מלאכים על גדות הדנובה

הקדמה

נולדתי בבודפשט שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. בעוד אבי המנוח ז"ל כמעט ולא דיבר על קורותיו בשואה, למעט קצת סיפורים משירותו בפלוגות העבודה הייחודיות להונגריה, אימי, שתיבדל לחיים ארוכים, סיפרה לנו בהרחבה על קורותיה ועל השתתפותה בצעדת המוות.

כך נחשפתי כילד למאורעות שעברו על משפחתי בהונגריה במהלך השואה, אך מלבד זאת לא ממש ידעתי מה בדיוק קרה בהונגריה, מה היו הנסיבות, ומתי זה קרה, ולמרות התעניינותי הרבה במלחמת העולם השנייה, נושא השואה נדחק במקצת מתודעתי. למעשה תמיד תפשתי אותו כסיפור פרטי שלי.

באוקטובר 1997 ליוויתי משלחת תלמידים לפולין, ומאז הביקור החל להתעורר בי עניין רב בחקר השואה. כעבור מספר שנים התחלתי ללמד היסטוריה לבחינת הבגרות ונכנסתי לעומק מאורעות השואה.

בשנת 2011 הוצאתי לאור את הספר מבודפשט לירושלים, העוסק בניסיונותיי לעקוב אחר מקורות משפחתי. לצורך כתיבת הספר ראיינתי בעיקר את אימי, שזכרה דברים בדייקנות מדהימה. פרט לה ראיינתי את אחיה. הם היו אז ילדים ומתבגרים. עם זאת עדיין לא השקעתי מאמץ מיוחד במחקר מעמיק בתולדות שואת יהודי הונגריה, והסתפקתי בחקר מקורות משפחתי בשואה ולאחריה.

הבנתי לראשונה מדוע אימי ומשפחתה הקרובה וכן אבי והוריו שגרו בבודפשט ניצלו, ואילו משפחתה הענפה של אימי מצד אביה, משפחה חרדית, בעלת מעל עשרה ילדים נשואים ונכדים רבים שגרו באוֹבוּדַה (Óbuda) (כיום אחד מרובעי העיר בודפשט, אז יישוב ששכן מחוץ לעיר), נספו כולם בתאי הגזים של אושוויץ.

אפילו העיסוק בספר זה לא הביא אותי לכתיבה על קורות יהודי הונגריה והעדפתי לעסוק בנושא הקרוב יותר לליבי: היסטוריה צבאית של מלחמת העולם השנייה, נושא שעליו כתבתי שני ספרים: הגנרלים במלחמת העולם השנייה וארנהיים – כישלון בצל הגבורה.

הרעיון לעסוק בשואת יהודי הונגריה כמחקר מעמיק נולד די במקרה. באחד מביקוריי במוזיאון השואה ברחוב פָאוַוה (Páva) בבודפשט, הוצגה תערוכה מרשימה שהוקדשה כולה לחסידי אומות עולם הונגרים. בעוד מילותיה של אימי מהדהדות באוזניי: "הם היו יותר גרועים מהגרמנים", שכוונתן להונגרים, הופתעתי לראות שמאות מהם הצילו יהודים. מאוד סקרן אותי לדעת מה הניע אותם לעזור ליהודים, ועוד באווירה אנטישמית קיצונית, בעודם מסתכנים בהלשנה, במאסר ואף בגרוע מכך.

בו במקום החלטתי שאקדיש זמן ומרץ לחקר הנושא. היכרותי את השפה הונגרית והעובדה שאני קורא בה באופן שוטף עזרה לי מאוד להעמיק את המחקר. מסמכים מקוריים וספרים שיצאו לאור רק בהונגרית היו נגישים לי. מתברר כי הספרות בנושא הזה בהונגריה די רחבה.

החלטתי לבקר בבודפשט כדי להתרשם אישית מהאתרים השונים שבהם התרחשו הדברים בפועל. תחילה חשבתי להיעזר במדריכה מקומית המתמחה בנושא, ואף הזמנתי אצלה שני סיורים, אולם היא ביטלה מסיבות אישיות. אז הכנתי את הסיורים בעצמי, הקפדתי על מסלולי הליכה ייעודיים, ושמתי דגש על אתרים יהודיים חשובים שממשלת הונגריה סימנה אותם בשנים האחרונות בשלטי רחוב. תכננתי לבקר בכולם.

הרובע השביעי שבו גם נולדתי וגרתי עד לעלייתנו לארץ ב-1957 מזוהה ביותר עם יהודי בודפשט ומכונה בפי כול "הרובע היהודי". ברובע זה הוקם הגטו הכללי שכונה "הגטו הגדול". גרנו ברחוב וֶשֶלֵנִ'י 16 (Wesselényi utca), ששכן במרחק של כמאה מטר מבית הכנסת הגדול, מה שקרוי בית הכנסת דוֹהָאן' (Dohány Templom).

לא פחות חשוב ומעניין היה הביקור ברובע ה-VIII של היום, שהיה בשנת 1944 הגטו הבינלאומי, ובו נמצאו "הבתים המוגנים" של השגרירויות הזרות.

אחד המוזיאונים החשובים להבנת התקופה הוא "בית הזכוכית" (Űvegház), ששכר הקונסול השוויצרי קרל לוץ. יש בו מוזיאון קטן וחשוב, שלצערי אינו זוכה להדים ולביקורים הראויים לו. בעת ביקורנו שם, אשתי ואני היינו היחידים במקום.

מוזיאון אחר, שאינו עוסק רק במאורעות המלחמה, הוא "בית הטרור". הוא נמצא בדרך אַנדְרָאשִי 60 (Andrássy út) ששימש ב-1944 את מפקדת צלב החץ, המפלגה הנאצית ההונגרית מטילת האימה. בבניין הזה נכלאה ונחקרה באכזריות הצנחנית הישראלית, ילידת בודפשט, חנה סנש. לאחר המלחמה הפך המבנה למפקדה של ארגון לא פחות מטיל אימה, ה-ÁVH וה-ÁVÓ המשטרה החשאית המפחידה של המשטר הקומוניסטי.

הביקור האחרון שלי בבודפשט היה בספטמבר 2019. אשתי ואני נפגשנו עם מנהל מוזיאון השואה. רציתי לשוחח איתו על הצלת היהודים, על המצילים ובכלל על חסידי אומות העולם בהונגריה, ולברר מדוע החלל שהוקדש לחסידי אומות העולם נעלם ומלבד מעט תצלומים ומאגר נתונים במחשב לא נותר דבר בנושא זה במוזיאון. הוא הסביר לי שהמוזיאון מוקדש לקורבנות, לא למצילים, וזו הייתה תערוכה זמנית שאינה מוצגת עוד. לצערי הסיוע שקיבלתי ממנו היה מועט מאוד.

התיעוד לגבי מה שקרה בהונגריה בשנים 1944–1945 הוא חלקי בלבד. חלק מהשיחות ומהדיונים נעשו בחדרי חדרים, בארבע עיניים, לרוב ללא פרוטוקול או מסמך כתוב. במהלך השנים הראשונות שלאחר סיום המלחמה התבססו מרבית המחקרים על עדויות בעל פה, זיכרונות אישיים ועדויות שניתנו במשפטים של פושעי מלחמה הונגרים וגרמנים. עדויות אלה היו לא פעם מוטעות ונמסרו כך שהעד יֵצא באור חיובי ויציל את עורו.

ב-1949 החלה המפלגה הקומוניסטית לשלוט בהונגריה, והחזיקה בשלטון בחסות מוסקבה עד להתפרקות הגוש המזרחי בשנים 1989–1991. הונגריה נסגרה מאחורי "מסך הברזל", והמחקרים שנעשו בה באותה התקופה חשודים בצנזורה נוקשה ובכתיבה המתואמת עם רצון השלטון. באופן זה נוצרו לעיתים סיפורים חסרי בסיס מחקרי, מעין מיתוסים סביב הדמויות שהיו מעורבות באירועים שקרו בהונגריה באביב ובקיץ 1944.

בשנים האחרונות הופיעו כמה ספרים שקוראים תיגר על מוסכמות סיפורי גבורה ומיתוסים, תוך ניסיון להפריד בין העובדות שקרו במציאות לבין המיתוס שסופר, והם אינם חוששים לעסוק בנושאים, בדמויות, בגיבורים ובאנשים שנויים במחלוקת, וכך מערערים את כל מה שידענו עליהם.

מִיקְלוֹש הוֹרְטִי (Horthy Miklos) היה עוצר/מושל בעל סמכויות נרחבות, שהשפיע וסימן יותר מכל אדם אחר את התקופה, שלמעשה קרויה על שמו, תקופת הורטי. באופן די מוזר נכתב עליו מעט יחסית, וחלק מהדברים מתבססים על זיכרונותיו וזיכרונותיה של כלתו.

בשנים שלאחר המלחמה הדעות לגבי הורטי היו שנויות במחלוקת. בתקופה הקומוניסטית נחשב הורטי לפשיסט, ריאקציונר ואנטישמי, ואילו בעיני הלאומנים, בעיקר לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, נחשב למנהיג חשוב ולאיש שהציל את יהודי בודפשט. לאחרונה הופיעו מחקרים שמנסים לעשות סדר ולהפריד בין המיתוסים שנוצרו סביב דמותו לבין המציאות, ולהבין את השורשים להתנהלותו ולהחלטותיו.

דמות אחרת, הרואית, היא זו של ראול ולנברג, שנודע כמציל הגדול ביותר של יהודי הונגריה. גם כאן מחקרים חדשים מנסים להפריד בין המיתוסים למציאות ולהסביר את מקורם.

ברצוני להדגיש כי אין בכוונתי לנפץ מיתוסים, ודאי לא מיתוס גבורה כמו של ראול ולנברג. איש העסקים והדיפלומט השבדי ראוי לכל ההערכה שלנו כיהודים על הצלת אלפים. עם זאת, לאחר שקראתי הרבה מאוד חומר, קיבלתי את הרושם שראול ולנברג תפס את הבמה המרכזית של הצלת יהודי בודפשט באופן כזה שהרבה מאוד אנשים טובים, שהצילו לא פחות יהודים ממנו, כמו למשל קרל לוץ (Carl Lutz) השוויצרי, נדחקו לשוליים ונשכחו.

אם נשאל אנשים שיודעים במקצת על השואה בכלל ועל שואת יהודי הונגריה בפרט, מי הוא המציל הגדול ביותר של יהודי הונגריה, רובם ככולם יגידו, ללא היסוס, כי היה זה ראול ולנברג. אבל מה לגבי אנשים כמו קרל לוץ השוויצרי, אנג'לו רוטה, נציג האפיפיור הבלתי נלאה, או נציג הצלב האדום הבינלאומי פרידריך בורן? אנשים אלה הצילו אלפים רבים, אולי אפילו עשרות אלפים, ביניהם אלפי ילדים, ושמם כמעט ונשכח. הם כמובן אינם היחידים. היו גם מצילים בקרב היהודים עצמם, ארגונים, תנועות נוער ציוניות ועוד. בכוונתי להחזיר אותם לקדמת הבמה, זאת כמובן מבלי לפגוע כהוא זה בדמותו של ראול ולנברג ומבלי לגרוע ממעשיו.

במהלך הספר אני משלב מעט סיפורים על משפחתי: אבי המנוח ששירת בפלוגות העבודה במשך יותר משלוש שנים, אימי, שהייתה בצעדת המוות והצליחה לברוח באמצעות אומץ לב ותושייה, אחיה הצעירים, בני ה-9 וה-12 שגילו תושייה רבה והבריחו לחם ומזון לתוך הגטו.

אני ממשיך לדבוק בצורת הכתיבה שאימצתי גם בעבר, ומפנה את הספר לקהל הרחב ולא להיסטוריונים. הספר מבוסס על מחקר מעמיק וקריאת מאות מסמכים וספרים בהונגרית, וכתוב בצורה נגישה וקלה לקריאה. כמו כן משולבות בו ביוגרפיות של אישים חשובים שהשתתפו באירועים. באותם המקומות שבהם אין תיעוד בכתב, אני מנסה להסביר על סמך מה הגעתי לתובנות כאלה ואחרות.

כשהתחלתי לכתוב על חסידי אומות העולם בהונגריה, לא היה אפשר שלא להרחיב את המחקר, ולהבין את הרקע ואת הנסיבות שהביאו לרצח ההמוני בהונגריה באביב ובקיץ 1944. ניסיתי לחלק את המצילים לקבוצות בהתאם למאפייני פעולתם; הסיבות שהביאו אותם לסכן את חייהם ואת חירותם ועל פי דרכי פעולתם. התמקדתי בתיאור מספר פעולות הצלה שהיו דוגמה לקבוצה מסוימת של מצילים.

ועוד נקודה שאני מבקש להסב את תשומת הלב אליה: השפה ההונגרית היא שפה ייחודית שאינה דומה לשפות אירופיות קלסיות, כמו אנגלית. הונגרית נכתבת אומנם באותיות לטיניות, היא שונה מהן מאוד באופן הכתיבה, ההגייה ובמיוחד בכל הנוגע לשמות. כיוון שענייננו בהונגריה, מטבע הדברים, מרבית השמות בספר הם הונגריים. כדי להקל על הקורא כתבתי את השמות בעברית בצירוף ההגייה ההונגרית הנכונה. כמו כן, במקום שבו מוזכר שם כלשהו בספר בפעם הראשונה, הוא נכתב גם בשפה ההונגרית.

בנספח 8 בסוף הספר, תמצאו הסבר על ההגייה ההונגרית. כדי להתאים את הניקוד להיגוי ההונגרי, השתמשתי לדוגמה בפתח עבור האות a גם כאשר זה נוגד את כללי הניקוד, ואילו עבור האות á השתמשתי בקמץ.

סוגיה נוספת שבה ביקשתי להקל על הקורא, היא סוגיית הדרגות הצבאיות ההונגריות. בחרתי להשתמש בדרגה המקבילה בצה"ל, ובסוגריים ציינתי את הדרגה ההונגרית המקורית. ניתן לראות את רשימת הדרגות בנספח 9.

הטרגדיה שפקדה את יהדות הונגריה הייתה קשה ביותר. עד מרץ 1944, פחות משנה לפני שחרור הונגריה ובודפשט, נראה היה כי יהודי הונגריה מוגנים על ידי ממשלתם. למרות האנטישמיות הגואה, הדרישות הגרמניות, הקולניות של הימין הקיצוני והחוקים האנטי-יהודיים שפגעו בעיקר בפרנסתם וברכושם של היהודים, הם נותרו הקהילה היהודית האחרונה באירופה שלא נפגעה פיזית. בתקופה שבה יהדות אירופה הושמדה בתאי הגזים של מחנות ההשמדה, יהדות הונגריה הייתה מוגנת. לפי דבריה של אימי, עד מרץ 1944 הם בקושי הרגישו כי הייתה מלחמה.

ואז, בזמן קצר של כשלושה חודשים, קרוב לחצי מיליון יהודי הונגריה נשלחו לתאי הגזים של אושוויץ. מקהילה מפוארת של קרוב למיליון איש, שראו כבר את האור בקצה המנהרה, נותרו כמאתיים אלף. זאת הטרגדיה האמיתית.

כיליד העיר בודפשט, יהודי וישראלי גאה, שהוריו עברו את מאורעות השואה בהונגריה, אני רק יכול לקוות שהצלחתי להחיות בצורה נאותה ומדויקת את הטרגדיה הגדולה של יהדות הונגריה במהלך השנים הקריטיות 1944–1945.

 

רוני ברבש, ספטמבר, 2020