מכתב אחרון ופרידה

1

אוקטובר 1960

"היא מתעוררת."

רשרוש נשמע, ואחריו גרירת כיסא ונקישת טבעות וילון שהתקבצו במהירות זו אל זו. שני קולות מלמלו.

"אני אקרא לד"ר הַרגריבס."

בדממה הקצרה שהשתררה, נעשתה מודעת בהדרגה לרובד צלילים אחר: קולות רחוקים עמומים, מכוניות חולפות, במקום נמוך יותר משום־מה. היא המשיכה לשכב ולקלוט את הדברים, שנעשו צלולים אט־אט; הניחה למוחה להדביק את הפער, לזהות כל צליל ולפענח אותו.

בשלב הזה נעשתה מודעת לכאב, שטיפס מעלה בפרצים עזים: בהתחלה בזרוע, צריבה עזה מהמרפק עד הכתף; ואז בראש, כאב עמום ולא מרפה. שאר גופה כאב כמו ברגע ההוא, כשהיא...

כשהיא... מה?

"הוא תכף מגיע. הוא אמר שנסגור את הצלונים."

פיה היה יבש כל כך. היא סגרה את שפתיה ובלעה בכאב. היא רצתה לבקש מים, אבל המילים לא יצאו. היא פקחה קצת את עיניה. שתי דמויות לא ברורות נעו סביבה. לרגע כמעט הצליחה לפענח מה הן, אבל אז זזו שוב. כחלחלות. הן כחלחלות.

"שמעת מי מאושפזת למטה, כן?"

אחד הקולות הונמך. "החברה של אדי קוֹקרֶן. זאת ששרדה את התאונה. היא כותבת לו שירים. לזכרו, זאת אומרת.״

"היא לא תהיה מוצלחת כמוהו, זה בטוח."

"כל הבוקר העיתונאים ניסו לראיין אותה. האחות הראשית כמעט חטפה התמוטטות עצבים."

היא לא הבינה במה מדובר. הכאב בראשה נהפך לדפיקות מהירות, התעצם עד כדי כך שלא יכלה אלא לעצום שוב את עיניה ולחכות שייעלם, או שהיא עצמה תיעלם. ואז הציף אותה הלובן, כמו גאות. בהכרת טובה פלטה נשימה שקטה והניחה לעצמה לשקוע שוב בחיבוקו.

"את ערה, חביבתי? יש לך אורח."

כתם אור הבליח מעליה, רוח רפאים שזזה בתנועה מהירה, לצד אחד ואחר כך לצד השני. פתאום נזכרה בשעון היד הראשון שקיבלה: היא ישבה על השטיח בחדר המשחקים, ובעזרת השעון הקרינה את אור השמש על תקרת החדר והזיזה אותו הלוך ושוב, והכלב הקטן שלה נבח.

שוב הדמות הכחלחלה, שזזה ברשרוש. יד שהונחה על מפרק ידה העבירה בה הבזק כאב חד, ויללה נפלטה מפיה.

"קצת יותר בזהירות בצד הזה, אחות," גער הקול. "הכאבת לה."

"אני נורא מצטערת, ד״ר הרגריבס."

"בזרוע יידרש ניתוח נוסף, הכנסנו ברגים בכמה מקומות, אבל הסיפור עדיין לא נגמר."

גוש כהה וגבוה נראה בקצה המיטה, ליד כפות הרגליים. היא ניסתה להכריח אותו להיעשות ממוקד, אבל גם הוא — כמו הדמויות הכחלחלות — סירב לציית. היא הניחה לעיניה להיעצם.

"אתה יכול לשבת איתה אם אתה רוצה. לדבר איתה. היא יכולה לשמוע אותך."

"איך ה... פגיעות האחרות שלה?"

"יהיו קצת צלקות, לצערי. במיוחד ביד. והיא חטפה מהלומה די קשה בראש, אז עלול לעבור זמן עד שהיא תחזור לאיתנה. אבל בהתחשב בחומרת התאונה, לדעתי אפשר לומר שהיה לה מזל."

שתיקה קצרה. "כן."

מישהו הניח לידה קערת פירות. עיניה היו פקוחות שוב, ומבטה התקבע בחפץ והניח לצורות ולצבעים להתגבש, עד שהבינה, במדקרה של סיפוק, שהיא מסוגלת לזהות אותם: ענבים, אמרה בלבה. ושוב גלגלה את המילה בתוך ראשה: ענבים. היא חשה שיש לכך חשיבות, כאילו הם מעגנים אותה במציאות החדשה.

ואז, באותה מהירות שבה הופיעו, הם נעלמו, נמחו על ידי הגוש הכחול הכהה שהתמקם לצדה. כשהוא התקרב, עלה באפה ריח טבק קלוש. הקול שבקע ממנו נשמע מהסס, אולי אפילו קצת נבוך. "ג'ניפר? את שומעת אותי? ג'ניפר?"

המילים היו רמות כל כך. פולשניות להחריד.

"זה אני, ג'ני."

היא תהתה אם יאפשרו לה לראות שוב את הענבים. משום־מה הרגישה שחשוב שתראה אותם: שופעים, ארגמניים, מוצקים. מלאי חיים.

"אתה בטוח שהיא שומעת אותי?"

"בטוח לגמרי, אבל ייתכן שניסיונות תקשורת יתישו אותה בהתחלה."

נשמעו מלמולים שלא הצליחה להבין. או אולי כבר לא ניסתה להבין. שום דבר לא נראה ברור. "אולי... אפשר..." לחשה.

"אבל המוח שלה לא נפגע? בתאונה? אתה יודע שלא יהיו... נזקים...?"

"כפי שאמרתי, היא חטפה מהלומה קשה בראש, אבל לא נמצאו סימנים רפואיים מעוררי דאגה." עלעול בניירת. "אין סדקים. אין נפיחות במוח. אבל דברים כאלה הם קצת בלתי־צפויים, ומטופלים מגיבים בצורות שונות. אז פשוט תצטרך לחכות ב..."

"בבקשה..." קולה היה מלמול, כמעט לא נשמע.

"ד"ר הרגריבס! נדמה לי שהיא מנסה לדבר."

"...רוצה לראות..."

פרצוף צלל לעברה. "כן?"

"...רוצה לראות..." הענבים, התחננה. אני רק רוצה לראות שוב את הענבים האלה.

"היא רוצה לראות את בעלה!" האחות עלתה בחדות כלפי מעלה והכריזה בחגיגיות. "אני חושבת שהיא מבקשת לראות את בעלה."

שתיקה קצרה, ואז מישהו גחן לעברה. "אני כאן, חביבה. הכול... הכול בסדר."

הגוש נסוג, והיא שמעה טפיחת יד על שכם. "הנה, אתה רואה? היא כבר מתחילה להתאושש. צריך רק סבלנות, כן?" שוב קול של גבר. "אחות? תיגשי ותבקשי מהמתנדבת שתארגן לה ארוחת ערב. לא גדולה מדי. משהו קטן, שקל לבלוע... ואולי תוכלי להביא כוס תה, אם את כבר שם."

היא שמעה צעדים, קולות חרישיים שהמשיכו לדבר לצדה. האור שוב דעך, ומחשבתה האחרונה היתה, בעל?

כשסיפרו לה אחר כך כמה זמן היתה מאושפזת, התקשתה להאמין. הזמן נעשה מקוטע, בלתי־נשלט, צץ ונעלם בצבירי שעות חסרי כל קשר. ארוחת בוקר ביום שלישי, ורגע אחריה ארוחת צהריים ביום רביעי. מתברר שישנה שמונה־עשרה שעות — פרט שנאמר בהסתייגות מסוימת, כאילו נהגה בגסות רוח כשנעדרה זמן רב כל כך. ואז הגיע שוב יום שישי.

לפעמים שרר חושך כשהתעוררה, והיא הרימה קצת את ראשה מן הכר הלבן המעומלן והתבוננה בתנועות המרגיעות של צוות הלילה: דשדוש רך של נעלי אחיות, שפוסעות הלוך ושוב במסדרונות; מלמול שיחה מקרי בין מטופל לאחות. בערב הציעו לה לראות טלוויזיה, אם היא רוצה: בעלה משלם תמורת טיפול פרטי, אמרו לה האחיות, היא יכולה לקבל כמעט כל מה שתרצה. אבל היא תמיד אמרה, לא, תודה. כבר עכשיו חשה אבודה בזרם המידע המבלבל, גם בלי הפטפוט האינסופי של הקופסה שבפינת החדר.

ככל שהיתה ערה זמן ארוך יותר ולעתים תכופות יותר, החלה להכיר את פניהן של הנשים האחרות במחלקה הקטנה. בחדר שמימין היתה מאושפזת אישה מבוגרת, ששערה השחור היתמר על ראשה כמו פסל נוקשה, מהודק בסיכות ומרוסס היטב, ותווי פניה היו מקובעים בהבעת אכזבה והפתעה קלה. מתברר שבצעירותה שיחקה פעם בסרט, ועל כך טרחה לספר בקול מצווה לכל מי שהזדמן לחדרה, אם כי כמעט איש לא בא לבקר אותה. בחדר ממול שכבה בחורה שמנמונת, שבכתה בשקט בשעות הבוקר המוקדמות. אישה נמרצת, מבוגרת יותר — אולי המטפלת? — הביאה איתה בכל ערב שני ילדים, בנים, ששהו בחדר במשך שעה. הם טיפסו על המיטה ונאחזו במאושפזת, עד שהמטפלת אמרה להם שיֵרדו "כדי שלא תפגעו באמא שלכם."

האחיות אמרו לה את שמותיהן של הנשים האלה, ומדי פעם אמרו לה גם את שמותיהן שלהן, אבל היא לא הצליחה לזכור, ובוודאי אכזבה אותן בכך, שיערה.

בעלה, כפי שכולם כינו אותו, בא לבקר כמעט כל ערב. הוא לבש חליפה איכותית, כחולה או אפורה, נישק אותה קלות על הלחי וישב בדרך כלל על כיסא למרגלות מיטתה. הוא ניהל איתה שיחת נימוסים, שאל לשלומה, בדק אם האוכל טעים לה ואם היא רוצה שיביאו לה עוד משהו. ולפעמים פשוט קרא עיתון.

גבר נאה, מבוגר ממנה בעשר שנים כנראה, בעל מצח גבוה ועיניים רציניות שקועות. עמוק בתוכה ידעה שהוא אכן מי שהוא מתיימר להיות, שהיא נשואה לו, ומבוכה תקפה אותה כשלא הרגישה שום דבר כלפיו, אף על פי שהסובבים אותה ציפו לתגובה אחרת. לפעמים התבוננה בו, כשלא הבחין בכך, וחיכתה לטלטלת זיהוי פתאומית. ולפעמים, כשהתעוררה, ראתה אותו יושב שם, והוא הנמיך את העיתון והביט בה, כאילו גם בו עוברת תחושה דומה.

ד"ר הרגריבס, הרופא הבכיר, הגיע מדי יום, בדק מה מצבה ושאל אם היא יכולה לומר לו איך קוראים לה, איזה יום היום ומה השעה. עכשיו כבר הצליחה לענות נכון. אפילו נזכרה שלראש הממשלה קוראים הרולד מקמילן, ושהיא בת עשרים ושבע. אבל עדיין התקשתה להבין את כותרות העיתונים, ולא זכרה מה קרה לפני שהגיעה לבית החולים. "הכול יסתדר," הוא אמר לה וטפח על גב ידה. "במשך הזמן תיזכרי, אל תתאמצי כל כך."

אמא שלה הגיעה והביאה לה מתנות קטנות — סבון, שמפו עם ריח טוב, ירחונים — כאילו הן עשויות לדחוק אותה בחזרה לתפקיד שכנראה גילמה פעם. "כולנו נבהלנו כל כך, ג'ני יקירתי," אמרה והניחה יד צוננת על מצחה. הרגשה נעימה. לא מוכרת, אבל נעימה. מדי פעם החלה אמה להגיד משהו, אבל מיד מלמלה, "אסור לי לעייף אותך בשאלות. בסוף תיזכרי בכל הדברים. ככה הרופאים אומרים. אז אל תדאגי."

אני לא דואגת, רצתה ג'ני לומר לה. היא שכנה בבועה קטנה, שלווה למדי. אבל הצטערה קצת שהיא לא יכולה להיות האישה שכולם מצפים שתהיה. ובשלב הזה, בכל פעם שהמחשבות נעשו מבלבלות מדי, שקעה שוב בשינה.

בוקר אחד אמרו לה שהיא משתחררת וחוזרת הביתה. היה זה בוקר קר ובהיר עד כדי כך שתימרות העשן מארובות לונדון נראו כמו עצי יער דקיקים. עד אז כבר הספיקה לטייל מדי פעם במחלקה ולהחליף ירחונים עם המטופלות האחרות, שפטפטו עם האחיות והקשיבו לרדיו כשהתחשק להן. ניתחו אותה שוב ביד, והפצע החלים יפה, כך אמרו לה, אך במקום שבו הכניסו את המתכת נותרה צלקת אדומה וארוכה שעוררה בה סלידה, והיא השתדלה להסתיר אותה מתחת לשרוול ארוך. ערכו לה בדיקת ראייה ושמיעה; עורה החלים מאינספור השריטות שהותירו רסיסי הזכוכית; החבורות דהו, והשברים בצלע ובעצם הבריח התאחו היטב, כך שלא חשה עוד כאב כשהתהפכה מצד לצד.

עכשיו נראתה שוב "כמו ג'ני של פעם", כך אמרו כולם, כאילו בזכות האמירה הזאת, החוזרת ונשנית, היא תצליח להיזכר מי היתה. אמה חיטטה ארוכות בערימות של תצלומים בשחור־לבן כדי להחזיר לג'ניפר את בבואת חייה.

בינתיים נודע לה שהתחתנה לפני ארבע שנים ואין להם ילדים — אמה הנמיכה את קולה כשאמרה זאת, והיא הבינה שכולם מאוכזבים מכך במידה מסוימת. היא מתגוררת בבית מפואר למדי, בשכונה טובה מאוד בלונדון; יש להם נהג וסוכנת בית, והרבה גברות צעירות היו שמחות מאוד אילו היה להן חצי ממה שיש לה. בעלה הוא איש עסקים חשוב בתחום הכרייה, ולכן הוא נוסע לעתים קרובות, אם כי ברוב מסירותו דחה כמה נסיעות חשובות מאוד מאז התאונה. לפי יראת הכבוד שבה פנו אליו אנשי הצוות הרפואי, שיערה שהוא אכן איש חשוב למדי, ובעקיפין, גם היא יכולה לצפות לכבוד מסוים, גם אם זה נראה לה טיפשי.

כמעט איש לא הזכיר את הסיבה שבגללה הגיעה לכאן, אם כי באחד הימים הציצה ברשומות הרפואיות והבינה שהיתה מעורבת בתאונת דרכים. באחד הביקורים של אמה ניסתה לחלץ ממנה מה קרה בדיוק, אבל אמה הסמיקה, הניחה יד שמנמנה על זרועה והמליצה לה "לא להתעסק בזה, יקירתי. זה היה... מטלטל מאוד." עיניה נמלאו דמעות, וג'ניפר, שלא רצתה להעיק עליה, הרפתה מהנושא.

בחורה פטפטנית, בעלת קסדת שיער כתומה, הגיעה מאגף אחר בבית החולים כדי לסדר ולעצב את שערה של ג'ניפר. ככה היא תרגיש הרבה יותר טוב, אמרה הבחורה. בחלק האחורי של הראש נוצרה קרחת קטנה — גילחו את המקום כדי לתפור את אחד החתכים — והבחורה הכריזה שהיא אלופה בהסתרת פצעים כאלה.

כעבור קצת פחות משעה שלפה הבחורה מראה עגולה והציבה אותה לפניה בחיוך ניצחון. ג'ניפר הביטה בדמות שנשקפה אליה מן המראה, וזו החזירה לה מבט. די יפה, חשבה לעצמה במין סיפוק מרוחק. עדיין חבולה וחיוורת קצת, אבל פנים נעימים. הפנים שלי, תיקנה את עצמה.

"יש לך פה ערכת איפור?" שאלה הספרית. "אני יכולה לאפר אותך, אם עוד כואבת לך היד. שפתון מוסיף חיים לכל פרצוף, גברתי. וקצת מייק־אפ."

ג'ניפר המשיכה להביט במראה. "את חושבת שכדאי?"

"כן, בטח. בחורה יפה כמוך. אני יכולה לעשות את זה מאוד עדין... אבל זה יוסיף לך צבע ללחיים. רגע, אני אקפוץ לקומה למטה להביא את הערכה שלי. יש לי כמה צבעים מקסימים מפריז, ושפתון אמריקאי שייראה עלייך ממש מושלם."

"איזה מראה מלבב! כמה טוב לראות גברת מאופרת כמו שצריך. ככה אנחנו יודעים שהתאוששת קצת," אמר ד"ר הרגריבס, שבא לביקור זמן קצר לאחר מכן. "משתוקקת כבר לחזור הביתה, מה?"

"כן, בהחלט. תודה," אמרה בנימוס. היא לא ידעה איך להבהיר לו שאין לה מושג קלוש מהו הבית הזה.

הוא סקר את פניה לרגע — אולי כי חש בהיסוס שלה — ואז התיישב על שפת מיטתה והניח יד על כתפה. "אני מבין שהמצב הזה מערער, שאת עדיין לא מרגישה שחזרת לעצמך. אבל אל תדאגי אם הרבה דברים ייראו לך לא ברורים. די שכיח שלא זוכרים כלום אחרי פגיעת ראש. יש לך משפחה תומכת מאוד, וברגע שתהיי מוקפת בחפצים מוכרים ותחזרי לשגרת היומיום — מפגשים עם חברים, יציאה לקניות ופעילויות כאלה — תראי איך הכול חוזר בהדרגה למקומו."

היא הנהנה בצייתנות. די מהר הבינה שכולם נראים הרבה יותר שמחים כשהיא מהנהנת ככה.

"טוב, הייתי רוצה שתבואי לביקורת בעוד שבוע בערך, כדי שאוכל לבדוק איך היד מתקדמת. תצטרכי קצת פיזיותרפיה כדי להחזיר אותה לתפקוד מלא. אבל הכי חשוב שפשוט תנוחי, ואל תדאגי יותר מדי, משום סיבה. מבינה?"

הוא כבר קם והתכונן לצאת. מה עוד יכלה לומר?

בעלה בא לקחת אותה קצת לפני ארוחת הערב. האחיות נעמדו לאורך דלפק הקבלה כדי להיפרד ממנה, נקיות ומצוחצחות בסינרים המעומלנים. היא עדיין חשה חלושה ולא יציבה, ולכן שמחה להיתמך בזרוע שהושיט לה.

"תודה על הטיפול המסור באשתי," הוא אמר לאחות הראשית. "שלחו את החשבון למשרד שלי, בבקשה."

"העונג היה כולו שלנו," אמרה האחות, לחצה את ידו וחייכה אל ג'ניפר. "כמה טוב לראות שאת שוב עומדת על הרגליים. את נראית נהדר, גברת סטֶרלינג."

"אני מרגישה... הרבה יותר טוב. תודה." היא לבשה מעיל קשמיר ארוך וכובע פילבוקס קטן תואם. בעלה דאג שיביאו לה שלוש חליפות. היא בחרה את המאופקת מכולן. היא לא רצתה למשוך תשומת לב.

ד"ר הרגריבס שרבב את ראשו ממשרדו, וכל הראשים נפנו אליו. "המזכירה שלי אומרת שכמה עיתונאים מחכים בחוץ לחברה של קוקרן. אולי עדיף שתצאו מהכניסה האחורית, אם אתם רוצים להימנע מהבלגן."

"באמת עדיף. תוכלו לבקש מהנהג שלי שיעבור לשם?"

לאחר שבועות במחלקה החמימה היה האוויר קר להחריד. היא התאמצה לשמור על קצב הליכה שתואם את שלו, ונשימותיה נפלטו בפרצים קצרים. ואז התיישבה בחלקה האחורי של מכונית שחורה גדולה ושקעה במושב העור הענקי. הדלתות נסגרו בנקישה יוקרתית, ובנהמה חרישית הפליגה המכונית לדרכה.

כשהשקיפה מהחלון, הבחינה בעיתונאים שצובאים על מדרגות הכניסה של בית החולים, בצלמים הממתינים, המשווים ביניהם עדשות. רחובותיה הראשיים של לונדון היו עמוסים בעוברי אורח שמיהרו לדרכם, צווארונים זקורים כנגד הרוח, מגבעות משוכות נמוך על המצח.

"מי זה קוקרן?" שאלה והפנתה את פניה אל בעלה.

"מי?" הוא מלמל משהו לנהג.

"קוקרן. ד"ר הרגריבס אמר שהחברה שלו מאושפזת כאן."

"זמר מפורסם. הם היו מעורבים בתאונת דרכים זמן קצר לפני ה..."

"כולן דיברו עליה. האחיות בבית החולים."

אבל הוא כבר איבד עניין כנראה. "אני אוריד את גברת סטרלינג בבית, אעזור לה להתארגן ואמשיך למשרד," אמר לנהג.

"מה קרה לו?" שאלה.

"למי?"

"לקוקרן. הזמר."

בעלה הביט בה, מהורהר. "הוא מת," אמר ונפנה בחזרה אל הנהג.

היא עלתה באטיות במדרגות הכניסה אל הבית המלבני הלבן, שדלתו נפתחה כבאורח פלא כשהגיעה לראשן. הנהג נכנס, הניח בזהירות את המזוודה שלה במבואה ויצא. בעלה, שנכנס מאחוריה, הנהן אל אישה בשלהי גיל העמידה, שפתחה להם את הדלת ועמדה במבואה כדי לקדם את פניהם, כנראה. שערה הכהה היה אסוף בפקעת הדוקה, והיא לבשה חליפת שני חלקים כחולה. "ברוך שובך הביתה, גברתי," אמרה והושיטה יד. חיוכה שפע כנות, והיא דיברה אנגלית במבטא כבד. "כמה טוב שהבראת וחזרת אלינו."

"תודה," אמרה ג'ניפר. היא רצתה לפנות אל האישה בשמה, אבל לא חשה נוח לשאול מהו.

האישה חיכתה עד שמסרו לידיה את המעילים ונעלמה איתם בהמשך המסדרון.

"את עייפה?" בעלה הטה את ראשו וסקר את פניה.

"לא, לא, אני בסדר גמור." היא העיפה מבט סביב והשתדלה להסתיר את החלחלה שעברה בה לנוכח האפשרות שאולי לא ראתה את המקום מעולם.

"אני חייב לחזור למשרד עכשיו. אני יכול להשאיר אותך עם גברת קוֹרדוֹזָה?"

קורדוזה. פרץ קל של הכרת טובה עבר בה. השם לא היה זר לה לגמרי. גברת קורדוזה. "כן, אין שום בעיה, תודה. אתה לא צריך לדאוג לי."

"אני אחזור בשבע... אם את בטוחה שתסתדרי." היה ברור שהוא משתוקק ללכת. הוא רכן ונשק לה על לֶחייה, ולאחר היסוס קל הלך.

היא עמדה במבואה ושמעה את צעדיו נמוגים במורד המדרגות שבחוץ, ואחר כך את נהמת המנוע החרישית, כשהמכונית המפוארת נסעה לדרכה. הבית נראה פתאום ענקי וחלול.

היא נגעה בטפט שעל הקיר, המשובץ פסי משי, הביטה ברצפת העץ הממורקת, בתקרה הגבוהה עד סחרחורת. בתנועת יד מיומנת פשטה את הכפפות וגחנה קדימה כדי לראות טוב יותר את התצלומים שעל השידה במבואה. הגדול ביותר היה תצלום חתונה, במסגרת כסף מעוטרת ומצוחצחת למשעי. היא ראתה בו את עצמה, בשמלה לבנה צמודה, פניה מוסתרים קלות בהינומת תחרה לבנה. בעלה ניצב לצדה בחיוך רחב. באמת התחתנתי איתו, חשבה בלבה. ומחשבה נוספת עברה בה — נראיתי מאושרת כל כך.

לפתע קפצה ממקומה. גברת קורדוזה באה מאחוריה ועמדה שוב במבואה, ידיה אוחזות זו בזו בחזית גופה. "אולי תרצי שאכין לך תה? תוכלי לשתות אותו בסלון. הדלקתי שם אש באח."

"זה בהחלט יהיה..." ג'ניפר העבירה את מבטה על הדלתות שלאורך המסדרון. היא החזירה את עיניה אל התצלום, ורגע חלף עד שדיברה שוב. "גברת קורדוזה... אולי תרשי לי לאחוז בידך? רק עד שאתיישב. יש לי קצת סחרחורת."

אחר כך התקשתה להבין למה ניסתה להסתיר את העובדה שהיא לא זוכרת את מבנה הבית שלה. אולי חשבה שאם תעמיד פנים, ואם כולם יאמינו, ההצגה תיהפך למציאות.

לפני שהלכה הביתה, הכינה סוכנת הבית את ארוחת הערב — תבשיל קדירה עם תפוחי אדמה ושעועית ירוקה דקיקה. היא השאירה אותו בתנור התחתון, כך אמרה. ג'ניפר נאלצה לחכות לבעלה כדי לשים את הכלי על השולחן: ידה הימנית עדיין היתה חלשה, והיא חששה להפיל את סיר הברזל היצוק.

במהלך השעה שבה נותרה לבדה פסעה ברחבי הבית וערכה היכרות איתו, פתחה ארונות וסקרה תצלומים. הבית שלי, אמרה לעצמה שוב ושוב. החפצים שלי. בעלי. פעם או פעמיים רוקנה את מוחה מכל מחשבה והניחה לרגליה להוליך אותה אל השירותים או אל חדר העבודה, ושמחה לגלות שמשהו בה עדיין מכיר את המקום. היא הביטה בספרים שבחדר המגורים וחשה סיפוק מסוים כשהתברר לה שהיא זוכרת את העלילות של רובם.

במיוחד השתהתה בחדר השינה. גברת קורדוזה כבר הוציאה את חפציה מהמזוודה והחזירה כל דבר למקומו. עכשיו, כשפתחה את דלתותיהם של שני ארונות קיר, נגלו לעיניה כמויות עצומות של בגדים, מקופלים ומסודרים להפליא. כולם התאימו לה לגמרי, אפילו הנעליים המשומשות ביותר. מברשת השיער שלה, הבשמים והתמרוקים היו מסודרים בשורה על שולחן האיפור. הניחוחות שלהם התמזגו בעורה, מוכרים ונעימים. גוני האיפור התאימו לה. קוטי, שאנל, אליזבת ארדן, דורותי גריי — המראה היתה מוקפת גדודי משחות וקרמים יקרים.

היא פתחה מגירה ודלתה מתוכה שכבות של שיפון, חזיות ושאר בגדים תחתונים עשויים משי ותחרה. אני אישה שמקפידה על המראה שלה, ציינה בלבה. היא התיישבה, התבוננה בבבואתה במראה בעלת שלוש הכנפות וסירקה את שערה בתנועות ארוכות ויציבות. זה העיסוק שלי, אמרה לעצמה.

כשהרגישה שהזרות מאיימת להכריע אותה, העסיקה את עצמה במטלות קטנות: סידרה מחדש את המגבות בחדר הציוד למטה, הוציאה צלחות וכוסות לארוחת הערב.

הוא חזר הביתה קצת לפני שבע. היא חיכתה לו במבואה, באיפור רענן ורסס בושם קל על צווארה ועל כתפיה. העמדת הפנים הזאת מצאה חן בעיניו, ראתה. כאילו הכול כרגיל. היא לקחה את מעילו, תלתה אותו במלתחה ושאלה אם ירצה לשתות משהו.

"ברצון רב. תודה רבה," אמר.

בהיסוס שלחה יד אל אחד הקנקנים.

הוא הסתובב והבחין בכך. "כן, זה הבקבוק, יקירתי. ויסקי. שתי אצבעות, עם קרח. תודה רבה."

בארוחת הערב ישבו זה לצד זה אל שולחן המהגוני הגדול והממורק, שחלק עצום ממנו נותר ריק לגמרי. היא יצקה את התבשיל המהביל לצלחות, והוא הניח אותן בין כלי האכילה הערוכים על השולחן. אלה החיים שלי, חשבה בלבה כשהביטה בידיו הנעות. ככה אנחנו אוכלים מדי ערב.

"חשבתי שאולי נזמין את בני הזוג מוֹנקריף לארוחת ערב ביום שישי. את חושבת שתצליחי לעמוד בזה?"

היא הכניסה לפיה את פיסת הבשר שעל המזלג שלה. "אני חושבת שכן."

"יופי." הוא הנהן. "החברים שואלים עלייך לעתים קרובות. הם ישמחו לראות ש... חזרת לעצמך."

היא העלתה חיוך על פניה. "זה בהחלט יהיה... נחמד."

"חשבתי שאולי בשבוע־שבועיים הראשונים לא נגזים בפעילות. עד שתתחזקי קצת."

"כן."

"התבשיל טעים מאוד. את הכנת אותו?"

"לא. גברת קורדוזה."

"אה."

הם אכלו בדממה. היא שתתה מים. ד"ר הרגריבס המליץ לה לא לגעת במשקאות חריפים, והיא קינאה בבעלה על המשקה שבכוסו. היא השתוקקה לעמעם את הזרות המתסכלת הזאת. להקהות אותה.

"ומה נשמע ב... משרד שלך?"

ראשו היה מורכן. "הכול בסדר. בשבועיים הקרובים אצטרך לנסוע למכרות, אבל קודם אני רוצה לוודא שאת מצליחה להסתדר. גברת קורדוזה תעזור לך, כמובן."

היא חשה הקלה מסוימת כשהבינה שתישאר לבדה. "אני בטוחה שאצליח להסתדר."

"ואחר כך חשבתי שאולי ניסע שוב לריביירה הצרפתית, לשבועיים. יש לי כמה ענייני עסקים לסדר שם, והשמש עשויה להועיל לך. ד"ר הרגריבס אמר שזה עשוי לעזור ל... צלקות..." קולו גווע.

"הריביירה," ענתה כהד. מראה פתאומי חלף במוחה: חוף ים באור ירח. צחוק. צלצול כוסות. היא עצמה את עיניה בניסיון לראות טוב יותר את החיזיון החמקמק.

"חשבתי שאולי הפעם ניסע לשם במכונית, רק שנינו. בלי החברים."

המראה נגוז. היא שמעה את הדופק באוזניה. אל תתרגשי, אמרה לעצמה. הכול יחזור. ד"ר הרגריבס אמר שהכול יחזור.

"שם את תמיד נראית מאושרת. אולי יותר מאושרת מאשר בלונדון." הוא הרים את מבטו אליה והסיט אותו בחזרה.

הנה, שוב, ההרגשה שהוא מעמיד אותה במבחן. היא אילצה את עצמה ללעוס ולבלוע. "כרצונך," אמרה בשקט.

שקט מוחלט השתרר בחדר, מלבד החיכוך האטי של הסכו"ם בצלחתו. צליל מעיק. פתאום הרגישה שלא תצליח לסיים את המנה שלה. "בעצם, אני יותר עייפה ממה שחשבתי. אני מקווה שלא יפריע לך אם אעלה לחדר."

הוא נעמד כשקמה על רגליה. "הייתי צריך להגיד לגברת קורדוזה שנסתפק בארוחה במטבח. את רוצה שאני אעזור לך לעלות?"

"לא, אין צורך." היא פטרה בנפנוף את זרועו המוצעת. "אני רק עייפה קצת. עדיף שאשכב לישון מוקדם."

ברבע לעשר שמעה שהוא נכנס לחדר. עד אז שכבה במיטה, מודעת עד כאב למצעים שעוטפים את גופה, לאור הירח החודר מבעד לווילונות הארוכים, לקולות התנועה בכיכר, למוניות שעוצרות כדי לפלוט את הנוסעים, לברכות שלום מנומסות של אנשים שמטיילים עם כלביהם. היא שכבה בלי ניע וחיכתה שהכול יחליק פתאום בחזרה למקומו, שמשהו מן הקלילות שבה התמקמה שוב בסביבתה הפיזית יחלחל גם אל מוחה.

ואז נפתחה הדלת.

הוא לא הדליק את האור. היא שמעה נקישה רכה של קולבי עץ כשתלה את הז'קט שלו, אוושת חליצה כשמשך את נעליו מעל רגליו. ופתאום התאבנה. בעלה — הגבר הזה, הזר הזה — עומד להיכנס אל מיטתה. עד עכשיו התמקדה כל כך בניסיון לצלוח כל רגע ורגע, שלא חשבה על זה בכלל. למעשה, ציפתה שיישן בחדר השני.

היא נשכה את שפתיה, עצמה את עיניה בחוזקה ואילצה את עצמה להמשיך לנשום באטיות, כאילו היא ישנה. היא שמעה שהוא נכנס לחדר האמבטיה — מים זורמים מן הברז, צחצוח שיניים נמרץ וגרגור קצר. כפות רגליו דשדשו בחזרה על השטיח, עד שהחליק אל בין המצעים, כך שהמזרן שקע ומראשות המיטה חרקו במחאה. לרגע שכב שם, והיא התאמצה בכל כוחה לנשום בקצב אחיד. אוי לא, בבקשה, עוד לא, אמרה לו בלבה. אני בקושי מכירה אותך.

"ג'ני?" אמר.

היא חשה את ידו על מותנה ואילצה את עצמה לא להירתע.

הוא הזיז את ידו בהיסוס. "ג'ני?"

היא אילצה את עצמה לפלוט נשיפה ארוכה — עדות לקהות חושים של שינה עמוקה. היא הרגישה שהוא נעצר. ידו לא זעה. ואז, באנחה משלו, התהפך בכבדות על גבו ושקע בכרים שלו.