מלימלי

ובהתחלה רמי קשה. בתנועות חדות. מחזיק בי בכוח. מסובב. מצמיד לקיר. הבית חשוך. פס אור בוקע בקצה מסדרון מתחת לדלת צרה. זרם חם של סכנה עולה מהרגליים עד הראש. החולצה הלבנה נפשטת מהגב, בבת אחת, כאילו הוסרה מקולב. החזייה מותרת. השדיים נעטפים בכפות ידיים. נמעכים בכוח. הנשימה שלו על העורף שלי. חזה חשוף ועומד לי נצמדים לגב. אני נאנקת. רמי נאנק. מחזיק אותי בקיר ושולח יד לחגורת מכנסיו. אבזם נפתח. כפתור ניתק. למה הוא ממהר, אני חושבת. המכנסיים מופשלים. גם מכנסיים מופשלים אפשר לשמוע. הפנים שלי בקיר. גבשושיות שפריץ שורטות בלחי. תחת הצלעות. משקוף הדלת חותך בברך, רמי סוטר לישבני. די, אני צועקת. ורמי מרפה מיד, מלימלי, מלימלי, מסובב אותי אליו ומלטף את פניי בשתי ידיים. איזה יפה את.

השארת אור, אמרתי. כן, אמר, ליתר ביטחון. את בוכה, שאל. לא, אמרתי. אחר כך חיבק אותי. עמדנו רגע ביבשת חדשה של ריח. בסדר, שאל. בסדר, הנהנתי. הידיים שלו התחילו לחקור. רגע, התרתי את החיבוק. חכה, עטפתי את עצמי בשתי ידיים. רגע, אפשר לשכב רגע? אמרתי. רוצה לשכב? חייך. הנהנתי. בטח, אמר והוביל אותי, נוגע לרגע במותניים, אל המיטה. שכבתי. משכתי עליי שמיכה שהייתה מוטלת ברישול. פיקה לבנה. רמי התיישב על הרצפה למרגלות המיטה בישיבה מזרחית, זקוף. פניו אליי. אור מועט בא מחלון החדר. פנס רחוב. וואו, איזה יפה, אמר. ואחר כך, מת לנשק אותך. התקפדתי. אם לא הייתי מתביישת שיחשוב אותי לילדה קטנה, הייתי מכסה את הפנים. מלימלי, מלימלי, אני לא מאמין שבאת. החיוך שלי קפוא. הפנים שלו מאירות. אל תדאגי כל כך, אמר, אני לא נושך. נעשה רק מה שאת רוצה, גישש על שולחן הלילה. הצית סיגריה. באור האש הקטנה הכרתי מיד, עיניים כחולות, אף נשר, תלתלים שחורים וריח מתקתק של סיגריות. אותן סיגריות. גולואז חריפות. לקום ולברוח, חשבתי. ככה נלכדות איילות, באור מכוון, בדיוק כשהן מראות אומץ.

איזה יפה. לא הרגיע אותי רמי. סתם מילים, חשבתי, עכשיו חושך, מה הוא רואה. אני רוצה ללכת, אמרתי. אין בעיה, אמר ולא זז. הסיגריה שלו נעה הלוך ושוב בין השפתיים ליד. לא זזתי. נעשה את זה פעם אחרת, אמרתי. בסדר, אמר. לא זז. אפשר מים? שאלתי, מנסה לפרום את מלכודת העכביש. בטח, אמר וקם. התחתונים הלבנים שלו הבהיקו בחושך. גב צר, רגליים ארוכות. מקרר נפתח. אור בקע לרגע. כוס קרקשה, מים נמזגו. רמי חזר, הושיט לי כוס מים וחזר לישיבה מזרחית. זקוף. מעשן. שתיתי בלגימה אחת. מים נשפכו על השמיכה. סליחה, אמרתי, נשפך. רק מים, חייך, ואחרי רגע, אז מה.

אז מה, אמרתי. לא יודע, אמר, תגידי את. לא היום, אמרתי ושלחתי יד ללטף את התלתלים שלו. לא היום, חייך ואחז ביד שלי והביא אל שפתיו ונישק בקוער היד. שנדליק אור? אמר. לא, אמרתי ומשכתי את היד. אני לא נושך, אמר שוב. כן אני יודעת, אמרת לי. אני רוצה ללכת, אמרתי. בסדר, חייך. רמי, אמרתי. מה ילדה שלי, חייך. פרפרתי, ילדה שלו. ככה בדיוק אני זוכרת אותך.

מה, מה זה, צחק ורכן קדימה, ואחר כך הסתובב אליי, מה, את מכירה אותי? לא, לא, נבהלתי. אני סתם, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך הרבה זמן מכל השיחות שלנו בטלפון. ולעצמי אמרתי, תשתקי. פעם אחת תשתקי. אל תתחילי פה עם סיפורי נוסטלגייה. הקסם ייעלם. סינדרלה תחזור למרתף. אתם זרים. נפגשתם עכשיו לראשונה. ככה.

טוב דיברנו המון, צחק רמי, עד שהסכמת לבוא, כמה דיבורים. למה לקח לך כל כך הרבה זמן, אמר. משכתי בכתפיי. פחדת ממני, שאל. קצת, אמרתי. ועכשיו, שאל. עכשיו פחות, אמרתי. הבהלת אותי קודם, אמר. ככה זה, אמרתי, הפנטזיות, במציאות, כל הערפל הוורוד שלהן נעלם. אני רואה שחזרת לעצמך, אמר רמי, צוחק, מה זה בכלל ערפל ורוד. ריסנתי את הרצון שלי לתשובה שנונה, לניסוחים מפולפלים. פשוט, חשבתי, תדברי פשוט. שלחתי שוב יד וליטפתי את הפנים שלו. גם אני יכול? שאל. הנהנתי. את בטוחה, שאל, לא תבכי לי פתאום. לא, חייכתי, אני אף פעם לא בוכה. רמי שלח יד אליי וליטף, וירד מהפנים לצוואר וליטף, והפשיל מעט את השמיכה וליטף. ככה, שאל. כן, אמרתי. אני בליטופים טוב אני, את תשתגעי, אמר. רמי אתה לא צריך להשוויץ, אמרתי. מה שתגידי, אמר. וואו, אמר, כמה חיכיתי לזה. מהרגע הראשון שדיברנו. לא קרה לי אף פעם, אמר. מלימלי מיוחדת, השווצתי לעצמי. ואחר כך, תירגעי מלימלי, מילים שאומרים כשהטמפרטורות עולות לא ממש נחשבות, כמו שאומרת רשל.

רמי כיבה את שארית הסיגריה. העיניים שלו נהיו מתוחות ומרוכזות, השפתיים נפסקו, חשפו שיניים והתנשפויות קטנות מתאפקות. הידיים שלו ניסחו את הקצב. הוא התרומם מישיבתו ורכן עליי. רמי, רמי, עצמתי עיניים. כמו ברגע ששלה אותי מהמדרכה. מה יש מלימלי שלי, שאל. וה״שלי״ הזה שלו ממס לגמרי איסורי ילדות. חיכיתי למה שיבוא. רואה ואינה נראית. מרגישה את שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שיר השירים, מלימלי, חייכתי לעצמי. פתאום היה מרוכז מדי. הייתי מוכרחה לצאת. נחלצתי, התיישבתי ופקחתי עיניים. תראה לי את העומד לי, אמרתי. עכשיו, באמת, חייך עדיין רכון עליי, את משהו את. אולי אחר כך, אמר. עכשיו, אמרתי. דיברת על זה כל כך הרבה, בוא נראה. תקום. להדליק אור, שאל. לא צריך, אמרתי, אני רואה בחושך. ואללה, את משהו את, אמר שוב וקם. אין לו הרבה מילים לרמי, מוגבל, חשבתי, מרגישה את כוח המילים שב אליי, מטעין בי קצת ביטחון במצב השביר הזה.

רמי עמד ליד המיטה, הוריד תחתונים, הצביע על העומד לי שלו, מציג אותו, מתרברב. ועכשיו תסתובב, אמרתי. למה, היסס. רמי, רמי תעשה מה שאומרים לך. ורמי מופתע, עצר לרגע, חושב אם להיעלב או להמשיך במשחק, הפנה אליי גב והניע את ישבנו בתנועות ריקוד. ואחר כך פנה אליי שוב, והמתין זקוף להוראות. עכשיו תתקרב. את בטוחה? לא זז. כן, אמרתי.

החיוך שלו, הבטוח, מרוצה מעצמו.

אתה מתכוון לעמוד שם עוד הרבה זמן, אמרתי. מה בשביל מדמואזל, התחכם, מה לעשות, תגידי לי, מלימלי שלי. קודם תנשק, אמרתי, קצת משחקת תפקיד, קצת מתכוונת באמת. לא בטוחה בכלום. לא יודעת מה נכון עכשיו. ללכת, להישאר, לקום, לשכב. לאט, אמרתי. תנועה מהירה תיראה עכשיו לא במקומה. תנשק לאט, אמרתי. נשיקה באוויר הוא שלח. לא ככה, אמרתי, תתקרב. אפשר להתקרב, שאל שוב. אתה תמיד מבקש רשות, אמרתי. תתקרב. תתכופף, אמרתי. תתכופף. תנשק, אמרתי. נישק לאט, שפתיים בשפתיים, בלי ידיים. עכשיו תיגע, אמרתי ועצמתי עיניים. רמי לא נגע. בתנועה פנתרית חלקה, מהירה, העביר עצמו מעליי וכרע על ברכיו. הריקוד שלו נעשה חם. נמתח בהמתנה, תלוי על בלימה. פקחתי עיניים לרגע ומצאתי את עיניו קרובות־קרובות, בכחול חריף, זאבי. לאט הסיר את שמיכת הפיקה הלבנה והסניף בנשימות רכות מצוואר עד ירך את החום שנאגר בין הבשר לבד. איזה ריח טוב יש לך, מלימלי. ואחר כך נישק לאט־לאט. צוואר. שדיים. בטן. בגוף דרוך ומתרפה. נע מעליי. חתול. מרעיד אותי. העור שלי נדרך בדריכה חדשה. לא מוכרת. עכשיו תור שושנת העמקים, אמר.

התפתלתי וניסיתי להדוף אותו. אחזתי בתלתלים השחורים. אבל שפתיו כבר הלכו עד לשפתיי הנפתחות, לשונו הגירה חום, נשקה לשפתיים האלה. הכוס המתוק שלך, מלימלי, אמר בקול שכבר אין לו אוויר, ליבבתיני אחותי כלה, כמו לביבה חמה את, מלימלי. העונג עלה מלמטה, מתחלחל. רמי בוא, לחשתי. אוהו, צחק, יש לנו פה בקשה מיוחדת, תגידי לי לאן לבוא בדיוק, כי אני לא טוב בניווט. רמי בוא, תיכנס לכוס המתוק. אוהו, איך מדמאוזל מדברת, צחק. מסיה בוא כבר תכניס את הזין היפה שלך, השקדייה שלי תכף נובלת. יפה מה, צחק ואחז באיברו. מה, לחשתי. הזין, אמר, את אמרת כרגע שהוא יפה. כן, עניתי בעיניים עצומות. ואת ממש רוצה שאני אכניס אותו, שאל. כן, אמרתי. את הזין היפה שלי, שאל. כן, אמרתי. ורמי נכנס לאט, ונע באיטיות. ואני נאנחתי, מה אתה עושה. אני מתפנן על הכוס שלך, אני מתפנן, מתרככות לו מילים, נמתחות ברווחים עמומים. רמי, רמי. מלימלי מתוקה איזה יופי ככה לשכב בחיקך, נאנח, הכניסיני תחת חיקך. מסיה משורר, נאנחתי בלי לתקן. והוא מניח על פי נשיקה ארוכה ואני שותקת סוף־סוף ומניחה לגלים לעלות ונאנקת, ורמי אומר לי, מה, מה יש, ואני לא עונה ונאחזת במדרגות אליהו, וברגע שרק מתחיל רעד מתוק, רמי נאנק, מפרפר בתנועה אחת וקם מעליי במהירות. לא שואל, לא מדבר, ממהר לשירותים. קול של מים זורמים. מתקלח. אחרי רגע, עטוף במגבת, הוא יוצא ומתחיל להתלבש, ותוך כדי כפתור הכפתורים מפטיר, תראי, מלימלי, אני מוכרח ללכת, את יכולה להישאר עוד, רק תנעלי אחרייך את הדלת ושימי את המפתח בתיבת דואר. נדבר מתוקה, אמר ויצא. ואני נדהמת מהשינוי האקלימי בחדר, קמה מיד, עומדת, לובשת, נועלת, יוצאת, טורקת את הדלת, זורקת את המפתח על המדרגות ליד הדלת, מה אכפת לי שיבוא לו גנב, שיבואו מאה גנבים וייקחו לו הכול.

יוצאת לרחוב והולכת, בקור שלא צפיתי, עד לתחנת אוטובוס. בבת אחת הוטלתי לשעת ערב מאוחרת שאני לא רגילה לצאת בה מן הבית. הרעב. מצאתי תפוח מקומט בתיק. נגסתי בבהילות, מאיטה בקושי את קצב הלעיסה, שהתפוח לא ייגמר עד שיגיע האוטובוס. נגמר התפוח. לעסתי את הגרעינים והליבה. מצצתי לאט. הרעב שלח אותות בהלה. נשר הולם בכנפיו על הפנים שלי. כאב ראש מוכר פועם טיפס מן הרקות עד המצח. עטיפות הבד נפרמו בחזה, מוטלות לאחור. הרווח בין פעימה לפעימה גדל מאוד. הבור מתרחב. חלל מהדהד תחת עצם החזה. רצתי אל הקיוסק, שהתריס שלו כבר הורד, וביקשתי מיץ תפוזים ועוגת שמרים. גברת מה קרה לך, אמר המוכר, את רועדת, רוצה תה חם, עוד יש לי. לא, לא, אמרתי, רק תפוזים, מהר. מה קרה, הוא שאל, מה לקחת. ועניתי: יותר מדי, זה מה לקחתי. הא, הוא הושיט לי מיץ תפוזים ועוגת שמרים קרה. לחמם לך? לא צריך, עניתי ולקחתי, נשנקת, ביס גדול מהעוגה הקרה. אחרי שעה ארוכה מאוד הניח לי הדופק ונרגע.

למחרת צלצל שמח, מה שלומך, ילדה שלי? מה? עניתי. דברי אליי, אמר. אני עסוקה, אמרתי. נו אין לך זמן בשבילי, צחק, זה אני מותק. שתקתי. למה את קרה אליי, שאל. לא עניתי. וואי, את קשה, אמר, מה לא היה לך טוב. תגיד, אמרתי, תמיד אתה פשוט קם ונעלם אחרי שאתה מזיין. למה את ככה, אמרתי לך, הייתי מוכרח ללכת. אז לך, אמרתי. רגע, אז מה לא נדבר היום, שאל. לא נדבר בכלל. מלימלי אני לא בעלך, את מתבלבלת, מה שהיה זה קצת שעשוע, אני מקווה שאת לא מתאהבת לי. אין לך מה לדאוג, עניתי.

אחרי עשר דקות שוב, אני מצטער, אני טמבל. יש לי שריטה. אני מוכרח להתרחץ אחרי. מגיל קטן אני ככה. יותר מדי נקי. שריטה, אני יודע. לא מעניין כל כך, אמרתי, בעצם לא מעניין בכלל השריטות שלך. תשמע, כל זה היה טעות. ממש. אני בכלל ילדה טובה, ואתה אני לא יודעת למה אתה רגיל, לא מתאים לי. בבקשה, ענה, בחיים לא היה לי דבר כזה, הקול שלך הורג אותי. תני לי לפצות אותך. לא צריך, באמת, רמי, אני מתרככת קצת, עזוב, לא מתאים. והוא קופץ על ההתרככות, אל תשללי אותי ככה, בואי ניפגש. לא, עניתי. ועזוב, אל תתקשר יותר. לא מתאים לי.

אחרי שעה עמד מעבר לדלת הדירה שלי. מבקש שאפתח לו. ריח קלוי של בוטנים הסתנן מבעד לדלת. לא פתחתי. רמי לך, די, אתה לא בשבילי. מה, לא היה לך טוב אתמול? התחנן. היה, אמרתי. היה, היה, אמר, זה היה הזיון הכי טוב שהיה לך. טוב, הזיון הכי טוב, אמרתי, עכשיו לך. מלימלי תפתחי לי, בבקשה, לא ויתר, אני מצטער על אתמול, הייתי צריך ללכת, תפתחי ותראי איך אני יודע להישאר ולהקשיב. בחיי, אני טוב בלהקשיב. לא עניתי, אבל נשארתי עומדת ליד הדלת הנעולה. כאילו סרט הוליוודי. אני בתוך הבית, הוא מעבר לדלת. מה את עושה, אמרתי לעצמי, מה את שוקלת אותו בכלל. קצת מחניפים לך, קצת מתעקשים עלייך, ואת מאבדת את השכל. אני לא הולך עד שאת פותחת, נו תפתחי, מלימלי, מלימלי, מלימלי, התחיל לתופף על הדלת, בקצב מתגבר, והוציא את השכנה מהדלת הסמוכה. מה זה הדיבורים האלה בבוקר, יש כאן ילדים, צעקה עליו. את רוצה שאני אקרא למשטרה? שלחה אליי שאלה. למה משטרה, אמר רמי, הכול בסדר, נכון מלימלי? פתחתי את הדלת והכנסתי אותו מהר. סימנתי לו ביד אחת את רוחב משבצת המרצפות שמותרת לו ליד הדלת. רמי הרים שתי ידיים וחייך בסדר, בסדר, אני לא זז עד שתגידי. אל תחייך, נכנסת רק בגלל השכנים. שכנים טובים, צחק. מה אתה רוצה? קטעתי אותו. רגע, איך בכלל ידעת איפה אני גרה. אני יודע עלייך הרבה דברים, חייך, אמרתי לך, יש לי קשרים. איזה קשרים, שאלתי. אל תשאלי, יותר טוב לך. למה את כזאת קרה אליי, את חשובה לי מלימלי, בובה, הנה הבאתי לך בוטנים כמו בשיר, חייך והושיט לי את שקית הבוטנים. ביד מהירה חבטתי בשקית הבוטנים. הבוטנים התפזרו בנקישות קטנות על הרצפה. למה את כזאת, נעלב, מה יש לך. מה יש לי, מה אתה חושב לעצמך, משחק אותה דון ז׳ואן מתלהב, מספר סיפורים, שיר השירים, ואחר כך הולך כאילו אני איזה זונה קטנה. בן זונה, בן זונה. ורמי, בלי מילה, עזב את משבצת הצייתנות וחיבק אותי ומשך אותי אליו ונשען על הדלת. ואחרי בעיטות קטנות בברכיו אמרתי, אתה תשבור לי את הלב.

מה פתאום עכשיו לשבור לך את הלב, עלה הצחוק שלו מלמטה, רך מאוד, אני מת עלייך מלימלי. אני מכירה אותך, אמרתי, אתה תשבור לי את הלב. אל תגידי ככה, התהדק החיבוק שלו, ואני נכנסתי לתוך מקורות הנילוס של הריח שלו. משתטחת על החזה שלו. מלימלי למה את מתעללת בי, לחש, אני מת עלייך יפה שלי. תראי מה את עושה לי, לחש לי כמו פנטזיה טלפונית. וברגע מכנסיים מופשלים, בגדים נפתחים, נושרים על הרצפה. כן ככה את רוצה, נאנח, ככה זונה קטנה שלי. ואני מתה והקירות נוטפים עליי. ואין לי שום דיבור, והפעם סיד הקיר שורט בי בלי שארגיש, ואני תלויה על רמי, שמנשק את צווארי ואת פניי ועיניי ומוריד אותי לאט לרצפה ומחייך, אפשר לשכב. ואני מהנהנת, אפשר. והוא יוצא ממכנסיו המושלכים על הרצפה ואוחז בידי, עירומה ככה, ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים.

ואז הושיט יד אל השדיים שלי, את יודעת איך נוצרו השדיים מלימלי? צחקתי. לא, ברצינות, חייך, תשמעי איך נוצרו השדיים. קודם היה עץ במדבר, ואז הייתה רוח, ליטף אותי, ליטף אותי, ואחר כך הרוח הביאה את החול של המדבר, רק את הגרגירים הקטנים העדינים ביותר, והעיפה אותם סביב העץ, אמר, וסובב כף יד חמה סביב השדיים במעגלים הולכים ועולים, ולאט־לאט החול שהביאה הרוח נאסף סביב העץ הבודד. איזה עץ, שאלתי. שקדייה, אמר. אבל אין שקדייה במדבר, צחקתי. במדבר שלי יש, לחש. תעצמי עיניים מלימלי, תקשיבי, תקשיבי, החול נאסף סביב העץ הבודד, עד שנוצרה דיונה קטנה לפי ליטוף הרוח. ואני מחייכת ונרעדת מן המגע, שמעתי את זה כבר רמי, לא, רגע, קראתי את זה באיזה מקום. אתה גונב סיפורים. מה פתאום גונב, לפעמים אני גם קורא, את יודעת. תקשיבי, והדיונה רכה, אפשר לשכב עליה, אפשר לשוט עליה, כמו על שטיח מעופף, אפשר להתכסות. אפשר לחלום. אפשר פשוט להעביר את החול באצבעות, הנה ככה, ליטף וליטף. אצבעות מור על כפות המנעול, אמרתי. מה, שאל. שיר השירים, אמרתי. מת על שיר השירים שלך, חייך ושוב מעליי, בהבל סיגריות מוכר. ורגליי נפשקו מאליהן ונשימתי נטרפה. אתה חם, אמרתי, אתה נורא חם. את משגעת אותי מלימלי, אמר. ואחר כך קרא קריאות משונות. והתגלגל מעליי ושכב על גבו רגע וקם.

נהייתי רעב, חייך, אני עושה לנו ארוחה. לא אמרתי לָךְ, אני מבשל נורא טוב. אז מה, היום אתה לא מתרחץ? חייכתי אליו. אפשר? שאל, לא תתעצבני עליי? ואני כאילו סטרו לי, מנערת את העלבון ואומרת, תתרחץ בטח, אני אחכה. תודה מותק. אחרי רבע שעה או יותר, לא יודעת, חזר עם מגש וקפה ולחם מטוגן בביצה וסוכר וקינמון ובננה אחת חתוכה לדיסקיות ועטופה דבש והניח על המיטה והגיש לי ואכל בתאווה. נגס ולעס ובלע, נגס ולעס ובלע, עד שנמאס לו. אני מוכרח ללכת, אמר. הנה זה בא, חשבתי, אבל ליד הדלת, בין הבוטנים העזובים על הרצפה, נפרדתי ממנו בנשיקה ארוכה ומחליקה על צווארו, על הראש המורכן לפניי ועל תלתלי השיער השחור. יאללה, את יודעת איך קשה לי ללכת עכשיו, הוא אמר ויצא. ואני התכופפתי לאסוף את הבוטנים אחד־אחד ואכלתי מהם ככה בכריעה, בהיסח הדעת, ורעב עצום התעורר בי, ואכלתי חסרת נשימה גם את שאריות הבננה העטופה בדבש. ורק אז הבחנתי בכתמים אדומים שירדו מקוצי פניו של רמי אל דיונות השדיים. כתמים אדומים גם על גלגלי שומן בבטן, בירכיים. הוא עוד לא ראה את הערֵמה השמנה, רמי. ומיד טיפסתי על השרפרף באמבטיה וחקרתי את עצמי במראה, בצדודית, וחזרתי על דבריו, איזה יפה את מלימלי. איזה יפה ושמנה את מלימלי. איזה מזל שהעיניים של רמי עיוורות עכשיו. שכבתי במיטה בריח רמי, הובלתי שתי אצבעות רכות עד הפתח העטוף עדיין בלשונו, ונאנחתי לטלפון שמצלצל, הלו.

מְזֲלְטוֹ, מלי, שאלה אימא שלי בקוצר רוח ומיד המשיכה, למה לא באת, הבטחת שתבואי היום. אני באה, אמרתי. זה טוב, אמרה, טוב שאת יוצאת קצת מהבית, תראי אנשים, לא התאפקה. כאילו אם אראה אנשים, יבוא איזה פתרון קסם, איזו פגישה גורלית, איזו התאהבות בזק עם חתונה וילדים. לא מבינה איך דווקא הישיבה שלי בבית הביאה אליי בדרך נס את רמי.

בואי, רשל פה, אמרה. ואני מרוב שמחה על דודה רשל, נפרדתי ממנה מיד, ואחר כך ליטפתי וליטפתי, נאנחתי עד שגרגורי העונג בריח רמי נפרקו ונרגעו בפעימות דופק. ורק אז קמתי. מסוחררת קצת. התרחצתי, רק זה חסר לי שתריח עליי אימא משהו, כבר אמרה לי ברמז ברור, מתביישת שהיא צריכה ככה לדבר איתי על זה, שאני רוצה בחורים קופצים ממיטה למיטה, זה למה עברת לגור לבד. ולבשתי מכנסיים שנדחקים על הבשר השבע ללא בושה והחלטתי שאני שותקת. אף מילה על רמי. ואחר כך חשבתי שדווקא דודה קמי, שמנה ומסוכרת כולה, תהיה המקשיבה הכי טובה להתאהבות המשוגעת ברמי. שתינו נשב על קפה ועוגיות שוקולד, נוציא את הבטן, ונדבר על רמי ווּלְד לְחְלַל, חְרַמִי, או כמו שרשל קראה לו, בן נעוות המרדות. או נדבר על מה שזוכרים כולם, רמי בן תשע עשרה, שברח לים אחרי מה שהיה עם ז׳ולייט. אולי אביא את רמי לאימא, השתעשעתי. רמי, רמי, עצמתי עיניים מתחלחלת בעונג. ורק באוטובוס שמתי לב שהדופק בסדר, הראש בסדר. את רואה מלימלי, חשבתי, האהבה מתקנת לך את הלב ואת הדופק ובעזרת השם אולי גם את השומן.