מלבנון בשאלה

1992

לאלעד יש פנים עגולות ויפות שכמו הועתקו מציור ריאליסטי של מלאכים. פני נער שאור פנימי תמידי קורן מהן ועוטף בהילה דקיקה וממגנטת את סביבתו, ושתי עיניים ירוקות וגדולות שמביטות כמו שני זרקורים סקרניים שסורקים את העולם ומבקשים להאיר ולראות את הכול.

הפנים האלה ומבנה הגוף הצנום שיוו לו מראה של מדריך בצופים יותר מאשר זה של המפקד החדש של פלוגת הצנחנים הוותיקה. גם קולו הרך וגם מגדיר הצמחים שתופס רבע מהפאוץ׳ האחורי של האפוד שלו, לא נתנו לו הרבה נקודות זכות בעיני הלוחמים של פלוגת החוד של גדוד 101. אבל האמת הייתה שפחות חשוב להם מי זה המפקד החדש שנכנס, העיקר שלא יפריע לשמר את הדפוסים שהתעצבו בעבודה קשה ובמשך תקופה ארוכה ושקבעו מי באמת מקבל החלטות בפלוגה: מי 'יטחן' שמירות ותורנויות, מי יסתובב בפלוגה על 'חצי ב'' ומתי, איך ייערכו מסדרים ומי יכין קפה לוותיקים. כל אלו היו כבר מזמן בסמכותם, ולא הייתה להם כל כוונה לאבד את הסמכות רק כי 'הגיע מטאטא חדש'.

מה שהם עדיין לא ידעו היה שאלעד בן דוד אומנם דיבר רך ונעים, אבל המילים שיצאו ממנו היו תמיד מדויקות וחדות, כמו סכין המנתחים של הרופא שתכננן להיות, ואם צריך אז הן היו גם קשות. יותר מזה, הוא באמת התכוון לדברים שאמר והיה נחוש לממש אותם. הלך הרוח החייכני והרגוע שבו התנהל כאילו הסתיר את הרצינות המוחלטת שבה פעל, ודאי כשמדובר היה בעניינים מבצעיים או ערכיים. בכל אופן, הוא לא היה הבנאדם שאפשר לעגל איתו פינות ולעשות שקט. ובמבחן שהם הציבו לו, התברר שהוא לא פחד גם כשנהיה רעש.

שלושה שבועות לקח להם להחליט שככה זה לא יעבור, לקחת את הרגליים ולנסוע לכנרת. אבל לא כותרות העיתונים על "המרד בפלוגת הצנחנים" ולא ההמולה שקמה בחטיבה ההתנדבותית המובחרת, לא גרמו לאלעד לסגת מדרכו העניינית והמקצועית.

"אני אוהב לשמוע את סקירות השטח שלך," אני אומר לו כשאנחנו עומדים בעמדת התצפית במוצב כרכום בגזרה המערבית, "אין מילימטר שאתה לא מכיר". כבר מהשבוע הראשון בקו הוא זכר הכול בעל פה, בשטף שלא ניתן לעצירה. שמות של יישובים, ואדיות, נקודות גובה, אירועים בהיסטוריה של הגזרה, כל תוואי אפשרי לחדירת מחבלים, כל קפל קרקע וכל טווח לכל מקום.

לפני שלוש שנים גם אני הייתי כאן מ"פ, לפני שברחתי לדרום אמריקה ולפני שהחזירו אותי מהאזרחות לתפקיד סגן מפקד הגדוד. עכשיו, בזמן תפיסת הקו בגזרה המערבית, אני מרבה להגיע ולשבת איתו לשיחות ארוכות על עניינים מבצעיים וצבאיים, על חלומות ומחשבות, ועל עניינים שבלב ובראש של שני אנשים צעירים בתחילת החיים.

"אני מסתכל לחיילים שלך בעיניים ורואה שהם כבר לגמרי שלך," אני אומר לו, "זאת כבר לא הפלוגה של המרד".

"לעבוד עם חיילים זה כמו לעבוד בחמר," הוא אומר לי, "אם רוצים להפוך גוש חמר לכלי צריך לעבוד בכוח וברוך. אם תהיה רך מדי הוא יימרח, אם תהיה קשה מדי הוא יימעך. האיזון הוא אומנות. אי אפשר לעצב כלי על האובניים בלי נגיעה נכונה, בלי איזונים. ופלוגה זה כלי, כלי מלחמה".

"ואם אנחנו כבר בענייני עיצוב אז הבאתי לך משהו," הוא אומר לי ושולף מהפאוץ' האחורי שלו, מהתא שליד מגדיר הצמחים, מארז דיסקים של מוצרט, "שתתחיל לשמוע קצת מוזיקה קלסית. לא יכול להיות שרק את הגבעטרון, חווה אלברשטיין ואריק איינשטיין שמעתם שם בקיבוץ," הוא אומר לי בחיוך של האוזן לאוזן שלו.

בשטחי האש של נבי מוסא במדבר יהודה, באימון שאחרי קו זרעית, פלוגת החוד כבר הופכת לכלי מלחמה מדויק ומסוכן במיוחד, וזוכה בבוחן הפלוגה החטיבתי. עכשיו היא הפלוגה הטובה בחטיבת הצנחנים, ומוביל אותה המ"פ הטוב בחטיבה. ביום העצמאות הוא נבחר לקצין המצטיין של פיקוד המרכז. "כבר מסיום הכשרתו כקצין בלט בייחודו וביכולתו הפיקודית והוא דמות לחיקוי לכולם," מקריא המנחה את הטקסט שהוכן לו, בזמן שאלעד לוחץ את ידו של הרמטכ"ל אהוד ברק.

את החלומות שלו על לימודי הרפואה והחיים שאחרי הצבא קוטעת לעת עתה השיחה אצל המח"ט מתי הררי. "הגדוד עולה לקו ברכס רמים," אומר לו מתי, "ובסוף הקו אני רוצה שתחליף את הרצי בפיקוד על פלוגת העורב". הרצי הלוי הוא חברו הטוב של אלעד, וההצעה להחליף אותו בפיקוד על היחידה החטיבתית היוקרתית קוסמת לו. לימודי הרפואה יידחו מבחינתו בעוד שנה או שנתיים. הגזרה המזרחית היא הגזרה החמה יותר במגע עם חיזבאללה, ואין כמו גזרת רכס רמים להגשים חלומות של לוחמים צעירים, חדורי שליחות להגנת המולדת.