מכתב קטן לאמא

הסנדלרונים הקטנים א

משפחת הסנדלרונים הקטנים הייתה ידועה בפְרַאמְפּוֹל ובעיירות בסביבתה: יַאנוֹב, קְרֶשֶב, בִּילְגוֹרֵיי, ואפילו בזַ׳אמוֹשְץ.6 אבי המשפחה, אבא הסנדלר, הגיע לפראמפול ה אחרי גזרות ת״ח ות״ט.7 הוא קנה מגרש על גבעה רמה מאחורי האטליזים, והקים עליו בקתה קטנה שהמשיכה להתקיים במשך דורות, אף שהזדקנה במהלך השנים. בסיס האבן של הבקתה שקע במקצת, האשנבים הקטנים עמדו מלוכסנים כמו שורוק, קיני סנוניות עיטרו את קצה גג הרעפים שהוריק בגלל האזוב שכיסה אותו, דלת הכניסה שקעה, המזוזות התעקמו, ובמקום לעלות על מדרגה כדי להיכנס, היה צריך לרדת קצת.

מאז בניית הבקתה פרצו בפראמפול כמה וכמה שרפות, אבל בית הסנדלרונים הקטנים נותר שלם. אמנם, מנקה הארובות לא היה יכול לעלות על הגג הרעוע כדי לנקות את הארובה, והפיח שהצטבר בתוכה היה ניצת לעתים קרובות ומתיז גצי־אש; אבל למשפחת הסנדלרונים עמדה זכות אבות, ושום תקלה לא אירעה. אדרבא: קורות התקרה הרקובות הצמיחו פטריות־כלב, וכשהיה צורך לעצור דימום של תינוק אחרי ברית מילה, הסירו פיסת עץ מהקורה הרקובה, פוררו אותה באצבעות, מרחו את המחית על החתך הטרי, והגוזל הנימול הפסיק לדמם...

אבא הסנדלר מוזכר בפנקס הגוויל של קהילת פראמפול כמי שנהג לייצר בכל שנה שישה זוגות נעליים ולתת אותם בחינם לאלמנות וליתומים. הקהילה גמלה לו על נדיבות לבו בכך שקראו לו ״מורנו״ כשהזמינו אותו לעלות לתורה בבית הכנסת. המצבה שעל קברו בבית העלמין העתיק שקעה לגמרי, אבל לסנדלרונים הקטנים היה סימן שהורה להם את מקומה: ליד הקבר גדל עץ אגוזי־ארנבת, ונשים זקנות אמרו שהעץ הענק הזה צמח מתוך שערות הזקָן של ר׳ אבא.

לר׳ אבא היו חמישה בנים. ארבעה מהם עברו לגור בעיירות סמוכות, ורק אחד, גֶּצְל, נשאר לגור בפראמפול. הוא קיבל על עצמו להמשיך לקיים את המצווה של אביו, ובכל שנה תרם כמה זוגות נעליים לאלמנות וליתומים. כמו־כן הוא היה עסקן פעיל ב״חברה־קדישא״. לפי הכתוב בפנקס הקהילה, הבן של גצל נקרא גוֹדְל, הבן של גודל נקרא טְרַיְיטְל, ולבן של טרייטל קראו גימפל. מורשת הסנדלרות עברה במשפחה מדור לדור, ולפיה קבעו שהבן הבכור יישאר בבית ויירש את הסנדלרייה.

הסנדלרונים היו דומים זה לזה: כולם היו גוצים, לכולם היה שיער צהבהב־אדמוני, וכולם היו בעלי מלאכה טובים ואנשים הגונים. בפראמפול אמרו שר׳ אבא הראשון שהגיע לעיירה למד סנדלרוּת אצל אומן ידוע בעיר ברוד.8 בין השאר הוא למד שם מה לעשות כדי שהעור יהיה חזק. במרתף הבית עמדה חבית ובה הִשְרו הסנדלרונים את יריעות העור לפני שהתקינו מהן נעליים. מובן מאליו שהם לא גילו לאיש איזו תמיסה הם הוסיפו למֵי ההשריה, והסוד עבר בירושה מאב לבנו.

נו, אי־אפשר למנות כאן את כל הדורות במשפחת הסנדלרונים הקטנים. לכן נסתפק בשלושת הדורות האחרונים: לר׳ ליפֶּה הסנדלר לא היה ילדים עד גיל זִקנה. כולם כבר היו בטוחים שזהו סוף שושלת היוחסין המשפחתית. אבל אשתו של ליפֶּה נפטרה כשהוא הגיע לשנות השישים המאוחרות שלו, והוא התחתן עם בתולה בוגרת, חלבנית. היא ילדה לו שישה בנים. פַיְיבְּל, הבן הבכור של ליפֶּה, היה גביר אדיר. הוא היה מעורב בענייני הקהילה, בא לאספות ובמשך שנים רבות כיהן כגבאי בבית הכנסת הקטן של החייטים.9 בבית הכנסת הזה נהגו לבחור גבאי בכל שמחת תורה. כדי לכבד במיוחד את המועמד, היו חובשים לראשו דלעת שתקעו בתוכה נר שעווה, וכך הובילו אותו מבית לבית. התהלוכה נעצרה בכל בית, והמועמד שתה שם יין וקינח בשטרודל או בדובשניות. והנה, ר׳ פַייבל מת בשמחת תורה, באמצע הדרך מ״קידוש״ אחד לאחר. הוא התמוטט באמצע השוק, ולא היה אפשר להחיות אותו. הרב הספיד אותו בזכות היותו ״בעל צדקה״, ואמר: ״הנר שהנפטר נשא על ראשו יאיר את דרכו אל גן־העדן״. צוואתו נמצאה בתוך ארגז העץ עם כפתורי הנחושת שבביתו, ובה הורה פַייבל שכאשר יישאו אותו אל בית העלמין, יניחו על הכיסוי השחור של מיטת המת את הפטיש, המרצע ואימום הסנדלרים שלו כדי לציין שהוא עשה את מלאכתו באמונה שלמה. מובן שקיימו את צוואתו.

הבן הבכור של פַייבל נקרא ״אבא״, על שם מייסד שושלת הסנדלרונים הקטנים. הוא היה קטן־קומה ושמנמן, כמו כל בני המשפחה. זקנו הרחב היה אדום־זהוב, עיניו צהובות, ובמצחו הגבוה נקוו ׳מפרצים׳ עמוקים. מצח כזה יש רק לרבנים ולסנדלרים. המראֶה שלו הזכיר צורה של תרנגולת מנופחת. אבל אבא היה בן־אדם חכם, סנדלר טוב, בעל־צדקה, והאיש ההגון ביותר בפראמפול. מילה שלו הייתה תמיד מילה. מעולם לא הבטיח דבר אם לא ידע בוודאות שהוא יכול לעמוד בדיבורו. לעתים הוא היה אומר ״בלי נדר״, ״אולי״, או ״אם ירצה ה׳״. נוסף לכך הוא היה איש־סֵפר: כל יום למד פרק תורה מתוך חומש מתורגם ליידיש,10 ובזמנו הפנוי היה מציץ ב״מנורת המאור״ וב״נחלת צבי״.11 הוא לא החמיץ אף הזדמנות ללכת לשמוע דרשה של ״מגיד״, ובמיוחד אהב לשמוע את הדרשות הנוגעות בפרשות השבוע של עונת החורף. בשבתות, כשאשתו פֶּשֶה הייתה קוראת בקול מתוך ה״צאינה וראינה״ ואת המעשיות ב״ספר הישר״,12 היה מדמיין לעצמו שהוא נֹח, וילדיו הם שם, חם ויפת. לעתים ראה את עצמו בדמיונו כבן־דמותם של אברהם, יצחק ויעקב. לא פעם חשב בלבו, שאם אלוהים היה קורא אליו ממרום ומורה לו להקריב את בנו בכורו, גימפל, הוא היה משכים קום והולך ברצון לאן שיורו לו ללכת. ודאי שהיה עוזב את אדמת פולין ואת הבית שנולד בו ופונה לאן שיאמרו לו ללכת. הוא זכר היטב את כל פרטי הסיפור על יוסף ואחיו, ולמרות זאת לא התעייף לחזור ולקרוא אותו. הוא קינא בבני הדורות הקדומים, שאלוהים הכול־יכול התגלה בפניהם ועשה להם נסים. עם זאת, המחשבה על שלשלת הדורות שנמתחת בינו ובין האבות הקדומים גרמה לו הנאה רבה. זה היה כאילו גם הוא — אבא הסנדלר — נמנה עם צאצאי ירך יעקב, וגם לו יש חלק בחוּמש: הוא וילדיו הם בני זרע ישראל, והם יהיו רבים כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים במרום. כעת הוא, אבא, חי בגלות כי יהודי ארץ ישראל חטאו. אבל בבוא העת הוא עתיד להיגאל.

אבא היה הסנדלר הטוב ביותר בפראמפול. מעולם לא קרה שמגף מתוצרתו ילחץ או יהיה רפה מדי. אנשים שסבלו משלפוחיות־חורף, יבלות או ורידים תפוחים, הבריאו כשנעלו נעליים מעשה ידיו. הוא שנא את האופנות החדשות, שדרשו לייצר סנדלים מעודנים ונעליים מכופתרות בעלות עקבים גבוהים וסוליות דקות, שנפרמות ונקרעות אחרי המגע הראשון עם שלולית בוץ. בין לקוחותיו היו גם בעלי־בתים מבוססים ונשותיהם, וגם איכרים מהכפרים שבסביבת העיירה. הוא מדד את היקף כפות רגליהם בעזרת פתיל עם קשרים, בדומה למנהגם של סנדלרים בימי קדם.

רוב הנשים בפראמפול כיסו את ראשן בפאה נוכרית, אבל אשתו פֶּשֶה חבשה כיפה. היא ילדה לו שבעה בנים, והוא העניק להם את השמות של אבות אבותיו: גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, לִיפֶּה, חנינא.13 כולם היו דומים לאביהם: גוצים ובעלי שיער אדמדם־צהבהב. אבא הודיע מראש שהוא ידאג שכל בניו יהיו סנדלרים טובים. לכן הכניס אותם לסנדלרייה שלו כבר בילדותם, וכבר אז לימד אותם את הכלל הישן: עבודה טובה לא תֹאבַד לעולם. היא גומלת למי שמבקש אותה, ולעולם לא תעורר הרהורי חרטה.

הוא ישב שש־עשרה שעות ביממה על שרפרף הסנדלרים, כשברכיו מכוסות שק וידיו עמלות בלי סוף: רוצעות במרצע, מותחות את פתיל הסנדלרים המצופה שעווה, מלטשות את העור בעזרת פיסת זכוכית חדה, צובעות, מצחצחות ומבריקות. בה־בעת פיו זימר פיוטים של ימים נוראים: ״יראתי בפצותי״, ״ונסלח״, ״זוכְרֵנו לחיים״, ״כל מאמינים״. כל אותו זמן ישבה לידו החתולה של המשפחה והשגיחה עליו. גם לה היה ייחוס: אִמהּ וסבתהּ תפסו עכברים בבית הסנדלרונים הקטנים...

מול שולחן העבודה שלו היה חלון קטן, ומכיוון שהבקתה עמדה על גבעה רמה, אפשר היה לראות דרכו את כל העיירה, ואפילו את כל השטח שהשתרע מאחוריה, עד הדרך שמובילה אל בילגוריי ואל יער האורנים. אבא ראה את קבוצות הנשים שעמדו בכל בוקר ליד דוכני האטליזים, את הבחורים והבטלנים האחרים שנכנסו לחצר בית הכנסת ויצאו ממנה, ואת הנערות שהלכו אל המשאבה שֶעל פי הבאר כדי לשאוב מי שתייה. בשעות הערב הוא ראה נשים צעירות שמיהרו לחמוק אל הסמטה המובילה אל המקווה. קרני השמש השוקעת מילאו את הבקתה זוהר של דמדומי־חמה, פסי אור ריצדו בפינות החדר, רטטו על קורות התקרה, זהרו בשערות הזקן של אבא והעניקו לו גוון זהוב. פֶּשֶה אשתו עמדה במטבח ובישלה מרק וכוסמת. הילדים שיחקו, שכנות נכנסו לחטוף שיחה קלה ולרכל קצת. אבא קם, נטל ידיים, לבש קפוטה והלך לבית הכנסת של החייטים כדי להתפלל מנחה־מעריב.

הוא ידע שיש ערים גדולות וארצות רחוקות, ופראמפול אינה אלא עיירה קטנטונת, שגודלה אינו עולה על זה של אותיות ״טל ומטר״ בסידור קטן.14 אבל הוא הרגיש שהעיירה הקטנה שלו היא טבור העולם, וביתו הקט ניצב בראש הטבור הזה, ומפעם לפעם חשב שכאשר המשיח יבוא וכל היהודים יעלו לארץ ישראל עם רכושם ובני ביתם, הוא יישאר לגור בפראמפול, באותה בקתה על ראש הגבעה. אבל בשבתות ובחגים הוא יעלה על ענן ויעוף איתו לירושלים...

ב. אבא ושבעת בניו

אבא טיפח במיוחד את גימפל, הבן הבכור, שהיה אמור להישאר בבקתה ולשרת את הלקוחות. הוא שלח את גימפל אל המלמדים הטובים ביותר ושכר עבורו מורה שילמד אותו לכתוב אותיות מסולסלות ביידיש, קצת רוסית ופולנית, ואפילו חשבון; הוא ירד עם הבן אל המרתף והראה לו אילו קליפות עץ ופיסות סיד צריך להוסיף למים שבהם משרים העורות כדי לרכך אותם; הוא הסביר לבנו שכף הרגל הימנית של רוב האנשים גדולה במקצת מכף הרגל השמאלית, וכל הלחצים והכאבים נובעים ממצב הבוהן הגדולה; הוא לימד אותו את הכללים שלפיהם מסמנים סוליות חיצוניות וסוליות פנימיות, חרטומים רחבים וחרטומים צרים, עקבים נמוכים ועקבים גבוהים; הוא הורה לו איך מייצרים מגפיים חדשים, איך מחדשים מגפיים ישנים, איך מתאימים נעליים לבעלי כף רגל שטוחה, לאנשים שכף רגלם מעוותת בגלל עצם בולטת, או יבלות וציפורניים מעובות.

הבנים האחרים למדו ב״חדר״, ובימי שישי חזרו הביתה בשעה עשר בבוקר כדי לעזור לאביהם להשלים תיקונים דחופים. בינתיים בישלה פֶּשֶה ארוחת צהריים לגברים ואפתה חלות. היא הוציאה מהתנור את החלה הראשונה כדי להראות אותה לאבא. החלה הלוהטת צרבה את אצבעותיה, אבל היא הפכה אותה מצד לצד, נשפה עליה, ומיהרה להראות אותה לאבא מלפנים ומאחור כדי לקבל את אישורו. אחרי שהוא הניע את ראשו בחיוב ובהסכמה שהחלה עלתה יפה, היא רצה אל המטבח וחזרה מיד כדי לתת לו לטעום ציר של דגים או תבשיל אחר ולשמוע מה דעתו. ככלל, פֶּשֶה כיבדה את הטעם של אבא: תמיד כשהלכה לקנות משהו לעצמה או לילדים, הייתה מביאה לו תחילה כמה דגמים, וקנתה רק את מה שהוא בחר. גם לפני שהלכה לאטליז נהגה לשאול אותו מה לקנות: בשר חזה, בשר צלי, שפונדרה, קישקע, וקנתה רק לפי מה שהוא אמר. היא לא עשתה זאת כי פחדה מפניו, אלא מפני שנוכחה לדעת שהוא יודע מה שהוא אומר. אפילו כשהתברר שטעה, היא מצאה סיבה להבין שבעלה צדק. נוסף לכך, הוא מעולם לא אמר לה מילה רעה. די היה שיעיף בה מבט עקום כדי שהיא תדע שעשתה שטות. כך נהג גם בילדיו. אמנם, על הקיר הייתה תלויה רגל של ארנבת שקשרו אליה רצועות עור,15 אבל הוא השתמש בה רק לעתים נדירות. הוא עשה הכול בדרכי נועם. לכן נהגו בו כבוד. אפילו זרים כיבדו אותו. סוחרי העורות מכרו לו עורות וסחורות אחרות במחיר הוגן, בלי שום צורך לעמוד על המקח ולהישבע שבועות שוא. מי שהזמין אצלו משהו, ידע שהוא לא חמסן, ושילם לו כל מה שדרש. בבית הכנסת של החייטים לא היה צריך לדרוש ממנו את התשלום עבור הזמנה לעלות לתורה. הוא שילם הכול מיד אחרי צאת השבת. אנשי העיר הכירו במעלותיו, והתייחסו אליו כאל אדם חשוב, אף שהיה סנדלר פשוט ולמדן קטן, כמעט עם־הארץ.

כשמלאו לגימפל שלוש־עשרה שנים, הלביש אותו אביו סינר עשוי אריג עבה והושיב אותו על שרפרף הסנדלרים. כעת, אחרי שגימפל הוכר כבעל מקצוע, נהיו אחיו הצעירים — גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל ופַייבל — שוליות של האב. הוא שילם לכל אחד את שכרו, אף שהם היו בניו והוא סיפק את צורכיהם. שני הבנים הצעירים ביותר, ליפֶּה וחנינא, המשיכו ללמוד ב״חדר״ של מלמד תינוקות. עם זאת, הם כבר ידעו איך תוקעים מסמר־עץ בסוליה ואיך משייפים עקבים. ההורים רוו נחת מבניהם: שישה גברים נכנסו למטבח בשעה תשע בבוקר כדי לאכול פת שחרית; שישה פיות אכלו דייסת גריסים לוהטת ולעסו לחם שיפון.

בשעות הפנאי אבא אהב להושיב את שני בניו הצעירים על ברכיו, כל אחד רכוב על ירך אחרת, ולשיר להם זֶמר ישן שנהגו לשיר בפראמפול. וכך התחיל השיר:

היֹה הייתה אמא׳לה

היו לה עשרה בנים,

אוי, געוואַלד, עשרה בנים...

לראשון קראו אברהמ׳לה

לשני קראו בֶּרֶלֶה,

לשלישי קראו גימפלה,

לרביעי קראו דויד׳ל

לחמישי קראו הרשלה...

והילדים ענו לו בקול:

אוי, געוואַלד, הרשלה!...

כיוון שהיו לו כעת שוליות מבני ביתו, אבא ייצר יותר ורווחיו גדלו. הוא הצליח לחסוך מעט כסף, כי בפראמפול מכרו הכול בזיל־הזול, ומפעם לפעם האיכרים הביאו לסנדלר שלהם מתנה: שקית שיפון, גוש חמאה, תפוחי אדמה, צנצנת דבש, תרנגולת, אווז קטן.

נו, פֶּשֶה התחילה לדבר על כך שצריך לשפץ את הבקתה: החדרים צרים ונמוכים, הרצפה לא יציבה, הטיח נושר מהקירות. ואם לא די בכך, בכל מקום שָרְצו תולעים ומקקים; בכל חור היו המון עכברים, אף שתמיד הייתה בבית חתולה. בני הבית חיו בפחד שמא התקרה תקרוס ותצנח ארצה. לכן דרשה פֶּשֶה להרוס את ה״חורבה״ העתיקה ולבנות במקומה בית מרווח.

אבא לא אמר מיד ״לא״, אלא אמר לאשתו שיחשוב על כך וייתן לה תשובה טובה. אחרי מחשבות רבות והיסוסים לא מעטים הוא אמר לה שהוא פוחד להרוס את הבקתה. ראשית, הוא האמין שהבקתה מביאה ״מזל ברכה״ לו ולמשפחתו. שנית, הוא פחד מ״עין הרע״, כי ידע שבדרך כלל אנשים לא מפרגנים. שלישית, הוא לא היה יכול להיפרד מהבית שבו אבותיו ואבות־אבותיו חיו ומתו במשך דורות רבים. הוא הכיר כאן כל פינה, כל סדק, כל קמטוט. כששכבת צבע התנתקה ממקומה, הציצה מאחוריה שכבת צבע אחרת. וכשגירדו גם אותה, התגלה עוד גוון. הקירות היו כמו ספר־זיכרונות שבו נרשם בכתב סתרים כל מה שאירע במשפחה. בבוידעם היו מונחים חפצים בני מאות שנים: שולחנות וכיסאות, שרפרפי סנדלרים, אימומים, אבני מַשְחֶזֶת, סכינים, בגדים ישנים, חותמות, סירים, קדרות, לוחות הַמְלָחָה,16 חביות מנוקבות, עריסות, ספסלים. היו שם גם שקים מלאים ״שֵמות״.17

לפעמים, בעיקר בימי קיץ חמים, אבא אהב לטפס על סולם שניצב בפרוזדור ולהציץ בבוידעם המכוסה שכבת אבק עבה: עכבישים טוו רשתות גדולות בכל פינה, והאור שהסתנן דרך סדקי הגג השתקף בהן בשלל צבעי הקשת. כשאבא הטה אוזן, היה שומע רחשים דקים, רשרושים, אוושות, קולות של נשימות כבושות. הוא הרגיש כאילו נמצאות שם ישויות לא־נראות, שמתנועעות ללא הרף ומדברות ביניהן בשפה שלא מהעולם הזה. הוא היה בטוח שנשמות הסבים והסבתות שלו באות לכאן כדי לשמור על ביתו.

כך בדיוק הוא אהב את הקרפף שהקיף את הבקתה. עשבי הבר שצמחו כאן הגיעו לגובה של אדם. היה כאן סבך צמחים שענפיהם דביקים ועליהם דוקרניים. אם מישהו היה עובר לידם, הם היו תופסים בשולי בגדו ונועצים בו שיניים וציפורניים חדות. עץ האגס שעמד כאן הצמיח לקראת סוכות אגסים קטנים, קשים כאבן ובעלי טעם של קרש יבש. אחרי כל גשם צצו מן האדמה פטריות בר. איש לא עדר את האדמה הזו ולא זרע בה, אבל יד נעלמה חוללה פלאים. מעל הסבך הדשן התעופפו פרפרים, דבורים, זבובים גדולים בעלי כרס זהובה, וזבובונים קטנים. תולעים זחלו. נחשים קטנים התפתלו, ונמלים התרוצצו. חפרפרות חפרו באדמה ותילי עפר נערמו מעל המחילות שלהן. לעכברי שדה היו חורים אחרים. אבא אהב לעמוד כאן ולהביט בעננים המרחפים במרחבי השמיים. לכל קבוצת עננים הייתה צורה אחרת: ספינות מפרש, עדרי צאן, מטאטאים, פילים, תְּחָשִים. בשעה זו הוא הרגיש שאלוהים מרחף במרום ומשגיח עליו ברחמיו הגדולים. הוא ראה את הכול־יכול יושב על כס הכבוד והארץ הדום לרגליו. השטן מקטרג, מלאכים אומרים שירה, ספר הזיכרון מונח מוכן, וכל מעשי האנשים רשומים בו. לפעמים, בשעת שקיעת החמה, הוא ראה בבירור את נהר די־נור18 ואת להבות האש שעולות מתוך גחלים לוחשות, שבשוליהן מתנוצצת גפרית לוהטת. כשהטה אוזן והקשיב היטב, היה נדמה לו שהוא שומע את הזעקות הכבושות של הרשעים ואת ההלצות של מלאכי החבלה, השמחים לאידם.

לא, אבא הסנדלר לא רצה שום שינוי. הוא רצה שהכול יישאר כפי שהוא עד שישלים את מניין השנים שנקבע לו וייקבר בבית העלמין, מקום המנוחה של אבות אבותיו — הסנדלרונים הקטנים שהנעילו את אנשי קהילת־קודש פראמפול, ושמם זכור לטוב גם בה וגם בסביבתה.

ג. גימפל נוסע לאמריקה

נו, אבל יש פתגם שאומר: ״אדם טורח, ואלוהים מתבדח.״19

יום אחד, כשאבא ישב ותפר קרסולית (הוא עסק גם בזה), נכנס בנו הבכור גימפל לסנדלרייה, ומראהו העיד על התרגשותו: פניו המנומשים להטו, והשיער האדמוני שהציץ תחת הכיפה שעל ראשו היה פרוע. הוא לא התיישב על שרפרף הסנדלרים שלו ולא נטל לידיו את המגף שהתחיל להכין, אלא נעמד ליד אביו והביט בו בהיסוס.

לבסוף קרא: ״אבא, אני רוצה לומר לך משהו.״

״נו, אם אתה רוצה, דבֵּר,״ אמר האב.

״אבא, אני נוסע לאמריקה!״ פרצה קריאה מפי הבחור.

אבא הפסיק לתפור. איך שלא יהיה, הוא מעולם לא העלה בדעתו שישמע אי־פעם דיבור כזה. הוא מתח את הגבות והביט בבנו בפליאה.

״מה קרה?״ שאל אבא, ״האם גנבת משהו ממישהו, או עומדים לאסור אותך, חלילה?״

״לא, אבא.״

״אז למה אתה רוצה לברוח מכאן?״

״כאן, בפראמפול, אין שום סיכוי לעתיד טוב. שום תכלית.״

״מדוע אין כאן שום תכלית? אתה יודע לעבוד, ואם ירצה ה׳, תתחתן בקרוב. הרי הכול שייך לך...״

״החיים בעיירה קטנה נמאסו עליי,״ אמר הבחור, ומיד הוסיף: ״גם אנשי המקום. הכול מזוהם ורקוב. יש כאן המון רפש...״

״אם ירַצפו את הדרכים, לא יהיו ביצות ולא יהיה רפש.״

״לא, אבא, אני לא מתכוון לזה...״

״אני לא יודע מה אתה רוצה!״ התרגז אבא. ״אֱמור דברים ברורים!״

הבחור התחיל לדבר, אבל אבא לא הבין אותו. זה היה כאילו נכנס בבנו ׳דיבוק׳. הבן דיבר בגנות הרב, ולהבדיל — בגנות הקיסר. הוא האשים את ה״מלמדים״ שמכים את הילדים הקטנים ב״חדר״, גינה את מנהג הנשים לרוקן את עביט השופכין ליד דלת הבית, לעג לחנוונים הבטלנים, שאל ברוגז מדוע אין בית שימוש בבתים, ולכן כל אנשי העיר משתמשים בבית הכיסא הציבורי שנמצא מאחורי בית המרחץ או עושים את צורכיהם בחוץ, לא רחוק מביתם. לטענתו, בגלל זה פורצות בעיר כל מיני מגפות. הוא צחק לעזריאל החובש20 ולמשה מיכלסון השדכן. הוא לא חסך את שבט ביקורתו מהדיין, מהבלן והבלנית בבית המרחץ, מהממונים על ההֵקדש,21 מנכבדי הקהל ומעסקני ה״חברה קדישא״. אבא חשב תחילה שהבחור יצא מדעתו. אבל ככל שהבן המשיך לדבר, כך התברר לאביו שהבחור ירד מדרך הישר ונהיה אפיקורוס. הוא ידע שבעיירה שֶבֶּרְשִין, הסמוכה לפראמפול, חי פעם כופר ששמו יעקב רייפמן.22 אחד מתלמידיו, פושע־ישראל מהעיר ז׳אמושץ, נהג לבוא לפעמים אל דודתו שחיה בפראמפול, וכאן יצר קשר עם צעירים פוחזים. נו, אבל אבא מעולם לא העלה בדעתו שגימפל שלו הוא אחד מהחבורה... כעת הרהר לרגע. הוא ידע שאי־אפשר לשכנע טיפוסים כאלה בוויכוחים ובעימותים קשים. הוא גם זכר את הפתגם הידוע: ״שֶֹה מצורע עלול להדביק את כל העדר בצרעת״...

לכן נמלך בדעתו ואמר לבנו: ״נו, מילא, אם אתה רוצה לנסוע, סע. אני לא אעכב אותך.״ אמר, ומיד חזר לנעוץ מסמרי־עץ בסוליית הנעל שאחז בידו.

פֶּשֶה, אמו של גימפל, לא נכנעה כל כך מהר. היא התחננה בפני בנה שלא ייסע למרחק של אלפי מילין, והשביעה אותו שלא יבייש את המשפחה. היא אפילו רצה לבית העלמין, השתטחה על קברי אבות וביקשה מהמתים שיהיו מליצי־יושר בעדה ויעבירו ממנה את רוע הגזרה.

אבל מהר מאוד התברר שאבא צודק: אי־אפשר לעצור אדם בכוח. פני גימפל נהיו קשים כיריעת עור גסה. בעיניו הצהובות ניצתה אש נזעמת, והוא התחיל להתנהג כמו אדם זר. בלילה הוא לא לן בבית, אלא בבית סוחר בזיפי חזיר, שֶגר על החולות.23

בבוקר הוא נטל סל גדול ושם בתוכו את התפילין שלו, טלית־קטן, חולצות אחדות, כמה כלי סנדלרות וביצים קשות. אמו הבינה שגזר הדין נחתם, וניסתה לתת לו צידה לדרך: צנצנת מרקחת, בקבוק מיץ דובדבנים, כסת, סדין, כר. אבל גימפל לא רצה לקחת דבר. הוא הסביר לה שבכוונתו לעבור ללא היתר את הגבול לגרמניה, ומבריח הגבולות לא יסכים לקחת אותו כשהוא נושא צרור גדול. בקיצור, גימפל נשק לאמו, נפרד מאֶחיו, מחבריו וממכריו, ויצא לדרך. אביו לא רצה שהוא יעזוב את הבית ב׳ברוגז׳, ונסע יחד איתו בעגלה שמגיעה לתחנת הרכבת ברייביץ.24

הרכבת הגיעה באמצע הלילה והקימה מהומה גדולה: גלגליה שקשקו על מסילת הברזל, הקטר צפר בקול; אחת הארובות שלו העלתה עמודי עשן ופלטה גיצים, והשנייה העיפה ענני אדים. שלושת פנסי הקטר נראו כמו עיני שֵד מפלצתי, ואורם המסנוור העמיק את שחור החשכה. גימפל המבוהל התבלבל והתחיל לרוץ הלוך וחזור כמו משוגע. אבא רץ אחריו. לבסוף נשק הבן את יד אביו, ואבא צעק אל תוך האפלה: ״שתצליח! שלא תשכח את היהדות!״25 מיד אחר כך יצאה המכונה האדירה לדרך כשהיא משאירה מאחוריה ענן של פיח וצלצולים באוזניים. אבא הרגיש שהאדמה ממשיכה לרעוד תחת כפות רגליו. זה היה כמו התפרצות של רוחות שחטפו ממנו את בנו.

אשתו פֶּשֶה קידמה את פניו בבכי כשחזר הביתה, והוא אמר לה: ״אלוהים נתן ואלוהים לקח. בשבילי זה כאילו הוא מת...״

חודשים רבים עברו, ושום מכתב לא הגיע. אפילו לא צורת אות. אבא ידע שרוב הצעירים שנוסעים לארצות הרחוקות שוכחים את קרובי משפחתם, כפי שכבר נאמר: ״רחוק מהעין, רחוק מהלב״. לכן התייאש מהסיכוי לשמוע משהו מהבן. נו, אבל ביום בהיר אחד הגיע מכתב ארוך מאמריקה. אבא זיהה את כתב היד של בנו. גימפל כתב שהוא חצה את הגבול בשלום, עבר דרך ערים רבות בחוץ לארץ, ואחר כך שט באונייה במשך ארבעה שבועות. הוא לא רצה לאכול טרפות, והסתפק בתפוחי אדמה מבושלים בקליפתם וטבולים בציר של דגים מלוחים. הים עמוק מאוד, וגליו מתרוממים עד השמיים. הוא ראה דגים מעופפים, אבל לא נתקל בַּיצורים שהם חצי אדם, חצי דג, וגם לא שמע את שירתם.26 ניו־יורק היא עיר גדולה, ובתיה הגבוהים מגיעים עד העננים. רכבות טסות על הגגות. הגויים מדברים אנגלית, וכולם הולכים על הרגליים. לא הפוך, עם הראש באדמה, כפי שחושבים בפראמפול... הוא פגש בניו־יורק יהודים רבים שהגיעו מפולין, וכולם לובשים בגדים קצרים. גם הוא התחיל ללבוש בגדים מודרניים.27 מלאכת הסנדלרות שלמד משמשת אותו היטב. הוא ״אוֹל רַייט״: הכול אצלו בסדר, והוא מרוויח יפה.28 בקרוב ישלח מכתב ארוך יותר. הוא מנשק את אביו, את אמו, את אֶחיו, ודורש בשלום כל ידידיו ומכריו. הכול באהבה רבה.

במכתב הבא בישר גימפל שהוא התאהב בנערה וקנה לה טבעת משובצת יהלום. לנערה זו קוראים בֶּסי. היא הגיעה מרומניה, וכאן היא עובדת במפעל לייצור בגדים.29 אבא הרכיב את המשקפיים בעלי מסגרת הנחושת, וקרא שוב ושוב את הכתוב. היידיש של בנו הייתה לגביו חידוש מוזר. הפליא אותו איך זה שהבחור למד כל כך מהר לשרבב מילים באנגלית לתוך שפת אמו.

במכתב השלישי נמסר שהבן התחתן במזל, והקידושים נערכו על ידי ״רֶבֶרֶנְד״. בתוך המעטפה היה גם תצלום שלו ושל אשתו הטרייה. אבא לא האמין למראה עיניו: בנו היה לבוש כמו פריץ בחליפה מהודרת, ועל ראשו התנוססה מגבעת גבוהה, דומה לזו של כומר.30 הכלה נראתה כמו ׳פְּרִיצֶלֶה׳ מהודרת: בשמלה לבנה עם שובל ארוך, הינומה על הראש, וזר פרחים ביד. פֶּשֶה התייפחה כשהביטה בתמונה. האחים עמדו בפה פעור. שכנים נכנסו, מכרים הגיעו מכל קצות העיירה, וכולם נעצו בתמונה מבטים מלאי פליאה. זה היה כאילו גימפל התעופף בדרך פלא לארץ של זהב, ושם פגש גבירה צעירה או בת מלכה ונשא אותה לאישה, כמו שכתוב בספרי המעשיות שמוכרי ספרים נודדים מביאים לפעמים בתרמיל שלהם.

בקיצור, כדי לא להאריך בסיפור, גימפל משך אליו את גֶצל. גֶצל משך את טרַייטל. טרַייטל קרא לגוֹדְל, וגוֹדְל הזמין את פַייבל. אחר כך הביאו כל החמישה את שני האחים הצעירים, ליפֶּה וחנינא. פֶּשֶה חיכתה ימים ולילות לדוור. היא קבעה קופסה של ר׳ מאיר בעל הנס ליד נרתיק המזוזה, ושלשלה לתוכה מטבע בכל פעם שהגיע מכתב.

אבא עבד כעת לבד. הוא לא שכר שוליה זר, כי הוצאות המחיה שלו ושל פֶּשֶה היו מועטות. למען האמת, הוא כבר לא היה צריך לעבוד כדי להתפרנס. בניו התחילו לשלוח לו כסף זמן קצר אחרי שהגיעו לאמריקה. בכל זאת, הוא נהג להשכים קום כשבחוץ שררה אפלולית, ועדיין לא ניתן להבחין בין תכלת וכרתי ואפילו לא בין תכלת ולבן,31 וישב בסנדלרייה עד שעת ערב מאוחרת. פטיש הסנדלרים הקטן דפק, צרצר השמיע קולו מאחורי התנור, עכבר שרט בתוך החור שלו, הרעפים חרקו על הגג, וראשו של אבא המה מרוב מחשבות שזמזמו במוחו: הסנדלרונים הקטנים חיו דורות־על־דורות בפראמפול, וכעת פרחו הגוזלים האחרונים מן הקן... האם זהו עונש? האם זו גזרה ממרום? האם יש לכך משמעות? אבא ניקב את שולי הסוליה שבידו, ותקע מסמרי עץ. לבסוף טפח על מצחו ומלמל: ״האם לאלוהים יש פחות שֵֹכל מאשר לאבא הסנדלר? איזה טיפש אתה, אבא! הכול נכון! אלוהים, יתברך שמו, עושה הכול לטובה!...״

ד. החורבן בפראמפול

עברו כמעט ארבעים שנים. פֶּשֶה נפטרה מזמן. היא מתה במגפת הכולרה שפרצה בפראמפול בימים שהצבא האוסטרי עבר בעיר. בניו של אבא התעשרו באמריקה. בכל שבוע הגיעו מכתבים מהבנים, שחזרו וביקשו מאביהם שיבוא אליהם. אבא נשאר בפראמפול, בבקתה הישנה שעמדה על ראש הגבעה. הוא כבר רכש לעצמו חלקת קבר בבית העלמין: בין הקברים של הסנדלרונים הקטנים, וליד קברה של פֶּשֶה. אפילו מצבה כבר ניצבה במקום שאמור להיות קברו, ועליה נחרת שמו וסמל מקצועו.32 אכן, אבא היה גאה במקצועו. חסר היה רק ציון תאריך הפטירה. הוא הציב ספסל ליד הקבר, ובכל ערב ראש חודש או בימי תענית היה יושב שם, אומר את התחינות הכתובות בספרון ״מענה לשון״ ומעיין בתרגום ליידיש של ״מעבר יבוק״.33 הוא אהב לשבת כאן. השמיים הפרושים מעל בית העלמין היו גבוהים וצחים יותר משמי העיירה. דממה עמוקה עלתה מן המצבות הישנות המכוסות אזוב ירוק, מתוך אוהל הצדיק, שנר תמיד דלק בו למעלה ממאה שנים, ומעצי הלִבנה התמירים שענפיהם הלבנים התנועעו יחד עם העורבים השחורים, שנצמדו אליהם כמו פירות שחורים אפילו כשלא נשבה רוח. פֶּשֶה השביעה אותו לפני מותה ב״תקיעת כף״: ראשית, שהוא לא יישא אישה אחריה. שנית, שהוא יבוא אל קברה וימסור לה מה הילדים כותבים מאמריקה. הוא קיים את שתי הבטחותיו. לא נשא אישה, ונהג להשתטח על קבר אשתו המתה ולדבר איתה כמו שמדברים עם אדם חי.

״לגימפל נולד עוד נכד,״ בישר בשמחה אל תוך הקבר.

״מזל טוב! הבת הצעירה של גֶצל התארסה.״

הבקתה בראש הגבעה כבר הייתה כמעט חורבה. הקורות העליונות שקעו, והיה צריך להניח ערמות אבנים בפינות כדי לתמוך בתקרה. שני אשנבים נחסמו בלוחות עץ, כי לא היה אפשר להכין להם מסגרת יציבה. רצפת העץ נרקבה לגמרי, והאדמה שמתחתיה נחשפה. עץ האגס, שצמח בקרפף, התייבש לגמרי. השבילים היו מכוסים עשבים גבוהים. ברקנים דוקרניים, שבתשעה באב אנשים זורקים זה על זה את קוציהם, שגשגו כאן. בכל פינה צמחו שיחי תותי בר וענבי יער אדמדמים אסורים במאכל, כי הם רעילים. בצריפון הזנוח קיננו עטלפים, ואנשים אמרו שבלילות הם מתעופפים ונאחזים בשער הראש של נערות. לילית ייללה כאן בכל לילה.

שכנים הזהירו את אבא כמה וכמה פעמים מפני הסכנה הצפויה לו אם ימשיך לגור בחורבה הזו, כי היא עלולה להתמוטט ברוח הקלה ביותר. היו גם שטענו שהוא צריך להפסיק לעבוד, כי ילדיו מציפים אותו בזהב. אבל אבא התעקש. הוא המשיך לקום עם זהרורי השחר הראשונים ולהתיישב על שרפרף הסנדלרים שלו. כידוע, גברים אדומי־שיער לא מאפירים, אבל הזקן האדמדם של אבא הלבין, ואחר כך שב ונהיה צהבהב־אדמוני. הגבות העבותות שלו נראו כמו מברשות עבות, והסתירו את עיניו. מצחו הגבוה הצהיב כגוויל. אבל הוא לא שכח את אומנותו. הוא עוד ידע להכין נעל חזקה, בעלת עקב רחב. אבל נדרש יותר זמן עד שהשלים את מלאכתו. הוא רצע במרצע, שייף בעזרת פצירה, מתח את חוט הסנדלרים, תקע מסמרי־עץ בסוליות העבות ושר בקול צרוד את השיר העתיק של הסנדלרונים הקטנים:

אמא קנתה גדי

השוחט שחט את הגדי

אוי, געוואַלד, את הגדי!

אברהמ׳לה לקח את הכליות

ברלה לקח את העצמות

גימפלה לקח את הגרוגרת

דוד׳ל לקח את הצוואר,

והרשלה — את מה שנשאר...

כיוון שילדיו הקטנים לא ישבו על ברכיו ולא היה מי שיענה כנגדו, הוא חזר ושר בעצמו:

אוי, געוואַלד, את מה שנשאר!

אנשים ניסו לשכנע אותו שייקח משרתת יהודייה, אבל הוא לא הסכים להכניס אישה זרה לביתו. מפעם לפעם נכנסה אליו שכנה כדי לטאטא את הרצפה ולסלק את האשפה. אבל גם זה לא היה לו נוח, כי התרגל לחיות לבד. הוא למד לבשל משהו על החצובה הקטנה: גריסים, מרק. בימי שישי הוא אפילו הכין חמין.

יותר מהכול הוא אהב לשבת לבדו על שרפרף הסנדלרים, להכות בפטיש הקטן ולשקוע במחשבות, שבמשך השנים נהיו סבוכות ונפתלות יותר ויותר. הוא שוחח עם עצמו ביום ובלילה. מישהו במעמקי נפשו שאל וענה. מוחו הגה רעיונות נבונים, מילים שהבשילו וקיבלו טעם מיוחד, מלא חוכמה ותבונת זקֵנים. לפעמים היה נדמה לו שהסבים שלו יושבים בתוכו ומנהלים ויכוח ארוך על עניינים ששמעו בעולם הזה ובעולמות האחרים. כל ההרהורים סבבו סביב נושא אחד: מהם חיים ומהו מוות? מהו הזמן שלא מפסיק לרוץ, ואיזה מרחק מפריד בינו ובין אמריקה הרחוקה... הוא עצם את עפעפיו, הפטיש הקטן נשמט מבין אצבעותיו, אבל הוא המשיך לקלוט את שלוש הפעימות של הסנדלרים: חרישית, חזקה, תקיפה — כאילו ישות נעלמה ישבה לידו ותיקנה נעליים... לפעמים, כששכן נכנס אליו ושאל מדוע הוא לא נוסע לראות את ילדיו, הצביע אבא על ערמת הנעליים הבלות שהייתה מוטלת סביבו, ושאל: ״ומה יהיה עליהן? בכל זאת, מישהו צריך לתקן אותן!...״

השנים עברו, והוא לא ידע לאן זורם הזמן. בבית הכנסת של החייטים, שהוא התפלל בו, דיברו גברים צעירים על מלחמות, גזרות ופורענויות אחרות. היו שאמרו שיהודים מתחילים לחזור לארץ ישראל. כל מיני דרשנים ומשולחים הגיעו לפראמפול. גויים, שהוא הכין להם מגפיים במשך שנים רבות, נהיו לפתע שונאי ישראל ונעשו לקוחות של סנדלרים פולנים. הזקן שמע באחד הימים שעומדת לפרוץ עוד מלחמת עולם: היטלר, יימח שמו וזִכרו, גייס גדודי צבא שטניים34 ורוצה לכבוש את פולין. הוא גם שמע שהצורר הזה גירש את היהודים מגרמניה,35 כפי שגורשו יהודי ספרד. הזקן התרגש. אמנם, הוא לא האמין שיזכה להאריך ימים עד בוא המשיח, אבל פתאום עלו שאלות בדעתו: ״מי יודע? אולי זוהי מלחמת גוג ומגוג? אולי המשיח יבוא במהרה ותהיה תחיית המתים?״

הוא ראה בדמיונו איך הקברים נפתחים בבית העלמין, ומהם עולים ויוצאים הסנדלרונים הקטנים לדורותיהם: גימפל, גֶצל, טרַייטל, סבא שלו, אביו. הוא — אבא — מְכַנס את כולם בביתו הקטן ומכבד אותם בעוגת־ביצים וכוסית יי״ש. אשתו פֶּשֶה מתרעמת ומתלוננת על חוסר הסדר והלכלוך שמצטבר, והוא עונה לה: ״נו, עוד נטאטא... העיקר שמתראים!...״ והנה, בבת־אחת מתעופף לכאן ענן, וכל יהודי פראמפול ובתיהם, כולל הבית שלו, בית הכנסת, בית המדרש, המקווה נישאים עליו ומגיעים לארץ ישראל. כאן, בארץ הקודש, הוא מופתע לפגוש את בניו מאמריקה. הם נופלים לרגליו ומתחננים: ״אבא, סלח לנו!...״

פטיש הסנדלרים האיץ את דפיקותיו וקולן גבר כשאבא תיאר לעצמו את פרטי המפגש הזה. הוא ראה בעיני רוחו איך כל הסנדלרונים הקטנים לובשים בשבת מעילי משי ארוכים, חוגרים אבנטים רחבים, חובשים שטריימל מפרוות נמייה ועפים אל הר הבית בירושלים. שם הם מתפללים בבית המקדש, שותים מן היין המשומר לצדיקים ואוכלים לוויתן ושור הבר. ר׳ יוחנן הסנדלר יוצא לקראתם, אומר להם דברי תורה ודן איתם בענייני סנדלרות. במוצאי שבת חוזרת כל החבורה לפראמפול, שכעת היא חלק מארץ ישראל. כולם נכנסים לבית הקטן והישן, שבדרך נס נהיה מרווח, בדומה לעור הצבי שמתרחב כדי שיהיה ממנו די והותר לכתיבת ספר תורה. כולם — כל הסנדלרונים ששמם הוא אבא, גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, ליפֶּה, כולם עובדים ליד שולחן עבודה אחד. הם תופרים סנדלי זהב לבנות ישראל כשרות, ואנפילאות של רבנים לבחורים. משיח בעצמו בא אל הסנדלרונים הקטנים ומרשה להם ליטול את מידת כף רגלו, כדי שיוכלו להכין עבורו דרדסי משי...

בוקר אחד, כשאבא ישב שקוע בהרהוריו, נשמע רעש נורא: תרועת חצוצרות, הלמוּת תופים, קולות נפץ, המולה רבה. הזקן התחלחל ותהה: האם זהו שופרו של משיח? הוא השליך את המגף שאחז בידו ויצא החוצה בידיים רוטטות. אבל — אוי ואבוי! זו לא הייתה בשורת הגאולה מפי אליהו הנביא, אלא מטוסים נאציים שהטילו פצצות על העיר. חלל האוויר נמלא זעקות ויללות. פצצה נפלה ליד בית הכנסת בקול נפץ שזעזע את מוחו של אבא. פתאום נראה כדור אש מסנוור כמו ברק, ואור אדום נשפך על פראמפול, כאילו הגיהינום פער לפתע את פיו. ענן שחור אפף את חצר בית הכנסת, להקות ציפורים מבוהלות צווחו והתעופפו לכל עבר. היער בער, ותימרות עשן התאבכו מעל צמרות העצים. אבא עמד על ראש הגבעה וראה בוסתנים אפופים להבות. עצי התפוח המניבים נשרפו באחת. כמה אנשים שעמדו ליד אבא הטילו את עצמם על הקרקע. הם קראו לזקן לנהוג כמוהם, אבל הוא לא שמע את קולם, ורק ראה שהם מניעים את פיהם כאילמים. הוא היסס לרגע. אחר כך נכנס לביתו בברכיים כושלות, נטל שק קטן והכניס לתוכו טלית ותפילין, קפוטה, פטיש סנדלרים, מרצע, פתיל סנדלרים, צבת, קופסת מסמרי־עץ, וצרור שטרות כסף שהטמין במזרן הקש שלו. אחר כך נטל את מקלו, נשק למזוזה ויצא. נס שהוא מיהר לצאת, כי השרפה הגיעה עד ביתו תוך כמה דקות. הגג התרומם והתקער כמו כיפת־רקיע, והבוידעם נחשף על קרביו וכרעיו. הקירות התמוטטו. אבא ראה איך ספר ״נחלת צבי״, שהיה מונח על כוננית, נשרף, ואותיות של אש — דומות לאותיות ספר התורה שהיהודים קיבלו במעמד הר־סיני — עולות בלהבות.

ה. מֵעֵבר לים

חייו של אבא השתנו לגמרי. מאז אותו יום הם נהיו כמו סיפור שקרא ב״צאינה וראינה״, או כמו מָשל ששמע מפי דרשן בבית הכנסת. הוא עזב את בית אבותיו, את עיר הולדתו, ויצא לנדוד עם מקלו ותרמילו כמו יעקב אבינו. הלהבות שבערו בפראמפול ובכפרי הסביבה הזכירו לו את העשן שעלה מסדום ועמורה כמו מתוך כבשן. בלילות הוא ישן בבית העלמין יחד עם יהודים אחרים: שם אבן למראשותיו ודימה בנפשו שהוא ישֵן בבית אל, בדרכו מבאר שבע לחרן.

בראש השנה התפללו יהודי פראמפול ביער. כיוון שאבא היה היחיד שברשותו טלית וסידור, כיבדו אותו באמירת מוסף שמונה־עשרה. עץ אורן היה ״עמוּד״, והוא עמד לידו ושר בקול צרוד את ניגוני הימים הנוראים. קוקייה השמיעה את קולה, נַקר ניקר, ציפורים צייצו, שרקו, צווחו. קני קש שהתעופפו משדות השֶלף נתקעו בזקנו. מפעם לפעם בקעה תרועה שהדהדה ביער ונשמעה כאילו טמיר ונעלם תקע בשופר...

בלילות הקרים של עשרת ימי תשובה אמרו אנשי פראמפול פרקי ״סליחות״ שנשמרו בזיכרונם: ״אל מלך יושב״, ״זכר ברית״, ״אדם מה יזכה״, ועוד פיוטים שזכרו בעל־פה. בלילות צנפו סוסים שהושארו בכרי הדשא. צפרדעים קרקרו. מפעם לפעם נשמעו מרחוק קולות של יריות. להבות אש האדימו את העננים, גיצים התעופפו ונפלו כמו כוכבים נוצצים וכבים, והותירו אחריהם פסי אש. ברקים קרעו את השמיים. ילדים חלושים בכו עד שנשנקו ומתו בזרועות אמם. הטמינו אותו בקברים קטנים שנחפרו באמצע השדה. אישה הרה כרעה ללדת. אבא חש כאילו השנה היא שנת ת״ח, והוא — הוא אבי־אבות אבותיו, הראשון שהגיע לפראמפול אחרי שברח מההַיידַאמָקים של חמלניצקי,36 ושמו רשום בפנקס הקהל של העיר. אבא היה מוכן להקריב את חייו ולמות על קידוש השם. הוא חלם בהקיץ וראה כמרים וערמות זרדים למדורה. כשהרוח התחילה לנשוב בין ענפי העצים, היה נדמה לו שהוא שומע את זעקות היהודים שעולים על המוקד ואת קריאתם ״שמע ישראל!״ בכל פעם שהתנמנם, הרגיש כאילו הוא נמצא בבית הכנסת ואומר ״סליחות״.

הצעקה ״ויקרא בשם א־דו־ני!״37 העירה אותו תמיד משנתו החטופה.

לבסוף התברר שאבא הציל יהודים רבים בזכות כספו ובעזרת כלי אומנותו. בכספו שכרו עגלות ונסעו דרומה, לכיוון רומניה. לעתים קרובות נאלצו ללכת מרחק רב ברגל, ונעלי הצועדים נקרעו. אבא התיישב בצלו של עץ ותיקן לכולם את הנעליים.

אחרי נדודים ממושכים הם הגיעו לגבול רומניה. זה היה בלילה של ״שלוש־עשרה מידות״,38 ואלמנה יהודייה זקנה הכניסה את הזקן לביתה. למחרת, בבוקר של ערב יום הכיפורים, שלחו מברק אל בניו של אבא באמריקה, והודיעו להם היכן נמצא אביהם.

מובן מאליו שבניו של אבא הפכו עולמות כדי להציל את אביהם הזקן. ברגע שנודע להם היכן הוא נמצא, הם שלחו סכום כסף נכבד אל הקונסול האמריקאי בבוקרשט בצירוף בקשה שיעזור לאביהם. הקונסול שלח שליח מיוחד, שדאג להסיע את הזקן ברכבת לבוקרשט. הוא שהה שם שבוע ימים, ואז שלחו אותו לעיר־נמל באיטליה. שם סיפרו אותו, חיטאו את בגדיו והעלו אותו על ספינה. זו הייתה הספינה האחרונה שהפליגה משם לאמריקה.

הדרך הייתה ארוכה, והנסיעה קשה. אבא נגרר ברכבות במשך יום וחצי עד שהגיע לאיטליה. הוא עלה הרים וירד בקעות והרגיש כמי שנזרק בכף הקלע. נתנו לו לאכול, אבל הוא לא טעם דבר, כי חשש לאכול מאכלי טרפה. השק עם הטלית והתפילין וכלי הסנדלרות נעלם באיזשהו מקום. הוא שכח את סדר הזמנים, ולא ידע מתי יום חול ומתי שבת.

הוא היה, כנראה, היהודי היחיד בספינה. היה שם מתורגמן שדיבר גרמנית, אבל הזקן לא הבין את שפתו. הים סער ואבא הקיא בלי הפסק, אף שאכל רק צנימים ושתה מים קרים. הוא שכב כמעט כל הזמן. כשהצליח להירדם, התעורר מיד. צופר הספינה צפר בקול מאיים; ריח של זפת, שמן מכונות ופיח נישא באוויר החם; דלת התא שלו נטרקה ונפתחה שוב ושוב, כאילו שדונים שובבים השתעשעו בה. הכוסות המונחות על הכוננית ריקדו וצלצלו. הקירות התנועעו. הרצפה היטלטלה כמו נדנדה. בשעות היום אבא הציץ מבעד לזגוגית המלוכלכת של האשנב העגול שליד משכבו, וראה איך הספינה מתרוממת, כאילו היא מתכוונת לעוף אל החלל, והשמיים צונחים כאילו העולם חזר לתוהו ובוהו. אחרי דקה ראה שהספינה שוקעת לתהום והשמיים מתרוממים, כאילו התחדש מעשה־בראשית. הגלים החליפו צבעים: רגע הם צהובים כגופרית, ורגע — שחורים כסלעי גרניט. מפעם לפעם הם רצו קדימה, מחודדים ומשוננים כשלשלת הרים. צורתם הזכירה לאבא את הפסוק בתהלים, ״ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן״. כשהים נסוג, אבא נזכר בקריעת ים־סוף. השוואות עם תורה נביאים וכתובים מילאו את ראשו: לרגע נדמה לו שהוא יונה הנביא, שברח מאלוהים, וכעת הוא לא שוכב בבטן הספינה, אלא במעי הלוויתן, וכמו יונה הוא ביקש מאלוהים שיציל אותו ממצוקות תהומות הים. פעם אחרת היה נדמה לו שלא האוקיינוס נשקף מולו, אלא מדבר אין־סופי, מלא נחשים, עקרבים ושפיפונים, ככתוב בספרים.

בלילות הוא כמעט לא עצם את עיניו. ברכיו כשלו מרוב חולשה כשירד מהמשכב לעשות את צרכיו. בפרוזדור הצר והנפתל הוא איבד את דרכו, גנח בקול וקרא לעזרה, עד שאחד הספנים הוביל אותו אל התא שלו. בכל פעם היה בטוח שזה סופו, והוא לא יזכה להגיע לקבר ישראל, כי יזרקו את גופתו למעמקי הים. הוא התחיל לומר וידוי, להטיח באגרופו על החזה ולומר שוב ושוב אותן מילים: ״אוי וויי, אבי שבשמיים!... אוי, באו מים עד נפש!...״

כשם שלא ידע מתי יצא לדרך, כך לא קלט שהגיע לאמריקה. הספינה עגנה בנמל ניו־יורק, אבל הוא לא חש בכך. הוא ראה מבעד לאשנב התא בתים ומגדלים, אבל חשב שאלה הם גלי־ים. מישהו גבה־קומה, חובש כובע לבן, נכנס לתאו וקרא בקול רם. אבל אבא לא זז ממקומו. לבסוף, אחרי חקירות ובדיקות, עזרו לו להתלבש והובילו אותו החוצה. בניו, כלותיו ונכדיו חיכו לו על הרציף.

הכול הסתחרר מול עיניו. הוא ראה חבורה של פריצים, פריצות, שקצים, שקצות. כולם נפלו על צווארו, נשקו לו, חיבקו אותו. כולם צעקו בשפה מוזרה: כן יידיש, לא יידיש. הובילו אותו, כמעט נשאו אותו על כפיים, ולבסוף הושיבו אותו במכונית. אחריה נסעו מכוניות אחרות של בני המשפחה. המכונית טסה מהר, כחץ מקשת. היא עברה גשרים, נהרות, גגות, מנהרות. בניינים שהגיעו עד העננים עלו וירדו בדרך מוזרה. אנשים צעדו קדימה, אבל נראו כאילו הם רצים לאחור. ערים שלמות, שהזכירו לאבא את פיתום ורעמסס, זינקו מהאדמה. האוויר היה מלא רעמים וברקים, רעש, דפיקות, צפירות. הכול היה כמו חצי־חתונה, חצי־שֹרֵפה. לרגע היה נדמה לאבא שהארץ חוגגת איזשהו חג נוכרי...

בניו הצטופפו סביבו. הוא ראה אותם כאילו מבעד לערפל. הוא ראה שהם גוצים ואדומי־שיער, אבל לא זיהה אותם. הם צעקו לתוך אוזניו, כאילו התחרש:

״אני גימפל...״

״אני גֶצל...״

״אני פַייבל...״

הזקן עצם את עיניו ולא ענה. הקולות נבלעו אלו באלו. הכול התנועע מעליו ומתחתיו, נזרק לכאן ולכאן, התרוצץ במהירות הברק. לפתע עלה מנבכי נפשו הסיפור על יעקב אבינו שירד למצרים, ופרעה שלח אליו את מרכבותיו. זה היה כאילו הוא, אבא, חי את זה בגלגול קודם. זקָנו התחיל לרטוט. גניחה צרודה פרצה מפיו, פסוק נשכח נתקע בגרונו. הוא חיבק אחד מבניו והתייפח: ״אתה כאן? אתה עוד חי?״

הוא רצה לומר: ״אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך.״39

ו. מורשת אבות באמריקה

בניו של אבא לא גרו בניו־יורק, אלא בפרבר של עיירה קטנה בניו־ג׳רסי. שבעה בתים קטנים, מוקפים גינה, עמדו ליד אגם קטן. שבעת האחים נסעו מכאן יום־יום אל בית החרושת לנעליים שהיה שייך לגימפל, הבן הבכור. ביום שאביהם הגיע הם לא יצאו לעסקיהם, אלא ערכו לכבודו סעודה.

בֶּסי, אשתו של גימפל, הייתה בת של מלמד תינוקות, וזכרה את המנהגים שהיו נהוגים בבית הוריה. היא השגיחה שהכול ייערך כדת וכדין: קנו בשר כשר למהדרין וכלי אוכל חדשים. הכלות עטפו את הראש במטפחת, והבנים הניחו על ראשם את הכיפות שנהגו לחבוש כשהלכו בימים הנוראים להתפלל בבית הכנסת. הנכדים והנינים לא ידעו לדבר יידיש, אבל לכבוד אבא הם למדו במיוחד כמה מילים. כולם ידעו על פראמפול, על הסנדלרונים הקטנים, ועל ראש המשפחה — אבא הראשון. אפילו השכנים הגויים ועוד רבים אחרים שמעו על כך, כי גימפל התגאה במורשת שלו וכתב על הייחוס המקצועי של משפחתו בפרסומות לבית החרושת שלו, שהופיעו בעיתונים באנגלית.

וכך נכתב בפרסומת שהודפסה בעיתונים: ״התחלנו לייצר נעליים לפני שנים רבות, לא אתמול. יש לנו ניסיון רב בייצור נעליים: ראשיתו לפני שלוש מאות שנים בעיר ברוד שבפולין. אבא הראשון, אבי־אבות אבותינו, למד את רזי המקצוע אצל אומן ידוע בעיר ברוד. משפחתנו חיה בפראמפול במשך חמישה עשר דורות וייצרה נעליים משובחות לכל יהודי העיר ולאיכרי הסביבה. קהילת פראמפול העניקה לאבי המשפחה את התואר ׳רַבַּיי׳ (כלומר, ׳מורנו׳) בזכות מעשי החסד הרבים שעשה, הידע המקצועי שלו ויחסו ההוגן ללקוחותיו. זוהי המורשת שקיבלנו ממנו, ואנחנו ממשיכים לנהוג לפיה עד היום.״ בעיתון היומי של העיירה אליזבטה נמסר שהיום מגיע אורח חשוב אל שבעת האחים שמנהלים את בית החרושת המפורסם לייצור נעליים: אביהם הזקן הגיע מפולין. גימפל קיבל מברקי ברכה רבים ממנהלי מפעלים, בעלי בתי־מסחר, נכבדי העיר, מחותנים.

הסעודה הוגשה ביד רחבה: בחדר האורחים בבית גימפל ניצבו שלושה שולחנות: אחד עבור האב, בניו וכלותיו. השני — עבור הנכדים, והשלישי — עבור הנינים הקטנים. נרות צבעוניים — אדומים, כחולים, ירוקים, צהובים — דלקו על השולחנות הערוכים, אף שהסעודה נערכה בצהרי היום. להבות הנרות השתקפו בכלי הכסף המבהיקים, בצלחות החרסינה, בכוסות ובגביעי הבדולח. הפאר החגיגי הזכיר את ליל הסדר. זרי פרחים קישטו את שולחנות האוכל ואת שולחנות הנוי הקטנים הפזורים בחדר הגדול. הכלות רצו שהחותן ילבש בגדים חדשים, אבל גימפל התעקש שאביו יישאר בקפוטה הישנה שלו, לפחות ביום הראשון לבואו. הוא הזמין צלמים שיצלמו את האירוע החגיגי, והתצלומים היו אמורים להתפרסם בעיתונים המקומיים. גימפל אפילו הזמין רַבַּיי וחזן, שישיר פרקי חזנות אחרי הסעודה להנאת האורח החשוב. אבא ישב בראש השולחן על כורסה מרופדת. גימפל וגֶצל הביאו קערה ונַטלה מלאה מים כדי לצקת על כפות ידיו לקראת אמירת ״שאו ידיכם״.40

המאכלים הוגשו על מגשי־כסף. העמידו מול הזקן כל מיני מיצי פירות, סלטים, סוגים שונים של ליקר, קוניאק, דבש, ביצי דגים. המאכלים הוגשו בידי משרתות שחורות־פנים.41 בראשו של אבא התפתלו פרעה, יוסף, פוטיפר, גושן, שר־המשקים, שר־האופים, וידיו רטטו. הוא לא הצליח לאכול בעצמו, וגימפל בנו האכיל אותו.

בניו פנו אליו, וככל שדיברו וסימנו מי הם, הזקן לא הצליח להבחין ביניהם ולדעת מי הוא מי. הוא התחלחל בכל פעם שהטלפון צלצל, כי נזכר בזמזום המטוסים הנאציים שטסו מעל פראמפול. לרגע היה נדמה לו שהבית מסתחרר סביבו, השולחנות לא עומדים על רצפה, אלא על התקרה, וכל האנשים הולכים כשראשם למטה ורגליהם למעלה. פניו נראו צהובים כפני מת לאור של נורות החשמל והנרות הצבעוניים. הוא נרדם אחרי המרק, כשהמשרתות השחורות התחילו להגיש את העופות הצלויים והתבשילים האחרים. בניו מיהרו לשאת אותו לחדר השינה והשכיבו אותו על מיטה. אחר כך הזעיקו רופא.

שבועות רבים שכב אבא שקוע בשינה עמוקה. הוא ישן ימים שלמים, כמו חולה קדחת. כשהתעורר מפעם לפעם, לא היה לו כוח להתפלל. אחות במדים צחורים שמרה עליו ביום ובלילה.

לאחר זמן־מה חזרו אליו כוחותיו, ואפילו יצא מפתח הבית. אבל הוא היה מבולבל וחסר מנוח: פתח דלת של חדר־ארונות במקום לפתוח דלת של חדר; כשנכנס לחדר האמבטיה, לא ידע איך לצאת משם. צלצול פעמון דלת הכניסה הבהיל אותו; הוא פחד מקולות הרדיו, מהרעש של המכוניות שנסעו בחוץ. גימפל הסיע אותו לבית תפילה,42 שהיה במרחק עשרה מייל מהבית, אבל גם שם הזקן נותר מבולבל ונסער: לא הייתה כאן חצר של בית כנסת, לא היה כאן כיור לנטילת ידיים, שום תנור להתחמם לידו. הנרות במנורת ששת הקנים היו נורות חשמל. השַמש היה מגולח, החזן לא התפלל, אלא געה בקול. המתפללים עטו טליתות קטנות שנראו כמו צעיפים. אבא חשש שהובילו אותו אל בית תיפלה43 ורוצים להדיח אותו, חלילה, לעבודה זרה...

החורף עבר, ומצבו של אבא לא הוטב. הכלות התחילו למלמל ולומר בלחש שאולי עדיף יהיה לשלוח את הזקן למושב זקנים, או לאכסניה של תשושי־נפש. אבל בדיוק אז קרה משהו: באחד הימים אבא פתח שידה, וראה בתוכה שק שנראה לו מוּכר: משהו מהבית הישן. הוא הציץ לתוכו ומצא את כלי מלאכתו מפראמפול: קופסת מסמרי־עץ, אימום, פטיש סנדלרים, סכין, צבת, פצירה, מרצע. אפילו נעל מרופטת התגלגלה שם. אבא התחלחל. הוא לא האמין למראה עיניו. אחרי היסוס ממושך הוא התיישב על שרפרף, ואצבעותיו המעוקמות, שנגמלו ממלאכה, אחזו בכלים הישנים והתחילו להתעסק בנעל הבלויה.

בסי נכנסה וראתה איך הזקן מתעסק בכלי הסנדלרות, ופרצה בצחוק: ״מה חָמי עושה? הרי אתה תפצע את הידיים, חלילה!״

ביום ההוא אבא לא נמנם על משכבו. הוא ישב ועבד עד הערב. הוא אפילו אכל בתיאבון את נתח העוף שהגישו לו וחייך אל הנינים הקטנים, שבאו לראות מה סבא־רבא שלהם עושה.

למחרת סיפר גימפל לאֶחיו איך אביהם נתפס בלהיטות לכלי העבודה הישנים שהוא — גימפל — הביא מפראמפול, והם צחקו. אבל מהר מאוד התברר שמלאכת הסנדלרות היא התרופה הטובה ביותר לזקן. הוא עסק בה ימים רצופים, ולא התעייף לרגע. הוא חיפש נעליים בלות שהתגלגלו בשידה וניסה לתקן אותן. הוא התחיל לבקש מילדיו שיביאו לו עורות ועוד אביזרים וכלי עבודה. הם מילאו את בקשתו, והוא תיקן את כל הנעליים שהיו בבית: נעלי גברים, נעלי נשים, נעלי ילדים.

אחרי פסח התכנסו כל הבנים וסיכמו ביניהם לבנות ביתן קטן בחצר, להציב בתוכו שולחן סנדלרים ושרפרף סנדלרים. הם גם הביאו סוגים שונים של עורות, אימומים, דיו, דבק סנדלרים, מי־השריה, מברשות ועוד. בקיצור, כל מה שנחוץ למלאכת הסנדלרות. בניו של אבא השתדלו מאוד. מה הם לא היו מוכנים לעשות למען אביהם?

הזקן קם לתחייה. הכלות נשבעו שהוא נהיה צעיר בחמש־עשרה שנים. כמנהגו בפראמפול, הוא השכים קום עם זריחת השמש, התפלל ופנה למלאכתו. הוא הכין לעצמו פתיל מדידה עם קשרים. זוג הנעליים הראשון שהתקין לכלתו בסי עורר התפעלות. בסי, שלא יכלה ללכת הרבה כי רגליה נחלשו, טענה שמעולם לא היו לה נעליים נוחות כמו אלה שחמיה התקין עבורה. הכלות האחרות התקנאו בה, ואף הן ביקשו מאבא שיכין להן נעליים לפי מידה. אחריהן באו הנכדים וביקשו נעליים. לשכנים הגויים, ששמעו על אבי המשפחה של היהודים העשירים שהגיע מעבר לים, נודע שהוא התחיל לתפור נעליים מרוב אהבה למקצועו, והוא עושה זאת לפי הנוהג הישן. זה מצא חן בעיניהם, וכמה מהם באו אליו והזמינו אצלו נעליים לפי מידה. הזקן דיבר איתם בתערובת של יידיש ושפת סימנים, וגם זה מצא חן בעיניהם. הנכדים והנינים עמדו שעות ארוכות בפתח הביתן הקטן והביטו בסבא־רבא שלהם שדופק מסמרי־עץ בסוליות הנעליים שהוא מתקין. מלאכתו נשאה רווחים, והוא קנה להם בכספו צעצועים וממתקים. הוא אפילו חידד מוט דק כדי להכין ׳אצבע׳,44 והתחיל ללמד אותם את אותיות הא׳-ב׳ הכתובות בסידור התפילות, ״מודה אני״ ועוד ברכות.

באחד מימי ראשון נכנס גימפל אל הביתן של אביו, הפשיל שרוולים והתחיל לעזור לו במעין שעשוע. מאוחר יותר באו האחים האחרים לבקר, וגם להם התחשק להראות מה הם יודעים לעשות. עברו שמונה ימים, ובביתן של אבא עמדו שמונה שרפרפי סנדלרים. אחרי הארוחה ישבו בניו של אבא סביב שולחן העבודה. הם הניחו על ברכיהם סינרי שק, כפי שהיה נהוג פעם בפראמפול, חתכו עורות להנאתם, קדחו חורים, נעצו מסמרי־עץ, ליטשו עקבים. הנשים עמדו בחוץ וצחקו. כולם רוו נחת. הילדים הקטנים נדחקו, הביטו בפליאה ולא הסכימו לעזוב את מקומם. אור השמש חדר פנימה מבעד לאשנבים הקטנים, וגרגירי אבק ריצדו על קרני האור הזוהרות. שמיים כחולים של אחרי פסח נפרשו על כרי הדשא ושפת האגם, ועליהם ריחפו צורות שונות של עננים: ענני מפרש, ענני כבשים, מטאטאים, פילים, צבאים. ציפורים צייצו, זבובים זמזמו, פרפרים רפרפו בכנפיהם.

אבא מתח את הגבות הסמיכות ועיניו הטרוטות הביטו סביבו. לידו ישבו יורשיו, הסנדלרונים הקטנים: גימפל, גֶצל, טרַייטל, גוֹדְל, פַייבל, ליפֶּה וחנינא. שער ראשם כבר האפיר, אבל נותרו בו פסים אדמוניים־צהבהבים. לא, הם לא נהיו עובדי אלילים במצרים האמריקאית. הם לא שכחו את מוצאם ולא נבלעו ב״עֵרֶב־רַב.״45

הזקֵן כחכח ונהם. פתאום התחיל לשיר בקולו הצרוד את השיר הישן ששרו בפראמפול:

היֹה הייתה אמא׳לה

היו לה עשרה בנים.

אוי, געוואַלד, עשרה בנים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – 46

לבן השישי קראו וולוולה,

לשביעי קראו זיינוולה

לשמיני קראו חנא׳לה

לתשיעי קראו טביה׳לה

לעשירי קראו יִידֶ׳לֶה —

ובניו של אבא ענו אחריו, כולם יחד, בקול אחד:

אוי, געוואַלד, יִידֶ׳לֶה!...

6 עיירות אלה נמצאות בסביבות לובלין. אזור זה משמש ׳במה׳ למרבית סיפורי בשביס־זינגר.

7 הקהילה היהודית בפראמפול נהרסה בגזרות ת״ח ות״ט (״השחיטה הגדולה״, 1648), והשתקמה בתחילת המאה השמונה־עשרה.

8 ברוד (ברודי) היא עיר באוקראינה, מחוז לבוב.

9 לא, אין כאן טעות. בעיירה היהודית היו בדרך כלל סנדלרים מעטים וחייטים רבים. ליפֶּה זכה למעמד נכבד בעיירה, ואין פלא שהוא — הסנדלר — כיהן כגבאי בבית הכנסת של החייטים. הלוואי עלינו קואליציה כזו...

10 במקור ״עברי־טייטש״.

11 שני ספרי מוסר שהיו נפוצים בקרב יהודי מזרח אירופה. ״מנורת המאור״ התבסס על מאמרי מוסר מתוך הגמרא והספרות המדרשית, ו״נחלת צבי״ — על מדרשים קבליים.

12 ״צאינה וראינה״ קרוי במקור ״טייַטש־חומש״. הספר חובר על ידי ר׳ יעקב ב״ר יצחק מיאנוב, ונדפס לראשונה בפראג (1620). במהלך הדורות הוא זכה לתפוצה רחבה בקרב שכבות העם, בעיקר בין נשים. כידוע, נשים לא למדו עברית ולכן נהנו לקרוא את התרגום ליידיש של פרשות השבוע וההפטרות ואת המדרשים ואגדות המוסר שנלוו אליהן. ״ספר הישר״ שמוזכר בהמשך הוא חיבור קדום, הכולל מעשיות המבוססות על סיפורי החומש וכמה פרשיות מספר יהושע וספר שופטים.

13 זה הזמן לציין שרשימת השמות במשפחת הסנדלרונים הקטנים מתחילה ומסתיימת בשם עברי (אבא – – – – חנינא). ארגון זה מתאים לרוח הסיפור.

14 המילים ״ותן טל ומטר לברכה״ (ברכת השנה בתפילת שמונה־עשרה) כתובות בסידור באותיות קטנטנות. אם הסידור קטן, סימן שפראמפול היא עיירה קטנה שבקטנות.

15 למי שלא מכיר ולא יודע: שוט שנועד להצליף בילדים סוררים, לפי העיקרון הקדום של ״חוסך שבטו, שונא בנו״.

16 בימים ההם, בעצם עד שנות ילדותי, לא היה אפשר לקנות בשר שהומלח ונשטף כדי להכשיר אותו כדין, וכל עקרת בית המליחה את הבשר שקנתה באטליז על לוח מיוחד, שנקרא ״לוח המלחה״.

17 ספרי קודש קרועים, או דפים שנתלשו מספרי קודש, ששם ההוויה רשום בהם. לכן אסור היה להשליכם או לבערם, ושמרו אותם ב״גניזה״ כדי להביאם בבוא העת לקבר ישראל.

18 נהר די־נור (נהר האש) מוזכר לראשונה בספר דניאל (פרק ז, פסוק י). לפי תורת הקבלה זהו נהר אש שיוצא מתחת כס הכבוד האלוהי. אש זו מטהרת את נשמות הצדיקים, כדי שלא יישאר בהן כל סייג לפני כניסתן לגן העדן, ומענישה את הרשעים. משמעות זו חדרה אל החסידות, שרעיונותיה נפוצו בשכבות עממיות רבות.

19 השינוי הקל בתרגום המוצע כאן נועד לשמר את החריזה בפתגם הידוע: ״דער מענטש טראַכט (האדם חושב) און גאָט לאַכט״ (ואלוהים צוחק).

20 במקור ״רופא״: כך קראו לחובש או למרפא עממי. כשהתכוונו לרופא בוגר אוניברסיטה, אמרו ״דאָקטאָר״ (דוקטור).

21 בית מחסה לחסרי בית ולחולים עניים.

22 יעקב רייפמן (1894-1818) היה ״משכיל״ שומר מצוות. הוא נרדף בחוגי החסידים בגלל דעותיו הנאורות ופעילותו בנושאי חינוך ותרבות. בחוגי המשכילים הוא נחשב ״סופר״ בזכות הספרים שכתב. לעומת זאת, החסידים כינו אותו ״כופר״. סביר להניח שהמחבר התייחס אליו כאל סופר, אבל הדברים שנמסרים כאן מובאים מעמדת התצפית של הגיבור.

23 זיפי חזיר שימשו לעשיית מברשות ומטאטאים, והסחר בהם לא היה מכובד. גם מקום המגורים של המכר הזה (״אויפן זאַמד״ — בבית שנבנה על החולות הסמוכים לגדת הנהר) נחשב לפרבר שתושביו היו נמושות וטיפוסים מפוקפקים.

24 העיירה רייביץ סמוכה לצומת מרכזי של מסילת ברזל במחוז לובלין, ולכן יש בה תחנת רכבת.

25 במקור ״יידישקייט״.״ למילה זו יש משמעויות רבות: לאומיות, דתיות, היסטוריות, מוסריות, תרבותיות ועוד. בקיצור, תהיה בן־אדם...

26 אכן, האגדה יודעת להתגלגל במחילות המקום והזמן. אולי כך הגיעו הסירנות מה״אודיסיאה״ של הומרוס אל סיפורי העם בעיירה היהודית?

27 במקור ״דאַטש״ (לפי הנוהג המודרני במערב אירופה/גרמניה [דייטש]): מעיל קצר, שונה מה״קפוטה״ הארוכה של החרדים.

28 משפט זה ממחיש את השינוי המהיר ביידיש של המהגרים הצעירים לאמריקה: צירוף של תעתיק מאנגלית (all right) ומטבע לשון עממי (״ער מאַכט אַ לעבן״, שמשמעותו: מרוויח יפה (תרגום מילולי: הוא עושה חיים, אינו ראוי).

29 מעניין לציין שפרטים אלה עתידים לחזור בייצוג דמות אשתו של סם מצגר ב״מכתב קטן לאמא״, שנכתב שנים רבות אחרי ״הסנדלרונים הקטנים״.

30 במקור ״גלח״.

31 רמז לדיון שנערך בגמרא בשאלה מתי קוראים ״שמע״ בתפילת שחרית. לפי גישה אחת — כשאפשר להבחין בין תכלת ולבן. לפי גישה אחרת — בין תכלת וכרתי (צבע ירקרק, שקשה להבחין בינו ובין תכלת).

32 במקור ״טיטל״ (כותרת), בהתאם לנוהג לציין על המצבה את עיסוקו של הנפטר. כאן המקום להזכיר שהמחבר העריך מאוד את מקצוע הסנדלרות, ואפילו ייחס לאביו שאיפה להיות סנדלר, כמו ר׳ יוחנן הסנדלר (בסיפור ״אבא נהיה אנרכיסט״, בקובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים ״בית הדין של אבא״. הספר יצא לאור בתרגומי [ב. ר.], ספרית פועלים, 2011).

33 הספרון ״מענה לשון״ כולל תחינות ותפילות שחסידים (בעיקר חסידי חב״ד) נוהגים לומר ליד קבר של צדיק (״אוהל״) וליד קברי אבות. הספר ״מעבר יבוק״ חובר בידי אהרון ברכיה מודינא במאה השבע־עשרה, והוא כולל תפילות הקשורות למותו של אדם וקבורתו. ספר זה תורגם ליידיש, והיה נפוץ בחוגים רחבים.

34 במקור ״די סטראַ־אַחראַניקעס״: אנשי הסטרא אחרא (השטן).

35 בעצם, באותה עת גורשו רק יהודים יוצאי מזרח אירופה שהיגרו לגרמניה במאה התשע־עשרה (אוסטיודן — יהודים ׳מזרחיים׳). יהודים אלה נבדלו מהיהודים שחיו בגרמניה שנים רבות לפני כן והתערו בה. הגירוש וההשמדה של היהודים ה״וָתיקים״ היה בשלב מאוחר יותר. אבל אבא, היהודי הזקן מפולין, מתייחס לכל ציבור יהודי כאל ״כל היהודים״.

36 הטראומה הקולקטיבית של ״השחיטה הגדולה״ (הפוגרומים של ת״ח ות״ט, בהנהגת בוגדן חמלניצקי) השפיעה מאוד על בשביס־זינגר, וממנה צמחו שתי יצירות מופת שלו: הנובלה ״השטן בגוריי״ והרומן ״העבד״.

37 כך במקור.

38 שלוש־עשרה מידות הרחמים של האל (שמות, פרק לד, פסוקים ו-ז) שמזכירים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

39 המחצית הראשונה של דברי ישראל לבנו יוסף (בראשית, פרק מו, פסוק ל) מצוטטת במקור בעברית, והמילים האחרונות של הפסוק (״כי עודך חי״) נמסרו ביידיש במשפט שהאב אמר קודם בקול.

40 אלה הן המילים הראשונות של הפסוק ״שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳״ (תהלים קלד, פסוק ב), שאומרים לפני שמברכים על נטילת ידיים עם השכמה ולפני הארוחה.

41 מה לעשות? המחבר לא הקפיד על תקינות פוליטית, וכתב: ״נקבות מיט שוואַרצע פנימער״ (נקבות שֶפְּניהן שחורים).

42 במקור ״מקום קדוש״.

43 כך במקור. כך כינו את הכנסיות הנוצריות (היפוך סדר האותיות של ״בית תפילה״).

44 במקור ״טייטל״. הכוונה ל״יד״ או ״אצבע״: מחוון (מוט דק, באורך שנים־עשר ס״מ בערך), שנעזרים בו כדי להורות על מילים ואותיות בעת הקריאה בספר תורה. כך נמנעים מנגיעה ישירה בגוויל הכתוב, ולא פוגעים בקדושתו.

45 בספר שמות, פרק יב, פסוק לח נאמר: ״וגם עֵרֶב־רב עלה אִתם״. הכוונה לקבוצת אנשים בני עמים שונים שהתלוו אל בני ישראל ביציאת מצרים. לפי הגמרא וכתובים מדרשיים וקבליים, ה״עֵרֶב־רב״ היה הגורם שהחטיא את העם בפרשת חטא העגל. בקיצור, הזקן שמח שבניו לא התבוללו.

46 למי ששכח: חמישה שמות הוזכרו בתחילת הסיפור, ושורה ריקה זו היא רמז שהמחבר שולח אל קוראיו כדי להזכיר להם שזהו המשך של השיר מהבית הישן. במילים אחרות, השיר מסמן את המשך המורשת המשפחתית, למרות השינויים שחלו באורח החיים של מניין הבנים.