מלאך 3: מאחורי הסורגים

לפני שהתחלתם את קורס האימון הבסיסי, כנראה שמעתם סיפורים מסוכני מלאך מוסמכים על טבעו של הקורס בן מאה הימים. אף שכל הקורסים נועדו להנחיל אותן יכולות בסיסיות של כושר גופני וכושר עמידה מנטלי, יש להניח שהקורס שלכם יהיה שונה מאלה של קודמיכם. זאת, כדי לשמור על יסוד ההפתעה.

(מתוך מדריך מלאך לקורס האימון הבסיסי) הכול נראה אותו דבר בכל כיוון. השמש המסנוורת בהקה על שדה השלג. למרות משקפי הסקי הכהים, שתי בנות העשר לא יכלו לראות יותר מעשרים מטר קדימה. “איפה נקודת הביקורת“? צעקה לורן אדמס, שעצרה כדי להביט במכשיר הניווט שחברתה הטובה ביותר ענדה על ידה. “רק עוד שני קילומטרים וחצי“, צעקה בתאני פרקר. “אם השטח יישאר מישורי, נגיע למחסה בתוך ארבעים דקות“. הילדות היו צריכות לצעוק כדי לגבור על הרוח הגועשת ועל שלוש שכבות של בגדים שהגנו על האוזניים שלהן. “השמש עוד מעט שוקעת“, צעקה לורן. “כדאי שנתחיל למהר“. הן יצאו לדרך עם זריחה, גוררות מזחלות קלות שאותן יוכלו לתלות על הכתף ולסחוב כאילו היו תרמילים במקרה שיגיעו לשטחים קשים למעבר. החדשות הטובות היו שלשתי הטירוניות של מלאך היה יום שלם כדי לצלוח חמישה־עשר קילומטר על פני מישורי השלג של אלסקה עד לנקודת הביקורת הבאה שלהן. החדשות הרעות היו שבעונה הזו, בחודש אפריל, השמש זרחה רק במשך ארבע שעות, וההליכה בתוך חצי מטר של שלג העמיסה במידה שלא תיאמן על הירכיים והקרסוליים. כל צעד הכאיב להן מאוד.

לורן שמעה רעש עולה מרחוק. “עוד אחד גדול“, היא צעקה. שתי הילדות התכופפו, קירבו אליהן את המזחלות וחיבקו זו את מותניה של זו. בדיוק כמו שאפשר לשמוע גלים מתקרבים לחוף, במישורי השלג באלסקה אפשר לשמוע סופות רוח חזקות צוברות תאוצה. שתיהן היו לבושות לתנאי קור קיצוניים. מעל הביגוד התחתון הרגיל שלה לבשה לורן אפודה תרמית עם שרוולים ארוכים ומכנסיים מחממים ארוכים. השכבה הבאה היתה חליפת אוברול שנתפרה מפליס שכיסה את כל גופה, למעט חרכים לעיניים. שכבת הפליס השנייה נועדה ללכוד את חום הגוף. היא נראתה כמו תחפושת עצומה של ארנב, למעט הזנב המכשכש והאוזניים הזקורות. על כל זה נוספו עוד זוג כפפות, כובע גרב, משקפי סקי וכפפות חיצוניות דוחות מים, שהגיעו עד למרפקים והסתיימו בגומי צמוד. ולבסוף, חליפת סקי עבה ומרופדת ומגפי שלג עם דוקרנים בסוליות. מתחת לשכבות הבגדים היה להן נוח כל עוד היו בתנועה, אף שהטמפרטורה בחוץ היתה מינוס שמונה־עשרה מעלות. ואולם, בכל פעם שהיכו בהן משבי הרוח העזים צנחה הטמפרטורה בחמש־ עשרה מעלות נוספות. הרוח דחקה את שכבת הבידוד של האוויר החם, ריכזה אותו במקומות בלתי נחוצים בעליל והותירה רק כמה סנטימטרים של בד סינטטי בין עורן לבין הקור האכזרי שבחוץ. כל פרץ רוח היכה בגופן ושלח כאב צורב בכל אזור חשוף. בכל פעם שתקפה הרוח, לורן ובתאני הפכו את המזחלות שלהן למגינים. דוקרן אוויר קר חדר מבעד לשוליים ההדוקים של משקפי הסקי של לורן. היא תחבה את פניה לתוך החליפה של בתאני ועצמה עיניים כששלג וקרח הכו בכובעה ברעש מחריש אוזניים. כשהרוח והשלג נרגעו, לורן הברישה בידיה פתיתי שלג מעל החליפה שלה וקמה מתנודדת על רגליה.

“הכול בסדר“? צעקה בתאני. לורן זקרה אגודלים. “תשעים ותשעה ימים מאחורינו, נשאר עוד יום אחד“, היא צעקה.

הבית של לורן ובתאני הלילה היה מכולה עשויה מתכת כתומה, שנראתה למרחוק. היא היתה מסוג המכולות שבדרך כלל רואים על הכביש המהיר, על גב משאית גדולה. על הגג ניצבו אנטנת רדיו ומוט דגל הרוס. הילדות הגיעו לפני החושך. פניה הרחוקות של השמש כבר נשקו אל האופק והאור ששלחה דרך ערפל השלג אפף את הנוף כולו בגוון צהבהב מאובק. הבנות היו מותשות מכדי להעריך את היופי סביבן, הן רק רצו להתחמם. נדרשו להן כמה דקות כדי להעיף את כל השלג שהצטבר סמוך לדלתות המתכת, שהיוו למעשה קיר אחד של המכולה. ברגע שהצליחו לפתוח אותן, לורן גררה פנימה את שתי המזחלות ואילו בתאני גיששה לאורך מדף עץ עד שמצאה עששית גז. לורן סגרה את דלתות המתכת בבום גדול שהיה מחריש אוזניים אילולא היו האוזניים של הבנות מכוסות בבגדי החורף העבים. “היום יש לנו פחות גז“, צעקה לורן כשהמנורה נדלקה בלהבה כחולה לא יציבה. היא הורידה את משקפת הסקי ואת זוג הכפפות החיצוני, והביטה במכל הגז הבודד. הידיים שלה קפאו מקור, אבל היא לא היתה יכולה לעשות כלום עם שלושה זוגות של כפפות עליהן. בלילה הראשון בשבוע ההישרדות שלהן בערבות השלג של אלסקה מצאו הבנות במחסה שני מכלי גז גדולים. הן חיממו את החדר עד שרתח, בישלו בשפע וחיממו מים לרחצה. הכיף נגמר כשהגז נגמר באמצע הלילה והטמפרטורה בפנים צנחה במהירות אל מתחת לאפס. אחרי הלקח הקשה הזה, הבנות קצבו בקפדנות את אספקת האנרגיה שלהן. בתאני הצמידה צינור ממכל הגז אל תנור קטן והדליקה רק סליל אחד מבין השלושה. הוא יעלה את הטמפרטורה במכולה שלהן לאט אל מעל לאפס. עד אז, הבנות ימשיכו ללבוש כמה שיותר שכבות ביגוד ככל שרק יוכלו. את הדקות הבאות העבירו השתיים בבדיקת כל המצרכים שנותרו להן. היו להן די והותר מזונות עתירי אנרגיה כמו בשר משומר, חטיפי גרנולה, אטריות להכנה מהירה, חטיפי שוקולד ואבקת גלוקוז. הן גם מצאו את תדריכי המשימה שלהן, תחתונים נקיים, ריפודי מגפיים חדשים ומזרני רצפה דקים. יחד עם הסירים, הסכו“ם ושקי השינה שהיו ארוזים במזחלות שלהן, תשע־עשרה השעות שנותרו עד שהשמש תשוב אמורות היו לעבור עליהן בנוחות יחסית. אחרי שהבנות וידאו שיש להן די אספקה בסיסית, לורן תהתה מה מסתתר מתחת לבד הברזנט בחלק האחורי של המכולה.

“זה בטח קשור למשימה שלנו מחר“, אמרה בתאני. הן התקרבו ומשכו את הברזנט מעל קופסת קרטון ענקית. אורכה היה יותר משני מטרים והיא הגיעה כמעט עד לכתפיים של לורן. הן גירדו את שכבת הקרח מעל הקופסה וחשפו לוגו של ימאהה ושרטוט של אופנוע שלג. “מגניב“, אמרה בתאני. “לא נראה לי שהרגליים שלי היו מסוגלות לעבור עוד יום של הליכה בשלג“.

“נהגת פעם על אחד כזה“? שאלה לורן. “לא“, אמרה בתאני ונדה בראשה בהתלהבות. “אבל זה בטח לא שונה מאוד מהטרקטורונים שנסענו עליהם בקיץ שעבר באכסניה... בואי נפתח את תדריכי המשימות שלנו ונראה מה אנחנו צריכות לעשות מחר“.

“כדאי שקודם נמדוד חום ונפעיל את תחנת השידור שלנו“, אמרה לורן. מכשיר רדיו כבר היה מחובר לאנטנה שעל הגג. הסוללה שלו היתה קרה וחלפו כמה שניות עד שתצוגת התדר הכתומה נדלקה בחזית. בזמן שחיכו, הבנות מדדו בזו אחר זו את חום הגוף שלהן בעזרת רצועת פלסטיק קטנה שתחבו מתחת לבית השחי. המחוון הציג טמפרטורה שבין שלושים וחמש לשלושים ושש מעלות אצל שתיהן. פירוש הדבר היה שחום הגוף של הבנות נמוך מעט מן הנורמלי, כצפוי אצל שתי ילדות שהעבירו כמה שעות בקור קיצוני. אילו היו נשארות בחוץ עוד שעה, יש להניח שהיו מפתחות תסמינים ראשונים של היפותרמיה. לורן לקחה את המיקרופון והחלה לשדר. “צוות שלוש למפקח לארג.’ רות עבור“. “כאן המפקח לארג...’ ברכותי, דובשניות קטנות שלי“.

לורן שמחה לשמוע קול אנושי חוץ מזה של בתאני לראשונה זה עשרים וארבע שעות, גם אם הוא היה שייך למר לארג,’ ראש מחלקת אימונים ותרגילים במלאך. לארג’ היה טיפוס נבזי במיוחד. נכון, העבודה שלו היתה לדחוף ילדים עד לקצה בקורסי ההכשרה הקשים, אבל נראה היה שהוא גם ממש נהנה לראות אותם סובלים.

“רק מדווחות שהכול בסדר אצלנו ובצוות ארבע“, אמרה לורן.

“רות עבור“. “למה אתן לא משדרות דרך התדר המוצפן“? שאל מר לארג’ בכעס. לורן הבינה שהמדריך שלה צודק ולחצה במהירות על לחצן משבש התדרים שבקדמת המכשיר. “אה... סליחה. רות עבור“.

“מחר בבוקר אני כבר אטפל בכן“, אמר לארג’ בחדות. “פחות עשר נקודות לבית הפלפאף. סוף“. “סוף“, אמרה לורן במרירות. היא הניחה את המיקרופון ובעטה בקיר המכולה. “אוף, אני כל כך שונאת אותו“.

בתאני צחקה קצת. “לא כמו שהוא שונא אותך על זה שדפקת לו את בראש והוא נפל לשלולית בוץ“. “נכון“, אמרה לורן, שהרשתה לעצמה לחייך כשנזכרה באירוע שסיים בבת אחת את קורס האימון הבסיסי הראשון שלה. “כדאי שנתחיל לעבוד. את תתחילי לתרגם את התדריך. אני אצא החוצה ואביא קצת שלג, שיהיה לנו מה להמס למי שתייה“. לורן מצאה דלי ולקחה פנס מהמזחלת שלה. היא דחפה את דלת המתכת של המכולה ונדחקה החוצה יחד עם הדלי דרך רווח קטן, כדי שהחום לא יֵצא החוצה. השמש נעלמה ורק אלומת אור קלושה שבקעה מן המכולה איפשרה ללורן להבחין בצורה הלבנה הכבירה שניצבה בשלג. היא היתה כמעט משוכנעת שהיא פשוט עייפה ולכן מדמיינת כל מיני דברים, והדליקה את הפנס. מה שנגלה לעיניה הסיר כל ספק. היא צרחה, מיהרה לתוך המכולה וסגרה את הדלת בתנועה זריזה אחת. “מה קרה“? שאלה בתאני, שהסתובבה בחדות מתדריך המשימה שלה.

“דוב קוטב“! לורן התנשמה. “שוכב בשלג ממש מחוץ לדלת. נראה לי שהוא ישן. מזל! עוד כמה צעדים והייתי דורכת עליו“.

“לא יכול להיות“, אמרה בתאני. לורן נופפה בפנס מול חברתה לקורס. “קחי. תציצי החוצה ותראי בעצמך“. בתאני נזקקה רק למבט אחד קצרצר כדי לאשר את דבריה של לורן. שטיח הפרווה הלבנה, שמחוטמו עלו ענני אדים של הבל נשימה חם, שכב במרחק של פחות מחמישה מטרים מן הכניסה למכולה.

אחרי שלורן התאוששה מן החוויה הכמעט קטלנית, הבנות אמדו את המצב והחליטו שהוא לא כל כך נורא.

הן יוכלו להשיג די והותר מי שתייה אם יתכופפו החוצה מהדלת ויאספו את השלג שהצטבר ליד הכניסה. אחר כך, החליטו, הן יעזבו את הדוב הענק בשקט. לא נראה להן הגיוני שהוא יישאר חשוף לקור בצורה כזו כל הלילה. הוא בטח יעזוב כדי למצוא מקום מחסה לפני שהשמש תזרח שוב. בתוך המכולה כבר היה חם מספיק והבנות לא ראו עוד את הנשימות שלהן מתאבכות מול פניהן. אחרי היום שהעבירו בקור, סוף־סוף היה להן חמים ונעים. הן חלצו מגפיים, הורידו את חליפות הסקי ותלו אותן על חבל באוויר החם מעל לתנור הגז, כדי שהלחות שהצטברה בהן תתאדה במהלך הלילה. רצפת המתכת של המכולה היתה קרה למגע, אז הן נעלו את נעלי הספורט ופרשו את המזרנים המבודדים שהיו מאוחסנים במזחלות. הן הגבירו את חום התנור והניחו מולו קופסאות קפואות של בשר משומר ופירות בזמן שבתאני המסה סיר עם שלג מעל גריל נייד. נדרשה להן שעה כדי לקרוא את התדריכים לקראת עשרים וארבע השעות האחרונות של הקורס לאורן המהבהב של שתי מנורות גז. בתדריכים היו חמישה עמודים בלבד, אבל הם היו כתובים בשפות זרות שהבנות התחילו ללמוד רק לאחרונה, עם תחילת הקורס: רוסית לבתאני, יוונית ללורן. המשימה בתדריכים היתה פשוטה. על הבנות להוציא את אופנוע השלג מהאריזה ולהכין אותו לשימוש ראשוני — תהליך שכלל הברגה של כמה חלקים יחד, שימון הזחלים והמנוע, ומילוי של מכל הדלק. מרגע שתזרח השמש יהיו להן שעתיים לחצות איתו שלושים וחמישה קילומטר, עד שיגיעו לנקודת הביקורת שבה יחברו אל ארבעת הטירונים האחרים למשהו שהתדריך תיאר בצורה מאיימת כ“מבחן האחרון של אומץ פיזי בתנאי מזג אוויר קיצוניים“. “טוב“, אמרה לורן, כשתחבה את הכף שלה לפחית בשר משומר שהיה חם ושמנוני מבחוץ, אבל קשה כמו אבן בפנים. “לפחות ההוראות לאופנוע כתובות באנגלית“.