מכשפה יהודיה בחצר מלך צרפת

עלייתה ונפילתה של לאונורה גליגאי לאונורה דורי

לאונורה דורי (Dori) נולדה כנראה ב־1568, חמש שנים לפני מריה. אמרו שלאונורה היתה בת המיינקת של מריה ושהן גדלו יחד כ"אחיות לחלב" (Sœur de lait). לפי רוב הסיפורים23 גדלה לאונורה בחצר משפחת מדיצ'י (Medici) האיטלקית כבת לוויה בוגרת למריה, היתומה הבהירה והעגלגלה, ובין הילדה המבוגרת לצעירה המיוחסת צמחה ידידות גדולה.24

לאונורה לבית משפחת דורי היתה בתם של נגר חסר־נגרייה – מאלו המסתובבים בעיר עם ארגז כלים – וכובסת. מבנה גופה היה רזה ועורה כהה, ורזונה הקיצוני הפך אותה – כך נהנו מספרי הסיפורים להדגיש – למכוערת. לימים תיאר אותה פמפלט צרפתי אחד: כ"בת נגר, חסרת ייחוס וחסרת חן, קטנה ומכוערת, אך לא נטולת דמיון ותאווה".25 בבגרותה קנתה לאונורה את השם גליגאי (Galigaï), ממשפחה ידועה בפירנצה.26 חייה של מריה, אחותה לחלב, החלו בסימן רע: אמה ז'אן מאוסטריה (Jeanne d’Autriche) מתה ב־1578, ומספר חודשים אחר כך מת אביה. מריה בת החמש נותרה לבד. בגיל 11 מתו גם אחיה ואחותה. מי שלקח אותה תחת חסותו היה דודה, פרנצ'סקו דה מדיצ'י (Francensco de Medici), לימים הדוכס הגדול של פירנצה,27 אשר הכניס אותה לביתו וגידל אותה כבתו. מריה גדלה לתלפיות, ולימים נודעה בצרפת כמרי דה מדיצ'י (Marie de Médicis), המלכה־האם, אמו של המלך הצעיר לואי ה־14.

לאונורה החביבה ובעלת המזג הטוב, שימשה תמיד מעין אחות גדולה למריה. זאת, בתמורה, אהבה אותה מאוד ונתנה בה אמון מלא. פרסומים מהתקופה מתארים את השתיים כבלתי נפרדות, ומדגישים את ההשפעה העצומה שהיתה ללאונורה על חברתה האצילה, אחות נפשה. מי מהן יכולה היתה לשער שהחברות ביניהם תוליד, כעבור שנים, מוות, גלות והפניית גב?

קונצ'ינו קונצ'יני

קונצ'ינו קונצ'יני, יליד 1569, היה בנו של המזכיר האישי של הדוכס הגדול מטוסקנה. קונצ'יני האב שירת את הדוכס של פירנצה, בין היתר כשגריר וכדיפלומט, והבן הלך בדרכו של אביו ושירת כדיפלומט בשירות הדוכס. לימים, ביקשו רבים מכותבי הפמפלטים הצרפתים לתארו כבעל מוצא נמוך, אך עדויות רבות מוכיחות כי מוצאו היה דווקא ממשפחה פלורנטינית מיוחסת, וכי הדבר היה ידוע גם בפריס.28 המוניטין שצבר קונצ'יני הצעיר היה כפול: מצד אחד הוא נודע כאדם נעים הליכות, ישיר, אמיץ, בעל טעם טוב, תבונה והשכלה, אשר למד באוניברסיטה של פיזה,29 ומצד שני הוא היה ידוע כגנדרן ושחצן, הולל, מהמר ונואף, שפיזר את כספו המועט וצבר חובות. הוא אף נאסר כמה פעמים, הוענש בהגליה, וסופו שהצטרף לפמליה של הקרדינל מלוריין (Cardinal de Lorraine) כממונה על המטבח במסע לרומא, מסע שבמהלכו שימש יותר מהכול כקופאי במשחקי ההימורים של הפמליה.30

אנרי הרביעי

ב־1594 הוכתר אנרי מנאוואר (Henri de Navarre) לבית בורבון (Bourbon) למלך צרפת – אנרי הרביעי. השנים שקדמו לעלייתו לכס המלכות היו מלאות כאב ופחד. אחרי מותו ב־1559 של המלך אנרי השני לבית ולואה (Valois), ואחרי כישלון ניסיונותיהם של שלושה מבניו – כולם צעירים וחסרי ניסיון – לשלוט בממלכה, התמנתה אימם האיטלקייה, קתרין דה מדיצ'י (Catherine de Medici), כעוצרת. ב־1562 פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין ההוגנוטים (Huguenots) – הפרוטסטנטים הצרפתים – לבין הקתולים.31 בניה של קתרין, המלכים לבית ולואה מתו בזה אחר זה, והאחרון בשושלת, אנרי השלישי, היה חשׂוך בנים. כשהוא נרצח ב־1589 באה השושלת אל קיצה. אנרי מלך נאוואר, מנהיג ההוגנוטים ובעל קרבת הדם הגדולה ביותר למשפחת המלוכה, תבע את הכתר.32

באוקטובר 1589 צר אנרי על פריס במטרה להכניע את "הליגה הקתולית" (La Ligue Catholique, Sainte Ligue, Sainte Union).33 המצור נמשך חמש שנים והסתיים בניצחונו של אנרי ובכניעת "הליגה הקתולית". באופן פרדוקסלי, הבין אנרי כי כפרוטסטנט לא יוכל למלוך בצרפת, ולכן דווקא עם ניצחונו קיבל על עצמו את האמונה הקתולית, תוך שהוא מפטיר, כך על פי האגדה, "פריס שווה מיסה".34 באדיקט (צו) של נאנט (Edit de Nantes), שנחתם ב־1598, הבטיח המלך סובלנות דתית לממלכה ויציבות ושלום לעמו.

דבר אחד פגע בכל זאת ביציבות השלטונית – למלך אנרי לא היו ילדים. הוא אמנם היה נשוי שנים רבות למרגריט לבית ולואה (Marguerite de Valois, אחותו של אנרי השלישי ובתה של קתרין דה מדיצ'י), אולם השניים לא הצליחו להעמיד יורש, והמלך היה חייב לקחת לעצמו אישה חדשה ופורייה בדחיפות. העובדה כי היה חייב הרבה כסף לבנק מדיצ'י, אשר מימן אותו במהלך שנות המלחמה, הביאה לבסוף להצעת הפתרון היצירתי המתבקש – נישואים למריה מדיצ'י, בתו המאומצת של דוכס פירנצה. היתה זו הצעה פוליטית ששכרה הכלכלי בצידה. חוגים נרחבים של יועצים בדוכסות פירנצה ובחצר המלוכה בצרפת השתתפו בדיונים. גם אסטרולוגים ואנשי דת הוכנסו בסוד העניין, ונלקחה בחשבון גם נבואתה של נביאה קדושה מסיינה, אשר ניבאה למריה בנעוריה כי היא עתידה להיות מלכת צרפת.

בעבור הדוכס הגדול היתה ברית נישואים עם מלך צרפת הזדמנות טובה להתנער מהשליטה הספרדית בטוסקנה ולהבטיח את עצמאותו. כשהגיע סילרי, השגריר הצרפתי ברומא, לפירנצה, כדי לדון בתנאים, הבטיח לו הדוכס באמצעות מתווך מטעמו למחוק את חובותיו של המלך ולהעביר סכום נאה נוסף לבנק שלו במרסיי (Marseille), כל זאת ביום שבו תחצה מריה את הגבול ותיכנס לצרפת כמלכה. הצעה מפתה לכל הדעות. לוילרואה (Villeroy), מזכיר המדינה והממונה על יחסי החוץ של מלך צרפת, היו סיבות אחרות לחפוץ בחתונתו המהירה של אנרי. הוא חשש ממה שכבר היה לנחלת הכלל: חולשתו של מלך נאוואר לנשים. כאשר היה אנרי למלך צרפת, תבעה ממנו גבריאל ד'אסטרה (Gabrielle d’Estrée), פילגשו האהובה, להתגרש ממרגריט לבית ולואה ולשאת אותה לאישה. כאמור, לבני הזוג המלכותי לא היו ילדים, והבקשה לגירושים אושרה על ידי האפיפיור. אולם הנישואים לפילגש טמנו בחובם בעיות רבות – יועצי המלך ביקשו מלכה צעירה ובתולה, ששמה לא נקשר עדיין בתככים מלכותיים וביחסים מפוקפקים, אישה נטולת ממזרים שעוד עלולים לטעון לכתר. אבל גבריאל ההרה והיפה לחצה, ואנרי, גיבור ככל שהיה בתחומים אחרים, לא עמד בלחץ.

למרבה ההפתעה, בשעה שנערכו ההכנות לחתונה הבלתי רצויה, חשה לפתע גבריאל ההרה ברע. היא סבלה מעוויתות איומות, שלא היו ככל הנראה צירי לידה. המיילדת שהוזעקה למקום ביום שישי שלפני חג הפסחא עוד הצליחה למלט בן חי מתוך קרביה המיוסרים של גבריאל, לפני שנפחה זאת את נשמתה ביום שלאחר מכן. במסמכים הרשמיים נכתב כי הפילגש הורעלה מאכילת לימון מקולקל, אולם אין ספק כי היעלמותה הפתאומית של ההריונית התובענית שימחה מאוד את יועצי המלך. הם היו מעדיפים כי היא תעשה זאת יחד עם העובר שבבטנה. המלך בכה והתאבל והסתגר בחדריו, ונדמה היה שלא יתאושש ממות אהובתו, אבל לאחר שלושה שבועות הוא התאהב באנרייט ד'אנטראג (Henriette d’Entragues), המרקיזה היפה מוורניי (Verneuil), ועד מהרה הבטיח גם לה נישואים.35 וילרואה חייב היה למצוא דרך מכובדת להפסיק את ההתפרפרות הסדרתית וחסרת האחריות של המלך – הוא הרי לא יכול לדאוג להרעלתן של כל הנשים בקרבתו.

השגריר סילרי נשלח, אם כן, בפעם השנייה לפירנצה, בפברואר 1600, ובתום חודשיים של דיונים הסתיימה השליחות הדחופה בהסכם. ב־25 באפריל חתם הדוכס הגדול של פירנצה על החוזה, ושלחו למלך צרפת, שאמר רק: "נישואים טובים הם כאלה המכסים את חובותי", וחתם.36 כך החלה המאה ה־17 בצרפת: בחתונת בן מרושש לשושלת בורבון המיוחסת עם בת של בנקאי איטלקי עשיר, תוצר דיפלומטי רב־השראה, פרי שיקול דעת מבוסס ומושכל.

המסע לפריס

מיד עם היוודע דבר השידוך בין מריה מדיצ'י למלך צרפת, החלו המריבות על מקום בפמליה. רשימת מקורביה האיטלקיים של מריה נדונה בקפידה בפריס. קונצ'יני הצעיר, המהיר והערמומי, זיהה מייד את הפוטנציאל הגלום במסע – בפריס היפה וביפהפיותיה – והכניס את שמו לרשימה כבן למשפחת דיפלומטים פעילה. הוא השיג מכתבי המלצה והתעקש כי השתקעותו בצרפת תשרת הן את הדוכס הגדול הן את המלכה, אחיינית הדוכס. המזכיר הצרפתי וילרואה הכיר את סבו של קונצ'יני, ולאחרון היה גם גיס בפריס. אנרי אמנם חשש מפלישה של איטלקים מרוששים שיעשו הון בצרפת על חשבון הצרפתים, אך המתווך מטעם האיטלקים – שהיה גם המזכיר של אביו של קונצ'יני – המליץ, וילרואה אישר, והמלך נכנע. ברשימת בני הלוויה האיטלקים הופיע קונצ'יני כדיפלומט. באותה רשימה מופיע שמה של לאונורה גליגאי ולידו מצוין תפקידה הרשמי – האחראית על תספורת המלכה.37

ב־5 באוקטובר 1600 נערך טקס החתונה של אנרי ומריה – שתיקרא מעתה מרי – בקתדרלה של פירנצה. את הטקס ערך קרדינל איטלקי, אחיינו של האפיפיור קלמנט השמיני (Clement VIII). החגיגה נמשכה שבוע: ארמונות הדוכס התמלאו שירה, מחולות ומשתה כיד המלך. במשך כמה ימים הוזמנו האורחים לצאת למסעות ציד, להשתתף במשחקים, לצפות בהופעות תיאטרון ובלט ובמופעי אופרה חגיגיים, בהשתתפות עשרות ניצבים וזמרים. העושר והשפע, הפאר הזוהר, סימנו את הזוג הטרי כהבטחה הגדולה של המאה החדשה. מי שלא הטריח את עצמו להגיע לחגיגות היה דווקא החתן עצמו, המלך אנרי, שנשאר בצרפת.

ב־13 באוקטובר יצאה המשלחת המלכותית לדרכה, מלווה בהמון רב של חיילים, אצילים, טבחים, בעלי מלאכה ומשרתים. קונצ'יני האופורטוניסט הבין מיד שלאונורה היא המפתח שלו לתהילה. היא אמנם לא היתה בת לוויה ראשית – לא באופן רשמי, כי בתפקיד המכובד הזה יכלה לכהן רק אצילה צרפתייה – אבל ברור היה לו שיהיה מעמדה הרשמי אשר יהיה, קרבתה למלכה אינה מוטלת בספק. הוא הכיר את לאונורה עוד בפירנצה, וכעת תיכנן להעמיק את ההיכרות איתה, והחל לחזר אחריה. בין יתר הפעולות המוחצנות שנקט כדי להרשים אותה – ואת הפמליה כולה – היתה רכישת סוס בעל השם המחייב: "ריספטו" (rispetto, "כבוד" באיטלקית) בזמן חניה בעיר הנמל ליוורנו (Livorno).38 לחיזוריו של קונצ'יני הגיבה לאונורה ברתיעה – הוא היה צעיר ממנה, והיו לה הרבה מחזרים צרפתים והצעות אחרות.39 הוא גם היה שונה ממנה בתכלית – היא דיברה מעט והתלבשה בצניעות והוא היה גנדרן, הולל ופטפטן. השמועות עליו היו שהוא רודף נשים ושכיסיו ריקים תמיד בגלל ההימורים.40 משהפכו החיזורים גלויים התנגדה להם גם המלכה, אשר סלדה מקונצ'יני, ומהמחשבה כי לאונורה תפנה את רגשותיה לאדם אחר מלבדה.

המסע הימי מליוורנו למרסיי היה קשה וארוך. עם הגיעם למרסיי ב־3 בנובמבר התקבלו האיטלקים ברוב פאר והדר. פמליה של 7,000 חיילים, משרתים ושומרים חיכתה למלכה כדי ללוותה; פרנסואה דה מלֶרב (François de Malherbe) ומשוררים אחרים שלחו לה שירים;41 טקסים מפוארים נערכו לכבוד המלכה החדשה – הכול רצו לראות את זו שתביא, כך קיוו, יורש עצר לבית המלוכה הצרפתי. המלכה ירדה מהאונייה ונכנסה מייד לאפיריון. המלך עצמו שוב בלט בחסרונו: הוא ניהל באותו זמן מלחמה נגד הדוכס של סבואה (Savoy). אחרי שבועיים במרסיי המשיכה השיירה לפריס, בשיט על הרון (Rhône). הכסף האיטלקי כבר הועבר לחשבונו של מלך צרפת, אבל זה עדיין לא פגש במלכתו.

אחרי עצירה קצרה באקס אן פרובנס (Aix en Provence) הגיעה השיירה לאביניון (Avignon). קונצ'יני חלה שם בשפעת, ולמרות שלא הבטיחה לו דבר בשלב זה, טיפלה בו לאונורה וסעדה אותו במיטת חוליו. הרבה גבות הורמו אז. מרי ניסתה לגרום ללאונורה למאוס בו וסיפרה לה שהוא מהמר, בלתי יציב, מושחת ומופקר, ושהוא רודף נשים ובצע. בין היתר ניסתה המלכה להניא את בת לווייתה מלהתמסר לקונצ'יני באמצעות סיפורים שהכירה על ימי נעוריו, וביניהם סיפור על לילה אחד שבילה בפירנצה עם כמה צעירים מופקרים בני גילו. תוך כדי שיטוטיהם של הנערים, כך ידעה המלכה לספר, הם הפילו, ספק משעמום ספק בזדון, פסל ברונזה מאחת הכיכרות לרחוב ואחר כך השליכו אותו לנהר הארנו (Arno). אולם ככל שסיפרה מרי יותר רכילות והשמיצה יותר את רשעותו, כך התעקשה לאונורה להתקרב אליו.42 מצבה של המלכה עצמה היה בכי רע באותה תקופה. המסע העיק עליה מאוד וכל צעד גרם לה עוגמת נפש. מכה נוספת ניחתה עליה כאשר הגיעה הפמליה לליון (Lyon) ב־3 בדצמבר, ומרי גילתה כי המלך, שאמור היה לקבל את פניה, שוב אינו שם. קונצ'יני ידע לנצל את המצב, והצליח בהדרגה לשבות את ליבה. הוא היה מגיע בבוקר והולך בחצות, סועד עם מרי ולאונורה את ארוחותיהן ומשעשע את הנשים בסיפוריו. הוא הפך למושא קנאתה של הפמליה הצרפתית.43

לאחר כמה ימים הודיעו למלכה כי המלך מתקרב לליון. המלך, כך סיפרו, היה קצר רוח. כשהשיירה המלכותית קרבה לליון הוא קפץ מן המרכבה, עלה על סוס ודהר לארמון, לפגישתו הראשונה עם מלכתו מרי. ההכרזה על בואו הושמעה בעת שאכלה ארוחת ערב. היא פרשה מייד לחדריה והמוזמנים התפזרו. הוא נכנס אחריה לחדרה, חיבק ונישק אותה, ובאומרו שלא הזמין חדר בליון, ביקש שתסכים לארח אותו במיטתה, כפי שהוא מצפה ממנה לעשות גם בעתיד. מרי ענתה שהיא באה לצרפת רק כדי למלא את כל מצוותיו. את הלילה ההוא בילו מרי ואנרי ביחד וכתשעה חודשים מאוחר יותר נולד יורש העצר.44 בעת בואו של אנרי הרביעי לליון כדי למלא את חובתו ולהעמיד יורש עצר לבית המלוכה, כבר היו לאונורה וקונצ'יני לזוג.

מדוע בחרה לאונורה דווקא בקונצ'יני? לא ברור. ייתכן שהצרפתים שחיזרו אחריה הפחידו אותה – שפתם ותרבותם היו זרות לה – והיא חשה שהיא זקוקה לגבר שיגן עליה בחצר. כך או כך, סילי (Sully), יועצו של אנרי, הזהיר את המלך שלא יותיר את הזוג בקרבת המלכה. הוא ייעץ למלך להציע לקונצ'יני וללאונורה סכום כסף כמתנת נישואים, בתנאי שיחזרו לפירנצה ויניחו למלכה. אם לאונורה רוצה להישאר בצרפת – כה אמר המלך בעצתו של סילי – עליה להתחתן עם אציל צרפתי. אולם המלך כבר רצה לחזור למלחמותיו ולפילגשיו, וכאשר עזב את הארמון נותרה המלכה מוקפת בבני משפחתו הממורמרים אשר ראו במלכה הפורייה איום על עתידם כיורשיו של המלך.45 בראש ובראשונה חששה מרי משרל דה בורבון הרוזן מסוואסון, בן דוד של המלך (Charles de Bourbon, comte de Soissons), מהנסיכה דה קונדה (Princesse de Condé), בת דודתו של המלך ומבנה הצעיר, אנרי דה קונדה (Henri de Condé). יותר מתמיד היא היתה זקוקה לידידים איטלקים הנאמנים רק לה, שיחצצו בינה לבין הצרפתים, וכשלאונורה הנאמנה שלה בכתה והתחננה, הפרה המלכה את צו המלך והתירה לקונצ'יני להישאר.

פריס וחצר המלך

בפריס זכתה מרי לקבלת פנים צוננת. פריס, כך התברר לה, היתה שייכת לפני הכול ל־250,000 תושביה.46 אחרי עשרות שנים של אי יציבות פוליטית, העדר שלטון מרכזי חזק והתרוששות והתמוטטות התשתיות הפיזיות, למדו תושבי פריס להסתדר בכוחות עצמם ולחשוד במשפחות מלוכה באשר הן. בנוסף, מלחמות האזרחים שהתחוללו בה גרמו הרס לעיר – בעיקר לפרברים – ומרי העדיפה להסתגר בארמונה. גם בארמון היה עליה להתרגל להמולה הבלתי פוסקת – היה לה אמנם אגף משלה, אולם הארמון היה מלא בכאלף וחמש־מאות פקידים ונושאי משרות: ארבע־מאות מתוך דרי הארמון היו אנשי כנסייה; מאתיים וארבעים פקידים בכירים – אנשי אצולת הגלימה – ניהלו את ענייני המדינה מתוך הארמון, ונוכחותם הורגשה בו היטב;47 השאר היו בעלי מלאכה ומשרתים מן המעמד השלישי: רופאים ומנתחים, מהנדסים ובנאים, סייסים, חייטים ונגרים, מכבסות, משרתות וחדרניות.48 מעטים היו אנשי אצולת הדם אשר חיו בארמון ושהיו בעלי תפקידי מפתח בממלכה. אחד מקומץ הנבחרים האלה היה שרל דה בורבון העוין, שאותו הכירה מרי עוד מליון ושכיהן כשר החצר, האחראי על ניהול ענייני הארמון.49

הרה, זרה, חסרת ניסיון ושפה, מצאה את עצמה המלכה מתמודדת עם פילגשים ועם נסיכים גדולים ובני משפחותיהם, ונלחמת על מעמד אנשיה אצל המלך. כך, למשל, כשהגיע המלך לסעודה הראשונה שלו עם מרי בפריס, הופתעה המלכה לגלות לצידו את פילגשו. בגיל ארבעים ושבע, הוא לא התכוון לוותר על הנאותיו בגלל נישואים פוליטיים לצעירה איטלקייה. אהבתו למרקיזה דה ורניי לא היתה בגדר סוד, וגם לא העובדה שהיא קיבלה ממנו סכום נאה תמורת חסדיה, אחרי שתקוותה להינשא לו נגוזה.50 הנסיכים, בתורם, גילו לא פחות עוינות מהפילגשים: המחשבה שבמקומם, בעלי הדם המלכותי, ישלוט בצרפת בנה של סוחרת, עוררה בהם תיעוב. כל צעד שלה נצפה, תועד, נותח ונקטל. אמרו עליה שהיא מתלבשת כאיטלקייה ולא על פי האופנה הצרפתית, לחשו שלמלכה אין גינונים מלכותיים ושהתנהלותה חופשית מדי, ציינו שהמלכה מסמיקה כשהפילגש מדברת, גילו שהמלכה אינה מסתדרת עם בנות הלוויה האצילות שלה ושהיא הולכת ומשמינה. כל תנועה, מילה ומחווה שלה היו לאנקדוטה שהועלתה על ניירות המכתבים, נשלחה מאיש לרעהו, הוקראה בפומבי ואז הפכה לחדשות שהתפרסמו בעיתוני התקופה ובספרי הזיכרונות של אנשי החצר.51 המלך עצמו הרבה במסעות ובמלחמות, וניהל כמה וכמה פרשיות אהבים במקביל. לא ייפלא, אם כן, שמרי העבירה את רוב ימיה בארמון בטיול בגנים, בצפייה במופעי תיאטרון ובלט, בהחלפת תלבושות ובאכילה.

ראשונה התעשתה לאונורה: על מרי למצוא לעצמה מקום בחצר, וצריך לעזור לה בכך. הפילגש דה ורניי, למשל, היא עובדה מוגמרת, וכל שנותר הוא לקבוע את כללי המשחק בינה לבין הרעיה. לכן, כך הציעה לאונורה, תקבל המלכה את נוכחות הפילגש, ובתנאי שזו תכבד את האישה הרשמית. בתמורה לשירותי התיווך שלה, ביקשה לאונורה מהפילגש ללחוץ על המלך לאשר לה מעמד של "דאם ד'אטור" (Dame d’atours) – בת לוויה ראשית למלכה – מינוי אשר לו התנגד המלך בכל תוקף, עד אותו רגע. יד רוחצת יד. פעולת הריכוך והתיווך של לאונורה הוכתרה בהצלחה כבירה, והמלך היה אסיר תודה. וכך, כפי שכתבה הנסיכה אורנז' (Orange), השיגה "חולשתו [של המלך לפילגש] הרבה יותר מעקשותה של המלכה".52 הדאם ד'אטור המיוחסת, מדאם רישלייה, פוטרה, ובמקומה מונתה האיטלקייה גליגאי. היא היתה עתה שלישית בסדר החשיבות בפמליית המלכה, אחרי הדוכסית דה נמור (de Namur) והמרקיזה דה גרשוויל (de Guercheville). הכוח שצברה לאונורה בפעולה זו היה עצום – היא הצליחה לשבור את המסורת הצרפתית. כל כותבי הזמן מזכירים את האירוע, שסימן לכל הסובבים את מעמדה ויכולותיה. זו היתה בעיניהם ראשית הקריירה הצרפתית של לאונורה. מעתה יש לשים אליה לב, לכבדה ולחשוש מפניה. היא הוכיחה, מייד עם הגיעה לחצר, שהיא יכולה לפעול למען איכות החיים בחצר, לפתור משברים ולשחק תפקיד פוליטי חשוב כמתווכת בין העולם הגברי־צרפתי של המלך, לעולם הנשי־איטלקי של המלכה. להתערבותה היה אמנם בסיס אישי, אבל היא יצרה "מודוס ויוונדי" בפמליית המלכה ובין המלך למלכה, וכולם יצאו נשכרים.53

בעקבות המהלך קיבלה לאונורה חדר בארמון הלובר (Louvre), ליד דירותיהן של המלכה ובנות פמלייתה, ולא רחוק מהדירה שקיבלה המרקיזה דה ורניי כתוצאה מאותו הסכם. כדאם ד'אטור היא הלכה עם המלכה לכל מקום, השתתפה בכל ארוחה והיתה בעלת השפעה רבה. היא מונתה לאחראית על רכישתה ועל תחזוקתה של מלתחה ענקית, שכללה הכול – מבגדים ותכשיטים, דרך נעליים ואביזרים ועד בשמים ושאר תכשירי קוסמטיקה. הרבה כסף, כוח ויכולת לגזור גורלות ניתנו בידיה של לאונורה. באותו זמן חיפש קונצ'יני חדר בעיר. לאונורה מצאה לו דירה בפרבר סן אונורה – לא רחוק מהלובר, אבל לא ברובע מארה (Marais) היוקרתי. בשלב הזה כבר שינה המלך את דעתו על קונצ'יני, וטען כי השמועות על אודותיו הן שגרמו לו לשנוא את האציל. עתה הוא שאף להזים שמועות אלו והוא התיר לבני הזוג להינשא באופן רשמי. ב־12 ביולי 1601 התחתנו לאונורה וקונצ'יני ברוב פאר ובחסות המלך.54 הם קיבלו מן המלך 20,000 אקו ואישור להתאזרח בצרפת, לגור ולעבוד בה.55 כעבור כמה שנים כבר היה קונצ'יני לממונה הראשי על פמליית המלכה וניהל צוות של כ־500 אנשי חצר.

באוגוסט 1601 נערכו הרבה חגיגות בארמון. בזכות פוריותה הפכה המלכה לאהובת העם. רחמה הפורה הבטיח המשך לשושלת הבורבונית ומנע מלחמת אזרחים. נדיבותו של המלך למלכה ולמקורביה היתה דרכו להביע תודה על ההיריון המתקדם ותקווה לקראת הלידה הקרובה. הפריון וההיריון, ואיתם שלוות רוחה ובריאותה של המלכה, היו אינטרס פוליטי ראשון במעלה בעבור המלך. דווקא סביב שאלת המיילדת שתשרת את המלכה בלידה, התגלעו חילוקי דעות מרים בין המלך לרעייתו. המיילדת הוותיקה דופוי (Dupuis) נבחרה על ידי המלך לשרת את המלכה. הוא הבטיח לה שאם תיילד בן תקבל שכר גבוה פי שתיים מבלידת בת. מרי לא היתה שבעת רצון מהבחירה במיילדת הזקנה. זו סימלה עבורה תקופה איומה ואירועים שליליים: מלחמות דת, שושלת גוועת, מלכה חשוכת ילדים ופילגש פורייה שרוצה להיות מלכה. מרי לא רצתה שהמיילדת "תזהם" אותה בזיכרונות העבר – התקופה ההיא חלפה עברה והעידן החדש שייך לה, חשבה – אולם המלך סירב אפילו לדון בעניין.

כמו במקרים קודמים, ידעה גליגאי שפקודות המלך, נחרצות ככל שיהיו, נתונות למשא ומתן. המלכה, בניגוד לגליגאי, היתה קצרת רוח ומפונקת, ולא ידעה כיצד להתנהל מול המלך. היא היתה מתעצבנת, מתרגזת, בוכה, מתמרמרת, מתייאשת ומשתתקת, ולא ידעה לתכנן מהלכים בקור רוח, בתבונה ובסבלנות. לשם כך היתה שם גליגאי. בזהירות ובסתר היא סייעה למלכה לטוות רשת של מידע ושמועות סביב לואיז בורז'ואה, מיילדת צעירה ומבטיחה, תוך שהיא בוחנת את מהימנותה של המיילדת ומשיגה הסכמה מצד כל הנוגעים בדבר, כולל הרופאים והמלכה, כי המהלך אכן רצוי. היא לא חששה להתעמת עם דה גרשוויל, בת סודו של המלך, שהיתה מודעת היטב להתרחשות שסביבה, והבינה היטב לאן לאונורה חותרת. יום אחד בחודש אוגוסט, לאחר שלאונורה כבר הפגישה בין המלכה למיילדת הצעירה, ניסתה דה גרשוויל, בעת ארוחה רבת משתתפים, לדבר איתה בעניין המיילדת אולם לאונורה התחמקה ממנה והלכה משם, ובדרכה החוצה לחשה כמה מילים באזנו של קונצ'יני. הוא קם בזעם ושניהם יצאו לאכול בחדר אחר. אמרו שלאונורה היתה חמוצה וקטנונית, אך למעשה הסצינה שעשתה בארוחה היטיבה עם ענייניה – לא לנשוא חן בעיני הנסיכה ביקשה, אלא לשמור על האינטרסים של מלכתה. המלך לא אהב את סכסוכיה עם בנות הלוויה של המלכה, נזף בה בנוכחות בעלה, ודרש ממנה לעסוק בענייניה ולא לסכסך ולהסתכסך, אולם הוא לא הבין שהוא שוב תומרן בידיה המיומנות.56 כשהכול היה מוכן, דחפה לאונורה את המלכה לעימות ישיר עם המלך, לפי הנחיותיה המדויקות, ולואיז בורז'ואה נבחרה למיילדת.57

ב־27 בספטמבר 1601 נולד בפונטינבלו (Fontainebleau) יורש העצר, לואי ה־13. כל הנסיכים, בני דודו של אנרי, נכחו בלידה כדי לוודא שהילד אכן יצא מרחם אמו המלכה. כולם התאכזבו מתוצאות הלידה, שהרחיקה אותם מהכתר. העם, לעומתם, היה מאושר. בתם של מרי ואנרי, אליזבת (Elisabeth), נולדה ב־22 בנובמבר 1601, שנה וחודשיים לאחר לידת הבן הבכור, וב־1606 נולדה למלכה ולמלך בת שנייה, כריסטין (Christine), שהתחתנה לימים עם דוכס סבויה. באפריל שנת 1607 נולד בנו השני של אנרי, ניקולא דוכס אורלאן (Nicolas (duc d’Orléans, שמת בגיל ארבע, וכעבור שנה בדיוק נולד הדוכס גסטון מאנז'ו (Gaston d’Anjou, אך לאחר מות אחיו שונה שמו לגסטון ד'אורלאן). כעבור שנה נוספת נולדה לבני הזוג אנרייט (Henriette), אשר נישאה לימים לצ'רלס הראשון (Charles I) מלך אנגליה ובכך קשרה את גורלה בגורלו הטרגי.58 בכל אחת מהלידות, ללא יוצאת מהכלל, נכחו לצד המלכה המיילדת בורז'ואה ובת הלוויה לאונורה.59 מרי, הצעירה הזרה מן המעמד השלישי, הפכה את אותן שנים ראשונות לשלטונו של בית בורבון לעידן חדש ומבטיח.

מחלתה של לאונורה

לאונורה לא הצליחה ליהנות מפירות עבודתה. במקביל להתחזקות מעמדה בחצר, היא עצמה הלכה ונחלשה. הצלחותיה הפוליטיות עמדו בניגוד גמור למצב בריאותה. לאונורה תמיד היתה רזה מאוד, ומעולם לא נהנתה מבריאות מושלמת, אולם בסוף שנת 1602, כאשר היתה בהיריון עם בנה הבכור, היא החלה לסבול מהתקפי בכי ודיכאון תכופים וכן מהתקפי חנק שבהם חשה כאילו משהו אוחז בגרונה בחוזקה ולא נותן לה להוציא הגה מפיה. היא חוותה גם התפרצויות זעם ועוויתות משתקות, שגרמו לגופה להתקשת בנוקשות לאחור.60

בשבעה ביוני 1603 נולד בנם של הקונצ'ינים, אנרי. המלכה היתה הסנדקית של הרך הנולד, והנסיך מסוואסון היה הסנדק. כמיילדת שימשה לואיז בורז'ואה. הפטרונות המלכותית הבהירה כי הוריו של הילד שייכים לקצה העליון של פירמידת החצר.61 אולם אחרי הלידה מצבה של לאונורה רק החמיר, והיא סבלה כעת מהתפרצויות בכי ומהתקפות מחנק כמעט בלתי פוסקות. לבקשת המלכה טיפלו בלאונורה רופאיה האישיים. הרופאים המלכותיים הציעו את התרופה הרגילה לנשים חלושות: חלב עז או חלבן של שתי נשים מייניקות, אך אלה לא עזרו, ומשתרופות אחרות שהציעו נכשלו גם הן, הרימו הרופאים ידיים. המלכה היתה מוכנה לעשות הכול למען אשת סודה. היא שלחה להביא מסיינה את הקדושה שניבאה לה את המלוכה, וזאת הגיעה, עטופה בצעיף שחור, גדול ומגוחך שכיסה את פניה וצווארה, והתפללה יומם ולילה בעזרת נזירים קפוצ'ינים (Capuchin). כנגד כל הציפיות, נרפאה לאונורה. נס התחולל, או לפחות כך חשבו בהתחלה.

זמן קצר לאחר מכן חזרו ההתקפות, וביתר עוצמה. לאונורה השברירית כמעט יצאה מדעתה. במשך חודש שלם היא לא יצאה מפתח ביתה וטענו שהיא איבדה כל תקווה. "אמרו שהבת של מיינקת המלכה כושפה", מספר פייר דה ל'אטואל (Pierre de L’Etoile) ביומנו.62 אז גם נודע לבני המשפחה כי הקרדינל מלורן, אחד האנשים המקורבים לקונצ'יני (שבפמלייתו השתתף כקופאי הימורים), סבל מהתקפות דומות וכי שני נזירים אמברוזיאנים (Ambrosian) ממנזר סן ניקולא (St. Nicolas) אשר בננסי (Nancy) ריפאו אותו. לאונורה עצמה לא האמינה בגירוש שדים63 וסירבה להודות כי מקורם של העוויתות והמחנק בדיבוק, אולם הרופאים היו מיואשים, ומגרשי השדים הוזמנו.64 הפנייה למגרשי השדים לא היתה מובנת מאליה, וידוע גם כי לאונורה עצמה התנגדה לה. מי, אם כן, לחץ עליה לקבל את טיפולם של מגרשי השדים? המקרה של לאונורה כלל לא התאים להגדרה של דיבוק, ולמרות שהרופאים לא ששו בדרך כלל להודות שמקרי עווית והקשתה לאחור מקורם בהתערבויות שטניות, היה קונצ'יני בעלה של לאונורה להוט לפתור – ובמהירות – את משבר המחלה. הוא זה אשר יצר קשר עם חברו להימורים, הקרדינל מלורן, והוא גם אשר שלח בהמלצתו להביא את איש הכנסייה המומחה מליל שבפלנדריה (Lille, Flandres). לא ברור אם דאגה לאשתו הסובלת היא שעמדה לנגד עיניו כאשר הזמין את מגרשי השדים חרף מחאותיה, או דאגה כנה יותר לקריירה הפוליטית שלו, אולם ברור כי קונצ'יני חייב היה לגרש את השד מביתו כדי לגרש את הרכילויות הארסיות מרחובות פריס – מעמדו של קונצ'יני השאפתן עדיין לא היה מובטח, והרי אישה חלושה אינה נכס, בלשון המעטה. בצר לו חלם קונצ'יני על האמברוזיאנים של הקרדינל. הוא סיפר זאת למלכה והיא שיכנעה אותם לבוא.

גירוש השדים

לעיר הגיעו שני הנזירים, אחד שמן וזקן והשני גדול וכהה, מכוסים ברדסים, בפנים מוסתרים ובפיהם איטלקית במבטא מילאנזי. השניים נכנסו לביתם של הקונצ'ינים ועמלו על גירוש השדים במשך חודשיים. במהלך אותם ימים ולילות הם הקפידו להסתתר מעיני הציבור ולהרחיק מסביבתם כל מי שלא היה לו קשר ישיר לעניין. עדויות על מנהגיהם ועל הטקסים שערכו הגיעו אלינו דרך משרתים ש"ריגלו" אחריהם וצפו במתרחש בהיחבא.65

בתחילה התנהלו הטקסים בבית המשפחה, וכללו בעיקר שימוש בעשן ובתפילות בחצר הבית, בעת שהמטופלת שהתה בחדרה. במשפטה של לאונורה ב־1617, העיד אחד המשרתים כי הנזירים טיהרו את האוויר בבית הקונצ'ינים, בחדרים ובדירים, סילקו את הטומאה וגירשו את יצורי התחתיות השטניים שהרעילו את נשמת החולה – פעולות שגרתיות בטקסי גירוש שדים.66 גם החלטתם של האמברוזיאנים להפחית את כמות המזון שאכלה לאונורה, ולאפשר לה לאכול רק חתיכות קטנות של כרבולת תרנגול וכליות איילים שטוהרו במים רותחים – זאת כדי למנוע מהשדים להיכנס לגוף דרך מערכת העיכול ולהרעיב את אלו שכבר קיימים בגוף, בין הפה וה"קצה" (הרקטום) – היתה החלטה שגרתית.67 ובכל זאת, הסודיות שבה התרחשו הטקסים הללו עוררה סקרנות בקרב הקהילה הפריסאית ואף ספקות לגבי כשרותו של העניין כולו. במהלך עבודתם לא נראו כמעט הנזירים בעיר, הם התפללו כל היום בחדר החולה, חזרו לחדרם לארוחות צהריים וערב בלבד, וקיימו רק פגישות ספורות עם מקורבים. הפריסאים ראו בכך סימן לחולשה או לפחד, וחשדו בהם כי הם רוצים להסתיר דבר־מה.

באופן רגיל נערכו רבים מטקסי גירוש השדים דווקא בפרהסיה, במיוחד כל אימת שהיו בהם היבט פוליטי או עניין לציבור68 – בעבור מגרשי השדים היתה זו הזדמנות לפרסם את עצמם. לכן מפתיעה החלטתם של האמברוזיאנים להסתיר גירוש כה מדובר מעין הצופים, במיוחד לאור העובדה כי החלטה זו רק הגבירה את החשדנות שחש הציבור כלפיהם ממילא. הסבר אפשרי להחלטה הזו ניתן למצוא בנטייתה של לאונורה עצמה. כמי שלא זכתה כמעט לרגע של פרטיות, שכל ימיה ולילותיה עברו עליה ברשות הרבים, בהיותה חשופה למבטים ולדיבורים, נטתה לאונורה לחפש לעצמה מקומות מסתור – היא נהגה לשהות בחדרים חשוכים, להתעטף בצעיפים שחורים ולהתרחק מחגיגות ומנשפים. חשיפת היתר שממנה סבלה לא השפיעה לטובה על בריאותה הרופפת, ולכן העדיפה שכל טיפול רפואי שתעבור יתרחש תוך הסתגרות מפני הציבור. מפעיליהם של מגרשי השדים היו מייצרים אירועים פומביים אם היו מאמינים שכך ישיגו הישג פוליטי, אולם לאונורה סירבה לתת להם הישג כזה. ובכל זאת, ייתכן שטעו מזמיני הגירוש בהחלטתם שלא לחשוף את הטקסים לציבור. אילו ידעו מה יהיה מחיר החשאיות שאותו תצטרך לשלם המטופלת שלהם שנים לאחר מכן, אולי לא היו מקפידים כל כך להדיר את רגלי הציבור מטקסי הגירוש.

כך או כך, עם סיום הפרק הביתי של הטיפול בלאונורה, עברו השניים לטפל בה בין כותלי הכנסייה, ועדיין בחשאיות רבה. אנרי לומייר (Henri Lumière), הכומר הראשי של כנסיית סן סילפיס (St. Sulpice), נתן להם רשות להיכנס לכנסייה כרצונם. הפקיד הממונה קיבל הוראה לשמור לשימושה של לאונורה אזור קטן בחלק האחורי של הכנסייה, בכל שעה, ביום ובלילה. גם כאן ערכו האמברוזיאנים את טקסיהם בסודיות, ובחרו לבצע את הטקסים בשעות ובימים שבהם לא היו אנשים באים להתפלל בכנסייה, כמו למשל בשעה השנייה או השלישית אחר הצהריים (בכנסייה זו התפללו ערבית רק בימי חג), או בשעות הערב המאוחרות (משבע בערב ואילך).69 במקרים מסוימים הוביל הצורך בפרטיות את לאונורה ומטפליה לבקש מהפקיד הממונה למנוע כניסת מתפללים לכנסייה, ויש אומרים כי לאונורה והנזירים אף דרשו מכל מי שביקש לקיים במקום טקס טבילה, לבצעו על מפתן הכנסייה, מבלי להיכנס אליה.

האיסור עורר את סקרנותו של הממונה. הוא הציץ בחשאי על המתרחש בקפלה וסקרנותו, כך סיפר, התחלפה באימה. לקראת שבע בערב, כשהחושך ירד, ראה את גליגאי בשערות פרועות, כורעת על ברכיה לפני הסקרמנט הקדוש, לחם הקודש המוצג לראווה בכנסייה. אחד הנזירים ישב לצידה והאחר קרא בקול רם מתוך ספר – לא ברור אם בצרפתית או בלטינית. פתאום נראה הנזיר הקורא כאילו נכנס בו דיבוק, והוא זעק מעומק ליבו.70 באותו רגע צעקה גם לאונורה צעקה רמה. העסק נמשך עד השעה עשר בלילה. נרגש ומזועזע דיווח הממונה על אשר ראה לכהן המקומי, אך זה טען שהוא מאמין ש"הכול נעשה כראוי", והוסיף כי אי אפשר לסרב לקונצ'ינים, שהיו חברים בפרוכיה של סן ז'רמן, וכי אין כל רע בכמה תפילות למען גבירה נכבדה שרוחה מעונה.

נבוכים מחשדנותם של הכמרים בסן סילפיס, עברו המגרשים בחודש דצמבר למנזר האוגוסטיני בראשות פרנסוא לֶבֶּף (François LeBœuf). מנזר זה הוקם בגדה השמאלית של נהר הסיינה (Seine), דרומית־מזרחית לגשר פון־נף (Pont Neuf). המנזר עמד בפינת רחוב דופין (rue Dauphine), ליד גדת הנהר, דקותיים הליכה משער בוסי (Buci). פעמיים ביום – בשש או שבע בבוקר, ובחמש או שש בערב – היתה המרכבה של לאונורה נעצרת ליד שער קטן בחצר הפנימית של המנזר, והיא היתה יורדת ממנה, מכוסה מכף רגל ועד ראש, עם בעלה, מלווה אחת ושתי דמויות נוספות עטויות גלימות – מגרשי השדים. עדי שמיעה סיפרו כי לאונורה היתה מתפללת במנזר בדבקות רבה ובשפלות רוח, אולם עד מהרה היו גוברות הזעקות על לחש התפילה. הקולות הללו לא היו קולו של האל שאליו פנו המגרשים בתחינה אלא קולו של השטן שבו נלחמו, שבקע מפיה של אחוזת הדיבוק.71 כעבור חמש או שש שעות היו לאונורה ומלוויה עוזבים את המקום.

באותם ימים רגש ורעש המנזר מחמת התרחשויות שהפרו את שגרת החיים הנזיריים. כך, למשל, בשלב מסוים ביקשו האמברוזיאנים מן האוגוסטינים להוריד מן המזבח את כל הקישוטים ולשים עליו שרידי קדושים שהביאו איתם. במקביל אסף קונצ'יני את כל המפתחות לדלתות הכנסייה וסגר את המקום בצורה מוחלטת. באותו אופן נעל אף את דלתו של מגדל הפעמון – עדי ראייה ראו אותו נועל את המגדל בעצמו – אירוע שמנע באחד הבקרים מן הנזירים לצלצל בפעמון לתפילת השחרית. הנזירים התמרמרו והפיצו שמועות על מעשיה החריגים וטקסיה המפוקפקים של החבורה, אך לא העזו לומר את הדברים בקול רם.72

אל החבורה החשודה ממילא, הצטרף, בהגיעה למנזר, גם האב רוז'ה – קוזימו רוג'יירי (Cosimo Ruggieri, Cosme de Rogier). רוז'ה היה מכרם הקרוב של הקונצ'ינים, אשר הגיע מאיטליה בסמיכות זמנים למרי דה מדיצ'י ופמלייתה, והוא זה אשר הזמין את המגרשים למנזר, בין היתר מתוך היענות לבקשת המלכה. רוז'ה היה דמות שנויה במחלוקת במנזר. חשדו בו שהוא עוסק בחיזוי העתיד, שהוא קוסם ומכשף, שהוא מכין הורוסקופים ועוסק באסטרולוגיה. הוא היה מכין אלמנכים תחת שמות בדויים: קרבֶּרוס (Kerberos) ועוד, עסק במדע הנסתר וסיפרו שידע ליצור דמויות משעווה שגרמו לנשים להתאהב או לגברים למות. עוד טענו שהוא כרת ברית עם השטן, כדי להיטיב לכשף.73

הפריסאים, והנזירים בראשם, עשו כל שביכולתם כדי לבלוש אחר מגרשי השדים, לחשוף את סודותיהם ולפגוע בשמם הטוב. בעדויות שאספו השתמשו כדי לטעון כי מגרשי השדים הם למעשה מכשפים, וכי בהשתמשם בקמעות ובכשפים הם בוגדים למעשה בייעודם ובמחויבותם לישו. אחד הנזירים, למשל, דיווח על אירוע באחת הקפלות, ובו השכיבו האמברוזיאנים את לאונורה על במה נמוכה וכיסו אותה בבדי קודש. האח רובר (frère Robert), מזכיר הקהילה האוגוסטינית, סיפק להם את גביעי היין, את תשמישי הקדושה ואת הבדים שלהם נזקקו לצורך קיום המיסה והם קיימו טקס שבמהלכו השמיעו השלושה צעקה חזקה, יוצאת דופן ומוזרה. על מקרה אחר דיווח אחד הנזירים, שהתחבא בלילה במגדל הפעמון (שננעל כזכור על ידי קונצ'יני עצמו, בדיוק כדי למנוע מעשי בילוש כאלה). מהמגדל צפה הנזיר בטקס, שבמהלכו הסתגר המוודה של לאונורה, דוקטור לתאולוגיה ואוגוסטיני מהמנזר, עם לאונורה באחת הקפלות במשך שש שעות. במהלכן שכבה לאונורה על משטח נמוך, עטופה במפת המזבח, וצרחה עד השמיים.74 אוגוסטיני אחר טען, אחר כך, בעדותו במשפטה של לאונורה, כי הוא ראה את לאונורה כורעת לפני לחם הקודש, ואת מגרש השדים צועק מולה בקול בלתי אנושי, כאילו הוא עצמו אחוז דיבוק. זעקות וצרחות, ומגוון קולות לא אנושיים המפרים את דממת השגרה בכנסייה או במנזר הם מרכיבי יסוד בסיפורים על אודות לאונורה המכושפת.

אחד הנזירים בסן אנטואן (St. Antoine) סיפר שכאשר רצה לנקות את המזבח והסיר את המפה שעליו, גילה מתחתיה, על האבן הקדושה, חתיכת נייר קטנה מקופלת לארבע, ועליה דמויות של חיות שעירות, שחורות או אפורות, בעלות ציפורניים וראש מכוסה כך שאי אפשר היה לזהות אם אלו עכברים, חפרפרות או חיות אחרת. הנזיר הבין שמדובר בנייר ששימש לכישוף וזרק אותו לאש במטבח.75 מדי פעם אף הטיחו הנזירים האשמות ברוז'ה ובנזירים אחרים שהיו מעורבים בעניין. כך, למשל, כאשר גילו כי רוז'ה מגדל תרנגול בודד, ללא תרנגולות, באסם, שאלו אותו שוב ושוב מה בכוונתו לעשות בתרנגול ללא תרנגולת. כאשר ענה לבסוף, בבדיחות הדעת לכאורה, כי לתרנגול משמעות דתית וכי חובה עליו להחזיקו, לא שיכנעה ההתחמקות איש. אחד הנזירים אף הגדיל לעשות, כלא אותו יום אחד במגדל ואיים עליו כי הוא ישלם על שיתוף הפעולה שלו עם האמברוזיאנים. בשלב מאוחר יותר, כשנשאל לגבי הספרים שבהם השתמשו הנזירים לצורך קיום הטקסים ושעוררו את חשד האוגוסטינים כאמצעי כישוף שנאסרו על ידי הכנסייה, העיד רוז'ה כי הם הודפסו בוונציה ובמילאנו ואושרו על ידי הכנסייה הקתולית באיטליה. בסופו של דבר לא הצליחו האוגוסטינים להוכיח שמעשי המגרשים הכילו היבטים של כפירה או של מגיה שחורה, וכל ניסיונותיהם להאשימם בשימוש בספרים אסורים נכשל.76

סוף סוף עזבו האמברוזיאנים את פריס. לפני חזרתם לננסי הם העבירו בעסק גדול את שרידי הקדושים שהביאו איתם לביתה של לאונורה. הם שאלו רליקואר (קופסת שרידי קדושים) מהאוגוסטינים, אירגנו תהלוכה וחגיגה, ויצאו מהמנזר בכרכרה רתומה לשני סוסים. כעבור ימים אחדים נגמרו הטקסים, והרליקואר הוחזר לבעליו החוקיים. מיותר לציין כי התהלוכה, הטקסים והלחשים לא היטיבו עם לאונורה. כדי להציל את שמם הטוב עוד הספיקו הנזירים להכין טקס של מגיה לבנה – לפנות בוקר הם לקחו את הנרות ואת שרידי הקדושים והניחו אותם בכנסייה של סן אנטואן, הם הביאו שק ובו תרנגול שחור שכל נוצותיו נמרטו ממנו, למעט נוצות הזנב והראש, ביצעו מיסה ובסיומה, כמו בטקס הרמת גוף המשיח, הם הוציאו את התרנגול מהשק, שמו אותו על המזבח וסובבו אותו שני סיבובים. התרנגול קרא שלוש פעמים, והנזירים עזבו את הכנסייה וחזרו לקרדינל מלורן, שהיה אחוז דיבוק ומכושף, ונזקק בעצמו למגרשי השדים.77 כמו הרופאים לפניהם, גם אנשי הכנסייה לא הצליחו להציע מזור לסובלת, והקונצ'ינים שוב ניצבו מול אוזלת ידם של המרפאים.

לאחר נסיעת האמברוזיאנים סיכמו כותבי הפמפלטים בלעג: תוצאות הטקסים הארוכים היו עגומות. העצבים המרוטים של לאונורה לא עמדו בפעילות האינטנסיבית לאורך זמן והיא נאלצה לחזור למיטה, להסתפק בעוד תפילות אצל האוגוסטינים ולהתמכר לטקסי מיסה ולאכילת אוסטיה (Hostia, לחם הקודש), "כל יום לחם קודש, במשך כחמישים ימים!?" תמהו הכותבים.78 אמנם לזמן מה חשה לאונורה הקלה, אך היא עדיין סבלה מפחדים ומכאבים ונשאה איתה תמיד אבני קמיע. גם היחסים בין בני הזוג עברו טלטלה בעקבות האירועים, והרכילאים אמרו שהפלורנטיני לא הסתובב עוד עם אשתו בכנסיות או ברחובות, כי היא היתה מטורפת וכי מחלתה החמירה למראה אנשים.

מחלתה של לאונורה נתפסה כחולשה מוסרית, ולא רק כחולשה גופנית. ההקבלה בינה לבין הקרדינל המהמר מלוריין שימשה כדי להדגיש את מה שידעו בני התקופה כעובדה: הגוף החלש נכנע ביתר קלות לרוע, לחטא. כך או כך, בתום הטיפולים שבה לאונורה לארמון הלובר ואל שירות המלכה, ואנו מוצאים אותה לצד המלכה בלידת הבת בפברואר 1606, באפריל 1607 בלידת הדוכס מאורלאן, ובאפריל 1608 בלידת הדוכס מאנז'ו.

קונצ'יני והמלך

במהלך ההתדרדרות בתפקודה החצרוני של לאונורה, התדרדרו גם היחסים בין המלך למלכה. היו שהאשימו את הזוג האיטלקי במתח המלכותי ואמרו שהמלך לא יכול היה לשאת את נוכחותם, ושהמלך מצטער על שהתיר למלכה להביא איטלקים בפמלייתה ומתחרט על שלא שמע לעצתו של סילי, אויבו המושבע של קונצ'יני.79 אחרים טענו שהמלך דווקא למד לאהוב את הקונצ'ינים, ובעיקר את הבעל.80 עדות לכך מצאו בעובדה כי לאונורה, יחד עם אשתו של סילי, תיווכו בין המלך למלכה בקרע שנוצר ביניהם, ובעובדה כי למרות השמועות שהפיצו אויביו, הפך קונצ'יני באותה תקופה לאיש מפתח בחצר המלך – כאיש סודו של המלך עזר לו קונצ'יני להסתיר את מאהבותיו מפני המלכה, סיפק לו סיפורי כיסוי ומנע חלק מהתפרצויות הקנאה שלה.81 המלך אף הכיר באיכויותיו הדיפלומטיות והעריך את קשריו באיטליה, וכאות הוכחה לכך הוא שלח אותו כשגרירו לשליחות בטוסקנה, שליחות שכאשר חזר ממנה היה מעמדו של קונצ'יני בחצר מובטח. אני טוענת שההתדרדרות נבעה ישירות מהעדרה של לאונורה לצידה של מרי. כפי שראינו היא ידעה לפשר ולהרגיע, בנצלה ערוצי תקשורת נסתרים ובהפגינה כשרון תיווך והבנה עמוקה לכוחו של משא ומתן חצרוני.

בשנת 1608 התמנה קונצ'יני לנושא הכלים הראשון של המלכה, מינוי שהעניק לו את הזכות להצטרף לזוג המלכותי בכל מסע אשר ערך. אישיותו של קונצ'יני – הוא היה גבר חזק ובטוח בעצמו, וכמו המלך אהב להמר, לשחק, לצוד ולהשתעשע – הובילה את המלך להעתיר עליו גילויי חיבה שרק מעטים זכו להם. מספרים, למשל, כי בעת ביקור בפונטיינבלו, יצא קונצ'יני לטייל עם המלך, ולחש באוזניו כי הוא חש דחוי על ידו. בתגובה לטענותיו אחז המלך המופתע בידו, שילבה בידו שלו, "כמו שנוהגים בבת זוג", וכך המשיכו השניים את טיולם בגן. למחרת שוב התלווה קונצ'יני אל המלך בטיולו, ובשובם הכניס המלך את האציל למרכבתו וחזר עמו לארמון – כבוד נדיר. לאחר מכן סעדו המלך והמלכה בביתם של הקונצ'ינים, ושיבחו שם כל דבר מאכל, ריהוט וקישוט שהיו סביבם, כך סיפרו הקנאים. במקרה אחר יצא קונצ'יני בשליחות המלך לביקור אצל הדוכס הגוסס בפירנצה. הצרפתים עקבו בדאגה אחר הפרחח האיטלקי, שסלל את דרכו אל לב מלכם. צרות עינם, שהתבטאה בפמפלטים העוינים, רק התעצמה לנוכח העובדה כי עם המעמד הגיע גם הכסף – קונצ'יני היה עשיר כעת, ולקנאת כולם הוא גם אהב להתלבש במחלצות ולהפגין את עושרו. אשתו, יש לציין, לא היתה שותפה לאופיו הראוותני ונשארה צנועה, סגפנית וחסכנית.

רצח המלך ושלטון המלכה

כשמאחוריו עשר שנות נישואים ושישה ילדים, ולזכותו יציבות פוליטית וסובלנות דתית, היה אנרי בן החמישים ושבע, ההולל ואוהב החיים, מלך חזק ופופולרי מתמיד. הוא אהב לצאת בראש צבאותיו אל מעבר לגבולות ממלכתו, ולא חדל מלפקוד את מעונותיהן של מאהבותיו הרבות (האחרונה שבהן, שרלוט מונטמורנסי בת ה־17 [Charlottede Montmorency], חותנה במהירות ב־1609 עם בן דודו הממורמר של המלך, הנסיך אנרי דה קונדה). שלטונו היה מבוסס על דמותו הגברית הכריזמטית, על כישלונם הסדרתי של קודמיו, על ניסיונו הפוליטי וכמובן על יורשיו החוקיים. תקוות העם התגשמו.

החגיגה לא האריכה ימים. ביום שישי ה־14 במאי 1610, בשעה ארבע אחר הצהריים, עזב המלך את ארמונו במרכבה המלכותית בדרכו לארסנל. המרכבה נאלצה לעצור ברחוב סואן מאחורי עגלה עמוסה חביות יין שפרקה מטען ברחוב פרונרי (Ferronnerie), הקיים עד היום בסמוך לשאטלה (Châtelet). גבר כבן שלושים, קתולי אדוק מאנגולם (Angoulême) בשם פרנסואה ראוויאק (François Ravaillac), פרץ אל המרכבה שדלתה היתה פתוחה ונעץ את סכינו פעמיים בחזה המלך. הדקירה השנייה פגעה בלב. אנרי האהוב נרצח ותקוות העם התחלפו בצער, זעם וחרדה.

בשעה חמש אחר הצהריים, ביום שבו נרצח המלך, הודיעו בפרלמנט על "הרצח האכזרי, הבלתי אנושי והנתעב". החנויות נסגרו, צעירים וזקנים, גדולים וקטנים, בכו וזעקו ברחובות. כשהביאו את הגופה המדממת ללובר אמר בנו לואי, בן השמונה וחצי: "אם הייתי שם הייתי הורג את ראוויאק [הרוצח] בחרבי". בלילה לא הצליח יורש העצר להירדם וביקש מהאומנת שלו לישון איתו במיטה. בבוקר סיפר על סיוטי הלילה ועל הפחדים שלו מהרוצח, המחפש עתה אותו כדי לסיים את מלאכתו. באותו יום מיהר הפרלמנט להכריז עליו כעל יורש, בניגוד לנוהל המקובל של "קבורה לפני הכתרה", ועל מרי אמו כעל עוצרת זמנית למלך הקטין.82

רצח המלך והכתרת בנו כיורש חייבו ארגון מחדש של הממלכה.83 המצב הכלכלי, כך הסתבר, לא היה מזהיר והמערכת השלטונית של אנרי לקתה באי סדרים רבים. להפתעת כולם לקחה האלמנה ברצינות את תפקיד העוצרת. היא ישנה הרבה פחות, כך סיפרו, ועסקה בענייני המדינה, הצבא והכלכלה. היא רכשה במהירות ביטחון ואמביציה, ניהלה ביד רמה את מועצת המלך ותיפקדה היטב כמנהלת ענייני הממלכה. היו לה תאוות הכוח והכישרון האופייניים לבני מדיצ'י. סיפרו עליה כי הסומק חזר ללחייה באותה תקופה וכי היא היתה מלאת חיים ואפילו יפה.84

למרי היה כישרון ארגון טוב משל בעלה, אבל כישרונה למשחק הפוליטי לא היה גדול. שני איטלקים סייעו לה בתהליכי קבלת ההחלטות – שליח האפיפיור בפריס ושגרירו של דוכס טוסקנה, אליהם היתה קרובה מאוד. אך יותר מכולם הושפעה המלכה מלאונורה גליגאי, ששימשה לה כעת כיועצת אישית, ובילתה איתה ביחידות שעות ארוכות כל בוקר ושעתיים בכל ערב. לגבי נושאי השיחה הדעות חלוקות, יש הטוענים שהן שוחחו על עניינים אישיים, ויש הטוענים שדנו בענייני מדינה. כך או כך ידוע שקונצ'יני, למרות תפקידו הרשמי, לא היה שם. לאונורה לא נתנה לאיש, אפילו לבעלה, עדיפות על פני גבירתה, והיתה אשת סוד מסורה ונאמנה – היא התעלמה מהשמועות, מההתגרויות ומהניסיונות לחבל ביחסיה עם המלכה מצד אחד, ומצד שני לא ניסתה להאפיל על העוצרת, היתה צנועה וחמורת סבר, לא התייפתה ולא התפארה, והיתה אינטליגנטית אך לא מתנשאת. כוחה של לאונורה בחצר באותה תקופה היה, לפיכך, מופלג.85

שנה לאחר מות המלך נפטר הדוכס הצעיר מאורלאן, ניקולא. על פי הנוהג הצרפתי, לא קיימו לילד טקסי אבלות, שכן היה בן פחות משבע, אולם השמועות שיצאו מהחצר סיפרו כי במשך לילות רבים לא הצליחה המלכה לישון. את לואי ה־13, בנה הבכור, החלש והחולני, היא לא אהבה במיוחד (או שלא האמינה בכוחו לשרוד עד בגרות), ולאחר מות הבן השני היא העדיפה במופגן את בנה הצעיר ומלא שמחת החיים, גסטון, הדוכס החדש מאורלאן.86

לואי הצעיר, בתורו, חיפש לעצמו דמות הורית חלופית, והוא אכן מצא אותה – בדמותו של קונצ'יני, ידידו להתהוללות של האב המת, בעל חוש ההומור והקסם האיטלקי. קונצ'יני היה מבלה בחברת של יורש העצר שעות רבות, וכאשר נפטר אחיו, הדוכס מאורלאן, היה זה קונצ'יני שבא לבשר לו את הבשורה המרה. שיחותיהם כללו בין היתר גם נושאים שללא ספק נעמו פחות ללואי הצעיר, כגון בעיות המשמעת שלו וסירובו ללמוד אחרי ארוחת הצהריים, אולם קונצ'יני ידע, ככל הנראה, לרכך את הנער ולפשר בינו ובין בעלי הדעה בצורה שתשביע את רצונו של היורש. כך, במקביל להתחזקות מעמדה של אשתו אצל העוצרת, ביסס קונצ'יני את מעמדו כאדם הקרוב ביותר אל המלך לעתיד וכנושא התפקיד החזק ביותר בממלכה. רק דבר אחד העיב על תחושת הביטחון של קונצ'יני במעמדו רב השררה – הוא לא היה היחיד שמילא את תפקיד "תחליף האב" של יורש העצר. באותו זמן התחבב על המלך הצעיר גם לין (Luynes), אציל צעיר, חסון ויפה תואר, שהגיע אל החצר כמה שנים קודם לכן כבן חסותו של אנרי ואשר התמחה בציד ציפורים. לין, הציד הצעיר, התברר לימים כיריבו הקטלני של קונצ'יני.

מתוקף תפקידו כ"אב חלופי" ליורש העצר הפך קונצ'יני למעין מלך בפועל. הוא התיר למלך הצעיר חופש תנועה מוגבל בלבד – טיולים בגני הטיולרי, ציד ומסיבות מדי פעם87 – ונטל לעצמו יד חופשית במילוי תפקידו לצד המלכה־האם. גשר קטן אף נבנה בתוך ארמון הלובר, אשר הוביל היישר ממעונו למעונה. ההמון קרא לו "גשר האהבה". קונצ'יני אסף לעצמו 7,000 חיילים שהיו נאמנים לו אישית והסתובב בפריס מלווה במשמר מלכותי. הוא המשיך לעסוק בשתי אהבותיו הגדולות – אכילה והימורים והבישוף רישלייה, אחד ממזכיריו הנאמנים של קונצ'יני, טען בדיעבד בכתביו שהבעיה של קונצ'יני היתה טמונה בסדרי העדיפויות שלו, שאותם לא טרח להסתיר: הוא דאג קודם כול לעושרו ולהנאותיו, ורק אחר כך לטובת הממלכה והמלך. בנוסף, הוא לא יכול היה לסבול את הנסיכים הגדולים, בני משפחת המלוכה, אשר דרשו לא רק כבוד ושליטה אלא גם קצבאות שעלו לאוצר הרבה מאוד כסף, ואהב להשפיל אותם בפומבי ולהוקיע את השילוב שהפגינו בין בטלנות, תככנות וחמדנות.88

רבים מקרב העם והחצר חשו מרמור וקנאו באיטלקי ההולל שסלל לעצמו דרך לשלטון. בינואר 1612, כשנה וחצי לאחר רצח המלך, נחתמה ברית נישואים כפולה בין לואי ה־13 בן השתים־עשרה ובין אן מאוסטריה, בתו של פיליפ השלישי מספרד, ובין אחותו של לואי ואחיה של אן, לימים המלך פיליפ הרביעי מספרד. אז הפך המרמור כלפי קונצ'יני וכלפי מעמדו החדש בחצר לגלוי. ברית זו שיקפה עבור רוב הצרפתים את "הקשר הספרדי" הקתולי, שהיה קתולי מדי בעיני הצרפתים; רובם האמינו בכנסייה לאומית־צרפתית "גאליקנית", שהיתה קתולית אבל עצמאית. הקשר הספרדי עורר מורת רוח גם בקרב הפטריוטים שהאמינו כי האיטלקים, המקורבים לחצר האפיפיור, הם שעמדו מאחורי היוזמה.89

קונצ'יני מרשל צרפת

בראשית 1614 הוכתר קונצ'יני למצביא צרפת (maréchal) ולמושל העיר והמבצר באמיין (Amien). כך הפך באופן רשמי לאדם החזק ביותר בצרפת, צעד שהרגיז "צרפתים טובים" (Bon Français) רבים.90 התנהלותו הגסה והמתנשאת גרמה לעוינות כלפיו, הן מצד הנסיכים הן מצד היועצים הוותיקים של המלך המת, ובלטו ביניהם וילרואה שר החוץ וסילרי שר המשפטים. על רקע העוינות הגואה כלפיו בחצר, בעיני קונצ'יני עלתה קרנו של אדם אחד – רישלייה, אשר מונה לבישוף ליסון (Luçon) ב־1607. רישלייה הבין ריכוזיות מהי ותפס את הסכנות האורבות לממלכה ובה אופוזיציות חזקות מדי. המרשל הטרי ראה בו אדם מהאצולה הצרפתית הגבוהה שיכול ללמד לקח את היועצים היהירים ואת הנסיכים הבטלנים. יחד עם זאת חשד קונצ'יני בבישוף וייתכן שאף חשש ממנו: "הוא לא הבין את הסתירות שמצא בי", העיד רישלייה על עצמו, "ולא אהב את חיבת המלכה אלי".91

אולם לא רק חיבתה של המלכה לרישלייה לא מצאה חן בעיניו, אלא גם ובעיקר חיבתה של העוצרת לאשתו, לאונורה. כולם ידעו שקונצ'יני היה חייב את הצלחתו לאשתו, וגם הוא עצמו היטיב לדעת זאת. הוא ידע לכתוב לה מכתבי אהבה ולדאוג לשלומה מדי פעם בפעם, כי ברור היה לו שאם יריב איתה, יאפסו סיכוייו להשיג משהו מן המלכה.92 אולם בד בבד חש קונצ'יני כי התלות באשתו משפילה אותו – שוב ושוב היה צריך לכתוב לה כדי לקבל את אישור המלכה לפעולותיו – והוא נטר לה על ההשפלה הזו יותר ויותר. חרף הקרע האישי ביניהם, נותרו בני הזוג בעלי ברית פוליטיים, ובכל פעם שחל קרע בין המרשל למלכה, היתה לאונורה ממשיכה ומתווכת ביניהם. "כך," מעיר רישלייה באירוניה בכתביו, "המשיכה המלכה לרפד בוורדים את דרכם אל הגיהינום".

עם הזמן חדלו הקונצ'ינים להתגורר יחד ואפילו לסעוד יחד. הוא נמנע מלבקר אותה, וכשכבר נפגשו, לעיתים רחוקות, בערבים, הוא היה אלים והיא היתה צוננת, כך סיפרו. לאונורה נהגה להאשים את קונצ'יני בשחצנות, גנדרנות וגרגרנות, ודרשה ממנו למתן את עצמו. בתגובה הוא היה מתנפל עליה, אוחז בצווארה, מכה אותה, או משליך אותה על הרצפה וגורר אותה בשערות ראשה. אמרו שפעם אחת הוא אף תפס פגיון בידו ואיים לשסף את גרונה.93 עוד אמרו אז שקונצ'יני רוצה להיפטר מלאונורה ולהתחתן מחדש, ודיברו על ברית אפשרית עם מדמואזל דה ונדום (Mademoiselle de Vendôme), בתו הבלתי חוקית של אנרי הרביעי מגבריאל ד'אסטרה. בני הזוג הרבו לריב ביניהם, ובסופו של דבר נפרדו זה מזה. המרשל הטרי רצה לשלוח את אשתו לטירה בקאן (Caen) לאשפוז כפוי תחת שמירה, בשל חששו שמא חולשת הרוח והגוף של אשתו תחליש אותו ותזיק למעמדו.94 רק התערבותו של הרופא האישי שלה, מונטַלְטו (Montalto), אשר דרש מהמלכה לנקוט צעדים דיסקרטיים יותר לפתרון הבעיה, הצילה את לאונורה מגורל אכזרי. רישלייה, שהיה אחד ממזכיריו הנאמנים של קונצ'יני באותה עת והעריך את לאונורה, מעיד כי לעיתים קרובות נערכו הריבים האיומים בינו ובין אשתו בנוכחות המלכה ובידיעת הציבור.

קונצ'יני נע בין ביטחון עצום בכוחו ובמעמדו אצל העוצרת והמלך, לבין חוסר בטחון ופחד. הוא ידע כי לאונורה שוטמת אותו, ושהמלכה פוחדת ממנו וזקוקה לו, ונהג לומר: "תוך פחות משנה כל צרפת תהיה בכף ידי", כך לפי עדותה של המיילדת בורז'ואה.95 הוא אמנם סבל באותה תקופה מבֶּקע חמור, שהפריע לו ליהנות מיחסי מין, ואשר גרם לו להיות נרגן וקצר רוח במיוחד בחברת אשתו והמלכה. אבל הוא הצליח, למרות הכול, לשמור על הקלילות והחביבות שגרמו לסובביו לאהוב אותו, והמשיך לבלות בחברת אהבתו הראשונה והאחרונה, ושעשועו היחיד בשנות חייו האחרונות – ההימורים. לאונורה, לעומתו, חיה בחרדה מתמדת. ללא תמיכתו של בעלה, ללא ידידים קרובים, ומוקפת באנשי החצר התככניים שנטרו לה על השפעתה על המלכה, היא היתה רדופת פחדים, מכוחות אנושיים ועל־אנושיים כאחד. במשך תקופות ארוכות מיעטה לדבר והיתה מסתגרת אפילו מפני גבירתה.96 כולם ידעו שהיא רוצה לעזוב את צרפת ושאינה עושה זאת רק בגלל התנגדותו של המרשל, שלא פחד מספיק ונהנה מהשפעתו על המלכה.

מלחמות האזרחים

בראשית 1614 הגיע לשיא העימות בין הנסיכים ליועצי העוצרת. הנסיך אנרי דה קונדה נהג לעזוב את חצר המלך במחאה, לשוב אליה ושוב לעזוב במחאה. בפברואר הוא עזב תוך איום במרד ואף פירסם מכתב גלוי למלכה־האם. המלכה ענתה לו במכתב,97 וכל צרפת עסקה רק במרידה בהנהגתו, שהתלקחה במזרח צרפת ונמשכה עד מאי. עשרות פמפלטים הביעו תמיכה בנסיך וחשפו תוך כדי כך את שנאת הצרפתים לאיטלקים: "עבד כי ימלוך" (nouveau monté), כינו שם את קונצ'יני, אדם שאינו שולט מכוח רצון העם, הכנסייה או הנסיכים, וגם לא מתוקף הכישרון או הניסיון, אלא רק בגלל השעה הקשה והמזל הרע. "איך ייתכן שאדם כה נטול כישרון יחזיק את רגלו על גרוננו?", שאלו "הצרפתים הטובים" במאמריהם. איך ייתכן שהם, שלא נכנעו בפני אף צרפתי, ייכנעו דווקא בפני האיטלקי?98 למעלה מ־60 אחוזים מהפמפלטים שפורסמו באותה תקופה תהו כיצד קרה הדבר שאדם כה חסר כישרון טיפס כה מהר לצמרת השלטון, וכיצד זה תכונות כמו קמצנות, יהירות, שאפתנות, תאוות כוח ורודנות העלו לדרגות כה גבוהות. גם מלאונורה לא חסכו כותבי הפמפלטים את שבטם, והם הביעו תמיהה על כך שבהם, הצרפתים, שולטת אישה איטלקייה ממעמד נחות: היא, ש"באה מקרב הנגרים", צריכה היתה להישאר בנגרייה! "המכשפה", כינו אותה, "קירקה החדשה". ועל "המרשלים" כתבו: "הקוסמים, המכשפים, היהודים, האנאבפטיסטים [תנועה דתית רדיקלית], התקבצו בלובר שלנו והם מפעילים שם את כוחותיהם השטניים"; "צריך לתלות אותם!" קבעו.99

העוצרת טיפלה בהתקוממות בעצבי ברזל, ויכלה לה. הצבא נותר נאמן לה.100 ב־28 באפריל 1614, פנתה מרי למורדים בעצת קונצ'יני ופתחה איתם במשא ומתן, שעלה יפה. ביולי יצאה המלכה להרגיע את הפרובינציות המערביות. היא ביקרה בברטאן ובפואטו, שם תיכנן דוכס ונדום, בנם של אנרי הרביעי וגבריאל ד'אסטרה, מרידה נוספת. המסע, שרבים מיועציה של מרי התנגדו לו, מחשש לשלומה, הוכתר אף הוא בהצלחה. מעמדה של המלכה התחזק, ובטקס הקומוניון של "בגרות המלך" – הכרזת המלך בן השלוש־עשרה בוגר – ביקש המלך בפומבי מאמו שתמשיך לנהל את ענייני הממלכה. זו היתה הצלחה של מרי.

בעת המשא ומתן עם המורדים הבטיחה המלכה לכנס את אסיפת המעמדות בתמורה לסיום המרידה. האסיפה נקבעה ל־9 בחודש ספטמבר, לתאריך הקומוניון (טקס ההתבגרות הנוצרי). ואכן, לאחר טקסי ההתבגרות, התכנסה אסיפת המעמדות, כמתוכנן. בתהלוכה הרשמית והחגיגית צעדו נציגי המעמדות השונים בלבושם הרשמי. יחד הלכו כולם, כל אחד במקומו לפי סדר החשיבות – אנשי הכנסייה, האצולה ולבסוף המעמד השלישי – לקתדרלה של הנוטר־דם בפריס (Cathédrale Notre-Dame), וחגגו מיסה בנוכחות המלכה־האם והמלך, אחי המלך ומשפחת המלוכה כולה. היתה זו אסיפת המעמדות האחרונה של המשטר הישן (עד ערב המהפכה ב־1789). נציגי שלושת המעמדות לא היו עוינים כלפי המונרכיה, והאסיפה הסתיימה בקריאה לאיחוד כל הצרפתים, כלומר בלא כלום מבחינת המורדים ובניצחון המלכה. היחיד שניסה לחתור תחת שלטון המלכה היה "Monsieur le Prince" – "האדון הנסיך" דה קונדה, שהתעקש להכניס לפרוטוקול דבר מחאה: איך זה נתנו לשני זרים את הכוח העליון בממלכה הצרפתית!101

קולו של ה"נסיך" לא היה היחיד שקרא לבדק בית בצמרת השלטון, ואסיפת המעמדות והצהרת המלך לא השקיטו את הרוחות. רחוק מכך. במרץ 1615 התקיימה אסיפה לא חוקית של הפרלמנט, כמחאה על כך שקונצ'יני, בעזרת שני מזכירים בלבד, מנהלים את כל הממלכה ושמים ללעג את הכללים והחוקים של המונרכיה.102 בנוסף, בדיוק בתקופה שבה הסתיים בחתונה השידוך בין המלך לואי ה־13 לאינפנטה (בת המלך) הספרדייה, הופצו שמועות חדשות, הסותרות את הקודמות, שהאשימו את האיטלקים בניסיון לשבש את הנישואים. בעניין זה צוטטה לאונורה עצמה כאומרת לשר הספרדי: "נראה ששמועות שווא רמזו כי בעלי המרשל ואני ניסינו להפריע לנישואין בין שני הכתרים, אך השמועה הזו כבר הופרכה. אני עצמי לא הפסקתי להתפלל למען השידוך הזה ואני מתחננת שתאמינו לי: לא עלה בדעתי להפריע לשידוך. נהפוך הוא, בכל ליבי תמיד רציתי שהשידוך יגיע לסיומו המוצלח, ואעשה הכול כדי לממשו ולמנוע כל פגיעה בו".103

בסופו של דבר, המלכה אמנם יצאה וידה על העליונה מהאיום על שלטונה, אולם לא כך בני הזוג קונצ'יני. ב־20 במאי, עם פתרון המשבר, חזר קונצ'יני לפריס, וניכר היה כי ההתרחשויות השפיעו עליו לרעה. בשובו היה מראהו נורא כל כך, עד כי לאונורה, שצפתה בהגיעו מחלון חדרה, צעקה אל המשרתים שהורידו אותו מן האפיריון: "היזהרו לבל ייפצע".104 לאונורה איבדה מכוחה ומהשפעתה על המלכה ולפי אחת העדויות לאונורה לא הצליחה להניא את מרי מלצאת את פריס כדי להרגיע את המרידות, למרות שהתחננה על ברכיה. לשווא. המלכה עזבה את הארמון בכעס ומבלי להיפרד מלאונורה.105 בהמשך, כאשר התעניינה לאונורה במכתבה אל המלכה לגבי תאריך חזרתה של זו, השיבה לה המלכה שמועד חזרתה בלתי ידוע, ושבה לפריס רק כמה שבועות מאוחר יותר.

העוינות כלפי המרשלים ומות בתם

באותה תקופה רחשה בפריס פרנויה קולקטיבית. שמועות חוזרות ונשנות נפוצו על תכנון מעשי רצח נגד משפחת המלוכה ויועציה, ולפיהן תיכננו אנשיו של קונצ'יני לרצוח את המלך, את אמו, את מפקד המשמר, את הנסיכים. כולם חשדו בכולם.106 אנשי המפלגות היריבות חשו איום של ממש בכל מקום. הנסיכים נזהרו בכבוד המלך ואת הבוז שלהם הביעו כלפי המרשל מצד אחד וה"צרפתים הטובים" מצד שני. למעט הנסיכים, שהאמינו בביזור המונרכיה, ביקשו שאר הכוחות הפוליטיים לשמור על כוחו האבסולוטי של המלך ועל אחדות המונרכיה הריכוזית, אינטרס שאותו חלקו עם המרשל. כל אחד מהגורמים ניסה להסית את העם לעברו ולגייס אותו לצידו באמצעות תעמולה עוינת: תומכי הנסיכים ותומכיו המתמעטים של המרשל תקפו אלה את אלה בפמפלטים מרושעים כדי לפגוע ביריביהם. נושא הפמפלטים יסוקר בהרחבה בפרק הבא, ובינתיים רק אציין כי המרשל הפך ל"שעיר לעזאזל" של כולם, לזה שאשם בכל דבר, וכי ההשפעה המרגיעה של כינוס אסיפת המעמדות פגה במהירות.

בתוך כל האירועים הללו, ב־2 בינואר 1617, מתה בתם בת השלוש־עשרה של לאונורה וקונצ'יני באופן פתאומי, אחרי שלושה ימים של חום גבוה. עד אז עוררה הילדה היפה והבריאה תקוות רבות בלב אביה, שהאמין כי יוכל לכרות באמצעותה ברית נישואים עם בני אצולת הדם.107 לאונורה חשה עם מות בתם כי דבר לא עומד עוד בפני תוכניתו של המרשל להיפטר ממנה, באמצעות גירושים או בכל דרך אחרת, ומיחסיהם נותרו כעת רק שנאה וחשדות הדדיים. כך או כך, באותה תקופה נמלט המרשל לנורמנדי (Normandie), יש אומרים מפחד חרבו של הנסיך דה קונדה, אשר לפי השמועות תיכנן לחסל אותו ואת אשתו בביתם שברובע סן ז'רמן,108 או לשם ביקור שתוכנן מראש ושאליו לא הצטרפה לאונורה כי חשה ברע (או כי לא יכלה לסבול אותו עוד, על פי טענה אחרת).109

בחדרה אשר בארמון הלובר סבלה לאונורה מדיכאונות וממיגרנות. היא התנתקה לגמרי מהווי החצר, מיעטה להיראות בעיר ופחדה מפני עין רעה. היא מילאה את חדרה באבני ריפוי, כדורי קטיפה, תפילין ודמויות שעווה. היא ראתה במגיה אמצעי להגנה עצמית, כותב בן הזמן, ומבהיר כי לא היתה יוצאת דופן בכך – הכול האמינו בכוחות על־טבעיים ובכישוף, גם אם לא הודו בכך. ובאמת, לאונורה לא היתה יוצאת דופן בנטייתה למגיה, אלא רק בתמימותה, שמנעה ממנה לראות, כפי שניסח זאת הכותב בלעג, ש"כישוף הנסיכים יגבר על המגיה הפלורנטינית".110

רצח המרשל ונפילתה של לאונורה

בפברואר 1617 פקד קונצ'יני לעצור חייל בחיל המשמר הסקוטי של המלך שהשתתף בחגיגות הנסיכים. פקודה זו הקימה עליו את הנסיכים ובחודש מרץ הם קיימו עצרת מחאה שבה העלו טענות קשות נגד המרשל רודף הבצע, לדבריהם, והמסוכן לשלום האומה.111 באותו חודש כתב המרשל מכתב למלך, ובו הצהיר על נאמנותו והבטיח להפעיל את חילותיו כדי לשמור על המלך מפני הנסיכים: "אני אשרת אותך עם 6,000 רגלים ו־800 פרשים",112 כתב במכתבו. אולם דברי הרהב של קונצ'יני השיגו תוצאה הפוכה – עוד שנאה, קנאה ומרמור על כך שהזר, שעד לא מזמן היה עלוב ועני, חי על חשבון הצרפתים ואוסף צבא אדיר הנאמן לו אישית. עשרות פמפלטים הופצו בפריס ובהם תלונות כאלה ודומות להן ברוחן.113 האווירה היתה נפיצה, וברור היה למקורבי המלך כי עליהם לפעול במהירות בעניינו של קונצ'יני אם ברצונם להימנע ממלחמת אזרחים.

ב־16 באפריל הוצבו עמודי תלייה חדשים בכיכר גרוו, והשמועה אמרה שהם הוצבו שם כדי להפחיד את מתנגדי המרשל. ההחלטה נפלה. המלך הצעיר, בהשפעת יועציו החדשים ומבלי לומר דבר לאמו, הורה לאנשי המשמר שלו לעצור את קונצ'יני. הקושי הגדול בעצירת המרשל היה טמון בפמליה הגדולה שליוותה אותו והגנה עליו. חוץ ממשרתיו היה עמו תמיד משמר אישי של שנים־עשר חיילים, חמושים בחרבות ולבושים במדיו – מעיל מכופתר בצבע כתום, עטור פסים וכפתורים בצבעי שחור־זהב. בין אם נסע במרכבה או הלך ברגל, היה חיל המשמר הפרטי לצידו תמיד. הוחלט, לפיכך, לעצור אותו ממש ליד שער הארמון.

במשך כמה ימים, מרגע שהוחלט לעוצרו, לא זז המרשל ממעונו. הסברה היתה שאולי הוא חושד במשהו.114 סוף סוף, ב־24 אפריל 1617, הצליחו אנשי המלך לבודד ולהרוג את המרשל בחצר הלובר. עם היוודע דבר המוות סיפרה המלכה לבנות הלוויה שלה שבדיוק בערב הקודם היא אמרה למרשל שסר חינו, שהמלך לא אוהב אותו, ושעליו לשקול פרישה לאיטליה. קונצ'יני ענה לה, לדבריה, שהוא אינו מבין מה הבעיה. המלכה וגם כותבי הפמפלטים ידעו כי הוא אינו אומר את כל אשר על ליבו, אבל היו מחשבותיו אשר היו כלפי חוץ נהג המרשל עד יומו האחרון כראש ממלכה, והפגין ביטחון בעצמו ובמעמדו.

עוד באותו יום הודפס מכתב מטעם המלך, אשר נשלח למושלי הפרובינציות והופץ לקהל הרחב על ידי המדפיס המלכותי. המלך כתב שהמרשל המת ואשתו ניצלו את גילו הצעיר ואת תלותה של אמו בהם כדי לגזול ממנו במרמה את הסמכויות המלכותיות. הם מנעו ממנו להתייעץ עם יועצים טובים, שלטו בצבא ובאוצר, גנבו את אוצרות הממלכה והתעשרו על חשבון העם הצרפתי. כאשר הבהירו לו יועציו הנאמנים את גודל הסכנה ועד כמה השניא המרשל את עצמו על העם, ציווה המלך על מפקד המשמר ויטרי (Vitry) – מעתה המרשל החדש – לעצור את קונצ'יני. לצערו של המלך, התנגד קונצ'יני למעצר ונאלצו להורגו. עוד ציוויתי, כתב המלך, לעצור את אשתו ואת משרתיו ולקחתי על עצמי את ניהול הממלכה.115

מיד עם מות המרשל, התייעצו אנשי המלך עם המלכה בנוגע לאופן שבו יש לבשר על המוות ללאונורה. האם היא רוצה לבשר לה בעצמה, שאלו? המלכה כבר הבינה כי עליה להתרחק מלאונורה והשיבה כי יש לה דברים רבים אחרים לעסוק בהם, ושאם אין הם מסוגלים לומר לה את החדשות, הם יכולים לשיר לה אותן מצידה. כאשר בישרו למרשלית על מות בעלה היא אמרה שכבר ידעה. היא סיפרה שהיתה בחדרה כאשר שמעה רעש בחצר, ושאלה מה קורה למטה. נאמר לה שוויטרי מתווכח עם מישהו, ואז נשמעה יריית אקדח. "יריית אקדח בלובר? זה בטח נגד בעלי", אמרה. היא לא הביעה צער על מות בעלה ולא הזילה ולו דמעה אחת.

מכל רחבי הממלכה, ואפילו מארצות השפלה, הגיעו שמועות על השמחה והחגיגות לרגל מפלת המרשל. השתייה והסביאה נמשכו ימים ולילות רבים, שבמהלכם נשמעו גם קריאות להאשמתה של לאונורה בכישוף המרשל, המלכה־האם והמלך.116 לאונורה הבינה מיד את חומרת המצב. היא ידעה שהמלך הוא שעומד מאחורי הרצח, ושלחה את המשרת שלה, לה פלס (La Place) אל המלכה, לשאול אם תהיה מוכנה לראותה ולפרוש עליה את חסותה.117 המלכה סירבה. היא שהתה באותו רגע בחברת אויבותיה של לאונורה: גרשוויל ועוד כמה בנות לוויה צרפתיות. היא ספקה כפיה בהקשיבה ללה פלס, אמרה: "יש לי מספיק צרות משלי". וביקשה שלא יוסיפו לדבר איתה על "האנשים האלה". לאחר סירוב המלכה התחננה לאונורה לעזרה אצל בנות הלוויה, אך אלו ענו לה שכתפיהן חלשות מכדי לתמוך בה כנגד המלך.118

גורלה של לאונורה נחתם. מיד לאחר הרצח נשלחו שומרים כדי לעצור אותה. על פי תיאור אחד נעצרה לאונורה בחדרי המלכה. הדלת היתה פתוחה והשומרים נכנסו פנימה. הסבר קצר הספיק – היא היתה נרעשת, אך לא בכתה. אמרו שהמלכה לא יכלה לעזור: המכה שהונחתה על קונצ'יני פגעה גם במרי ומרגע זה לא היתה לה עוד השפעה בחצר. בגרסה אחרת מצאו השומרים את לאונורה בחדרה, שוכבת במיטתה ומתחתיה האבנים הטובות, היהלומים והפנינים שהסתירה. "קמצנית גדולה", אמרו עליה: היא קיבלה כסף רב מהמלכה אבל החזיקה רק חמישה משרתים ואכלה "כמו ציפור". השומרים הפכו את חדרה בחיפושיהם אחר האבנים, עד שלבסוף חשדו שהן במיטתה ודרשו ממנה לקום. החדר היה הפוך כל כך כתוצאה מהחיפושים, עד שלאונורה לא יכלה למצוא את בגדיה והיא שלחה משרת לבקש מבנה שיביא לה בגדים מביתה. בתום החיפושים בחדריה כלאו את לאונורה בקומה העליונה בקצה הלובר, והציבו שומרים על חדרה.

לנפילתם של הקונצ'ינים היו השלכות על כל מקורביהם. בעבור אנרי, בנם של הקונצ'ינים, שהיה בן 14 בעת הרצח, סימן מות אביו את תחילתה של מסכת ייסורים. בשומעו על רצח אביו ומעצר אמו, הוא בכה וצעק שנולד רק כדי לשלם על חטאי אביו. במשך יומיים הוא הושאר לבדו בבית אביו, שם ישן על הקש במתבן וכמעט מת מרעב.119 אז נכלא בארמון וזכה להתעללות מצד שומריו שגרמה לו למאוס בחייו ולהפסיק לאכול. בהמשך נזכר בו המלך, שגדל איתו כאח, שיחרר אותו והביא אותו לחדריו בלובר. אולם גם בחדרי המלך לא הסתיימו עינוייו של קונצ'יני הצעיר, והוא התבקש לרקוד לפני כלת המלך, אן מאוסטריה. קונצ'יני הבן היה ידוע בכישרון הריקוד שלו, ו"למרות כאבו הגדול", כך מציינים כותבי הזכרונות, הוא אכן רקד ורקד במשך שעות.120

ברבן, מזכירם של בני הזוג, ולה פלס המשרת נאסרו. לפי הכתבים, לפני מאסרו ביקש המשרת מלאונורה כמה אבנים טובות, קטנות, לאות תודה על שירותיו הטובים, אך היא סירבה לו. שאר משרתיה של לאונורה נקראו לעזוב את העיר תוך עשרים וארבע שעות. אחיה, שמונה הודות לה לארכיבישוף בטור (Tours) ולאב המנזר במנזר מרמוטייה (Marmoutier), פרש למנזר אחר. במרמוטייה הורידו את השלטים שנשאו את שמו, והתקינו במקומם שלטים עם שמו של הדוכס מוונדום, בנם היתום של אנרי הרביעי ושל גבריאל ד'אסטרה, שמונה לאב המנזר במקומו.121

ביום שאחרי הרצח, עת התעלל ההמון בגווייתו של בעלה (על כך בפרק השלישי בהמשך) שהתה המרשלית בתא המעצר שלה בארמון. לשאלתה "מה קרה?" ענו לה שומריה שבעלה המת נתלה. היא נראתה מזועזעת אך עדיין לא בכתה. היא לא הפסיקה להגיד: "בעלי היה יהיר ושחצן ומה שקיבל הגיע לו. הוא לא שכב איתי יותר משלוש שנים. הוא היה אדם מרושע. כדי להתרחק ממנו החלטתי לחזור לאיטליה באביב הזה, אחרי שאסיים את כל ההכנות".122 כשהקולות התקרבו למקום שבו גר בנה היא רצתה לדעת אם הם מתכוונים להרוג גם אותו. אמרו לה שלא, והיא אמרה "עדיף שיהרגו אותו. הוא יחיה חיים אומללים". שומריו של הבן פתחו את החלונות הפונים מחדרו אל הגשר שעליו היתה תלויה גופתו של אביו, כדי שיראה את המראה המתועב וילמד כיצד לחיות את חייו טוב יותר.

באותו יום הרסו גם את "גשר האהבה" שחיבר את מגורי המלכה בלובר לביתו של קונצ'יני בגני הלובר. המלך שב והדגיש במכתבים פומביים: איני חייב לכם דין וחשבון, אולם אני רוצה שתדעו מה קרה: "מאז מות אבי המלך גנב המרשל את כספי וגירש את פקידי הנאמנים. רציתי לאסור אותו ולהביא אותו למשפט העם, אבל הוא בז לי ולפקודות שלי. הוא נכנס לארמון שלי וכשביקשו לעוצרו, שם את ידו על חרבו של ויטרי ואיים עליו". הוא חש צורך להסביר את מות המרשל בארמון ואומר שוב שהמרשל ואשתו ניצלו את גילו הצעיר ואת השפעתם על המלכה־האם, דיכאו את העם, דחקו את רגלי הנסיכים ו"ניסו לכבוש את לב אחי, גסטון מאורלאן, ולהרחיקו ממני. הם הפקיעו מידי את כל הסמכויות עד שנותר לי רק השם מלך. לא הייתי מודע לאי הסדרים, כיוון שקונצ'יני לא מסר לי דין וחשבון".123

גלות המלכה־האם

ביום הרצח פיזרו את משמר המלכה ועצרו את המלכה בחדרה.124 המלכה ביקשה לפגוש את בנה כדי להבין מה קרה וטענה שהיא היתה רק קורבן וכי הקונצ'ינים כישפו אותה.125 היא הבטיחה לעזוב את הארמון ולפרוש מהחיים הציבוריים. הוחלט שהיא תצא לגלות בארמון המלכותי בבלואה (Blois), שבעמק הלואר (Loire). למחרת הרצח הלך המלך להיפרד מאמו. הוא הגיע לשם בחברת לין שמונה בנתיים למושל אמברואז, ושאליו התקרב בשנים האחרונות. מול לין ניצב רישלייה, המזכיר הבכיר והמבריק של קונצ'יני, שהתאים את עצמו מייד למצב החדש ובחר בנאמנות מוחלטת – ומשתלמת בסופו של דבר – למלכה־האם. כשבא המלך לאמו היה רישלייה עימה בפגישה. הוא מתאר בזיכרונותיו פגישה עצורה: המלכה לא גילתה מעולם חיבה יתרה לבנה הבכור, וכבר שבע שנים – כך לפי הסיפורים – שלא חיבקה אותו. גם מעמדת הנחיתות שלה באותו יום, היא סירבה למגע, וכשהוא התקרב אליה היא נישקה אותו מבלי לגעת בו.126 דמעות זלגו על לחייו של המלך בן ה־16 בהוציאו מפיו את מילות הפרידה: "באתי הנה לומר לך שלום ולהבטיח שאדאג לך, כמו בן לאמו. אני רוצה להקל עלייך. סבלת הרבה בגללי והגיע הזמן שתנוחי. אני אקח על עצמי את האחריות, כך החלטתי. לא אסבול עוד שמישהו מלבדי ייתן פה פקודות. אני המלך. אני אתן הוראות לארגון המסע שלך ואדאג שילוו אותך לבלואה. דרשי משם בשלום החצר ובשלומי. להתראות גבירתי. אהבי אותי ואהיה לך בן טוב!"127 היא פנתה אליו וביקשה שלא ישכח את אמו, ובאותה הזדמנות התחננה שיחוס על ברבן הכלוא בבסטיליה: הוא אדם נאמן, שחרר אותו, אמרה. כשפנתה לדבר עם לין והבטיחה לו את נאמנותה ואהבתה, איבד המלך את סבלנותו, קטע את שיחתם וקרא ללין לבוא איתו. הם עזבו את המלכה והמלך הלך לסעוד בחברת אשתו.

ב־4 במאי עזבה מרי את פריס, בליווי קהל רב, פקידים, משרתים, אצילים, משמר ופרשים. השיירה עברה בעיר לאור יום, תחת מבטיהם הבוחנים של מאות מנתיניה לשעבר. רישלייה טוען בכתביו כי יועצי המלך תיכננו את עזיבתה בשעה כזו, במיוחד כדי להשפילה ולהבהיר לכול את מעמדה החדש. המלך והמלכה עמדו כל אותה עת בחלונם ולא הסירו את מבטם מהשיירה עד שנעלמה. כולם באו לראות את המלכה יוצאת מהעיר – הרחובות היו מלאים – ודומה כי איש לא הצטער על אשר אירע. לא רק המרשל ואשתו היו אשמים בסבל שנגרם לצרפתים, היה המסר שעבר שם מפה לאוזן, גם למלכה היה חלק בכך.128

עם הפרידה מאמו התפנה המלך להסדיר את יחסיו המתוחים עם הנסיכים. מאחורי רצח המרשל הרי עמד האיום במלחמת אזרחים. ב־12 במאי הוא יצא בהצהרה פייסנית: "אנחנו בטוחים בנאמנותם [של הנסיכים]. הם הבטיחו שהתנהגותם [במלחמות האזרחים] לא נבעה אלא מהצורך להישמר מהמרשל ולהתנגד לאלימותו". במועצה הראשונה שכינס המלך אחרי הרצח השתתפו סילרי ווילרואה, יועציו הנאמנים של אביו, ולונגוויל (Longueville) שהגיע מפיקארדי (Picardie). אנשי "מפלגת הנסיכים" באו להביע תמיכה וכניעה ("הם מסרו את מפתחות הערים"), והשלום והרעות שררו עתה בין אנשי המלך לנסיכים, כאילו רק המרשל עמד ביניהם. אחד מאנשי החצר הוצא להורג באשמת ניסיון לרצוח את המלכה־האם. טענו שהוא היה אדם בעל הרגלי חיים רעים, פרוטסטנט נפשע, שתמיד הסתובב חמוש תמיד בחרב קצרה. האיש הלך אל מותו וחיוך אירוני על פניו. כשקראו את גזר הדין, הוא קם, ובהציגו את זרועו אמר: "תבדקו לי את הדופק ותראו אם אני מתרגש מגזר הדין".129

מעצרה של לאונורה

ב־2 במאי לקחו את לאונורה מחדרה בלובר אל הבסטיליה, יחד עם ברבן.130 מייד עם מאסרה, אמרה לאונורה לשוביה: "הרגו את בעלי, האין זה מספיק? מה יספק אתכם? לשלוח אותי לגלות אל מחוץ לגבולות הממלכה?" היא היתה בטוחה בכל ליבה שלמחרת ייקחו אותה לגבול,131 וכלל לא עלתה בדעתה האפשרות שהיא תועמד למשפט ותוצא להורג. היא ממילא רצתה לחזור לאיטליה, ובביתה אף נמצאו סימני הכנות לנסיעה.132 גם כשנוכחה לדעת כי תעמוד למשפט – המלך עצמו הוציא צו שהורה על כך133 – היתה לאונורה בטוחה שתזכה למשפט צדק. למרות ששגריר פירנצה בפריס טען באוזניה שהמלך הצעיר ידע מראש על הכוונה להרוג את קונצ'יני ושדעתו של המלך נחושה להאשים את אשתו בכישוף ובכפירה ולהוציאה להורג,134 תמכו בהשערתה דוברים שאמרו כי המלך אמנם שמח לראות אויבת כזו מאחורי סורג ובריח, אך שהוא חושש להתחיל את מלכותו בשפיכות דמים.

כמה ימים לאחר מאסרה בבסטיליה הוצא צו פרלמנט שהורה להעבירה מהבסטיליה לבית הסוהר של הארמון לקראת תחילת משפטה. ב־11 במאי בחצות, בין חמישי לשישי, נלקחה לאונורה גליגאי לקונסיירז'רי, והוכנסה שם לתא קטן באולם "האנשים הפשוטים". כל רכושה ניטל ממנה ואפילו את השרשרת שעל צווארה הסירו. לא השאירו לה דבר מלבד בגדיה, וארנק קטן עם שמונים אקו, שגם הוא נגנב ממנה כשנאלצה להניחו על השולחן, בחותמה על המסמכים בקונסיירז'רי. היא נותרה ללא כל רכוש. בהגיעה לכלא כרעה ברך לפני אחיו של ויטרי, מפקד המשמר שרצח את בעלה וירש אותו, וביקשה רחמים: כל רצונה הוא שישלחו אותה בחזרה לאיטליה. שני שומרים הוצבו לשמור על תאה.135 בתחילה שירתו אותה איטלקיה זקנה והרוקח האישי שלה, אולם גם הם עזבו לאחר זמן מה. אשת החצר, שהתרגלה לאכול מצלחות של זהב, אכלה עתה מצלחות פשוטות, ככל אסיר, וניקתה אותן במו ידיה. במקום מיטה מפוארת היא ישנה במיטה עלובה, וכשביקשה שמלת קיץ במקום בגדיה המלוכלכים והחורפיים, עברו עשרים יום לפני שקיבלה כותונת נקייה.136

המלך, הפרלמנט, העם, הנסיכים – כולם היו שותפים לשנאה, לקנאה, להנאה מסבלה של לאונורה. אמרו שהדבר שהכי פגע במלך היה הדרך שבה בודדו אותו בני הזוג קונצ'יני והוציאו את כל הסמכויות מידיו: לא נתנו לו להתראות עם ידידיו, עם תומכיו, עם השרים הוותיקים של אביו. הוא הרגיש שהיה לכוד בידי קונצ'יני ולא האשים את אמו, כי היה סבור שגם היא נוצלה לרעה.137 עם מעצרה של לאונורה הלכו החוקרים לבית קונצ'יני ברובע סן ז'רמן להפקיע את הרהיטים והניירות.138 אחד מחדרניה של המרשלית שיחד את אנשי החוק והם העלימו עין כשהוציא מביתה תיבה מלאה ניירות, ספרי זיכרונות ומכתבים. בחדרו של קונצ'יני מצאו החוקרים העתק של מכתב ובו הוא מתאר את עצמו כמלך המפקד על צבא חיילים זרים וצרפתים.139 מכתב אחר, למזכירו לודוויג'י, הכיל דברים שכתב המרשל ב־1616 כנגד הפרלמנט.140 את האבנים היקרות בשווי 200,000 אקו שמצאו בחדר, כמו גם את כל יתר הרכוש של בני הזוג, הפקיעו, ורק קצבה של 16,000 ליברות אושרה לבנם של הקונצ'ינים, שהוגלה לאיטליה וסופו שמת שם בגיל צעיר ובחוסר כול.141

המשפט

ב־12 במאי החל המשפט עצמו.142 קורטין (Courtin) ודלאנדר (Deslanders), יועצי הפרלמנט, שימשו כחוקרים הממונים. הם בדקו את העדויות וערכו את החקירות בחדרו של מזכיר בית המשפט בקונסיירז'רי. ארבע נקודות מרכזיות הועלו בכתב האשמה נגד המרשל המת ואשתו החיה: 1. בגידה באל; 2. בגידה במלך; 3. ריגול ובגידה בממלכת צרפת; 4. רצח פרוביל (Prouville) באמיין (Amiens) (עוד נשוב לרצח זה בפרק השלישי). גליגאי עצמה הואשמה במגיה ובכישוף, בהתייהדות, בתפיסה בלתי חוקית של השלטון ובריגול.143

המשפט עסק בכל היבט בחייהם של בני הזוג, ובמיוחד בחייה של לאונורה – עקרונותיה המוסריים, מנהגיה, בריאותה, אופייה והעדפותיה החברתיות והאסתטיות, הועמדו אל מול עיניהם הבוחנות של החוקרים והקהל. דומה שלא רק מעשיה אלא גם אישיותה הועמדה למשפט. היא הופשטה "עירומה באור יום", נחשפה קבל עם ועדה, סיפרו בני הזמן. הכותבים ציינו שסוף סוף לא יכלה עוד להסתתר מאחורי צעיפים שחורים, עובדה אשר עוררה התרגשות גדולה בקרב הפריסאים, ששנאו כל ניסיון להסתיר מהם דבר מה. כל העוקבים אחריה בסתר – משרתיה למשל – יכלו כעת לתת דרור לידיעות שאספו במשך השנים ושאותן הפיצו עד עתה רק כשמועות. היתה זו חגיגה אמיתית לבעלי הידע מיד ראשונה, וכל מי שהיה קשור אליה העיד במשפט, כולל המשרתת, החדרנית, המבשלת, הרופא והכומר המוודה.144 ניסיונות נעשו להטיית עדים, כמו למשל להטיית עדותו של ברבן, שבתמורה הובטח לו כי יחוסו על חייו. ברבן אכן העיד בשמחה נגד אדונו המרשל, ואמר שהתנהגותו נעשתה בלתי נסבלת, ושהוא נאלץ לשרת אותו כנגד רצונו, אבל כשרצו לעמת אותו עם לאונורה, הוא הפגין כלפיה רק הערכה עצומה, והחוקרים, שחששו שהעימות ביניהם יוביל לזיכויה, החליטו לוותר לגמרי על עדותו. הוא דיבר בשבחה גם אחרי ששיקרו לו ואמרו שהיא הפלילה אותו.145

למרות השנאה לזוג האיטלקי, ולמרות ההאשמות בכך שהשתלטו על כספי הממלכה וביזבזו על עצמם את הכסף הציבורי של העם הצרפתי, היתה התחושה הרווחת בפריס שאין עדויות כלשהן לפשעים של ממש. היה כעס גדול על האיטלקים חסרי הכול שעשו בצרפת הון רב והעבירו אותו לאיטליה,146 אולם הפריסאים ידעו כי כעס כזה אינו מהווה בסיס מספיק להפללה ברצח פרוביל או ברצח המלך אנרי הרביעי (המרשל היה המרוויח העיקרי מהרצח, לכאורה). ואכן, החוקרים נתקלו במחסור בעדויות מבוססות ונתלו רק בשמועות שלפיהן שמחו המרשלים מאוד כאשר נודע להם שהמלך נרצח. דיונים ארוכים נערכו על מקור עושרם של בני הזוג ונטען כי השניים נהנו משוחד וניהלו עסקים מפוקפקים. עוד נטען כי העובדה שקיבלו מתנות יקרות מארצות אחרות מעידה על כך שבני הזוג היו מרגלים.147 רבות דובר גם על הנזירים האמברוזיאנים שבאו לפריס כדי לגרש את השדים מגליגאי אחוזת הדיבוק. היא אכן אישרה שעברה גירוש שדים בלילות, כדי להסתיר את האירוע מעין הציבור הפריסאי, אך טענה, ובצדק, שהטקס נעשה על פי כל כללי גירוש השדים הקתולי, וכי הוא נערך בידי אנשי כנסייה מוסמכים. שוב ושוב שאלו אותה גם אם הערצתה לרופאה היהודי לא העבירה אותה על דתה ואם לא בגדה בדת הקתולית לטובת היהדות. אמרו לה שמאז הגיע הרופא היהודי מונטלטו לעיר לא ראו אותה יותר בכנסייה ולא בתא הווידוי. על כך ענתה לאונורה רק: "לכו לשאול את המוודה שלי ואת הכרמליתיות".148

היא נחקרה עשרים ושתיים פעמים במהלך השבועיים שקדמו להכרעת השופטים. עדותה נשמעה בפניהם ב־6 וב־7 ביולי. האישה האומללה הזו, חוזרים המחברים ומדווחים, לא חשבה שהחקירות יזיקו לה, והיתה בטוחה שמדובר באקט פורמלי בלבד. המשפט כולו נראה לה כחלום בלהות, כסיוט, שממנו לבטח תתעורר עוד מעט. היא עמדה שעות בעינויי החוקרים ולא איבדה את ביטחונה לרגע. כנראה, כך אמרו, לא הבינה את שנרקם סביבה, ולא ידעה שגורלה כבר נחרץ מזמן. היא גם המשיכה לסמוך על המלכה, מבלי לדעת שזו איבדה את כוחה וקיבלה עצה חד־משמעית מאיש סודה החדש, רישלייה, שלא להילחם למען לאונורה.149 רק בסוף ימי עדותה איבדה לאונורה את סבלנותה. היא בכתה ואמרה: "אני חולה, מצבי קשה, אני זרה ומסכנה. אני מבקשת מן הפרלמנט לעשות עמי צדק. אני אומרת ואומר אך ורק את האמת." היא טענה שוב שגירוש השדים נעשה על פי כל כללי הדת ושהעדויות בעניין זה הן הבלים: "משעשעים אתכם סיפורי כישוף, מה?" הטיחה במאזיניה. היא הוסיפה שאינה מבינה על מה ולמה היא נשפטת: "חייתי בין אויבים, כל רצוני היה רק לשרת את המלכה. היא אהבה אותי בגלל שירותי הטובים..." ופרצה בבכי.150 כשנחקרה על שותפותה ברצח המלך אנרי הגיבה בחוסר סבלנות. היא טענה שמעולם לא עזרה לבעלה ולא ייעצה לו. בעצם היא לא עסקה כלל בענייני מדינה. על הטענה שהעבירה כסף לאיטליה ענתה באירוניה: "אז איפה האוצר?" ולא ידעה מה רוצים ממנה. לתשובותיה התלוו בקשות רחמים רבות וזעקות שבר.151

עיתוני התקופה, שלא אהדו מעולם את קונצ'יני, יצאו נגד החלטות הפרלמנט. הם כתבו שלא האמת ולא הצדק ניצבו לנגד עיני השופטים, חברי הפרלמנט. מגוחך היה שנשיא הפרלמנט שידל אותה שוב ושוב להתוודות שהשתתפה בכינוסי מכשפות בימי השבת (עוד על "שבת המכשפות" ראו בפרק החמישי בספר). היא נשבעה באל כי שקר הדבר: "למה הייתי צריכה לבוא לצרפת, בשביל לשמוע את ההשמצות האלו?" הפריסאים הנאורים לא האמינו במכשפות על מטאטא והפתעתה של לאונורה מההאשמות האלו מבטאת היטב את רוח התקופה. העיתונות התייחסה בספקנות לפרלמנט ולעמדותיו ביחס לכישוף, והבינה שהאשמתה של לאונורה בכישוף ביטאה את ייאושם של החוקרים: חייבים למצוא אשמה קטלנית ללאונורה!

הדעות בפרלמנט בעניין גזר הדין הצפוי היו חלוקות גם כן. יש שאמרו ששני החוקרים ביקשו להרשיעה, אחרים טענו כי החוקר קורטין היה בעל הדעה השלילית יותר עליה. לבסוף הכריע את הכף התובע הכללי, לה בְּרֶה (Le Bret). הוא טען שיש להרשיע את לאונורה ולהוציאה להורג. ביום חמישי לקחו את המרשלית לחדר שבו התכנס בית הדין. היא התחננה בפני השופטים שלא יערבו במשפט שלה את טענותיהם כלפי בעלה המת. היא ענתה לשאלות ועזבה לתאה. ביום שישי התקיים דיון נוסף וביום שבת הוקרא גזר דינה והוצא אל הפועל.152

לאחר ההוצאה להורג טען התובע הכללי שיועץ המלך, לין, הבטיח לו שאם תורשע תקבל חנינה. התברר עוד שלין "ביקר" אצל כל אחד מ־17 השופטים ושיכנע אותם שחיי המלכה יהיו בסכנה אם לא יוציאו להורג את המרשלית.

כמה חודשים לאחר מכן, נכתב בכתב העת הצרפתי הראשון, המרקור פרנסואה, כי אלוהים שלח לפריס סדרת אזהרות: שריפה גדולה פרצה על אוניית סוחר שהובילה מטען משי בנהר, שלושים אנשים, ביניהם ילדים, נשרפו למוות, ותשע אוניות נשרפו כליל. באותו זמן הופיעו הרבה אותות מוזרים בגרמי השמיים, אותות שגרמו לתושבים לחוש שאלוהים מנסה להגיד להם משהו.153 חיבורים שונים שפורסמו בצרפת ובאירופה תהו על אלימות ההמון הפריסאי, על האכזריות והברבריות שנצפו ברחובות העיר וחלקם מחו על העוול שנעשה ללאונורה וטענו שמשפטה והוצאתה להורג לא היו אלא רצח. בתקופת השקט שהגיעה לאחר מכן, נשכחה כליל האפיזודה השולית והאומללה בדברי ימי צרפת, שעסקה בזוג קונצ'יני. אולם כשמת רישלייה ב־1642 ומונה תחתיו מַזַרֶן (Mazarin) האיטלקי, פרצו מחדש ועלו כל הרגשות האנטי־איטלקיים, והצרפתים נזכרו מייד בקונצ'ינים. מלחמת אזרחים חדשה פרצה, ה"פרונד" (la 1653-1648Fronde, ), ועמה מלחמת פמפלטים חדשה הידועה בשם "מזרינאד" (Mazarinades). כשעצרו את הקרדינל דה מץ (Metz), ואת הנסיכים הגדולים המוכרים לנו בשמם – ובראשם קונדה – באשמת בגידה במלכות, נראו שוב עלילותיהם של הזוג קונצ'יני רלבנטיות, בבחינת מבשרות הרעה הגדולה.

1617: סיכום ביניים

מה שרפו את לאונורה? על איזה צורך ענה משפט הראווה שלה? הרי המונרכיה האבסולוטית הצרפתית היתה מדינה מודרנית שהאמינה בשלטון החוק, ולא רודנות המתעללת בנתיניה בפומבי, או משטר טוטליטרי שבו כל תושב הוא קורבן פוטנציאלי. משפטי ראווה והוצאות להורג של אישי ציבור שנויים במחלוקת אירעו מעת לעת, אך בכולם היתה סיבה טובה מאוד לביצוע המהלך הקיצוני. האם במקרה של לאונורה היתה סיבה טובה? האם חשבו שהיא עדיין יכולה להזיק? האם הקלו ראש בהוצאתה להורג ללא סיבה אמיתית, כיוון שהיתה בלתי אהודה ממילא, שכוחת אל? ואולי היה זה רגע בודד של אובדן שיקול דעת ציבורי?

הוגים ואנשי ציבור רבים בני הזמן מעלים תמיהות ביחס למשפט: טלמאן (Tallemant des Reaux), סופר ממוצא הוגנוטי, טוען שהאשימו אותה כדי לזכות את המלכה ולהסיר ממנה אחריות: היא היתה אישה מוזרה, זרה ומכוערת, הוא כותב, קל היה לטפול עליה אשמות. לגרן (Legrain) טוען שכולם פשוט רצו לראות אותה נשרפת, והרי בלי הרשעה בכישוף אין שריפה. הדוכס מרואן טוען בזיכרונותיו שמטרת המשפט היתה להשתלט על נכסיהם של הקונצ'ינים. גם לַווֹל (Lavolle) טוען שההאשמות היו מגוחכות, ושחשבו לשולחה לאיטליה, אבל תאוות הבצע של אנשי החצר גרמה לשינוי הגישה: רצו להשתלט על נכסיהם והיה צריך צידוק משפטי ופשע שיתאים לנישולה של לאונורה מכל נכסיה. באותה הזדמנות כדאי היה גם לטפול אשמה מתאימה לבעלה, כדי להצדיק את הרצח בדיעבד. בגידה במלכות נראתה מתאימה. היו כל כך הרבה לחצים להובילה למוקד, מסביר לגרן, וראש וראשון להם הלחץ הציבורי. רק ביום מותה, כך הוא מגלה, המירו אנשי פריס את שנאתם ברחמים. 154

אחזור למשפטה של לאונורה בהמשך ואנסה להציע תשובות שונות לשאלות שלמעלה, אולם בינתיים אפנה לסיכום שערך הפוליטיקאי המבריק ביותר באותה תקופה, מי שהגיע לחצר ב־1613 כיועצו של המרשל, היה לאיש סודה של המלכה־האם עם רצח אדונו, ונודע לימים כקרדינל רישלייה. מתיאור המשפט בזיכרונותיו עולה תחושה ברורה של עוול. רישלייה כותב שהמשפט החל בידיעה ברורה שהולכים להרשיע את לאונורה, כי בחצר רצו להשתלט על רכושה וכי ההמון היה צמא לדם, לנקמה. לאחר מעשה אמר לי התובע הכללי, כותב רישלייה, שההאשמות היו מגוחכות וההוכחות חלשות וכי הוא, לה ברה, לא היה מאשים אותה בהתבסס על הוכחות אלו; אלא שהמלך הבטיח לו שלאחר מתן גזר הדין הוא ייתן לה חנינה, מתוך התחשבות במצבה האומלל. הוא מספר שהתובע הכללי עצמו הודה בפניו שכל הטענות שבהן השתמשו נגד המרשלית היו מגוחכות ומופרכות. הוא התייחס להאשמה בכישוף בביטול וכן לטענות על שותפותה בפשעי בעלה, "באיזה מקום בעולם מאשימים מישהו וחורצים דינו למות באופן כזה?" הוא שאל.155 התובע הכללי, טוען רישלייה, האמין תמיד בחפותה, אך השופטים והתובעים הוטעו על ידי יועצי המלך.

רישלייה ממשיך וטוען בחביבות שלין, היועץ הבכיר, הוא מוציא הדיבה הנתעב ביותר שחי אי פעם. המלך לא רצה שיהרגו אותה, אך לין שכנע אותו שכל עוד היא חיה חייו בסכנה. רישלייה, שמנע מהמלכה להתערב בענייניה של לאונורה במהלך המשפט, התבייש בכך שהפרלמנט הצרפתי הנאור, שלא דן איש למוות בגלל כישוף מזה כמה וכמה שנים, ושהתייחס להאשמות בכישוף כאל שיגעון וטירוף, האשים בכך דווקא את המרשלית, החפה מפשע. חלק מהשופטים חשבו שמספיק לגזור את דינה לגלות, אבל לין רצה את נכסי הקונצ'ינים, ולשם כך ביקש להפעיל את המלך כנגד אמו. בעיני רישלייה היתה זו שערורייה שחבריה הקרובים ביותר של המלכה הואשמו בדברים נוראים כהתייהדות וכישוף מהסוג הגרוע ביותר, ולדעתו המיט המשפט בושה וחרפה על הפרלמנט הצרפתי והביא להתדרדרות במעמדו (לה תרם לימים גם הקרדינל רישלייה עצמו).156

בכתביו משמש רישלייה גם כסנגורה של גליגאי. הוא טוען שגליגאי לא עשתה כל דבר חריג, וכי באיטליה, שם נחשבת האסטרולוגיה למדע, הכנת הורוסקופים היא מנהג נפוץ. גם העדויות בדבר השימוש בחתיכות עוף טריות והנחתן על מקומות שונים בגוף אינן מעוררת חשד – הרי מדובר בתרופה ידועה. וביחס לגירוש השדים: מה הבעיה? שואל רישלייה, הלוא היא ביקשה את עזרתם של אנשי דת קתולים שעשו את עבודתם על פי המלצת הרופאים, ועל פי כל כללי הטקס של גירוש שדים נוצרי: "הראו לי את החוק האוסר על שימוש במנהגים אלו או דומים להם לריפוי חולים?" הוא כותב, ומוסיף ש"מותר ללחוש לחשים לספינות לפני צאתן לקרב; מותר לברך את המים כדי לזקק אותם מרעל; מותר להתייעץ עם מנבאי עתידות; מותר לארגן תהלוכות בשדות כדי להפרותם; ואסור להשתמש בטקסים קדושים כדי לרפא? [...] כמנהג הנוצרים?"157

צריך לזכור שרישלייה משתמש בזיכרונותיו גם כדי להגן על עצמו: כל אוטוביוגרפיה היא למעשה גם אפולוגיה – וידוי, כתב הגנה.158 בהגנו על לאונורה הוא מנקה את עצמו, שהרי בראשית דרכו הפוליטית פעל גם הוא תחת חסותו של המרשל. עוד נזכור כי למרות שרישלייה עזב את פריס כמנוצח, ושהה במעין גלות מרצון בחסות המלכה־האם, הוא חזר לפריס לאחר כמה שנים כמנצח – לואי ה־13 ויועציו לא הצליחו לנהל את הממלכה המורכבת (ראו את התנהגותם בפרשת גליגאי, מה הפלא? רומז רישלייה), ומרי המעשית נקראה לשוב ולשלוט. היא הביאה איתה את יועצה החכם וידידה הנאמן, רישלייה, שאת עצותיו הטובות מימי המשבר של 1617 לא שכחה ושתבונתו וחריפות מחשבתו היו ידועות לכול. מ־1624 ועד מותו ב־1642 היה רישלייה האיש החזק ביותר בצרפת, ובזיכרונותיו הוא מסביר בין השאר כיצד הגיע לעמדה זו. מנקודת מבט זו הוא כותב את זיכרונותיו, וביניהם את אלה העוסקים בפרשת משפטה של גליגאי, ומדבריו עולה מה שאינו אומר במפורש: אילו היה יודע שלין ירצח את לאונורה, אולי לא היה ממליץ למלכה לנטוש אותה. להגנתו הוא אומר כי הוא לא יכול היה לעלות על הדעת שטות נוראה כזו, וכי בעצם גורלה של לאונורה נחרץ כנראה ממילא. זהו טבעה של אפולוגיה. אולם מעבר להגנה העצמית, בדברי הטעם שלו מבקש רישלייה להביע הערכה ואהבה ללאונורה, וניכרים בהם כנות וחיבה אמיתית – הוא חש צער אמיתי על חלקו באובדנה. כמוהו, אולי, חשו בדיעבד גם צרפתים רבים אחרים.

23. לפי גרסה אחרת לא הכירו הבנות אלא בגיל עשר – עת נלקחה לאונורה לשרת את בִיתה של המרקיזה דה סטריבה, זיהתה בה מריה אופי טוב ושמחת חיים ובקשה אותה כמשרתת.

Le Mercure François, 235.

24. Legrain, Décade commencant.

25. Le livre rouge: Histoire de l’échafaud en France, Paris, 1863, 167-172.

26. Tiroux d’Harconville, Vie de Marie de Médicis, 1774, Paris.

27. אביו של פרנצ'סקו, קוזימו הראשון, הוכתר כדוכס הגדול על ידי האפיפיור פאולוס החמישי ב־1569, ומת ב־1574, אמו היתה נצר למשפחת המלוכה הספרדית.

.228-227Richelieu, Mémoires,

28. Hélène Duccini, Concini: Grandeur et misère du favori de Marie de .49-48Médicis, Paris, 1991, 13-20.

29. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 11; Legrain, Décade commençant l’histoire, 155.

30. Duccini, Concini, 13-14; Richelieu, Mémoires, 226.

31. במהלך מלחמת האזרחים הזו התחולל "טבח ברתולומאוס הקדוש" (1572), אשר החל בפריס כפוגרום אנטי־פרוטסטנטי והמשיך בסדרת מהומות אלימות בפרובינציות.

32. Babelon, Henri IV, Paris, 1982.

33. הליגה היתה מפלגה פוליטית קיצונית שהשתלטה על עיר הבירה שנה קודם לכן. ההתקפה נכשלה וצבאות המלך נסוגו לא לפני שהצליחו לכבוש את הכפרים שסביב העיר ואחר כך את רובע סן ז'רמן. הפרברים סביב העיר נשדדו ונהרסו.

34. “Paris vaut bien une messe.”

35. בת למשפחת גיז במקור; אנרייט היתה אשתו של הנסיך קונטי, פרנסואה דה בורבון.

L. Marguerite de Lorraine, de guise, princess de Conti, Histoire des amours de Henri IV, Paris, 1643.

36. .17Duccini, Concini,

37. לאונורה חששה מן המעבר לצרפת. היא לא דיברה צרפתית, ולפני השידוך עם אנרי הרביעי חשבה כי טוב יותר יהיה יותר לאדוניתה אם תהיה למלכה בספרד השלווה.

Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 20.

38. Duccini, Concini, 44-47. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 14; Richelieu, Mémoires, 226.

39. .20-17Duccini, Concini,

40. Duccini, Concini, 20-24.

41. דוצ'יני מביאה דוגמאות לשירים שנכתבו למרי עם הגיעה לצרפת, וביניהם שירים מאת מלרב, שלימים הפך לאויב מוצהר של לאונורה.

42. .25-24Ibid,

43. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 20.

44. .37-25Duccini, Concini,

45. שרל היה ראשון בקרבתו לאנרי הרביעי ואנרי דה קונדה השני, אולם הוא הפך לראשון הטוענים לכתר (בהעדר יורש אחר) לאחר מותו של שרל ב־1612.

46. פריס היתה העיר השנייה בגודלה באירופה אחרי נפולי. היא ישבה על נהר הסיינה בשלושה חלקים: הסיטה והנוטר־דם על האיים במרכז הנהר, מדרום היה הרובע האוניברסיטאי של הסורבון, וארמון הלובר והמארֶה מצפון. העיר היתה צפופה, מלוכלכת, אלימה ורועשת, עד לבנייתה מחדש במאה ה־19.

47. מתוכם היו כשמונים רופאים בחצר: הרופא הבכיר לה ריבייר ואחריו דולאורן שהיה קרוב מאוד למלך ומילא תפקידים נוספים כמו קריאה למלך בלילות ללא שינה. לכל רופא היתה מומחיות משלו ולכל אחד מבני משפחת המלוכה רופא אישי. מפורסם מכולם הוא ארואר, הרופא האישי של לואי ה־13 מרגע לידתו, שכתב יומן ובו תיעד את ילדות יורש העצר: Héroard, Journal.

48. נושאי המשרות הזוטרות לא גרו בארמון אלא הגיעו מפריס מדי בוקר. השערים נפתו בחמש בבוקר ונסגרו באחת־עשרה בלילה.

49. סילי היה השר החשוב ביותר – יועצו האישי של המלך. שרים נוספים עסקו בכספים, צבא, בניינים ודרכים. עוד ישבה בארמון המועצה החשובה של המלך וארבעת "מזכירי המדינה", שכללו, מלבד סילי, גם את וילרואה, מונטמרסי ובלברה, שתיפקדו כשרים, כשגרירים וכדיפלומטים.

50. Conty, Histoire des amours de Henri IV.

51. La Princesse d’Orange, Correspondance 1555-1620, Paris, 1887, 179-180.

52. Ibid, 47; Duccini, Concini, 36-37. על גרשוויל ראו להלן.

53. .58-51Louis Batifol, La vie intime; Duccini, Concini,

54. Héroard, Journal, 1601.

55. Duccini, Concini, 36-37.

56. Duccini, Concini, 45-42.

57. Ibid, 41.

על בחירת המיילדת ועל לידת יורש העצר ראו בהרחבה בספרי הקודם: בר־און, רואות את הנולד, 21-49.

58. M. Carmona, Marie de Médicis, Paris, 1981.

59. .114-110Mercure,

הטבילה של לואי ה־13 נדחתה עד 1605 כי המלך רצה את נוכחות האפיפיור. במרקור הופיע תיאור מפורט של הטבילה: אלפי אנשים באו מכל העולם לארמון בפונטינבלו ולאחר מכן התקיימה חגיגה מלכותית. השמיים נתנו אותות טובים: מטאורים נפלו באותו לילה.

60. התופעה נקראה "arc de cercle" קשת המעגל.

61. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 40-45, 78.

62. Pierre de L’Etoile, Journal du règne de Henri IV, ed. R. L. Lefevre, Paris, 1958-1960, 1604. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 80.

63. Lavolle, La mort, 28.

64. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 79.

65. Ibid, 81.

66. Ibid, 82.

67. Ibid, 82.

68. D.P. Walker, Unclean Spirits: Possession and Exorcism in France and England in the Late 16th and Early 17th Centuries, London, 1981.

עוד בעניין גירוש השדים ראו בפרק העוסק בשנאת זרים ובכישוף.

69. Ibid, 83.

70. Ibid, 83.

71. Ibid, 84.

72. Ibid, 85-86.

73. .47-45Mercure,

74. Ibid, 30.

75. 09-89 Ibid,. התיאורים מבוססים על עדויות במשפט: של פקיד מסן סולפיס, של דאקין ואחרים.

76. Ibid, 87.

77. Ibid, 87-89.

78. Ibid, 84.

79. יחסו המזלזל של סילי כלפי קונצ'יני ניכר, למשל, בסיפור הבא: המלכה, ששמנה יותר ויותר מלידה ללידה, ניסתה לעורר את קנאת המלך. היא אמרה לסילי, בנוכחות קונצ'יני, שכמה אדונים הציעו לה הצעות מגונות וכי ראוי להודיע למלך על כך. סילי חשב שהפצת השמועה היתה רעיון של קונצ'יני ואמר לו בנוכחות המלכה שעדיף לו כי לא ייעץ לה בעניינים כאלו, וכי הדבר מסוכן ומזיק. אחרי צאתו של קונצ'יני מהחדר ייעץ סילי למלכה לא להגיד דבר למלך, כי מישהו עלול לשלם על הדברים בראשו.

.77-76Ibid,

80. Duccini, Concini, 34-57, 61-88.

81. Richelieu, Mémoires, 26-27.

82. Duccini, Concini, 60-62.

לה רואה לדורי מסביר שהטקס המקובל שסיסמתו "כבוד המלכים נצחי" החל בהצגת הנפטר בפומבי, קבורתו ורק לאחר הפרידה והאבל, הכרזה על המלך החדש. עכשיו התהפכו היוצרות: את אנרי קברו רק ב־29 ביוני 1610 בסן דני. הכבוד למלך המת נסוג בפני הצורך הדחוף במלך חדש תחילה.

gime, 4-5, Mercure, 423-440, 456-457 502.éR Le Roy Ladurie, The Ancien

83. מות המלך אנרי הרביעי, כך מקובל על חוקרים רבים, סימן את סופה של המונרכיה המבוזרת, הרנסנסית, ואת ראשית עליית המונרכיה הריכוזית, האבסולוטית, המאפיינת את מה שנקרא "המשטר הישן", זה שקדם למהפכה הצרפתית. עוד על ארגון הממלכה אחרי מות אנרי:

Duccini, Concini, 61-88; Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 99.

84. Emanuel Le Roy Ladurie, The Ancien Régime, 1996, Oxford.

בכל הקשור למערכת פוליטית אחרי 1610.

85. Duccini, Concini, 69-72.

רופא המלכה מעיד גם הוא על הכוח האדיר שהיה לה אצל המלכה ולפיכך בחצר.

86. .67-68Ibid,

87. Le Livre Rouge, 22.

88. Richelieu, Mémoires, 228.

89. שלוש מפלגות ירשה המאה ה־17 ממלחמות הדת של המאה ה־16: בקוטב האחד הקתולים, שאימצו את רוח הקונטרה־רפורמציה ותומכי "הליגה הקתולית", פרו ספרדים, ומקורבים לאיטלקים בחצר. באמצע, ה"פוליטיק", גאליקנים (כלומר תומכים בעצמאותה של הכנסייה הצרפתית מהשפעות אפיפיוריות), ופשרנים באופיים הפוליטי, בעד סובלנות דתית, אנטי ספרדים, אנטי ישועים, מתנגדים לטירניה אבל תומכים במונרכיה נאורה וריכוזית. בקוטב האחר היו הנסיכים, המתנגדים היסטורית למונרכיה חזקה וריכוזית ולאבסולוטיזם, מבקשים לחזור לתפיסה מבוזרת, פאודלית, שתחזקם. הם מייצגים את אצולת החרב (הלוחמים, הנסיכים) כנגד אצולת הגלימה (פקידי החצר והבורגנות העולה) שהושפעה מן המודל האיטלקי. הפרוטסטנטים הצרפתים – ההוגנוטים – היוו קבוצה רביעית, שנהנתה ממידה של חופש התאגדות ופולחן בזכות האדיקט מנאנט, והיתה זהירה מבחינה פוליטית והשתדלה להימנע מצרות. הברית הספרדית־צרפתית הטרידה בעיקר את הפרוטסטנטים, וכן את הנסיכים לבית בורבון, שכן היא נתפסה כמדיניות המחזקת את מדיניות "הליגה הקתולית".

90. ה"צרפתים הטובים" היו יורשיה של מפלגת ה"פוליטיק".

Tiroux d’Harconville, Vie de Marie de Médicis, 1774, Paris, 50-51; Mercure 1614, 312; Anon., Les principaux sujets, “de Bethune”, 522, n.15. Boitel, Histoire Memorable, 126.

91. 235Richelieu, Mémoires,

92. ציטוטים ממכתבי המרשל לאשתו: Lavolle, La mort, 40-42.

93. L. Batiffol, La vie intime de la Reine.

94. .228Richelieu, Mémoires,

95. Ibid, 301.

96. 236-234Ibid,

97. Duccini, Faire voir, faire croir, 139-141.

המכתבים האלה הופצו בעשרות מהדורות בכל צרפת ולוו בעשרות פמפלטים בעד ונגד הנסיכים.

98. Ibid, 172.

99. .1615Ibid, 170-176:

100. .151-141 Duccini, Concini,

101. .26-16Le Roy Ladurie, The Ancien Régime

102. .176Duccini, Concini,

103. .3-192 Ibid,

104. Ibid, 152-157.

Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 190.

105. .161-Ibid, 191; Duccini, Concini, 158; Richelieu, Mémoires 156

לקראת חגיגות "בגרות המלך" יש תיאורים של ההכנות וההסכמים, התשלומים ותכנון לבניית גשר חדש, שיקרא על שמה של מרי, ויחבר בין הרובע הלטיני והמארה. התחילו לבנות אותו ב־1614 ואבן פינה נקבעה על ידי המלך "הבוגר". אלו היו שעותיה היפות של המלכה מרי. הגשר קיים עד היום באותו מקום.

106. Duccini, Concini, 257.

107. Mercure, 398, 115, 124-155.

108. Richelieu, Mémoires, 322-324; Mercure, 291-292.

עלתה טענה לקשר בין אירוע זה לבין מאסר קונדה.

109. Richelieu, Mémoires, 343.

110. Le Livre Rouge, 70.

111. Mercure, 115.

112. Ibid, 156-157.

113. Duccini, Hélène, Faire voir, faire croir.

114. Mercure, 197.

115. Lettre du Roy aux gouverneurs des provinces, Paris, 1617, 24 april.

עותק ממכתב זה נשלח (והודפס לחלוקה כפמפלט) גם לבני משפחתו של המלך:

Copie de la lettre... envoyée à Mgr. le comte de Sainct Pol, duc de Fronsac et de Chasteautierry, pair de France, gouverneur et lieutenant général pour S. M., des villes et province d’Orléans, païs blaisois, Dunois et Vendosmois, sur ce qui s’est passé en l’arrest et mort du mareschal d’Ancre, rétention de sa femme et de leurs ministres [Texte imprimé], Paris, 24.4.1617.

116. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 211.

117. Lavolle, La mort, 18.

118. Ibid, 19; Michel de Marillac, “La relation exacte”: “qu’elle leur avoit bien dit, qu’il y avoit longtemps qu’ils deussent être en Italie”, 3-4.

119. Marillac, “La relation exacte”, 3-5; Marquis de Fontenay-Mareuil, Mémories, éd. Michaud et Poujoulat, Paris, 1837; Mercure, 287-290.

120. Ibid, 213.

121. Ibid.

122. Ibid, 10, 37-38; Récit véritable, 14-31.

123. Récit véritable 7-10.

124. Mercure, 204-205.

125. Récit véritable, 1-14.

126. Philippe Erlanger, Richelieu: L’ambitieux, le révolutionnaire, le dictateur, Paris, 2006, 144; Armand Jean du Plessis Cardinal de Richelieu, Mémoires,éd. R. Lavolle, Paris, 1907.

127. Récit véritable, 12-13.

128. Ibid, 13-14; Erlanger, Richelieu, 144-145.

129. Récit véritable.

130. Récit véritable de ce qui s’est passé au Louvre depuis le vingt-quatrieme Avril, jusques au départ de la Royne Mère du Roy, Paris, Saugrain, 1617, 13-14.

131. De Chaulnes, Relation exacte de tout ce qui s’est passé à la mort de Conchine et Galigaï; Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 210.

132. Lavolle, La mort, 18.

133. Richelieu, Mémoires 9-1616, 212.

134. .13Lavolle, La mort,

135. Richelieu, Mémoires, 216-217; Mercure, 4, 1617, 225-235

136. Ibid, 225. Lavolle, La mort, 25-26.

137. Legrain, Decade commencant, 409-411.

138. Hayem, Le Maréchal d’Ancre, 211-212.

139. Legrain, Décade commençant, 408-409.

140. Mercure, 234. «Il s’estoit trouvé dans son procez une lettre écrite par le feu maréchal d’Ancre au mois d’Avril 1616 où il mandoit à sondit Secrétaire Vincent Lodovici qui étoit lors en Cour prez de ladite maréchale, qu’il ne failloit pas se contenter de licentier seulement M. le Chancelier mais qu’il le falloit perdre entièrement pour luy retrancher toute esperance de ressource.»

141. Tallemant des Reaux, Historiettes, 192.

142. על המשפט שעשו למרשלית:.Mercure, 115-224

143. Lavolle, La mort, 26-27.

144. Richelieu, Mémoires, 99, 22.

145. Ibid, 217-218; Mercure, 43.

146. Legrain, Décade, 414-415.

147. Lavolle,La mort, 44-47.

148. Mercure, 1617, 225-226

149. Richelieu, Mémoires, 216-217; Lavolle, La mort, 47-50.

150. Ibid, 221. Mercure, 229-231 “N’est-ce pas plutot de sorcellerie qu’ils s’entretiennent?”.

151. Lavolle, La mort, 50-52.

152. Mercure, 226-229. «On a écrit qu’elle pria les juges qui la jugèrent que s’il y avoit aucund’eux qui eust receu du mescontenement de feu son mary de ne s’en ressouvenir point au jugement de son procez: aussi qu’elle respondit judicieusement aux demandes qui luy furent faictes et qu’apres elle fut reconduite en sa chambre.»

153. Mercure, 1618-1619. Second accident arrive en la ville de Paris, 26.6.1618, Paris, 1618.

154. L. M. Le Vassor, Histoire du Règne de Louis XIII, Amsterdam, 1701; Arnauld D’Andilly, Journal (1614-1620), éd. Achille Halphen, Paris, 1857, 371; Tallemant des Reaux, Historiettes, 1657; Legrain, Décade commencant, 425.

כמאה וחמשים שנים מאוחר יותר כתב וולטר על לאונורה: "קשה היה למצוא עילה להעמיד למשפט את המרשלית. היה לה מזל רע ומזג מוזר, אך מגרעות כאלה מעולם לא היו סיבה לכרות את ראשו של אדם".

Inès de Kertanguy, Léonora Galigaï, Paris, 2005, 213.

155. Richelieu, Mémoires, 424-426.

156. Richelieu, Mémoires, 219, 149.

157. Richelieu, Mémoires, 161, 220-222.

158. ראו בעניין ה"אפולוגיה" בספרי, רואות את הנולד,עמ' 214-228.