מילים

תלתליה הזהובים יורדים על צווארה הארוך, שמלתה כחולה ורפויה על גופה הצנום, עורה שחום ועיניה ירוקות, בורקות.

כך אני זוכר אותה ומחפש אותה בין הסמטאות של ירושלים העתיקה או ברחובות הצרים של תל-אביב הגדולה.

מילים. זה מה שגרם לי לחפש אותה במשך השנים.

שיחה אחת על הבלי העולם הזה בשעת לילה מאוחרת בבר קטן בתל-אביב תפסה לי מקום חזק בלב.

לא הרבה שיחות חודרות אליי ונשארות במחשבותיי שנים לאחר מכן. רוב הדיבורים עוברים על ידי, כפי שבאו ככה הלכו. ללא מטרה מסוימת.

אני לא זוכר איך השיחה התחילה, אך זוכר בדיוק איך הסתיימה.

ישראלה אמרה שהיא במקור מירושלים, אבל מגיל קטן הייתה לה שריטה לגור בתל-אביב. "לא יכולה להסביר את השריטה הזאת", אמרה בעודה מגלגלת סיגריה ומושיטה לי גם אחת שכבר גלגלה לפני כן, "אבל תל-אביב משכה אותי אליה כמו החשק לאכול אבטיח קר ביום קיץ חם", היא מסבירה בחיוך שחושף שיניים לבנות.

"הכול מסביבי ריקני אבל עם בסיס טוב", אמרה לאחר ששתתה כוס עראק.

"כאילו למלא את החוסר זה בדיוק כמו לאהוב מישהו שליבו שומם זה זמן מה",

מלמלה בשקט לאחר ששתתה כוס נוספת.

צמיד אדום היא ענדה על זרועה, אבל לא הצמיד שהזקנות שיושבות ברחבת הכותל מחלקות לכל מי שתורם מכספו, אלא צמיד זהב, שעם השנים התקלף ונותר עירום, אדום.

"מאיפה הצמיד?" התעניינתי.

"מסבתא שלי, שקיבלה אותו מסבתא שלה וכך הלאה..." היא מסדרת אותו על זרועה ומביטה בי, "הוא יפה, אין מה לומר", היא השתתקה.

ובשעת לילה מאוחרת, כשיצאנו מהבר ההוא, ישראלה הביטה סביבה, כאילו חיפשה דבר מה, ומאחר שלא מצאה פנתה אליי.

"לפעמים אני רוצה להיות גם וגם", היא אמרה.

"תל-אביב כשאני רוצה לצאת, וירושלים כשאני רוצה לחזור", עיניה הירוקות דמעו.

היא עזבה את ידי ונעלמה לה בדיוק כשהבחנתי בהחלפת המשמרות בין הלבנה לחמה.