מלך זהב ודם

רוצה אתה לראות אותו בטרם נצא לדרך, שאל אחיאב. הוא עטה את שריונו המגולף וחבש קסדה עתירת רעמה. היססתי, חושש שיקום לפתע, ינער את מוסרותיו, ואני — אנה אני בא. אחיאב קרקש בחרבו והמתין. צלצל בדורבנותיו והמתין. סינן נשיפה ממושכת של מורת רוח והמתין. זקרתי סנטר וניסיתי לעטות על פני ארשת בטוחה:

הבה נלך אליו, אמרתי.

כאילו היה עדיין כאן, בינינו.

נכנסנו לטרקלין הגדול, עוברים בין שני טורים של חיילים גאלים שניצבו במלוא הדר מדיהם לחלוק לו כבוד אחרון ולשמור שאיש לא ישלח יד אל שכיות החמדה. אלה — כדים ובזיכים, פמוטות מצופים זהב ומנורות עשויות מקשת כסף, תיבות מגולפות מלאות עד גדותיהן בעדיים ובאבנים טובות — הובאו מן הארמון בירושלים והוצבו בסך סביב לאפריון, עתידים להינשא על כתפי העבדים כמין מנחה לאלים על חסדם.

הוא היה תלולית מוארכת, סגורה בין ארגמן לארגמן. רק זרועו הימנית חרגה מן האריג הרך, וידו קפוצה על השרביט בעל גולת הכסף. בקצה הארגמן היה ראשו, מונח על כר שטוח, ועליו — פניו־משכבר קרושים בזהב פרוויים: מסכת הגבס שנוצקה על קלסתרו, לבקשתו, לאחר מותו של אגריפּא, צופתה במתכת היקרה, והיתה הוא, כמעט־הוא לכל פרטיו ודקדוקיו, מומר למומיה פרעונית. רק מתווה עיניו נותר גלוי, שני שקדים של חושך ניבטים מתהום מותו. כתר חומות ירושלים הונח על תועפות שערו הצבוע שנפרש להקיף את פניו הזהובות כרעמה של אריה אפריקני.

הנסיך אַרכֶלָאוּס אכן לא חסך בהוצאות — כחכחתי, נאבק בהשתנקות שלפתה לפתע את גרוני — כל כך הרבה זהב ניגר לְמוות —

אך כל הזהב הזה לא היה בו כדי עצימת עיניים — רטן אחיאב סתומות, סב על עקביו ופנה ללכת. מכיוון שקפאתי על עומדי, עצר גם הוא והתבונן בי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו.

ואני הרי החרשתי.

עיניו לא היו פקוחות — לחשתי לבסוף — במו עיני ראיתי את עפעפיו —

אחיאב השמיע צחוק קצר והרחיב צעד, מתרחק ממני כמו הייתי נושא מגפה.

* * *

יתארו אחרים את מסע הלוויה המופרך שהתנהל בחום המלוהט של המדבר. מן הארמון ביריחו עד המאוזוליאום בהרודיון, מהלך מאה תשעים וחמישה ריס, נישא אפריון המוות של הורדוס מלך יהודה מוקף בארבע מאות עבדים נושאי קטורת כדי להפיג את ריחות המַק. אחריהם צעדו ברגל המתאבלים על לכתו והששים למִשבַּתו: בראש כולם, זה לצד זה, שלושת בניו הטוענים לכתר — אַרכֶלָאוּס ואנטיפַּס ופיליפּוּס — מאחוריהם אִמותיהם, מַלְתָאקֵי השומרונית וקציעה הירושלמית — ובין שתיהן פילסה לה מקום ונדחקה בכל תוקף אחות המלך, שלום הנודעה לשמצה, שנשות ההרמון כינוה 'אֵינְשְשְשָלום', מושכות את השין כלחישת נחש, כי לית מאן דפליג שאין רחוק משלום יותר משלום. מעל סוסִי יכולתי להבחין כיצד אֵינְשְשְשָלום זו מושכת בידה את בכורה, אנטיפַּטְרוּס, להסתופף ולצעוד בינות למקורבים ביותר; האם גם הוא מתנשא למלוך?

יתארו אחרים את הגדוד התראקי והגדוד הגאלי והגרמני על מדיהם ושריונותיהם שהתכסו עד מהרה באבק המדבר, את אנשי הצבא היהודים והאֶדומים הצועדים בסך ובראשם טופף אחיאב על סוסו הצחור, את יבבת המקוננות ואת הלמות התופים הקוצבת לצועדים את פעמיהם כנקיפת לב ענקי, את כלי הזהב הנישאים על כתפי העבדים ואת כל יתר המלווים את המלך המת עד הסרקופג החטוב באבן פּוֹרפִיר שהמתין לו בהרודיון כמעט עשר שנים.

אני פטור מן המשימה הזאת —

אני פטור גם מן המשימה הזאת —

ויכול אני להרפות מן החרט ולהניח ללוחות השעווה; יכול אני לעטוף את הקולמוס באלונטית רכה ולסכור את פי הקסת בתפוח הבדולח שלה. אבל לא קל לעקור הֶרגלים ששילחו שורשיהם אל תוכי; קשה שבעתיים לחמוק מן האֶריניות האורבות בפאתי זיכרונותי.

מה תעשה מעתה ואילך — תהה עלי אחי תלמי אחרי הלוויה — תגדל ירקות?

זה אחי וזו דרכו לפזר אבק עלבון ושְֹחוק על פני מהמורות.

לא — עניתי לו כאיוולתו — אדוג דגים —

ועד אז?

ידי נשלחת מאליה אל הקולמוס; הוא רוטט בכפי כסוס מירוץ שנפתחו מוסרותיו, תאב לפרוץ אל מעבר למסלול ההיפודרום, להותיר מאחור את הקהל המריע ולשעוט אל השדות — אל ההרים — אל הים —

מהיום אדוניו אני. לא עוד מלכים ותככים, ארמונות ומשתאות. מעתה אקדישנו לקול החיים המפכים חרש, מתנהלים לפי תומם; החיים שנועדתי לחיות אילו לא שזפו עיני את רומא —

מה זאת? דבורה. שְבב זהב שָלוח עָט ומפזז, נוגע־לא־נוגע בקולמוס שבידי. מה משך אותה פנימה? אולי הדבש המתנוצץ על פני הפת. האם דבורים מוצות דבש? מה דלות ידיעותי על מה שרוחש כמה זרתות מכף ידי. הדבורה מהבהבת בכנפיה מעל אמת ידי השמאלית. אם תנעץ את עוקצה בבשרי תכאיב לי ותגווע. האם דבורה יודעת שתמות בעקיצתה? מה דלות ידיעותי על מה שדבורים יודעות. צאי, אני מנופף לעומתה בקולמוסי, עופי, טוסי, הישמרי לנפשך —

הדבורה עפה החוצה, נישאת ברוח אל המדרון התלול, ואני יוצא בעקבותיה. עצי זית נאחזים בקרקע בפרקים מגוידים, מנידים אמיריהם שֵֹיבה, גזעיהם חרוצים, מתפתלים בין כסף לעופרת, כמו נשבר בם לבם לאין תקנה.

עד מתי ייקלעו אל חכי דבריה כגלעין פיפיות בלב פרי התמר?

האדם איננו עץ נטוע; קל הוא להיעקר; מוץ הרים הוא לפני רוח וגלגל לפני סופה, כדברי אחד מנביאיהם במשא אשר נשא על דמשק עירי. ואתה מן הסתם תשוב שמה עכשיו, הניח אחיאב. מי יודע מה ילד יום, חמקתי מתשובה, אם כי בי נשבעתי שלא אשוב שמה: דמשק שוב אינה העיר המיתמרת על אלפי דקליה מתוך חלומותי, וגם אני איני האיש אשר הייתי; ידו הכבדה של הזמן היתה בי להטות את חיי לנתיב עקלקלות.

מהו אדם. מהי ארץ מולדת. שרירי הנוף ועצמותיו — הרכסים, הסלעים, חמוקי הערוץ — השתנו לבלי הכר כשנפטון נעץ את קלשונו בתהום הים וקעקע את קליפת האדמה; אני הגעתי ליהודה חודשים ספורים אחרי הרעש. גבעות נעתקו ממקומן וסדקים נִבעו באדמת המלֵחה ומי גופרית מבאישים פעפעו ועלו, רותחים כקיטור. ביהודה פירשו זאת כזעם האל על שלא דקדקו בקיום פולחניו. סדום ועמורה, אמרו. אבל בפמליית המלך דיברו על נס גדול. צבאו שחנה מחוץ לירושלים יצא בלא פגע.

מאז שוקמה הבירה ההרוסה והפכה מעיירה חבוטה לעיר של שיש וזהב מוקפת חומה ומגדלות. אך למרות אמות המים המוליכות לעיר מים רעננים ממרחק; למרות בריכת השילוח הענקית שנחצבה לטבילת עולי הרגל; למרות הרחבה האדירה שעליה הוקם מחדש בית מקדשם עשוי אבני תכלת ובראשו עטרת של פז — בבירה שנחגרה לה יחדיו חשים תושביה כנוכרים בעיר לא־להם. יעיד על כך אחיאב אשר על המרגלים וסוכני החרש. כשׂאור בעיסה מתסיסה זרותם רחש של מרד כבוש.

אבל אני, מה לי ולהם; נע ונד אני כגלגל לפני סופה. מדמשק לרומא, מרומא לאלכסנדריה, מאלכסנדריה לירושלים, ומירושלים ודאי שוב לרומא, לב העולם הנושָב, אלא אם כן לפּוּטֶאולי או לפֶּרגאמוֹן, נעצה בי ניחושיה כמדקרות, אך אני בחרתי לא לגלות את אוזנה שביום שאסיים את חובותי, אצרור את המעט אשר צברתי ואעקור לעיר החופשית אשקלון; שם ממתין לי ביתי הצנוע אשר על שפת המים; כמטחווי קשת מן הארמון.

ידידי אֶסְטְראבּוֹן חזר לא מכבר לעיר הולדתו, אמאסֶיה, צור מחצבתן של האמזונות. שנים סייר במצרים, בכוש ובאתיופיה ושייט לאורך חופי הים התיכון ובמורד הנילוס. אבל בממלכת יהודה ואידומיאה לא דרכה כף רגלו למרות הפצרותי החוזרות. נקעה נפשי מבני העם הזה, כתב לי באחד ממכתביו, בכל עיר נחשבת ברחבי תבל תקע עַם זה יתדותיו, ובעורמתו הוא מאפיל על תושביה ומעפיל על גבם למרומי העושר ורום המעמד. איך נואלת לחיות במחיצתם שנים רבות כל כך, הלין עלי במכתב אחר.

בשנה אחת נולדנו, אֶסטראבּוֹן ואני. באותה שנה כבש פומפיוס את פונטוס, ארץ מולדתו של אסטראבון, את דמשק, עיר הולדתי, ואת ירושלים שבה עתיד הייתי לעשות שנים רבות כל כך כיועץ סתרים ופרקליט, שתדלן ומגשר, מוציא ומביא, רוקם בריתות ופורם קשרים, שומר רשומות החשאין וכותב תולדותיו ותפארת מפעלותיו של הורדוס הגדול, מלך היהודים.

את הפרק האחרון בספר קורותיו הכתיב לי הורדוס בחודשים האחרונים לחייו. הוא הפיק מתוכו, משתעל ונשנק, משפטים מתפתלים, מוכי עיוועים וזעם, ואני רשמתי בחרט את עיקרי דבריו בכתב הקיצורים של טירו. אחר כך, בחדרי, לאור הלמפָּד, הבאתי בהם סדר: העתקתי אותם מלוח השעווה אל קלף משובח, עקרתי פרכות וחזרות, מיתנתי עלבונות, העריתי צוננין על השתלחויות של רתחה.

אבל עתה תמה מלאכתי —

אני חוזר וטובל את קולמוסי בקסת הארד הכבדה, מתנתו של המלך, ומשלח אותו להשיג את הרהורי במו מרוצתם. עשי לילה כבדי כנפיים מרפרפים סביבי; נמשכים אל מותם ביופייה הבוער של האש; האם כל הנברא משתוקק לצאת מעורו אל מותו; ידידי אסטראבון ראה במסעותיו ארנבים המתנפלים מראשו של צוק אל גלי הים, ולווייתנים מוטלים על גחונם בחולות החוף חדלי אונים לשוב למצולות. ואני ראיתי סלעים נסדקים במדבר יהודה. חילופי החום והקור ביקעו אותם, הסביר לי אחד האדריכלים שהביא המלך מרומא לתכֵּן את בית מקדשם. סלעים נשברים. ארזים נעקרים ברוח סועה. אך קנים נכפפים וחוזרים להזדקף בשוך הסערה.

עד כאן כתב הגנתי כנגד מה שחזרה והטיחה בי —

* * *

אינני יודע כמה שנים עוד נכונו לי עד שתגזור אַטְרוֹפּוּס את פתיל חיי. אם תאיר פורטונה פניה אלי ואזכה לחיות מאה ושבע שנים כגוֹרְגיאס הסופיסט — הרי אני במחצית הדרך של נתיב חיי, ואין אדון לי ולא מלך —

חופשי אני להשתלח על פני הפפירוסים כאוות נפשי —

אולי אכתוב סוף סוף טרגדיה —

אבל במה אתחיל: Ab ovo, מן הבֵּיצה, כמו שאומרים ברומא שבה מגישים ביצים קשות כמנת פתיחה, או In medias res, כשהעלילה בעיצומה? אין דבר מַשְמים יותר מהתחלות. אני טובל את קולמוסי בדיו העפצים הממלאת את קסת הארד שקיבלתי מידי המלך לאחר שזו הוטחה בי ברגע של זעם ופצעה את כתפי. הפצע נגלד והחלים מכבר, המלך מעלה רימה בסרקופגוס חצוב מאבן פורפיר, והקסת כבדה וקיימת —

כמה נפלא ונורא הדבר; גם חפצים של יום יום מאריכים ימים מאיתנו.

* * *

אמש הידפק יועזר על דלתי מלווה בשלושה מנאמניו. ללא בגדי כהונתו המפוארים נראה כאחד האדם: נמוך, דל בשר, מבוהל, פעור עיניים שקופות. תובעים להדיח אותו, כך שמע. ואַרכֶלָאוּס בן הורדוס המתנשא למלוך עוד עלול להיעתר להם; נושא חן בעיניו לשאת חן בעיניהם. הוא בטוח שכמה מלים מפי יוכלו להשיב את העַיִר הסורר הזה לפסוע מעדנות בשביל החתחתים שבין המלכויות.

אלא שהנסיך ארכלאוס אינו שועה לעצותי; הוא רואה בי שריד עתיק, מיותר, מימי מלכות אביו. לאחר שנשוב מרומא הוא יסלק אותי מחצרו, אני מעז להתנבא. הכהן הגדול, יועזר לבית בייתוס, נאנח וקורס על הכורסא שלמולי. שלהבת דקה עולה מנר החרס, קדה ומיתמרת חליפות, ברוש זעיר של אור בחשכה הגודשת את המרחק בינינו. אני מצרף את אנחתי לאנחתו; אילו רק —

אבל את הנעשה אין להשיב. טרם עברו חודשיים מאז ההלוויה המפוארת והקבורה בהרודיון — וכבר הסתבך ארכלאוס בהבטחות שלא יוכל לקיימן: לבוש אֵטוּן צחור התיישב על כס המלכות באולם אגריפּא וקיבל את המשחרים לפתחו בהטיית שרביט מסוגננת. חיוך מדושן עונג האיר את פניו המזכירים לכול את פני אביו, המלך הורדוס. ניכר היה בו שהוא נהנה מן הקידות והנשיקות שהעתירו החנפים על שולי אדרתו. אין ספק, הוא מתאווה לקנות את לבם, לזכות להערצתם, להירשם בדברי ימיהם כמושיע.

לפחות את הכתר נמנע מלחבוש בציבור.

אין זאת אלא משום שסיפרתי לו על חינגת הלוּפֶּרקאליָה שבה הציע מרקוס אנטוניוס ליוליוס קיסר לעטור לראשו דיאַדֶמָה,1 וזה, בחוכמתו, חזר ודחה אותה לקול תשואות ההמון. ארכלאוס הקשיב לי תוך שהוא נוטל את כתר חומות ירושלים מעל כר של פְּלוּסִין ומניחו על תלתליו. הוא תבע שתובא לפניו מראה והביט בעצמו ממושכות בטרם הסירו בעקימת חוטם. אני אצווה שיכינו לי עטרה מזהב אופיר בתבנית עלי דפנה, אמר.

1 סרט לבן שנענד למצחו של מונארך במזרח. אלכסנדר מוקדון ענדו לאחר ניצחונו על הפרסים.

לא אזהרתי הכבושה, אלא כובדו של הכתר המכונה בפי הבדחנים 'ירושלים של זהב' הוא שגרם לו לוותר עליו בכינוס שערך ביריחו. מן הברכות שהורעפו על ראשו כבד התלתלים השתכר כמו מיין. באותו ערב הזהרתי אותו מהתמכרות לחנופה; אהבת ההמון הפכפכה מאהבת נשים; אל תבטיח להם דבר, דחה אותם בְּלֵךְ וָשׁוּב, הפצרתי.

אולם השוטה הזה לא עמד בפיתוי; התלהבות הרבבות שהתגודדו בהיפודרום באה כשמן בעצמותיו; הוא חייך ונשא את ידיו בברכה, חוגג את ניצחונו על אביו המת; אבי ייסר אתכם במסים ואני ארפד את חייכם בתפוחים! הכריז, וההמון סאן כים נִגְרָשׁ. אחר כך היה עליו לעמוד בדיבורו. הם תבעו ממנו לקצץ בנטל המסים; הוא נענה. הם דרשו ממנו לבטל את ההיטלים על קנייה ומכירה; הוא נענה. מה הוא עושה, נבעת תלמי אחי הממונה על האוצר ונושא חותם המלך; משתטה, משכתי בכתפי, כזאטוט שנפל לידיו שעשוע חדש ועדיין אינו יודע מה יעשה בו. הוא עף קרוב מדי לשמש, רטן אחי בזעף.

עד מהרה הגיעה לירושלים משלחת נכבדים שתבעה מארכלאוס לשחרר את הצעירים שנכלאו בזמן המהומות. הוא שחרר מאה שלושים ושבעה מתוך למעלה ממאתיים תלמידי חכמים שנאסרו כשיידו אבנים בחיילים אשר העלו את מנתצי העיט על המוקד. אני שמעתי על ההחלטה האווילית הזאת מפי אחיאב. מה הוא עושה?! נרעש המפקד על סוכני החרש והקוֹהוֹרְטָה2 האדומית, הוא משחרר מורדים שיקוממו עלינו את העם כולו —

2 קוהורטה — יחידה צבאית בת 480 חיילים.

* * *

הערב נכנסתי לאגף המגורים המלכותי מבלי שזומנתי. שני אנשי משמר מזוינים שלפתו אותי מזה ומזה לא מנעו ממני לדבר אל ארכלאוס קשות. אם ימשיך בדרכו זאת, התריתי בו, לא רק נתיניו, אלא גם אוגוסטוס קיסר יסיק שאינו ראוי לרשת את מלכות אביו. ארכלאוס בהה בי כמי שאינו יורד לסוף דעתי. פַּייס את התובעים בדברי חלקות, יעצתי לו, הודע להם שאתה משעה כל החלטה עד שובך מרומא; הבהר להם שאין בסמכותך לעשות דבר עד שתאושר צוואתו של הורדוס אביך —

הוא הניף ידו כחולק על דברי. הרמתי את קולי ונזפתי בו: ועל מפקדי הלגיון הרומאי אשר הדחת אתה עוד עלול ליתן את הדין!

הצלחתי להבהיל אותו. אבל גם עלי להתנהל בזהירות: להתראות כתומך בו, אך להיעזר בסוכני החרש שלי כדי לברר להיכן נושבת הרוח ברומא; מי, לדעת השליט אוגוסטוס — או, ליתר דיוק, מי לדעת ליוויה דרוסילה הלוחשת על אוזנו — יצליח להשליט את הפַּאקס רוֹמָאנָָה3 על עמה הסורר של יהודה.

3 פאקס רומאנה — השלום הרומאי.

בשנים האחרונות געש הארמון בירושלים בשל תהפוכות רוחו של המלך הורדוס ששינה את צוואתו חדשות לבקרים: הוא היה מזעיק אותי לחדריו אחרי ליל נדודים כדי להכתיב לי נוסח חדש, קולו נמוך כלואט סודות, מתעכב על כל הברה לבל אחמיץ דבר, מתחיל במשפטים סדורים ונכוחים, אך כעבור כמה פסקאות נגרף באותו צער מעורב בחרון אין־אונים אשר לו, מזדעק ומוחה ושב ומונה את הטובות והחסדים שהעתיר על בניו ועל נשותיו והמה פשעו בו, כפויי טובה וערלי לב שכמותם, ידיו נשלחות אל תועפות שערו הצבוע, מורטות בקווצותיו עד שהוא מזדקר כרעמה. כשהדברים הגיעו לידי כך, הייתי משים עצמי ממשיך לכתוב, אך רומז לשר המשכב להזעיק את אחד מרופאיו. עם שוך הסערה הייתי נקרא אליו שוב ומגולל בפניו את כתב הצוואה מועתק לנקי בכתב ידי המחקה את כתב ידו על פני קלף משובח. הוא היה קורא את דברי/דבריו בתשומת לב, מעיר הערות של טעם. מעולם לא הלין על כך שנשמטו מן הכתוב כל אותן טרוניות מרעידות לב המצדיקות את שינוי הצוואה. הוא סמך עלי שאדע לבור את הבר מן התבן. הלוואי ואותו שוטה, ארכלאוס, היה שומע לעצתי כמוהו.

על פי החוק הרומאי צוואה מאוחרת מבטלת את קודמתה, אבל מי יקבע מה מוקדם ומה מאוחר בשלל צוואותיו; תאריכים ניתן לזייף בקלות. אני מתעתד לשכנע את הקונסיליום של אוגוסטוס להיחלץ מסבך הצוואות הסותרות על ידי מינוי נועז שיתיר את הקשר הגורדי באבחה מחוכמת אחת; להושיב על כס המלכות של ארץ יהודה את הנסיך הורדוס, בן המלך הורדוס ומרים השנייה, יהודי למהדרין מצד אמו הבייתוסית, נכד לכהן גדול, נצר למשפחת צדוקים מיוחסת; להכריז קבל עם ועולם שכמו בימי מלכות בית חשמונאי, מלכם של היהודים יהיה גם הכהן הגדול שלהם, והכהן הגדול הוא שימלוך עליהם. כך תתוקן הטעות ההיסטורית שעשתה המלכה החשמונאית אלכסנדרה־שלומציון, כשחילקה את השלטון בין שני בניה, מלכות לזה וכהונה גדולה לזה; כשחומר ורוח נתונים ביד אחת — השלטון יציב ואינו שסוע במחלוקת. ומי כאוגוסטוס, שמינה עצמו לפּוֹנְטיפֶקְס מקסימוּס4 אחרי מות לֶפִּידוס, יבין זאת.

4 הכהן העליון של הדת ברומא, המופקד על ניהול הפולחן והדת של המדינה.

* * *

כמו נחשול סופה הפולט אל החוף טרופת ספינות הביאו מאורעות הימים האחרונים את הכהן הגדול של היהודים אל סף דלתי. אילו יכולתי להטיל את יהבי על אהבתו לאחותו מרים, הייתי מבקשו לנצל את המבוקה והמבולקה של הימים שבין המלכויות ולמצוא בגנזכי בית המקדש את העתק גט הכריתות ששלח לה המלך הורדוס באחד מהתקפי החרון שלו ולהשמידו; אך הבייתוסים, כך למדתי מכבר, מחשבי חישובים המה; עינם אל בצעם ואל כבודם, וקרבת הדם אינה מפשירה את צינת לבבם. אבי ואחי מכרו אותי בעבור חושן ומצנפת, היתה מרים חוזרת ומלינה, אך בכל שנותיה בהרמון תבעה שלכנפות בגדיה ישונצו פעמון ורימון, פעמון ורימון, חותם מעלתם.

כדי לערער על תוקפו של הגט הארור אצא חמוש בצו שחיברתי בכתב ידי המחקה את כתב ידו של הורדוס; אשכנע את הקונסיליום של אוגוסטוס שלא גט פיטורין היה כאן, אלא הרחקה של עונשין בלבד, ושאילו האריך המלך הורדוס ימים היה שב ומחזיר את מרים ואת בנם הורדוס לארמון בירושלים, כשם שהחזיר, אחרי עשרים שנות גלות, את בכורו אנטיפַּטְרוּס ואת דוריס אמו, ובאחת הצוואות אף הוריש לאנטיפטרוס זה את כתרו —

הכהן הגדול יועזר בן שמעון לבית בייתוס, ללא בגדי כהונתו היקרים חדל אונים הוא כאחד האדם. לפני כשנתיים הדיח הורדוס את אביו שמעון ממשרת הכהן הגדול אחרי תשע־עשרה שנות כהונה והחליפו במתתיהו בן תיאופיליס לבית קתרוס. יועזר הצליח לגרום לסילוקו של זה מן הכהונה, ואנוכי דיברתי על לב המלך שייאות לחזור ולמנות את אחד מבני בייתוס למשרה הרמה; כל עוד אחד מבני בייתוס מחזיק בכהונה הגדולה — חייה של מרים בטוחים מכל רע.

אך עתה יושב הכהן הגדול יועזר לבית בייתוס בחדרי ופוכר את ידיו; ידיים צחורות, חלקות, משוחות בשמן המור. המשׂרה שכה חתר להשיגה סוגרת עליו כמלכודת: אילו לא היה מזעיק את החיילים לעצור בעד מנתצי העיט הרומאי שעל שער ניקנור — היה נאסר על ידי נציב סוריה ונידון לצליבה כמורד; וכעת תובעים קרובי היהודים ההרוגים את דמו מפני שבמעשיו הוכיח שהוא ירא מן הרומאים יותר מאשר ממלך מלכי המלכים.

הבטחתי לדבר בזכותו —

* * *

הבוקר התייצבתי בארמון באגף אגריפא. ארכלאוס לבוש בשלמת כרפס לבנה ובאדרת ארגמן ישב על כס המלכות של אביו, שמסעדיו בולי ארז מגולפים בתבנית ראשי אריות. הוא השתעשע בשרביט הכסף, שוקל את כובדו ובודק את נצנוציו באור. הוא הורה לאנשי המשמר למנוע ממני לִקרב אליו כמו הייתי אחד הטרחנים המצטופפים לפתחו, הצביע כלפי בשרביטו ותבע ממני לומר את דברי ממרחק שבע אמות; ניכר בו שהוא מתאווה למצות את כל גינוני הכבוד ותעצומות הכוח הנלווים לרום מעמדו החדש. קדתי עמוקות ונשאתי דברים בשבחו של יועזר הכהן הגדול הנתון בין הפטיש לסדן. ארכלאוס האזין לי בהיסח דעת תוך שהוא חוזר ומניד בראשו לסירוב; כלה ונחרצה מעמו להדיח את יועזר זה, שבאיוולתו הזעיק את חיל המצב הרומאי, הביא לשרפתם חיים של תלמידי חכמים וקומם עליו את בני עמו. האם ראיתי את הנקהלים הזועמים ברחבה שלפני הארמון? דומה שיותר משהתאבל על המתים, העכירה את רוחו של ארכלאוס איבת ההמון שהחליפה את האהדה הנלהבת שבה התקבל לאחר מות אביו. אכן צדק יועזר; נושא חן בעיניו לשאת חן בעיניהם; רק אחרי שטבלתי דברי בדבש חנופה הצלחתי להביא לכך שתחת יועזר ימונה אחיו הצעיר אלעזר הבקי כמוהו בסדרים המסובכים של הפולחן, ולדעת כולי עלמא לא נטל חלק באירועים הקשים שהתחוללו בהר הבית.

* * *

אם האמנתי ששוב עלה בידי להקדים תרופה למכה, עד מהרה התבדיתי. החלפתו של יועזר באלעזר לא הפיסה את דעת המתגודדים בחוצות ירושלים. התביעה לענוש את כל מי שנטל חלק במאסר תלמידי החכמים מנתצי העיט מעל שער ניקנור ובהוצאתם להורג של ארבעים ושניים מהם הפכה את נהי הקינות של משפחות ההרוגים לזעקת נקם.

בארמון על שני אגפיו הצטלצל הפחד בקרקוש נשקם של חיילי המשמר, והאיגרת שכתבתי למרים נותרה בתיבתי. הארמון נקפץ, אין יוצא ואין בא; לא היה רץ שייאות להסתכן ולפלס דרך בין המתגודדים המוסתים כדי לצאת מירושלים בואכה אשקלון.

ארכלאוס שלח את הסְטראטֶגוֹס הממונה על שמירת הסדר בעיר אל הרחבה שלפני בית מקדשם; זו נגדשה ביומיים האחרונים ברבבות עולי רגל שהגיעו לבירה לרגל חג המצות. הסטראטגוס נרגם באבנים והוחזר על ידי אנשיו לארמון כשהוא פצוע. תלמי אחי שם נפשו בכפו ויצא אל המתקהלים — הוא לא נרגם, הם זכרו לו לטובה את הקראת הצוואה ביריחו ואת הבטחתו שמעתה צפויים להם ימים טובים — אך ניסיונו להפיס את דעתם כשל. אחיאב שילח במתפרעים את ואלֶריוס הטְריבּוּן5 בראש קוהורטָה כדי לעצור ולאסור את ראשי המסיתים. ההמון רגם את החיילים באבני המקום. ואלריוס חזר לארמון כל עוד רוחו בו, צולע על ירכו ושותת דם. כחצי תריסר מחייליו, שנאסר עליהם לשלוף את חרבותיהם, נקרעו לגזרים בידי האספסוף המתפרע.

5 טריבון — מפקד צבאי.

האווירה בארמון על שני אגפיו החזירה אותי לאותם ימים איומים באלכסנדריה של מצרים; הפחד נדחס במסדרונות, באכסדראות ובאולמות, צונן ומתכתי, ניתן למישוש ולטעימה; טעם לח ומלוח היה לו. כאז כן עתה, ברור היה לכול שאם ייפָּרצו חומות הארמון — לא יחוס ההמון על איש.

אחיאב שלח רץ במחילה המְחברת את הארמון למצודת האנטוניה ובידו פקודה לשלֵח במתפרעים את ההופְּליטים6 ולצוות על גדוד פרשים להסתער על רבבות החונים בכל רחבי העיר כדי להניסם לכפריהם. החומות שהגנו עלינו מתגרת ידם של הצליינים הזועמים לא חסמו את הקולות: זעקות שבר, בכיות, צעקות כאב, קריאות נקמה, הלמות פרסות. לעת ערב התייצב אחיאב בפני הנסיך ארכלאוס בבגדים חמוצים מדם; חייליו ספרו כשלושת אלפים הרוגים.

6 הופליטים — רגלים כבדי חימוש נושאי חנית.

אחר כך קרב אחיאב אלי וטפח על שכמי: סוף סוף הואיל ארכלאוס למלא אחר העצה שהשאתי לו מיד לאחר קריאת הצוואה; בתחילת דרכו כשליט אל לו להחניף להמון ואל לו להיעתר לבקשותיו, אלא אדרבא, חובה עליו לנקוט יד קשה ולהפיל על ההמונים אימה משתקת כפי שעשה אוגוסטוס בימים שנקרא אוקטביאנוס; רק לאחר שייכון שלטונו בידו יוכל להתיר לעצמו מחוות של קלֶמֶנְטיָה.7

7 קלמנטיה — הטיית חסד.

* * *

הטבח בעולי הרגל שיכך לזמן מה את המהומות והניח לנו לצאת את ירושלים בואכה קיסריה. יצאנו בשתי שיירות נפרדות כדי להפליג לרומא על שתי ספינות שונות; הנסיך ארכלאוס ציווה להעמיס את כבודתו על 'קיפרוּס', ספינתו המפוארת של המלך הורדוס. לי הוקצה בה תא מרווח סמוך לירכתיים. אנטיפטרוס בן קוֹסְגֶבֶר, אחיינו של המלך הורדוס, עלה עם אמו שלום וסיעתה על הספינה 'פָּצָאֵל'; סוכני החרש שלי גלו את אוזני שבדעתו של אנטיפטרוס לערער על הצוואה. והוא לא יהיה המערער היחידי; לאחר הטבח בעולי הרגל גמר תלמי אחי בדעתו לצדד בנסיך אנטיפַּס, אחיו הצעיר של ארכלאוס, עלם חמודות נעים הליכות ונוח להשפעה.

אילו היו היהודים נוהגים לפסל את בני משפחת המלוכה, היה הנסיך אנטיפס נוצק בדמות אפולו; נחשולי תלתלים בגוני ברונזה וזהב, עיני שקד שצבען ענבר בשמש, שפתיים מוצקות מעל סנטר חזק, ואף נשרי שאותו ירש מהורדוס אביו. בשנתיים האחרונות לא מש אנטיפס מימינו של אביו, משים עצמו מקשיב להגיגיו המסתבכים, תומך בו בקומו ובשבתו, מרחיק מעליו מתנבאים, משיחים ובעלות אוב וחוצץ בינו לבין בניו האחרים. המלך הורדוס הביע באוזני לא פעם את תקוותו להאריך ימים עד שאנטיפס בנו יהיה בוגר דיו לשאת על ראשו את משא הכתר.

שתי הספינות כבר הרימו עוגן ועמדו להתרחק מהמזח כשחייליו של סאבּינוּס, הפְּרוֹקוּרָטור של סוריה, עלו על סיפוניהן ומנעו מאיתנו להפליג; סאבּינוּס תבע לקבל דין וחשבון מלא על נכסיו ועל הונו של המלך המת בטרם נורשה לצאת לדרך. ארבעה סרדיוטות נשלחו להביא אליו את אחי תלמי אשר על אוצרות המלך על כל תיבותיו הגדושות מסמכים. לא היה בכוחי לעשות דבר, אלא להתפלל לאלים שלא יאונה לו כל רע.

האם חרצתי את גורלו כאשר האצתי בו לעקור מדמשק ולהסתפח לחצרו של המלך הורדוס? תבונתו, יושרו ובקיאותו של תלמי בשוקי סחר החליפין לכדו את תשומת לבו של המלך, וזה הפקיד אותו על אוצרות הממלכה והעניק לו את טבעת החותם שלו. בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי, אומרים בירושלים, ואכן, לא אחת, בשנים האחרונות, היה תלמי אחי כמתנשא עלי; הוא, איש הממון המניע עולמות כגלגל הסובב, אני איש המלים הנידפות כעלים ברוח. אבל עתה שפר גורלי מגורלו; כאין וכאפס אני בעיני סאבינוס הפרוקורטור שמן הסתם לא קרא ספר מימיו, ולכן אני יושב בטח בתאי אשר בירכתיים, ואחי הצעיר נחקר על ידי פקידיו.

בתאי אשר בירכתיים לאור השלהבת העולה מפי החרס אני מעלה על הכתב את כל הדברים הללו; נועֵץ בַּזמן אבן־מיל של מחשבה שאחזור להידרש אליה, כמי שחוזר על עקבותיו להתבונן במראֶה אשר חלף על פניו בטרם עמד על טיבו: תולדות היהודים גורסות ש'רב יעבוד צעיר': יצחק מאבות אומתם הועדף על פני ישמעאל אחיו הבכור; יעקב, הצעיר בבני יצחק, קנה מאחיו עשו את בכורתו, וכאשר הפך לאב בעצמו ביכר את יוסף, בנו הצעיר, על פני כל אחיו הבכורים ממנו; גם משה המכונה 'אבי הנביאים' היה צעיר מאחיו אהרן ומרים, ואף דוד המלך כובש ירושלים היה הצעיר משבעת אחיו. האם היפוך חוקי הירושה המסופוטמיים נועד — כמו האיסור לבשל גדי בחלב אמו — כדי שיוכלו היהודים להתגדר בייחודם, או שהוא נובע מן האמונה העממית שהבכור לא יוצלח הוא, בן תפנוקים המורגל לקבל כל חפצו בניד עפעף, בעוד אחיו הצעיר ממנו נאבק ללא לאות על מנת חלקו, מתחשל והופך לראוי מן הבכור לאחוז במוסרות השלטון?

לבני רומא פתרון אחר, חכם יותר, לעניין הירושות; המוריש אינו מניח את ההחלטה בידי ההולדה העיוורת ואינו מתחכם לחוק הבכורות המסופוטמי בהעדפה מתריסה של הצעיר בבנים; המוריש מאמץ לו יורש כרוחו מקרב ידידיו, מוקיריו, בני משפחתו או אנשי אמונו. כי לא הדם קובע את דרכו של האדם, אלא הרוח.

* * *

זה עתה נודע לי שמקיסריה תפליג ספינה שלישית ועליה משלחת של תלמידי חכמים משתי האסכולות שלהם, בית הלל ובית שמאי; הם, כך לאט לי המודיע, יפצירו באוגוסטוס לפטור את עמם מעונשו של בית הורדוס, כי דתם מצווה שהמולך עליהם יהא יהודי למהדרין. אם זאת טענתם לא אתקשה להטותם לתמוך בהמלכת הורדוס בן מרים, נכד לשמעון הכהן הגדול ואחיין לכהנים הגדולים יועזר ואלעזר. מה עוד שלא היתה לו יד באירועי הדמים האחרונים בהר הבית. ואם אכן יקבע הקונסיליום של אוגוסטוס שהורדוס בן מרים הוא שיירש את המלך הורדוס, דרכי סלולה לשוב ולהיות אחיתופל, פלא־יועץ רב־תושייה, מוציא ומביא, מקשר ומפשר, מושך בחוטים ומניע את המריונטות.

והנה עוד מחשבה להידרש אליה, לכשירווח; רק שלושה חודשים חלפו מיום שבו נפטרתי מכל תפקידי בבית המלוכה היהודי, להוציא עוד שייר אחד או שניים — וכבר נושא אני את נפשי לשוב ולשים צווארי בעול. העובדה שהאדון חדל להיות אדון, אינה ערובה לכך שהעבד יחדל להיות עבד, אומרים היהודים הכפויים לשחרר כל עבד עברי בשנה השביעית לעבדותו, והמסרב לצאת לחופשי — רוצעים את אוזנו לאות קלון. אך אני, אם לעבד נרצע הפכתי, מי הוא האדון הרוצע אותי?

* * *

אמש היה מכתבי אליה כתוב וחתום, מוכן להישלח בידי רץ מהיר. אך הערב אחזה אותי תבהלה; קירבתי את הפפירוס לשלהבת הנר וזו נאחזה בו, מתיכה את החותם והופכת את הכתוב לאפר. אילו נפל מכתבי לידי אחד מסוכני החרש של הנסיך ארכלאוס, היו גוררים אותי על הסיפון אזוק בנחושתיים ומעמידים אותי למשפט או אף מתנכלים לחיי בלא משפט.

אני מחבר איגרת אחרת, זהירה, תמימה למקרא, לא אליה, אלא אל הורדוס בנה: בפתיחתה אני מתנצל בפני הורדוס על שתנחומי על מות אביו המלך מגיעים אליו באיחור מפאת צוק העתים; מביע צערי על שלא עלה בידי לצרף אותו ואת אמו למסע הלוויה; מקווה שיום יבוא ויוכל לחזור אל בירתו ולתפוס את מקומו בין אנשי המעלה של עמו; ועד ליום ההוא אני נושא תפילה כי השלום הרומאי שהִשליט אוגוסטוס מקצה האימפריה ועד קצהָ יפרוש כנפיו גם על ארצו הדוויה.

בעודנו מחכים שיתירו לנו להרים עוגן ולהפליג לרומא, הצליח הרץ ששלחתי לעשות את שבעים וחמישה המילין בין אשקלון לקיסריה והביא לי את תשובתו של הורדוס בן מרים:

Cura ut valeas, דאג לבריאותך, פתח הצעיר בברכה המקובלת לסיומן של איגרות, כשהוא הודף את ידי המושטת במחווה גסה זו; הוא אינו מתאווה לשוב לירושלים שממנה גורשו הוא ואמו בחרפה באין פוצה פה ומצפצף; בידך היה להפר את רוע הגזרה אך נאלמת דום, דימיתי לקרוא את זעמו מפעפע מבין השורות. הוא אינו מתאווה להתכתר כמלך על יהודה ואידומיאה ואף אינו נושא נפשו להתמנות לכהן גדול בבית המקדש. יָריבוּ התַנִּים על נבלת הירושה — הוא שומר נפשו מהם ומהמונם ומקדיש את עתותיו ללימודים באקדמיה של אנטיוכוס באשקלון; שם הוא מוצא מפלט הן מקינותיה של אמו והן מטרוניותיה של אותה ילדה, הֶרודיה, שאביו, בעצתי, הדביק לו כחטוטרת; ואתה, סִיים כפי שפתח, דאג לבריאותך —

ברי לי כי הוא חושד שעשיתי יד אחת עם הנסיך ארכלאוס כדי לפתותו בדברי חלקות לנטוש את אשקלון הבטוחה ולחזור ליהודה שבה יהיו חייו שווים כקליפת השום.

אני תוהה אם יבוא יום ואוכל לגלות לה שבנה, בגאוותו הריקה, לא הותיר בידי ברירה, אלא לחבור לאותו שוטה, ארכלאוס —

* * *

כבר עשרה ימים שאנחנו ברומא; ארכלאוס קצרה רוחו, אך הפְּרינקֶפְּס8 אוגוסטוס טרוד בניהול האימפריה, וייתכן שיעברו עוד שבועות עד שיתפנה לכנס קונסיליום לדון בתביעותיהם של טוענים לכתר המתקוטטים על חלקת ארץ קטנה. נגזר עלינו, תובעים ומתנגדים, להתאזר בסבלנות עד שניקרא להתייצב בפניו. חוששני שאוגוסטוס, כדרכו, נוקט אסטרטגיה פאביאנית; הוא מתמהמה, מושך זמן, נותן ליריבים להתבשל במיצי עצמם עד שיתישו אלה את אלה ויקבלו בהקלה כל פתרון שיציע. שתי הפמליות שוכנו בארמונו המפואר של מַייקֶנאס על גבעת האֶסְקְווילין, ולהק שלם של משרתים לובים הופקד עלינו לשרתנו ולצותת לנו.

8 פרינקפס — ראשון האזרחים, התואר הרשמי שנטל לעצמו אוגוסטוס, שסירב בתוקף להיקרא 'רֶקְס', מלך.

אחרי עשרה ימים נקעה נפשי מקהלם. החלטתי להתרחק מקן הצרעות הלזה. הודעתי לתלמי אחי שאני שם פעמי לטוּסְקוּלוּם, אל חווילתו של ידידי משכבר, ההיסטוריון גאיוּס אַסיניוּס פּוֹליוֹ —

* * *

לא אחת סרתי לבקר את גאיוּס אַסיניוּס פּוֹלְיוֹ כדי למלא בעזרתו את החוליות החסרות לי בשלשלת דברי ימי רומא, שהרי תולדות רומא סרוגות וארוגות בקורותיה של ארץ יהודה; עתה מששולחתי לחופשי, אולי ראוי לי שלא אסתפק בלכידת הרהורים נמוגים כערפילי בוקר, אלא אשוב לכתיבה המכבדת את כותבה; בחודשים האחרונים הייתי כמו אַפֶּלֶס, שלא עבר יום מבלי שיצייר קו רק כדי שכישרונו לא יעלה חלודה; מעתה אהיה כמו סוֹסוּס, אמן המוזאיקה, התר באצבעותיו אחר כפיסי זגוגית מצרית כדי למצוא את הפיסה המתאימה לשיבוץ בעיני דמות הניבטת בו, שנים, ללא אישונים —

בשנה שבה הפכה רומא את עורה הציבה אותנו פורטונה במרחק רב זה מזה; גאיוס אסיניוס פוליו שהיה אז גבר בשיא אוניו, שירת כנציב בהיספאניה עילית, ואני, עלם צעיר מדמשק, נשלחתי לרומא על ידי אבי כדי לעמוד על טיבו של עולמנו; דווקא לרומא, ולא לאתונה, כי אבי לא היה פילוסוף אלא סוחר ואיש מעשה. באותה שנה חלקתי את עתותי בין למידה לבין מלאכה ששכרה הכפול בצִדה: העתקת כתבי יד יווניים ולטיניים מקלף לפפירוס בבית המעתיקים והכורכים של טיטוס פּוֹמְפּוֹניוס אָטיקוּס; לא אחת העתקתי שירי עגבים שהלהיטו את לילותי והעלו סומק בלחיי בנוכחות קַייקיליָה פיליָה, אשתו הצעירה של אָטיקוּס. האם השנים שעשיתי שם, רכון על גבי הפפירוסים, קורא ומעתיק ומפלל למשב שלמותיה של קייקיליה פיליה מצד עורפי, הן ששזרו לי פתיל גורל כפול, עשוי סירוגין של אותיות סדורות ולב מפרכס כנֵר?

ומה הביא את גאיוס אסיניוס פוליו, שהיה טְריבּוּן ולֶגאט, קונסול ופְּרוֹקונסול, להמיר את החרב בחֵרֶט? אחרי שסירב לקחת חלק בקרב אַקְטיוּם, פרש אסיניוס פוליו לאחוזתו בטוסקולום והקדיש זמנו לכתיבת תולדות מלחמת הרומאים ברומאים. לא אחת התגלע ויכוח בינינו; אני סברתי שזרע הפורענות נטמן ביום שבו נרצח יוליוס קיסר; אולי משום שהייתי באותו יום הרה גורל בפורום הרומאי והופלתי אפיים ארצה על ידי אחד הגלדיאטורים. ואילו אסיניוס פוליו ראה דווקא בטריאומוויראט הראשון את המאורע שגרם לכל מה שהתחולל בעקבותיו.

דרכינו לא היו מצטלבות לולא הטיל עליו אוגוסטוס להיות חונכם של אלכסנדר ואריסטובולוס, בני המלך הורדוס ומרים החשמונאית; אלה נשלחו לרומי כדי לעדן את הליכותיהם, להרחיב את השכלתם ולקנות להם ידידים רבי־השפעה. בכל פעם שעשיתי ברומא ציווה עלי המלך הורדוס לסור לטוסקולום כדי להתרשם מהתקדמותם של בניו ולכתוב דין וחשבון לירושלים; את המפגשים הללו ניצלנו אסיניוס ואני לשיחות ממושכות, לוויכוחים נוקבים בענייני ספרות והיסטוריה, להחלפת מידע בדבר כתבי יד נדירים, כשאנו נעזרים זה בזה כדי למלא את בקיעיה המתרחבים של השכחה.

גם לפני שלוש שנים היה בדעתי לסור לבקר את ידידי בטוסקולום, אולם אז לא עלה בידי להיחלץ מן הסבך המשפטי ברומא. עתה, מתערסל קלות בתנודות המרכבה, עולה עלבוני האחרון אל חכי כגל צורב; מה יגיד אסיניוס על מכתבו של הורדוס הצעיר? הלא הזהרתיך, יאמר, הלא התריתי בך לא לשים את מבטחך בבייתוסים —

כדי להסיח את דעתי אני תוהה כיצד אטה את ידידי אסיניוס לספר לי מה עלה בגורלה של אָטיקָה, אמה של האשה אשר נישאה לבנו. בת כמה היא היום, אטיקה; בת ארבעים ושש? ארבעים ושבע? האם עודנה חיה? מה ימנע ממנה להאריך ימים כמו טֶרֶנְטִיָה, אשתו הראשונה של קיקרו? זו נישאה בשלישית, כך שמעתי ברומא, והיא עדיין מצמיתה מבקרים בהבל פיה, צוברת נכסים ורכוש וצולחת את השנים ברגל קלה; אומרים שאין משמֵר את החיים כמֶלח הרשעות; אבל אטיקה היתה פוחזת, לא מרשעת.

לפני צאתי מרומא ציוויתי על הרכָּב להביא אותי אל גבעת האַווֶנְטין, אך בחצי הדרך חזרתי בי; מה אעשה אם אתבשר שאטיקה, כמוה כאמה, עברה מן העולם בטרם עת? או גרוע מכך, יודיעו לי שהיא מסרבת לראות את פני? לא, מוטב לנקוט דרכי עקיפין, להיוודע על מצבה מפי אסיניוס פוליו, שאינו מעלה בדעתו כי ידידו־משכבר מתחכם לנפשו הדוויה בהעלאת אוב מן העבר.

* * *

אסיניוס פוליו מיהר לקבל את פני בקדמת הווילה המפוארת שבנה לעצמו משלל מלחמותיו. הוא לפת את כתפי בידיו החזקות, ידי לוחם ומצביא ומנצח. זקוף וחסון למרות שבעים ושתיים שנותיו, נצנצו עיניו במשובה מתוך זר הקמטים המקיף אותן.

ומה, ידידי, כבר חצית את הרוּבּיקוֹ? — אסיניוס פוליו הוא שטבע את הביטוי הרווח כל כך ברומא לתיאור מהלך שאין ממנו חזרה.

עודני מהסס על הגדה — הודיתי — ומה מעשיך שלך בימים אלה?

בימים אלה? — טפח אסיניוס על שכמי — בימים אלה אני מבין ללבו של הוראטיוס; מה נחוץ לו לאדם כשרקותיו מצמחות כנפי ברבור? חלקה קטנה, בית עם גינה, מעיין נובע ועצים ספורים; אפילו לא חורשה — הוא החווה בסנטרו כלפי רכס הגבעות המיוער של טוסקולום — ורכס; בל נשכח את הרכס; הוא חוזר ומזכיר לנו מה נישא ומה שפל, מה נצחי ומה חולף.

מה נצחי ומה חולף? התקתי מבטי אל הרכס; שולי השמים שנגעו בעמוד שדרתו המשונן היו צלולים כמים ושקטים כזכוכית. הם לא אמרו לי דבר.

אסיניוס נכנס פנימה ואני בעקבותיו, מקפיד, כמוהו, לבל תיתקל רגלי בסף מחשש עינא בישא. מחדר המבוא הוליך אותי אסיניוס אל הטַבְּליניוּם9 המפואר בפרוטומות של שיש וּבהט. ניחא לו, לידידי, לשבת אל שולחן עבודתו ולמלא פפירוסים פריכים בדברי ימי רומא כשהוא מוקף במעשי ידיהם של טובי הפסלים.

9 טבליניום — חדר עבודה וקבלת אורחים הפתוח לאטריום, חצר פנימית בלתי מקורה.

ומה תעשה אתה בשנים שנותרו לך עד שאַטְרוֹפּוּס תגזור את פתיל חייך? תשוב לכתוב? — אסיניוס החווה בידו לעבר כיסא זקוף מסעד והציץ בפני כמנסה לנחש את מחשבותי.

כתבתי כבר למעלה ממאה וארבעים ספרים —

אך מה ערכם של ספרים כאלה? — אסיניוס פוליו מעולם לא חשׂך את שבט לשונו מלהק הכותבים החנפים שהקיף את אוגוסטוס כדי להללו תמורת חווילה נאה בטיבּוֹר, ארמון בגבעת האֶסְקווילין או הכבוד להיות מחנכו של נכד קיסרי — עתה, ידידי, תוכל סוף סוף להתיר לקולמוסך לכתוב על כל אשר ראית במו עיניך! הרי היית ברומא ביום שבו נרצח יוליוס קיסר! — הוא טרם סלח לעצמו על שנעדר מרומא באותו יום ארור — הלא עשית שנים בארמון הפרעונים — באגף המשרתים של הארמון, דייקתי — ושוחחת לא אחת עם מרקוס אנטוניוס — הלא גם אתה היית מקורב אליו כשחתם על ההסכם בבְּרוּנדיסיוּם, ציינתי — אבל מרקוס אנטוניוס של אותם ימים השתנה ללא הכר אחרי שפגש את קליאופטרה, ציין אסיניוס.

כל גבר השתנה ללא הכר אחרי שפגש את קליאופטרה; אפילו יוליוס קיסר האלוהי — צחקתי.

ואתה, שהיית מחנכם של התאומים שנולדו לה מאנטוניוס, פגשת בה לא אחת ולא שתיים — בעיניו, היותי פֶּדאגוגוס להֶליוּס וסֶלין היה שקול כמעט לבגידה ברומא — האם כתבת על כך בספריך? — בטרם היה סיפק בידי להשיב המשיך ידידי להוכיח אותי — היית איש סודו של הורדוס מלך יהודה —

איש לא היה איש סודו! — מחיתי, אך אסיניוס כבר נשבה בריתמוס ההֶקסאמטרי של דבריו — וגם עם המצביא ויפְּסאניוּס אגריפא קשרת ידידות —

לא הייתי מכנה זאת ידידות, הסתייגתי.

בת שש־עשרה היתה אָטיקָה תלמידתי כשהשיאו אותה למרקוס ויפְּסאניוּס אגריפא. שנה לאחר מות אמה, כשהיתה אטיקה בת שש, אירשׂ אותה אביה לאיש. ואחר כך, שוב, לאיש אחר, כשהיתה בת שמונה. אטיקוס הקשיש רצה להבטיח לבתו חיי עושר, ביטחון וכבוד בטרם יצטרף אל אבותיו באחוזת הקבר שעל הוויָא אַפְּיָה. בתיווכו של מרקוס אנטוניוס — כך נודע לי מפי אנטוניוס עצמו אחרי שנים, באלכסנדריה — נמצא לבסוף החתן המתאים; מרקוס ויפסאניוס אגריפא, שהכול צפו לו גדולות. מי יכול היה לשער שכעבור עשרים ותשע שנים תינשא בתם, ויפְּסאניָה אַגריפּינה, לבנו של ידידי אסיניוס פוליו, גאיוס אסיניוס גאלוּס סאלוֹנינוס, הסנאטור, הקונסול, ולאחרונה פרוקונסול באסיה ומטובי ידידיו של אוגוסטוס.

מַייקֶנאס היה נוהג לומר שאתה ואגריפא קרובים כאחים, התעקש אסיניוס. אולי משום שאגריפא ואני נולדנו במקרה באותה שנה — התפתלתי — מייקנאס תמיד נטה לייחס משמעות לצירופים אקראיים כאלה; אבל באותה שנה נולד גם אסטראבּוֹן ידידי הגיאוגרף, ולהבדיל, כמו שאומרים היהודים, גם אוקטביאנוס שהפך לפְּרינקֶפְּס שלנו.

גם הפרינקפס שלנו אינו מתעלם מן האותות המתגלים בכוכבים, ציין אסיניוס. האם ידוע לך שבצעירותם, כשלמדו באפולוניה, ביקרו אוקטביאנוס ואגריפא במצפה הכוכבים של התוֹכֵן תיאוגֶנֶס ושמעו מפיו מה מנבאים להם הכוכבים?

ומה ניבאו להם הכוכבים?

ששניהם יזכו לניצחונות רבים ולתהילת עולם, אך חייהם יהיו קצרים —

גיחכתי: אוגוסטוס החולני, הלובש ארבע טוניקות מתחת לטוגה וחותלות צמר עבות ולא ייחם לו, שולט ביד רמה על אימפריה המשתרעת מהאוקיינוס האטלנטי עד הים השחור, ואילו אגריפא, שהזכיר לכל רואיו את פסל הֶראקלֶס, נפל למשכב ומת בחטף לפני שמונה שנים.

כל מי שגורלה של רומא יקר ללבו התאבל מרה על מותו בטרם עת של המצביא אגריפא, והגדיל לעשות הפרינקפס אוגוסטוס. אך אסיניוס ידידי מתיר לעצמו לכפור בעומק צערו של הפרינקפס על מותו של אגריפא; מפעלותיו של זה בקימומה ובהידורה של רומא והצלחותיו בשדות הקרב בים וביבשה החלו להעיב על תהילתו של אוגוסטוס. אפשר שבלב לבו של הפרינקפס ניצת גץ קטן של שמחה על שפוֹרטוּנה כיבתה את כוכבו של אגריפא בשמי האימפריה, אמר אסיניוס והוא בוחן אותי בעיניו כקורא מתוך לבי שגם אני, יותר משהתאבלתי על מות אגריפא, חשתי שטיכֵה עשתה עמי צדק מאוחר.

המלך הורדוס ישב עליו 'שבעה' כאילו היה יהודי, ציינתי, מנסה להמעיט מאשמתי.

אך האם התאבל עליו הורדוס באמת ובתמים או שהיתה ביניהם רק ברית של אינטרסים? אסיניוס מעולם לא נלאה מלרדוף אחר האמת.

היתה בין הורדוס לאגריפא ברית של אוהבי אבן — עלה, עז וחריף, על לשוני אותו ביטוי שהטחתי באוזני מרים וגם עליו כנראה לא סלחה לי — שניהם ליתוֹסוֹפים היו; מקדשים, ארמונות ונמלים ריתקו אותם יותר מנשים; אמות מים, גשרים ומרחצאות הלהיטו אותם יותר ממירוצי מרכבות; יכולים היו לבלות לילה שלם מעל שרטוטי תוכניות שהגישו להם אדריכלים —

לא הזכרת זאת בספר תולדותיו, העיר אסיניוס.

נמנעתי מזוטות כאלה; על כותב דברי הימים להימנע מרכילות ולעסוק רק בדברים החשובים באמת —

ומי יאמר לנו מה חשוב באמת? — עבד מעבדי הבית נכנס והודיע שהשולחן ערוך לסעודה, ואסיניוס פוליו קם ממקומו, היטיב את הטוגה שלו והתקלס בי, כדרכו מאז: הנה, ידידי, קיבלנו תשובה של ממש על השאלה מה חשוב באמת; מה שנאכל ומה שנשתה ואם תערב לנו שנתנו בלילה.

הלכתי בעקבותיו אל הטרקלין. מנורות שמן הזהיבו את האוויר והסמיכו אותו, מאיטות את תנועותינו, הופכות אותן לרכות ומשוכות כתנועות שוחה בחלומו. ספות ההסיבה כוסו אטון דמשק מעוטר בתחרה כרֵתית, ורצפת השיש הירקרקת הבהיקה כאגם דומם. השתרענו על ספות ההסיבה ועבד ארך מחלפות וחשוף חזה חלץ את סנדלינו. עבד שני נכנס חרש, כרע על ברכיו לפני אדוניו וקירב לעיניו אַמְפוֹרָה חתומה בזפת. אסיניוס צד בין אצבע לאגודל את הפתק המצורף והנהן: יין סורֶנְטום מענבים שנבצרו לפני חמש־עשרה שנה; בשנת... מותו של וֶרגיליוס ידידנו; האם כבר פקדת את קברו?

במרחק שני מילין מניאפוליס, סמוך לויָא פּוּטֶאוֹלֶנָה, הקימו לוֶרגיליוס מצבה בדמות מקדש קטן מוקף עמודי שיש, ובמרכזו העמידו את האורְקָה עם אפרו. הומרוס הרומאי ביקש לחרוט עליה: "מֶנטואָה ילידיתַני, קַלאבְּריָה כישַפְתני, פַּרְתֵנוֹפֵּי קְבַרְתַני. שוררתי על עֲדָרים, אֲפָרים, גיבורי קרב".

פקדתי את קברו לפני שלוש שנים, כשהפלגתי שוב לרומא על מנת להגן על האינטרסים של ממלכת יהודה. בשל הפתאומיות והדחיפות של העניין עליתי על הספינה הראשונה שיצאה מנמל קיסריה. וזו עגנה בפּוּטֶאולי. אחרי ביקור קצר אצל טירו, מזכירו הנאמן של קיקרו, שמתי פעמי לרומא ובדרך ציוויתי על הרכב לעצור סמוך לאותו מקדש מעט שהוקם לזכרו של וֶרגיליוס. עדיין יכול אני לראותו בעיני רוחי, גבעולי וגבוה, נושא במרום קומתו, כמין פרח מוזר, פני ילד קורנים ומבט תכלת טהור. אפילו הוראטיוס, שנהג לקנטר ולהקניט את כולנו, כינה אותו 'נשמה זכה'. את עשר השנים האחרונות לחייו הקדיש ורגיליוס לכתיבת ה'אַיְנֵאִיס'; אוגוסטוס הטיל עליו את המשימה, והוא נענה לה באי־רצון ניכר, אך בהמשך התמכר לכתיבתה בכל מאודו. אסיניוס גרס שהמאמץ הזה היה בעוכריו; אפשר שהצדק איתו. ורגיליוס חלה בעודו משייף ומלטש את שורות האפוס הרומאי שנועד להאפיל בהדרו על האיליאדה והאודיסיאה. בשעותיו האחרונות השביע את ידידיו לשרוף את כתב היד כדי שלא תצא בחתימת ידו יצירה בלתי מושלמת. אבל אוגוסטוס מנע זאת; הוא הטיל על לוקיוס וארוס לערוך את ה'אַיְנֵאִיס', להלחים את חלקיו ולהוציא אותו לאור.

רק על האש נוכל להשליך את יהבנו, חלפה אותי מחשבה מרה בעודי תוהה מה אצווה לחרוט על האורקה שלי: "דמשק ילידיתני, רומא השכילתני, אלכסנדריה כישפתני, יהודה הרגיזתני. כתבתי על —"

הדברים החשובים באמת. קרבות. ניצחונות. אסונות. צוואות. ירושות.

אבל לא עוד. כמה מייגעים הם הדברים החשובים באמת. בשנים שעוד נותרו לי בטרם תקטום אַטְרוֹפּוּס את פתיל חיי, אסגל את קולמוסי להיטפל לזוטות שמהן עשויים חיינו אנו, שאיננו מלכים ולא נסיכים, לא שועים ולא מצביאים.

אתיר לעצמי להתענג על תיאור הארוחה שערך לכבודי ידידי אסיניוס, אשר הפך עם השנים למומחה ב־ars cenarum, אמנות הסעודה. בטרם יימהל, הוא נוסך מעט מהיין לכבוד הפרינקפס שלנו, כי חוק חדש קובע שכל ארוחה חגיגית חייבת להיפתח בנסך לכבוד גאיוס יוליוס אוקטביאנוס אוגוסטוס קיסר. בין המנות ממתין לנו היין הפאלֶרְני. אתמול היה לילה צונן ונקי מענן, ואסיניוס ציווה שיעמידו את הפאלרני בחוץ כדי שיצטלל.

משרתת נושאת אגן של בהט גדוש פירות הציבה אותו על השולחן, ואסיניוס הציג בפני את הפירות ככרוז הקורא בשמם של אורחים לסעודה: תפוחים מפיקֶנוּם שאוחסנו שישה חודשים להבשלת עסיסם; אגסים מסֶניָה; תאנים מקאפּוּאָה; תותים שחורים שלוקטו מעצי הגן עם שחר.

לא אציע לך מרמיטה ממולאה באגוזים ולא שיפודי טלה מעושנים ברוזמרין — רמז אסיניוס לסעודות המפורסמות שנערכו בווילה פָּאוסיליפּון. הוא נטל תות שחור בין אצבע לאגודל והתבונן בו בחמדה כמי שמתפעל מנצנוצה של אבן יקרה — רופאי הזהירני מאכילה גסה. הוא המליץ להתחיל את סעודת הערב באכילת פירות — הוא ברר לעצמו תאנה ושילח בי מבט כמעט מתגרה — אומרים שקליאופטרה מתה מהכשת צפע שהוחבא בתוך סל של תאנים.

את הסיפור המופרך הזה שמעתי לא אחת ולא שתיים, אבל הופתעתי מכך שאף היסטוריון כאסיניוס נפתה להאמין לו: כל מצרי יודע שפרעונים אינם מתים מהכשות של נחשים. מילדותם מלעיטים אותם רופאיהם בכמויות זעירות של ארס על מנת שגופם יעמוד בכל הכשה.

אם כן, כיצד מתה? האם אוקטביאנוס הוא שהורה להמית אותה? אסיניוס פוליו עדיין שׂשׂ לייחס לאוגוסטוס, שנוא נפשו, כל מעשה פחדני ונטול כבוד.

לא, אדרבא, הוא הבטיח לחוס עליה ועל ילדיה כדי להוליכם במצעד הניצחון שייערך לכבודו ברומא, וקליאופטרה העמידה פנים שאחת היא לה, אבל כל מי שנותר בארמון ידע שלא תלך בשבי; מכיוון שסולקו מחדריה כל פגיון, תער וחבל, הדרך היחידה שנותרה לה למות היתה ברעל. היא הורתה לאולימפוס, רופאה האישי, לנסות בנוכחותה כמה מן הרעלים הקטלניים שהחביא בין תרופותיו —

אסיניוס נעץ בי מבט משועשע, כמו חושד שחזרתי לבדות אנקדוטות כדי לשעשע קרואים כפי שנהגתי לעשות בסעודותיו של הורדוס. הוא ציפה שאמשיך בדברי, אך אני רציתי למחות מזיכרוני את אימי אותם ימים באלכסנדריה; לא רציתי לזכור את העבדים שברחו בזה אחר זה מהארמון כעכברים מספינה טובעת; ולא את השפחות שנמלטו לנמל והציעו את גופן לחיילים המבאישים מקיא ויין. ולא מה שעלה בגורלו של אותו עבד נאה שנופף על ראש קליאופטרה במניפה עשויה נוצות יען; היא רמזה לו להתקרב אליה, ליטפה בימינה את זרועו החשופה במחווה חריגה, כמעט אימהית, ולפתע שרטה את זרועו בקצה מכבנת זהב שהחזיקה בשמאלה. הנער הביט בה נדהם, מבולבל, ואז כרע, נפל תחתיו, פרכס מעט, פיו העלה קצף וגופו התקשח. מה דעתך, ניקולאוס, הוא סבל? שאלה אותי. באותם ימים כבר לא הקפידה לשמור על מרחקים פרעוניים מנתיניה. אני לא יכולתי להוציא הגה מפי. היא ביקשה מדיוֹמידֶס, לבלרהּ השחור, לצקת את הרעל לתוך חרט הכסף שלה. החרט החלול, מעשה ידי צורף מקומי, יכול היה לשמש גם כקולמוס. את החרט הזה לכתוב בו את בקשותיה ותביעותיה הותירו ברשותה. את מותי אכתוב במו ידי, הצהירה. כמו לאנטוניוס, גם לה היתה חיבה גדולה לדרמה.

אסיניוס החווה בידו, ועבד יווני נושא אמפורה של יין סורֶנְטוּם מזג את היין בזהירות אל קְראטֶרָה10 קורינתית מעוטרת דמויות שחורות. זה הפך לאופנה, ברומא; כל מה שמיובא מיוון נחשב לתרבותי ומעודן יותר מכל מה שניתן לקנות באיטליה. עבד שני מזג מים זכים מתוך כד זכוכית כחולה אל מצקת של כסף והפך אותה בזהירות אל הקראטֶרה. אסיניוס נטל לעצמו את תפקיד האַרְבּיטֶר בּיבֶּנְדי11 במשתה־לשניים שלנו ומנה את מספר המצקות. כשהרים ידו, הפסיק העבד להשקות את היין במים, ושפחה נאה הציבה לפניו קאנתארוֹס12 של כסף. העבד יצק לקאנתארוֹס שלוש מצקות מן היין המהול — כמספר אֵלות־החן! — הרים אסיניוס את הגביע לעומתי — ולאריכות ימיך הטובים!

10 קראטרה — גביע ענקי למהילת יין במים.

11 ארביטר ביבנדי — האיש הקובע את מספר מצקות המים שבהן יימהל היין.

12 קאנתארוס — מעין כד.

להפתעתי גיליתי שאני חוזר ונהנה מדקדוקי הטקס; בחצר המלך הורדוס ניסו לחקות את גינוני רומי, אך התוצאה היתה גרוטסקית למדי; לאיש ביהודה לא היתה סבלנות לחכות עד שגלגל החמה ישיק לאופק כדי לפתוח סעודת ערבית במועדה; איש לא המתין עד שהיין הסמיך יצטלל ממשקעיו בליל ירח נטול ענן ואחר כך יימהל במי שלגים או בדבש פושר. ביהודה שותים עד היום בסגנון התראקי; יין לא מהול היישר מפי הכד.

אסיניוס נשען במרפקו השמאלי על מסעד ספת ההסיבה ולגם שלוש לגימות מתונות. ואז העביר לי את הגביע. לגמתי גם אני. לפני עשרות שנים, במשתאות הספרותיים בטרקליניהם של מייקֶנאס או של אטיקוס, היינו מעבירים גביע דמוי נופָר מלא עד גדותיו ביין אלבָּה מאורח לאורח, וכל אחד דקלם כמה שורות שיר לפני שלגם — נוהג נאה שהמלצתי עליו להורדוס מלך יהודה, אולם הוא התחלחל; זאת לדעתו היתה הדרך הקצרה והבטוחה להרעיל את כל משפחת המלוכה בסעודה אחת.

אחרי היין הציב עבד על לוח השולחן צלחת זכוכית ירקרקה כעין הקרח, ובלִבה חסילונים וחלזונות ים מוקפים בעלי כרפס ואספרגוס; כשסיימנו הזליפו על ידינו מים בניחוח ורדים והספיגו אותן באלונטית צחורה. נערה משרתת הגישה לחמניות חמות בסלסילת כסף. ואז הגיע תורו של יין פָאלֶרְנום; הוא היה ארגמני וסמיך, ולאחר שנמהל — צלול ומתנוצץ כאבן אודם, ערב לחך ויבש במידה. למנה העיקרית אכלנו דג חדקן על מצע אורז מנומר בזֵרעוני כְּרַוְיָה; מנה קלה לעיכול ויקרה מאוד. אסיניוס רצה להפגין שהארוחה קלה אינה מפני שהוא חס על ממונו. ושוב זלפו מים על ידינו, מתובלים במיץ לימון וזרויים פרחי יסמין. אז הורה ידידי למזוג לנו קייקוּבּוּם, המשובח שביינות לאטיום, לגביעי בדולח עבים. הוא הרים את הגביע: לזכר הימים ההם, אמר, ולכל הימים הבאים שעוד נותרו לנו!

לקינוח אכלנו רקיקי שעורים ודבש שבכל אחד מהם הוטבע שזיף אפל.

שזיפים מדמשק שנקנו במיוחד לכבודך! הצהיר אסיניוס, האם לאחר שתסיים את ענייניך ברומא תחזור לבית אביך בדמשק?

בטרם היה סיפק בידי לענות, נכנס עבד להודיע על בואו של רץ. רץ בשעה כזאת פירושו Mala avis, ציפור רעה, בשורה שחורה. אסיניוס הורה להכניס את הרץ לטרקלין. אם הוא מגיע מרומא, מן הסתם נשלח על ידי אחי תלמי להזעיק אותי אל הקונסיליום, נתתי קול להרהורי. אבל הרץ בא מפּוטֶאולי; הוא הושיט לאסיניוס איגרת חתומה. אסיניוס קרא את הכתוב בגבינים מצופפים.

ביקשתי שיודיעו לי כשזה יקרה, נאנח, יש בספרייתו שכיות חמדה שאסור להן ליפול לידיים חמדניות. הוא דיבר על מרקוס טוּליוּס טירו; ליתר דיוק, על מותו של טירו, מזכירו של קיקרו, שבעוד חודש היה אמור לחוג את יום הולדתו המאה. אני ביקרתי את טירו לפני שלוש שנים. הזכרתי לו את הימים שעבדתי כמעתיק אצל פומפוניוס אטיקוס, שהיה אחד מידידיו הקרובים של קיקרו. בכל ביקור, בעוד קיקרו ואטיקוס משוחחים ביניהם בטַבְּליניוּם, ישבנו טירו ואני בקיטוני, וטירו בטוב לבו ובזהב מזגו הואיל ללמדני את כתב הקיצורים שהמציא כדי להשיג את המלים המשתלחות מפי אדוניו.

איש צעיר, קרא לי טירו; הייתי אז בן חמישים ושש והרגשתי זקן מופלג. בדרך לביתו עברה מרכבתי ליד אגם אַוֶורנוּס, שבצעירותי העלה אדי גופרית אשר קטלו כל ציפור שחלפה מעליו; עתה היו חופיו עטורים וילות נאות ומקדשים לדֶאוס אוורנוס. אגריפא, מי אם לא הוא, כרה תעלה שחיברה את אגם אוורנוס לאגם לוקרינוס ופרץ את ויָא הֶרקווילָנָה אל הים ויצר את נמל יוליוס כדי לאמן שם את הצי שניצח את אנטוניוס וקליאופטרה באקטיום ושינה את מפת האימפריה ואת נתיב חיי. קיקרו שיכן את האקדמיה שלו בווילה רחבת ידיים על גדתו המזרחית של אגם לוקרינוס, וטירו בחר להתגורר לא רחוק מן המקום שהוזהב בתהילת אדוניו.

אף על פי שהודעתי על ביקורי רק יממה קודם לכן, התקבלתי בסבר פנים יפות. הלכתי בעקבות העבד אל האכסדרא שבה ישב טירו הקשיש והתחמם כחרדון בשמש. הצגתי את עצמי בקידה קלה, והוא חייך קלושות; איש צעיר! הוא זכר אותי והתנצל שאינו קם לכבודי. גילו, רגליו. הוא ביקש שאספר לו מה החזיר אותי לרומי; קיצרתי בדברי, וטירו לא הפציר בי להרחיב. דומה שהתעייף ואולי אף התנמנם. נמתחה בינינו שתיקה אחוזת הרהורים.

כחולי המים ליחשו בשמש. באור הצלול של אותו יום ניתן היה להבחין בדבשתו המיוערת של האי פְּרוסידָה, ובמרחק, מעבר למפרץ, בבתי סורֶנטו. האי קאפרי נראה כענן תועה מרחף על פני התכלת. אחרי כל כך הרבה שנים תחת מגלבי האור הלבן של ארץ יהודה, ליפפו אותי הנגוהות הענוגים של איטליה כצעיף נימפה.

אילו היה זה ביתי, הייתי יושב כאן כל היום ומזין עיניים ביופי הזה, נתמלט וידוי קטן מפי. טירו גיחך. בגילו, עיניו אינן רואות החוצה, אלא פנימה. ומה אתה רואה שם? תהיתי. את זיכרונותי, ענה. והשתעל. עבד נומידי נחפז להגיש לו כוס פושרים על טס קורינתי. כשקירב אותה לפיו, רעדה ימינו. אני חושש שימי ספורים, התנבא. לא שאלתי לגילו; למען האמת, גם לפני ארבעה עשורים נראה בעיני קמוט ועתיק כצב מיתולוגי.

האם זוכר אתה את היום שבו נרצח יוליוס קיסר? — ניסיתי לדלות כל עדות שיכולתי על היום שלאחריו השתנתה רומא ללא הכר.

טירו השתעל כנשנק, ואחר כך זקף את ראשו והקיש באצבע נפוחת פרקים על מצחו: הכול חקוק כאן.

אני הייתי באותו יום ברומא — ניסיתי למשוך ממנו מלים נוספות. אולי גלגלה לידי פורטונה הזדמנות לאחות עוד קרע בידיעותי — היה זה בוקר נאה של ראשית האביב, ואני יצאתי לשוטט בין דוכני הספרים בפורום —

אתה היית בפורום — הצביע אלי טירו ביד רועדת, כמאשים אותי בדבר מה — ואני הייתי בתיאטרון פומפיוס — הוא כחכח, השתעל, ירק ליחה; המתנתי בלב נוקף שיתעשת וישוב לדיבורו — קיקרו השיג עבורי היתר להיכנס לקוּרְיָה13 כדי לרשום את נאומו —

13 קוריה — האולם שבו התכנס הסנאט.

אתה וקיקרו הייתם בקוּרְיָה בזמן הרצח? — במכתבו לאטיקוס על קורות אותו יום נמנע קיקרו מלציין זאת; הוא חושש שישאלוהו מדוע לא הובא בסודם של הקושרים, העיר אטיקוס אירונית לאחר שקראתי באוזניו את האיגרת.

אני — זקר טירו סנטר רועד — ראיתי את יוליוס קיסר נכנס בחברת דֶקימוּס בְּרוטוס — אצבעות ימינו התדפקו על מפתח הטוניקה שלו כמבקשות להתחפר בשורשי צווארו — קיקרו לחש לי, שים לב, טירו, הנה נכנס קיסר בלוויית אשתו החדשה — טירו נשמט לאחור, אל מסעד הכורסא — ואז תקפו, דקרו — השתעל. עבדו רכן אליו, מסמן לי בידו; שאלך? שאעזור לו לשאת את אדונו אל חדר משכבו? — דם, כל כך הרבה דם, על הרצפה, על הטוגות, הם תקפו בפגיונות — התעקש טירו להמשיך, הודף בגב ידו את פני העבד הסמוכים אליו אך שיעול חדש הכריעו.

וקיקרו? שאלתי לאחר שהות מה.

קיקרו — סנטרו של טירו הרעיד — לא נשא פגיון —

קיקרו מעולם לא נזקק לפגיון — התרתי לעצמי להתחכם — המלים שלו היו חדות דיין כדי לקטול —

המלים שלו היו החרב שנפל עליה — טירו נאנח ועצם את עיניו כמו היה המשפט למעלה מכוחו. ביקשתי לקום, אבל העבד החווה בידו שאמתין. החזרתי מבטי לים שהתנוצץ בשמש. יום יבוא, הבטחתי לעצמי, יום יבוא ואחיה על שפת המים, רחוק מן השאון והזעם של חצרות מלכים ואֶתנארכים.14

14 אתנארך — שליט שדרגתו פחותה מזו של מלך.

* * *

דבריו של טירו ליוו אותי בשבועות שלאחר מכן כאותו עבד הניצב על מרכבת המנצח ולוחש לטריאומְפָטור לבל יגבה לבו, מֶמֶנְטוֹ מוֹרי, זכור את יום המוות.

רומא התרחבה, נגדשה ערב רב מבני כל העמים הנכבשים; היא מזדהרת במקדשים של שיש ומתנאה בכיפת ברונזה מנצנצת מעל גבעת הקאפיטולין; אמת המים וירגו נושאת מימיה לחמש מאות מזרקות ולמאה ושבעים מרחצאות, מעשה ידיו של אגריפא, אך איש אינו עורך עוד ערבים ספרותיים בארמונו עטור הפסלים של מייקֶנאס — הוא הלך לעולמו לפני ארבע שנים, וזמן קצר אחריו בן חסותו, המשורר הוראטיוס; לעד נדם צחוקה המתגלגל של קיתֶריס היורדת מעדנות אל מקומה בקירְקוס מַקסימוס, זו שיופייה סחרר את ראשו של מרקוס אנטוניוס ושל קורנליוס גאלוס; בטלו הסעודות החגיגיות בטרקלינה של סֶמְפְּרוניָה, שכולנו התענגנו על שיגה ושיחה, בלי שאיש יעלה בדעתו שדֶקימוּס בְּרוּטוס, הבן המרכין ראשו לקבל את ברכתה, עתיד להיות אחד מרוצחיו של קיסר. ואיש לא ייהנה עוד מנדיבותו הפטרונית של טיטוס פומפוניוס אטיקוס, שאשתו הצעירה ממנו בשנים רבות נהגה להציץ מעבר לכתפי המעתיקים וריחה סחרר את חושינו.

ורומא אינה אותה רומא ולא תהיה אותה רומא בלי קיקרו. למרות שעברו כמעט ארבעה עשורים, אני, כמו טירו הנאמן, איני יכול לשכוח את קיקרו, שידיו הכרותות וראשו הערוף הוצגו על חרטומי הספינות המזדקרים מן הרוסטרום15 עד שעלתה צחנתם, ורק מחאת האזרחים גרמה למרקוס אנטוניוס לצוות על סילוקם. אסטראבּוֹן ידידי שנועז להתבונן בשרידים מקרוב, סיפר לי לאחר מכן שבלשונו של קיקרו היתה נעוצה פריפת הזהב של פוּלְוויָה, אשתו של מרקוס אנטוניוס באותם ימים. מה שלא היתה יכולה לעולל לקיקרו בחייו — עוללה לו אחרי מותו.

15 רוסטרום — במה מוגבהת המיועדת לאירועים חגיגיים ולנאומים.

* * *

קיקרו השכיל להבין שללא טירו היו כל המלים שהכביר בחייו אובדות כמוץ ברוח, אמר אסיניוס פוליו לאחר ששלח את עבדיו להציל את כתביו של קיקרו מידי סוחרים חמדנים, ומה ייוותר אחרינו אחרי שנסוּף, ניקולאוס? מה שנשאיר בכתובים בדיוֹ עפצים על פני קלף משובח —

הוא עבר בין האצטבאות הגדושות של ספרייתו העשירה, בחן את הסיליבּוֹי16 המשתלשלים משולי המגילות ושלף ספר מוכר: את 'על הזקנה' הכתיב קיקרו בן השישים ושתיים למזכירו טירו בן החמישים ושמונה כְּדורון לאביה של אטיקה בן השישים וחמש. אני העתקתי את הספר מן הקלף לפפירוס מצרי לפחות שלוש פעמים.

16 סיליבּוי — רצועות ועליהן שמות המגילות.

קיקרו, אין כמותו להשיא עצה טובה לזולתו! — התרה בי ידידי באצבעו לנוכח סירובי לקחת את הספר מידיו — היום ודאי תגלה בדבריו טעם שלא גילית בו בנעוריך. איך הוא כותב כאן? זקנתי ולא חדלתי לקנות דעת. הידעת שסוקרטס החל ללמוד לפרוט על פי נבל בערוב ימיו? סמוך ובטוח אני שגם לך לא יניחו להלך בטל ולשרבט הגיגים נוגים על נשים נבצרות מגשת; עד מהרה ודאי יימצא פטרון שישמח לשלם לך ביד רחבה עבור חוכמת שנותיך; איך כותב כאן קיקרו? מדינות גדולות חרבו בשל איוולתם של צעירים וחזרו לגדולתן הודות לחוכמתם של זקנים.

הקשבתי לידידי בלב כבד, מעביר את אצבעותי על קלסתר הבהט הענוג של אפרודיטה, מעשה ידיו של קֵפיסוֹדוֹטוֹס.

אסיניוס גיחך: אל תניח לאלָה הזאת להתעלל בך — הוא התעכב ליד הפרוטומה של יוליוס קיסר. מאז פרש לטוסקולום אוסף אסיניוס כל בדל מידע על חייו ועל מותו של יוליוס קיסר הנערץ עליו; הוא התקין את הטוגה עתירת הקפלים על כתפו השמאלית, החווה כלפי בימִינו, ואני הבנתי שידידי, אשר הנהיג בחוגים הנחשבים את הקריאה בקול, לא יניח לי עד אם אשמע אותו מדקלם ברוב רגש את זיכרונותיו מאותו ליל העשרה בינואר שבו חצה יחד עם קיסר את הרוּבּיקוֹ.

* * *

בחדר הנאה שהוקצה לי אני רושם את הזכור לי מן הטְרימֶטְרים היאמבּים ההדורים שקרא באוזני אסיניוס פוליו; איך הגיב קיסר לתביעת הסנאט לפזר את צבאו ולהתייצב בגפו ברומא? מה אמר קיסר כשהתבשר על ידי רץ שברומא הוכרז על גיוס כללי?

קיסר טבל באמבט הארד שליווה אותו בכל מסעותיו בגאליה, משעין את ראשו המקריח על הדופן המגולפת, שוכב אפרקדן במים החמימים, מקשיב, עצום עיניים, לאיגרת הסנאט הרומאי שקרא באוזניו אסיניוס פוליו. רגע נדמה היה שישן הוא, והנה דיבר קיסר, בלא שפקח את עיניו: ומדוע זה עלי לפזר את לגיונותי? — הוא הכה בכף ידו על המים, מזניק נתז מכסיף אל על — האם פומפיוס מפזר את לגיונותיו?

הוא קם, ועבד עטף את גופו באלונטית גדולה. גוף של אתלט היה לו, זקוף ודק וחזק; עשוי לרכיבה של ימים על גב סוסו הצחור, שפרסותיו שסועות כאצבעות יד אדם. את צו הסנאט השליך אל בין הלהבות המרקדות באח. הפפירוס הלח הוציא את נשמתו בסליל עשן קלוש בטרם נכנע ונקפץ לשושנת פחם.

אני אלחם על כבודי — אמר קיסר בִּרְכוס העבד את מדיו על גופו — כבודי חשוב לי מחיי —

* * *

אבן־מיל של מחשבה לשוב ולהידרש אליה: לברר אחת ולתמיד את עניין אותו כבוד; גם ביהודה דיברו על כבוד בלי הרף. יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך, הפצירו בַּכול חכמי היהודים, אבל לא הכרתי שם אף אדם שאימץ את ההמלצה.

* * *

שב אני לרשום את הזכור לי מן הטרימטרים ההדורים של אסיניוס: באותו בוקר יצא קיסר, כדרכו מדי יום, לזירה, לצפות בלודָרים, מאמני חייליו לקרבות חרב בחרב, פגיון בפגיון, פנים־אל־פנים; הרוצה לנצֵח, יכין את גופו לקרב קצר, ואת רוחו — למלחמה ארוכה, היה נוהג לומר; הוא עצמו לא נרתע מכל קושי; לא פעם ירד מסוסו והלך ברגל כי לא רצה לרכוב בעוד חייליו התשושים בוססים עד ברכיים בבוץ. כשנגרפו אוהליו בשטף נהר, ישן, ככל חייליו, על אדמה חשופה תחת שמי הכוכבים הפריכים של הצפון. מעולם לא ערבה לי שנתי יותר, אמר לטריבון שהעיר אותו עם שחר.

באותו בוקר נכנס קיסר לזירה והתאבק עם אחד הלודרים; בן חמישים ואחת היה, והכניע את הלודר הצעיר ממנו בתחבולות של זריזות. אחר כך חזר לאוהלו, קרצף את גופו מן העפר והשמן וטבל ארוכות באמבט. בשעה השמינית הזמין לסעודה צנועה את טובי ידידיו: סאלוסטיוס, בּלאבּוּס, סוּלפיקוּס, הירָטיוּס. הוא חזר ומזג לרעיו מן היין, אך הוא עצמו לא נגע בו. גם אסיניוס נמנע מן היין; לבו ניבא לו שעוד נכונו להם עלילות.

בשעה העשירית נפרד קיסר מרעיו כמי שפורש למנוחה, והפציר בהם לשתות ולסעוד עד שובו. עגלת איכר מקורה המתינה לו במרחק חצי מיל מהשער. שלוש מאות פרשים וחמשת אלפים רגלים נותרו מאחור, רק כמה פרשים תראקים רכבו לצדי העגלה, ראשיהם מכוסים בברדס כראשי איכרים. לאן פנינו? שאל אסיניוס, אך קיסר לא השיבו דבר. עד עצם היום הזה הומים באוזניו של אסיניוס מטחי הגשם ושקשוק הגלגלים ובטישת פרסות הסוסים על דרך קרומת מים, ורחש נשימותיו של קיסר, ממושכות ושאננות, כשל אדם השקוע בשינה עמוקה.

אך קיסר לא ישן ולא נם. בלבו מנה את בטישת הפרסות כדי לדעת מתי יורה לרכָּב לעצור. כאן! קרא וקפץ מן העגלה ותבע שתובא לו אבוקה ולאורה המחופה בסגין מן הגשם בדק את הגשר. מהו הנהר הזה, שאל אסיניוס. הרוּבּיקוֹ, ענה קיסר. אבל בלילה ההוא היה הנהר האדום המפריד בין איטליה לגאליה שחור משחור. קיסר גחן וחילץ אבן קטנה מגדת הנהר. הוא שקלל אותה בכפו ויידה אותה אל פניו האפלים של הזרם. Iacta alea est קרא, הוטלה הקובייה! מחר נחצה את הרוביקו!

בשל האפֵלה לא נודע כמה פעמים ניתר חלוק האבן על פני המים; אבל הלב ניבא, וידע מה שניבא: לאחר שייחצה הרוביקו דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

קיסר קיער כפותיו סביב פיו וצעק: סוס! ומתוך העלווה הכבדה שעל גדות הנהר הפציע סוסו הלבן של קיסר מובל על ידי נושא כליו. קיסר טפח על לחי הסוס ועלה על גבו בקפיצה. הוא משך ברסן, והסוס חג על עומדו, הזדקף על שתיים, ודהר לתוך הנהר. באותו רגע קרע ברק את השמים והאיר את הסוס, לבן כשיש, חוצב במים חבצלות של כסף, קיסר זקוף על גבו, ואד מיתמר מסגינו ועוטר אותו כהילה. ואז כבה הכול, ורעם מבשר רעות התהדהד ומילא את החושך. אך עד מהרה נחלץ הסוס הלבן מן הזרם ועלה על הגדה שממול, וקיסר צל שחור על גבי צחורו. הוא חזר בדהרה על הגשר. הבה נקיץ ישנים משנתם!

באשמורת שלישית חזרו למחנה רטובים עד לשד עצמותיהם. קיסר ציווה להעיר את חייליו בתרועת קרן וכינס אותם ברחבה. את הורטֶנסיוס מינה לעמוד בראש החיילים שיחצו את הרוביקו כדי לכבוש את ארימינום. בחרבות בלבד ציווה לכבוש את העיר, בלא כלי משחית; הוא אסר לשפוך דם אזרחים או לזרות בקרבם בהלה; הוא גמר אומר להצטייר בעיני הנכבשים כמושיע. וכזה אכן היה.

* * *

גם על כך יהיה עלי לחזור ולתת את דעתי בימים אשר יבואו; מה הן הסגולות המקנות לאדם בשר ודם תכונות של מלך, ומהי המטמורפוזה הנחוצה כדי להפוך את המלך משליט למושיע. והאם תמיד נגזר שקנאת האלים או סכלותו של ההמון יקטמו את פתיל חייו בטרם עת.

* * *

עד שנכנס עבד לבשר כי איילת השחר ורודת האצבעות כבר הפשילה את גלימת הלילה, רשמתי את אשר שמעתי מפי אסיניוס ידידי. חלוק אבן אחד שניתר על שחור מימיו של הנהר האדום קבע גורלות של עמים וארצות. אם אשוב יום אחד לכתוב טרגדיות, אקרא לאחת מהן 'הרוביקו'. לא על יוליוס קיסר אכתוב ולא על הנהר המפריד בין איטליה לגאליה, אלא על אדם העושה מעשה נועז שאין ממנו חזרה, והאלים, כדרכם, נוקמים בו על היוהרה.

* * *

רק אחרי שנפטרתי מעונשם של הנסיכים החשמונאים יכולתי לשוב אל רשימותי, לשייף אותן וללקק אותן כפי שמלקקת זאבה את גוריה — הודה אסיניוס אחרי שסיים לדקלם באוזני את עלילות ליל חציית הרוביקו — ודאי גם לך רשימות שלא עשית בהן שימוש בכל מאה וארבעים ספריך —

מאה ארבעים וארבעה — דייקתי — ובכל ספר למעלה מאלף שורות, ובכל שורה תשע או עשר מלים, ורק שלוש או ארבע מהן נלקחו מתוך רשימותי. ברוב הרשימות לא יכולתי לעשות כל שימוש.

אני מקווה שלא שרפת אותן —

לא, אבל יום יבוא ואעשה זאת. ואם לא ימלאני לבי, יעשה זאת יורשי —

יורשך? אילו היית רומאי, ציין אסיניוס, היית, על פי החוקים החדשים לענייני משפחה, נקנס על רווקותך ועל ערירותך. מתי תישא אשה, ידידי?

כשאמצא אחת הדומה לאפרודיטה הניצבת בטבליניום שלך — עניתי דרך לצון, מקווה שבכך אסתום את הגולל על הנושא.

אולם ידידי קרץ לי במשובה: היזהר במשאלותיך, הן עוד עלולות להתגשם —

* * *

מרקוס ויפסאניוס אגריפא היה חייל עד מח עצמותיו; גבה קומה ורחב כתפיים, גמלוני ונבוך בטרקליני רומא, אך באוויר הפתוח קפיצי ודרוך כלודר; פניו היו נאות למדי, אך עיניו היו שקועות כה עמוק בארובותיהן עד שאפילו אטיקה לא ניחשה מה צבען. איש של מעשים היה אגריפא, ולא של מלים. מעולם לא שמעוהו מגלגל סיפורי זימה חייליים, שר שירי שיכורים או צוחק בקול. ואטיקה הילדה, אטיקה הנערה, היתה קלה ודקה וגמישה כשלהבת, מפכפכת ומהירת נצנוץ כמי מעיין. צחוקה מתגלגל, דיבורה רך וחופז, שאלותיה מתגבבות זו על גב זו; מעולם לא המתינה לסופה של תשובה לפני ששאלה את שאלתה הבאה, מטלטלת ראשה ומרקידה תלתלים של אש על תפוחי לחייה, שפתיה משורבבות בהתפנקות מתגרה.

אביה אטיקוס הניח שאוגוסטוס החולני וחסוך הבנים לא יאריך ימים, ואגריפא ידידו־כאח־לו יהיה יורשו; או אז תהפוך אטיקה לגבירה הראשונה של רומי. אטיקוס הספיק לחבוק את שתי הבנות שילדה אטיקה לאגריפא — ויפּסאניה אגריפּינה וויפּסאניה פיליָה — בטרם הלך לעולמו מבלי לדעת שאחרי שמונה שנות נישואין יגרש אגריפא את אטיקה בפקודת אוגוסטוס ויישא את קלאודיה מארקֶלה, שגם ממנה יתגרש בפקודת אוגוסטוס כדי לשאת את יוליה בתו. ברומא ראו בכך סימן מובהק שאגריפא יירש את אוגוסטוס; השאלה אינה מי, אמרו, אלא מתי. אלא שאז חלה אגריפא פתאום וכעבור שבוע נפח את נשמתו, ואוגוסטוס החולני עודו חי וקיים ואין לדעת את מי ימנה ליורשו. אם אסתמך על התקדים של מלך יהודה — הצוואה והיורשים השתנו שבע פעמים.

* * *

שבע שנים חלפו מאז שכפה אוגוסטוס על טיבריוס, בנה של ליוויה דרוסילה, לגרש את הבת שילדה אטיקה לאגריפא ולשאת תחתיה את יוליה, בתו שלו, שהתאלמנה מאגריפא, ורומא מתפלשת ברכילות.

יודע אתה מי מאהבה האחרון של יוליה? הקונסול יולוס אנטוניוס! — לא היתה שמועה שלא הגיעה לאוזניו של אסיניוס פוליו — האם הזדמן לך לקרוא את 'דיומֶדָה', האֶפּוס מפרי עטו?

לא קראתי ואף לא פגשתי מעודי את יולוס, בנו הצעיר של מרקוס אנטוניוס; יולוס, שהיה פעוט בלבד כשבחר אביו להתנחל בחיק קליאופטרה, גודל וחונך ברומא על ידי אוקטביה, אחותו האהובה של אוגוסטוס, שהשיאה לו את בתה מארקֶלה. אם יולוס בן אנטוניוס מתנה אהבים עם יוליה בת אוגוסטוס, הריהו כאביו, שוטה המוכן לתת את כל הון ביתו באהבה —

אבל אסיניוס ידידי חולק עלי. לא באהבה מדובר כאן, אלא במזימה. יולוס אנטוניוס מחשב צעדיו בחוכמה; עד מתי יאריך אוקטביאנוס ימים, אין לדעת. אם ימות מחר, מי יירש אותו? נכדיו? הם צעירים מדי! את טיבריוס, בנה של הגבירה ליוויה, מתעבים הכול, ובמיוחד יוליה שאולצה להינשא לו. אסיניוס צופה שאחרי מות הפרינקפּס תימצא גווייתו של טיבריוס צפה סמוך לאי רודוס, ויולוס אנטוניוס יתפוס את השלטון כבעלה הרביעי של יוליה אוגוסטי פיליה.

על זה אומרים חכמי היהודים, על דַּאֲטֵפְתְ אַטְפוּךְ, וסוף מְטִיפַיִךְ יטוּפוּן —

הנח ליהודים ולחכמי היהודים! כל בר דעת יגיד לך שממלכת יהודה גוססת! רשום לפניך, ידידי: ממלכת יהודה תיקרע לגזרים ונבלתה תחולק בין כמה יורשים שיצוו את נחלתם לרומא, כפי שעשה אטאלוס השלישי, שוויתר על מלכות פֶּרגאמוֹן על מנת שיוכל לבלות את ימיו בספרייה —

כמעט כמו הורדוס השני, נתמלט דיבור מפי.

אסיניוס ביקש לדעת למי מבין צאצאיו של הורדוס הראשון אני קורא 'הורדוס השני'. סיפרתי לו על הורדוס בן מרים הבייתוסית, היחיד שהמלכתו עשויה להרגיע את בני עמו הנוטים להתמרד. דא עקא שמאז שגורשו הוא ואמו מן הארמון לפני שנתיים, הוא מקדיש את עיקר זמנו ללימודי פילוסופיה יוונית באקדמיה של אשקלון —

ואתה, מה בדעתך לעשות?

בלית ברירה, לצדד באותו שוטה, ארכלאוס — נאנחתי — אך איני מעלה בדעתי מה אוכל לטעון לזכותו של צעיר שוטה, יהיר ואכזרי.

* * *

הערב מצאתי על יצועי את מגילת ספרו של קיקרו 'על הנאום'. אסיניוס ידידי ציווה על האמה המשרתת להניחו שם למעני. זו דרכו להצביע על הדרך שאלך בה ולחזק את ידי. הספר המורה לפרקליט כיצד למשוך לבבות ולהטות אותם למטרתו היה מבוקש ביותר, ואני העתקתיו עבור בית ההוצאה של פומפוניוס אטיקוס פעמים כה רבות עד שפסוקיו חקוקים עדיין בזיכרוני.

פתיחת הנאום חייבת להיות מתונה, ממליץ קיקרו, אך המשכו סוער ונמרץ על מנת לעורר רגשות בשופט. איך מעירים רגשות באוגוסטוס? איני יודע; הרושם שהוטבע בי כשראיתיו לראשונה באותם ימים איומים של כיבוש אלכסנדריה טרם פג; אז קראו לו הכול אוקטביאנוס. הוא נראה צעיר מכפי גילו בשל שערו הבהיר, כתפיו הצרות וקומתו הלא גבוהה, אבל בפניו המעודנים כפני נערה משובצות היו עיני אקוואמרין צוננות. הוא הקשיב לפונים אליו ללא ניד עפעף, ללא פרכוס לחי, פניו שוקטות כחטובות משיש; איש לא יכול היה לדעת אם ייטה לו חסד בהינף יד דרמטי נוסח יוליוס קיסר או יצווה על קלגסיו להמיתו. רק בעשור האחרון גילה את יתרונות הקלֶמֶנְטיָה; אבנים שחקו מים, אומרים היהודים; והזמן זורם מר ונמהר כמי נהר, מקציע חדודים, מלטש ומעגֵל, מחליק ומפייס.

* * *

עם שחר העיר אותי הדהוד עמוק וממושך של רעמים, כמו התמוטט הרכס וסלעיו הידרדרו עד מפתן הבית. מצאתי את ידידי באטריום, נושא מבטו אל העננים. הגשם גימם את פני בריכת הנוי ותלה משולי הגג מחרוזות נטיפים. ברק פתאומי שילח את קלשון אורו הכחול מבעד לפתח ורעם נורא הוד התפוצץ מעלינו. ידידי אסף כתפיו כמתגונן. פניו היו קודרות. האם גם הוא רואה בתהפוכות אלה אות לחרון אפם של האלים?

חשרת סערה זו מעלה בזיכרוני את ליל הסופה שקדם לרצח — אמרתי כדי להסיח דעתו בעודנו עושים דרכנו אל הטבליניום ואל האח המבוערת — אסטראבון ואני מצאנו מפלט בטבֶרנה גדושת מוצלפי מטר כמונו. חיבקנו באצבעות קפואות את ספלי החרס המלאים באותו יין אֶטרורי זול אך מחומם ומחמם קרביים המוכר גם לך, והטינו אוזן; הטברנה ההבילה מאדי יין ושמועות; בפָּר שהקריב קיסר לאלים באותו בוקר לא נמצא לב; סוסים שרעו בשדה מארס נראו בוכים בדמעות שליש; התרנגולות במקדש יופיטר חדלו לנקר גרגרים; שני גלדיאטורים לחמו זה בזה בוערים כלפידים, ובתום הקרב איש מהם לא נכווה —

לי נודע שהאצטגנין סאפּוֹרינא הזהיר את קיסר לבל יגיע לישיבת הסנאט שהועתקה לקוּריָה בתיאטרון פומפיוס — פרש אסיניוס כפותיו אל חום האח — אבל קיסר תמיד חשד שהאַאוּגורים17 קוראים בקרבי הקורבנות את מה שרצוי למי ששילם להם. כשהודיעו לו שקרבי הבהמה מבשרים רע, היה פוסק "לכשארצֶה — יבשרו טוב".

17 אאוגורים — מגידי עתידות.

היבְּריס! — חלפה אותי פתאום הידיעה המהדקת אבני פסיפס פזורות לתמונה ברורה אחת — היבריס, הוא שהביא לנפילתו של קיסר כמו גם למפלתם של רבים אחרים —

ובזאת כוונתך למלך הורדוס או לנסיכים החשמונאים? — תהה אסיניוס — כי אלכסנדר ואריסטובולוס —

היו דומים מאוד לאמם ביהירותם המתנשאת —

אתה הכרת אותה! נזכר ידידי.

אני ראיתי אותה, לא הכרתי אותה; מרים החשמונאית מעולם לא הואילה לחנון אותי במבט. מעולם לא בירכה אותי לשלום; שלא כמו קליאופטרה, שהיתה נכנסת מדי פעם לחדר הלימוד של הֶליוס וסֶלין ומתעכבת שם כדי להחליף עמי כמה מלים או לבחון את ידיעותיהם. אחרי שהורדוס שכר אותי להיות הפֶּדאגוגוס של אלכסנדר ואריסטובולוס ראיתי את מרים החשמונאית בארמון מספר פעמים, אבל —

בני כמה היו כשהפכת לפדאגוגוס שלהם?

אלכסנדר היה בן שש ואריסטובולוס בן ארבע —

ועד שהגיעו אלי הם מיררו את חייך במשך שבע שנים — טלטל אסיניוס את ראשו כנד לי על ימי במחיצתם.

קשה להאשים אותם — תמרנתי בין טינה, עלבון, שמחה לאיד ורחמים — אני הגעתי לירושלים שנה אחרי התבוסה באקטיום; בחורף של אותה שנה הוצא להורג הורקנוס הקשיש, אבי־סבתם, ושמונה חודשים מאוחר יותר, בשלהי הקיץ, נאסרה אמם —

אבל לה לפחות נערך משפט הוגן —

נערך לה משפט — לא רציתי לזכור. על קורות אותם ימים כתבתי בלילות, נעזר בכתב הקיצורים של טירו להצפין את מחשבותי.

אתה נכחת באולם המשפט?

אני נכחתי באולם המשפט. וגם אלכסנדר ואריסטובולוס — נצמדים לאדרתי, מבועתים, מייבבים חרש.

אין פלא שגדלו להיות סוררים ומורים —

אסיניוס פוליו הופקד עליהם כדי להשלים ולשכלל את חינוכם. במשך חמש שנים העתיר עליהם מניסיון חייו ומרוחב השכלתו, הכיר להם את צעירי רומא הראויים, הקפיד על התנהגותם במשתאות היין. הוא הכניסם לחוגו האנין של מייקֶנאס, מכרו ומוקירו מימי הסכם בְּרוּנדיסיוּם; שם הזדמן להם לפגוש את הוראטיוס ואת פרופֶּרטיוס, את ואלֶגיוס רוּפוס מתרגמו של אפולודורוס, ואף את וֶרגיליוס, כשזה ניאות להגיח מניאפוליס ולהצטדד בשולי החינגא הרומאית. הנסיכים, שתוך שנתיים עלו בקומתם על קומתי, נהגו בי בנימוס צונן. הם לא אהבו את ביקורי. הם חשדו — ובצדק — שנשלחתי על מנת לדווח לאביהם על אורחות חייהם, השכלתם, חבריהם. אסיניוס פוליו עשה כמיטב יכולתו להרחיקם מן ה'אורבּאניטַס' ארוכי הטוניקות ונודפי הבשמים, מנשים קטלניות כגון קלודיה 'קליטֶמנֶסטרָה קוּאדְראנְטאריָה', ומשחקניות מימוס. הוא הציע להם לקרוא את ספרו של קליסתנֶס על חייו של אלכסנדר מוקדון ואת זה של כְּסֶנופון על חינוכו של כורש, כי הזמנים אמנם משתנים, אבל טבע האדם אחד הוא. אלא שהנסיכים העדיפו — האם ניתן להאשימם? — את טוריו השנונים של קאטולוס. לא אחת חמקו הנערים מעיניו הפקוחות של אסיניוס והצטרפו לבני העשירים מגודלי השיער שהקיפו את מרקוס קלאודיוס אייסופוס הבן; את הסיפור על הפנינה הגדולה שהסיר קלאודיוס מאוזנה של פילגשו והֵמֵס בחומץ ובלע בלגימה אחת, שמעתי אחרי שנים כשהוא מיוחס לקליאופטרה המנסה להרשים את אנטוניוס, אולם בהכירי את הנפשות הפועלות אני בטוח שקליאופטרה לא היתה מאלצת את עצמה לכתוש פנינה ולבלוע חומץ, אף לא כדי לנצח בתחרות הבזבוז הרהבתני את אנטוניוס.

בת כמה היתה מרים החשמונאית כשהוצאה להורג?

בת עשרים וחמש, עשרים ושש לכל היותר —

היא היתה גבוהה, גבוהה מאוד, גבוהה מדי, כמו כל החשמונאים, והיה לה גוף של אמזונה; כתפיים רחבות, לסת סלעית, מבט אפל נישא למרחוק, מבטל אותך, הופך אותך לאַין. כשחלפה לידי פעם שמתי לב שראשי מגיע רק עד לגובה כתפיה. גם הורדוס היה נמוך ממנה ביותר מכמה זרתות. באלכסנדריה, שנים לפני שהגעתי לחצרו של הורדוס, ראיתי ציור שלה ושל אחיה אריסטובולוס. קווינטיוס דֶליוס הוא שהביא את הציור עמו כשחזר מאחת משליחויותיו לארץ יהודה. בציור ההוא נראו האח והאחות יפים כבני אלים. דליוס, שהחליף לא אחת את קליאופטרה בחיקו של אנטוניוס וגלגל ליצועם כל נער ענוג לחי ועגול אחוריים, התכוון מן הסתם לתבל את תענוגותיהם בצעירים מיוחסים מבית חשמונאי. את אריסטובולוס הצעיר לא זכיתי לפגוש; הוא טבע בבריכת הארמון ביריחו שנה אחרי שהתמנה לכהן גדול בבית מקדשם. בירושלים סיפרו שיפי תוארו, גובה קומתו והדר הליכותיו בשעה שערך את טקסי הפולחן גרמו לקהל המתפללים להריע לו —

וקיצרו את חייו — פסק אסיניוס — האם אתה מכיר מלך שהיה מוכן להניח לנסיך מבית המלוכה הקודם להאפיל עליו?

אמו ואחותו טענו שהמלך הורדוס ציווה על אנשי המשמר הגאלי להתחרות עם אריסטובולוס בצלילה בבריכה הענקית של הארמון ביריחו ולשקע אותו מתחת למים עד שתצא נשמתו. אבל אני אינני מאמין בכך; אילו התכוון להתנקש בו, היה המלך הורדוס דואג שיקטלוהו הרחק מארמון החורף שלו; הורדוס בימיו הטובים עשוי היה להיות רשע, אבל לא שוטה.

האם נודע לך מי צייר את דיוקניהם של האח והאחות החשמונאים?

לא — נאלצתי להודות בעוד אבן פסיפס החסרה לי להשלים את התמונה — באותם ימים הרי הייתי באלכסנדריה של מצרים.

ומה עלתה לאותו ציור? אסיניוס פוליו לא נלאה מלצבור חפצים שיד הזמן והמאורעות טבעו בהם חותם.

הוא נעלם עם שכיות החמדה שנשדדו מארמון הפרעונים —

וציור אחר —

אני בטוח שלא צויר; הדת היהודית אוסרת על מאמיניה לצייר או להחזיק בבתיהם פסל או תמונה מחשש שאלוהיהם נטול הצלם יעניש אותם. כשהם עוברים ליד פסל הם משפילים עיניים, ואם אין חייל רומאי בסביבה הם יורקים. הורדוס התכוון להציב פסלים של אוגוסטוס ושל אגריפא מזה ומזה לשער ניקנור, אבל הם השתטחו על הרחבה באלפיהם למשך שלוש יממות ושלחו להודיעו שיהא עליו להמית אותם תחילה. אני יעצתי להורדוס לוותר, והוא שמע בעצתי והעמיד את הפסלים בסבַּסטיה ובקיסריה. במקום זאת קבע מעל שער ניקנור עיט מצופה זהב, אבל גם אותו ניפצו בגרזנים כשנפוצה בעיר שמועה שהמלך נוטה למות —

בן כמה היה הורדוס במותו? בן שבעים? צעיר ממני בשנתיים! הלא עשוי היה להאריך ימים! אלא אם כן הורעל — הציץ בי אסיניוס בספקנות מבודחת. ככל שאנו צוברים שנים וניסיון טרגדיות של אחרים מתגלגלות להיות אנקדוטות לתבל בהן את סעודותינו. אבל אני חשתי כמו ננעצה יתד לוהטת בצלעי: הורעל? — בחרתי לנקוט לשון פרקליטים — לא אוכל לפסול זאת על הסף; כידוע, לא חסרו בסביבתו של המלך הורדוס מי שהשתוקקו לחסלו ולרשתו.

על זאת אמר הפרינקפּס שלנו "עדיף להיות חזיר בחצרו של המלך הורדוס מאשר בן בארמונו" — אסיניוס צחק, אבל אותי החידוד המפורסם הזה מעולם לא שעשע — ומי מכל המשתוקקים לראות במות המלך אצה לו הדרך במיוחד?

משכתי בכתפי, מתראה כאדיש: כל אחד מהמתגודדים כיום בווילה של מייקֶנאס בציפייה להתכנסות הקונסיליום של אוגוסטוס.

אתה, ניקולאוס ידידי, מגלה טפח ומסתיר טפחיים — נענע לעומתי אסיניוס פוליו אצבע מתרה.

כל מה שאוכל לומר היום נסמך על איגרות מזויפות, עבדים מעונים במסרקות ברזל, רכילות מרושעת ושמועות העוברות מפה לאוזן בממלכת יהודה — חמקתי מן הרשת.

אסיניוס פוליו לכסן אלי מבט בוחן: בני אסיניוס גאלוס, שהיה עד לפני שנה פרוקונסול באסיה, סיפר לי שממלכת יהודה תוססת כתירוש בסתיו, ועשן של מרד עולה מהמשואות שהם מדליקים שם על ראשי ההרים —

לא היה עלי אלא להסכים עמו; יהודה אכן רוחשת רע מאז התיר כורש הגדול לצאצאי היהודים שהוגלו על ידי מלך בבל לשוב אליה. על פי רשומותיהם רק כחמישים אלף איש חזרו לארצם, רובם בני דלת העם; העשירים נותרו סרוחים על ערשותם אצל סיר הבשר, אומרים בירושלים. כשחיברתי את תולדות חייו של הורדוס פקד עלי המלך להמציא עבורו מגילת יוחסין שלפיה היו אבות־אבותיו בין שבי־ציון אלה. שיחדתי את הממונה על הארכיב כדי שיחבר תעודה מזויפת, אבל את נכבדי היהודים לא קל להוליך שולל; הם בקיאים במוצאותיהם עד דור עשירי וקובעים את יחסם לאדם על פי מוצא אבותיו. הורדוס, שסבו נכפה לקבל עליו את דת היהודים בימי המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, נקרא בפיהם 'האדומי'. מתי הבין הורדוס שלעולם לא יקבלוהו כאחד מהם? אחרי שנקרא להתייצב למשפט הסנהדרין. הוא היה אז צעיר שבעוז רוחו הצליח לחסל את אחת מכנופיות שודדי הדרכים היותר מסוכנות בגליל, אבל הם, במקום לקדמו בתופים ובמחולות, העמידו אותו למשפט בשל תביעתן של משפחות הלִסטים ההרוגים; לולא נמלט בעור שיניו היו מוציאים אותו להורג. או אז הבין הורדוס שהיהודים לעולם יעדיפו לִסטים מבני עמם על פני מושיע זר. הוא קיווה לעמעם את מוצאו האדומי באמצעות קשרי חיתון עם בית חשמונאי, אך במקום אהבה קצר שנאה, ובמקום אחווה — חרדה וחשד.

* * *

אחרי חמש שנים בחסותו של אסיניוס פוליו החזיר המלך הורדוס את בניו החשמונאים מרומי, והם בחורים במלוא תפארת עלומיהם: כאשר ניצבו אלכסנדר ואריסטובולוס על הרחבה שלפני המקדש כדי לברך את עולי הרגל, חלפה אוושה של השתאות בהמון; הבנים עטו על פניהם, כמסכת מוות, את תווי פניה של אמם; גבוהים היו כמוה ורחבי כתפיים, כבדי לסת ומלכותיים למראה, עיניהם גחלים לוחשות ומבטן נישא למרחוק.

מאז שחזרו למכורתם השאלה לא היתה אם יפעלו, אלא מתי.

גם כשהיו תחת חסותי דיברו שני האחים על נקמה, אבל היתה זו התרברבות בעלמא, הודה אסיניוס; סוכני החרש שלו עקבו אחריהם וצותתו להם כי הוא ערב לשלום הנסיכים בחייו — איני מאמין שהיה למי מהם אומץ להוציא את מזימתם אל הפועל; הם ידעו שהחוק הרומאי גוזר על רוצח אב להיתפר בשק —

אם יש מוות איום יותר מגסיסה על הצלב הוא מוות ב'תפירה בשק'; הרוצח המולקה נדחף, זב דם, לשק עור גדול יחד עם כלב, תרנגול, קוף ונחש. פי השק נתפר ונחסם, והשק מושלך, מפרפר ומפרכס, אל הטיבר —

* * *

לאחר שבוע בטוסקולום, אני נענה להפצרותיו של ידידי לספר לו על יומי הראשון בחצרו של המלך הורדוס. גם לאוזניו הגיעו כמה גרסאות מבדחות ל"חטיפת הסאבּינה", אבל הוא מבקש לשמוע על האירוע הזה מפי. הורדוס היה מצווה עלי לחזור על האנקדוטה המביכה באוזני אורחיו, מתקלס בי, מוסיף פרטים כיד רשעותו הטובה עליו, צוחק בקול וסוחף את המאזינים בצחוקו.

לזרא היה לי הסיפור הזה. אבל אסיניוס מפציר בי. החרט שלו בידו, הוא מבטיח לרשום את דברי מלה במלה. האם איני חפץ שהדורות הבאים ידעו את האמת לאשורה?

בלא לב ולב אני חוזר בעיני רוחי ליום שבו פגשתי את הורדוס לראשונה. בדיעבד, זה היה היום שבו חציתי את הרוביקו; לא בליל סערה מוכה רעמים ומוצלף מטר, כי אם בצהרי קיץ קודחים מחום ואבק, בתום מסע מפרך על גב גמל. הגעתי לירושלים מלוכלך, מיוזע ועייף. אחרי אלכסנדריה הבהירה, שרחובותיה רחבים וישרים ורוח מן הים זורה בה זהרורים של מלח, היו סמטאות ירושלים צרות וחשוכות, והארמון החשמונאי הישן עלוב למראה. חששתי פן עשיתי מקח טעות; בפתח הארמון נעצרתי על ידי השומרים. ניתן לי רק לרחוץ את רגלי ופני מאבק הדרך, ומיד העיזו אותי, כשבוי חרב, בין שני שומרים חמושים לאורך המסדרונות האפלוליים של הארמון.

על סִפה של חצר פנימית גדולה עצרוני שומרי. פולסָאות של אור סנוורו אותי. הסבתי פני מן הזוהר המסמא — זה שאלמד לדעת שהוא אורם של צהרי ירושלים — וקלטתי בזווית עיני, נשען אל המשקוף, גבר גבה קומה ורחב כתפיים, לבוש מדי תפארת מרוקמים זהב, וניצב חרב מעשה חושב מבצבץ מן הנדן החגור למותניו. נשאתי מבט כדי לראות את כתרו; לא כתר היה לו, אלא רעמת לביא שהוסיפה על קומתו והלמה את פניו הנאות. הוא התבונן בי כתוהה על עצם קיומי, ואני לא ידעתי כיצד עלי לנהוג; מן החצר עלו קולות צחוק וצניפה של סוס; לאחר שהסתגלו עיני לאור, הבחנתי בסוס ערבי אציל שעורו התנוצץ כסילאן בשמש. סביבו כרכרו כמה סייסים, התגוששו, הדפו זה את זה; מתוך קריאותיהם ביוונית הבינותי שהם מתחרים ביניהם מי יוכל לעלות על גב הסוס בקפיצה אחת, ללא עזרה. איש לא נתן דעתו עלי. אחד השומרים נגח בי מרפק. הבינותי שעלי לכרוע למרגלותיו של מלך יהודה והגעתי את מצחי אל ראשי סנדליו, כנהוג בארמון הפרעוני. יד אדירים לפתה את בגדי מעורפי, הרימה אותי כהרם גור כלבים והציבה אותי על רגלי: מה זה עלה בדעתך?

זה לא היה הורדוס — ניחש ידידי נכונה.

אכן, זה לא היה הורדוס. זה היה אחיאב דודנו; האיש אשר על הקוהורטה האדומית ועל סוכני החרש. את צחוקו של הורדוס שמעתי לפני שהעזתי לפקוח את עיני ולהישיר אליו מבט. הוא נפרד מן הסייסים וכשקרב אלי ראיתי שקומתו אינה גבוהה בהרבה מקומתי, אבל צחוקו היה רם כתרועת חצוצרה, ומבט עיניו יכול היה להצמית אפעה.

מי הוא האוויל המשריש הזה? שאל את אחיאב.

הרכנתי ראשי וחילצתי משׂלמותי את האיגרת שזימנה אותי להיות הפדאגוגוס של הנסיכים החשמונאים. חשתי שהאיגרת נחטפת מידי ושמעתי את חריקת הקלף בהיפתחה. עצרתי נשימתי והמתנתי בלב הולם שיסיים את קריאתו. ואז הרגשתי את שולי הקלף חובטים קלות על קודקודי.

ובכן, אתה הוא ניקולאוס איש דמשק — הטיח בי את שמי ונִחְרֵר גיחוך. הוא הקיף אותי כהקף איש בהמת בית לפני קנייתה. ריחו עלה בנחירי; ריח חציר וזיעת סוסים ועור מעובד. הוא נגע בשלמותי המאובקות מן הדרך בקצה האיגרת הגלולה בידו — הָעיזו את החֵלֵכָה הזה לבית המרחץ והקפידו שיטבול ויתמרק עד שיתנוצץ — ספק ציווה ספק התבדח; צחוקם של הסייסים והשומרים העיד שזו דרכו עם סובביו היותר פחותים — וסַפּקו לו, למען השם, בגדים ראויים ללבישה! ואחר כך הושיבו אותו לשולחן כבן תרבות והגישו לו ארוחה כיד המלך הורדוס כי לשונו ודאי דבקה לחכו מרעב — שוב עלה הצחוק מסביבי, מתקלס, שש למִשְבַּתי. הוא הרים את ראשי הרכון באצבע אחת מחוספסת והאריך להתבונן בי, מסיט את פני לימין ולשמאל כמנסה לעמוד על טיבי. עיניו עטורות ריסים סומרים הבזיקו כזיתים בשמן.

חלשה דעתי ופקו ברכי. צנחתי תחתי מתשישות וחשש. בתוך עלפוני חשתי בזרוע חזקה מקיפה את מותני, מניפה ונושאת אותי על כתף שרירית, מהבילה מחום. הוא רץ, כשפני נחבטות אל גבו, צחוקו מהדהד במסדרונות, סייסיו ואנשי המשמר נחפזים בעקבותיו, ואחיאב, בצעדים גדולים, מלכותיים, משמש כמאסף.

ואתה, לאחר שרוחצת והולבשת ואכלת כדי שובעך, לא נטלת את צרורך ולא נסת מן הלבירינתוס ההוא כל עוד רוחך בך — ציין ידידי כתפושׂ הרהורים. הוא טלטל את החרט שלו בימינו, כדרכו בשעה שמחשבותיו מתמצקות לכדי מסקנה — אכן, חטיפת סאבִּינה נחטפְתָ, וכמו אחת הסאבִּינות ההן הלכת שבי אחר הקלגס ששבה אותך —

זה ערכה היקר מפז של ידידות אמת; יכול ידידך לומר לך דברים מרים כלענה ולפקוח באחת את עיניך. אכן, הורדוס הצעיר הילך עלי קסם לא פחות מאשר מרקוס אנטוניוס. שונים היו זה מזה תכלית שינוי, אבל שניהם נהנו להתל בזולתם ולא אחת נטו להתהולל בכוחם ובעוצם ידם כגלדיאטורים לפני צאתם לזירה.

* * *

בשנים שעשיתי בחצרו חזר ושאל אותי המלך הורדוס על הימים הרי הגורל ברומא בטרם נרצח יוליוס קיסר. הוא שינן את קורותיהם של אנשים שעלו לגדולה, נחוש להימנע מן הטעויות שחרצו את גורלם. כשסיפרתי לו על גדלות הנפש הסלחנית שגילה יוליוס קיסר כלפי אויביו, הכה הורדוס בשורש כף ידו על מצחו והצהיר שהוא מתקשה להאמין שאדם נבון ומנוסה כקיסר נהג בטיפשות כזאת. הוא עצמו למד את הלקח ומעולם לא סלח לאיש. גם את המנהג הנאה של העברת גביע היין בין המסובים לארוחה לא העלה בדעתו לאמץ, אף על פי שהרבה לשתות. בארמון בירושלים, שלא כמו בקיסריה, מזגו יין שנבצר ונדרך על ידי יהודים בלבד מחשש לעבודה זרה; מהי עבודה זרה? שאלתי את אחיאב פעם. כל דבר שאינו נושא חן בעיני החכמים מכריזים עליו שהוא בחזקת עבודה זרה, ירק אחיאב וגיחך. גם הוא, כהורדוס, חשד תמיד בחכמים.

* * *

בהיסטוריה האוניברסלית שכתבתי התייחסתי בקצרה לאותו יום שבו נרצח יוליוס קיסר. הקפדתי על עובדות בלבד, כמו לא הייתי אני עצמי ברומא באותו בוקר, פוסע בניחותא בוויָא סאקרָה בואכה שדה מארס. באותה שעת בוקר היה שדה מארס ריק למדי, ורק האי שעל הטיבר המה מקולות חוגגים שיצאו לחוג בחיק הטבע את חגה של האלה אנָה פֶּרֶנָה, זו שצלמיותיה חסרות הפנים נמכרות בשוק בפרוטה.

הקפתי את תיאטרון פומפיוס וחזרתי לפורום, מניח שדוכני הספרים כבר נפתחו ואוכל לרכוש לי עותק של שירי קאטולוס. בעודי מתמקח עם מוכר הספרים על המחיר, חלפו על פני כמה אנשים בריצה, צועקים ומבוהלים, ואני נהדפתי ביד גסה אל פתח החנות; נהר אדם הציף בבת אחת את הוויָא סאקרה: גלדיאטורים חמושים, נוצצים מזיעה ונחושת, פילסו דרך בין עבדים, קונים מופתעים, מוכרים מודאגים, ובתוך המסה רבת־הצבעים התבלט אי לבן מתנועע, מרפרף ומפרפר; עשרות סנאטורים ממהרים לנוס על נפשם. גלדיאטור אחד הפיל אותי אפיים ארצה. יד הושטה לסייע לי לקום על רגלי: בעל דוכן הספרים שחטף מידי את קאטולוס ומיהר לגולל את התריס הסוגר על חנותו.

הפורום התרוקן עד מהרה. שולחנים קיפלו את דוכניהם, בעלי חנויות סגרו את חנויותיהם. כמה עשרות צעירים שוחרי קטטה התגודדו ליד בסיליקת יוליה והחליפו ביניהם צעקות; איש לא הבין על מה המהומה. הצטרפתי להמון שנהר לעבר תיאטרון פומפיוס כשזה נחצה לשניים והניח לכמה סנאטורים מוקפים גלדיאטורים חמושים לעבור בלבו. עוטי הטוגות צעדו במהירות לעבר גבעת הקאפיטולין. מרקוס ברוטוס שהתבלט ביניהם בקומתו הגבוהה עצר לרגע, סקר את ההמון, הניף את חרבו וזעק: הלאה הטיראן! תחי הרפובליקה! אך ההמון לא הריע לו. החבורה המוקפת גלדיאטורים עלתה והתבצרה במקדש יופיטר.

* * *

כמה שנים לאחר מכן, באלכסנדריה, כטוב לבו ביין, הואיל מרקוס אנטוניוס לגולל באוזני את זיכרונותיו שלו מאותו יום. בחסות המהומה שהתחוללה אחרי הרצח חמק מתיאטרון פומפיוס, התערב בהמון, חטף מעל כתפי עובר אורח ברדס איכרים כהה, עטה אותו על הטוגה שלו ונכנס לטברנה ידועה לשמצה. הוא חשש הן מן הקושרים — הרי היה יד ימינו של קיסר — והן מן ההמון, שעלול היה לראות בו שותף לרצח בגלל יחסיו הקרובים עם מרבית הקושרים.

חודש לפני כן, בחג הלוּפֶּרקאליָה, הציע לקיסר עטרת דפנים שזורה בסרט משי לבן. גם אני הייתי שם באותו יום; ראיתי את אנטוניוס, הגמון הטקס, מתנוצץ וחטוב כאחד מפסלי פוסידון, רץ לאורך הפורום בראש צעירי הפאטריקים הלבושים רק באזור חלציים, וגופם המשוח בשמן פשתים מבהיק בחמה. משני עברי הוויא סאקרָה עמדו נשים והושיטו ידיהן להיחבט בזנבות התיש שנשאו הרצים מתוך אמונה שזה יבטיח להן פרי בטן. יוליוס קיסר, שישב על הרוסטרום על כיסא קוֹרוֹלי עשוי מקשַת זהב, עוטה טוגת ארגמן של טְריאומפָטור ונעול נעליים אדומות, צפה ברצים בפנים חתומות. הרצים האטו את מרוצתם למרגלות הרוסטרום, ואחד מהם נישא על כפיים בידי חבריו, זינק ועלה על הרוסטרום והניח למרגלות קיסר, סמוך לנעליו האדומות, את הדיאדֶמה. קיסר הניד את ראשו לסירוב, ההמון שלרגליו צעק, קרא, הניף ידיים, ומתוכו זינק אנטוניוס, עירום כביום היוולדו, מתנוצץ וחטוב וחצוף, והושיט ידו לעטרת והניח אותה על ראשו המקריח של קיסר. קיסר הסיר אותה בתנועה נרגזת והשליך אותה לעבר ההמון. המתגודדים הסמוכים לרוסטרום קראו בקול, קבל אותה, ענוד אותה, קיסר, אך הרחוקים יותר מחאו כפיים והריעו לסירוב. מישהו מאחורי רטן: הכול מעשה ידי אנטוניוס! הוא מצפה שקיסר יאמץ אותו לבן בתמורה! קיסר הרים את ידו להשקיט את ההמון וציווה להפקיד את הדיאדֶמה במקדש יופיטר הקאפיטוליני. בתנועת ריקוד גמישה, ליצנית, נטל אנטוניוס את הדיאדֶמה שחזרה לידי הכהן והכתיר בה את פסלו של קיסר הסמוך, ואז פנה לנאספים והשתחווה כשחקן בתום ההצגה. איברו העירום היטלטל והתנוצץ, פרוץ וחסר בושה. הקהל געה בצחוק, והמתח בין המצדדים למתנגדים, שכבר חולל חילופי מהלומות, התפוגג. זאת היתה היכרותי הראשונה עם מרקוס אנטוניוס. לא יכולתי לשכוח את עירומו הבוטה, את העזתו הליצנית, את נטייתו שלא לסלסל בכבודו, ואת הצלחתו לפוגג בצחוק ומהתלות זעם מצטבר שהיה עשוי להתפרץ למהומה.

כשישים סנאטורים היו שותפים לקשר לרצוח את קיסר, אם כי בגופה נִמנו רק עשרים ושלוש דקירות. מרקוס אנטוניוס, שכיהן כקונסול באותה שנה, היה אמור להיות הדוקר העשרים וארבעה; הוא שמע על התוכנית מפי טְרֶבּוֹניוס, אך לא האמין שיש דברים בגו ולא טרח להזהיר את קיסר מפניה. גם קאסיוס וקסקא רמזו לו על כוונתם להתנכל לקיסר, שאימץ לעצמו, מאז שחזר ממצרים, גינונים של שליט מזרחי, אולם בסופו של דבר לא שיתפו אותו במזימה.

מדוע?

כנראה שהייתי שיכור מדי באותו שבוע — משך אנטוניוס בכתפיו ולגם מן היין כמי שאחת היא לו — אבל תן דעתך לאירוניה, ניקולאוס. לא אותי, אלא את דֶקימוס ברוטוס מינה קיסר בצוואתו ליורשו, אם אוקטביאנוס הצעיר יסרב לרשת אותו. על פי עדות רופאו, רוב הדקירות על גופו היו שטחיות, רק אחת היתה פטאלית; זו שדקר אותו בנו, דֶקימוס ברוטוס, בין צלעותיו.

* * *

הורדוס חזר וחקר אותי על הרצח ההוא, נחוש לרדת לפרטיו ולרדות את לקחיו. מה ייהרג ואל ייעשה: אל יסלח לאויביו; אל ייתן אמון במי שמתראים כידידיו ואל ישליך יהבו על בניו; אל ידחה על הסף אזהרות תוכנים ואצטגנינים, אפשר שהם דברי הבל אבל מתוכם מבצבצת אמת; אל יתפתה לנהוג כפרעוני מורם מעם; אל יקפוץ ידו מן הצדקה; אל ישכח שאהבת ההמון מתעתעת מאהבת נשים; ותמיד יזכור שבלהטי רטוריקה ניתן להפוך אוהב לאויב —

עתה אני מתיר לעצמי לכתוב שבהשפעת תיאורי את קורות היום שלאחר הרצח שינה המלך הורדוס את דעתו על כוחן של המלים לחולל שינוי בעולם המעשים ומינה אותי לפרקליטו. מה סיפרתי לו? סיפרתי שאסטראבון ואני חזרנו למחרת הרצח אל הפורום כדי שלא להחמיץ את הקבורה. מרקוס אנטוניוס ניצב על הרוסטרום והספיד את הנרצח. קולו, שהתחיל בהיסוס וכמעט בלחש, גבר והלך, מחוותיו נעשו רחבות יותר, וכמי שלמד את תכסיסיו הרטוריים מקיקרו, גדול אויביו ברומא, הטה תוך פחות משעה את לב ההמון מאהדה לנוטרי החירות לזעם על הרצח והרוצחים. הוא גלל בתנועה תיאטרלית את צוואתו של יוליוס קיסר וקרא אותה בקול; קיסר הוריש לכל אזרח רומאי בצוואתו סכום כסף שדי היה בו לכלכל משפחה קטנה במשך שבוע. נישא על גלי ההתרגשות של שומעיו, הניף אנטוניוס את הטוגה והטוניקה המגואלות בדם קרוש והשחיל את פגיונו בקרעים שעשו בה דקירות הרוצחים. ההמון השתולל. אנשים הפכו דוכנים, גררו ספסלים ושולחנות למרכז הפורום, ואת האפריון עם גופת קיסר נשאו והציבו על מזבח הקרשים המאולתר ומישהו קירב לפיד והצית אש; כשהאש לפתה את גופת קיסר במלתעותיה ושחררה את רוחו אל הנצח, נטל צעיר אחד מוט בוער, נופף בו וקרא: לשרוף את הרוצחים! ובעקבותיו מיהרו אחרים, אבוקות בוערות בידיהם, אל בתי המתנקשים.

בחודשים הבאים הפכה רומא למקום בלתי בטוח. אבי שלח לי איגרות מדמשק, מפציר בי לשוב לכור מחצבתי, אך אני העדפתי לשמוע לעצתו של אטיקוס, שצייד אותי בהמלצות חמות ואף ניצל את קשריו המסועפים כדי להבטיח לי מקום בספינה המפליגה לאלכסנדריה ומשׂרת ספרן זוטר בספרייה המפורסמת של העיר. הוא השביע אותי להעתיק למענו כל ספר יקר מציאות שאגלה שם ואף הבטיח לשלם על כך ביד רחבה; יש אנשים שיעשו הכול על מנת לשים ידם על חוכמתם של אחרים; פומפוניוס, המכונה אטיקוס, היה אחד מהם. אסטראבון ידידי העדיף להישאר ברומא ולצפות מקרוב בכל התהפוכות. הוא היה אמיץ ממני ושׂשׂ אלי סכנה. אותי כינה נער פפירוסים רך לבב, מפני שבחרתי להתרחק מן הרצחנות שלא חסה אף על קיקרו, ולבלות את ימי בין מדפי הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

* * *

אחרי רומא הצפופה והמזוהמת שסמטאותיה הצרות אינן מאפשרות מעבר מרכבה, אלכסנדריה על רחובותיה הרחבים המצטלבים בזוויות ישרות, על מקדשיה הצחורים, כיכרותיה הפורחות, על רוח הים המתנחשלת ברחובותיה ועל ספרייתה האדירה — היתה לי גן עדן של יופי, צחות וחוכמה. כאן זכיתי לשמוע לקח מפי אריוס האלכסנדרוני, שהיה מורהו של אוקטביאנוס בנעוריו. כאן ליטשתי את הרטוריקה שלי בהשפעת נאומיו של פילוסְטְראטוס. שנתיים לאחר בואי התמניתי לספרן ראשי; זכיתי לרשת את מקומם של דֶמֶטריוס מפֶלום ואפּולוניוס מרודוס, כי האש שהציתו חייליו של יוליוס קיסר במפרשי הצי המצרי השחיתה גם את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה ואף מלומד בעל שם לא ניאות להיות הספרן הראשי של הספרייה הפצועה בטרם תשוקם. אני ניסיתי למלא את התפקיד כמיטב יכולתי; אחרי כמה חודשים זומנתי אל מרקוס אנטוניוס; הוא ביקש להפתיע את קליאופטרה בתשורה של מאתיים אלף ספרים מספריית פֶּרגאמון. עלי היה לשדוד את מיטב ספריה ובשובי לשכור צעירים נבוני דבר שיעזרוני למיינם לפי נושאיהם ולסדרם על פי האלפא־ביתא בשיטתו של זֶנודוטוס.

באותם חודשים של מיון וסידור פגשתי לא אחת את אֶבְרוֹפּוניוס, מורהו של הנסיך קיסריון, שבא לשים בכליו ספר נדיר זה או אחר. הוא השביע אותי לשמור על סודו וגמל לי כשדיבר בשבחי באוזני קליאופטרה. כך התגלגלתי לשמש מורה ומחנך לנסיכים התאומים הֶליוס וסֶלין בני הארבע; קליאופטרה האמינה בחינוך מגיל רך.

* * *

אסיניוס פוליו ראה את קליאופטרה פעם אחת, כשערכה את הביקור המלכותי ברומא בלוויית בנה הפעוט קיסריון. יוליוס קיסר שיכן אותה ואת פמלייתה הגדולה בחווילה מפוארת בשדה מארס. הכול ידעו שהיא פילגשו, ומי שראה את קיסריון מקרוב ידע שהילד הוא בנו.

רומא המתה שמועות על בזבוזים ראוותניים, על אמבטִי בחלב אתונות, על עיסויים בשמן אפרסמון. קליאופטרה ריככה את הלוחם שחלק מתְלאות רעב וקור עם חייליו, הלהיטה בו תשוקה להתפלש בתענוגות הגוף ולהתענג על הגיגי הרוח; היא היתה חכמה, שנונה, משכילה. היא דיברה שבע שפות. יפה? היא לא היתה יפה; לא במובן המקובל. קאלפּוּרְניה, אשתו הנבגדת של קיסר, היתה יפה ממנה. אוקטביה, אשתו הנטושה של מרקוס אנטוניוס, היתה יפה ממנה. עורה היה כהה מדי, אפה היה גדול מדי. אבל כשעמדת לפניה — נעתקו מלים מפיך. קיקרו שפגש בה פעם אחת, נבהל מקסמיה וחשש שתשפיע על קיסר להכתיר את עצמו למלך, לשאת אותה לאשה ולהעתיק את בירת האימפריה לאלכסנדריה של מצרים, ורומא תידרדר להיות עיר נמל נידחת, מוכת שיטפונות ועכברושים.

* * *

נכחתי באותו אולם בארמון כאשר פקדה קליאופטרה על שניים מקציניה להבריח את קיסריון להודו דרך חבש. בנו בן השבע־עשרה של יוליוס קיסר התקומם. הוא היה גאה, יהיר ובטוח בעצמו כאָביו. הוא סירב לברוח, התווכח בקול עם אמו ורקע ברגלו והשליך ארצה אגרטל בהט כבד. הוא היה מוכן למות, ובלבד שלא ייחשב למוג לב. בתמימותו סירב להאמין שאוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, יהין לפגוע בבנו האמיתי של יוליוס קיסר, דם מדמו. קליאופטרה הזעיקה את מרקוס אנטוניוס. הוא, שהיטיב להכיר את אוקטביאנוס, הבטיחו שקיסר הצעיר, כפי שהוא מכנה את עצמו, יערוף את ראשו בלי ניד עפעף כמו אריה ההורג את גוריו של אריה אחר בטרם יזדווג עם הלביאה השכולה. מרקוס אנטוניוס היטיב להכיר אריות; כשהיה טריבון ומפקד הפרשים של יוליוס קיסר נהג לעבור בין המחנות כששני אריות לוביים מאולפים רתומים למרכבתו. קליאופטרה קצפה, הפצירה, הוכיחה, ולבסוף ציוותה על חייליה לאסור את בנה בנחושתיים ולהעמיסו לבוש כדייג מקומי על עגלת איכרים שיצאה מאלכסנדריה בחסות הלילה. על ביטחונו של הנער הפקידה את מחנכו האחרון רודון, ובידי רודון נתנה צרור כבד של כסף וצרור קטן יותר של אבנים יקרות.

לעולם לא נודע מה קרה בדרך. הייתי שם כשחיילי אוקטביאנוס הכניסו את קיסריון הלבוש בלואי סחבות. אני נהדפתי אל אולם קבלת הפנים בחודי רמחים. השפלתי ראש ומבט וכופפתי את ברכי כדי לכרוע, ואז שמעתי לראשונה את קולו: אל תכרע!

נשארתי על עומדי, מתקשה לשלוט ברעד של ברכי.

שא עיניך! — ציווה עלי קול גבוה אך רם ונרגז — האם זהו הנסיך תלמי החמישה־עשר המכונה קיסריון?

קיסריון עמד בין ארבעה חיילים חמושים, אצילי ידיו וקרסוליו נתונים בנחושתיים, מאובק, מותש ופראי למראה.

לפי לבושו — לחשתי בקול שנצרד מפחד — הוא נראה כדייג —

קיסריון נעץ בי עיניים מלאות עלבון ומשטמה. הוא התנער מאחיזתם של שומריו והצהיר כמעט בצעקה: אני תלמי החמישה־עשר, בן יוליוס קיסר האלוהי וקליאופטרה השביעית מלכת מצרים, קפריסין וחֵילַת סוריה — אוקטביאנוס נטל כד של כסף כבד מעל השולחן, ניגש אל הנער והתיז את מי הכד בפניו. המים שטפו את האבק מעל פני הנער השחומים וחשפו לעין את דמיונו ליוליוס קיסר; הלחיים המשוכות פנימה, הפה הנחוש, העיניים האפורות כברזל. אוקטביאנוס בחן אותו ממרחק של שלוש אמות — קיסריון בן השבע־עשרה היה גבוה ממנו בכמה זרתות, שחום ורחב כתפיים, זקוף ואתלטי כאביו, ואוקטביאנוס בן השלושים ושתיים היה דק וחיוור, ושערו הזהוב, אפו הקטן ושפתיו החטובות שיוו לו מראה של עלמה; לו היה עלי להמר מי מבין השניים ייעשה לשליט האימפריה, הייתי מהמר על קיסריון.