.

"מי שחייב כאן הסברים, זה רק אתה. יש לי ילדה שאני צריכה לגדל," אני מנסה להתחמק. רק חסר לי שהוא יגלה שהתנהגתי בחוסר אחריות משווע.

"בייב, עברו שבועיים מאז שביקשת שאלך. אני לא יכול להמשיך לממן את החדר הזה במלון," הוא מנסה לרכך אותי, ואני מניחה שזאת הסיבה שהוא לא מתקומם בנושא ניהול העסק.

"בייב תקרא לכלבות ששכבת איתן. אני לא הבייב שלך. אני האישה שהשארת ימים ולילות לבד בזמן שבזבזת את הכסף שלנו עליהן. ואין לי זמן להתעסק איתך, אני צריכה לחשב מסלול מחדש," אני יורה את המילים, לוחצת על כל הכפתורים.

"לא עבדת יום אחד מאז שאנחנו יחד, את יודעת שלא תוכלי להסתדר בלעדיי."

"נראה לי שהסתדרתי יפה מאוד עם הצרות שהשארת," אני מושכת בכתפיי, והוא מסיט לרגע את פניו בבושה.

"אני לא יכול להרשות לעצמי להמשיך לממן את החדר במלון," הוא חוזר על דבריו.

"אתה לא חייב להתגורר בהילטון, יש מוטלים זולים או שתגור ברחוב," אני מקצינה בכוונה, אני לא אתן לו לנסות להשפיע עליי.

"אבא..." אריאנה נכנסת וקופצת עליו.

"ארי שלי..." הוא עוטף אותה בזרועותיו.

"איך היה? הבאת לי מתנות?" היא שואלת. הוא מסתכל עליי, ואני זוקרת גבה. שיתמודד.

"אנחנו נקנה לך יחד מתנות," הוא מבטיח לה, ואני מעווה את פניי בידיעה שהוא סתם מבטיח לה.

"ארי, אבא אמר לי שהוא כל כך התגעגע אלייך, שאתם עומדים להכין יחד ארוחת ערב ואחר כך הוא ישכיב אותך לישון." אני מורידה אותה מידיו של אביה ושואפת את ניחוח שערה. עד שאשיג את הכסף, אני רוצה לנצור כל ריח, כל צליל ענוג של קולה המתוק.

"לאן את הולכת?" תום חוקר כשאני נושקת למצחה של אריאנה שמתיישבת על כיסא הבר במטבח.

"לא עניינך לאן אני הולכת ומה אני עושה... תטפל יפה בבת שלך," אני נוזפת בו בשיניים חשוקות ולאוזניו בלבד, לא מאפשרת לאריאנה להיחשף לדרמה המתחוללת בינינו.

"אני אעשה הכול כדי להוכיח לך שאני ראוי לך," הוא מתחנף.

"לך לעזאזל," אני מקללת בקול נמוך, אוספת את התיק שלי ויוצאת לכיוון הבר הקרוב כדי לפגוש את החברה הכי טובה שלי שתמיד יש לה עצות טובות, ואין ספק שאני צריכה אחת כזאת עכשיו.

 

 

פרק 2

 

"מה אמרת?" אני מופתעת מהצעתה המטורפת של גולדי, חברתי הטובה.

"תקשיבי, שאלת על מצב היפותטי, אני עונה לך בהתאם. אם מישהו צריך סכום שעולה על חצי מיליון ללא דיחוי, הוא חייב לעשות דברים שאולי נראים לך משוגעים, אבל לא מעט אנשים התעשרו בזכותם."

"גולדי, את מדברת על פשע," אני מסננת בשקט, מקווה שאף אחד לא שומע אותנו.

"הימור זה לא פשע, כל השאר כן... אבל ממש בקטנה. אנחנו מדברות על כאלה שיש להם ביטוח, הם יקבלו את הכסף בחזרה, זה לא שאת משאירה אותם חסרי כול," היא מנסה להצדיק את עצמה.

"את מוכנה לא לדבר בקול רם? לא נראה לי שיש מישהו פה שלא שמע אותך," אני מושכת אליי את כוס הבירה ועוצמת את עיניי.

"אז מי המסכן שצריך להחזיר בדחיפות שמונה מאות אלף דולר?" היא שואלת ומצמידה את כוס הבירה הגבוהה לשפתיה.

"אני," אני משיבה בלחש. גולדי נחנקת באמצע הלגימה ויורקת את הנוזל החוצה, רסיסים מתעופפים על הדלפק, הברמן מסתכל עליה בסלידה, והיא מחייכת במבוכה ומחזירה אליי את מבטה הנוקב. "את?!"

"איך הגעת למצב הזה?" היא לוחשת. סוף־סוף היא מבינה שלפעמים היא צריכה להוריד את הווליום.

"סיפור ארוך ולא מוצלח במיוחד. תקשיבי, תנסי להציע הצעות קצת יותר רציניות עכשיו שאת מבינה שאני זו שצריכה את הכסף הזה," אני מבקשת בשרבוב שפתיים, והיא נדה בראשה כלא מאמינה.

"את מצפה שאני ארד מזה? שאני לא אשאל שאלות? הלו... זאת אני!" היא מנידה בראשה.

"אני מצפה שלא תשאלי שאלות ושתעזרי לי למצוא פתרונות, ואולי אחרי שכל הבלגן הזה ייגמר אני אשתף אותך," אני מתחמקת.

היא נראית נסערת, ואני יכולה לראות בעיניה את הלבטים ואת השאלות הרבות שמתרוצצות בראשה, ברור לי שהיא מתאפקת שלא לירות אותן בזו אחר זו.

"תראי, אם כל הסיפור הזה רציני," היא מרצינה, סורקת את האזור ומקרבת את פיה אל אוזני, "אז אין לך ברירה אלא לעשות משהו קיצוני, לא חוקי. כסף לא גדל על העצים, ולא שמעתי על יותר מדי אנשים שעשו שמונה מאות אלף דולר בשבוע, וגם אם כן, אז רק בעסקאות מפוקפקות כאלה ואחרות," היא לוחשת, ואני מרגישה את המחנק בגרון.

"איך ילדה טובה כמוני נופלת לשטות הזאת?" עיניי נמלאות דמעות.

"אני לא יודעת, אבל אני כאן, ואנחנו נשיג את הכסף," היא קובעת בנחישות.

אני מרימה אליה את מבטי. "אנחנו?" אני שואלת, כי אני לא בטוחה ששמעתי כמו שצריך.

"אנחנו!" היא מחייכת אליי ומוחה את הדמעה שחמקה מעיני.

"יש!" אני צועקת, וככל הנראה, לפחות לפי המבטים, אין מישהו בבר שלא שמע אותי.

גולדי מושכת אותי בחזרה אל כיסא הבר, ואני קולטת בזווית העין את המקסיקני יושב עם האנשים שלו סביב אחד השולחנות. החיוך נמחק מפניי בתוך שנייה.

"את בסדר?" היא מפנה את עיניה למקום שבו עיניי ממוקדות. הוא מרים את כוס הבירה ומחווה לכיווני.

"מי זה הענק החתיך הזה?" היא מחווה לכיוונו בכוס הבירה שלה, ואני שותקת. אני לא חושבת שאי־פעם אוכל להוציא עוד מילה מהפה.

"בריאנה!" היא מנערת אותי, ואני מסיטה את עיניי ממנו. "הכול בסדר?" היא שואלת בדאגה.

אני מכחכחת בגרוני ומנסה למצוא את קולי, אבל השיהוקים מקדימים את מילותיי. "אני בסדר," אני מהנהנת, לא בטוחה שנותרה לי טיפה אחת של דם בפנים.

"בריאנה, אני מכירה אותך מספיק זמן, אם התחלת לשהק המצב לא טוב. מה הלחיץ אותך פתאום? את לבנה, מותק. קחי נשימות עמוקות," היא מנסה להרגיע אותי.

"בואי נלך מכאן," אני מבקשת ממנה ותוך כדי סופרת נשימות כדי לעצור את השיהוקים. עיניה מתמקדות בדמות מאחוריי, אני יודעת שזה הוא.

"את לא אמורה לבזבז כסף, את אמורה לייצר אותו," קולו המחוספס נשמע באוזני. גולדי מסתכלת עליי ועליו.

"גולדי, תכירי את..." אני אפילו לא יודעת את שמו של המוציא להורג שלי.

"לא ראיתי אותך כאן בעבר," גולדי אומרת בחשדנות.

"כי בעבר לא היה לי מה לעשות במקום הזה..." הוא זוקר גבה, ועיניו ממוקדות בי.

"והשם שלך הוא?" היא יורה, והוא מחייך, לשונו עוברת על שפתיו. הוא מתלבט.

"גברת היקאפ, השעון מתקתק," הוא לוחש ומלפף קווצה משערי השטני סביב אצבעו. גולדי מהופנטת אל הגוף הרחב שלו.

"גולד!" אני מכריזה את שמה בקול, מנסה להעיר אותה מהטראנס שנשאבה אליו בגלל 'המוציא להורג שלי'.

"איפה מצאת אותו?" היא לא מורידה ממנו את העיניים, והוא מחייך למשמע שאלתה.

"אני מצאתי אותה. ואני אמצא אותה שוב, ושוב ושוב... או שאף אחד לא ימצא אותה," הוא מתבדח. או שלא! מה שבטוח שאם עד עכשיו הלב שלי דהר על מאה ועשרים קמ"ש, עכשיו הוא כבר על שלוש מאות.

"תני לי דקה," אני מבקשת מגולדי, אין שום סיבה שגם היא תסתבך.

"בכיף... אם זה ייגמר בזה שאת גונחת תחתיו," היא אומרת בקול. אלוהים אדירים, היא אמרה את זה בקול, וזה אפילו משעשע אותה ואת המוציא להורג שלי.

"גולדי!" אני מנערת את ראשי בזעזוע.

"הורסת שמחות... אני הולכת לפדר את אפי, או איך שהן לא אומרות את זה," היא מניפה את שערה בדרמטיות וצועדת לכיוון השירותים.

"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת אותו.

"למדת לפתוח את הפה או שזו הבירה שמדברת מגרונך?" הוא אוסף את כוס הבירה שלי ולוגם את תכולתה, אני רואה בפניו שהוא נגעל, אבל הוא לא עוצר.

"אין כאן אחוז אחד של אלכוהול," אני מצביעה על הכוס הריקה. "מה אתה עושה כאן?" אני לוחצת.

"בודק את הנכסים שלי," הוא מודה ומסמן לברמן למלא לו שוט.

"אני לא נכס שלך! אני עומדת להרוס את החיים שלי בשביל להחזיר לך את הכסף הזה," אני כמעט מרחמת על עצמי.

"את מעדיפה למות? כי אני יכול לסדר את זה בשנייה," הוא מניח את ידו על קת האקדח שתחוב במכנסיו.

"לא. לא, אני אשיג את הכסף," הטון שלי גבוה משהתכוונתי.

"אם תמשיכי לבלות עם החברה החרמנית שלך בברים, אין לך הרבה סיכוי. אבל הי, אני הייתי מלאך ונתתי לך שבוע," הוא מזייף חיוך.

"אני בונה תוכנית," אני משתפת אותו.

"אוקיי..." הוא אומר בפשטות.

"אתה לא רוצה לדעת איך הולך לי בינתיים?" אני מנסה לגרום לו להראות מעט אמפתיה.

"לא! רק התוצאה חשובה, והיא – לא למות," הוא קורץ, לוקח את השוט וחוזר אל חבריו.

אני רואה אותו מתיישב וצוחק, כלל לא מסתכל לכיווני. הלוואי שבדרך נס הוא ישכח ממני בעוד שישה ימים.

"הכול בסדר?" גולדי שואלת כשהיא חוזרת מהשירותים. "לא הייתי כאן בקושי חמש דקות, ואת נראית כאילו חיכית לסנטה, והגרינץ' הופיע במקומו."

"לא משנה מה, חוקי או לא! אני חייבת להשיג את הכסף," הנחישות בקולי מפתיעה גם אותי.

 

 

פרק 3

 

"אימא, מתי תחזרי?" אריאנה נתלית על זרועותיי ולא רוצה לשחרר.

"בעוד יום או יומיים, לא יותר," אני מבטיחה ומסתכלת על תום שמנסה להבין מה קורה כאן.

"בואי, מתוקה, אימא צריכה לנסוע," הוא מושך את אריאנה אליו.

"לאן את נוסעת?" הוא שואל סוף־סוף.

"לחגוג את יום ההולדת של גולדי בווגאס," אני משקרת במצח נחושה. אוי לי, כמה וידויים אני הולכת לעשות אצל פרנצ'סקו, בקצב הזה אני אצטרך להזמין יום.

"נהדר... אולי תחשבי שוב על..." הוא מתחיל לומר, ואני נדה בראשי.

"אני מזכירה לך שאני נוסעת עם גולדי, המעריצה מספר אחת שלך," אני מסמנת מירכאות באצבעותיי.

"אריאנה, תהיי ילדה טובה, מתוקה שלי," אני נושקת לראשה. כמה שאני אוהבת את הילדה הזו, היא כל חיי.

גולדי ממשיכה לצפור בלי הפסקה, ואני נאלצת להיפרד מאריאנה ולצאת מהבית.

"אני כאן! אני כאן! תפסיקי עם הצפצפה המרגיזה הזאת!" אני דורשת, והיא צופרת פעם נוספת לשם המחאה.

אני מכניסה את תיק הבגדים לרכב ומחבקת את המעצבנת, והיא מתחילה. "המניאק שלך שאל שאלות?" היא אפילו לא מפנה אליי את פניה.

"מה זה משנה? אני כאן, נכון?" אני מושכת את החגורה ומקליקה אותה, והיא פורצת בצחוק.

"אם לא היה מגיע הממתק ההוא מאתמול, היית כאן היום?" היא ממשיכה להסתכל על הכביש. אף על פי שבכל הזדמנות גולדי אוהבת להביך אותי, התמימות שלי מצחיקה אותה.

"אלוהים אדירים, גולדי, את לא בוחלת בשום דבר. אני לא רואה אותו כממתק, הוא פושע מסוכן ביותר. חוץ מזה, אני אישה נשואה," אני מושכת בכתפיי שעוד רגע כמעט יוצאות ממקומן, כי גולדי המשוגעת החליטה לעצור בפתאומיות את הרכב, וברגע זה חגורת הבטיחות לא ממש בטיחותית.

"הוא בגד בך!" היא מביטה בי בכעס. "הוא לא הפסיק לבגוד בך עם כל חור מזדמן. איך את יכולה להיות כל כך סלחנית?" היא נוזפת בי.

"אני לא סולחת לו. הוא כבר שבועיים גר מחוץ לבית, ועכשיו הוא אפילו שומר על ארי כדי שאחגוג איתך בווגאס." אני לא יודעת למה אני מגינה על המנוול הזה, אבל כנראה שוב אאשים את החינוך הקתולי.

"ממש צדיק, הוא פשוט מרגיש חרא כי הוא נתפס! כל עוד הוא לא נתפס הוא עשה את זה במשך שנים... שנים, ברי!" הכעס נוטף ממנה, ואני לא מבינה למה היא זועמת עליו כל כך.

"תראי, אני יודעת למה אני כועסת עליו, אבל את? הכעס שלך עליו ממש לא מובן לי. למה את כל כך שונאת אותו?" הנשימות של גולדי והמבט שלה ברורים. היא מתלבטת אם לספר לי או לא.

"בשביל לענות לך על זה אני צריכה משקה, ואני נוהגת, מותק! נדבר על זה בווגאס," היא מבטיחה.

"כל כך נורא?" אני מנסה שוב.

"שני משקאות..." היא מדביקה אותי בצחוק מתגלגל.

"ביי ביי פרסקוט, הלו... לאס וגאס..." היא מכריזה בדרמטיות כשאנחנו עוברות את שלט היציאה מפרסקוט.

"כמה זמן עד שנגיע?" אני חוקרת אותה.

"שלוש וחצי ארבע שעות. למה?" היא מפנה אליי את מבטה ומחזירה אותו מייד אל הכביש.

"למה?! כי אני רוצה להגיע לשם, להמר, לזכות ולהירגע מכל הסיוט הזה." אני מסתכלת על הנוף הנשקף מהחלון.

"את יודעת שאת צריכה כסף כדי להמר, כמה יש לך?"

"ארבע מאות אלף," התשובה נפלטת מפי ללא כל מחשבה, ושוב החגורה הלא בטוחה קורעת לי את הכתף כשהיא בולמת בפתאומיות.

"מה יהיה איתך, גולדי? את מנסה להרוג אותי?"

"מאיפה יש לך סכום כזה?" היא חוקרת, ואני נזכרת שלא סיפרתי לה כלום. ורק כי אין לי ברירה אני מתחילה לספר לה, וזו הפעם הראשונה שגולדי שותקת, באמת שותקת.

"את בסדר?" אני שואלת כשהיא מתחילה לנסוע באיטיות וחלל הרכב שקט מדי, ללא מוזיקה והדיבורים הבלתי פוסקים של גולדי, שקט עד כדי כך שהאוזניים עצמן מתחילות לזמזם.

"את לא יכולה לבקש את הכסף מההורים שלך?" היא פוצה את פיה.

"לא... סיפרתי לך שהחֶברה של אבא שלי פשטה את הרגל, והוא נהיה חולה מכל הסיפור הזה," אני מזכירה לה את השיחות האחרונות שלנו.

"אחותך ג'וי? בעלה עושה מיליונים בהשקעות," היא ממשיכה לנסות.

"הגיס שלי הוא זה שהפסיד לאבא את כל הכסף. הם החליטו שכל מה שקשור לכסף נשאר מחוץ למשפחה," אני מעווה את פניי, נזכרת עד כמה ג'וי הייתה לחוצה ועצבנית כשדין בעלה גרם את הנזק הנורא הזה להוריי.

"המשפחה של תום?" היא לא מפסיקה.

"גולדי! אני צריכה אותך חזקה ויצירתית. נראה לך שלא חשבתי על כל האופציות האלה לפני שהחלטתי להמר על חיי?" אני נוזפת בה בחומרה.

"ואם לא תרוויחי?" היא נשמעת מודאגת.

"אין מצב כזה, אלוהים אוהב אותי," אני מרימה את ראשי אל השמיים, הם בהירים, אין מצב שהוא לא רואה אותי משם.

"כן... הוא אוהב אותך כל כך שהוא שלח את מלאך המוות שישחק לך בראש," היא נדה בראשה שוב...

"את מתחילה להזכיר לי את הכלב על הדשבורד."

"ברי, אני מציעה לך להתחיל... אממ... עזבי אין לי עצה טובה בשבילך, פשוט תפתחי שקית חטיפים ותשתקי."

השקט הורג אותי, אולי אני באמת מטורפת, כי המחשבות מליל אמש, הדרך שבה הוא דיבר אליי, העיניים שלא סרו מעיניי עוררו בי רצון להרוג אותו, אבל גם דברים אחרים, כאלה שלא אמורים לעלות בראשי.

"תראי, מקסימום אם הוא יחליט להרוג אותך, אני אגדל את אריאנה, אולי אפילו אשתמש בתום," גולדי שופכת דלי של מים קרים על הליבידו שלי.

"את יכולה לקחת אותו מעכשיו," אני מושכת בכתפיי.

"הוא טוב רק לשימוש חד־פעמי. לא יודעת איך סבלת אותו כל השנים האלה."

"מה זאת אומרת שימוש חד־פעמי?" אני מניחה את ידי על זרועה. נוהגת או לא, אני רוצה תשובות.

"כבר אמרתי לך שאני צריכה אלכוהול לפני הסיפור הזה," היא חוזרת על המילים שאמרה קודם.

"לא חשבתי שהסיפור הזה הוא כזה... גולדי, שכבת עם בעלי?" הטון שנפלט מפי הוא גבוה ואף צורמני הרבה הרבה יותר ממה שהתכוונתי.

"שכבתי עם תום, אחר כך הוא הפך להיות בעלך... נדבר על זה על בקבוק אלכוהול?" היא מזייפת חיוך עם שיניים מלוכלכות משאריות של חטיף.

"איך לא סיפרת לי על זה כל השנים? ותפסיקי לחייך ככה, את נראית מזעזע!" היא לא יכולה לפספס את האכזבה בקולי.

"לא ידעתי עליכם," היא מתנצלת.

"מה?! רגע! שכבת איתו בזמן שהוא היה בזוגיות איתי?" אני לא מצליחה לנשום.

"ייאמר לזכותי שלא הרשית לי להכיר את בן הזוג שלך," היא שוב מחייכת את החיוך ההוא.

"הייתה לי סיבה טובה. להזכיר לך מה צרחת במסיבת הסיום? שכל חבר שהיה לי אי־פעם, היה קודם איתך." הריאות שלי חסומות, אימאל'ה, אני רוצה לנשום.

"אממ... טוב, זה נכון גם בקשר לתום."