מלך העולם

 1 האיש מן המרתף 25 בספטמבר 1962

בבוקר הקרב, אלוף העולם במשקל כבד ארז מזוודה של מפסידנים. פלויד פּאטרסוֹן, למרות זריזות ידיו, למרות השעות שהשקיע באולם האימונים, היה המחזיק־בתואר אכול הספקות ביותר בכל תולדות המשקל שלו. תמיד היו מפסידנים, יריבים מקצועיים, יריבים מפוברקים, אלמונים שסבלו כמוהו, גברים שלא התענגו על ניצחון אלא כמפלט תקופתי מתבוסה והשפלה. אבל הוא היה אלוף, הצעיר ביותר שזכה אי־פעם בתואר.

בשבועות האחרונים של האימונים היה פּאטרסוֹן משתרע על משכבו עם לילה, בביקתה באזור הכפר שבאילינוֹי, ישן למחצה, מאזין לתקליט שלו "מוזיקה לאוהבים בלבד", ואם היה בר־מזל, היה רואה את עצמו מנצח, רואה את עצמו מזנק מכּריעה והולם בסוני ליסטון ב"אגרוף הקנגורו" המפורסם שלו, וו שמאלי מעופף שהיה מוטח בכזו תנופה מקושתת ובכזו שאפתנות, שתמיד היתה אפשרות שפּאטרסוֹן יחלוף ויעבור דרך המטרה שלו ודרך החבלים וינחת בחיקה החמים של שורת העיתונאים. כאשר היה האגרוף פוגע, כפי שאירע מול רבים כל־כך, פּאטרסוֹן היה זהב טהור. אולי ימתין מעט בטרם יסתכן כך, לפחות כמה סיבובים עד שליסטון יתחיל לחוש עייפות, אבל בתוך זמן קצר הוא יזנק. אחר־כך הוא ימשיך, ללא רחם, ויפיל את הגבר המגודל בסנוקרת ימנית, בקְרוֹס, בוו נוסף. פּאטרסוֹן לא יסמוך על עוצמתה של חבטה אחת, לא מול ליסטון, שדמותו רמזה על כוח ברזל. הוא ישליך את יהבו על כישרונו המיוחד, על המהירות שלו.

פּאטרסוֹן ידע שעליו להיזהר: הגֶ'בּ, המכה השמאלית הישרה של ליסטון, היתה חזקה כמו הקְרוֹס של מישהו אחר; באחד הקרבות הלם ליסטון ביריב מגושם בשם וֵיין בֶּתֶאָה בחבטת גֶ'בּ עזה כל־כך, שבתום הקרב גררו אנשי הפינה של בֶּתֶאָה את המתאגרף שלהם אל חדר ההלבשה ושָלוּ שבע שיניים מתוך מגן השיניים שלו. דם זלג מאוזנו. הקרב נמשך 58 שניות. כך שפּאטרסוֹן יהיה מוכרח לשמור על צלילות דעתו. הוא יתאגרף, הוא יתכופף מתחת לגֶ'בּ של ליסטון ויחבוט בו בגוף.

"באמת חשבתי שאני מסוגל להכות את ליסטון", אמר לי פּאטרסוֹן כעבור 40 שנה כמעט. "אפילו עכשיו אני חושב על זה ונראה לי שאני אמצא דרך לנצח. מצחיק, לא?"

אבל הסיכויים היו לרעת פּאטרסוֹן. קאס ד'אַמָאטוֹ, המורה הנערץ שלו מאז החל להתאגרף בגיל 14, בילה שנים בהימנעות מקרב, והעדיף במקום זאת להציב את פּאטרסוֹן מול יריבים רכים יותר. ד'אמאטוֹ, שנראה כמו הכלאה בין הקיסר אַדריאַנוּס לג'ימי קאגְני, השתמש בסמכותו ובמעמדו אצל העיתונאים בעלי הטור כדי להשמיע הצהרות צדקניות על קשריו של ליסטון עם המאפיה, וכאילו היה מישהו ממשרד הביטוח הלאומי, הוא דיבר על הצורך בשיקום, על כך שסוני צריך להוכיח שהוא בן־תרבות וגם להישאר כזה, אם הוא רוצה סיכוי להשיג את התואר. אבל פּאטרסוֹן ידע טוב מאוד שלדעתו של ד'אַמָאטוֹ אין לו הרבה סיכויים נגד ליסטון. ובזה ד'אמאטוֹ לא היה לבד. כמה מקודמיו של פּאטרסוֹן באליפות, רוֹקי מַרְציאנוֹ וג'וֹ לוּאיס, הגיעו לשיקאגו לקראת הקרב, ובו ברגע שירדו מן המטוס התחילו להגיד לעיתונאים שהטוען לכתר הוא חזק ומרושע מכדי להפסיד לפּאטרסוֹן.

כמעט כולם תמכו, כמובן, בפלויד, הריעו עבורו, אבל התמיכה הזאת היתה רגשית בלבד: הכתבים אהבו את פּאטרסוֹן משום שתמיד היה כל־כך משתף פעולה, מסביר פנים ומנומס; "ההתאחדות הלאומית לקידום אנשים צבעוניים" ניצבה מאחורי פּאטרסוֹן משום שהיה איש זכויות האזרח, חסיד האינטגרציה, ג'נטלמן שתמך ברפורמות, בשעה שליסטון, האסיר לשעבר, הקרין מה שאחד העיתונים כינה "דוגמה גרועה לנוער של אמריקה". תחזיתו של ג'קי רוֹבּינסוֹן כי פּאטרסוֹן "יגמור" את ליסטון נבעה מתקוות פוליטיות יותר מאשר מתבונת איגרוף.

פּאטרסוֹן היה נחוש, כתמיד, להיות הוגן, להתאים את עצמו, לעשות את הדבר הנכון. ליסטון דורג זה זמן רב בתור הטוען החשוב ביותר לתואר. הוא ישב בכלא על שוד מזוין, זה נכון, אבל הוא ריצה את עונשו, הגיעה לו הזדמנות. פּאטרסוֹן עשה את שלו למען הניידות החברתית. "ליסטון שילם על פשעיו", אמר. "אם יוכל לזכות באליפות, אלה התכונות שיצופו אל פני השטח. אני חושב שתראו ליסטון חדש ושונה".

לפחות לעת עתה, ליסטון לא רצה להסגיר הערכה כלשהי. "הייתי רוצה לדרוס אותו במשאית", אמר.

וכך, כאשר התבוסה מעסיקה את מחשבותיו, ערך פלויד את ההכנות שלו. הוא מילא בקפידה את המזוודה ואת תיק היד שלו בבגדים, מזון ותחפושת — זקן שהותאם במיוחד ושפם. אם יזכה, הוא יפגוש כמובן את העיתונות וייצא חזרה אל המלון למסיבת ניצחון. אם לא, הוא יעזוב את קוֹמיסְקי פּארְק עטוי בזקנו המזויף וייסע כל הלילה אל מחנה האימונים שלו בצפון מדינת ניו־יורק.

כך היה תמיד עם פלויד. הוא היה אכול חשש, בפרט מפני תבוסה. היתה לו הזכות לקרוא לעצמו הגבר הקשוח ביותר על פני כדור הארץ, אבל הוא עצמו לא ממש האמין בזה. הוא היה אלוף באותו אופן שבו צֶ'סְטֶר א. ארתוּר היה נשיא. "אני לא אלוף דגול", היה אומר, "אני פשוט אלוף". היו כאלה שתהו אם פּאטרסוֹן לא יותר מדי רגיש, אם הוא לא פקעת עצבים במכנסי התעמלות. כמה מן הכתבים הבריטים החלו לכנות אותו פרויד פּאטרסוֹן.

היתה לו סיבה טובה מאוד לפקפק בעצמו. עד עתה שיחק לפּאטרסוֹן המזל, כמו בזמן שזכה בתואר בנובמבר 1956 מול ארצ'י מוּר. מור היה הערמומי במתאגרפים, אבל כמו פּאטרסוֹן הוא היה קטן יחסית למשקל כבד, ובעת הקרב נגד פלויד כבר היה מקרה גריאטרי בשנות הארבעים המוקדמות שלו. מאז זכה פּאטרסוֹן בתואר, הוא לא הפגין מעולם שחצנות של אלוף עולם במשקל כבד. מעולם לא רחש בו הבוז הדרוש. עיניו היו עצובות ופגיעות, עיניים חולמניות של בן־עשרה דחוי, וגופו היה גמיש, גוף של סולל כבישים, גוף יאה לגמרי, אבל לא כזה שהקרין חסינות בפני פגיעה.

במיטבו היה פּאטרסוֹן מתאגרף מצוין במשקל חצי כבד, שנוּפּח אל תוך הקטגוריה הזוהרת. בעת הקרב ביניהם, משקלו של ליסטון, 97.200 ק"ג, עתיד לעלות בהרבה על ה־85.900 ק"ג של פּאטרסוֹן. באיגרוף, כששני הגברים הם בעלי כישורים שווים פחות או יותר, מכריעים בדרך כלל חוקי הפיזיקה, וכמו בהתנגשות חזיתית בין שני כלי רכב, העוצמה העדיפה הולכת אל הכוח העדיף, אל הגבר הגדול יותר. נטייתו הטבעית של פּאטרסוֹן היתה לקטון עוד יותר. "אם היינו עושים לו דיאטה", אמר המאמן שלו, דוֹן פְלוֹריוֹ, "היינו מקבלים תוך זמן קצר מתאגרף במשקל בינוני".

פּאטרסוֹן מעולם לא הגן על התואר שלו מול מתאגרף בעל עוצמה שאיכשהו הזכירה את עוצמתו של ליסטון. ד'אמאטוֹ הציב אותו מול יריבים כמו פּיט רַדֶמאכֶר, מתאגרף אולימפי בקרב הראשון שלו כמקצוען, ובְּרַיאן לונדון, אחד מאותם אנגלים זיזיים המדממים כמו נהר מן החזה החיוור שלהם. אולי הראוי ביותר לציון מיריביו של פּאטרסוֹן לפני ליסטון היה אחד בשם רוֹי האריס מקאט אֶנד שוּט, טקסס. כפי ששמחו העיתונים לבשר (שמחו, כי הקרב עצמו לא הבטיח הרבה חוץ מאקזוטיקה כפרית), האריס נאבק בנעוריו מול תנינים בביצה שסביב ביתו, הידועה בשם בּיג תיקֶט ("הסבך הגדול"). עם קרובי משפחתו נמנו הדוד קְליב והדודנים הוֹמיני, קוּן ואַרְמָדילוֹ. בקצרה, האריס היה תרגיל ביחסי ציבור, ובכל זאת נדרשו לפּאטרסוֹן 13 סיבובים כדי לשים לדבר סוף. ליסטון מחץ את האריס בסיבוב אחד.

משום כך, למרות שהריץ בראשו את תסריט הניצחון, למרות שהתאמן, פּאטרסוֹן היה מוכן לגמרי לקראת הפסד. מבחינה מנטאלית או גופנית, לא היה לו כל יתרון מיוחד משלו. הוא הפסיד לגברים קשוחים פחות מליסטון, בהחלט — קודם לג'וֹאי מַקְסים בשנת 1954, ואחר־כך, כאלוף, לאינְגְמַר יוֹהאנסוֹן בשנת 1959. שלא כמו רוב המתאגרפים במשקל כבד, הוא הגיב לא בחימה אלא בדיכאון, בפרישה ממושכת. לאחר ההפסד למקסים — החלטה שנויה במחלוקת — הסתגר פּאטרסוֹן בדירתו ונשאר שם כמה ימים. מול יוהאנסון ההשפלה היתה הרבה יותר גדולה, כי הבמה זכתה לחשיפה גדולה בהרבה. במהלך ההגנה על תוארו ביֵנְקי סְטאדיוּם הוא הופל אל הריצפה, שוב ושוב, כמו בקרב־רחוב אכזרי במיוחד. פּאטרסוֹן היה מתאגרף שהסתמך על זריזות, אבל מול יוהאנסון הוא לא הספיק לעשות תרגילים. הוא קפא, ויוהאנסון, ביריון שוודי בעל כישרון מוגבל, שיחרר מה שהמחנה שלו כינה "רעמים וברקים" (במיבטא שוודי זה נשמע עוד יותר מרגיז). לאחר הנפילה הראשונה התרומם פּאטרסוֹן מן הקנבס והחל ללכת כסהרורי אל עבר הפינה שלו. יוהאנסון עזב את הפינה הנייטרלית, הגיח מצידו של פּאטרסוֹן ושב והפיל אותו במהלומה; ההתקפה נראתה לא כל־כך כמו איגרוף, יותר כמו שיכור זועם המפצפץ את גולגולתו של מישהו באמצעות בקבוק בירה. בערך בנפילה הרביעית, בעוד פּאטרסוֹן זוחל על הקנבס, בוהה בחבלים, ננעצו עיניו בג'וֹן וֵיין שישב לצד הזירה, ובעודו בוהה בשחקן, חש פּאטרסוֹן מבוכה. מבוכה היתה הרגש השכיח ביותר של פּאטרסוֹן, וכעת יותר מאי־פעם. הקרב עדיין לא נגמר כשהוא התחיל לתהות אם כל מה שנלחם עבורו — התואר שלו, השתייכותו לעולם גדול מזה שגדל בו — האם כל זה נתון עכשיו בסכנה. האם בכלל ראוי היה אי־פעם להכרה כלשהי, לשייכות כלשהי? מה יחשוב עליו ג'ון ויין? שופט הזירה, רוּבּי גוֹלדסטיין, הפסיק את הקרב אחרי שפּאטרסוֹן נפל בפעם השביעית.

פלויד רצה להסתתר, אבל לא היתה מאורה מספיק עמוקה בשביל זה. לא היתה לו תחפושת, ולכן הוא שאל את מגבעתו של אחד מעוזרי הפינה והשפיל את התיתורת כאילו רצה להיעלם בתוכה. הוא הניח לידידיו ולמשפחתו לחבק אותו, לנחם אותו, אך שנא את הרחמים שלהם. הוא השתוקק להיות לבד. וכאשר הלכו כולם, המשפחה והידידים והעיתונאים, פלויד נסע הביתה לניו־יורק. יום אחרי יום הוא ישב בסלון שלו בווילונות מוגפים. "חשבתי שהחיים שלי נגמרו", אמר לי פּאטרסוֹן. הוא היה במרחק פסיעה אחת מן המקום שבו התחיל, פסיעה אחת מבֶּדפוֹרְד־סְטוּיוֶוסַנְט, שכונת העוני של ילדותו. כאילו ציפה בכל רגע לבואו של המוציא־לפועל, שיתחיל להוציא את הטלוויזיה והתנור והספה החוצה, אל החצר, וכל השכנים, שכניו הלבָנים, יראו שכעת הוא שום־כלום.

פלויד לא היה מסוגל לישון, לפחות לא לזמן רב. מאוחר יותר באותו לילה, כך סיפר באוטוביוגרפיה שלו, הוא קם ממשכבו וירד למטה אל חדר העבודה. לאחר זמן־מה, קצת לפני עלות השחר, מצאה אותו שם סַנְדְרָה.

"פלויד", היא אמרה, "פלויד, מה טוב בזה שתשב כאן בחושך ותחשוב?"

"יהיה יותר טוב לשכב שם למעלה ער בחושך?"

כשהתעורר, הוא נשא את מבטו מן הספה וראה את בתו בת השלוש, ג'יני, נועצת בו עיניים. פניו היו עדיין עטורות חבּורות, ועל־כן אימץ את ג'יני אל ליבו, מנסה לא להבהיל אותה. מאוחר יותר שיכנעה אותו סנדרה לעלות למעלה ולישון כמו שצריך. אבל אחרי כמה זמן היא הביטה אל בעלה ונחרדה.

"מה קרה לך באוזן?", היא שאלה.

הכר של פּאטרסוֹן היה מכוסה דם. המהלומות של יוהאנסון קרעו לו את עור התוף.

הדיכאון שלו העמיק. הוא ישב לבדו במשך ימים שלמים, לא קרא, לא דיבר, דחה את כולם מעל פניו. במהלך שלושה שבועות הוא יצא מן הבית רק פעמיים. הוא היה, כך אמר מאוחר יותר, שרוי באבל על מותו כאלוף.

"אבא חולה", אמרה ג'יני שוב ושוב, "אבא חולה". הדיכאון של פּאטרסוֹן נמשך כמעט שנה.

המתאגרפים, היה פּאטרסוֹן משוכנע, פוחדים תמיד, כולם, בפרט המתאגרפים בדרגות הגבוהות. "אנחנו לא פוחדים להיפגע אלא פוחדים להפסיד. הפסד בזירה הוא לא כמו שום הפסד אחר", אמר פעם. "מתאגרף מקצועני שסופג נוקאאוט או מוצא את עצמו בנחיתות ניכרת, סובל באופן שלא ישכח לעולם. הוא מוכה תחת האורות הבוהקים מול אלפי עדים המקללים אותו ויורקים עליו, והוא יודע שצופים בו גם עוד אלפים רבים בטלוויזיה ובקולנוע, והוא יודע שסוכני המס יבקרו אצלו בקרוב — הם תמיד מנסים לקחת את חלקם לפני שהוא מאבד את הכל — והמתאגרף לא יכול להעביר את האשמה על התבוסה שלו אל המאמנים או המנהלים שלו או אל מישהו אחר, אפילו שאם היה מנצח אתה יכול להיות בטוח שהמאמנים והמנהלים היו משתחווים לפניו. המתאגרף שהפסיד מפסיד יותר מאשר את הגאווה שלו ואת הקרב; הוא מפסיד חלק מן העתיד שלו, הוא נמצא צעד אחד קרוב יותר לשכונות העוני שמהן הגיע".

מעולם לא היה אלוף עולם במשקל כבד רגיש כל־כך, כן כל־כך בנוגע לפחדיו, כמו פלויד פּאטרסוֹן. הוא היה הספורטאי המקצועני הראשון שזכה במשהו שיהפוך להיות ההתייחסות המודרנית, מין כתיבה פרוידיאנית על ספורט שחרגה מגבולות הזירה אל הנפש. בניצחון על עצמי, האוטוביוגרפיה של פּאטרסוֹן, כפי שהוכתבה למילטוֹן גרוֹס, בעל טור בניו־יורק פוסט, כמו גם בווידויים שהתוודה בפני גיי טָליזי בניו־יורק טיימס ומאוחר יותר בכתב־העת אֶסקְוַוייר, היה לכל הפחות הד של "האיש שחי מתחת לאדמה" מאת ריצ'רד רַייט והאיש הבלתי נראה מאת רַלְף אֶליסוֹן.

ברור שפּאטרסוֹן לא היה המתאגרף הראשון שידע פחד, אבל הוא היה הראשון שדיבר על כך בחופשיות בציבור. כך חונך במועדון האימונים. קאס ד'אמאטוֹ אימן את פּאטרסוֹן לא רק בגֶ'בּים ובהגנת "קוּקוּ", אלא גם בהתבוננות פנימה. ד'אמאטוֹ היה הפסיכואנליטיקן המודרני היחיד שנשא דלי מרקקה בידו ומקל לניקוי אוזניים בין שיניו. בהרצאות שנתן למתאגרפים שלו, ד'אמאטו לימד שכאשר יש שוויון יחסי בכל שאר הגורמים, המתאגרף שמבין את פחדיו שלו, משתמש בהם, מנצל אותם לטובתו, הוא זה שינצח תמיד. הוא לימד גברים צעירים כמו פּאטרסוֹן וחוֹסֶה טוֹרֶס, המתאגרף הפּוּאֶרטוֹ־ריקני המבריק במשקל קל־כבד, להבין את הקרבות שלהם בתור פּסיכוֹדרמות, כתחרויות של רצון יותר מאשר של נוקשות.

פּאטרסוֹן גדל בשורה של דירות־מים־קרים בשכונת בֶּדפוֹרְד־סְטוּיוֶוסַנְט שבברוקלין, אזור מתפורר של עוני מחריד. אביו עבד כסבל בנמל, בצוותי בניין, כפועל בשוק הדגים פוּלטוֹן. עם לילה, היה אביו של פלויד מגיע הביתה, כל־כך עייף, עד שלעיתים קרובות הוא שכח לאכול והיה נרדם בבגדיו. פלויד היה חולץ חרש את נעליו של אביו ומצחצח אותן, ורוחץ את כפות רגליו הנפוחות. כאשר אמו של פלויד לא היתה עסוקה בעבודות הבית, היא היתה מרוויחה כמה דולרים כעוזרת בית ועבדה במפעל בקבוקים. היו לה 11 ילדים להאכיל. פלויד חלק מיטה עם שניים מאֶחיו, פרנק ובילי. בשלב מוקדם מאוד החל פלויד לתעב את עצמו. הוא שנא את זה שהוא יכול לעשות כל־כך מעט כדי לסייע לאביו ולאמו. הוא חש טיפש, חסר אונים. "כל מה שרציתי היה לעזור להורים שלי", אמר לי פּאטרסוֹן, "וכל מה שעשיתי הסתיים בכישלון ורק החמיר את המצב". הוא נהג להצביע על תמונה שלו בגיל שנתיים ולומר לאמו שוב ושוב: "אני לא אוהב את הילד הזה!". כאשר היה בן תשע, הוא הוריד את התמונה וחרט על דמות פניו שורת איקסים. סיוטי לילה פקדו אותו. יותר מפעם אחת מצאו אותו השכנים באמצע הלילה ברחוב, מהלך בשנתו. הוא היה ילד שרצה תמיד להתחבא, שביקש את החושך.

פלויד שוטט בסימטאות, בפינות אפלות, לא מפני שחיפש צרות אלא מפני שרצה לאבד את עצמו. הוא היה הולך לקולנוע בבוקר ונשאר עד ההצגה האחרונה. הוא היה נוסע בקו הרכבת A הלוך ושוב, מזרחה עד שדרות לֶפֶרְטְס בפאתי קווינס, חזרה דרך ברוקלין, חוצה את האיסְט ריבֶר ונוסע במעלה מנהטן עד שכונת וושינגטון הַייטְס, ובחזרה. מאז היה פלויד בן תשע, היה מסיים לעיתים קרובות את מסעותיו בתחנת הַיי סְטְריט בברוקלין. הוא גילה שם את המחבוא המושלם. הוא היה הולך דרך המנהרה אל מחסן נסתר למחצה שהיה בשימושם של עובדי הרכבת התחתית. הוא היה מטפס על סולם המתכת ונועל את עצמו בחשיכה. זה היה מקום המסתור שלו מפני העולם. "הייתי מפזר ניירות על הריצפה ואז הולך לישון ומוצא שלווה".

במשך שעות היום הוא התחיל לגנוב — דברים קטנים, ליטר חלב, פרי, משהו שיוכל להביא הביתה לאמו. כאשר היה בן־עשרה בילה פּאטרסוֹן ללא הרף בבתי המשפט — על השתמטות מבית־הספר, על גניבה, על בריחה. הוא הועמד לדין, על־פי הערכתו, כשלושים או ארבעים פעמים.

בסופו של דבר, כאשר מלאו לו עשר, נמאס לאחד השופטים לפגוש אותו והוא שלח את פלויד אל בית־הספר לנערים וילְטְוויק, חווה לנוער במצוקה באֵסוֹפּוּס שבצפון מדינת ניו־יורק. בספטמבר שנת 1945 עבר פלויד לווילטוויק. הוא חשב ששלחו אותו לכלא, והיה מלא זעם על אמו, שקיבלה את הבשורה ברגשות הקלה. התברר שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לו אי־פעם. וילטוויק היתה חווה שהשתרעה על פני 350 אקרים של אדמה חקלאית, אחוזה ישנה של משפחת ויטְני. לא היו שם גדרות או סורגים. היו תרנגולות ופרות, אולם התעמלות נאה, נחל שאפשר לשחות וגם לדוג בו. בצוות היו מורים וגם עובדים סוציאליים ומטפלים פסיכיאטריים. אף פעם לא היו מכים את הילדים או נועלים אותם בחדריהם. אט־אט החל פלויד ללמוד לקרוא, לדבר קצת יותר בקלות, להתגבר על תחושת הבושה הנצחית שלו. כאשר נעשה אלוף, פּאטרסוֹן הקדיש את האוטוביוגרפיה שלו לבית־הספר, "שהפנה אותי בכיוון הנכון". חוות וילטוויק היתה בדיוק ממין ההזדמנויות שאף פעם לא היו לסוני ליסטון.

השנתיים בווילטוויק שינו את פלויד פּאטרסוֹן לחלוטין. הוא מעולם לא היה תלמיד מצטיין, אבל עכשיו היה מסוגל לפחות לתפקד בעולם. עם שובו לניו־יורק, נרשם פלויד לבית־הספר הציבורי 614, אחד מבתי־הספר העירוניים מקבוצת "600", המיועדים לבני נוער במצוקה, ואחר־כך במשך שנה הלך לבית־הספר המקצועי אלכסנדר המילטון. כשחזר אל העיר, שניים מאחיו כבר התאמנו במועדון האיגרוף גְרָמֶרְסי במזרח רחוב 14. בעל המועדון היה קאס ד'אמאטוֹ, והוא התגורר בחדר האחורי. הכלב שלו היה ידידו היחיד. ד'אמאטוֹ היה נזיר של איגרוף. הוא התפרנס למחייתו מאיגרוף, אך תיעב כסף והעניק אותו לאחרים. הכסף, אמר, "זה בשביל שיזרקו אותו מהקרון האחורי של הרכבת". כאשר פּאטרסוֹן זכה בתואר, ד'אמאטוֹ לקח את רוב חלקו בכספי הזכייה, יותר משלושים אלף דולר, והשתמש בהם כדי להזמין חגורת אליפות עטורה אבני חן כשי למתאגרף שלו. "קאס היה משוגע לגמרי בקשר לכל דבר בחיים, חוץ מאשר איגרוף", אמר חוֹסֶה טוֹרֶס. ד'אמאטוֹ היה פָּרָנוֹאיד מעודכן היטב. הפחד משל בו. הוא פחד בייחוד מהמַאפיה, שניהלה באותו זמן את האיגרוף — והוא ישן כשאקדח טמון מתחת למיטה. הוא אף פעם לא נסע ברכבת התחתית, מחשש שיושלך אל הפסים. הוא חשש מצלפים. הוא חשש ממאכלים ומשקאות לא מוכרים. הוא אמר לאנשים שמעולם לא התחתן מחשש ליפול קורבן למזימות של "אויבים".

"אני מוכרח להשאיר את האויבים שלי מבולבלים", אמר פעם. "כשהם מבולבלים, אז אני יכול לעשות משהו למען המתאגרפים שלי".

בתור ילד, כשגדל ברובע בּרוֹנקס, ד'אמאטוֹ היה מרעיב את עצמו במשך ימים תמימים, כדי להיטיב להתמודד עם הכאב כשמישהו ניסה לקחת ממנו אוכל. הוא היה ככל הנראה הפָטָליסט הצעיר ביותר ברובע. הוא נהג להתבונן בתהלוכות לוויה מחוץ לביתו ולומר: "כמה שהמוות יבוא יותר מהר, ככה יותר טוב". ד'אמאטוֹ היה נער רחוב ומתאגרף רחוב. יום אחד ילד אחר הלם בו בראש במקל, והוא איבד את הראייה בעין השמאלית. אבל ד'אמאטוֹ האמין בהתחדשות הרקמות של אברי הראייה, ובמהלך חייו עשה מאמצים לרפא את עצמו והיה עוצם את עינו הטובה כדי "לאלץ" את העין השמאלית לראות יותר. כשנעשה מאמן, ד'אמאטוֹ היה אומר למתאגרפים שלו כי ביטחון, פינאנסי ואחֵר, יביא עליהם את אובדנם. הביטחון מעמעם את החושים, והעונג — העונג גרוע עוד יותר. "כמה שיותר מתענגים על החיים", נהג ד'אמאטוֹ לומר, "ככה פוחדים יותר למות".

בהשוואה לרוב מאמני האיגרוף והאמרגנים, שנהגו לדקלם כמו תפילה מה אכלו המתאגרפים לארוחת הבוקר, כמה קילומטרים רצו ושאר אבות־מזון מהמין הזה, ד'אמאטוֹ, בעל הפילוסופיות המיוזעות והמנהגים המשונים, סיפק ציטוטים נהדרים, ועיתונאים היו באים למועדון גְרָמֶרְסי שלו בידיעה ברורה ששם ימצאו סיפור טוב. מכל הספרים בעולם, ד'אמאטוֹ נהג לקרוא ספרי היסטוריה צבאית ואת ניטְשֶה, ומתוך זה צמחה פילוסופיה של כאב וסיבולת. נורמן מֵיילר התחיל לבוא אל המועדון זמן לא רב לאחר שנחל הצלחה עם העירומים והמתים. כתבי עיתונים צעירים — גיי טָליזי, פּיט הֵמיל, ג'ק ניוּפילד — היו באים גם כשלא חיפשו סיפור מסוים כלשהו. ד'אמאטוֹ היה לגביהם נביא המוסר בבּבל, אמרגן האיגרוף החשוב היחיד שהתבטא בקול נגד אנשי הכנופיות שניהלו כמעט כל מתאגרף וזירה במדינה. הם כתבו עליו, לעיתים תיארו אותו באופן מייפה ואידיאליסטי, כדמות אוֹתנטית, עוזר הפינה ההגון בתוך עולם הפילְם־נוּאַר של האיגרוף בשנות החמישים. לד'אמאטוֹ, כתב פעם מֵיילר, "היתה ההתנהגות הנלהבת של קדוש שכולו פעולה ואין בו הגות... הוא הזכיר לי את אחד מאותם נערים איטלקים קשוחים מאוד שהיה אפשר למצוא בברוקלין. הם היו נערים מתוקים, ורק לעיתים נדירות מרושעים, והיו נטולי מורא, לפחות אם לשפוט על־פי מעשיהם הם היו נטולי מורא. הם היו מוכנים להילחם נגד כל אחד".

פּאטרסוֹן היה בן 14 כאשר עלה בשני גרמי מדרגות העץ אל מועדון גְרָמֶרְסי. ד'אמאטוֹ תמיד אהב לראות איך ילדים עולים במדרגות האלה בפעם הראשונה. הוא היה מתבונן בהבעת פניהם ואז היה ממתין לראות איך הם יבואו למחרת — אם בכלל הופיעו. קאס לא היה ממתין הרבה לפני שהטיח בהם את הפילוסופיה שלו. הוא רצה שפלויד וכל האחרים יתחילו לחפור בתוך ראשם כמעט מייד לאחר שחבטו בשק האיגרוף הראשון שלהם. אצל מאמנים אחרים, ספקנות עצמית היתה בלתי מתקבלת על הדעת; אצל ד'אמאטוֹ, מתאגרף היה מוכרח להבין את עצמו, אחרת יפסיד. מתאגרף איננו סתם סופג נוקאאוט, כך היה אומר, הוא רוצה לספוג נוקאאוט, כוח הרצון שלו בוגד בו. "הפחד הוא טבעי, הוא נורמלי", היה אומר. "הפחד הוא חבר שלך. כשצבי צועד ביער, הוא חש פחד. זוהי הדרך של הטבע להחזיק את הצבי דרוך, כי אולי יהיה נמר בין העצים. ללא פחד, לא היינו שורדים".

פּאטרסוֹן התברר כמתאגרף זריז, בעל קרס שמאלית טובה. הוא ידע לחמוק אל תוך הגֶ'בּ של יריבו, ולהפיל אותו באמצעות קוֹמבּינציה. כמתאגרף במשקל בינוני, הוא זכה במדליית זהב במשחקים האולימפיים בהלסינקי בשנת 1952. רֶד סמית, שכתב לניו־יורק הרלד טריביון, התרשם ממנו. לפּאטרסוֹן, הוא כתב, "יש טלפיים מהירות יותר משל כייס ברכבת התחתית, והן גורמות סבל רב יותר". באותה שנה הפך פּאטרסוֹן למקצוען, ובמהלך הקרבות בניו־יורק זכה בתשומת לב רבה כשהביס בזה אחר זה את אֶדי גוֹדבּוֹלְד, סמי ווֹקֶר, לֶסְטֶר ג'וֹנסוֹן ולָלוּ סַבּוֹטין. חרף כל חששותיו, פּאטרסוֹן למד די משמעת וחוכמת זירה כדי להפיל את מיטב מתאגרפי המועדונים של תקופתו, את כל הגברים הקשוחים הצעירים שהתאגרפו באיסְטֶרן פּארקוֵוי בברוקלין ובסיינט ניקְ'ס שבוֶוסְט סַייד. אחיו הבכור של פלויד, פרנק, אמר ללֶסְטֶר בְּרוֹמבֶּרג, כתב האיגרוף של הניו־יורק וורלד טלגרם אנד סאן, "הייתי רוצה להגיד שתמיד ידעתי שלפלויד יש את זה, אבל אני מוכרח להיות כּן. אני לא מצליח להתרגל לזה שאחי הוא מתאגרף מפורסם. אני זוכר אותו בתור הילד שהיה בוכה אם היית מרביץ לו חזק מדי כשהיינו מתאגרפים במועדון, ובתור הילד הירוק שהיה מתפוצץ כשהייתי לוחץ אותו".

פלויד הפגין דאגה בלתי רגילה ליריביו. כאשר התאמן לקראת קרב שנועד להיות משודר בתוכנית הטלוויזיה איגרוף ליל רביעי, כנגד מתאגרף משיקאגו בשם צֶ'סטֶר מיזָלָה, הציע ד'אמאטוֹ כי במהלך השבוע שלפני הקרב פּאטרסוֹן יתאמן באותו מועדון בשיקאגו שבו התאמן גם מיזָלָה. פּאטרסוֹן סירב. הוא אמר שלא היה רוצה להשיג "יתרון בלתי הוגן". בקרב עצמו, פּאטרסוֹן העיף את מגן השיניים מתוך פיו של מיזָלָה, ומיזָלָה ההמום הסתובב כדי לחפש אחריו. במקום להיכנס במיזָלָה ולהלום בו, פּאטרסוֹן התכופף כדי לסייע לו. בסופו של דבר חזר פּאטרסוֹן לעבודה וחיסל את מיזָלָה בנוקאאוט טכני בסיבוב החמישי.

אפילו בקרב אליפות היה פּאטרסוֹן מסוגל להיות נדיב. במהלך הקרב נגד טוֹמי "הוּריקן" גֶ'קְסוֹן, פּאטרסוֹן ניסה שוב ושוב לגרום לשופט רוּבּי גוֹלדסטיין להתערב בקרב ולמנוע מן הטוען לתואר סבל בלתי נחוץ. גולדסטיין, שהדבר נגע עד עמקי ליבו, נענה.

התרכובת הרגשית של פּאטרסוֹן לא כללה אפילו גרם אחד של שמחה לאיד. אפילו בלילה המתוק ביותר בקריירה של פלויד פּאטרסוֹן, ליל פּוֹלוֹ גְרַאוּנְדְז במרס 1961, שבו שב לנקום את הפסד שבע ההפלות המשפיל נגד יוהאנסון, הוא לא שאב הנאה גדולה מן הכאבים של יריבו. כשהתייצב לקרב, פּאטרסוֹן חש לראשונה זעם. הוא שנא את האופן שבו יוהאנסון התרברב לאחר שנטל ממנו את התואר, והוא רצה להחזיר לעצמו את מה שנלקח ממנו. בסיבוב החמישי, פלויד חבט ביוהאנסון שני ווים אימתניים ושמט אותו על ברך אחת לספירה עד תשע. כשיוהאנסון התרומם וקם, פּאטרסוֹן היה מוכן עם אחד מאגרופי הזינוק הגדולים שלו, והאלוף נפל כמו קרש. יוהאנסון שכב על המזרן, דם זולג מפיו ורגלו השמאלית רוטטת, כאדם הנתון בעיצומו של התקף. לרגע אחד הסגיר פּאטרסוֹן חיוך כשפנה אל הקהל, אך כאשר הסתובב וראה את יוהאנסון, עדיין מחוסר הכרה, רגלו רוטטת, הוא חש רתיעה ונבהל שמא הרג אדם. פּאטרסוֹן תלש את עצמו מאחיזתם הצוהלת של עוזרי הפינה שלו, כרע על המזרן ועירסל את יוהאנסון בזרועותיו. הוא נישק את יוהאנסון על לחיו והבטיח לו הזדמנות נוספת, קרב שלישי.

מאוחר יותר הודה פּאטרסוֹן שהגיע אל הזירה מצויד בשפמו וזקנו, על כל מקרה. "אין לו את אינסטינקט ההרג", אמר ד'אמאטוֹ. "הוא מתון מדי, נחמד מדי כלפי היריבים שלו. ניסיתי עליו את כל הפסיכולוגיה שאני מכיר כדי להרתיח לו את הדם, אבל פשוט אין לו נטייה לרשעות. יש לי המון עבודה".

ב־4 בדצמבר 1961 צפה הנשיא ג'ון קנדי במִשדר טלוויזיוני של שני קרבות שהתקיימו בערים שונות: קרב הנוקאאוט בסיבוב הרביעי של פּאטרסוֹן נגד טוֹם מֶקְנילי בטורונטו, והקרב בפילדלפיה שבו ליסטון חיסל בסיבוב הראשון את המתאגרף אַלְבֶּרְט וֶסְטְפַל, שהוא כינה אותו Quick Fall ("המהיר ליפול"). כמו כל אוהדי הספורט במדינה (גם אוהדי ספורט שלא היו חובבי איגרוף לא החמיצו קרבות אליפות במשקל כבד), קנדי אמר עוד קודם לכן שהקרב האמיתי יהיה בין פּאטרסוֹן לליסטון. לאחר הקרב השני נגד יוהאנסון, קנדי אפילו הזמין את האלוף אל הבית הלבן, קצת כדי לברך אותו על שהיה לאדם הראשון שאי־פעם החזיר לעצמו תואר אליפות במשקל כבד, אבל קצת גם כדי לעודד אותו. לכאורה זה היה ביקור שיגרתי — כוכבי ספורט נהגו לבקר אצל נשיאים זה עשרות שנים; שני הצדדים זכו כך במעט פרסומת קלה ובלתי מזיקה — אבל הביקור השאיר את פּאטרסוֹן מוטרד. הנשיא שאל את האלוף נגד מי יתמודד עכשיו. קסיוס קליי, האלוף האולימפי השחצן, פילס לו במהירות דרך אל הפיסגה, אבל איש עדיין לא תבע לקיים את הקרב הזה. לקליי עוד לא מלאו עשרים שנה. פּאטרסוֹן ידע מה כוונת הנשיא.

"ליסטון", אמר. "אני אתמודד מול ליסטון".

במקום סתם לאחל לפּאטרסוֹן כל טוב, קנדי אמר, "נו, אתה מוכרח להביס את הבחור הזה".

ליסטון, מצידו, היה משוכנע כי הפגישה בבית הלבן היא שהניעה את פּאטרסוֹן להתמודדות. "למען האמת, אני לא חושב שפּאטרסוֹן היה מתאגרף נגדי אם לא היה מבטיח את זה לנשיא", אמר. "אני מאמין שפלויד מצא את עצמו במצב שבו הוא לא יכול לחזור בו ממה שאמר. אחרי הכל, אתה לא אומר לנשיא ארצות־הברית שאתה הולך לעשות משהו ואז לא עושה אותו".

פלויד הודה שהוא היה במבוכה במשרד הסגלגל. "הרגשתי שם בודד לגמרי, מבוהל לחלוטין", אמר. "אתה מוכרח לזכור כמה צעיר הייתי, מה היה הרקע שלי, והנה אני מקבל עצות במשרד הסגלגל. מה הייתי אמור לעשות? לא להסכים? הייתי מוכרח להיענות לאתגר. תמיד פחדתי לאכזב אנשים, והנה נקלעתי למצב שבו אני צריך לדאוג לא לאכזב את הנשיא".

פּאטרסוֹן התאגרף כעת למען כוחות הטוב, בעוד סוני, בין אם הדבר מצא חן בעיניו או לאו, היה הרע. ליסטון הבין יפה את התפקיד שלו. "קרב איגרוף הוא כמו סרט בוקרים", אמר. "מוכרחים להיות טובים ומוכרחים להיות רעים. זה מה שאנשים משלמים תמורתו — לראות את הרעים חוטפים מכות. אז אני הרע. אבל אני משנה דברים. אני לא חוטף".

האפשרות שליסטון יורשה בכלל להתמודד נגד פּאטרסוֹן היתה רחוקה מלהיות אוטומטית. מֶדיסוֹן סְקְוֵור גַרְדֶן, עדיין אתר קרבות האיגרוף היוקרתי ביותר באמריקה, לא בא בחשבון. רשויות ניו־יורק היו משוכנעות (בצדק) שליסטון מעולם לא ניתק את קשריו עם המאפיה וסירבו להעניק לו רישיון. לאן יפנו? ד"ר צ'רלס לארסוֹן, נשיא איגוד האיגרוף הלאומי של ארצות־הברית, אמר שהוא יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את קיום הקרב. "לפי דעתי פּאטרסוֹן הוא נציג נאה של גזעו, ואני מאמין שאלוף עולם במשקל כבד צריך להיות מסוג האנשים שילדינו יוכלו לשאת אליהם את עיניהם כפי שנהגו מאז ומעולם, בהערצת גיבורים", אמר. "אם ליסטון יהפוך לאלוף בטרם שיקם את עצמו, זה עלול להיות אסון". אותו מחנה אמר כי ניצחון של ליסטון יהיה גרוע לאיגרוף עוד יותר מן הלילה הנורא, שש שנים קודם לכן, שבו אֶמיל גְריפית הרג בזירה את בֶּני "קיד" פַארֶט. היה צורך בהתערבות של סר דייוויד הארינְגְטוֹן אַנְגוּס דאגלס, המרקיז ה־12 מקְווינְסבֶּרי, צאצא של מנסח חוקי האיגרוף, כדי להסיר את ניחוח המוּסרניוּת מעל ההתמודדות. "אני דווקא סבור ששאלת אופיו הטוב של ליסטון איננה ממין העניין. אם הוא לא יושב בכלא כרגע, כי אז מן הסתם הוא מיושר עם החוק. אם הוא מתאגרף טוב, ברור שהוא זכאי להתמודד מול פּאטרסוֹן".

פּאטרסוֹן היה מסוגל לסבול את הפוליטיקה של האיגרוף או להתעלם ממנה, אך לא כך היה לגבי חששותיהם של אנשים כמו ראלְף בַּנְץ' ומרטין לוּתר קינג. התנועה לזכויות האזרח החלה לצבור תאוצה בדרום והחלה לעורר תגובת נגד עמוקה, בפרט בדרום העמוק. ומנהיגי התנועה חששו כי הם עלולים לאבד בן־רגע אלוף משכמו ומעלה, נושא דגל הולם וראוי בדמותו של פּאטרסוֹן, ולקבל במקומו את סוני ליסטון, פושע שהורשע בדין. לתנועה לזכויות האזרח היו די והותר בעיות — הקרב בא בדיוק בעיצומו של הניסיון של ג'יימס מֶרֶדית להתקבל לאוניברסיטת מיסיסיפּי, אירוע שהחל את התנועה לאינטגרציה בחינוך, ובעיצומו של העימות בין בית המשפט העליון לבין מושל מיסיסיפּי הגזען, רוֹס בּארְנֶט, שנשבע כי מדינת מיסיסיפי לא תציית להחלטת בית המשפט כדי "לא להוסיף שמן למדורה שתגרום לרצח עם".

המרד של מרטין לותר קינג סימל וייצג את התהפוכה החברתית החזקה ביותר מאז המלחמה. עבור עשרות מיליוני אמריקאים, האינטגרציה היתה בלתי מתקבלת על הדעת, וכל פריצת דרך של התנועה לזכויות האזרח, כל משפט שהתנהל, כל צעדה ושביתת שֶבֶת, נתפסה כעלבון כלפי הטבע. בין אם היה זה הוגן ובין אם לאו, הדבר האחרון שמנהיגי התנועה היו זקוקים לו הוא שהאדם השחור הנצפה ביותר באמריקה יהיה בוגר מערכת הענישה של מדינת מיזוּרי, ביריון שנכלא על שוד מזוין.

פֶּרסי סאטוֹן, ראש סניף מנהטן של ההתאחדות הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, אמר, "לעזאזל, בואו נפסיק להתלוצץ. אני בעד פּאטרסוֹן משום שהוא מייצג אותנו יותר טוב ממה שליסטון יוכל לייצג אותנו אי־פעם". הם ראו בפּאטרסוֹן אחד משלהם, אדם שחור שנאבק לפלס לעצמו דרך למעלה (מילולית, במקרה שלו); הוא היה בן של הגזע, אבל כזה שלבנים נאורים יוכלו לקבל אותו, יוכלו לדבר איתו. כאשר אישתו של פּאטרסוֹן נתקלה בסירוב בניסיונה לקבוע פגישה אצל מסז'יסטית סמוך לביתם בלונג איילנד, הוא הגיש תביעה על אפליה על־פי החוקים המקומיים. לימים, כשפּאטרסוֹן קנה בית בצפון יוֹנְקֶרז, ליד סְקארְסְדֵייל, שכניו הלבנים אימללו את חייו; רופא שיניים בשכנותו הקים מייד גדר בגובה מטר ושמונים. כשפּאטרסוֹן בנה את הגדר בצד שלו, הרופא, ד"ר מוֹרֶלי, צעק אל הפועלים: "אם אתם רק נוגעים בשטח שלי, כדאי שיהיה לכם צו מבית המשפט". בסופו של דבר, פּאטרסוֹן ויתר על המאבק ועבר משם.

"אני בסך הכל חלק מן ההיסטוריה החברתית של תקופתנו ושל ארצנו, ואני לא יכול להשתרך מאחוריה — או לרוץ לפניה", אמר מאוחר יותר. "אם מסתובבים כל הזמן עם המרירות הזו בִּפְנים, במוקדם או במאוחר היא מוכרחה להפוך לכאב שגורם לך לרצות להכות את אי־הצדק. לא הייתי רוצה לעשות את זה אף פעם. אם אני לא יכול להיכנס למקום כלשהו באופן חוקי, אני לא רוצה ללכת לשם בכלל. אם אני לא יכול להשיב מאבק באמצעים חוקיים, אני לא רוצה לעשות את זה באכזריות. יחד עם זאת, אי־אפשר להתעלם מזה ולהעמיד פנים שזה לא קיים".

התהילה לא שימשה מגן כנגד ההשפלה. באביב שנת 1957, לאחר שפּאטרסוֹן זכה באליפות, מסעדה אחרי מסעדה סירבו לאפשר לו ולשני יריבי האימונים שלו לשבת לאכול, אחר־צהריים אחד בקנְזַס סיטי. במקום זה, הם קנו גבינה וקרקרים וחזרו למלון שלהם. הם שמעו שג'רזי ג'וֹ ואלקוֹט נמצא בעיר כדי לשפוט בתחרות היאבקות מקצוענית, ובאו אל החדר שלו. כשהגיעו, הם גילו שגם ואלקוט סועד את ארוחת הצהריים שלו בחדר; הוא הצליח להשיג רק שקית עוגיות ובקבוק חלב של ליטר אחד. ואלקוט הציע לפּאטרסוֹן ולחבריו מן העוגיות.

"בדיוק אכלנו משהו", אמר פּאטרסוֹן, "בדיוק כמו שאתה אוכל".

"זה לא מדהים?", אמר ואלקוט. "אלוף העולם לשעבר במשקל כבד והאלוף הנוכחי, אבל בעיר הזאת הכל אותו דבר. האלוף הכי מבוגר והאלוף הכי צעיר, אבל שניהם צריכים לאכול בחדרים שלהם. נחמדה, העיר הזאת. היא לא רעה אם מביטים רק קדימה כשהולכים ולא מקשיבים למה שאנשים אומרים מסביב. לכן אני נשאר כאן בחדר. יש פחות סיכויים שלא יבינו אותי".

* * *

ליסטון ופּאטרסוֹן התאמנו במשך כמה חודשים — ליסטון בפילדלפיה, פּאטרסוֹן במחנה שלו בצפון מדינת ניו־יורק. בשבועות האחרונים לקראת הקרב שניהם התמקמו באזור שיקאגו. בחירת המיתקנים שלהם היתה צפויה. המחנה של פּאטרסוֹן היה דומה למנזר נידח: שורת בקתות ושמה חוות מֶריקְרֶסְט בעיירה אֶלְג'ין. מֶריקְרֶסְט היתה מרכז קהילתי של אירגון הצדקה "העובד הקתולי", ולא היתה שונה הרבה מווילְטְוויק. בניין אחד, שהוסב למטה העיתונות, היה מקושט בפסיפסים דתיים ובערכת צלבים. שתי הדלתות המובילות אל החדר שבו עבדו נציגי העיתונות נשאו שלטים בלטינית: על אחד היה כתוב Veritas, אמת, ועל השני Caritas, צדקה. בימים כתיקונם, Veritas ו־Caritas ציינו שמות של רפתות. פּאטרסוֹן התאמן באוהל שעל השלט שמחוץ לו נכתב "כך אנו, הרבים, הננו כגוף אחד בישו". מסיבות העיתונאים שלו התקיימו בחדר אוכל כשל מנזר, בין ציורי קיר של קדושים. פּאטרסוֹן הרגיש כאן בבית. בעבר הוא המיר את דתו לקתוליות, ועכשיו פירסמו אותו בתור פרנציסקוס הקדוש של תחרויות האיגרוף.

לפמליה של ליסטון הציעו המארגנים מחנה בסמוך לכלא ג'וֹליֶיט. הם סברו כי גדרות התיל ומגדלי השמירה יהיו תפאורה מושלמת לכתבות נרחבות שיתמקדו בעברו של ליסטון. ליסטון חשב אחרת. במקום המיתקן שהוצע לו, הוא התאמן במסלול נטוש של מרוצי מכוניות באיסְט אוֹרוֹרָה, עם שערי תיל ושוטר במדים שהוצב מבחוץ. המגרש שבלב המסלול היה רחבה עגומה של דשא קמל. רוח אכזרית היכתה ביציעים המתפוררים. ליסטון הלם בשק האיגרוף וקיים קרבות אימון בחדר אימונים מאולתר ששימש בעבר דוכן הימורים. זה כאילו במקום אחד מתאמן ג'וֹני אַפֶּלְסיד ובשֵני מלאך המוות, העיר אחד הכתבים.

העיתונות נדדה הלוך ושוב בין השניים ושירטטה את העימות הזה שבין טוב ורע, בין הכושי הטוב והכושי המאיים. השנה היתה 1962, וכתבי העיתונים היו עדיין בעלי השפעה רבה, בפרט בעלי הטור הלבנים מניו־יורק: מילטוֹן גרוֹס מפוסט, ג'ימי קאנוֹן מפוסט (ואחר־כך מוורלד־טלגרם), רֶד סמית מהרלד־טריביון, דיק יאנג מניוז, ארתור דֵיילי מטיימס. ליסטון לא סמך על איש מהם. הוא לא היה מסוגל לקרוא אפילו שלט דרכים, שלא לדבר על עיתון, אבל אישתו, גֶ'רַלְדין, קראה עבורו את הטורים, וכעבור זמן לא רב הוא ידע שאין לו הרבה אוהדים בקרב הכתבים. לסוני גם לא היו תומכים רבים בין אנשי־העט הלבנים שהגיעו מטעם מגזינים שונים: בּאד שוּלְבֶּרְג מטעם פלייבוי, א. ג. ליבּלינְג מטעם הניו־יורקר, בֶּן הֶכְט מטעם עיתון מן העיירה נְיָאק שבניו־יורק, ונורמן מיילר מטעם אסקווייר.

קרב החימום של אנשי העט, לפני התמודדותם של פּאטרסוֹן וליסטון בשיקאגו, הציב זה מול זה את נורמן מיילר וג'יימס בּוֹלְדְווין, שנשלח מטעם נאגֶט, מגזין לגברים העתיד להפסיק לצאת לאור בשנת 1965. (בעיני ליבּלינג נוכחותם של סופרים אורחים לא כל־כך מצאה חן. "כנסי העיתונאים לפני הקרב הזה מזכירים לפעמים דיונים פוליטיים אינטלקטואלים לעילא על אי ים־תיכוני", כתב. "אילו ישבו מול מכונות כתיבה, כל הסופרים האלה היו יכולים להפיק יחד עותק של הפּריס רוויו בתוך ארבעים ושתיים דקות".)

בין מיילר ובּוֹלדווין שררו בשנות החמישים יחסי ידידות, אבל בשנת 1961 הם כבר לא הסתדרו ביניהם. בּוֹלדווין נעלב ממיילר הן על רקע אישי והן על רקע אינטלקטואלי: אישי — משום שמיילר הגדיר אותו, במאמר ביקורתי על גלריית אישים בני זמנו, "מקסים מכדי להיות בכיר"; אינטלקטואלי — בגלל האופן שבו מיילר, במאמר על שאלת הגזע ושמו "הכושי הלבן", תיאר את הגבר השחור כאוסף של דחפי מין ואלימות בלתי נשלטים ותו לא. בולדווין סבר כי המאמר הוא מסוכן. במאמר משנת 1961 באסקווייר בשם "הנער השחור מביט בנער הלבן", כתב בּוֹלדווין כי מיילר עסוק באופן כפייתי בשאלת הכוח, ולמעשה הוא נער מתבגר, בּיטניק, יהיר ותמים, ועשה שטות כשפירסם תפיסה מעוּותת של התרבות השחורה כדי להסב ריגוש לבני הבורגנות הלבנה האופנתית.

בולדווין הגיע לשיקאגו בלי הרבה ידע בתחום שעמד לסקר. בניגוד למיילר, שהתגאה בידיעותיו באיגרוף והכיר מאמנים ומתאגרפים רבים, בּוֹלדווין היה בור בענף הספורט הזה. הוא לא הגיע אף פעם לנינוחות שהיתה למיילר בעת ביקור במועדון איגרוף. הוא לא יכול היה להסתמך על היכרות קרובה עם ההיסטוריה של האיגרוף ועם הדימויים של התהילה הספורטיבית. במקום זאת, בּוֹלדווין עתיד להסתמך על האמפּתיה שלו כלפי פּאטרסון וליסטון, על הבנתו את שניהם כנערים שחורים, עניים ושאפתניים. "אין לי שמץ של מושג", כתב בּוֹלדווין בגילוי־לב, "על 'המדע המתוק' או 'המקצוע האכזרי' או 'ספורט הנערים העניים' [דימויים נפוצים לתיאור ענף האיגרוף], אבל אני יודע הרבה על גאווה, גאוות הנערים העניים, כיוון שזהו סיפורי שלי והוא גם יהיה, ככל הנראה, הסוף שלי".

בּוֹלדווין, עם גיי טָליזי מהטיימס כמדריכו, ביקר בשני המחנות והתפעם ממחזה שבוע הקרב: הכתבים המרכלים כל שעות הבוקר ואז כותבים בזריזות את כתבותיהם בדיוק במועד; ארוחות הערב המאוחרות על חשבון תקציב ההוצאות; האיבה הרגילה, הליצנית, בין שני המתאגרפים; מסיבות העיתונאים חסרות התכלית; המסיבות באחוזת פּלייבּוֹי; האלופים לשעבר — לוּאיס, מַרציאַנוֹ, בַּרְני רוֹס, יוֹהאנסוֹן, אֶזַרְד צ'רלס — המתהלכים סביב ושופעים דעות לצורכי ציטוט במעין תיחזוק של מעמדם. התחושה הכללית בחדר העיתונות היתה כי פּאטרסון נעשה אלוף בתור ברירת מחדל, וגם אם הדבר מצער, אין לו סיכוי מול ליסטון. תראו איך הפסיד לבינוניות כמו של יוהאנסון! שבע נפילות בסיבוב אחד — יוֹ־יוֹ אנושי!

בּוֹלדווין בא לאֶלְג'ין, שם קיבל את פניו בכבוד רב יועץ התקשורת של פּאטרסון, טֶד קָרוֹל, וערך לו סיור במחנה. קרול כנראה הבין שבּוֹלדווין הוא עדיין טירון בתחום האיגרוף.

"מר בּוֹלדווין, זהו מחנה האימונים", אמר. "והנוף הכפרי הזה ממחיש את אישיותו של האלוף. למרות שמקצועו הוא אלים, מר בּוֹלדווין, אישיותו היא בלתי מוטרדת, שאננה. האם זו מילה טובה, מר בּוֹלדווין?"

בּוֹלדווין הנהן. כן, מילה טובה.

קרול תיאם לבּוֹלדווין טיול רגלי ארוך עם האלוף וצפייה באימון. פּאטרסון הודה שלא קרא שום ספר מספריו של בּוֹלדווין, אבל ראה אותו פעם בטלוויזיה בדיון בשאלת הגזע.

"ידעתי שראיתי אותך איפה שהוא!", אמר פּאטרסון.

ברור כי לבּוֹלדווין היו רגשות כלפי פּאטרסון — הוא אפילו הימר עליו בסכום של 750 דולר. בעיני בּוֹלדווין היה פּאטרסון מתאגרף בלתי סביר, גבר צעיר מורכב, פגיע ונסער, שנראה משתוקק לפרטיות אפילו כאשר חילץ מעצמו ראיון נוסף למען עוד קבוצת עיתונאים. בּוֹלדווין צפה בפּאטרסון קופץ על חבל, "דבר שהוא עושה כנראה על־פי איזו מוזיקה שמתנגנת בראשו, יָפָה מאוד ונוצצת ומרוחקת, כמו ילד קדוש הרוקד חסר ישע ונשקף מבעד לזגוגיות המהבילות של חלון הראווה של כנסיית רחוב"; זה היה מחזה שהזכיר את הילד הקדוש אלישע בספרו של בּוֹלדווין לך ספר זאת על ההר.

לאחר האימון, אחד האחרונים לפני הקרב, צפה בּוֹלדווין בפּאטרסון נפגש עם כמה כתבים. פּאטרסון שתה כוס שוקו חם ועטה חיוך מבויש ומתוח. הוא נשאל, כמדי יום, מדוע הוא מתמודד נגד ליסטון.

"זאת היתה החלטה שלי ללכת על הקרב", אמר פּאטרסון. "אתם, רבותי, התנגדתם, אבל אתם אלה שהצבתם אותו במקום הראשון, ולכן חשבתי שכך יאה. עברו הפלילי של ליסטון מאחוריו, לא לפניו".

"אתה חושב שקיבלו אותך כאלוף?"

"לא", אמר. "כלומר, חייבים לקבל אותי כאלוף — אבל אולי לא כאלוף טוב".

"מדוע אתה אומר שההזדמנות להיות אלוף דגול לא תבוא לעולם?"

"משום שאתם, רבותי, לא תיתנו לה לבוא".

"אני זוכר בעיקר את קולו של פלויד, מתגלגל עוד ועוד בעליצות", נזכר בּוֹלדווין מאוחר יותר, בכתבה שכתב לנָאגֶט, "ואת האופן שבו פניו השתנו כל הזמן, ואיך הוא צחק; אני זוכר אותו כפי שהתגלה לנו אז לרגע, אדם מורכב יותר מכפי שהיו לו הכלים להבין, גיבורם של ילדים רבים שהיו עדיין לכודים במקום שבו היה הוא לכוד, שאולי לא היו שורדים אלמלא הזירה, ושיחד עם זאת, באופן מוזר, כאילו לא היו שייכים אליה".

בטרם עזב בּוֹלדווין, הוא העניק לפּאטרסון עותקים של ארץ אחרת ושל איש אינו יודע מהו שמי, והקדיש אותם "לפלויד פּאטרסון... כי שנינו יודעים מאין באנו, ולשנינו יש מושג כלשהו לאן אנחנו הולכים".

בּוֹלדווין ביקר גם במחנה של ליסטון, ושם גילה ליסטון כזה שאיש מלבדו לא גילה. כמה כתבים, בהם ג'ק מֶקֶנְזי מפילדלפיה דיילי ניוז, ג'רי אַייזֶנְבּרג מסְטָאר לֶדגֶ'ר בניוארק, ובּוֹבּ טיגמן מן הניו־יורק טיימס (אחד מכתבי הספורט השחורים היחידים), נהנו מקשר טוב עם ליסטון, גם כשהיה עדיין טוען לתואר, אבל לא כך כל היתר. הכתבים שאלו שאלות שעסקו בלי יוצא מן הכלל במאסר זה או בחיסרון אחר, וסוני היה עונה להם בנהמה או בכן או בלא או בנעיצת מבט זועם ממושך.

אפילו כשליסטון ניסה להתלוצץ עם כתב, הוא היה יכול להיות מפחיד. א.ג. ליבּלינג בא פעם לבקר אותו במחנה אימונים, ונֶאמר לו שיזכה בראיון במסעדה מקומית לאחר אימוני היום. ליסטון הגיע אל המסעדה וכולם מסביב לשולחן הזמינו כוסות תה מהביל. לפתע התכרכמו פניו של ליסטון והוא החל לצרוח על עוזר הפינה שלו, ג'ו פּוֹלינוֹ, על שני הדולרים שהוא חייב לו. השניים התווכחו ואז זינק ליסטון אל עבר פּוֹלינוֹ.

"אתה משקר, כלב!", צעק ליסטון. "תביא לי ת'שני דולר!"

כפי שליבּלינג זכר זאת, "אגרוף עצום נשלח קדימה, ואני שמעתי חבטה אדירה בעוד פּוֹלינוֹ צונח בתוך גשם של שיניים". אחר־כך שלף ליסטון אקדח והחל לירות אל עבר איש הצוות שלו. פּוֹלינוֹ השתוחח ליד השולחן. אז הפנה ליסטון את האקדח אל עבר ליבּלינג וירה. "הרמתי ידיים במהירות ואגב כך שפכתי את התה שלי". תיאורו העצמי של ליבּלינג מייחס לו יותר קור־רוח מן הראוי. הוא כמעט מת מהתקף לב במקום. כשהתאושש, מעילו מוכתם בכתמי תה, שמע ליבּלינג את פּוֹלינוֹ מסביר כי השיניים היו למעשה שעועית לבנה וליסטון הסביר שהכדורים היו כדורי סרק.

"תבוא לבקר אותנו שוב, שומע?" אמר ליסטון לליבּלינג. "תבוא שוב!"

על התרגילים האלה ביחסי ציבור, אם אכן זה השם הראוי להם, ליבּלינג כתב לאחר מעשה בהומור, אבל לא תמיד הם הקסימו את רואיהם. רבים מן הכתבים ניגשו אל ליסטון כמו שניגשים אל מפלצת. המונחים "גורילה" ו"חתול ג'ונגל" היו נפוצים למדי, אך מירקם הגזענות נעשה מורכב בהרבה. פיטר וילסון מן העיתון דיילי מירור: "לפעמים לוקח לו כל־כך הרבה זמן לענות על שאלה, והוא מתקשה כל־כך למצוא את המילה שהוא רוצה להשתמש בה, שזה נדמה קצת לשיחת חוץ טלפונית בשפה זרה. אבל האיש מרתק. למרות שפניו המצולקות הן נטולות תנועה ובעיני הצלחת הצבעוניות העצומות שלו לטושה הבעה קבועה כמו של תמנון, ידיו מושכות תשומת לב. כפות הידיים רכות ולבנות, כמו חלקה הפנימי של קליפת בננה. אצבעותיו הן בננות לא מקולפות".

רבים מן הכתבים ייחסו את שתקנותו של ליסטון לטיפשות, או אף חמוּר מזה. לא כך בּוֹלדווין. "הוא רחוק מלהיות טיפש; למעשה, הוא לא טיפש בכלל", כתב. "וגם אם יש בו אלימות רבה, אני לא חש בשמץ אכזריות. להיפך, הוא מזכיר לי גברים שחורים גדולים שאני מכיר, שזכו במוניטין של קשוחים כדי להסוות את העובדה שהם לא נוּקשים. כל מי שרצה בכך, יכול להפוך אותם לסוכריית טופי. בכל אופן, אני חיבבתי אותו, חיבבתי אותו מאוד. הוא ישב מולי אל השולחן, נוטה הצידה, ראשו מורכן, ממתין למהלומה: שכן ליסטון יודע, כפי שיכולים לדעת רק אלה הסובלים מכובד לשון, עד כמה כבד לשון הוא. אבל הרשו לי להבהיר: אני אומר סובלים, משום שנדמה לי שהוא סבל מאוד. הדבר עולה מפניו, מן השקט שבאותן פנים ומן האור שבעיניו, המרוחק באופן מוזר — אור המנצנץ לעיתים נדירות משום שכל־כך מעט אורות השיבו לו נצנוץ. וכאשר אני אומר כבד לשון, באמת שאין לי כוונה לרמוז שהוא לא יודע לדבר. הוא כבד לשון באופן שכולנו כבדי לשון כשקורה לנו יותר ממה שאנחנו יודעים להביע; וכבד לשון בדרך שחורה ייחודית — יש לו סיפור ארוך לספר, שאף אחד לא רוצה לשמוע".

לליסטון, התברר, לא היה אכפת לדבר עם בּוֹלדווין. בּוֹלדווין בעל העיניים הבולטות העצובות, בנו של כומר מהארְלֶם, היה שונה מכל כתב שביקר אותו אי־פעם. התנהגותו הרכה של בּוֹלדווין היתה שונה מאוד מסיגנונם המתחכם של מרבית העיתונאים שהכיר ליסטון, ולכן הוא דיבר אל בּוֹלדווין בנימה אחרת, בלי כל ההגנות שלו. "הצבעונים אומרים שהם לא רוצים שילדיהם ייקחו ממני דוגמה", אמר ליסטון לבּוֹלדווין בצער רב. "טוב, הם גם לא מלמדים את הילדים שלהם לקחת דוגמה ממרטין לותר קינג". ליסטון כאילו שלח בקשה באמצעותו של בּוֹלדווין. "אני לא הייתי נותן דוגמה רעה בכלל אם הייתי שם למעלה. הייתי יכול לספר להרבה מהילדים האלה מה שהם צריכים לדעת כי אני עברתי בדרך הזאת. הייתי יכול לגרום להם להקשיב".

בּוֹלדווין יצא מן הפגישה עם ליסטון עם הרבה חיבה אליו, אבל גם טרוד ונבוך. במקרה של פּאטרסון־ליסטון, אליפות העולם חזרה להיות מעין מחזה־מוסר; הדבר הייחודי היה שהיריבים היו שניהם שחורים וייצגו שני קטבים של סיגנון רטורי, סיגנון פוליטי ופעולה. המאמר שכתב בּוֹלדווין לנאגט לא היה הכי טוב שהוציא תחת ידיו, אבל הוא הצליח לשטוח בו כמה מן הנושאים שהוא עתיד לפתח בשנה שלאחר מכן במה שעתיד להיות חיבורו החשוב ביותר בנושאי גזע, האש בפעם הבאה. "חשתי דו־ערכיות רבה, כפי שחשים בימים אלה כושים רבים", כתב על ליסטון. "כי כולנו מנסים להחליט, באופן זה או אחר, איזו גישה יעילה יותר בדילֶמָה האמריקאית הנוראה שלנו: המתיקות הממושמעת של פלויד, או קשיות העורף המוצהרת של ליסטון... ליסטון הוא אדם המשתוקק עד כאב לכבוד ולאחריות. לעיתים אנו צומחים אל תוך תחומי האחריות שלנו, ולעיתים, כמובן, אנו כושלים בהם".

יריבו של בּוֹלדווין בקרב, ידידו עד אז, מֵיילר, לא ניגש אל מלאכתו באותו עצב או באותה תחושת נֵטל. אם בּוֹלדווין התקרב אל מועד הקרב באימה, מיילר ציפה לו בעונג — האירוע היה, אחרי הכל, הזדמנות גם להיות עֵד למשהו שייחרט בזיכרון וגם לבצע את משימת הסיקור שלו. חרף כל השאפתנות, האנרגיה והפרסומת־העצמית שיצק אל ספריו שלאחר העירומים והמתים — פארק הצבאים, חוף ברבריה, חלום אמריקאי, מדוע אנחנו בווייטנאם? — כתיבתו העיתונאית עבור אסקווייר והרפּר ולייף היתה הרבה יותר מעבודה שנעשתה למען כסף. דיווחיו הארוכים להפליא מקרבות של מקצוענים ומוועידות פוליטיות, שנכתבו במהירות רבה, המו מרוב אנרגיה שקעקעה את המוסכמות החביבות של שנות החמישים. הוא אף פעם לא היה נתון כל־כולו למלאכה יותר מאשר באותם ימים בשיקאגו לקראת הקרב בין פּאטרסון לליסטון. פּאטרסון, כך כתב,

היה ליברלי של ליברלים. הדבר הרע ביותר שאפשר להגיד על פּאטרסון זה שהוא דיבר באותו אופן מעלֵה־גֵרה כמו שאר הליברלים. חִשבוּ מה קורה לאדם עם רפלקסים כמו של פּאטרסון כשהמוח שלו מתחיל להיות תלוי במילים כמו "התבוננות פנימית", "מחויבות", "אחריות", "השראה", "ציון לשבח", "מתוסכל", "בידוד" — ואפשר לדוג עוד כמה וכמה מתוך הספר שלו. הם חלק מן הגאווה שלו; הוא נער ממשכנות העוני של בֶּדפוֹרְד־סְטוּיוֶוסַנְט, שרכש את המילים האלה כמו מניות ואיגרות חוב ורכוש נושא ריבית. אין איש שיאמר לו כי מוטב לשמור על פסיכולוגיית הרחוב מאשר לטפח את השאיפה הסותרת את עצמה להיות מתאגרף דגול ואדם דגול, בריא, בוגר, אוטונומי, מקושר, מוכל. איזו חביבות עלובה היתה במאמציו של פּאטרסון...

אבל הסיבה העמוקה ביותר שהיתה לכושים משיקאגו להעדיף את פּאטרסון היא חוסר רצונם להיכנס שוב להיגיון של העולם של ליסטון. הכושי חי באלימות, גדל באלימות, ועם זאת פיתח השקפת עולם שהעניקה לו חיים. אבל מחירה היה חריג לאדם הרגיל. הרוב נאלצו לחיות בבושה. יכול להיות שהדרישה לאומץ היתה סחטנית. כעת, כשהכושי החל להגיע אל עולמו של האדם הלבן, הוא רצה גם את ההיגיון של העולם של האדם הלבן: קיצבאות שנתיות, היגיינה נפשית, עגה סוציולוגית, פיתרונות של ועדות לתחלואי הלב. נמאס לו מן ההיגיון של הזונה או של הסרסור, הוא לא רצה יותר שום "אמא שלך", שום "סמארטס", שום "משחקי תריסרים",1 שום קרבות על אהבת אמת בתוך עיניה הקשות כיהלומים של כל זונת צמרת או נוכל ברחוב. הכושי רצה את פּאטרסון, משום שפלויד היה ההוכחה שאדם יכול להיות מצליח ויחד עם זאת בטוח. אילו ליסטון זכה, העינוי הוותיק היה שב ונפתח. אדם יכול להיות מצליח או להיות בטוח. הוא לא יכול להשיג את שניהם ביחד. אם היתה לליסטון סאגה, הכושי הממוצע לא רצה בה שום חלק.

אם פּאטרסון היה, בעיני מיילר, ה"ארכיטיפּ של האַנדֶרדוֹג, נסיך שירד מנכסיו", כי אז "ליסטון היה פאוסט. ליסטון... היה הגיבור של כל גבר שנאבק עם הגורל כל עוד יש לו גימיק; מעשן הסיגריות, השתיין, הג'אנקי, מעשן המריחואנה, הסרסור לדבר עבירה, הבנזונה, ההוֹמוֹ, הסכינאי, האקדוחן, המנהל בתאגיד, כל מי שהיה ממוקד בכוח. וזה בא כתוצאה מסיגנון האיגרוף של ליסטון לא פחות מכל סיבה אחרת".

הערת שוליים ספרותית על הנוכחות של בּוֹלדווין־מיילר בשיקאגו באה בדמות מאמר קצר שכתב משורר צעיר, לֶרוֹי ג'וֹנס, שהתרועע עם אלן גינזברג וסופרי הבּיט בגריניץ' וילג', ושהלך ונעשה נוכחות בולטת יותר בתנועת האמנות השחורה. בניגוד לבּוֹלדווין, שאהב את הרכות שבפּאטרסון, ג'ונס מאס באלוף וכינה אותו לבן "של כבוד" המשתוקק להתקבל בעולם הבורגני. הוא העלה את ליסטון על נס כאיוּם, "הכושי הגדול והשחור שנמצא בכניסה לביתו של כל אדם לבן, ממתין שם לחסל אותו, להתחשבן איתו על כל המכאובים שהאנשים הלבנים, באמצעות הסֵדר השרירותי שלהם, הצליחו להמיט על העולם". הוא "'הענק הכושי', 'הניגר המרושע', עותק מצולק־פנים של כל כושון שהעולם התרגל להצליף בו. הוא המדינה טעונת הפיתוח, הנזקקת (התמימה מבחינה פוליטית), המפגרת, העמים הנתינים, שהגיעו סוף־סוף לקבל את ליטרת הבשר שלהם". כשג'ונס פירסם את המאמר באסופה בשם בית, הוא הוסיף הערת שוליים שבה אמר כי ליבו נתון כעת לקסיוס קליי הצעיר, שכן רק קליי יכול לייצג את האדם השחור החדש, הלוחמני, העצמאי באמת.

במרחק ארבעים שנה, כשהאיגרוף הפך בינתיים לאירוע שולי בחיים האמריקאים, רדיפת הסמלים הזאת שהולבשה על כתפיהם של שני אנשים החובטים זה בזה בזירה תמורת כסף, נראית מעט מגוחכת. אבל במשך עשרות שנים היה האיגרוף מופע מרכזי באמריקה, ומכיוון שהיה כל־כך עירום, אחד־על־אחד, קרב בידיים ולא בכדורים, ריפודים או מחבטים — דימויי המאבק, ובייחוד המאבק הגזעי, צפו ועלו בקלות. מאז זכה ג'ק ג'ונסון בתואר במשקל כבד בשנת 1908, חובבי האיגרוף, ובעיקר אמרגניו, נזקקו לתקווה לבנה. ג'ונסון נמנע ממאבק נגד הטוענים־לכתר השחורים של זמנו — סֶם לנגפוֹרד, ג'ו גֶ'נֶט, סם מֶקוֵויי. במקום זה הוא נלחם נגד מתאגרף לבן שכבר פרש, האלוף הקודם ג'ים גֶ'פְריז. עד שלב מאוחר בקריירה שלו, כל יריביו החשובים של ג'ו לואיס היו לבנים: שְמֶלינְג, בּילי קוֹן, טוֹני גָלֶנְטוֹ. שוּגֶר רֵיי רוֹבּינסוֹן התאגרף מול יריב לבן אחד אחרי השני — בּוֹבּוֹ אוֹלסוֹן, פּוֹל פֶנְדֶר, ג'ין פַלְמֶר, ג'ק לָמוֹטָה, כַּרְמֶן בָּסילְיוֹ; האמרגנים לא הציעו בדרך כלל סכומי כסף אפילו קרובים תמורת קרבות נגד מתאגרפים שחורים, קשוחים באותה מידה.

עם פּאטרסון־ליסטון משהו השתנה. שני הגברים היו שחורים; שניהם גדלו עם אותו גיבור (ג'ו לואיס), ועם אותם חֲסָכים ופגעים. עם זאת, סיפור־המעשה של האיגרוף דרש יריבות רחבה מאוד. קרב בין שני מתמודדים מאותה קבוצה אתנית דרש תמיד מידה של הבדלה. כשג'ון ל. סאליבַן, האלוף המודרני הראשון במשקל כבד, הגן על תוארו נטול־הכפפות בשנת 1889 נגד ג'ייק קילְרֵיין, סאליבן נדרש לגלם את המהגר האירי הרע, השתיין, שהשכיב נשים רבות, בעוד קילריין מגלם את המהגר הטוב, הפועל הצדיק. עד פּאטרסון־ליסטון, העיתונות לא התעסקה יותר מדי בצורך למצוא הבדלים בין שחורים.

עכשיו, ההבדלים הסמליים בין שני המתמודדים היו מאוד ברורים, והלחצים שהופעלו בשל כך על פּאטרסון, בעיקר, הפכו את חייו לבלתי אפשריים. החשש של פּאטרסון היה גלוי לעין אפילו בהתנהגותו בעת השקילה, טקס שתבע תמיד מן המתאגרפים נעיצת עיניים קשוחה, או לפחות שוויון נפש מקפיא דם. אך בעוד ליסטון נועץ עיניים בפּאטרסון, פּאטרסון נעץ את מבטו בכפות רגליו הוא. הוא מעולם לא נעץ עיניים במתמודד לפני קרב. הוא לא היה יכול לקחת את הסיכון. אחרי הכל, אמר, "אנחנו עומדים להתאגרף, וזה לא דבר נחמד". פעם, כחובב, הוא שגה והביט בעיני יריבו וראה שיש לו פנים נחמדות ושני המתאגרפים חייכו זה לזה. מאז ואילך הביט פּאטרסון בריצפה. אלא שכעת היתה לו סיבה אמיתית לדאגה. סוני ליסטון רצה לדרוס אותו עם משאית, והוא חש כי אם יניח לזה לקרות הוא יאכזב את משפחתו, את ארצו, את הנשיא שלו ואת הגזע שלו.

"חשבתי על הדברים האלה כל הזמן עד הקרב", אמר פּאטרסון מאוחר יותר. "כאשר צלצל הפעמון, כאילו ראיתי בדימיון המון אנשים; מה הם אומרים לי ומה הם רוצים שאעשה. אני זוכר רק שלא הייתי מסוגל בכלל לחשוב על הקרב".

1 אמא שלך (mother wit), סמארטס (smarts) ומשחקי תריסרים (playing the dozens) — צורות שונות של משחק חברתי שהיה נפוץ בקרב השחורים בארצות־הברית עד שלהי המאה ה־20. במשחק מתחרים השחקנים מי יעליב יותר את השני.