מאחורי הספסל
העיר שבה אני גרה עם המשפחה שלי היא עיר של גנים. אני אוהבת גינות, בעיקר את הפינות הנסתרות שבהן, הפינות המוצלות, שהן פינות המסתור שלי, מקום שאף אחד לא יכול למצוא אותי, סוג של עולם פרטי ששייך רק לי. משם אני יכולה להיות רואה ואינה נראית. כמה קלים היו החיים יכולים להיות אם אפשר היה לומר, אל תתערבו לי ואני לא אתערב לכם. רק שאי אפשר להיות צופה מהצד על החיים, כל החיים.
במקום המסתור שלי, בגינה הציבורית שליד הבית שלי, מאחורי הספסל, אני נמצאת במצב של צבירה. נותנת לסביבה לבוא אל תוכי, אני סופגת אותה, לא ממיינת. מציצה לפרצופים המחוברים לראשים של אנשים שחולפים על השביל, קצת קרוב וקצת רחוק ממני. אני יכולה לראות אותם, אבל הם לא מבחינים בי, כמו אותו זוג שישב יום אחד על הספסל ממול והוא כל הזמן ניסה לנשק אותה והיא לא הפסיקה לגרש את היד שלו, שנחה לה על החולצה, נוגעת לה בציצים.
ישבתי עם עצמי וחיכיתי לראות את האורות בפנסים התלויים לצידי השביל נדלקים. מאחורי הספסל שעליו ישבו שני הצעירים יש שיח סבוך, שם רובצים חתולי הגינה. מתוך השיח זרחו פתאום שתי עיניים, והן לא היו עיניים של חתול, אני מכירה עיניים של חתולים כי אני מאכילה את כל החתולים בשכונה. העיניים שבתוך השיח נצצו כמו שני נרות דולקים בחשֵכה. מה עושות שם עיניים שהן לא של חתול?
אחרי המשחק המטופש שלהם, שהוא מנסה לנשק אותה והיא מסלקת לו את היד מהחולצה שלה, הם קמו והלכו יד ביד, כשהיא צוחקת וזורקת את הראש אחורנית והקוקו שלה מתנדנד לצדדים. איך שהם הלכו העיניים הנוצצות יצאו מתוך השיח, זוהרות מתוך פרצוף של איש שנראה מרחוק ממש זקן. אבל אחרי רגע ראיתי שהוא בכלל לא זקן כמו שחשבתי, היה לו גוף דק וצעיר. הוא הניח את עצמו על הספסל וליקק בלשון ארוכה ואדומה את השפתיים העבות שלו. הפה שלו נפתח ונסגר ואני לא הצלחתי לקלוט את המילים שהתפזרו שם סביבו על הספסל. אני מכירה את התחושה הזאת, גם לי יוצאות מהפה מילים שמתפזרות סביב ואף אחד לא מצליח לשמוע אותן.
לאט־לאט, בלי שהרגשתי, נגמר היום ואפלולית הזדחלה ובאה לעטוף את הגינה. אורות בהירים נדלקו בפנסים שהיו תלויים על עמודים גבוהים, כמו בלונים צהובים מנופחים. התבוננתי באיש שיצא מתוך השיח והתיישב על הספסל ממול והבנתי שהוא לא כל כך זקן כמו שחשבתי. מה שבלבל אותי היה הזקנקן השחור הקטן שהיה דבוק לו על הפרצוף, זקנקן כמו שיש לבחורים, וגם למבוגרים שרוצים להיראות צעירים. הוא פיהק, אולי שיעמם לו. פתאום הוא הסתכל אל הספסל שמאחוריו התחבאתי. נבהלתי, מה יהיה אם הוא יגלה אותי? הוא נראה לי פתאום מפחיד. למה הוא מחייך? ושוב הוא פיהק והתחיל להתגרד, ושלח את הידיים לגרד את מעט השיער הקצוץ שנח לו על הראש כמו דשא יבש. הוא התחיל לשפשף את הגב שלו על מסעד הספסל והידיים שלו החליקו מהראש לכיוון הבטן, לשו אותה כמו בצק, ואז ירדו ונחו על המכנסיים ופתחו את הרוכסן שלהם.
הייתי המומה, רציתי לברוח אבל פחדתי שהוא יגלה אותי אז התכווצתי וניסיתי להיות הכי קטנה בעולם. האיש על הספסל הוציא משהו מתוך המכנסיים, מה זה? מה זה יכול להיות? בטח לא... אבל כן, כן. הוא החזיק ביד את הבולבול שלו והתחיל לשחק איתו ולצחוק ואל הצחוק הצטרפו קולות כמו החריקות שמשמיעה התנשמת שגרה מול החלון שלי בין הענפים של עץ האורן. רציתי להקיא, אבל פחדתי להתגלות. קפאתי ולא זזתי, שרק לא יגלה אותי. הקולות המשונים נשמעו כאילו משהו ממש כואב לו. הוא זרק את הראש שלו מצד לצד ופתאום הוא גנח גניחה אחת גדולה וכל הגוף שלו התקפל על הספסל והוא השתתק. הוא השתתק, ואני הייתי משותקת.
ברחתי. רצתי הביתה הכי מהר שאני יכולה, אבל באמצע הדרך, עוד לפני שהגעתי הביתה לא יכולתי להתאפק. אף על פי שניסיתי לגרש את הגועל שראיתי על הספסל שממול, המראה היה תקוע לי בראש ולא זז משם. ואז, כל מה שצבט לי בבטן נשפך לי מהפה, נזל והתפזר על השביל בתוך שלולית. הקאתי את כל כולי וטעם חמוץ מקולקל שרף לי בגרון.
איך ומתי נרדמתי באותו הלילה אני כבר לא זוכרת, אבל משהו העיר אותי. זה היה רעש נוראי של קולות רעמים שנשמעו רחוקים והלכו וקרבו ונדבקו לחלון וניסו להידחף פנימה. התחפרתי מתחת לשמיכה, ניסיתי לא לשמוע ואז בבת אחת ברק הבריק לתוך החדר ונהר אדום כמו אש בוערת שטף את הקירות ואת המיטה ואחריו התגלגל הרעם. החלון שהיה רק קצת סגור נפתח וכל הגשם נשפך לתוך החדר כאילו מישהו עומד בחוץ עם צינור ומשקה לי את המיטה.
התעוררתי. המיטה הייתה רטובה והיה לי ממש חם, רותח. בחוץ היה לילה, כולם חוץ ממני ישנו. מתוך השקט שמעתי את השעון מתקתק תיק, תיק, תיק, תיק. פחדתי להביט על הקירות, על השמיכה. הצצתי לכיוון החלון. החלון היה סגור.
ופתאום זה כבר לא היה חשוב. זה הרגיש כמו גוף שהתרוקן והייתה חמימות, לא הרגשתי מאושרת, רק סתם ריקה וממתינה, נותנת לעצמי לקחת את הזמן כדי להתמלא מחדש.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.