מיראיה

פרק 1

מִירָאיָה

אני שוכבת על אדן רחב עשוי אבן ומרגישה את המשטח החלק והקר מבעד לבד השמלה הדקיק. החבלים הגסים מתחפרים בקרסוליים ובמפרקי כפות הידיים שלי. אני משתוקקת לכסות את גופי בידיי או לפחות להצמיד את הברכיים זו לזו, אבל זה בלתי אפשרי. אני לא יודעת כמה זמן אני נמצאת כאן. אולי דקות, אולי שעות, אולי דקות שנדמות לי כשעות.

גופי מיוסר, חסר תחושה.

לא נוח לי על המשטח הקשה.

אני מפוחדת.

והדבר החשוב ביותר הוא לא לזוז. כל תנועה גורמת לשמלה הקרועה להחליק עוד קצת מעל גופי ולחשוף עוד ועוד ממנו. אני אפילו משתדלת לא לנשום עמוק מדי.

אלים אדירים! האין זה טיפשי לדאוג עכשיו בדיוק לזה? מהחזה שחשוף כמעט לגמרי מהתנוחה בה אני שוכבת חסרת אונים? אני הרי יודעת בשביל מה אני כאן...

אני עוצמת את עיניי. אם לא אראה את זה, אולי זה לא יהיה מפחיד כל כך. אולם הפולחן מטיל עליי אימה — הקירות הכהים שמוארים בלפידים המשמיעים קולות לוחשניים בבערתם, והתקרות הגבוהות שעליהן מרצדות ההשתקפויות הכהות של הלהבות. כל אלה מבשרי רעות.

אני חשה פחד מחלחל בתוכי...

לא סתם הכול כאן קודר ומצמרר כל כך. פחד הוא גם רגש וגם מזון, ועכשיו כל הרגשות שלי יהפכו למזון עבור המפלצת. היא זקוקה למתח ולדאגה שלי, לפחדים וכמובן גם לתאווה.

הדקות עוברות לאט, ויותר מכול אני רוצה שחוסר הוודאות המענה הזה ייגמר כמה שיותר מהר. שמה שצריך לקרות — יקרה כבר!

סוף־סוף נשמעים צעדים כבדים שמהדהדים בקול רם בקריפטה1 העשויה אבן, וקולות...

הוא לא מגיע לבד? איך? למה?

השופט מתאר את ההליך, אבל אני כמעט לא מקשיבה. ככל שהצעדים והקולות מתקרבים כך גם הפחד שלי גובר. הרגליים שלי מכווצות מפחד, ראשי מזמזם מהשפלה. בדיוק חזרתי מבדיקה אצל רופא הכלא.

"אָלְבָּה־מִירָאיָה־זֶטָה היא בתולה, ולכן יכולה לעבור לבעלות האדון לָאוֹר בהתאם להסכם העתיק," מכריז הסוטה הזה בקול רועד מטקסיות, לאחר שמישש את כולי בגסות בחדרון הקטן שלו כמה שעות קודם לכן.

הם צריכים למסור אותי תוך הקפדה על כל הכללים, לוודא שההסכם העתיק לא מופר.

"מייד לאחר המסירה תוכל להשתמש ברכוש שלך כאן, או לקחת אותו לכל מקום אחר שבו יהיה לך נוח. במידת הצורך, נוכל לדאוג לעניין ההעברה עבורך," אומר השופט בלבביות.

אני מכווצת את עיניי חזק יותר. המפלצת כבר ממש קרובה, אני יכולה להרגיש את המבט שלה מחליק על עורי... אם כי לא כולם מחשיבים את האפלים למפלצות. למעשה, הם נראים טוב יותר מבני אנוש — גבוהים, כהי־שיער, אציליים ומרשימים, אבל היופי החיצוני לא משנה את המהות המפחידה שלהם. ראיתי אותו רק לרגע קצר באולם הפולחן ואני לא מעוניינת לראות אותו שוב.

הם כבר פה. צמרמורת עוברת בגופי מהמחשבה הזאת.

"האם הגעת לכאן מרצונך החופשי?" רועם מעליי קולו של השופט. כעת הוא כבר לא נשמע רך ולבבי.

"כן," אני עונה, מנסה לדבר בצורה ברורה ובקול רם.

בטח, כבודו, הצעתי את עצמי למפלצת מרצוני החופשי. כאילו הייתה לי ברירה!

אבל זהו חלק מהטקס, ולכן אני חייבת לענות בחיוב.

"מצוין! עכשיו אני יכול להסיר ממנה את החבלים ולקחת אותה?" מתעניין הבעלים החדש שלי בקוצר רוח.

בעלים! האם יש דבר נורא מזה עבור אדם שנולד חופשי? זו שאלה טובה, אבל התשובה כבר לא חשובה. רק שישחרר אותי מהחבלים האלה וייקח אותי מכאן כמה שיותר מהר. מי יודע, אולי יתמזל מזלי. אולי הלב שלי לא יעמוד בזה, ואני אתפגר במהלך אחד המשחקים השפלים והאפלים שלו.

הלוואי שזה יקרה! בהתחשב במצבי הנוכחי, מוות מהיר הוא משאלה לגיטימית.

"חוששני שעדיין לא," עונה השופט בצער מעושה, "אתה הרי מכיר את ההליך. היא הביעה את הסכמתה רק במילים. אנחנו צריכים לוודא שהיצור האנושי לא יהיה נתון להתעללות. שהאישה הזאת מגיבה במידה מספקת למי שעומד להיות הבעלים החדש שלה."

הלחיים שלי בוערות. מגיבה? אני יודעת בדיוק למה הסוטה השפל הזה מתכוון כשהוא משתמש במילה הזאת.

התמורה שהוא צפוי לקבל עבור העסקה לא מספיקה לו, הוא רוצה גם לצפות בי, לשמוע איך אני גונחת ומתפתלת בידיה של המפלצת! בכלל לא אכפת להם לאיזה יחס נתון "היצור האנושי". כשהבעלים שלי ייקח אותי הוא רשאי אפילו להרוג אותי, אבל עד אז, האיש הקטן וחסר הערך, הבורג הקטן הזה במערכת המשפט, יכול לקבוע את התנאים.

לפתע מציף אותי חשש תהומי — מה אם גופי לא יגיב למגעו של האפל? הרי זה יכול לקרות. האם ההסכם יופר? לא, רק לא זה!

מה עליי לעשות?

המחשבות מסתחררות בראשי כמו מערבולת — במהירות ובכאוטיות.

ואז אני נזכרת בנשים המבוגרות שדיברו בזמן העבודה על כך שהן יכולות להעמיד פנים, למשל כשהבעל שיכור ומתנהג בצורה דוחה או כשהמשיכה חולפת. אבל איך להעמיד פנים? כיצד להתנהג?

הן לא דיברו על הפרטים הקטנים, רק צחקקו הרבה.

אני מרגישה כיצד גופי מתחיל לרעוד. זאת הפעם הראשונה מתחילת היום שהפחד הופך לאימה ממשית אני מבועתת.

"אני חושב שנוכל לסדר את זה איכשהו," אומר האפל כמעט בבוז, ואני שומעת בבירור רשרוש של מטבעות.

ליבי הולם במהירות. הנה, זאת ההצלה שלי. לו רק החזיר הזה יסכים! והוא אמור להסכים, כי אנשים כמוהו מוכנים לעשות הכול בשביל כסף.

"אנחנו מקיימים את החוק והמסורת בקפדנות," אומר השופט בכעס מזויף, "ואם הדרישות מורכבות מדי או בלתי אפשריות עבורך, אנחנו יכולים לבטל את ההסכם."

כעת ליבי עוצר מלכת. איך הוא מרשה לעצמו לדבר ככה עם אפל? הוא מבין בכלל מה הוא עושה? האפלים ידועים בגאוותנות וביהירות שלהם, וברגע שהבעלים שלי ישתעמם מלהתווכח... אוי לא, רק לא זה!

אם ההסכם יבוטל הכול יהיה אבוד.

אני נועצת מבט מלא תחנונים באפל, כמעט מתפללת אליו שלא יוותר עליי. חוץ מזה, אתה הרי צריך לאכול, יצור נתעב. אז תאכל!

השקט נמשך זמן רב והופך לבלתי נסבל.

"כרצונך," עונה לבסוף הבעלים העתידי שלי.

אני נושפת בהקלה את האוויר שהחזקתי בריאותיי.

"זוז בבקשה, אתה מפריע לי!" הוא מורה לשופט במיאוס.

השופט פוסע כמה צעדים לאחור בצייתנות.

האפל מקיף את אדן האבן כמו מנסה להחליט מאיזה צד להתחיל את הסעודה. אני מרגישה כיצד השרירים שלי מתכווצים וגופי מסרב לציית לי. אני רוצה לצעוק לו שיתחיל כבר, שלא ידחה עוד את הטקס המחליא שלו, אבל אני שותקת. אני חייבת לשתוק ולאפשר לו לעשות כל מה שרק ירצה.

הוא מעביר את כף ידו על הלחי והמצח שלי, מסיט קווצות שיער, ואני מרגישה את מגעו האיטי על עורי המצטמרר. פניי חשופות בפניו כעת, והוא מחליק את ידו על צווארי ועל החזה. אני גומעת אוויר אל ריאותיי בקול רם וקטוע, אך לא מתוך תשוקה אלא מתוך אימה טהורה.

ידו מונחת על אחד משדיי. הוא מלטף אותו מלמעלה למטה ואז ממולל את הפטמה בין אצבעותיו. גל של חום מתפשט בגופי, לאחר מכן הוא נאסף כולו בבטן התחתונה, משתהה שם לרגע והופך לתחושה משונה, מענגת ומכאיבה גם יחד.

אני עוצמת את עיניי ומנסה לשכוח. לשכוח היכן אני נמצאת, לשכוח מהפחד ומהספק. לשכוח מכך שחוץ מהאפל וממני נוכח כאן גם מציצן. כל זה לא אמור להפריע.

כעבור זמן קצר המאמצים שלי משתלמים. העולם כולו נעלם, נמוג ברקע. נשארו רק גופי והידיים שמלטפות אותו.

קְרִיפְּטָה — חדר תת־קרקעי בכנסייה שמשמש לקבורה ולקיום פולחן.