1: הכירו את ג'ו בומבה
ניסיתם פעם לדמיין איך היו החיים שלכם נראים לו היה לכם מיליון?
או מיליארד?
ומה עם טריליארד?
או אפילו מיליונת'אלפים?
תשאלו את ג'ו בומבה.
ג'ו לא היה צריך לדמיין איך נראים החיים כשיש ערמות על גבי ערמות על גבי ערמות של כסף. הוא היה בן שתים־עשרה בלבד, אבל היה עשיר באופן שערורייתי ומוגזם.
לג'ו היה כל מה שהיה יכול לרצות אי־פעם.
מסך פלזמה רחב בגודל 100 אינטש היי־דפינישן בכל חדר בבית
500 זוגות נעלי ספורט
מסלול מרוצים מקצועי בחצר האחורית
כלב רובוט מיפן
עגלת גולף עם לוחית הרישוי "בומבה 2", בשביל להגיע ממקום למקום ברחבי הבית
מגלשת מים שמחוברת מחדר השינה שלו לברֵכת שחייה אולימפית
כל משחק מחשב בעולם
קולנוע תלת־ממדי במרתף
קרוקודיל
מעסה אישי 24 שעות ביממה
אולם כדורת תת־קרקעי עם עשרה מסלולים
שולחן סנוקר
מכונת פופקורן
פארק סקייטבורד
עוד קרוקודיל
דמי כיס שבועיים בסך 100,000 לירות שטרלינג
רכבת הרים בחצר האחורית
אולפן הקלטות מקצועי בעליית הגג
אימון כדורגל מותאם אישית עם נבחרת אנגליה
כריש אמיתי באקווריום
בקיצור, ג'ו היה ילד מפונק עד אימה. הוא למד בבית ספר יוקרתי עד גיחוך. הוא טס במטוסים פרטיים בכל פעם שיצא לחופשה. פעם אפילו סגרו לכבודו את דיסניוורלד ליום, רק כדי שלא יצטרך לעמוד בתור למתקנים.
הנה ג'ו. טס לו במעגלים במסלול המרוצים האישי שלו, במכונית מרוץ פורמולה־1 פרטית.
לכמה ילדים עשירים מאוד יש גרסאות מיניאטוריות של מכוניות שנבנו במיוחד עבורם. ג'ו אינו אחד מהילדים האלה. ג'ו היה צריך שאת מכונית הפורמולה־1 שלו יעשו קצת יותר גדולה. תבינו, הוא היה די שמן. גם אתם הייתם שמנים לו הייתם במקומו, לא? לו הייתם יכולים לקנות את כל השוקולד בעולם.
אולי שמתם לב שג'ו נמצא לבדו בציור הזה. למען האמת, טיסה במעגלים במסלול מרוצים היא לא כזה כיף גדול כשנמצאים לבד, אפילו אם יש לך טריליארד לירות שטרלינג. חייבים מישהו להתחרות נגדו. הבעיה היא שלג'ו לא היו חברים. אפילו לא אחד.
חברים
נהיגה במכונית פורמולה־1 וקילוף עטיפה של חטיף שוקולד ענקי הם שני דברים שלא אמורים לנסות לעשות בבת אחת. אבל בכל זאת עברו כמה רגעים מאז הפעם האחרונה שג'ו אכל, והוא היה רעב. בזמן שהוא נכנס לסיבוב הכפול, הוא קרע את העטיפה בשיניים ולקח ביס משכבות הנוגט וקרמל המצופות שוקולד. לרוע המזל, לג'ו היתה רק יד אחת על ההגה, וכשגלגלי המכונית פגעו בשולי המסלול, הוא איבד שליטה.
מכונית הפורמולה־1 בשווי מיליונת'אלפים לירות שטרלינג ירדה מהמסלול, הסתחררה ופגעה בעץ.
חחחחחחחחחחררררררררריייקקקקקקקקקקקקקקקקקהההה הההההההההההההההה!!!!! !!!!!!!!!
לעץ לא נגרם כל נזק. אבל המכונית היתה גמורה. ג'ו חילץ את עצמו מתא הנהג. למרבה המזל, ג'ו לא נפצע, אבל הוא היה מעט המום, ודידה באלכסון בחזרה הביתה.
"אבא, כיסחתי את המכונית," אמר ג'ו כשנכנס לסלון המלכותי.
מר בומבה היה נמוך ושמן, בדיוק כמו הבן שלו. ושעיר ממנו בהרבה מקומות, חוץ מאשר בראשו — שהיה קירח ובוהק. אבא של ג'ו ישב על ספה מעור קרוקודיל ברוחב של קרון רכבת, ולא הרים את עיניו מהקריאה במגזין הגברים.
"אל תדאג, ג'ו," הוא אמר. "אני אקנה לך אחרת."
ג'ו צנח על הספה לצדו של אביו.
"אה, דרך אגב, מזל טוב, ג'ו." מר בומבה הגיש לבנו מעטפה, בלי להוריד את עיניו מתצלום הבחורה בעמודי האמצע. ג'ו פתח את המעטפה בשקיקה. כמה כסף הוא יקבל השנה? כרטיס הברכה, שעליו נכתב "מזל טוב ליום הולדתך ה־12, בני", הושלך הצידה במהרה לטובת השיק שבפנים.
ג'ו בקושי הצליח להסוות את האכזבה שלו. "מיליון?" הוא נחר בבוז. "זה הכול?"
"מה הבעיה, בני?" מר בומבה הניח את המגזין שלו לרגע.
"נתת לי מיליון בשנה שעברה," יילל ג'ו. "כשהייתי בן אחת־עשרה. מן הסתם אני אמור לקבל יותר בגיל שתים־עשרה."
מר בומבה שלח יד לתוך הכיס של חליפת המעצבים האפורה הנוצצת שלו ושלף את פנקס השיקים. החליפה שלו היתה נוראית, ונורא יקרה. "אני מצטער כל כך, בני," הוא אמר. "בוא נתקן את זה לשני מיליון."
חשוב שתבינו שמר בומבה לא תמיד היה עשיר.
זמן לא רב קודם לכן משפחת בומבה חיה חיים צנועים מאוד. מר בומבה עבד מגיל שש־עשרה במפעל ענקי לנייר טואלט בפרוורי העיר. העבודה של מר בומבה במפעל היתה ממממש משעממת: הוא היה צריך לגלגל את הנייר סביב גליל הקרטון האמצעי.
גליל אחרי גליל. יום אחר יום. שנה אחר שנה. עשור אחרי עשור. הוא עשה את זה, שוב ושוב, עד שכמעט כל התקווה שלו נעלמה.
הוא היה עומד כל היום ליד הסרט הנע עם עוד מאות עובדים משועממים, וחוזר על אותה משימה מצמקת־מוח. בכל פעם שהנייר היה מגולגל על גליל קרטון, התחיל הטקס מחדש. וכל גליל נייר טואלט היה זהה לקודמו. כיוון שהמשפחה היתה ענייה כל כך, נהג מר בומבה להכין לבנו מתנות יום הולדת וחג מולד מגלילי הקרטון של נייר הטואלט. למר בומבה מעולם לא היה כסף כדי לקנות לג'ו את הצעצועים הכי חדישים, אבל הוא היה מכין לו דברים כמו מכונית מרוץ מקרטוני נייר טואלט או מבצר של גלילי קרטון טואלט ובו עשרות חיילים מקרטון נייר טואלט. רוב הצעצועים המאולתרים האלה התפרקו וסיימו את חייהם בפח. ג'ו הצליח לשמור טיל קרטון קטן ועגום למראה, אם כי הוא לא היה בטוח מה הסיבה שהוא שומר אותו.
הדבר הטוב היחיד בעבודה במפעל היה שלמר בומבה היה המון זמן לחלום בהקיץ. יום אחד היה לו חלום בהקיץ שעמד לחולל מהפכה של ממש בעולם ניגוב הישבנים.
למה לא להמציא גליל נייר לח מצד אחד ויבש מהצד השני? הוא חשב, בזמן שגילגל נייר על הגליל האלף לאותו יום. מר בומבה שמר את הרעיון שלו בסודיות מרבית, ועמל עליו במשך שעות בחדר השירותים של דירת השיכון הקטנה שלהם, עד שהגליל הדו־צדדי שלו היה בדיוק כמו שצריך.
כשמר בומבה השיק לבסוף את נקיטוסיק, ההצלחה היתה מיידית וגורפת. מר בומבה מכר מיליארד גלילים מדי יום ברחבי העולם. ובכל פעם שגליל נמכר, הוא הרוויח 10 אגורות. הכול הצטבר לסכום עצום, כפי שניתן ללמוד מהמשוואה המתמטית הפשוטה הבאה:
10 אג'
1,000,000,000 גלילים
365 ימים בשנה
=
כסף שמשפריץ מהאוזניים.
ג'ו בומבה היה רק בן שמונה כשנקיטוסיק הושק, והחיים שלו התהפכו כהרף עין. בתור התחלה, אמא ואבא של ג'ו התגרשו. התברר שבמשך שנים רבות ניהלה אמו של ג'ו, קרול, רומן סוער עם מנהיג שבט הצופים של ג'ו, אלן. אחרי פשרה השיגה בהסכם הגירושים מיליארד לירות שטרלינג. אלן החליף את הקאנו שלו ביאכטה ענקית. בפעם האחרונה שמישהו שמע מהם, אלן וקרול הפליגו מחוץ לחופי דובאי, ולארוחת בוקר אכלו דגני בריאות בשמפניה מובחרת. נראה שאבא של ג'ו התגבר על הפרידה במהירות, כי הוא התחיל לצאת עם שורה ארוכה של בנות מעמודי האמצע של מגזין הגברים.
עד מהרה יצאו האב והבן מדירת השיכון העלובה שלהם, ועברו לאחוזה עצומה. מר בומבה קרא לה מגדלי נקיטוסיק.
הבית היה גדול עד כדי כך שהיה אפשר לראות אותו מהחלל החיצון. רק הנסיעה בשביל הגישה לבניין ארכה חמש דקות. את מסלול החצץ באורך שני קילומטרים קישטו מאות עצים קטנים ומלאי תקווה שזה עתה נשתלו. בבית היו שבעה מטבחים, שנים־עשר סלונים, ארבעים ושבעה חדרי שינה ושמונים ותשעה חדרי אמבטיה.
אפילו לשירותים היו שירותים צמודים. ולחלק מהשירותים הצמודים האלה היו שירותים צמודים משלהם.
ככל הנראה, למרות שגר שם כמה שנים, ג'ו ביקר רק ברבע מהבית הראשי כולו. בשטח האינסופי היו מגרשי טניס, אגם סירות, מנחת מסוקים, ואפילו מסלול סקי באורך מאה מטרים עם הרים של שלג מלאכותי. כל הברזים, ידיות הדלתות ואפילו מושבי האסלה היו עשויים מזהב טהור. השטיחים היו עשויים מפרוות חורפן, הוא ואביו שתו מיץ תפוזים מגביעים יקרים מימי הביניים, ולמשך זמן־מה היה להם רב־משרתים בשם אוטיס, שגם היה אורנגאוטן. אבל הם נאלצו לפטר אותו.
"אני יכול לקבל גם מתנה אמיתית, אבא?" שאל ג'ו והכניס את השיק לכיס המכנסיים שלו. "זאת אומרת, כבר יש לי בוכטות של כסף."
"תגיד לי מה אתה רוצה, בני, ואני אשלח את אחד העוזרים שלי לקנות את זה," אמר מר בומבה. "משקפי שמש שעשויים מזהב טהור? יש לי זוג כזה. אי אפשר לראות כלום, אבל הם יקרים מאוד."
ג'ו פיהק.
"סירת מנוע משלך?" ניסה מר בומבה.
ג'ו גילגל את העיניים. "יש לי שתיים כאלה. זוכר?"
"מצטער, בני. מה בנוגע לתלושי מתנה לקנייה ברשתות המובחרות בסכום כולל של רבע מיליון לירות שטרלינג?"
"משעמם! משעמם! משעמם!" ג'ו רקע ברגליו בתסכול. הרי לכם ילד עם בעיות של המעמד הגבוה.
מר בומבה נראה עגמומי. הוא לא היה בטוח שנותר דבר־מה בעולם שהוא יוכל לקנות לבנו יחידו. "אז מה, בני?"
לפתע עלה רעיון בדעתו של ג'ו. הוא דמיין את עצמו מקיף את מסלול המרוצים לבדו כל היום, מתחרה בעצמו. "טוב, יש משהו שאני ממש רוצה..." הוא אמר בגישוש.
"רק תגיד מה, בני," אמר מר בומבה.
"חבר."
יוליה (בעלים מאומתים) –
מיני מיליארדר
ספר מעניין מאוד מותח ומצחיק.
יוליה (בעלים מאומתים) –
מיני מיליארדר
ספר מעניין מאוד מותח ומצחיק.
זאב רוסק (בעלים מאומתים) –
ספר יפה🌸