מלאכים באים

1

כולם מצפים למוות, אומר בַּרְוָוזִי. מעולם לא התעייף איש מלצפות למותו. לִיסְסְן: מעת שעמד על דעתו, מצפה כל ילוד אישה לאותו הרף־עין שבין הכרה לאַיִן — ומבלי דעת הוא מכוון לרגע זה, יוּ נוֹ, את כל מהלך חייו ואת כל תכלית קיומו. יֶסְסֶר. ברגע שהבן אדם תפס את משמעות המוות, ואפילו במובנו הבסיסי ביותר — חידלון, סוף מוחלט שאין אחריו דבר — הרי שכבר עמד על דעתו. מה מוזר, בָּאדִי, אומר ברווזי בניחותא, מעלה רגל זערערה אחת על האחרת, שהרף־עין אחד, נעלם, רחוק, מדריך כל כך את מנוחתכם ומטיל צל־עולמים על כל מעשיכם ומחדליכם.

אבל ברווזי הוא ננס בְּרוּא דמיון ולעתים קרובות, כשהוא לוגם בהסתר מבקבוקי בעליו בפינת הבר שבדירת הלפרין, מסתחררת עליו רוחו, וכרבים מבני התמותה שהוא מתעב ומעריץ, הוא מתחיל להשתחצן ולהתפלסף. אִיטְס סוֹ סְטְרֵיְינְג', יוּ נוֹ, אומר ברווזי לאדונו בחתך הדיבור הגמדי שלו, כל חייכם הם מסתורין בשבילכם; מסתורין אחד גדול אבל גלוי — והמוות הוא מסתורין נעלם. את כל חייכם אתם מעבירים אפוא בין תעלומת הקיום הזמנית לחידת המוות הנצחית. מוזר, לא כן?

מה הוא כבר מבין במוות ובחרדת המוות של בן התמותה, ננס שחצן, מכוער, מגויד פנים, המנסה כל העת להיחשב לאחד האדם, אף שהוא יליד דמיונו המחושב של אדם, עֵין אדם זר, לבד מבעליו ויוצרו, לא תבחין בו, והמוות לא יוכל לו? ואכן, כאשר במוות מדובר, חוזר ברווזי לעמדתו השאננה, הלא תלויה, של מי שהוא מחוץ למשחק; שהרי לו זה לא יקרה לעולם, ולכן הוא יכול לבחון את הדברים בהקשרם האובייקטיבי כביכול. איך הוא, היצור האלמותי, יכול לתפוס ולו גם את קצה־קצהו של הפחד המשתק מפני אותו סוף מוחלט שאין אחריו דבר? החיים, הוא מפלסף באוזניה של מוּק הקטנה, הריהם כמכונית הקרבה אל רמזור. הנה־הנה יתחלף האור האדום באור ירוק — והחיים יחצו את הגבול שבין מציאות אחת לאחרת. כל כך פשוט אם תופסים זאת כמעבר מהוויה להוויה. ואם ספקנית את בדבר הישארות הנפש, או איך שהם קוראים לַדֶם תִ'ינְג, ראי זאת כמעבר מממשות אשלייתית וזמנית לממשות ודאית ונצחית. בדרך זו, הוא אומר למוק, הננסית השותקת, הקשובה תמיד, יתפסו בני תמותה את מושג המוות ביתר קלות ושלווה. שהרי המוות, שהם כה יראים ממנו, הוא לא יותר מהרף־עין של מעבר. מעין רמזור. יוּ סִי?

אם היה אדונו, דוד הלפרין, שומעו בפטפטת קיומית זו היה, מן הסתם, משלחו לבלות את שארית היום בחדר המזווה או במִקלט שמתחת לדירה. החסרים פילוסופים אנו? מיליונים מחכמי הניסוח בעולם, בכל התקופות, כבר נידבו הגדרות מדויקות למושג המוות. האם מישהו מהם תרם בכך, ולו גם שנייה אחת, להארכת חיי האדם?

דוד הלפרין עצמו אינו מאמין במילים שבהן מגדירים מצבים קיומיים. המילים הן מילים — וכך ימשיכו להיות תמיד. לאחר שנפטרה אמו בייסורים והוא חזר אל הבית הישן בנתניה כדי לארוז את מעט החפצים ולהעמיד את הבית למכירה, מצא שם ספר שירים ישן, שכריכתו קרועה. הוא לא הצליח לנחש על־פי השירים מי חיבר אותם, אך הופתע לגלות כי אמו סימנה בעיפרון שורה אחת בספר, ״הילי שלי, הן עונש הוא המוות, על החיים שחיינו״. והשורה הזאת, כמו השורה ״לבני החולם, יהיו נא כל חייך כחלום טוב״, שורה שכתבה פעם במחברת עבה (מי כותב היום במחברת?) שקנתה לו כדי שיכתוב בה שירים, דבר שמעולם לא חפץ בו, השורה הזאת הפליאה ודיכדכה אותו: מה אירע לה? מה הדבר שאמו קשת היום הסתירה כל חייה מאחרים? הרי מעולם לא הטרידו אותה מחשבות על טיבה של המציאות. והנה סימנה בספר מילים שמגדירות מצבים ויוצרות חידות חדשות. ועכשיו הננס המתייהר הזה: ממשות ודאית ונצחית. קו לא נראה בין הוויה להוויה. רמזור. מילים. אוויל.

2

שעתיים אחרי הכול קרבה מכוניתו אל הרמזור. תודעתו מבצבצת מהערפל, אימתו שוככת לאט־לאט, כל גופו כואב ולבו עדיין הולם בפראות. השפלה. תחושת אובדן. זעם המתחבט בתוכו ומשווע לפרוץ ולהביא אבדון לכול: לצעיר אדום הזקן, גלוח הראש, שקרע את עולמו. לחבריו של צעיר זה, שסייעו לו בעונג רב; לחבריו שלו, שנסוגו מהר מדי, נדהמים ונפחדים. לאנשים שנקבצו מסביב והתבוננו בשתיקה, אולי בחשש, אפילו באדישות. אף אחד לא קם, כמו בשיר ששרד שמונים שנה ואת האינדי. איש לא עשה דבר כדי לנסות ולמנוע את מה שאירע. הו, אמא, אמא שלי. איך זה קרה? למה? למה דווקא לי? ואם זה קרה, אז שיאבד הכול, הוא אומר בקול, מבולבל, זוכר ולא זוכר, ראשו עוד נהלם, פניו כְּווּיוֹת וניחוח השקדים עוד בנחיריו. אבדון לעם הזה, הוא אומר, אבדון לארץ הזאת ולעיר הזאת שמתירות שדברים איומים כאלה יתרחשו בהן. אבדון לרובאי שלא השכיל להגיח ולהושיעו, בדיוק ברגע הנכון, כמו הגיבורים בסרטים הישנים. ואבדון לו עצמו, דוד הלפרין, בן ארבעים ושתיים, בדיוק במחצית ימיו המתוכננים והיציבים כל כך, על שלא צפה מראש מצב כזה — והניח לבריונים מטורפים להשפילו ולעשותו ללעג ולקלס. איך העטה חרפה על עצמו לעיני כול. איך התגלו חולשותיו וחרדותיו הנסתרות ביותר, אלה שסבר כי הוא יכול להן וכי הן כלואות בחובו לעד.

למה דווקא אני, למה אני, הוא נאנק כשמכוניתו קרבה אל הרמזור, בלילה. אני, שכל ימי היו קודש לשמירת עקרון הריחוק. להתבוננות לא מעורבת, מסויגת, במציאות המהבילה שלמטה. הוא מבכה את שלוותו שהושגה בעמל רב ועתה הופרה ללא תקנה. מעתה, בכל שמץ עונג שירווה פה או שם יבצבץ העלבון הזה, שלא פּוּצָה בנקמה עזה. בכל עת שתזוּחַ עליו דעתו, יזכיר לו חיוכו הגחכני של ברווזי הננס את שהוא אינו רוצה, כל כך אינו רוצה, לזכור. ושוב יבואו לו לילות ארורים, ארוכים, של אין־שינה. הוא יתהפך על משכבו וישוב ויגרד את קרקעית מוחו בשאלה המְעַנָּה: מה הייתי צריך לעשות; מה הייתי יכול לעשות. הוי, מה שהייתי עושה, אילוּ. שוב ושוב ימציא דמיונו אפשרויות מלהיבות, אשליות לריפוי גאוותו הפצועה — אבל משהו, עמוק־עמוק בפנים, משהו ממאיר, יתקומם בו נגד פשרת האוננות הזאת: לא עשית דבר. לא העזת להתקומם מול אלה שפרעו את עולמך. הוי, אמא, אמא. איך אוכל לחיות בייסורים כאלה?

כשהוא מתאושש קצת ומבקש להסיח את דעתו מן הרגעים ההם, ולו גם לשעה קלה. לא. אני חייב לשכוח. רק בכך יש עוד תקווה: לשכוח הכול. כאילו דבר לא קרה מעולם. לא לזכור דבר. גם לא בקרקעית התודעה, כדי שלא יצוץ הזיכרון כסיוט לילי. אבל איך אפשר לשכוח? הנה תזכורת חיה בראי המכונית: שני הננסים השותקים שבמושב האחורי. שתיקתו החכמנית של ברווזי דוקרת לו בגבו. מתחשק לו להסתובב ולהחטיף סטירה אחת גדולה, מהממת, על פרצופו הגחכני. אבל להכות ננס וירטואלי זו פחדנות גדולה אף יותר מהמוֹרֶךְ שגילית שם, ברחוב דיזנגוף וברחוב אלף הגלויות, הוא חושב. וזהו, שוב, פתרון אונני. אז רק לשכוח. הכול.

הנה, במערב השחור, מעל קו החוף, תתחלף בעוד רגע השעה בשעון השמים של חברת ״בריתולם״. ספרות הענק 23:59 זורחות ברקיע השחור, בירוק פלאי, כהבטחה אלוהית. וליד הרמזור עומדת נערה בלבן. רק בת שבע־עשרה אולי, וכבר פניה היפות חמורות כגורל. תווי גופה הצעיר, היפה, לא מרככים את מבעה — ואולי זו רק מסכה, שלא יוסגר הפחד. נערה לבדה, בין תחנת ביטחון אחת לאחרת, במסע חרדות מתמשך. נערה שהיא בוודאי, כמו תמיד, התקווה האחרונה החולפת על פניך. כל נערה יפה כזאת שאתה עובר על פניה בדרכך אל הבוהו היא אולי תמצית התקוות האחרונות, הלא מוּשָׂגות לעולם. הושט ידך וגע בה, מיד — וכל הרע יימחק וייעלם. מהר. עוד רגע וכבר תתרחק ממך במראת המכונית הנוסעת — והיא אולי המפתח הנעלם לחייך: הסיכוי שלא ישוב עוד.

והרי כל אישה היא סוד, הוא אומר לעצמו, משתוקק לדוֹ אהובתו ואל השִכחה הגלומה בה, עד למחנק. לחשוב עליה. לא לחשוב על מה שהיה. למה, לעזאזל, לא המציאו ממציאי הדוֹר, בין שאר המצאותיהם הגדולות, משהו שיִמְחַק לחלוטין מהזיכרון ומהתודעה את מה שאינך חפץ בו? לא לחשוב. לא להיזכר. להתרכז בדברים אחרים. ברגע הקצר מדי שבטרם יתחלף האור ברמזור, הוא מתבונן בנערה קשת הפנים, המסיבה את מבטה ממנו. כמעט נואש הוא מביט בה. אולי יקרה נס. אולי תפנה אליו לפתע את פניה ותגיד דבר־קסם שינפץ את כל מחסומי הקרח. כמה אני מייחל לאלמונית יפה זו שתושיע אותי. שתעצור את נפילתי. שתנציח את חיי. כמו נער שוטה הוא מחפש בנשים את הבן־רגע של ההתגלות ההדדית הגדולה. כשנולֶדֶת, יש מאין, האהבה האחרונה, הנעלה, המזוככת והעצומה ביותר. כמו מאמין סגוף המיטהר באמונתו הנחרצת הוא רוצה להגיע, דרך השקיעה הנואשת בין המון גופים ערומים, חזוֹת מיוזעים, ערווֹת לחות, מבטים מעורפלים וזרועות שלוחות, אל אותה אהבה שאין אחרת אחריה ואל שיא אחד סופי ואחרון של גאולה, שבו תצאנה הנשמות מן הגופים הדבֵקים בשר לבשר, בקריאה מאוחדת של "...אחד".

ובינתיים עברה דקה והשעה בשעון הגדול היתה ל־24:00, והאופק אבד באופל והאור ברמזור התחלף והנערה בלבן, שפניה לא רוככו, חצתה את הכביש ולא התבוננה אפילו פעם אחת באיש הנכסף אליה, כיודעת שאם תביט בו תתגלה האמת, שאין גאולה באישה; שגם היא רק בת תמותה המשוועת לחסד ולחמלה, ומכאן שגם הסוד שבה אינו אלא תעתוע. אללי לי.

התחלף האדום לירוק ברמזור, ודוד הלפרין שלא נושע גם הפעם, עקר את מכוניתו ונסע. ניסיונותיו להדחיק הכול ולהתרחק ממוקד הכאב והעלבון סובבים כתמיד במעגל, המביא לו את זכרה המייסר של דוֹ, ודמותה של דוֹ מחזירה שוב את תעוקת ההשפלה לחזהו. הוי. כחצי מוות היה הדבר. נשמתו כמו נקרעה מגופו מעוצמת העינוי. ולמה אני מנסה להשכיח מעצמי את הדברים הנוראים, הוא שואל את עצמו בסלידה. אני צריך להתמודד. לא להימלט. אך אז שבה אליו החרדה הגדולה והוא מתכווץ במכונית שמשייטת על הכביש הלילי הרחב, המבהיק, וקורא אבוד ונפחד אל אמו. אבל אם כל שנותיו עלי אדמות אינן יכולות לסייע לו עתה — ומה כבר תוכל אמו, המתה הגוצה והזועפת, לעשות למענו ממרחקי הזמן והמוות? רק השִכחה המוחלטת תעזור.

כן. לעקור הכול. למחוק כל זכר. שלא יֵדעוּ. שלא אדע בעצמי. שלא היה ולא נברא. כל גופו אחוז עכשיו רתת. שרירי פניו מתוחים עד להיקרע. נשימתו כמעט מפוצצת את חזהו. די! כבר שכחתי. הכרח־חיים הוא לשכוח, למחות לחלוטין כל זכר לקלון המחפיר. כי אם יישאר בו זכר הכלימה ההיא, הרי יהיה בבשרו כפצע קרוע כל חייו. די. לשכוח. אני חייב! למען ההמשך. למען טעם חיי, דוֹ, שהיום שבו תשוב אלי אהובתי ואני אליה אשוב, הוא מטרתי היחידה. הנה כבר איני זוכר דבר. הכאב התפוגג. העלבון התאדה ונמוג. הנה פני במראה, בפלא, נקיות מכל סימן. הנה תחושת השרֵפה מתפוגגת, עם ריח השקדים של מְעַנִי. הנה גופי מתרפה. הנה הדם מאט את מרוצו בעורקי. הנה נשימתי מתרגעת. כמו קטר ישן המגיע אל מחוז מנוחתו. די. אין זכר. מאומה לא נותר בי.

עתה ידה הרכה של מוק מלטפת לפתע את לחיו, מנחמת — וברווזי אומר מאחור, כבהקלה, נוסעים הביתה סוף־סוף.

3

בשבע בערב עדיין נשארו כל בני החבורה בקפה ״כאן״ שבפינת רחוב דיזנגוף ושדרות המנהיגים, ולא משום שהמתינו בסקרנות להפגנה. תהרוצות־הפגנה בעיר הזאת, בימים אלה, הן תמיד פתאומיות, מיידיות, ועם זאת לא מסקרנות. שהרי אם היו צפויות ומעוררות עניין לא היתה ההנהגה מניחה להן להתקיים. כלומר, גם כך היו אנשי המשמר מגיעים במהירות במכוניותיהם הצהובות, מלווים בצווחות מנוע מעוררות חלחלה ובחריקות בלימה מסמרות שיער (הלפרין מעולם לא הצליח לסגל עצמו לקולות אלה), לכל מקום שבו חלפו כסופה מפגינים למיניהם — ואם היו מצליחים לתפוס מישהו בזנב התהלוכה (את השם "תהרוצה" המציא צ׳ק, בלגלוג; כי תמיד היו המפגינים רצים וצועקים במרוצתם), היה הנתפס נחבט במקלותיהם עד עילפון, כמי שנידון לשלם על חטאי כל חבריו. אך ההנהגה פעלה כיוצאת ידי חובתה בלבד. כולם ידעו. בעצם, לא היו ההפגנות האלה, כשלא נתפרעו מדי ונתמלאו באלימות־יתר, אלא מין מפלט לרגשות זעם ותסכול שהתרוצצו בין אנשים, לא רבים, אמנם; רגשות שהיו פרי עקת השלטונות על אלה שעוד התעקשו להתנער מחובת היחיד כלפי הכלל, וגם פרי מעמס הדת על אלה שאינם אוחזים בה אף לכאורה, בעולם נבוך הדוהר קדימה.

בדיוק בשעה שהבעלים מארֵיי, המכונה אֶמאֶם בפי בני החבורה, ציווה על המלצרית הזקנה ענת לכבות את חמשת המסכים העיליים (החברים תיעבו את חדשות הדי־מי־ויזיה), נשמעו הדיה הראשונים, המתגלגלים, של סופת ההפגנה המתקרבת, כמו נַחֲרַת זעף עמומה של חיית טרף שניעורה משנתה, בכוחו של רעב עז. רוח האביב בשדרה הסמוכה כמו קפאה. עוברים ושבים החלו לחמוק מן המדרכות, נהגי המכוניות האיצו את מירוץ גלגליהן ונשים מבוהלות נראו נמלטות אל סמטאות צדדיות. מאריי מוריאסטר מיהר, עם המלצרית, להכניס פנימה את הכיסאות והשולחנות שעמדו בחוץ. הרעם המתגלגל גבר והלך. "אוּ־הָה," אמר מיכה צ'צ'יק וקם על רגליו, "הערב יהיה כאן שמח. סוף־סוף מתחילה איזה התקוממות אמיתית." עילאי סמך אמר, "רגע, תן לראות מירוץ טוב או איזו התנגשות אימידיאטלית," ודב של הנרייטה אמר: "לא. בואו ניכנס. בפנים יותר בטוח."

דוד הלפרין, בלאוּת של ערב, במעט קוצר רוח לנוכח המהומה שהחלה ובידיעה על התוקפנות הגלומה במפגש הצפוי בין קבוצת אנשים החושבת כך לקבוצה המחזיקה בדעות הפוכות לחלוטין, הצטער בינו לבינו על שהתפתה לשעמום והסכים להישאר ב"כאן". אמיתי התם אמר: "מעניין מי מפגין עכשיו," ואלפונסו הכבאי פינה את הדרך לאישה צעירה, נפחדת, שרצה לעבר מכוניתה, כשהוא מנסה לשווא להרגיעה בחיוך טוב ובשפה עילגת, לאמור: "לא צריך מבהלת. מה אנשים רץ רחוב, ממשטרה בַּסְטַרְדוֹס לתפוס מכות ככה." אבל משום מה, אולי בשל איזשהו חוש שישי מקולל (כדברי דב), נשארו כולם בחוץ.

"שימו לב לאלה," הצביעה דולי לעבר קבוצת צעירים שכל אחד מהם נראה כהעתק של זולתו: מזוקנים, בחליפות כהות, בגרביים לבנים וכיפות רקומות, צבעוניות ומרובעות לראשיהם, ניצבים בעברו השני של הרחוב, מתעלמים מכל האנשים המתרוצצים להימלט, המתינו הצעירים בפנים קשות, סתומות, לרגע שבו יהפכו ענן האבק והרעם המתגלגלים וקרבים לממשות. במרכזם, ראה הלפרין, עמד בחור מגודל, מבוגר מן האחרים, עם זקן־מידות אדמדם כטבק והירמוּלקה הססגונית שעל ראשו אינה מצליחה לכסות על קודקוד משתרע, גלוח וחלק כביצת יען אדמדמה וגדולה. בשל מידותיו חישבו בגדיו של האיש להתפוצץ על גופו. שרוולי מעילו הגיעו עד לקיבורות ידיו ומכנסיו הותירו חלקות בשר ושיער אדמדמות בין שוקיו לנעלי ה"וסטינגס" השחורות, שאותן נעל ללא גרביים. הוא החזיק בידיו דבר שנראה מרחוק כצינור מבהיק, מחודד בקצהו, אורכו כאמת היד. שלא כחבריו, חסר מנוחה היה, כפוף מעט, נע על מקום עומדו מרגל לרגל. המתנה שכזאת, חלפה מחשבה בראשו של הלפרין, היא תמיד המתנה מאיימת — ועם הינתן האות ייפול כברק דבר נורא. הם מפחידים אותי, לחשה מוק הגמדת ונלחצה באין רואים אל רגלו של אדונה. גמדדדת נחמממדדדת נפחחחדדדת אובדדדת, זימרר ברווזי בעליזות מעוּשָׂה כדי להסתיר את חרדתו שלו. לעצמו, אגב, מעולם לא קרא "גמד" או "ננס".

"הֵיי, דולי," אמר צ׳ק לקצינת המשטרה שבחבורה, "הוא מחזיק בידו אַבְּרָבָּאדוֹב. הסתכלי על הקירח הזה. למה את לא עוצרת אותו?" ודולי ענתה, "תגיד לי, אתה חושב שאני מתאבדת? אתה לא רואה שהם אָמיחָ"דים ופָדָאתִים?"

הלפרין לא ידע מה הוא האברבאדוב הזה והתכוון לשאול — אך באותו רגע ממש, בבת אחת, כשלוחה מהחלל החיצון, פרצה ההפגנה, נחש עקלתון רחב, מתנשף ומחריש אוזניים בסאונו, ומילאה בבת אחת את רחוב דיזנגוף כולו. עתה עצרו העוברים ושבים ממנוסתם, ובייאושם הצטופפו על המדרכות לחזות בהפגנה, כיוון שממילא איחרו את המועד.

שלוש השישיות הראשונות הדפו את החברים הסקרנים לאחור. מגש עמוס ספלים לבנים נשמט מידי המלצרית ענת והגיע אל המדרכה בקול נפץ. "זהירות!" קרא צ׳ק בעת שנאנקה המלצרית, ופרש את זרועותיו לצדדים כתרנגולת המגינה על אפרוחיה. זרועות חזקות היו לו, ומאחוריהן, נשמרים כמו מעבר לסורגי פלדה, נלחצו להם הלפרין, אמיתי, צ'צ'יק, דב, אלפונס, אמיל שטיבן הצהוב, דולי הבינונית ושפיל הקשיש והתבוננו בגופים המקפצים, הדוהרים, האחוזים זה בזה, למלוא רוחבו של הרחוב. שני ילדים שאבדו לאמותיהם נדרסו ברגליהם הרוקעות של המפגינים ואיש לא הבחין בכך, לבד מענת הזקנה שגחנה בין רגליהם של העומדים בחזית בית הקפה לחפש ספלים שלא נשברו. היא ראתה איך נבעטים הגופים הקטנים משורה לשורה, מתגלגלים ונמחצים בתוככי הדממה שמעבר לרעם הרגליים ההולמות בכביש כרגל אחת. איש לא ראה דבר ואיש לא שמע דבר, לבד מענת שראתה כיצד הפכו הדם והבשר והעצמות הרכות לעיסה עכורה שהיתה לכתם כהה ובוהק על האספלט הפיני השחוק. ועד שקמה ממקום רבצה גם כתם לא נשאר — ורק כמה נתזים של דם שנקרש זהרו מלובן הבד הבוהק של שלט זנוח, שעליו היה כתוב באותיות אדומות: "לא נהיה קורבן לאלימות ההנהגה".

שישה־שישה רצים האנשים בתהלוכה, כמין פָלַאנְקְס ערוך. שלובי ידיים וגורל, נערים ונערות, נשים וגברים, גם כמה קשישים, הם מתקדמים בתנופה פורצת ונסים על נפשותיהם בעת ובעונה אחת. יד בתוך יד. פה רועם לאוזן. כוח עצום המסתער על הרִיק שלפניו, חדור אמונה עזה של תקוות הייאוש. מכונית, שנהגה זנחהּ באמצע הכביש ונמלט על חייו ממש ברגע האחרון, הוטלה הצידה אל תוך חלון הראווה של אמן גזירת הנייר היפני גאמוּצ'י ונותרה שם מהופכת, נשענת על אחוריה המחוצים, גלגליה הקדמיים מזדקרים באוויר מבעד לזכוכית החלון השבורה ופרחי נייר־אורז צהבהבים ותכלכלים נתלים בה. "חופש הדיבור וחופש הביטוי," צעקו הרצים מֶכָנִית, "חופש הציבור וחופש העיתוי. זכות לחקור וזכות לזכור." בקול ניחר שאגו, מטילים יחד, בקצב, את רגליהם ואת ההברות: "ה־כול פ־תו־אח, ה־כול חופ־שי. ה־כול ב־טו־אח, ה־כול אי־שי. אלתג־בילו, אלתש־פילו. תנו חי־רות ותנו שי־רות. תנוזכו־יות ותנולח־יות. רוצימח־לום, רוצימש־לום." תהרוצת עקלתון הולמת, פורצת, רומסת; דרקון של נייר, נושף אש של זיקוקין די־נור מנחיריו הרכים ובכל זאת הנה הכול נמלטים מפניו, אף שבעצמו הוא נמלט מהמשמרות; ובכל זאת הנה נרמסו בפרסותיו שני ילדים וזרועותיו הטילו מכונית כבדה כעפיפון־נייר לתוך חנות. ענק תינוקי מבוהל ומתריס, שגם בשעת חולשה פגיעתו רעה, גם אם כוונותיו טובות.

אבל בני החבורה, עם הביטחון האפלולי, משרה הרוגע, שהקרין מאחוריהם בית הקפה "כאן", חשו עצמם מוגנים דיים כדי להלעיג ממקום עומדם על המפגינים הדוהרים ברחוב.

"תראה אותה. תראה את השמנה!"

"מה אתה צועק שם? אתה חושב שצעקות יעזרו לכם?"

"על מה אתם רצים היום? על בעד או על נגד?"

"הֵיי, ג׳ינג׳י, שקרן. הרי רק אתמול רצת והִתְאַפַּזְתָ בהפגנת הצל"דים. אנטידוֹת נעשה לי פתאום."

"תרימי הרגל, ניניה. יותר גבוה מבֹּה!"

"הֵיי, אתה עם הרמקול. אולי תפסיק כבר להרעיש עם הצעקות שלך!"

"זהירות! מאחוריכם!"

"בואי, בואי, קטנה שלי! בואי לדוד אלפרד שלך! בואי, רטובה שלי!"

"עוד מעט ייפלו עליכם המשמרות, טרחונים שכמותכם!"

"הֵיי, קוֹל מִי בֶּק וֶן אִיטְס אוֹבֶר! אוֹלְרַיְיט?"

"אלוהים. איך שאתם מזייפים! איך שהם מזייפים! תשמע אותם, דייוויד. אפילו את השירים שלהם הם מזייפים."

"אוי. תראה השמן הזה. תראה זה השמן הזה. אוי!"

"הוי, איך שהייתי טוען את הבחורה הקרחית הזאת. הוי, איך שהייתי טוען אותה. הא, אלפונסו? ראית את הכדורים שלה? הא? הא?..."

"מישהו יכול לומר לי נגד מה הם מְאַפְּזִים היום, הצרחנים האלה?"

"אמא שלי. הסתכל איך הוא הולך, צ'צ'יק. קביים. בלי רגל. ראש חבוש. ידיים בסד. איך הוא יכול לָמוּב ככה?"

"אולי תדברו עברית ולא אַנְגְרִית? מה נדבקתם לשעטנז השפות הנחות הזה?"

"כמה עצוב, כמה מגוחך, כמה פתטי, כמה מרגיז, כמה מעורר חמלה!"

"שוב אתה מיילל, אמיתי? אני, בחיי, הייתי מציב מִיקְלֵייזֶרוֹן על הגג ממול וקוצר את כולם."

"אתה, צ'ק, המשרת הנרצע של הדיכוי."

"באמת? אז למה אתה לא מצטרף אליהם, פּוֹאֶט שכמוך?"

"אתה רואה את הקטנה שצועקת שם? תסתכל על הפה שלה. שמה נַמִּית. לא שמעת עליה? זאת יונקת הדבש הטובה ביותר בעיר הזאת. תאמין לי..."

עברו כבר עשר דקות וההפגנה אף לא חישבה להסתיים. האוויר היה מלא רעם קריאות והולם תשובות הרגליים הרוקעות כנגדן. המשמרות עוד לא נראו. אלה היו מגיעים תמיד, בעיתוי מופלא, אל קצה העקלתון הרץ ומזנבים בו. אך הקצה היה עדיין רחוק מאוד. בינתיים, כמו תמיד, החלה הסביבה להסתגל במהירות למצב וכבר היו רוכלים של מַשְׁקים מתוקים וחריפים, של מאכלי רחוב ותחליפי עישון וקלפוני הגרלות סובבים בשולי הכביש על המרכולנועים הקטנים שלהם ומנסים לגבור בצעקות על קולות הרצים. צעירים חמומי מוח וזקנים אטומי ראש כבר העזו להתייצב בצד ולהתגרות ברצים. "בוגדים," היו קוראים להם הזקנים. "בכל המצב הזה אתם אשמים," ואילו הצעירים, ששנאתם היתה שוקקת יותר ולא מחפשת לעצמה צידוקים, צרחו נגדם, "בני זונה, בני זונה. לסלק מהמדינה!" אלה ואלה קולותיהם נבלעו בשאון הכללי.

מן העבר השני, ראה הלפרין, ניצבים הצעירים המזוקנים, לבושי השחורים, הגברתן האדמוני מתנשא בתוכם, בידו מכשירו הנוצץ באורות השקיעה ובפנסי הרחוב, והם מתבוננים במפגינים הדוהרים בעיניים חֲשֵׁכוֹת. שניים מהבחורים, ראה, ירקו לעבר הרצים וגם היטיבו לקלוע בהם את מטחי רוקם. הם עשו זאת כמתייחדים עם עצמם, עמדו בפישוק רגליים, חמורי סבר, מרוכזים, אוספים את הרוק בפינת הלחי ומשלחים אותו, כקַלָּעים מאומנים, בפרצופיהם של הרצים. ואלה, שהרוק הותז בפניהם, היו הופכים את פניהם בגועל ובהפתעה לאחור בשעטת מרוצתם ובראותם את היורקים אפלי העיניים, שוקטים ושוטמים, היו ההפתעה והגועל שלהם הופכים לזעם — אך בהיותם עקודים זה בזה לא יכלו אפילו למחות את העלבון הזב מפרצופיהם. נמשכים ומושכים, אין הם יכולים אלא להמשיך ולרוץ קדימה. כמו נוטרי ארמון המלוכה בלונדון, לפני ביטול המונרכיזם, שיכולת להתגרות בהם כרצונך — והם היו מנוּעים מלהשיב לך. וכך המשיכו המפגינים בריצתם, שישה־שישה, רוקעי עקבים, קרועי גרונות, צורחים, חזקים כל כך ועלובים כל כך באותה עת עצמה.

ריח זיעה ואבק ועשן ושתן. כמה טוב שאני רחוק מכל אלה, לא עולב ולא נעלב; ואיני נדרש להחליט לכאן או לכאן ולדעת מי צודק ומי אינו צודק, הירהר הלפרין, כששני ננסיו הלא נראים אוחזים במכנסיו בכוח גדול ממידותיהם הקטנות. כמה טוב שאינני מעורב. אנשים מוותרים על עצמיותם, על האני הנפרד והמיוחד שלהם, כדי לרוץ ולצרוח יחד סיסמאות מחורזות מטומטמות, כביטוי חיצוני נחות לאיזשהו רעיון נעלה שכבר התמסמס ממילא. כך גם רִיָה, אמה של דוֹ אהובתי, בקוטב הקיצון האחר של התפיסה הפוליטית. כאן ושם סיסמאות ריקות שאתה מחויב להשתעבד להן ברגע שאתה מזדהה ומתערב. אותי לעולם לא יכריחו לרדת מהיציע שלי ולבחור. ובכל זאת, לוחשת לו מוק הקטנה, קוראת מחשבותיו הנאמנה, וקולה המלחש, הנפחד, נשמע בפלא גם ברעש המחריש, הן החברה צריכה אנשים כאלה, אמיצי לב, שיתאגדו יחד להילחם, גם אם אין סיכוי למלחמתם זו, למען תמונת העולם שכולנו רוצים בו, יפה יותר וצודק יותר ונעלה יותר. אוי, מה את מדברת, ננסית, הוא רוצה לומר לה. מה התועלת באומץ לב מבוזבז ואווילי זה? כמה מאות מיליוני טיפשים רצו עבור אידיאלים דומים, במאות רחובות דומים, במאות שנים של היסטוריה? כמה מיליונים מתו לשווא בשם אמונתם ולשמה — וכמה מתו כנגדם, בצד האחר, נחושים בצדקת אמונתם המנוגדת בתכלית? אתה חולם. אתה לוחם. אחת לאלף אתה, אולי, מגשים משהו — ואז בא האינטרנשיונל דִיזַאסְטֶר, האינדי, והכול אובד. ועל כן דבר לא משתנה בסוף. נותרת רק אמונת היחיד עצמו. לא להתערב. לא לנקוט עמדה. להתבונן בלא רגש מן היציע בתהרוצות המתרוצצות, בלי לעודדן, בלי להתגרות בהן. להמתין בסבלנות עד שיעברו וייעלמו אל האופק והדומייה השלמה תשוב למלא את היקום.

חוצפתם של צעירים מבין הצופים החלה עתה לגבור. כמה מהם היו מנתרים במהירות מהמדרכה לשולי הכביש, חובטים באגרופיהם במפגין או במפגינה, בועטים בזה או באחר — וממהרים לשוב למקומותיהם בעליצות. גם כאן לא יכלו המוכים להשיב למכיהם. אין אונים, בפנים נעוותות מכאב, מחרפה ומזעם, היו נמשכים הלאה, הלאה, כמַרטירים המתקדשים מייסורי הדרך. שלושה מבין האמיח"דים, בהם האדמוני הקירח, ירדו עתה אל הכביש וכשהם מפלסים לעצמם דרך, דוחפים ונדחקים בכוח, כמבקשים להפגין שוויון נפש ובוז של אדנות לעוצמת היחד הדוהרת, עברו בין השישיות. הגברתן אדום הזקן בראשם, מנופף במוט שבידו באיום, עד שעלו אל המדרכה בצדו המערבי של הרחוב, לא הרחק מהמקום שבו ניצבו הלפרין וחבריו, ואז נעלמו בין הצופים.

הערב כבר ירד והתהרוצה נמשכה. אמיתי, שנכנס אל בית הקפה, חזר עם קנקן וכוסיות נייר. "מאריי שלח תמזוגת חדשה שלו," אמר, ואמיל הריע בקורת רוח. ובעוד המשקה עובר לכוסיות והכול מפנים גב למתרחש, ובעוד מוק וברווזי הגמדים מתווכחים ביניהם מי יעז לשאול את אדונם מתי הולכים הביתה, שמע לפתע אדונם, דוד הלפרין, את שמו נצעק מתוככי השאון. "דייוויד!" צעק קול נערה. "דייוויד הלפרין!"

הלפרין קפץ כנשוך נחש. זו דוֹ. דוֹ. אני יודע. דוֹ קוראת בשמי. דוֹ נמצאת כאן. ובטרם הספיק ברווזי הספקן להתרות בו שהוא שומע רק את מה שהוא מבקש לשמוע, ולפני שמישהו מחבריו בשר ודם הספיק לאחוז בו ולעוצרו, ולפני שהירהר בשאלה הפשוטה מה בכלל לדוֹ ולמפגינים האלה, כבר מצא דוד הלפרין את עצמו מגדיל את צעדיו ואחר כך הופך את פסיעותיו המהירות לריצה. הנה הוא רץ, כמות שהוא, בחליפתו הירקרקת, בעניבתו, בשערו האפור, העשוי, כל כולו נכבד למראה, ותקוות דוֹ מחלחלת לתוכו וממלאה ומעוררת אותו, כמו היתה אדרנלין שהוזרק לעורקיו. דוֹ. דוֹ. מתעלם ממבטי הלעג של הצופים שעל המדרכות ומסימני השאלה המצטיירים על פרצופיהם של המפגינים הרצים בחולפו לידם, הוא רץ. עוד עלולים לחשוד בו שרץ עם המפגינים. לא נאה. אך למי, לעזאזל, אכפת? דוֹ. דוֹ. כמה שנים לא רץ ככה? דוֹ, דוֹ, איפה את?

אבל לא היתה זו דוֹ. מתנשם, חזהו נקרע מכאב ומחדווה, עוצרת אותו יד רכה ורטובה בשטף מרוצו. פנים ידועות ולא מוכרות מחייכות אליו — וכבר הוא נמשך, נדהם ומבולבל, לרוץ איתה ועם הרצים, מסתכסך ברגליו, מאבד ומוצא את קצב ההולם הכללי. נערה מתולתלת, שמנמנה, חזה המלא מיטלטל בריצתה. את לא דוֹ שלי, לעזאזל. שוב הטעתה והתעתה אותי החמקנית הזאת. וזאת, האם אין זו אחותה הקטנה של אידי, שמתה ממחלה קשה לפני...? לא. אני יודע. זו... ראיתי אותה פעמים רבות ברחוב מגורי ובתחנת הרַחֲתִּית מספר 9. כן. זו היא. עכשיו אני יודע. מעולם לא החלפנו מילה, אך המפגשים היומיים האלה ילדו איזושהי היכרות של חיוך וניע ראש לשלום. ועכשיו, הנה, כמכרים ותיקים: "דייוויד." היא אוחזת בשמחה ובכוח את ידו בכפה הלחה, מושכת אותו אחריה, כאילו השתתפותם יחד בדהרת המחאה ההמונית כאן ועכשיו די בה שתפיל כל מחיצה. ועל כן, מקבל דין, מורגל באכזבות בכל הנוגע לאהובתו המתעתעת, דחק הלפרין עמוק לתוכו גם את מפח הנפש הזה, כשהוא מתנחם בהיכרות החדשה ובהבטחה הנשית הזורמת אליו מכף היד החמימה והרכה. שכנה קטנה מרמזת לי דברים. למען הסיכוי הזה, הוא חושב בעודו מתאים את צעדיו לצעדי הרצים האחרים ומרחיק מתודעתו את אכזבת דוֹ, אני מוכן לרוץ עוד כברת דרך. קול ההמון מחריש את אוזניו כשהנערה מסיבה אליו את פניה ואומרת לו דבר־מה מתוק, שפתותיה מתכנסות יחד בהעוויית פינוק נחמדת ועיניה, החומות כתלתליה, נתלות לרגע בעיניו. אין הוא שומע את קולה — אך אותה הבטחה רטובה משתדרת ממנה אליו גם ללא קול.

ובדיוק ברגע שברק הכאב המענג והמוכר מרעיד את בשרו, אוחזת בו יד קשה ותולשת אותו מהזיית הסיכוי החמימה הזאת. כבכף ענקים הוא נקרע מידה של הנערה, ממסלול הריצה, גופו נחבט, כמו אינו שייך לו יותר, באנשים המתנשפים, החותרים קדימה בקולות צעקה. עוד הוא שומע את קולה מלא התדהמה של הנערה, "דייוויד? דייוויד?" ואחר נסחפים היא וקולה הלאה, כבשיטפון. "דייוויד! דייוויד!" כביראה גדולה — ושוב, מה מוזר, כקולה של דוֹ אהובתו נשמע הקול באוזניו, במרחק. "דייוו! דיייייייי..."

— ואז הוא מוצא עצמו מוצג בכוח על המדרכה, ואנשים צעירים וזקנים עוצרים וסבים לעברו ומצפים להתרחשות. וכמו בהתמודדות הבנאלית ביותר נדחקות לפניו פני הגברתן אדום הזקן, מגולח הקרקפת, פני ילד מגודלות, שעירות, מדיפות ריח עז, מתוק, כשל תרכובת כימית לא מאובחנת. פנים זרות, מתגרות ורעות, מול פניו; קרובות עד להיבלע בהן. ידו הגדולה של האיש אוחזת בבגדו של הלפרין כבסמרטוט ותחושת הכוח הגלום באחיזה זו ממלאה אותו בחולשה וברפיון. "חוטאת! חוטאת!" אומר לו הענק בעל פני הילד, כמוכיח אישה שסרחה, בנעימה שקטה, בקול דק וצלול. "את כל איברייךְ אתלוש ממךְ, חוטאת ארורה."

4

מוקף אנשים מחייכים, סקרנים, אדישים, נפחדים, מפרפר כדג שהועלה בחכה, לכוד דוד הלפרין בידו של הצעיר המגודל הזה, שעיניו שחורות ובוהק פלדה קר נע בהן. איזה חוסר אונים. ולמה אני? למה דווקא אני?

ללוכד יש תשובה. "חוטאת. חוטאת ארורה," הוא שב ואומר לו בנעימה של מטיף ומוכיח. "איזבל! לילית! תמר הזונה מכוסת העיניים! מכשפה כַּשְׂדִּית בת שטן. חוטאת! חוטאת!"

הלפרין הנדהם מבחין מעבר לכתפו של אדום הזקן בצעיר השני, חיוור ומיוסר, שזקנו הקלוש כמו הודבק לסנטרו ביד לא בטוחה של מאפר מתחיל, כלהסוות את פניו חרושות הקמטים, שלא לפי גילו. הוא מהנהן בראשו לגערות חברו, כמאשר בלב ונפש את כל אשר יאמר — ועוד הוא משלים לעצמו את תמונת הרעה הזאת בצחוקו של הצעיר השלישי, הנאה, שזקנו עשוי וצבוע בכחול כהה, מגלה הלפרין לעצמו, אולי כראשיתה של התאוששות מהפתאומיות הנפלצת, כי הגברתן המאיים, האוחז בו ויורה אליו צרורות מילים בלשון "היא", פונה אליו. "בזנוּתייךְ וברעתךְ," הוא אומר בקולו הטֶנוֹרִי, הדק, המנוגד בתכלית למגודלותו, וסיומות המילים נבלעות בשטף דיבורו. "אשת זנונים עתליה. אישה בחטאה תומת. זימה, איוולת ורִשְׁעָה. לילית ארורה מלכת זְמַרגד, אם האופל. מארה שילחתי בך," הוא יורה אליו, מכונת מילים שאינה עוצרת. "בתועבות אביךְ ואמךְ אפשיטךְ ולשחת אורידךְ. דינה הטמאה. בתולה בעוּלה זבה בנידתה, ריח זנונייך ביצועך ותאוותך תאוות הבהמה."

האיש מטורף, אומר הלפרין לעצמו, נחרד, מנסה לשווא להיחלץ מאחיזת הברזל. מטורף גמור. הבט בגיחוכי האנשים שמסביב. שמע את צחוקו של רעו. קרא את הנהוניו של הצעיר השלישי. איש מטורף. מעמד מטורף. בדיחה מטורפת. אבל הפלדה האפורה, המבהקת, הנעה לכאן ולכאן במבטו היציב של הבחור, קרוב כל כך וכה חודר לעיניו הפעורות, אומרת לו כי הטירוף מתוכנן היטב — וההכרה הזאת מכווצת את מעיו, כאילו התמודדות עם סתם שיגעון עשויה להיות קלה יותר. אם אינו משוגע, הרי מאשים הוא ואני נאשם. באיזו מהירות אנו מוכנים לקבל על עצמנו כל אשמה בענייני יהדותנו כדבר המובן מאליו. כמו חבים אנו לנאמני האמונה את חטא חילוניותנו. אולם, מתקומם הלפרין, איני מוכן למובן מאליו הזה, לנחיתות המסתגלת הזאת. איני חש אשמה. אינני אשם — ומשום כך מטורף האיש. גם זיכרונו המדהים לפסוקים מוכיח. גם העובדה שגלגלי מוחו הסובבים במהירות משבשים כך את המובאות; נוטלים מכאן ומכאן ומחסירים ומוסיפים, באיזשהו היגיון נעוות, שמתמקד בעניין אחד — ובי. למה? מנסים גלגלי מוחו להדביק את המהירות הקדחתנית שבה פועל מנגנון החשיבה של הבחור האוחז בו. מה הוא רוצה ממני? מדוע בחר בי? "שוכבת זרע, זרמתם בחיקה וחטאתה תשמיד ממנה. אהליבה העוגבת אל חמורים. אהלה מוֹעכוּ שדיה, נגלתה ערוות תזנוניה. איפה לא שוּגַלְתְּ, שֵׁגָל? אשת זנונים, בזימתך ובזרע דודייך אמיתךְ," גוער בו האיש הצעיר. מה הוא מטיל עלי את כל נאצות המשכב האלה? ומדוע אישה אני בעיניו? "נקבה ושערה ערוותה. ודדיה ירוו זרע ודודיה במשכב עגבים." הרי הוא סוטה מין. מניאק. אז למה זה, לכל הרוחות, מריעים לו הכול בצחוק, כלשוטה השכונה? מה הוא חזיון העוועים שמתרחש מסביבי? מדוע קפאתי מאימה ואינני מתעשת וקם ועומד על כבודי?

אבל אחרי דקה או שתיים, שמחרדתו נראו לו כנצח, ראה הלפרין שלא אונה לגופו כל רע, אף כי כבודו נפגע. איני חייב לעמוד ולשאת באורך רוח את הדברים, לעזאזל, אמר לעצמו. אצבעותיו העבות של האדמוני חושקות כצבת את בשר זרועו ופיו ממשיך למלל, להנאת הסובבים. "עזוב את היד," אמר הלפרין בקול נמוך, אבל איש לא שמע את דבריו. המוח כבר מתחיל להריץ חלופות פעולה. אולי אכה בו בידי הפנויה? לא. זה יעורר את האלימות המטורפת שבו — ואני אינני יכול לראות את עצמי מתמודד עם אלימות שכזאת. אולי אעשה את עצמי קוּלָן, אדיש. אדבר אליו בקור רוח. ללא התרגשות. בקול סמכותי. אבל הרי פני החיוורות יבגדו בי. קולי יסגיר אותי. אולי אגדף אותו. מטורף. חולה רוח. פדאת. אבל גם זה יכול להעיר בו את המפלצת המטורפת שתסתער עלי. אז מה אני עושה?

"עזוב את היד," צעק בקול שנשמע לו כצווחת ציפור נרמסת. הצעיר הצוחק הרחיב את פיו וצחוקו התגלגל והדביק כמה מן הסקרנים שמסביב. הצגת רחוב. כמה אני עלוב, חשב הלפרין, מאובן כולו. מעגל הסקרנים סגר עליהם, מתעבה והולך. טוב. שידבר. שיפותֵת לו את מיליו. מילים. רק מילים. אני אתאטם לי כצב בשריונו ואמתין עד שהכול ייגמר. לא אעשה דבר כדי להרתיחו ולהתגרות בו. אצלול עמוק־עמוק. אנתק כל קשר. אחשוב על הריח המתקתק, המלאכותי, הנודף מפניו הנטויות כלפי. שקדים. כן. זהו הריח. האם יש ריח לשקדים? ריחו מזכיר לי את כיכר זוֹדוֹקוֹבֶר בעיר טולדו, את חנות מעדני המרציפן — מָזָפַּאן קראו לו שם — ואת עוגות השקדים ומשקה השקדים הלבן הקרוי הוֹרצָ׳טָה. ריח עדין שהוא גם ריחו של סם ממכר; ריח שכמו הוכפל והוּגַס כאן בהינָדפוֹ מפני האיש.

"תפסיק. באמת. למה אתה צריך להתווכח איתם בכלל?" יעץ אחד הסקרנים שמסביב להלפרין בנימת השתתפות, כאילו קיימת אפשרות אחרת, או כמו הוא משלם עתה על מעשה התגרות זדוני שעשה. על הכביש המשיכה התהרוצה האינסופית לדלוק אחרי עצמה, לפרוץ ולנוס באותה עת. "לוֹניש־כַּח ו־לוֹניס־לַח!" צעקו הדוהרים בקול אחד. "לוליכְ־פּוֹת ולולישְׁ־פּוֹט!" והצעיר החיוור, שזקנו קלוש, אמר כממתיק סוד: "הוא צודק. כולו חדור יראת השם ובכוח מוראו כל מעשיו. כי השם צבאות יתנהו כוח לבער כל מעשי פריצות מן הארץ."

על מה אתה מדבר? על מה אתם מדברים? רצה הלפרין לצעוק. מה הם כל הדברים האלה על פריצות ותזנונים ואיברי נשים? מהי לשון הנשים הזאת שהזקן האדום ממשיך ויורק אליו, פניו נוגעות־לא־נוגעות בפניו שלו וידו הגדולה אוחזת בזרועו בכוח עד להִשְׂתָרגוּת אצבעותיה בבשרו. האברך הצחקן הפסיק לצחוק ואמר בשנאה עזה: "חי השם צבאות, אני הייתי מזיין את אמו המקוללת," ומבטו משדר משטמה להלפרין. "מזיין", נזכר הלפרין, שבשרו נרטב מזיעה, אף שהאוויר היה קריר, כך היו הפרחחים אומרים פעם על מי שהזדווג עם זולתו. "עזוב אותי. מה אני, ערבי?" שמע את עצמו אומר לפתע, כמו שהיו אומרים אז. הצעיר כחול הזקן צחק. "שמעת אותו?" אמר לחברו המגודל, "ערבי. הוא לא ערבי." ולהלפרין אמר, "ומה ערבי, אה? מה רע בערבי, בן אישה זונה? גרוע אתה מכל ערבי. מטונף מתנשא שכמותך. ואיפה יש לך ערבים, בכלל, אה? כבר שנים שאין בארץ הזאת ערבים." הוא התבונן סביב בשביעות רצון. "הרי גירשתם את כולם, יאררכם המקום — ורק כמה אלפי אנוסים נשארו פה ושם. הנה. הוא!" — ואצבעו של הבחור כוונה לעבר גבר קטן שעמד בין הנאספים והביט בנעשה בפנים שחומות וחתומות. "בלילה, כשאיש לא רואה, אתה עובד את אלוהיך. יעני את מוחמד, הא, חָוָוגָ׳ה?" צחק. והערבי, אם אמנם היה זה ערבי, נסוג לאחור ונבלע בקהל.

כחול הזקן צחק שוב בשיניים לבנות, הביט כמנצח על סביבותיו ולפתע שלח יד מהירה, מתגרה, היישר אל חיקו של הלפרין ותפס בכוח באשכיו. "איי!" צווח הלפרין הנדהם והרחיק את עצמו מידו החצופה של האברך. הבחור הגביר את צחוקו, ודוד הלפרין, נלפת בכאב ובעלבון, חשב בחרדה שיש קשר בין הדברים הנטרפים שמשמיע הגברתן האדום למעשהו של חברו כחול הזקן. איזו השפלה, קונן הלפרין לעצמו. איזו השפלה.

כבר היה ערב ולמרות האנשים הרבים שהקיפו אותם הרעידה הצינה את בשרו של הלפרין — ואולי צמרמורת מאֵימַת הלא מובן והלא צפוי בעולמו, שהכול בו נִתכַּן ונצפה, נמסכה בקרת הערב וחילחלה בגופו. הוי. הרי הייתי כבר צריך לשבת בשעה כזאת בבית, מסוגר ומוגן, כשהחמוּמית מפזרת סביב את חומה הנעים, ואני על הכורסה הגדולה, עם כוס תה ירוק, בעיניים עצומות, קולט שלווה, שני הננסים למרגלותי, כמו חלום של מרחקים. איפה הם, הגמדים הנעזבים שלי? הם הרי ממשות גדולה יותר מכל הזוועה הנפלצת הזאת שנכפתה עלי. הם בוודאי נפחדים עד מוות, לבדם, ומתוך פחדם דואגים הם לי, צמד יקירי. אולי אאמץ את מחשבתי ואביאם לכאן? לא. מוטב שיישארו באשר הנם, מאשר שיחלקו עמי כאן את החרדה ואת ההשפלה. אבל, הוא אומר לעצמו, מתקומם על שהביא את עצמו למצב שכזה, מדוע אתה חרד? אתה רואה, הוא מוכיח את עצמו, אתה עם פילוסופיית הניתוק המתגבהת שלך, מאבד את עשתונותיך ואת שלוות הרוח שלך, ברגע שזר נוגע בך וכמו מוחק באכזריות את אשליית הרואה־ואינו־נראה שאימצת לעצמך. והרי לרבים כל כך, בכל יום ובכל שעה, נטפלים הפנאטים הדתיים, הפדאתים האלה. אז גם אתה. כך הוא בדמוקרטיית כוהנים. יש אנשים שנוטלים לעצמם חירות רבה יותר במהלכיהם עם האחרים, בהיותם מופקדים, מטעם הרשות או בהסכמתה, על שמירת האמונה. הרי חצי העולם הוא כזה — ולאו דווקא המחצית הנחשלת. אז מה אתה נבהל? אין זה סוף העולם ולא קצה הייאוש. אפשר לחיות עם זה. ובכלל, תזכור שקודם לכן האברכים האלה בכלל לא התבוננו בך ולא חיפשו אותך. אולי כל העניין הוא טעות בזיהוי?

אני אנסה לדבר אליו בהיגיון, חשב הלפרין, מעודד מעט, מנסה להתרחק ככל יכולתו מהגברתן. אולי מענה רך ישיב את חמתו. זרועו כאבה ממאחז אצבעותיו של הבחור והכאב זרם אל הכתף ואל העורף והצליף ברקים בראשו. "שמע, ידיד," אמר בקול מפיק נעימות, ככל שיכול איש כמוהו, מיזנתרופ מתנשא ומלא בוז, לגלות לזולתו. "אני חושב שיש כאן מקרה של אי־הבנה. טעות. אני מבקש ממך לעזוב את זרועי. אתה מכאיב לי." אני מבקש ממך. איזה לשון מנומסת ומתבטלת אתה נוקט כלפי השרץ המטורף. מוג לב. עלוב. אל תטיף לי, הוא מחזיר בתוקף לעצמו. כל שאני צריך עכשיו הוא להיחלץ מהמצב הקשה והמבייש הזה ולחזור מיד לעצמי. הכול כשר. "זוהי פשוט טעות. הכעס שלך מבוזבז." האם ארשת הפנים הקהה, הדשנה, הסמוכה כל כך לפניו, משתנה? האם היא מתרככת? "שמע, אין לי כל קשר להפגנה הזאת. אני אפילו לא יודע על מה מוחים משתתפיה ונגד מי. אני מרוחק מהדברים האלה. הבנת, ידיד? לא בעד ולא נגד. תאמין לי. זאת האמת."

אולי תחדל להתחנן, נקלה שכמוך? אינך חש לאיזה שפל נפלת, מפחדך זה? לא. אני אמשיך. עד הסוף. יש בכוחי לשכנע אותו שיניח לי. אם ארכז את כל כוחי בשכנוע, כקרן שמש דקיקה שמתמקדת בנקודה לוהטת אחת, דרך עדשה, עד שנכנעת הנקודה ונחרכת ומעלה סליל עשן זעיר ואחר כך אישון של אש מתוכה — כי אז אפרוץ את החומה האטומה הקנאית הזאת. "פשוט שמעתי קול קורא בשמי. סתם ידידה. כלומר, קרובת משפחה שהיתה בין המפגינים. אתה מבין? אני בוודאי לא האיש שאליו התכוונתם. התבונן בי, בבקשה. התבונן בי. תסתכל. אני אינני האיש. נכון שאינני האיש שאתה מחפש?" איזו חרפה. מה היתה דוֹ אומרת לו נקלעה לכאן? מה היתה אמי אומרת לו היתה בחיים? איזו השפלה. איך אינני קובר את עצמי בקלוני זה? לא, הוא משיב בתוקף לעצמו, אל תחפש את כבודך האבוד עכשיו. הנה עומד להתרגש עליך משהו נורא מידיהם. זה ברור. אתה חייב להינצל מידיהם. עניין של חיים ומוות. רצית להיות קולן — ונשארת אדם היסטרי, הוא תוקף את עצמו שוב. כל עניין קטן נראה לך מיד כדבר של חיים או מוות. די. חדל. קום והגן על שארית כבודך, דוד הלפרין.

על פניו של האיש הצעיר מצטיירת, אמנם, ארשת תימהון. הוא מפסיק להטיח בו את פסוקיו, מרחיק את פרצופו מפרצופו של הלפרין, שומט את ידו מזרועו ותוחב את שרביט הכסף שבידו האחרת לחגורתו. כלא מאמין חש הלפרין, שאינו מתיק את עיניו מעיניו השחורות והקשות של הבחור המסתכל בו כחודר לתהומותיו. איך מתרחב חזהו המכווץ, חוטף ומתמלא באוויר הצונן. התהרוצה, לידם, אם נידלדלה קודם לכן, הנה התגברו עתה קצבה ושטפה. ודומה כי הקולות רועמים יותר, והרגליים רוקעות בכוח רב יותר. הצלחתי, הצלחתי, ממלמל הלפרין לעצמו, בעת שהטורים לידו דוהרים קדימה. אורות הרחוב הלבנים הופכים את פניהם המאומצות של הרצים לפני מתים שקמו לתחייה. מרחוק מצטיירות ברקיע האפל אותיותיו הלבנות של הדיגיתון: "...הצמיחה במשק הלאומי חייבת להתחיל עכשיו, אמר..." — והשאר נעלם מעבר למגדל השחור של אוצר הדעת. הלפרין מסדר את בגדיו, את כותונתו שנתלשה ממכנסיו, את עניבתו שקשרה נפתח. את ערכת היד שלו, שעון, מקליט, מאזכר, אוֹדיוֹויזיה, שנשמטה מאמת היד. הוא מעלה חיוך דחוק, חיוור, על שפתיו. באותו רגע ממש מניף הבחור מולו את ידו ומנחית אותה עליו במלוא הכוח. בבת אחת. כפו דורסת את פניו של הלפרין, ממצחו לעין ימין ועד פיו וסנטרו. כה מדהימה היתה המכה וכה חזקה, עד שהשליכה את הלפרין על גבו, אל בין הנאספים, פניו בוערות מכאב, כמו כוותה אותם חבטת אש עצומה. אמא שלי. הוכיתי. נפלתי. הנה זה בא עלי. אמא שלי. דוֹ.

הסקרנים זזים בבהלה לצדדים והלפרין מוטל שרוע כצרור כבד על גבו, חציו על הכביש, נתון כמעט למדרס רגליהם של המפגינים הדוהרים, וחציו על אחד הנקניקים, הם שקי האשפה הלבנים והחתומים שמייצרת מכונית האיסוף ושנראים כגופות בתכריכים. ובטרם יצליח להתעשת ובטרם תחזור חרדתו להכתיב לו את מעשיו, גוחן אליו מכהו ואוחז בשני קצות צווארון מעילו ומרימו שוב לעמוד על רגליו, מסיר את כיפתו הצבעונית, מטה אליו, כשור נגח, את גולגולתו המגולחת וחובט אותה בכוח בפרצופו המתלקח של הלפרין. "למה?" צועק הלפרין, מסתמא מחרון ומכאב. "למה? מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה ממני?" והאיש הצעיר, מפוכח לגמרי, עובר ללשון היומיום ואומר: "את אל תפתחי את פיך, זונה" — ושוב הוא חוזר לשפת המקרא. "זרע זב משפתותייך. כל גוי ומשוקץ בין רגלייך." ואחר כך מערב את לשון הדיבור בלשון מקרא ובלשון חכמים, ותוך שהוא מניע שוב את ראשו, וחובט בו בקצב כמעט ממוחשב, הוא ממשיך וקורא כנגדו: "את כל הארץ אתן, בנות התועבה, משקצות ומטמאות. בפריצות ובניאוף אתן מדביקות את כל עטרת יהדותנו. מי לא נכנס בחורכן השחור, זנוניות ארורות? את העמלקים ואת היבוסים ואת המדיינים ואת הפלשתים אתן מלקקות. את כל גויי הים. ואת גאון יהודה הגדול הפלתן ארצה." והוא חוזר להכות את הלפרין, אוחז בו בידו האחת וכותש את פניו בידו האחרת. דם מציף את מסך ראייתו. פני אישה נסלדים הוא רואה מולו, מעבר לפרצוף מכהו — ואז מיטשטש המראה והמהלומות מהממות אותו. אמא. זה כואב. הוא חש איך עיניו מתהפכות בחוריהן מהכאב והזוועה ושומע מישהו מהמתבוננים מדבר כמוכיח: "אמרתי לו שלא צריך להתווכח איתם. מה יש להתווכח? שומעים ושותקים." מישהו אחר אומר: "בסופו של דבר אתה מגלה שהצדק איתם. יש להם חוש שישי להבחין בצרתנים ובאנטידותים שבציבור."

הצילו, רוצה דוד הלפרין לצרוח, אך קולו אינו נשמע לו. אחוז ועקוד ונחבט הוא קורא לעצמו להחזיק מעמד, לא להימלט אל העילפון, כי אז הרי יוטל אל בין רגלי המפגינים ויהיה למִרמס. לא לוותר. לא לוותר. מדי שחר מתגלות גוויות ברחובות העיר. באיזו קלות הם משמידים את מתנגדיהם. אל תיכנע. אל תיכנע. עוד דקתיים. עוד דקה. עוד חמש מהלומות נוראות כאלה. אלוהיו. איך אתה מניח לו לעשות לי כך? אולי חלום רע הוא זה. לא לצנוח. לנשוך שפתיים. להישרד. עוד מכה אחת. רק עוד מכה. לא. אמא שלי. הוא איננו מפסיק. הוא לא מפסיק. הוא לא יפסיק לעולם. אני חש איך פני מתבצקות ממכותיו. איך העור מתפוצץ. דם פורץ מחוטמי. דם נוזל על צווארי. זה לא ייפסק לעולם. זה לא ייפסק לעולם. אני שוקע בערפל אדום. כבר איני חש במכותיו אלא כהלמות תופים מתרחקת. מתק נח על שפתי, פתאום, כנשיקה רחוקה. עיני הסומות מוצפות באור. אני בא אלייך, אמא. שלום לך דוֹ. איזו דממה מושיעה, נהדרת, יורדת עלי עכשיו. איזו שלווה נפלאה. קל מאוויר אני עולה ודואה, כמו אותה ציפור דמיונית גדולת אברה, רואה, שתקנית.

אבל כאן נחבט גופו שוב באספלט הקשה, במלוא הכאב — ובבת אחת הוא שב לרעם הרגליים הרוקעות, צרחות המפגינים, חריקת נשימתם, צחוק הצופים מן המדרכות, צווחות רחוקות של רכבי המשמרות, ריח זיעה ושתן ודם, תחושת האיברים הכמו־קרועים, כל איבר לעצמו — והכאב, כאב החיים הגדול מנשוא ובכל זאת עודו נישא. דוד הלפרין פוקח את עיניו במאמץ נורא. אני עוד חי. מי יודע לכמה זמן. אולי גם זה עינוי שבחר האיש הנורא הזה להמית אותי בו שוב ושוב.

ממקום רביצתו הוא רואה לפתע, בשני חרכי עיניו הנפוחות וכמבעד צעיף דק ואדמדם, שני אנשים זקנים, בבגדי חאקי, גבר ואישה, קטני קומה, כפופים, שכמו נחתו מעולם אחר, והם עומדים ואוחזים ללא פחד בבגדי אדום הזקן וצועקים עליו. את מבוכתו של הגברתן הוא רואה, ואת הצעיר כחול הזקן שגועה בצחוק, ואת האישה הזקנה שמניפה את ארנקה וחובטת במכהו שוב ושוב, וזה מגונן בזרועו על פניו ודוחף בכוח את הזקן שאוחז בו. אבא, אמא, רוצה דוד הלפרין לזעוק אליהם בכאב ובכיסופים. ואולי שני ננסיו הם אלה? הוא מתקשה לראות. הדם מצעף את עיניו. "מפלצת שכמוך," צווחת הזקנה לעבר האברך אדום הזקן. "אמך היתה צריכה להטביע אותך בבית הכיסא כשנולדת" — והיא שבה וחובטת בו בארנקה, בעוד חברו המסוגף של המכה המוכה אוחז במותניה וּמושך אותה ממנו.

רצה הלפרין לוותר ולשוב אל עונג החידלון וכבר עצם את עיניו — אך מטח של רוק שביקש אחד הרצים בהפגנה להשיב לאחד הפרחחים שירקו לעברו לא הגיע למטרתו וצנח על פניו שלו, כחותם את עליבותו. ואז, זב דם וריר ומכוסה אבק, הוא אוחז בעץ הפיקוס הסינתטי שצומח לידו מן המדרכה, ומנסה לקומם את עצמו. הנה אני קם, הוא אומר בפליאה, עומד על רגליים כושלות, רואה את זוועת מראהו בעיני נערה מבין הרצים, שהסבה אליו במרוצתה את ראשה. עינינו כבר ראו רבות בעולם הזה — ואם למרות זאת נבעתה ממראי, בוודאי הפך אותי המכה למפלץ נורא. מה יגידו עלי חברי ונערותי? דייוויד היפה, המקפיד כל כך על בגדיו, נעליו, תסרוקתו ובשמיו. מה עשו לו? מדוע לא התגונן? למה לא עמד על כבודו?

אבל בטרם יתעשת ובעת ששלושת הפדאתים מנסים לנער מעצמם את שני הזקנים העיקשים, מורה עליו איש רע מהסקרנים שנאספו שם באצבע שלוחה למכהו המגודל. מתמלא האדום זעם מחודש, הודף ממנו והלאה את הזקנה ושולח שוב יד להלפרין, אך מעוצמת בעיטה שבעט בו הזקן באותו רגע ממש, נוטה גופו הגדול של הפדאת לפנים, אובד שיווי משקלו והוא צונח ארצה.

מיהר הלפרין ובכוח לא לו, שפיעפע ומילא אותו במהירות מתוך כאביו ושיברונו, החל לפלס לו דרך בין האנשים, מקרטע, מדמם, כל איבריו כואבים. מפנה מבטו לאחור, הוא ראה את מענהו קם על רגליו, מלא חֵמה, ומחפש אותו בעיניו כאומר, העונג הזה לא יישלל ממני. לשבר שנייה אחד הצטלבו מבטיהם, מעבר לכל האנשים — והאברך החל לדלוק אחרי המלקוח החי שלו. ראו חבריו של האדמוני שהוא רץ אחרי הלפרין והזדרזו לדהור בעקבותיו, וכחול הזקן משמיע בריצתו תרועות גיל, כמי שמכלול שעשועיו נפתח לו. ראה הלפרין ששוב קרבים הציידים — ובפחד גדול שנסך בו כוח נשא את רגליו והחל לרוץ על המדרכה בין האנשים, איילה נפחדת וירוּיָה, הנמלטת כל עוד נפשה בה מכלבי הציד הקרבים לסגור עליה.

5

היה ערב נעים, לא חם מדי ולא קר מדי. וכיוון שהתהרוצה הלכה ונתדלדלה וכיוון שגם המכוניות הצהובות של המשמרות — מעטות להפתיע, הערב — כבר חלפו בדולקן אחרי המפגינים, העלו פרנסי העיר את כל שלל צבעי אורותיה, כמבקשים להשכיח ביופייה הססגוני את פניה הרשעות שנגלו זה עתה. בעלי העסקים מיהרו לסלק הרחובה את שאריות הנייר, המשקים, המאכלים, תחליפי העישון ושאר מיני הפסולת. כמה מהם כבר עמדו לתקן, מורגלים במלאכה זו, את הנזקים. ההמונים שנקבצו קודם לכן בשולי הכביש חזרו להלך בנחת אצל חלונות האור, הרוכלים כבר הסתלקו על המרכולנועים החשמליים, ופועלי הניקיון של העיר, בסרבלי הפלסטיק הירוקים שלהם, פשטו בקרונותיהם לסלק במהירות את שלטי הנייר שהושלכו, את גלי הפסולת שערמו בעלי העסקים ואת נקניקי האשפה הארוזה. ובתוך כל המהומה שלימדה את עצמה להפוך בן־רגע לפסטורליה אוּרבָּנית, רץ לו דוד הלפרין, צולע על ירכו, מוכתם בדם, מבועת — ושלושת הבחורים דולקים אחריו. הם שלושה והוא אחד והם מקצרים יותר ויותר את המרחק שביניהם לבינו, הודפים בגסות, בריצתם, את העוברים ושבים. עוד מעט ישיגו אותי, ממלאת אימה את חזהו. נשימתו חורקת. מעולם לא נאלץ לרוץ כך על חייו. פניו לוהטות מהמכות שכתשו אותן קודם לכן, מהחרדה וממאמץ הריצה. הוא מפנה את ראשו, משווע להצלה, ורואה את רודפיו קרבים, ובראשם הענק אדום הזקן, מקרטע בבגדיו המחשבים להתפקע, אך אינו מפסיד מרחק בזמן. והוא רואה את האנשים מתבוננים במרדף לרגע קט ושבים להילוכם, לא נטרדים.

עוד מעט, עוד מעט, אומר הלפרין לעצמו, מגביר את צעדיו. האוויר המתפרץ מפיו יפחות־יפחות חותך את גרונו. עוד מעט. עוד מאה צעדים. עוד שמונים. הנה חנות תגזירי הנייר של גאמוצ׳י. המכונית שהוטלה בחלונה כבר נלקחה משם, וכבר עמלים שלושה זגגים להציב שם חלון זכוכית חדש. עוד עשרים צעדים. עוד מעט בית הקפה וחברי שם. עוד מעט ייפתח לי המקלט הזה. עוד מעט. אבל כשהוא מגיע אל בית הקפה "כאן" הוא מוצא, משתעל ומשתנק, שדלתות הזכוכית המשוריינת שלו מוגפות. אבל, הוא מגלה בגיל של ניצולים, כל חבריו מכונסים בפנים. הנה צ'ק והנה דולי ואמיל, אמיתי ושפיל ודב, צ'צ'יק ואלפונסו. "פתחו לי! מהר!" הוא זועק אליהם. אך הם אינם שומעים. הוא מעיף מבט לאחור, חוטף אוויר לחזהו הכואב. רודפיו כבר מתקרבים לפינת רחוב קידוש השם. "פתחו, חברים, לכל הרוחות!" הוא משווע אליהם וחובט בייאושו על הזכוכית העבה. מה קורה כאן, לכל הרוחות? אין הם מבחינים בו. אמיתי התם מוזג שם משקה לבחורה לא מוכרת. "אמיתי! פתחו! הצילו! צ׳ק! בח־ייכם! פליזזז! אנא!" למה אינם שומעים אותי? אלוהים. מדוע אינם פונים לעברי. הרי זה קרוב כל כך. מה קורה שם? כמו מישהו שחזר מדקה בקוסמוס ומצא שחלפה כבר שנת אור בעת היעדרו. אנשים אחרים. חוקי קיום אחרים. "מאריי. פליז! פלי־יי־יז!!!" הוא צווח בעת שידיהם של האברכים אוחזות בו. צ׳ק מספר משהו משעשע מעבר לזכוכית, כמעט בטווח יד מושטת וכל כך רחוק ממנו. "צ׳ק! חברים! הצילו! הולכים להרוג אותי! הולכים להרוג אותי!" הוא צורח בזוועה, הולם בטירוף פראי בזכוכית, בועט ברגליו, נעקר מעם מקום מקלטו האחרון. סיוט. הנה אחבוט בידי על לחיי ואתעורר. לא ייתכן שאין זה סיוט. לבו הולם ומפרפר כשהבחורים העבדקנים גוררים אותו, בעוד ידיו מבקשות לאחוז במשהו, זיז, כרכוב, גבשוש של טיח. ובאותו הרף־עין נפנה מישהו מבני החבורה לאחור — אמיתי היה זה ואולי אלפונס — לגמרי במקרה, וראה את המראה.

נישא על גבו של הענק גלוח הקרקפת ועקוד בזרועותיו, רגליו מבעטות באוויר וראשו מיטלטל, שני הבחורים בשחור שומרים מאחור, משני העברים, צועק הלפרין בכל כוח אימתו. העוברים ושבים נסוגים לצדדים מפני החבורה מטילת החרדה, הצועדת קדימה במהירות כיודעת את יעדה, וחבריו של הלפרין פורצים בחבורה אחת מפתח ה"כאן" וממהרים להשיג את שוביו.

עד מהרה מקיפה חבורת בית הקפה, בפינת השדרות, את השלושה ואת משאם החי. גלוח הראש עוצר מול צ'ק, אמיל וצ'צ'יק, שפניהם הנחושות מעידות על נכונותם לחסום אותו.

"רגע, חברים. מה זה? לאן אתם לוקחים אותו?" קורא אמיתי, כמי שכנוּת תדהמתו על הפרת סדרים היא שתשיב כל דבר למקומו הנכון.

"הורד אותו מיד," מצווה צ׳ק בשלווה בוטחת, היודעת שבכוחה יופעל חיש העומד ממול.

הקירח, אכן, מטיל בהינף יד את הלפרין המסמורטט אל המדרכה — אך הוא מציג עליו במחוות אדנות נעל ״וסטינגס״ גסה ושחורה. הלפרין מנסה לשווא להשתחרר ממדרך רגלו של האיש. הו, אמא, אמא, איזו כלימה, הוא מייבב בלא קול.

"תראה מה שהם עשו לו, בני הזונה," אומרת דולי הבינונית. נרעשת היא גוחנת אל הלפרין, אהוב לבה במסתרים, המתכווץ תחת נעל הענקים. האברך קלוש הזקן בועט בה ללא גינונים רבים והיא צווחת ואוחזת בקרסולה הפצוע.

"יצאתם מדעתכם? זאת קצינת משטרה, פאקינג בסטרדס," צועק דב שֵׁן, מאהבה, ממהר לגונן עליה.

"אתה לא מכיר אותם? אין להם משטרה ואין להם חוק," אומר אמיל, נזהר לסגת מעט לאחור. "אפילו חברי הסנהדרין חוששים מהם."

"טוב, אני לא חבר בסנהדרין ואני לא מוכן שהאמונה תיתן לגיטימציה למעשים שכאלה," אמר צ׳ק בנחרצות שאננה. ואל הגברתן בעל זקן הטבק אמר, "שמע, פדאת. תוריד את הרגל ממנו!" והוסיף, "שתדע שאני מכיר היטב את פרוינדליק, המזכיר הרבני שלכם. אני כבר אֲנַגֵשׁ איתו..."

אבל כאן משך הבחור מחגורתו את המטיל הכסוף והניפו בידו כמטה קסם. פניו הנחושות של צ׳ק, שהיה מורגל שביטחונו העצמי ישמש לו כמין שלט־רחוק, נתבלו מיד, ובוהק עיניו עמם. "אָטַנְסְיוֹן, צֶ'קינוֹ!" צעק אלפונס — אך הצעיר שזקנו משוח בכחול הקדימו והכה ביד שטוחה בעורפו של צ'ק מכה עזה. העיתונאי רחב המידות התנדנד על מקומו וצנח לזרועותיהם של שפיל וצ'צ'יק, שמיהרו למושכו לאחור.

"אנחנו נמסמר את כולכם, מחריאים," אמר כחול הזקן ובעיניו שוב הופיע אותו צל מטורף של משׂטמה, שעצר את אמיתי שניסה להתקרב אל הלפרין הגונח.

"רגע. אולי אפשר לברר את זה בשיחה פשוטה, חברים?" הציע אמיתי ועשה עוד צעד מהסס לעבר אדום הזקן.

"תיזהר. יש אברבאדוב ביד שלו. תיזהר!" צעקה דולי.

ממקום משכבו על המדרכה, בין רגליהם המוצקות של ציידיו ורגליהם הנעות של העוברים והשבים, שהיו עוקפים אותו כמו היה ערמת צואה טרייה של כלב מן הכלבים ששוטטו פעם בעיר, הצליח דוד הלפרין להרים מעט ובייסורים רבים את ראשו כדי לראות את חבריו הטובים, מוכים ונפחדים. כל עוצמת חברותם כמו נמוגה והם נסוגו בחשש צעד ושניים לאחור. "שם רשעים ירקב," אמר בהטעמה הענק עם זקן הטבק, כשהוא גוחן ומעמיס שוב, בהנפה אחת, את הלפרין על שכמו ומתחיל לצעוד קדימה.

"אתם לא תלמדו דבר, אה? עכברים מומרים," התיז כחול הזקן כשהוא נסוג לאחור בעקבות רעו ומבטו מאיים.

"הצילו! הם הולכים להרוג אותי! הם הולכים להרוג אותי!" בכה הלפרין, רואה בעיניים יבשות מדמעות איך מתפוררת תשועתו האחרונה.

"אחורה!" התרה קלוש הזקן באצבע דקה באמיל ובאלפונס והם עצרו בנסיגתם, נחרדים מקולו הניחר, השחוט, של חברם.

"רק אל תיכנס לפאניקה, דייוויד. אנחנו תכף נטפל בעניין. אל תדאג," צעק אמיתי.

דולי בכתה, עוצרת בכף ידה את פיה. צ'ק ישב, מבטו אובד, על המדרכה. האחרים עמדו והתבוננו בבחורים המזוקנים ובו במין חוסר אונים, כמשלימים עם העובדה ששלוחיו של כוח עליון התייצבו מולם. מיכה צ'צ'יק, המורד הנצחי, עוד ניסה ללכת בעקבותיהם, אך מבט קשה אחד מאדום הזקן הצמיתו למקומו. "אין מה לעשות," מילמל דב של הנרייטה, כמו שהיו אומרים בלחש בימי הילדות הרחוקים על מי שלקה במחלת התאים הסרטניים. "אין מה לעשות."

הנה כך ראה דוד הלפרין איך מתרחקת החבֵרוּת ואובדת בהמון שהציף את העיר, באותו ערב נעים. אימה חשכה מילאה אותו. הנה הם מוותרים עלי באוזלת יד נפחדת שכזאת. כל האנשים החזקים האלה, כל האנשים בעלי הקשרים וההשפעה, עם המוחות המופלאים שחוקרים וממציאים ללא הרף, לא הצליחו למצוא משהו שיעצור את חוטפַי. אך מה אתה מלין עליהם? אתה בעצמך, רטוב מאימה ומזוועה, אינך מעז להתמודד על חייך וכבודך.

כמה דקות אחר כך, ברחוב אלף הגלויות החשוך, הוא פוקח את עיניו כסדק בתוככי פנים תפוחות וכואבות. הוא מוטל על האספלט כצרור אין חפץ בו ורואה מעליו את צלליותיהם הנישאות ומעט מתווי פניהם של שלושת האברכים, כשהם מעיינים בו במנוחה, כמי שהשיגו את שרצו להשיג. והרי בני תמותה הם, אומר דוד הלפרין לעצמו, ואישה ילדה אותם. איך זה שלא יתעורר לבם, בסוף, לחמול מעט על מי שהוכה והושפל כל כך? יפחה גדולה זיעזעה את כל גופו ואחר כך, מתאמץ לשוב אל רגיעה יחסית ואל מחשבה מסודרת, החליט שכדאי שינסה לעורר את רחמיהם, כי הכול כשר ומותר כדי שיסתיים הסיוט הזה והוא יחזור חי אל עולמו הקודם. מאחור, מרחוק, רצו הכותרות בדיגיתון: "...חתן וכלה מנהריה נהרגו כאשר התנגשה מכוניתם ברחפת שהובילה יולדת מוורדיה, שהיתה נתונה בעיצומם של צירים. אנשי צוות מיומנים וזריזים, במובילית של חברה קדישא, שנקלעה אף היא למקום, סייעו בלידה ופינו מהמקום את גופות הנִספים וגם הסיעו לבית החולים את היולדת ואת בנה... הפגנת חוגי השוליים, שמנתה כמה עשרות אנשים, מוכרים רובם ככולם למשטרת הביטחון, נסתיימה לפני שעה קלה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. שמונים ושלושה איש נעצרו בידי..."

"תפסיק ליילל, אוכל נבלות," אמר כחול הזקן.

"כואב," נאנק הלפרין ואסף את ברכיו הנגופות אל בטנו. לפחות זה לא מדבר אלי בלשון נקבה. "כואב. בכל הגוף. בבקשה, הביאו אותי לרופא."

"שמעת אותו?" גיחך כחול הזקן. "רופא הוא מבקש..."

"שמע״, אמר קלוש הזקן שלא הרבה בדברים עד עתה, "מוטב לך שתדע לעמוד בייסורים. אש הגיהינום חמה הרבה יותר."

"...וכל הכאבים שאתה בוכה עליהם עכשיו הם כטיפת שתן לעומת אלה שעוד יבואו. בן פקועה," אמר הזקן הכחול.

"אבל מדוע?" הלפרין שיווה ללא מאמצים רבים נעימת תחנון לקולו. "מדוע לכדתם אותי? למה דווקא אותי? אני הרי רק במקרה הייתי שם. אני בטוח שהיתה טעות. הנה, כל התעודות שלי בכיס המעיל. תבדקו." הדיבור המהיר, הנרדף, הסב לו כאבים. ראשו כבד כמשא זר. "היה שם גבר אחר מן המפגינים שרץ לפני. גבר בחליפה. בוודאי אליו התכוונתם."

הזקן הכחול ניפנף לעיניו הצבות של הלפרין בארנק התעודות שלו: "בדקנו, בדקנו, חזיר מתייוון. אין כל טעות. אתה זה אתה. אתה יכול להיות בטוח בזה."

אף שהיה משוכנע כי שום רוע כבר אינו יכול להפתיע אותו, התחלחל הלפרין שוב, כשנוכח שאפילו תעודותיו, האסמכתות להוכחת עצם היותו, נשללו ממנו. עירום ועריה, ייבב לעצמו.

נגד רצונו נשמע קול בכיו. "אמרו לך כבר, חריון, שתפסיק ליילל," אמר הזקן הכחול, שהיה הדברן מבין השלושה, בנעימת אזהרה.

"למה?" ההין הלפרין להתקומם כשמץ. "לבכות, לפחות, מותר לי. את הזכות הזאת לא תוכלו לשלול ממ..."

קלוש הזקן בעט בו לפתע. "אין לך זכות לכלום. לשום דבר," אמר בקול נרגז. ואילו הגברתן אדום הזקן אמר: "עמדי על רגלייך והתייצבי למשפטך!"

"אני לא יכול. המכות. והשבר הישן ברגל מימי הצבא," גנח הלפרין, עיניו היבשות צורבות, אך הוא שמח שברכיו האסופות לבטנו עצרו את בעיטת האברך. אתה שמח? שים לב במה אתה כבר מסתפק כסיבה לשמחה, אמר בקדרות לעצמו. "אתם בטוחים שבדקתם היטב? הלפרין דוד בן אלכסנדר, מספר 770ש08גגג קו נטוי 40289צ. סיווג אזרחי ב/ח. מחשבאי. סגן מנהל מחלקת הפְעלה מוגבלת, חברת 'קומ־מיינד', רחוב מגורשי שכם איי אחד. מען אישי, רחוב בעלשמט..." — וכאן ספג בעיטה נוספת, מכאיבה יותר, אל קפל הצד של המותן, וצווח "איי" גדול, עם שהוא מציין לעצמו כמעט בסיפוק, בכאלה עוד אני יכול לעמוד.

בכמה חלונות בבתים שממעל עלה אור.

"קום, פחדן מִתְלַעֵז. קום, מחלל קודש," אמר כחול הזקן בקול קשה, שהיה מנוגד לחיוכו לבן השיניים, ושב ובעט בשלישית בהלפרין.

"איי," גנח שוב הלפרין, שחרדתו סילקה מתגובותיו את כל מעצורי הבושה. בכתמי האור שבחלונות נראו כמה סקרנים זהירים שהתייצבו להציץ במתרחש. אף אחד מהם לא יעז להתקשר למשטרה. אני יודע. וגם אם כבר הזעיקה דולי את המשטרה, ספק אם יחפשו אותי כאן, כל כך קרוב וכל כך רחוק. אין תקווה. "אני אקום. אני אקום. אל תבעט, בבקשה. אני אקום" — והוא נשאר שוכב על צדו, מכווץ כפרח נובל. "האם אפשר לדבר איתכם בהיגיון... כלומר, האם אפשר לדבר איתכם ברצינות, בחורים?" הם שותקים. "אני לא מבין... ובכן, אני... אינני אומר שטעיתם... לא טעיתם. אני מקבל זאת. אבל מה פתאום אני? בגלל מה?... זאת אומרת, אני מנסה להעלות בדעתי סיבה כלשהי — ואינני מוצא. פשוט אינני מוצא. אם הדברים אמורים בהתנגדות ל... באיזשהו פן של התנגדות פוליטית — הרי אני רחוק מזה כל כך." שוב סובב עליו ראשו כגלגל. אבל חשוב יותר מכול לדבר. להמשיך ולדבר. "אני עושה את עבודתי. אין לי כל מעורבות בעניינים פוליטיים או אנטידותיים. שום דבר. באמת. אני יודע שזה מה שמעורר אתכם ל... — אבל אין לי כל עניין בזה. גם לא בוויכוחים. אני יושב בצד. אני יודע שאין כל תועלת. אתה מתווכח — והרשות עושה כרצונה. אני יודע שאתם מאלה ש... מאלה שכועסים, באמת לא בלי צדק, על אנשים כמו... כמו אלה שרצו בהפגנה, שמנסים להביע את דעתם ולשנות את..."

"אלה כלבי הפלשתים," הביע כחול הזקן את דעתו.

"אלה חבריך," הטיח בהלפרין קלוש הזקן.

"לא. לא. בשום פנים. כלומר, הכול לגמרי במקרה. באמת במקרה. בבקשה, תאמין לי. בחורה אחת... כלומר, קרובת משפחה, קראה בשמי — ואני... אייי!"

"אל תשקר, זולל טרפות!" התרה בו הזקן הכחול, כשהוא בועט בו בכוח, בדיוק באותו מקום רך במותנו.

"בסדר. לא אשקר. בחורה שהכרתי. אני מצטער," גנח הלפרין. איזו התרפסות. על מה אני מצטער? "אבל האם זה מצדיק את כל ה... את מה שאתם...?" הוא נשם בקול חורק. "גם אין לי שום דבר נגד... כלומר, אולי אינני שומר כל כך מצוות, לצערי, ובאמת אפילו הירהרתי בתשובה לא פעם ולא פעמיים בחיי — אבל הרי לא בשל כך אתם תפסתם דווקא אותי. כלומר..."

"אמרו לך לקום ולעמוד על הרגליים," אמר הזקן הצהוב.

"אני אקום, אני אקום," אמר הלפרין והתרומם מעט, נעזר בידו, נשען בכאב על האספלט. "אבל תגידו לי למה? למה אני? מה הסיבה?"

"אל תחקור במופלא ממך," אמר צהוב הזקן בחומרה.

"חפש את הסיבה בעצמך, מצורע," אמר כחול הזקן. ״נסה פעם לחפש בנפשך השחורה משחור ותמצא הכול."

"אני לא מבין," התעקש הלפרין. "בחרתם בי בחירה עיוורת? סתם כך, אחד מהמון, שיהיה מופת לכולם? למען יראו וייראו? אבל אתם אומרים שאני... שהתעודות שלי..."

הגברתן מגולח הקרקפת, שעמד עד כה בשתיקה בצד, כמשרתם של שני האחרים, מפלי בשרו מאיימים לפרוץ מבגדיו השחורים, גחן אליו ותפסו בבשר חזהו מבעד לכותונתו ביד גסה, תובענית, והרימו על רגליו. בחלון ממול הוריד מישהו את תריס הברזל. "הוא שעשה לאישה שדיים תחת בינה," נהם אדום הזקן כאל עצמו. הוא קירב את הלפרין והביאו פנים אל פנים. ״חוטאת בת הטומאה. שמוע־תשמעי ולא תביני וראֹה־תראי ולא תדעי. שלם־תשלמי על תזנונייך, אהליבמה."

"על מה? על מה ולמה, באמת?" נאנק הלפרין, רגליו מפרפרות, עקוד בידי הבחור, ללא כל רצון ויכולת להיאבק. הדברים חוזרים על עצמם כבמין ריטואל אפל, ווּדוּאִי. ואני השׂה לעולה. קורבן המיועד להישרף על מזבח אמונה עתיקה ואכזרית.

"חוטאת את," אמר זקן הטבק. "חוָה חוטאת ומחטיאה. אישה בחטאה תומת."

"לא נכון," זעק הלפרין, קולו נישא מקצה הרחוב ועד קצהו. "לא חטאתי לאיש ולא חטאתי לרעיון ואינני משקר יותר מאחרים ואיני מעלים עין יותר מאחרים ובעונש על מעט הרעוֹת שאני עושה אני נושא כל הזמן. ולמה אתם מרשים לו לדבר אלי בלשון את? איפה כבוד האדם שלכם? מי שלא עומד על כבוד רעהו, כבודו שלו אינו מחול. למדתם זאת, לא?" חיוכו לבן השיניים של הזקן הכחול התרחב. "מה אתם רוצים ממני? לא התעללתם בי מספיק? לא השפלתם די?"

"ואולי," הציע הזקן הקלוש, מהנהן מאחורי כתפיו הרחבות של אדום הזקן, "כלפי השם יתברך חטאת? אולי בריבוננו פגעת? הא? את זה לקחת בחשבון?"

"מעולם לא חיללתי את שם האלוהים," קרא הלפרין. "מעולם לא נשאתי את שם האלוהים לשווא ומעולם לא..."

"...אל תעלה בפיך המצחין את שמו המפורש!" צעק כחול הזקן בחֵמה, וחברו אדום הזקן סטר שוב, בגב ידו, בפניו החבולות של הלפרין.

"מדוע אתם מכים?" גנח הלפרין, דם נוטף מחוטמו אל שפתיו החרבות. טעם דם בפיו. "אולי אין האלוֹ... אולי בכלל ה... השֵׁם אינו רוצה שככה תשמרו על כבודו?" הוא מנסה, במאמץ רב, לשלות מזיכרונו אסמכתות מהעבר, מה"קדיש" שנשא על קבר אביו, הרחק לאחור. "הרי זה אל רחום וחנון. וגם אתם אומרים 'אל מלא רחמים'. אל טוב וסלחן ו..."

"לא," צעק אדום הזקן, מדיף את ריח השקדים המוזר והמתקתק שלו ומקרב את פניו לפני הלפרין בכל עוצמת הטירוף והזדון שבהן. "קנוּא ונוקם, מכשפת. נוקם השם ובעל חֵמה. נוקם לצריו ונוטר לאויביו. בזרוע נטויה ובחֵמה שפוכה ימלוך עליכן, זונות יהודה וירושלם," ובדברו מטלטל הוא בכוח פראי את גופו של דוד הלפרין.

"עזוב, עזוב!" נאנק הלפרין. "אני מודה. אולי טעיתי. בוודאי טעיתי. אני אשנה את דרכי. אני נשבע לכם. אלך ואלמד תורה. אתחיל להאמין. אחיה חיים אחרים. הרי במקום שבעלי תשובה עומדים..."

"אבוד אתה לגמרי," הטיח בו הזקן הקלוש. "לא שמעת שאמרו חז"ל, שמי שהטיל פעם ספק, לא יהיה לעולמי עולמין מאמין באמונה שלמה. ואנחנו נשלחנו להאביד את כל אלה שלא יוכלו להאמין באמונה מלאה ושלמה..."

"אבל מי שלח אתכם?" קרא הלפרין, נאבק על שיירים — הנה הצלחתי לגרור אותם ולהכריחם להשיב לי. לעמת מחשבה מול מחשבה. מוחי העצל והנפנק מול מוחותיהם המאומנים בשינון הלכות — "אם הייתי יודע מטעם מי נשלחתם, אז..."

— אך הבחור האוחז בו לא הניח לו לסיים את דבריו. "כרעי על ברכייך, קְדֵשָׁה!" אמר בקול נמוך. "רדי לתפילה אחרונה."

הרי יהודי לא כורע לתפילותיו, הירהר דוד הלפרין, כשידו הקשה של האיש דוחקת בו למטה. "אינני יודע להתפלל," גנח.

"אין מי שאין בו תפילה אחרונה," אמר לו הזקן הקלוש.

נפלה דממה. כל המתגוררים בסמוך, מאומנים וידועי סבל, מיהרו להגיף כל סדק בדירותיהם ולכבות את האורות. אפלה גמורה. את פנסי הדיליום הלבנים שהציבה רשות התאורה של הכרך ניפצו פרחחים. גם הרובאי הנעלם לא יבוא לגאול אותי מידיהם. הנה הכול מסתיים. מה נותר לי לעשות? הרי כוחי אינו עומד לי ואת מלוא יכולת השכנוע האינטלקטואלי שלי גייסתי לשווא. עשיתי כל שיכולתי. עכשיו, מה שנגזר נגזר — ורק שיעבור הכול מהר.

הוא כרע על ברכיו. כמו בכנסייה, הרעידה מחשבה את גופו. ואם בכנסייה, אולי אתפלל דווקא לישו. או למוחמד. לאלוהים זרים. שתהיה נקמה בהם. הרי את סתר המחשבה לא יוכלו לעולם לשעבד. איזו איוולת. וכי מי יֵדע ולמי יהיה אכפת? אבל לשאת תפילה צריך — ואם כך, מה אתפלל? שתצא אש מן השמים ותאכל אותם? אינני יודע תפילות. רק בקשות אני יכול לומר לו, אם אכן הוא קיים בכלל ובלב של נחושת הוא מתבונן ממקום שכינתו במעשים שנעשים כאן בשמו ולשמו. את כל שמותיו אני יכול למנות באוזניו. מַגָּלִי, כופר עליז שכבר כמה שנים הוא שוכן שאול, העלה פעם, במיומנות של פותר תשבצים כרוני, את כל שמותיו וכינוייו של היושב מעלינו על פס־מחשב, כחלק מתרגיליהם של המוחנים המתחילים. פעמים רבות כל כך הועתק התרגיל למצגים במהלך השנים, עד כי הלפרין ידע את האלוהים, לפחות בכל שמותיו, תאריו וכינוייו. אנא, מילמלו עתה שפתיו הכואבות, עשה שלא יהיה רע. עשה שאצא בשלום. עשה שאשכח את אשר היה. עשה שאגיע בשלווה לממלכת השמים, אם יש כזאת. עשה שתוכר חילונותי כאמונה, או לפחות שיֵדעו כי בתוך תוכי הייתי מה שהייתי, לכשיישקלו מעשי ומחדלי. אנא, אלוהים. ה'. השם צבאות. המקום. שמים. מלכות־על. שכינה. אדוני. אלוקים. בורא כול. הגבורה. צור־ישע. הקדוש־ברוך־הוא. הדושם. יה. יהוה. יי. עליון. אב הרחמים. אדון עולם. אבינו מלכנו. אלוה. מורא. קודש. שׁדי. שהדי במרומים. אדיר. שוכן במרומים. מה עוד יש? מה עוד? כן. מקום אחר. וריבון העולמים וריבונו של עולם. וקדוש־קדוש־קדוש. והשם המפורש. ונצח ישראל. והישות העליונה. ורם ונישא. תחילת ההתחלות וסיבת כל הסיבות. אחד. סדר בקבצים לפי מפתח אלפביתי, לפי מספר סימנים, לפי נסמכים, לפי תרגום מספרי. אלי, אלי, אל תעזבני.

"מה אתה ממלמל שם, מחלל קודש?" שואל הזקן הקלוש בחשד.

"צריך להרים אותו, את אבי אבות הטומאה הזה, שבור האֵבֶר. לך דע מה מתרוצץ לו בראש החולה שלו. תן לו בעיטה, שיבי," אומר הזקן הכחול — ובלי להמתין שיתמלאו דבריו הוא מרים את רגלו ומניף ובועט בעצמו בכוח רב בראשו של הלפרין, מתחת לאוזנו השמאלית. ראשו של הלפרין מצטלצל בכאב נורא — תמיד יכול להיות כאב נורא יותר — והחשכה סובבת סביבו כסחרחרת נטרפת. הנה הוא מורם ביד פלדה כגזיר נייר, קל מנשימה, אפילו, מיטלטל כבובת סמרטוטים. רוח קלה מביאה עמה צינה נעימה ונדף קל של סירחון מן הים. שמונה שלושים ושש דקות, מורה בשמים שעון "בריתולם". שוב יורד דם מאפו או מזווית פיו של הלפרין. וכי מה זה אכפת מהיכן. בובת סמרטוטים אינה כואבת. יד חזקה קורעת ממנו במשיכה אחת את מכנסיו. קול צחוקו של כחול הזקן. מישהו מציג עכשיו את רגליו המתות של הדחליל הלפרין על הקרקע המתהפכת. מישהו מכופף את גופו היגע, הכואב. מי אומר שהדחליל אינו חש כאבים? ברק הכסף של המוט ההוא. צחוקו העולה של הכחול. עיניו הלטושות אליו, המסומרות אליו, של הצהוב. ידיו האוחזות, אצבעותיו הננעצות, ציפורניו הקורעות, נשימתו החורכת של האדום. ריח השקדים שלו. כאב המוות הנורא, נורא עד מיוּחָל, המתחיל בנקודה אחת ומתפרץ באלף ערוצים במעלה הגוף אל המוח, אל הפה הצורח ואל החלונות המוגנים בסורגי ברזל ובנקודות חישה ממוחשבות, אל הלילה השחור ההוא. אל שבעת הרקיעים ואל מי שמעבר להם — — —

6

...ואחר כך מעמעם הזיכרון הדלוח, מוטל קרעים־קרעים, איבר־איבר, בתוך חשכה, מתחת לשמים שתעמולת־אור חוצה אותם ונעלמת, כברק. מישהו נלחם למענו, אולי, בחושך. מישהו מרים אותו ואוסף אותו. ידיים טובות רוחצות את גופו ונוגעות בו לחיים — דוֹ? דוֹ שלי? — ומשיבות את רוחו אליו. פנים זקנות — אבא? אמא? — מדיפות אליו אהבה ודאגה.

ואחר כך, כמו כלל לא נטמא ברוע המנוול ההוא, כמו ניעור משינה עמוקה הוא מוצא את עצמו יוצא לדרכו, עולה למכוניתו, נקי ורחוץ, חדש כתינוק, ללא פצע וחבורה, קרע וסימן. הוא לא יודע מה קרה ומי נחלץ להצילו מידי הבריונים. רק זכר העלבון האיום עוד מפעפע בו ואינו מניח לו. שני ננסיו במושב האחורי של המכונית כובשים את שמחתם המתפרצת על הצלתו, מול פניו החמורות. הם לא יהינו לשאול דבר. אחר כך הוא ימחה ביד קשה, ללא רחם, את זכר הנוראות ההם, כדי שיוכל להמשיך הלאה. דבר לא ייחרת בזיכרון. שכחה גדולה ומוחלטת תהיה, שכחת המחשב המצטווה שלא לזכור לנצח אחד מסודותיו. שִכחה גדולה — ואחריה תשוב אליו המנוחה המבורכת ההיא.

"תגיד, דייוויד," שאל אמיתי התם כעבור כמה ימים, כשנפגשו בני החבורה בקפה "כאן", כמנהגם. "מה בדיוק קרה שם, עם האמיח"דים האלה? איך יצאת מהסיפור ההוא?" כאילו מדובר באיזושהי עלילת סרט שאת סופה החמיץ כי נרדם מול המסך.

"איזה אמיח"דים? על מה אתה מדבר?" תמה דוד הלפרין. הוא לא זכר דבר.