מכרז רומנטי

הוא הקדים בחצי שעה. יש אנשים שיראו בזה חוסר נימוס. ג'ק גודארד ראה בזה הזדמנות מצויינת לבדוק קצת את מצבו של הנכס. לוודא שאין שום הפתעות נסתרות. האם אלינגפורד הול באמת יהיה במציאות כמו שהוא נראה בברושור? או שמא הצליחו להסתיר בעזרת צילום מחוכם איזה מפגע ויזואלי שנמצא ממש בקרבתו? עד עכשיו, הכל נראה מבטיח. נורפולק תהיה מקום מעולה לחופשה מרגיעה. פריחה רבה כל כך התנוססה על שיחי הקוצים השחורים, ועל שיחי פטרוזילית הבר הצומחים בשולי השדות, שנראה היה כאילו ששלג ירד שלא בעונתו. ג'ק ידע לבטח כי אם יפתח את החלון שלו, האוויר יהיה שופע ניחוחות. עוד שני עיקולים, ולפי מערכת הניווט הלוויינית שלו, הפנייה המוצנעת שמאלה היא דרך הגישה לאלינגפורד. דרך גישה ארוכה, עם עצי אשור משני צדדיה. הולך ומשתפר. זה שאין פה שום שכנים אומר שלא יהיו תלונות בקשר לרעש. וכשהבית הופיע לבסוף לפני עיניו, חיוך התפשט על פניו. בדיוק מה שהוא קיווה לראות. הבית היה בצורת האות E, עם גמלונים משולשים בקצותיו, מתחת לגג המשופע שארובות בוקעות ממנו; החלק המרכזי של ה-E היה בן שתי קומות בעוד ששני האגפים הקיצוניים היו בני שלוש קומות. הבית היה סימטרי לגמרי; ניכר בבירור שזהו עיצובו המקורי ואין בו שום תוספות בניה שנעשו ברישול לאורך השנים. למקום הזה יש היסטוריה, הוא חשב לעצמו. יש לו לב. ואם יתברר שהוא רדוף על ידי איזו רוח רפאים, מה טוב. אם הגנים גדולים מספיק, זה יהיה הרקע המושלם. מה שהוא צריך זה רק אישור בניה, והוא יהיה בעניינים. הוא החנה על משטח החצץ שלפני חזית הבית, ובצאתו מהמכונית, לברדור זהוב בא במרוצה כדי לקבל את פניו. למרות שנביחתו של הכלב עומעמה בגלל הדובי שהוא נשא בפיו, הקול היה מספיק חזק עדיין בשביל להבהיל את האישה שמיהרה לבוא בעקבותיו. אישה לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו ששניהם ראו כבר ימים טובים יותר, ונעולה בזוג נעלי התעמלות עתיקות. שערה שהיה בגון חיטה של חורף, היה משוך אחורה וקשור בגומיית בד, וכתם בוץ היה מרוח לרוחב לחיה. הוא מצמץ. בעולמו, נשים לבשו חליפות עסקים ונעלי עקב, ושערן עוצב בשלמות בתספורות אופנתיות – שלא לדבר על איפור. האישה הזאת נראתה כאילו אפילו שפתון היא לא שמה; ולמרות שריסיה היו עבים וכהים, הם לא נראו לו מרוחים במסקרה. מה שאתה רואה הוא בדיוק מה שאתה מקבל. ומה שהוא רוצה. התשוקה הטהורה הציפה אותו וממש גרמה לו לנטות מעט לכיוונה. הוא לא היה מסוגל לזכור את הפעם האחרונה בה הרגיש כך כלפי מישהי. וזה כולל את אריקה. הוא ממש לא ציפה למשהו כזה היום. "ג'ק גודארד?" היא שאלה. קולה היה נפלא. נמוך אך לא חלש מדי. מעודן. נתון בשליטה מלאה. הוא מצא את עצמו תוהה איך היא תישמע כשתאבד שליטה. כשהיא תהיה מרוגשת כל כך שלא תוכל לראות את מה שלפניה... הוא השתלט על עצמו. בקושי. "כן." היא ניגבה את ידה על אחורי המכנסיים שלה. "מצטערת בקשר ללכלוך. חשבתי שתגיע טיפה יותר מאוחר." לא נזיפה ממש. לא היתה בטון שלה שום נימה של לעג. גם לא התנצלות של ממש, מצד שני; זה היה יותר בבחינה של כזאת אני, קבל את זה או לא. "אליסיה ברספורד." היא הבעלים של הבית הזה? הוא ציפה לפגוש מישהי... טוב, מישהי אריסטוקרטית. איזו מטרוניתה זקנה, או נסיכה. האישה הזאת לא היתה כזאת בכלל. היא התבטאה בנימוס מושלם, אבל בלי ההתנשאות הרגילה שהיתה לרוב בני המעמד הגבוה שהוא מכיר. היא היתה טיפה מוזנחת, ומאוד-מאוד אמיתית וניתנת למגע – ולפתע כל מחשבותיו נסבו על הפשטתה מהבגדים המלוכלכים שלה ועל הכנסתה למקלחת, ביחד אתו. בהתעלמו משכבת הבוץ שעוד נותרה על כף ידה, הוא נטל את היד שהושטה אליו ולחץ אותה. היתה לה לחיצת יד טובה, יבשה וחזקה, אך הוא הרגיש כאילו מכת ברק הכתה בו כשהעור של כף ידו פגש בעור של כף ידה. ומהאופן בו אישוניה התרחבו קמעה, ברור היה שזה קרה גם לה. לכל הרוחות, הוא באמת היה צריך להשתלט על עצמו במהירות. קודם כל, הוא לעולם לא מערבב בין עסקים להנאה. דבר שני, אליסיה ברספורד לא נראתה לו כמו אחת שתנהל רומנים מזדמנים – וכיום הוא כבר לא נכנס לעולם לשום דבר שמעבר לרומן חולף. לא מאז הסיפור עם אריקה. הכלב, שבהחלט לא שמח להישאר מחוץ לתמונה, משך את הדובי לרוחב ברכיו של ג'ק והותיר פס של בוץ על מכנסיו, ולמרות שאליסיה באמת ניסתה להסתיר את החיוך שלה, ההנאה שזה גרם לה ניכרה בהחלט בעיניה. "אני מתנצלת על נימוסיו הרעים של הכלב שלי," היא אמרה. "אנחנו יכולים לנסות לנקות את המכנסים שלך עם מטלית במטבח. אני מקווה מאוד שזה לא ישאיר סימן." מטלית. ג'ק היה חייב לעצום את העיניים לרגע כדי להיפטר מהתמונה שעלתה בעיניי רוחו, של אליסיה ברספורד הכורעת לפניו ומעבירה מטלית רטובה על פני גופו העירום. זה באמת לא היה אמור להתפתח ככה. מעולם הוא לא הניח לדעתו להיות מוסחת בזמן שניהל עסקים. אז למה לעזאזל הוא מאפשר לאישה הזאת להשפיע עליו בצורה עזה כל כך? זה לא שהוא רעב לסקס. דווקא להיפך, יש לציין. אלא שזמן ארוך מאוד עבר מאז שהוא הרגיש משיכה עזה כל כך אל מישהי. "תחשוב על זה כעל מין מחמאה," הוא שמע את אליסיה אומרת. "זאפי לא מציע את הצעצוע שלו לכל אחד." "זאפי?" "קיצור של זעפרן." "הגיוני. זה מתאים ללברדור זהוב." "אכן." היא לקחה נשימה עמוקה. "מה היית רוצה לראות קודם: את הפנים או את החוץ?" היא לא מבזבזת זמן, הוא שם לב. טוב, לפי מה שכתוב בתחקיר שהוא קיבל, היא לא יכולה להרשות לעצמה שום בזבוזי זמן. לא עם הסכומים שהיא חייבת במיסים על הנכס הזה. אביה מת לפני חמש שנים והשאיר את המקום הזה לבנו – שנעקץ ביערות הגשם על ידי חרק נדיר והלך לעולמו לפני ארבעה חודשים מאיזו מחלה טרופית לא ידועה, בהותירו לאליסיה את הנכס. מקורותיו של ג'ק סיפרו לו שהאח לא שילם אפילו מחצית ממס הירושה שהיה חייב, מה שאומר שכל העול נפל כעת עליה. דרישה לתשלום מס בסכום המשתווה לכל משכורותיה, לפני מסים, למשך עשרים השנים הבאות. לא שהוא התכוון לנצל את זה ולאלץ אותה למכור את המקום בחלק זעיר משוויו האמיתי. לדעתו, ניתן לעשות עסקים בהצלחה גם בלי לדרוך על אנשים. אם הבית יענה על הציפיות שהוא מעורר, הוא ישמח מאוד לשלם עליו מחיר הוגן – המחיר בו הוא מועמד למכירה. בעיקר אם זה יעביר את הבית לרשותו במהירות רבה. עכשיו כשהוא החליט לקחת לעצמו שנת חופש, הוא רוצה להתחיל לערוך את תכניותיו מוקדם ככל שרק אפשר. "מאחר שאנחנו נמצאים בחוץ, למה שלא נתחיל מכאן?" הוא אמר. שדרה של שיחי רודודנדרון נמתחה לצד הבית, מכוסה בפריחה סגולה, וורודה, צהובה ולבנה. היא נפתחה אל גן סגור בין קירות, שבערוגותיו המסודרות נראו בבירור ירקות גינה ותבלינים, ומעבר להן ניצבו חממה בסגנון מיושן ומבנה לבנים עם חזית זכוכית. "זה האורנז'רי," היא אמרה בראותה לאן מופנה מבטו. "אם כי כבר שנים שלא גידלו בו תפוזים או כל פרי הדר." עכשיו, בהתקרבם אל המבנה, הוא ראה שהוא שימש כמחסן. מגשי עציצים נערמו בו בסדר מופתי, מריצה וכלי גינון, ומה שנראה כמו מכסחת דשא מהסוג שנוהגים בו. סככת גן יוקרתית מאוד. "טוב, אז כמה עתיקה החממה?" "מתחילת המאה התשע-עשרה," היא אמרה לו. "יש לה עדיין את מסגרת הגג המקורית." הוא הבחין בניצוץ שהופיע בעיניה כשהביטה במבנה. תשוקה. זה מה שמניע את אליסיה ברספורד. זה מה שהיא באמת אוהבת. הגינה. היא הובילה אותו דרך שער נוסף, ועוד שדרה של שיחי רודודנדרון, אל גן פורמלי שהשתרע מאחורי הבית. הוא לא היה מומחה, אבל הגן נראה מוזנח, כאילו היה גדול מדי בשביל מי שמטפל בו. מריצה ניצבה ליד אחד מגדרות השיחים, במקום בו היא עבדה, ללא ספק. אז מה, היא הגנן שהוא אמור להמשיך להעסיק? בשום פנים היא לא יכולה להחזיק משרה מלאה וגם לטפל בגינת המטבח ובגן הפורמלי הזה. זאת עבודה רבה מדי בשביל בן-אדם אחד. ואז הוא חדל לחשוב, בראותו את הצד השני של הבית. מדשאה ענקית השתפלה ממנו עד לגדת אגם. ביחד עם השמים הכחולים של נורפולק, זה יכול להיות ממש מושלם למה שהוא מתכנן. איך לעזאזל החליט סוכן הנדל"ן שלא לשים את התמונה של הנוף הזה בחוברת של הנכס? הרי זה מהמם ממש. הוא השתלט על נשימתו. "זה יפהפה." "הממם." היא עדיין נשמעה שלווה ושקולה, אבל גבה היה טיפה יותר מדי זקוף. זה העיד בעיניו עד כמה זה קשה לה, להראות את בית המשפחה שלה לאיזה רוכש פוטנציאלי. במקומה, גם הוא היה לוקח את זה בוודאי קשה מאוד. אז הוא ינסה שלא להקשות עליה את זה עוד יותר. ובכל זאת, כשהלך בעקבותיה אל החצר המרוצפת הצמודה לאחורי הבית, הוא לא הצליח להימנע מלהביט מעבר לכתפו אל האגם. המבנה הבא היה האורווה. הוא היה גדל ממדים ואם ישופץ כהלכה, יוכל לשמש היטב לכל מטרה שהיא. בשלב זה נראה היה שהוא משמש כמחסן, אך בעיני רוחו הוא בהחלט ראה אותו כבר נקי ומשופץ. "וזהו הבית עצמו." היא ניגשה אל דלת הכניסה, כשהכלב מקפץ בעקבותיה. הג'ינס שלה היו דהויים מרוב כביסות, והוא היה מוכן להתערב שהבד שלהם רך מאוד למגע. הדהים אותו עד כמה הוא משתוקק לגעת בבד הזה, כמה הוא מתאווה להחליק את ידו על הקימור של ישבנה. אליסיה ברספורד לא היתה שמנה, אבל היו לה קימורים נשיים. קימורים שמיימיים. קימורים שהתחננו בפניו להניח עליהם את ידיו. הוא באמת היה חייב להתחיל לחשוב עם המוח שלו, ולא עם חלק אחר של גופו. הוא היה זקוק לראש צלול לפני שיוכל לקבל החלטה שקולה. הא, על מי הוא מנסה לעבוד? את ההחלטה שלו הוא קיבל פחות או יותר ברגע שראה את המפרט של הבית, והאינסטינקטים שלו לא טעו אף-פעם. טוב, כמעט אף-פעם. אך הוא למד מהטעויות שלו. למד היטב ובמהירות. "אני מניחה שקיבלת את הפרטים מסוכן הנדל"ן," היא אמרה בפתחה את דלת הכניסה. "כן." הוא לא טרח להביא אתו את החוברת, מאחר שזיכרונו היה צילומי כמעט. בית כפרי אחד עם מבנים מסביבו, אדמות ותכולה מלאה. "טוב מאוד. אז זהו אולם המבואה." הרצפה היתה עשויה מרצפות נורפולק אדומות וממורקות, הידועות בשם "פמנטס", שהעניקו לחדר אווירה חמימה; הקירות היו לבנים ושיקפו את האור שנכנס משני החלונות. גרם מדרגות כפול, מעץ כהה, הוביל ככל הנראה אל הקומה הראשונה. ג'ק הופתע מכך שלא ראה שורה של פורטרטים משפחתיים תלויים על הקיר, בהתחשב בכך שמשפחתה של אליסיה החזיקה בבית הזה במשך למעלה משלוש מאות שנים, אך ביודעו עד כמה זה יהיה חסר טקט לשאול, הוא נמנע מלהגיד דבר. "חדר ההסבה." שוב קירות שנצבעו בלבן, ובלי תמונות. היתה לג'ק ההרגשה שהצבע די חדש. והוא היה מוכן להתערב שזה נעשה רק כדי להסתיר את הכתמים שנותרו אחרי הסרת יצירות האמנות. תמונות שנמכרו ככל הנראה אחרי מות אביה של אליסיה, כדי לכסות חלק ממסי הירושה. חיפוי מעץ אלון כהה כיסה את אחד מקירות חדר האוכל, אך שלושת החלונות המשקיפים אל הגינה הפכו את החדר למואר ואוורירי במקום שיהיה קודר. אם כי הווילונות הכבדים היו די מהוהים, ועל הריהוט היה ניתן לומר שהוא משומש מאוד. לא פלא שהיא לא החליטה להעמיד אותו למכירה פומבית. הוא לא היה מכניס דבר כמעט. "חדר האוכל." זה היה בדיוק כמו חדר ההסבה, עם קצת פחות רהיטים ונברשת שהיתה יכולה לדרוש ניקוי מקצועי. "הספריה." זה היה חדר די קטן, עם שולחן כתיבה וזוג כורסאות עור חבוטות, וקיר מכוסה במדפי ספרים כשדי הרבה ספרים חסרים. ברור שהיא מכרה כל ספר שהיה שווה משהו, כדי לכסות חלק מדמי המיסים. "מטבח." מטבח מיושן באמת, עם מרצפות אבן, תנור אגה מיושן, כיור עמוק ודלתות ארונות עם חלונות מזכוכית מעושנת, שנראו ישנים מאוד. כמו רהיטי חדר ההסבה, ניתן היה לחדש אותם, אך כל שיפוץ יהיה צריך להיעשות ברגישות רבה מאוד. הוא די אהב את התחושה המיושנת של החדר. הוא הצליח לדמיין את עצמו יושב בו, דן על עסקים, שותה קפה ואוכל עוגה תוצרת בית על גבי שולחן העץ. "בוקר טוב מיס אליסיה." הנערה שעבדה במטבח הסתובבה והחוותה קידה. וג'ק לא הצליח להימנע מלנעוץ עיניים. הנערה נשמעה כמו משרתת – למרות שהמבטא שלה נשמע לו בבירור כמו מין קוקני מזוייף – אבל היא לא נראתה כלל כמו משרתת, עם שיער קוצני צבוע בשחור, איפור כבד מסביב לעיניים ושפתון אדום כדם. היא לא יכלה להיות בת יותר מעשרים. ובמקום ללבוש בגדי משרתת טיפוסיים, היא היתה בג'ינס שחורים קרועים ובחולצת טריקו שחורה עם לוגו אימתני של להקת רוק שהבטיחה להיות הדבר הבא בשוק. "תרצו תה, מיס אליסיה? בחדר ההסבה אולי?" היא שאלה. הוא הציץ לעבר אליסיה. האם היא באמת מחזיקה צוות משרתים? מאידך, לפי סוכן הנדל"ן ועורך הדין שלו, היו כמה תנאים נלווים למכירת הנכס. כאלה שנגעו להמשך העסקתם של עוזרת הבית והגנן. הוא כבר ניחש לבד שאליסיה היא הגנן הזה, אבל ברור שהפנקיסטית הצעירה הזאת לא יכולה להיות עוזרת הבית, נכון? אליסיה גלגלה עיניים וערכה ביניהם היכרות. "גרייס הארווי. ג'ק גודארד." "אחר צהרים טובים, מיס הארווי," הוא אמר בנימוס. היא הינהנה בהכרת תודה על זה שהוא קרא לה מיס. "כולם קוראים לי גרייס." אין ספק שהיא מנסה להיות חביבה כמו שהשם שלה מציע, הוא חשב לעצמו. היא לא היתה בחורה שמתאימים לה פנינים ואופנת עילית. היא הושיטה לו את ידה. הוא נטל אותה וגילה שיש לה לחיצת יד משברת עצמות ממש – בלי ספק היא התכוונה להראות לו שהיא לא משרתת כזאת שניתן להתעמר בה, ושהיא תעמוד תמיד לצדה של אליסיה. זה מצא חן בעיניו. כי עד עתה, הוא התרשם שאליסיה ברספורד צריכה להסתדר בעולם הזה לגמרי לבדה. "להקה מצויינת." הוא החווה בראשו לעבר הלוגו שעל חולצת הטריקו של גרייס. "ראיתי אותם בפסטיבל גלסטנברי. האלבום החדש שלהם דורש כמה האזנות לפני שמתרגלים אליו ממש." היא הזעיפה פנים. "הוא יוצא רק בחודש הבא." "נכון. אבל יש לי במכונית עותק מוקדם. אני אלווה לך אותו אם תרצי." הזעף על פניה התגבר. "עותק מוקדם? איך?" "חבר טוב מאוד שלי הוא עיתונאי שכותב על מוסיקה. זאת אחת ההטבות של התפקיד. והוא יודע שאני אוהב אותם, אז הוא העביר לי את הדיסק. הוא גם השיג לי אישור לעלות אל מאחורי הבמה בגלסטנברי." עכשיו גרייס כבר נראתה מתרשמת בהחלט. "וואו." "מוטב שאביא לך את המטלית הרטובה הזאת עכשיו." אליסיה דיברה בקול שקט ומדוד. "אה, אני רואה שנתקלת בזאפי." גרייס הרימה גבה. "ליסי, אני אעשה את זה." היא הרטיבה מטלית מתחת לברז, סחטה אותה והביטה לעבר ג'ק. "מטלית אחת בתמורה להאזנה לדיסק ההוא?" הוא לא הצליח להימנע מלחייך אליה. הישירות שלה מצאה מאוד חן בעיניו. קל מאוד יהיה לו להמשיך להעסיק אותה בתור עוזרת בית. "עשינו עסק.." נדרשו לו רק כמה שניות כדי להיפטר מהבוץ המרוח על מכנסיו, ואז הוא הושיט את המטלית בחזרה לגרייס. "חדר הכביסה נמצא שם בהמשך," אמרה אליסיה. "יש מרתף יינות מתחתיו, אבל למען האמת, אין בו שום דבר." הכל נמכר, ללא ספק, הוא חשב לעצמו. אבל בכל זאת הוא הציץ דרך הדלת. די דומה למטבח, רק עם פחות ארונות ובנוסף, עם מכונת כביסה ומייבש. הדלת שבקצה הרחוק הובילה, כך הוא הניח, אל המרתף. "אני אראה לך את הקומה העליונה," אמרה אליסיה, "ולאחר מכן נשתה קפה בטרקלין." היא חייכה אל גרייס. "אל תדאגי, אני אכין אותו. את תאחרי אם לא תתחילי לזוז." גרייס הציצה בשעונה. "לכל השדים ולכל הרוחות! פאדי יקרקף אותי! אני רק אשים את הכלים האלה במקום. את כל השאר אני אעשה מחר בבוקר." היא הסירה את כפפות הגומי מעל ידיה והחלה לסדר. "עזבי. אל תדאגי לזה עכשיו. אני אסדר את זה." "את בטוחה?" גרייס הביטה בה בהכרת תודה. "תודה, ליסי. להתראות מחר." היא הינהנה לעבר ג'ק. "מר גודארד." היא פרחה לפני שהיתה לו הזדמנות להזכיר לה את עניין המוסיקה. לאחר מכן, אליסיה הראתה לו את שאר הבית. המצב למעלה היה דומה למדי לזה שבקומת הקרקע; הקירות היו בהירים, החדרים היו מוארים היטב, הווילונות היו מרופטים ולא היו כמעט תמונות על הקירות. רוב הריהוט היה מכוסה ביריעות בד להגנה מפני אבק. "אין שום טעם לחמם חדרים שאני לא משתמשת בהם," היא אמרה כאילו היתה מודעת למבט התוהה שהוא שלח לעברה. "אז גרייס, האם היא עוזרת בית?" הוא שאל. "במשרה חלקית. כן." "למה את עומדת על זה שהיא תמשיך לעבוד פה אחרי המכירה?" "סבתא שלה היתה עוזרת הבית פה במשך שנים. והעבודה הזאת – בנוסף למשרה החלקית שלה בפאב של האזור – זה מה שמשלם את לימודי האמנות שלה בקולג'." היא חייכה. "בעצם גרייס היא אשת קשר מצויינת. היא מכירה את כולם. אז כשדוד החימום מחליט לעשות בעיות, יש לה חבר שרברב שיתקן אותו מיד תמורת מחיר הוגן, במקום לתת לך לחכות כמה ימים ועוד לגבות ממך אחר כך הון." לימודי האמנות לא ממש הפתיעו אותו. וגם לא זה שלגרייס יש קשר משפחתי לבית הזה. אך הוא היה מופתע מכך שאליסיה דיברה על בעיה הקשורה בבית. "לדוד החימום יש מצבי רוח?" "והגג דורש קצת עבודה. בילינו את הקיץ במלחמה בנמלים, ואת הסתיו במאמץ לגרש עכברים. ורוב מערכת החשמל היא בת למעלה משלושים שנה ודורשת החלפה," אמרה אליסיה בשלבה את זרועותיה תוך שהיא מישירה אליו מבט. "רק שתדע." עיניה היו יפהפיות. בצבע כחול עמוק. כרגע הן היו שלוות. אבל איך הן ייראו כשהיא תהיה נסערת? תתרכז בבית, הוא הזכיר לעצמו. "את לא אמורה להראות לי את כל הדברים החיוביים בבית הזה?" היא משכה בכתפיה. "טוב. אם לא יעלה בידי למכור אותו..." "אז הוא יימכר במכירה פומבית, תמורת סכום הנמוך ממה שאת חייבת לרשויות המס ככל הנראה," השלים ג'ק במקומה. "מה שישאיר אותך ממש בלי שום דבר." "אמת." פניה נאטמו. לא היה לו שום מושג מה מתחולל בתוך ראשה. עלבון? כעס? מרירות? אילו הוא היה במקומה, הוא היה ממש זועם על עצם המחשבה שהוא עומד לאבד את הבית של משפחתו מפני שאין לו די כסף לשלם על מס ירושה, שהוטל על הבית פעמיים בתוך חמש שנים. "אני אכין קפה. או שמא תעדיף תה, מר גודארד?" "קראי לי ג'ק, וקפה יהיה בסדר גמור, תודה." הוא שם לב שהיא לא מזמינה אותו בתגובה לפנות גם אליה בשמה הפרטי. שהיא שומרת על ריחוק ביניהם. נכון לעכשיו, ברור לגמרי שהיא רואה בו אויב שלה. היא נעצרה ליד הדלת שבראש גרם המדרגות. "זאת היתה הדירה של טד – אחי. חדר שינה אחד. חדר רחצה, מטבח וסלון. יש לה כניסה נפרדת מלמטה – כמו שיש גם לדירה שלי. כך שתוכל להשכיר אותה לנופשים, או לשלב אותה בחזרה לתוך הבית." היא הביטה בו. "אם כי אני ביקשתי להישאר לגור בדירה שלי אחרי מכירתו של הבית." טוב, הוא לא התכוון להתגורר פה באופן מלא. ברגע שהכל יהיה מסודר ותקופת השבתון שלו תגיע לקיצה, הוא יחזור ללונדון; ויהיה די טוב שמישהו יגור פה וישגיח על המקום. "אין שום בעיה. מבחינתי לפחות." "תודה." מכל בחינה שהיא, היתה לו זכות מלאה לבחון את הדירות הללו. לוודא שלא מסתתרת בהן שום בעיה מבנית רצינית. אבל על פי האופן בו אליסיה ברספורד ניצבה מולו, בגב זקוף להפליא, ניכר היטב שזה היה גורם לה סבל עז. לא עבר זמן רב כל כך מאז שהיא איבדה את אחיה. לראות את הדירה שלו, לדבר על מכירת החפצים שלו – זה בוודאי יכאיב לה עוד יותר. אז הוא לא התכוון לעמוד על זה ולהקשות עליה את החיים יותר מהנדרש. הדו"ח של השמאי כבר יגיד לו כל מה שהוא צריך לדעת. "שנרד?" הוא שאל בהחוותו לעבר המדרגות. ההקלה נראתה על פניה לחלקיק שנייה בלבד, ונעלמה. אך הוא ידע שקיבל את ההחלטה הנכונה. "אז אתה מעוניין לעבור מלונדון?" היא שאלה. "רק לכמה חודשים. אני לוקח לי תקופת שבתון." היא לא לחצה במטרה לגלות עוד, אך הוא סיפר לה בכל זאת. "אני מנהל קרן גידור גדולה." רק למקרה שהיא חוששת שממונו יספיק רק לרכישת הבית אך לא לשיפוצו ולאחזקתו, ולא שזה יהיה מעניינה בכלל, אחרי שהבית ימכר, אך הוא רצה שהיא תדע שבית אלינגפורד הול יעבור לידים טובות. שהוא לא יזניח אותו. "אז אתה מתכוון להירגע מחוץ לעיר." "פחות או יותר." הוא השתתק. אם היא תישאר פה, זה יתברר לה ממילא, אז למה לא לספר לה כבר עכשיו? "אני מתכוון להקים אולפן הקלטות." היא מצמצה בהפתעה. "אולפן הקלטות?" "כזה שאמנים יבואו להקליט בו אלבומים," הוא הסביר בסבלנות. "בניין האורווה יהיה פשוט מושלם, אחרי שיעבור שיפוץ." "אני מבינה." "והאגם הזה הוא תפאורה מושלמת לעריכה של מופעים." לא יכול להיות שהיא שמעה אותו כמו שצריך. ג'ק גודארד מתכוון להפוך את אלינגפורד הול לאולפן הקלטות וזירה להופעות חוצות? ובהתחשב בכך שהוא מאזין לאותו סוג מוסיקה שגרייס שומעת, ובמקום בו הוא שמע את הלהקה ההיא... "אתה מתכנן עוד גלסטנברי כאן?" היא שאלה באי-אמון כמעט. הוא פרש את ידיו לצדדים. "מה הבעיה?" "יש לך מושג איזה נזק זה יגרום לגנים? ואין פה די מקום לחניה. הרי אתה לא יכול לעקור את כל הרודודנדרון של אבא שלי בשביל לסלול מגרש חניה. זה היה מפעל חייו ממש. בשום פנים!" היא שאפה אוויר במאמץ ניכר. "תשכח מזה. אני מצטערת, מר גודארד. בזבזת את זמנך כשבאת הנה. הבית הזה כבר לא למכירה." "נראה לי שלרשויות המס של הוד מעלתה תהיה דעה אחרת בנידון." "אז אני אדבר אתם שוב על הרשות הלאומית לשימור המורשת." היא כבר ביקשה לתרום להם את הבית בתמורה למחיקת כל החובות, בתנאי שיתאפשר לה להישאר בדירה שלה ולפקח על שיקום הגן. רק שהבית לא היה חשוב מספיק, ומאחר ששיקום הגן עמד עדיין בשלביו הראשונים, גם לא היה הרבה מה להראות להם. רק את שיחי הרודודנדרון של אביה, ולמרות שזה היה אוסף שיחים ברמה בינלאומית, זה לא היה מספיק. "אני אכין להם תכנית עסקית של עשר שנים." ג'ק נד בראשו. "אם הם כבר אמרו לך לא, אין סיכוי שהם ישנו את דעתם." "אז אני אדבר עם רשויות המס עוד פעם. אשאל אותם אם הם יאפשרו לי..." היא שאפה אוויר במאמץ. כמה היא תשנא את זה, אבל לאור האפשרות האחרת של פסטיבל רוק שיהרוס את כל האדמות שמסביב לבית, זה היה הרע במיעוטו, "להפוך את הבית למלון או למרכז כנסים." "עם הסכום שיידרש כדי להביא את הבית לסטנדרט שיתאים לאירוח כנסים – שלא לדבר על מה שיידרש כדי לעמוד בכל דרישות התברואה והביטחון – הבית לא יתחיל לשלם על עצמו אפילו תוך פחות משלוש או ארבע שנים," ציין ג'ק. "וכל הזמן הזה, את תצברי ריבית על החובות שלך." בטח. הרי היא כבר בדקה את הנושא והבינה שזה לא יוכל לעבוד. והיא שנאה אותו על כך שהצדק היה עמו. למרות שהוא נראה ממש מדהים. גבר מהסוג שמושך כל זוג עיניים נשיות בכל מקום, צפוף ככל שיהיה. שיער כהה בתספורת שנועדה לגרום לו להיראות כאילו קם זה הרגע משנתו, קמטים קטנים בזוויות פיו, שהעידו כי הוא מרבה לחייך, והעיניים הסקסיות ביותר שהיא ראתה אי-פעם. תוסיפו לזה את האנרגיה חסרת המנוחה שפשוט שפעה ממנו, את צללית זיפי הזקן שהיתה לו מפני שפשוט לא טרח להתגלח באותו הבוקר, ואת האופן בו הוא התלבש: במכנסים כהים ובחולצה לבנה ופתוחת צווארון... לאכול אותו ממש. לא שהפה שלה יתקרב בכלל לסביבתו. והיא בכלל לא אמורה לחשוב עליו כאלו מחשבות. הוא האויב. האיש שרוצה לקנות את הבית שעבר במשפחתה במשך שלוש מאות שנים, ולהרוס אותו. היא תכננה לשקם ולשפץ את הגינות המקוריות, והוא מתכנן להפוך אותן למגרש חנייה או לבמת מופעים. על גופתה המתה. "נכון לעכשיו," הוא אמר לה חרש, "אני האופציה הכי טובה שיש לך." בשום פנים ואופן לא. "לעולם לא תקבל אישור מהמועצה המחוזית," היא הזהירה. "נחיה ונראה." אבל הוא לא נשמע מוטרד בכלל. ושום ניצוץ של דאגה לא הבליח אפילו בעיניו הכחולות. ג'ק גודארד היה בבירור אחד האנשים הללו שרגילים להביא למימוש את ההחלטות שלהם. טוב, הוא צריך להיות כזה. הוא אמר לה שהוא מנהל קרן גידור. מה שאומר שהוא איש עסקים אמיד מאוד, שדי בבונוס השנתי שלו כדי לחסל בבת-אחת את כל החוב שלה ולהשאיר עדיין משהו בכיס שלו. למה היא לא הלכה לעסוק בפיננסים או בעריכת דין או במשהו שהיה יכול להכניס לה סכומים עתקים כאלה, במקום לבחור ללכת בעקבות המסורת המשפחתית לתחום של גידול צמחי נוי? למה היה עליה לשבת במגדל השן ולחשוב בטיפשות שתמיד תוכל לחיות כאן ולהתעסק בגנים שלה? "ובכן – חדר ההסבה?" הוא שאל. למרות שהתחשק לה להגיד לו לאיפה הוא צריך ללכת, הוא היה עדיין אורח בביתה, ואביה היה נחרד מכל גילוי של נימוסים רעים מצדה. היא לקחה נשימה עמוקה ופתחה את דלת חדר ההסבה בלי להגיד מילה. הוא חייך למראה הפסנתר. "ביבי-גראנד. נחמד מאוד." הוא ניגש אל המושב שלפניו, משך אותו טיפה החוצה והתיישב עליו, כאילו הוא בעל הבית. בעצם אין שום סיבה שלא יהיה, בקרוב מאוד, אלא אם כן תעלה בדעתה איזו דרך אחרת לשלם באמצעותה את החובות שלה. אולי היא תוכל למכור את עצמה. דרוש: מיליונר לשם נישואים ליורשת מרוששת של בית כפרי. חייב להיות רגיש ובעל חוש הומור. אלא שעל פי הגדרה כמעט, איש עסקים מיליונר חייב להיות חסר פשרות ורחמים, כך שהוא לא יהיה רגיש או בעל חוש הומור. ובנוגע לנישואים למיליונר שהוא איזה שחקן כדורגל או כוכב פופ... טוב, היא מבוגרת מדי – בעשר שנים לפחות – בשביל להיות אשתו של מישהו כזה. אפילו אם היא תמצא אחד שנמשך לנשים מבוגרות יותר, היא לא תהיה זוהרת מספיק בשביל למשוך אותו. לא נותר לה שום מוצא. היא תיאלץ למכור את הבית לג'ק גודארד או למישהו כמוהו. אלינגפורד הול יהרס. והוא מתכוון להתחיל בתהליך ממש עכשיו – בטח הוא מתכוון להתחיל לנגן על הפסנתר איזו נעימה מטופשת כמו צ'ופסטיקס, או משהו לא פחות נורא. הוא הביט בה מעבר לכתפו, והחשש שלה וודאי נראה בבירור על פניה כי הוא גיחך והחל לנגן את צ'ופסטיקס. ממש-ממש גרוע. לא היה לו שום חוש תזמון. הוא ניגן את החלק של הבס ואת המלודיה בשני סולמות שונים לגמרי והחסיר תווים... זה היה ממש עינוי. היא כבר עמדה להתחנן בפניו לחדול, כשהמוסיקה השתנתה. פתאום הוא ניגן את בטהובן, את הפרק האיטי מתוך הסונטה הפתטית. אחת היצירות האהובות עליה ביותר – והתזמון שלו היה מושלם. בהמשך הוא ניגן נוקטורנו יפהפה של שופן, שהיה ידוע במידת הקושי שלו. שוב, בצורה מושלמת. והוא ניגן אותם מזיכרונו, לא מתוך דפי תווים. כשסיים, הוא סגר בעדינות את מכסה הקלידים והסתובב אליה. "הוא זקוק לכיוון," הוא אמר. "אני יודעת." כשהאמצעים העומדים לרשותך מצומצמים, צריך להחליט לגבי סדרי עדיפויות. תיקוני בניה הכרחיים לבית או כיוון של הפסנתר; היא הלכה אחרי ראשה ולא אחרי לבה. וזאת גם הסיבה שהיא הפסיקה לנגן. לא שהיתה איזו כוונה לספר לו את כל זה. היא לא רצתה את רחמי האיש הזה. "אתה, אהם, מנגן יפה מאוד." "תודה." ניצוץ משועשע הופיע בעיניו. "את יודעת, את באמת לא צריכה לשפוט אנשים בחיפזון." הנזיפה שלו היתה במקומה. זה היה ברור לה, אבל בכל זאת זה צרב. כמו זריית מלח על הפצע הפתוח שהוא יצר בדברו על עריכת מופעי רוק באדמות הבית, ולעזאזל עם הגינות והצמחים. "אני אלך להכין לנו קפה," היא אמרה ונמלטה אל מחוז המבטחים של המטבח.