1
הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מסבא הוא מחוף הים באוסטנדה – גבר בן שישים ושש בחליפה הדורה בצבע כחול־חצות, שחפר בור רדוד בעזרת כף החפירה התכולה של נכדו ועתה הוא מהדק את תלולית החול שערם כדי שהוא ואשתו יוכלו לשבת עליה בנוחות־מה. את סוללת החול שבגבם הגביה מעט להגנה מפני רוחות אוגוסט, שנשבו על קו הגלים הנסוג ואל הים תחת ענני נוצה גבוהים. הם חלצו נעליים, הורידו גרביים ותחבו את בהונותיהם בהנאה בחול הקריר והלח – פעילות שבגיל שש נראתה לי קלת דעת בשביל הזוג הזה הלבוש תמיד שחור, אפור או כחול כהה. למרות חום היום וחוף הים השאיר סבא את מגבעת הבורסלינו על ראשו הכמעט קירח. הוא לבש חולצה לבנה בוהקת וענב את עניבת הפרפר השחורה שלו, הגדולה ממרבית העניבות ולה שתי כנפות תלויות, כך שממרחק נדמה כי קשר לצווארו צללית של מלאך שחור בעל כנפיים פרושות. אימי תפרה לו את העניבות המיוחדות הללו על פי הוראותיו. בכל ימי חיי לא ראיתי אותו בלי עניבה מעין זו, בעלת שתי כנפות מתנפנפות כמו במעיל פראק. ודאי היו לו עשרות כאלה, אחת מהן תחובה פה איפשהו בין ספריי, שריד מזמנים רחוקים, אבודים.
אחרי חצי שעה נמלך בדעתו ופשט בכל זאת את מקטורנו. הוא הסיר את כפתורי החפתים המוזהבים והטמין אותם בכיס השמאלי של המקטורן. אחר הפשיל את השרוולים, או נכון יותר קיפל אותם בהקפדה פעמיים בדיוק עד המרפק, כל קפל כאורך החפת המעומלן, וישב כשמקטורנו המקופל למשעי, עם בטנת המשי הבוהקת באור הצהריים, תלוי על שמאלו כאילו דגמן לדיוקן אימפרסיוניסטי. מבטו שוטט בין המון האדם, בין הילדים הצווחים שמתיזים מים זה על זה, הנופשים שקוראים בקול, צוחקים ורודפים איש אחר רעהו כמו היו בעצמם ילדים. המראה דמה בעיניו לציור מתנועע של ג'יימס אנסור, אף שכלל לא חיבב את עבודתו של בן אוסטנדה הכופר בעל השם האנגלי. אנסור היה "טייח", וזהו העלבון הגדול ביותר – מלבד "שתיין" ו"אספסוף" – שסבא היה יכול להטיח במישהו. הציירים של היום, "טייחים" ותו לא. הם כבר לא יודעים אוּמנות הציור מהי, לא מכירים את דקויות סגנון הציור האצילי של פעם. הם פשוט מקשקשים משהו, לא מכבדים את חוקי האנטומיה, לא יודעים למרוח גלזורה, כבר לא מכינים בעצמם את הצבעים, משתמשים בטרפנטין בדומה למים, לא יודעים את סוד ההכנה של פיגמנט כתוש היטב, של שמן פשתן משובח או של ההתזה בנשיפה של סיקטיב – אין פלא שכבר אין ציירים גדולים.
הרוח נעשית צוננת. הוא מוציא את כפתורי החפתים מכיס המקטורן, מכפתר את שרווליו יפה־יפה, לובש את מקטורנו ומסייע לאשתו להתקין את המטפחת השחורה על פקעת שערה האפור כהה ולעטוף את כתפיה. בואי, גבּריאל, הוא אומר, והם קמים, נוטלים את נעליהם בידיהם ופותחים בטיפוס לאה בחזרה אל הטיילת. הוא, מכנסיו עדיין מקופלים חמישה־עשר סנטימטרים מעל הקרסוליים, היא, גרבוניה השחורים תחובים בתוך נעליה, וכך אני צופה בארבע שוקיים לבנות תחת גוף כהה הנעות באיטיות מדודה על החול. הם פוסעים בכיוון מדרגות הבְּלוּסטוֹן המובילות אל הטיילת המוגבהת. שם יתיישבו על הספסל הקרוב ביותר, ישפשפו וינערו ארוכות את כפות רגליהם, יגרבו את גרביהם השחורים על רגלי הבהט שלהם וישְרכו את נעליהם במה שנקרא אז "חוטי קשירה" ולא שרוכים.
ואני, אחרי שמערכת המנהרות שבניתי עם חלוקי האבן היקרים שלי התמוטטה, רצתי רועד אל אימי. הגאות מתחילה, אמרה בעת ששפשפה את גופי בתנועות מהירות, וחשרת העננים הראשונה הופיעה מעל הדיונות שבגבנו. הרוח מברישה את ראשי הדיונות, פורעת בנשיבתה את שערות גבעות החול, וחיות חוליות גדולות מתכוננות לְבוא הערב היורד.
סבא כבר מחזיק בידו את מקל ההליכה המבריק העשוי עץ בוקיצה משוח בלכה, ומחכה בקוצר רוח כבוש עד שנגיע אל הטיילת. הוא הולך בראש. הוא אינו איש גבוה – מטר שישים ושמונה, שמעתי אותו מעיד על עצמו פעמים רבות – אבל כשהוא צועד, האנשים מפנים את הדרך. הראש זקוף, מגפיו השחורים המצוחצחים מבהיקים, מכנסיו מקופלים קיפול מדויק, אשתו הדוממת תלויה על זרועו האחת, ובאחרת מקל ההליכה שלו – כך הוא צועד בראש, מעט חסר סבלנות, מדי פעם מביט לאחור וגוער בנו שאם נמשיך להשתרך נאחר לרכבת. הוא צועד כאיש צבא בדימוס, הליכתו אינה מגושמת, הוא אינו דורך על העקב תחילה אלא מניח את כרית כף הרגל, כמו שצריך – כך כבר למעלה מחצי מאה. ואז איכשהו הוא חומק מתחום זיכרוני, והבהירות הפתאומית של המראה הזה מותירה אותי עייף כל כך עד שאני יכול להירדם בו במקום.
yaelhar –
מלחמה וטרפנטין
סבא של סטפן הרטמנס, פלמי גאה, אדוק בדתו, עקשן ושמרן, כתב יומן והנכד החליט לספר לעולם על סבו ועל חייו, והשתמש בקטעי היומן כמו מדריך תיירים המשתמש במונומנטים אותם מבקרים: כרקע צבעוני לחיי הסב וכהדגמה למשהו גדול מחייו – מקום צמיחתו, תרבותו והמנטליות שלו.
הספר רחב-יריעה, כתוב בסדר. קורותיו של הסב, שבערוב ימיו צייר כתחביב והיה מעתיק מדוייק של תמונות מפורסמות, מעניינים – למרות שברור שהנכד קישט את קורותיו והוסיף רומנטיקה ומסתורין לסיפור. פחות אהבתי את הקטעים הלא-מעטים בהם העמיד הרטמנס את עצמו ואת זכרונותיו במרכז ודמותו – קצת נרקיסיסטית, קצת רעבה לתשומת-לב – לא ממש מושכת.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=115923