מירוץ חיי

פרק ראשון ילדות אבודה בין מרוקו למגדל העמק

ב־1955, עם שתי מזוודות ומעט מאוד כסף, עלו ממרוקו מסודי ושלום, הורי, משאירים מאחוריהם את כל רכושם. היתה זו הציונות, שהנחתה אותם לוותר על כל מה שהיה להם ולקחת את שני ילדיהם הבכורים - זוהרה בת השלוש ואיציק בן השנה - לארץ המובטחת. בלי שפה, בלי עבודה מובטחת, בלא יכולת כלכלית.

בתחילה ביקשו השלטונות בארץ לשלוח אותם לאחת מעיירות הפיתוח בעת הקמתן בדרום. אבא, בחושיו החדים, הבין שבכך הוא גוזר על ילדיו עתיד בעייתי ושיחד פקיד כזה או אחר כדי לשנות את היעד. וכך הם הגיעו למגדל העמק.

אמא עבדה שם בחקלאות ובמפעל טקסטיל, ואבא, בתקופת הצנע הקשה, בעבודות שונות - בין השאר בחברת מלט - עד שהתגייס לחיל האוויר והמשיך לשרת בחיל עוד שנים רבות. אני באתי לעולם בדיוק שנה לאחר עלייתם. בחלוף עוד שנה, עם הולדתה של אחותי דינה, עברנו לבית מעט גדול יותר. כעבור כשנה נוספת נולדה אחותי חנה.

נולדתי ביולי 1956 וחוויתי ילדות כפי שחוו כל הילדים למשפחות דלות אמצעים של אותן שנים. לא אגדיר את ילדותי כקשה, משום שכמוני היו עוד עשרות אלפים. עם זאת, נאבקנו כולנו כדי לשרוד וכדי להגדיר את זהותנו החדשה.

פה ושם, סיפרו לי הורי, הם נתקלו בגילויי גזענות ואפליה על רקע מוצאם. ישראל הראשונה התקשתה לקבל את ההמונים שהגיעו מישראל השנייה. בדיעבד, אני יודע שכך נוהגת כל הגמוניה בכל חברה - הישנים מתנשאים על החדשים. אלא שאֵלֶה וגם אלה, אחרי הכול, הם מהגרים.

ההורים עבדו מבוקר עד לילה, ועל כן מי שהיתה לנו כאם זו אחותנו הגדולה, זוהרה. דירתנו הראשונה, בבית חד־קומתי, כללה גם גינה רחבת ידיים, שם גידל אבי ארטישוק ועצי פרי.

ביתנו השני כבר היה מרווח יותר - באותו רחוב שבו התגורר גם יהודה פוליקר, שותפהּ של זוהרה לכיתה. בכלל, גדלתי בצִלה של המוזיקה. יחד עם אבא ישבו החברים ותופפו על פחים, יוצרים אווירה ייחודית שכבר אינה קיימת כיום.

אגב אורח חיים בריא: כבר מילדות - עוד לפני שבוצעו מחקרים בנושא - עשיתי המון כושר בים והתלהבתי. אלה הצעדים הראשונים שלי בעולם הכושר והבריאות. בגיל שש הפסקתי לאכול בשר. החלטתי ש"זה לא טעים!" ומאותו יום הכינה לי אמי אוכל בנפרד.

אני אמנם אוכל ביצים, אבל כבר חמישה עשורים איני נוגע בבשר ובעוף. פעם בשבוע דגים, וביומיום גם גבינות במשורה. לתחושתי, וגם על פי המחקרים, כך אני בריא יותר - ובדרך זו אני צועד. זאת, עוד בטרם ידעתי בכלל מהי סוכרת ומהן הבעיות הקשות הכרוכות בהשמנה.

מגיל צעיר אני גם מקפיד מאוד על כמויות האוכל שלי. במידה, כפי שהגדיר זאת הרמב"ם: בבוקר אכול כמו מלך, בצהריים כבן מלך - ובערב כאביון. וגם: "בולם רוגזו, יפחית אוכלו, יגביר תנועתו". לשמחתי, בלי להכיר את תורתו של הרמב"ם, התחברתי למשפטים הללו, שעד היום אני משתמש בהם בהרצאותי באקדמיה.

ואף על פי כן, תקופת הילדות שלי הסתיימה עם פגיעה בריאותית חמורה, שלא באשמתי. ממש עם עלייתי לכיתה א', בעודי צועד בסמוך לביתי, נכנס בי אופנוע וריסק את רגלי. הייתי מאושפז במשך יותר מחודשיים, ועוד חודשים אחדים הסתובבתי מגוּבס על כיסא גלגלים.

האדם שפגע בי חש ייסורי מצפון קשים, ועל כן רכש עבורי מין כיסא נוח שנפתח כמו מיטת ים, שאותו הנחנו בחצר ועליו רבצתי יומם ולילה. כל החברים והשכנים הגיעו להתבונן בפלא, ואני נהניתי מתשומת הלב. מנגד, את כל חצי השנה הראשונה של בית הספר פספסתי, וכך נוצר פיגור שלא נסגר עוד שנים רבות.

התקשיתי מאוד להשתלב, חברתית - ובעיקר מבחינה לימודית. לא מצאתי את עצמי בבית הספר, וגם כאשר עברנו לקריית חיים באותה שנה, ונכנסתי לבית הספר גורדון, התקשיתי להתמיד בלימודים. שנאתי ללמוד ושנאתי את הלימודים, ולא היה מי שיכוון אותי ויעזור לי משום שהורי היו נטולי שפה ונטולי השכלה.

נמניתי עם האחרונים בשכבה. זה שכל תלמיד אחר בכיתה יכול לחוש גאווה בהתייחס אליו. אם יש לך ציונים לא טובים, אתה תמיד יכול להשוות את עצמך למויאל ולהרגיש מיד שמצבך לא כל כך נורא.

רק בכיתה ו', כאשר כבר התגוררנו בקריית מוצקין, חלה תפנית דרמטית בחיי. לא לשווא אני מאמין גדול בחינוך הבלתי־פורמלי וביכולתו לעצב מחדש את עתידם של ילדי ישראל. עבורי, היתה זו תנועת הנוער העובד והלומד, שפתחה בפני אופק חדש ואפשרה לי לחוש הצלחה מהי, להרגיש חלק משמעותי מן החיים החברתיים.

הקומונר באותם ימים היה אדם שדרכינו עוד יצטלבו בהמשך - משה (בוגי) יעלון, לימים הרמטכ"ל ושר הביטחון. נפגשנו בקורס המדריכים, וכעבור שנים הוא ביקש להביאני לסיירת מטכ"ל שעליה פיקד.

האירוע המשמעותי ביותר עבורי באותן שנים היה כשגיליתי את כישורי המנהיגות והובלת השינויים שהיו חבויים בי. ומעשה שהיה כך היה: עיריית חיפה החליטה להעביר את הכביש הראשי בתוך קן התנועה, וכל תחנוני הילדים והמדריכים להימנע מכך נפלו על אוזניים ערלות.

בצר לי, ארגנתי את השכבה כולה לצאת להפגנה. הסתובבתי בין הילדים, חיברנו סיסמאות ויצאנו יחד למאבק מוצלח. העליתי את הרעיון להשתטח מתחת לטרקטורים כדי למנוע מהם לנסוע, וכך היה. הטרקטורים הגיעו, אנחנו השתטחנו, העירייה השהתה את העבודות, ולבסוף הוחלט על בניית מעקף. ניצחנו - והובלנו מהפכה.

מן המאבק הזה ומחיי התנועה שאבתי את כוחותי ואת האמונה בעצמי. למדתי, שיש לי את היכולת להוביל אחרים, להראות להם את היעד - ולהשיג אותו.

בזכות התנועה הגעתי גם לעולם הספורט והכושר. התחלתי לרוץ כתחביב, ובכיתה ט' הודיע לנו סגן המנהל בבית הספר "רודמן" כי מתקיימת אליפות, ומי שישיג תוצאה גבוהה יתוגמל בציונים. והיה גם בונוס נוסף: האימונים יתקיימו על חשבון הלימודים. הרמתי מיד את ידי כמובן.

בשעות אחר הצהריים נערך מבחן, והגעתי ראשון בלי שעשיתי שום הכנות. על בסיס התוצאה נכנסתי לנבחרת והגעתי לתחרות הארצית של בתי הספר - שם הגעתי למקום השלישי ב־1,500 מטרים עם תוצאה אדירה, שהביאה כבוד רב ל"רודמן".

בזכות התוצאות הללו התחלתי להתאמן באופן מסודר בהפועל חיפה, תחת המאמן איתמר פדן - שהשריש בי את האהבה לריצה. עד היום, כשהוא כבר לא צעיר, אני רואה אותו בחוף הצוק, יוצא להליכות, ומזכיר לו שהוא היה זה שפתח לי את השער. הוא זה שלימד אותי לרוץ, להתמודד עם הכאב, לשבור מחסומים ולפרוץ גבולות.

לצד ההצלחה בעולם הספורטיבי חוויתי כישלונות חוזרים ונשנים בכל מה שקשור ללימודים. ראיתי את עצמי כעומד מול צוק גבוה, ואיני יכול אפילו לעשות את הצעד הראשון בדרך הקשה אל הפסגה שלו.

בשל המצב הכלכלי לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם למורים פרטיים, ואחַי היו עסוקים במלחמות הישרדות פרטיות שלהם בלימודים. כך סיימתי 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית בלבד. כתם קטן שירדוף אותי עוד שנים, עד שאמחה אותו באופן מהדהד באחד הניצחונות הגדולים של חיי.

גדלתי בבית דל באמצעים ובלא תרבות של השכלה, ומצד שני הורי גידלו את כולנו במחויבות אדירה ובמסירות והקנו לנו ערך אחד שמלווה אותי עד היום - עבודה קשה. מאז שעמדתי על דעתי ועד שיצאה לפנסיה, ראיתי את אמי עובדת. היא לא לקחה במשך כל אותן שנים אפילו שבוע אחד של חופשה. כך גם אבי, שהחל לעבוד בבסיס חיל האוויר ברמת דוד, עד שיצא לפנסיה.

כשלעצמי, התחלתי לעבוד בעבודות מזדמנות - פריקה של דגי טונה מאוניות בנמל חיפה, בתוך מקררי ענק, ובמוצאי שבת, לפני הפעולה בתנועה, עבדתי בדוכן הפלאפל של אליהו - כדי להרוויח את דמי הכיס שההורים לא יכלו לתת לי. כך פיתחתי מוסר עבודה וכלים שליוו אותי עוד שנים.

•••

הסיפור המוזר על החתולה הגוססת ואקדח האוויר.

הכותרת הזו רודפת אותי עד היום. אף שזוכּיתי, המצפון יושב עלי ומייסר אותי. וזהו סיפור המעשה: כחלק מחיי התנועה וניהול אשי הלילה - אימוני השדה - החזקתי באופן קבוע אקדח אוויר. באחד הימים, בדרכי הביתה, ראיתי חתולה גוססת - המוכּרת לי מלהקת החתולים הגדולה של השכנה המוזרה. הייתי אז נער פוחז בכיתה ט', ובאמת רציתי לגאול אותה מייסוריה. נכנסתי הביתה, הוצאתי מהארון את אקדח הטוטו שלי ועשיתי זאת.

מבין חרכי התריס, התברר, ראתה השכנה את האירוע, אך לא ידעה שהחתולה גססה בייסורים. היא החלה לצעוק, "רוצח! רוצח!" והזעיקה את המשטרה, שהגיעה במהירות כאילו מדובר במחבל מסוכן. בתוך דקות ספורות זינקו עלי שני שוטרים, אספו אותי לתחנה ולקחו ממני טביעות אצבע כאחרון העבריינים.

בעודי יושב שם, עצור, הזעיקו את אבי מהצבא. הוא הגיע מבוהל ונמלא זעם על השכנה. הייתי בסך הכול ילד ולא ביצעתי כל פשע, והנה אני יוצא עם תיק פלילי על ירי בשטח ציבורי ועל אחזקת נשק שלא כחוק. לא זו אף זו, הצמידו לי קצין מבחן.

שוחררתי לבסוף, מבוהל ונזוף על ידי הורי. השכנה, שנחרדה ממעשיה היא, הגיפה את התריסים ולא הראתה את פרצופה למשך ימים רבים. למזלי, כעבור שנתיים קיבלתי מהמשטרה מכתב שמנקה אותי מכל אשמה, וכך יכולתי להמשיך בחיי בלא הכתם הפלילי, אך עדיין עם הכתם המצפוני.

ככלל, היתה זו תנועת הנוער העובד והלומד ששמרה אותי על המסלול. התחברתי שם לקטע הצבאי, שמאוד־מאוד אהבתי, והובלתי את החניכים שלי למעין מבצעים קטנים, מבחני אומץ ותרגילים. שם גם הכרתי את חברתי הראשונה, עמית. אגב, אנקדוטה קטנה: בכיתה י' היא לנה אצלי, ובאמצע הלילה, בדרך לשירותים, פגשה את אבי. הוא לא חיבב במיוחד את הקונספט...

אירוע נוסף שזכור לי מאותן שנים, אירוע שחיבר אותי לצה"ל, היה מלחמת יום הכיפורים. כיוון שהיינו עדיין נערים, גויסנו כולנו לצבוע פנסי מכוניות על מנת לעמעם את אורם ולהקשות על האויב. הסתובבנו, נערים בני 15-17, עם דליי צבע, ובמשך ימים אחדים ברצף צבענו את כל פנסי הרכבים שבעיירה.

בעוד אנחנו מסייעים בעורף, אבי בחיל האוויר ואחי כלוחם בצנחנים גויסו שניהם, ממש באמצע התפילה בבית הכנסת. אחי נלחם בחווה הסינית עם איציק מרדכי - עוד דמות שהשתלבה לימים בחיי - ולתקופה מסוימת אף חששנו כי הוא נעדר.

גילינו שהוא בחיים, כאשר עיתון בריטי פרסם את תמונתו כשהוא בתוך התעלה, מניף את נשקו אל־על יחד עם עוד שלושה חברים. זוהי תמונה אייקונית, שמוכרת היטב לישראלים רבים, שחיו באותה תקופה.

בחלוף כמה חודשים נוספים הגיעה שעתי להתחיל את הפרק הבא בחיי - שהיה הארוך והמשמעותי ביותר.