ממבוֹ בצ’יינטאון

1

שמי צ'רלי ווֹנג, ואני בתם של רקדנית ושל עושה אטריות. אמא שלי היתה בלרינה מצטיינת באקדמיה המהוללת למחול של בייג'ינג עד שהתחתנה בסתר עם אבא שלי, עושה האטריות היפה ביותר בעיר — ככה לפחות היא טענה עד יום מותה. יד ביד הם נמלטו לאמריקה והקימו משפחה. אבל הגֶנים של אמא דילגו עלי, לצערי, באופן מוחלט. אני דומה לאבא, חוץ מהיופי. וחוץ מהידיים הזריזות: למרות ניסיונותיו הרבים הוא לא הצליח ללמד אותי להכין אטריות משובחות כמו שלו. ולכן בגיל עשרים ושתיים אני עובדת כשוטפת כלים במסעדה בצ'יינטאון, ניו יורק. אבא הוא מאסטר האטריות של המסעדה. תור ארוך של לקוחות משתרך מהדלת האחורית כדי לקנות חבילות של אטריות לא מבושלות מעשה ידיו.

עכשיו, במסעדה, הצצתי מבעד לחלון שבין חדרון שטיפת הכלים הזעיר לבין המטבח, וראיתי את גברת לי ליד הדלת האחורית. לכבוד אבא היא מרחה על שפתיה שכבת אודם עבה, ועיניה היו נעוצות בידיו השחומות העוטפות את מוט הבמבוק.

"אתה יכול להכין לי אטריות ארוכות במיוחד?" היא שאלה במנדרינית. היא עמדה ביציבה קצת נוקשה והקפידה לא להתחכך במשקוף השמנוני.

אבא הנהן, הגביה את מוט הבמבוק והוריד אותו פעם נוספת על הבצק. קצה המוט היה קבוע בשקע בקיר מעל פני השולחן. הוא גלגל את המוט, ועם כל מעבר נעשה הבצק דק יותר. זאת עבודה קשה. ידעתי שהידיים שלו מחוספסות מיבלות. הוא לקח את הקופיץ, חתך את הבצק המרודד לרצועות שוות לחלוטין, והתחיל למתוח אותן בידיים. הוא ליפף כל רצועה למין חבל ומתח אותה שוב ושוב. זה היה ממש קסם.

אבא הרים את מבטו וחייך אל גברת לי. "יש לך היום יום הולדת?"

היא ממש צחקקה — אישה בגילה. "אתה אדם חכם," היא אמרה.

הייתי נוחרת בבוז, אבל ברגע ההוא דחפו המלצרים עוד גיגית פלסטיק מלאה קעריות עד גדותיה מבעד לחלון האחר של חדר השטיפה — החלון שבינו לבין המסעדה. כולם יודעים שאכילת אטריות ארוכות ביום ההולדת מביאה מזל טוב, כי אטריות ארוכות מסמלות חיים ארוכים; ממש כמו שכל צ'יינטאון יודעת שבעלה של גברת לי מת לפני כמה שנים. זרקתי את שאריות המזון לפח וערמתי את הקעריות בגיגית אחרת. התרגלתי כבר לראות נשים מחמיאות לאבא. אבל אם את מנסה לצוד אותו — שיהיה לך בהצלחה, גברת. אבא לא בילה עם אף אישה מאז מותה של אמא, וכנראה גם לא יעשה את זה בעתיד. הוא עדיין מאוהב בה. הרמתי את הגיגית הכבדה בקלות ולקחתי אותה לכיור השטיפה. אני עובדת בעבודה הזאת כבר שנים, מסוף הלימודים בתיכון, ושרירי הזרוע שלי מוכיחים את זה יפה. התכופפתי קצת, והצצתי שוב דרך החלון כדי לראות מה גברת לי מעוללת עכשיו. משב ריח של ג'ינג'ר ושום שאחד הטבחים זרק לווק הגיע לאפי.

אבא נתן קצה אחד של האטריות לעוזר שלו, והם מתחו אותן על פני כל החדר בעוד הטבח האחר משתדל לחמוק מהן. אבא גלגל לגברת לי את האטריות המוכנות, והיא שיגרה אליו חיוך קורן.

"אולי תצטרף אלינו לארוחה? אני מבטיחה שהאטריות יהיו רכות," היא אמרה.

אבא הושיט לה את החבילה בקידה מסורתית מהמותניים. "תודה רבה, אבל אני עסוק מאוד בטיפול בשתי הבנות שלי, את יודעת איך זה."

"ברור," היא אמרה וזוויות שפתיה הבוהקות נשמטו. "אולי בפעם אחרת."

"כן, אני מאחל לך אושר ואריכות ימים," אמר אבא ופנה אל העוזר שלו. "לך תביא שק קמח מהמרתף, טוב?"

אני הייתי צריכה להיות העוזרת שלו. בילדותי היה אבא לוקח אותי למסעדה כדי שאסתכל עליו ואלמד את העבודה. אבל כמה שלא ניסיתי, הכול נפל לי מהידיים. "את צריכה להיות עדינה עם הבצק," היה אבא אומר, ואילו אני חבטתי בו. למאסטר אטריות יש קסם באצבעות, אבל האצבעות שלי מגושמות כאילו אני עוטה כפפות. אבא גבוה ודק. אפו ועצמות הלחיים שלו תקיפים, וכגבר הם משווים לו פרצוף חזק. לאישה, לעומת זאת, תווי הפנים האלה חדים מדי, לדברי הדודה מוניקה והדוד הנרי. כמו כל המשפחה שלו גם לי יש עור שחום, ויחסית לסינית אני נראית סתמית. מגיל צעיר אני משתדלת לא למשוך תשומת לב. בדרך כלל זה לא קשה במיוחד.

ניגבתי את הזיעה ממצחי. אלה היו השעות הרגועות של אחר הצהריים, אבל עבדתי בעמידה משעות הבוקר המוקדמות, והרגליים כבר התחילו לכאוב לי. שפכתי סבון כלים, פתחתי את ברז המים החמים וחיכיתי שהכיור יתמלא. בימים הראשונים של העבודה לא הייתי מסוגלת להכניס את הידיים למים הרותחים, גם לא כשמהלתי אותם במעט מים קרים. ניסיתי להשתמש בכפפות גומי, אבל גיליתי שהמים חודרים מלמעלה כשאני טובלת את הידיים בכיור. אלא שאז החלטתי שאם אני לא טובה בשום דבר חוץ משטיפת כלים — אני אהיה שוטפת הכלים הכי טובה שאני יכולה להיות. יום אחרי יום הגברתי את חום המים עד שהגוף שלי הסתגל. לא היה אכפת לי שהידיים והזרועות שלי מאדימות ועורי נסדק — זה מחיר העבודה שלי.

אדים עלו מהכיור, והחדר הלוהט מחום אוגוסט נעשה מהביל. הכנסתי ערמת קעריות למים ואחר כך טבלתי בהם את ידי עד המרפק והתחלתי לסבן. העור שלי כבר היה כל כך גס, שכמעט לא עיוויתי את פני. ידעתי שככל שהמים יהיו חמים יותר, העבודה תתקדם מהר יותר. במסעדה יש אמנם מדיח כלים, אבל הוא ממש גרוטאה. אני מעדיפה לנקות את הכלים היטב לפני שאני מכניסה אותם אליו, ולא לבזבז אחר כך זמן יקר על ניקוי הפסולת מהצינורות. ככה אני גם לא צריכה לבדוק את הכלים שאני מוציאה ולוודא שהם נקיים. וכל שנייה חשובה, במיוחד בשעות הלחץ, אחרת נישאר בלי כלים וסכו"ם נקיים.

הוצאתי מהגיגית עוד ערמה של קעריות מלוכלכות, וגיליתי ג'וק גדול משתלשל מאחת מהן. קפאתי במקומי. לא רציתי להכניס את הערמה למי הסבון הרותחים ואז לשלות מהם ג'וק שלוק. החרק ניצל את רגעי הבלבול, רץ על כף ידי וממנה אל הזרוע שלי.

צווחתי. הכלים שהחזקתי צנחו בהמולה על הרצפה, ואני חבטתי בג'וק בפראות וניסיתי להעיף אותו מהחולצה לפני שיטפס אל פני. פתאום הצליף בו סינר לבן וסילק אותו ממני. הג'וק נחת בגבו על הרצפה, רגליו העבות פרפרו לרגע, ורגל גברית מחצה אותו.

"את שוטפת הכלים עם הידיים הכי שמאליות שעבדה פה אי־פעם!" אמר מר חוּ, הבעלים של המסעדה. לחייו העגולות נראו כאילו הן מכוסות בשכבה תמידית של שומן. "תנקי הכול מיד!"

"סליחה!" אמרתי. "הייתי..."

"אני לא רוצה לשמוע!"

אבא עמד בפתח. "מר חו," הוא אמר, "היא עובדת קשה מאוד."

מר חו התרכך למראה אבא שלי, שבלעדיו תאבד המסעדה את רוב לקוחותיה. "אני יודע. והיא חזקה. רק תסדרי פה את הבלגן, טוב? כלים זה דבר יקר."

התחלתי מיד לטאטא את שברי החרס. כשמר חו נעלם מעיני אמרתי, "תודה, אבא." אני מבינה סינית, אבל לא כל כך יודעת לדבר בה. אבא ואני מדברים בינינו אנגלית בדרך כלל, ולפעמים הוא פונה אלי בסינית ואני עונה באנגלית.

"הכלים היו חלקים מסבון — זה יכול לקרות לכל אחד. הוא צריך חופשה דחוף." הוא טפח לי בחיבה על הכתף וחזר לעמדת האטריות.

אלמלא אבא לא בטוח שהיו ממשיכים להעסיק אותי במסעדה, כי לא חסרים עובדים זולים. אבל אני באמת עובדת קשה, ושמעתי שלפנַי התחלפו כמה שוטפי כלים. זאת עבודה מלוכלכת, אפילו יחסית לצ'יינטאון.

כעבור שעה ישנתי על שורת כיסאות בקצה המסעדה ליד הקיר. כל אנשי הצוות ישנים שם מדי פעם, כי המשמרות נמשכות לפעמים משעות הבוקר המוקדמות עד אמצע הלילה, בהתאם לסועדים. כל עוד יש לקוחות — המסעדה פתוחה. כולם מתעלמים מאיתנו, ובלבד שנפנה את הגב לשולחנות ולא ננחר חזק מדי.

התעוררתי בבהלה כשמישהו דפק לי על הראש, וניתקתי את הלחי מריפוד הוויניל של הכיסא ברוגז ובבלבול. "מה קרה?" שאלתי. ראיתי את הטפט המצהיב ואחר כך הפניתי את מבטי וראיתי את הפנים דמויי הלב של אחותי הקטנה, ליסה. "אל תיגעי לי בשיער." אמרתי.

"סליחה," היא אמרה, אבל ידעתי שהיא עשתה את זה בכוונה. "אין שום דרך אחרת להעיר אותך."

נשענתי על המרפק והסתכלתי עליה בזעף. "ניסית?" שאלתי.

"לא הפעם, אבל אני יודעת את זה מניסיונות קודמים." גלגלתי עיניים בבוז. ליסה קירבה את פיה לאוזני. "מצאתי מודעת דרושים שיכולה להתאים לך," היא לחשה.

רק בתום המשמרת גיליתי איזו מודעה ליסה מצאה. אחרי ההכרזה שלה גירשתי אותה מהמסעדה, כי לא רציתי שמר חו יחשוב שאני סתם מתבטלת ויכעס עלי שוב. ידעתי שהיא תחכה לי בבית. אבא ואני חוזרים לדירה מאוחר, אבל ליסה תמיד משתדלת להישאר ערה. גם אם היא נרדמת היא שומעת אותנו ומתעוררת. היא רוצה לדעת שחזרנו בשלום.

"מה כבר יכול לקרות בצ'יינטאון?" שאלתי אותה פעם.

"גנבה, דקירה, שוד, מלחמת כנופיות," היא ענתה.

יש בזה משהו. ליסה רק בת אחת־עשרה, אבל מאז ומתמיד היא היתה בוגרת לגילה. לפעמים אני מסתכלת עליה בשנתה ומקווה שאצליח להגן עליה מאורח החיים שלי. הייתי רוצה שלפחות היא לא תדע כמה אני עייפה כל הזמן, אבל אני לא מצליחה לעבוד עליה. לא משנה כמה פעמים אני אומרת לה שלא אכפת לי להיות שוטפת כלים, היא ממשיכה לחפש בשבילי עבודה אחרת.

אבל באמת לא מאוד אכפת לי. אני לא רוצה עבודה חדשה או דירה אחרת, אלא חיים שונים לגמרי. אני לא רוצה לשנות את הנסיבות אלא את המהות. יש אנשים שחולמים להיות במקום אחר — אני חולמת להיות אדם אחר. מישהי שהציונים שלה לא היו תמיד הכי נמוכים בכיתה. מישהי שקולה, אלגנטית ויפה — כמו שאמא היתה וכמו שליסה תהיה כשתגדל. ליסה דומה לאמא החל בסומק הקל של עורה ועד התנועות החלקות והחינניות שלה כשהיא רצה. לפעמים אני מסתכלת על ליסה ועל אבא ומבקשת בלבי מהאלים, "בגלגול הבא אפשר בבקשה לא להיוולד למשפחה כל כך יפה?" לא קל להיות פרה בין צבאים.

כל לילה ליסה ואני אומרות לילה טוב לאבא — שפורש לחדרון בגודל קופסת גפרורים — מקפלות את שולחן הפלסטיק שבסלון ושמות אותו בפינה. המזרן שלי נשען במשך היום על הקיר והמצעים תלויים עליו. הוא תקוע בין הספה לבין ערמה של שלוש טלוויזיות קטנות, שעומדות זו על זו ליד הקיר הסמוך. רק הטלוויזיה העליונה פועלת, אבל אבא לא מסוגל לזרוק את השתיים האחרות. "אולי עוד נצטרך אותן יום אחד," הוא אומר. אחר כך אנחנו מסירות את כיסוי הטלאים המרופט שמכסה את הספה, וחושפות סימן חריכה גדול שעשיתי פעם כשהנחתי עליה מגהץ. אנחנו פורשות על הספה סדין, ומניחות עליו את הכר והשמיכה של ליסה — תפרתי אותה במאמץ רב משאריות בדים. ליסה כבר כמעט באורך של הספה הקטנה, ואני לא יודעת מה נעשה כשהיא תגדל.

תמיד אני מנדנדת לליסה שתלך לישון ולא תחכה לי ולאבא, אבל בסתר לבי מצפה לרגעי השלווה של הלילה. אז ליסה שוכבת על הספה, אני שוכבת לרגליה על המזרן, ואנחנו מפטפטות וקוראות עד שאנחנו נרדמות.

"איך הדוד הנרי והדודה מוניקה היו היום?" שאלתי כששתינו כבר היינו במיטה.

ליסה עיוותה את פניה. "בסדר," היא אמרה.

"אל תהיי כפויית טובה," אמרתי. "יש לנו..."

"...מזל שהם עושים כאילו הם משגיחים עלי, ובעצם מעבידים אותי במרפאה של הדוד הנרי בלי לשלם לי כלום. אני יודעת," היא השלימה את דברי. הדוד הנרי עוסק ברפואה סינית מסורתית והוא רופא ידוע בצ'יינטאון. ליסה עוזרת לו בעבודות משרדיות כמו תיוק ובניקיון מתום הלימודים ועד שעת הסגירה, ואחר כך חוזרת הביתה. עכשיו, בחופשת הקיץ, היא נמצאת שם כל היום.

לא הצלחתי להתאפק וחייכתי. "מתי נעשית כזאת מגעילה?"

"כשאת נעשית כזאת מתחסדת."

הוצאנו לשון זו לזו, למרות שידעתי שאני מבוגרת מדי לדברים כאלה.

"חשבתי שאת רוצה להיות רופאה," אמרתי.

"נכון." היא נאנחה. "זה ניסיון טוב בשבילי גם אם הוא לא רופא מערבי."

"קדימה, תתחילי לקרוא," אמרתי והעברתי לה את הספר.

כל לילה לפני השינה ליסה קוראת לי מתוך "מסעות ההלך". האמת היא שבהתחלה אני ניסיתי לקרוא לה, אלא שהתקשיתי מאוד במשימה, ובסופו של דבר היא תפסה את מקומי. כשהייתי תלמידה הופיעו לעתים קרובות בתעודה שלי המילים "חסרת מוטיבציה", אבל המורים לא ידעו כמה שעות אני מזיעה על השיעורים כל ערב. המורה לספרות נתנה לנו בכיתה י' רשימה של מאה הספרים הקלאסיים הטובים ביותר, וגם היום אני עדיין נחושה בדעתי לצלוח את כולה. המורה ההיא כמעט נתנה לי ציון שלילי בספרות. היא לא ממש הבחינה בי אלא רק ביקשה ממני כמה פעמים להשתדל יותר, אבל אני סגדתי לה מרחוק — בגלל שנינותה הרבה, שערה הפרוע וידיה המתנופפות כשדיברה. לא העזתי לספר לה כמה אני מתאמצת בבית לקרוא את הספרים שלה, ואיך גם אחרי שעות ארוכות אני לא מצליחה להשלים את השיעורים. מהרגע שליסה למדה לקרוא — בשטף ובקלות — ראיתי את ההבדל בינינו. אמנם נולדתי בארצות הברית, אבל כשאני קוראת אני מרגישה כאילו מדובר בשפה זרה.

המורים תמיד ביקשו להיפגש עם אבא, אבל הוא לא העז להופיע בבית הספר. הוא חשב שהאנגלית שלו גרועה, ונדמה לי שהוא גם הרגיש מאוים. הוא היה נבוך מכך שהוא רק עושה אטריות חסר השכלה. אחיו, הדוד הנרי, הוא הבן הבכור במשפחה והוא זה שזכה להשכלה מקיפה — ברפואה סינית מסורתית, אם כי אין לו תואר ברפואה מערבית. כשהגיע תורו של אבא ללמוד, כבר לא היה כסף. פעם ראיתי את אביו של אחד התלמידים מתווכח עם מורה למען הבן שלו. לרגע הרשיתי לעצמי לדמיין שזה אבא שלי והרגשתי צביטה בלב. בפעם אחרת באה הדודה מוניקה לבית הספר במקום אבא. אבל היא רק טרחה להסביר למורים שאני לא עוזרת מספיק בבית, ושזאת בושה שאבא שלי נאלץ לבשל כל כך הרבה. סיפרתי את זה לאבא, ומאז הוא דחה בנימוס את כל הצעותיה לעזור. בגלל זה אני מקפידה ללכת לכל מפגש עם המורים של ליסה.

ליסה פתחה את "מסעות ההלך" והתחילה לקרוא בקול רם, ואני השתדלתי מאוד להקשיב. הידיים והרגליים שלי היו כבדות וגבי כאב מהרכינה מעל הכיורים. כל כך שמחתי לשכב. עד מהרה ליסה שוב טפחה לי על הראש.

"למה את עושה את זה?" שאלתי ברוגז וניסיתי להעמיד פנים שלא נרדמתי.

"חשבתי שאנחנו קוראות בשביל לפתח את השכל," אמרה ליסה. "איך תפתחי משהו אם את ישנה?"

"אני לא ישנה. כבר לא. ולפחות אנחנו מפתחות את השכל שלך," אמרתי.

"לפני שאת מאבדת שוב את ההכרה, אני יכולה לספר לך על העבודה שמחכה לך?"

"את מוכנה להפסיק להיות אופטימית כמו קרן שמש קטנה?" רטנתי. "את יודעת שאף פעם כמעט לא מקבלים אותי, וגם אם כן, מפטרים אותי מהר מאוד."

"רק כי עוד לא מצאת את העבודה הנכונה. תראי את זה." ליסה נתנה לי פיסת עיתון באנגלית שהיא תלשה כנראה בספריית בית הספר שלה. אבא קונה עיתונים בסינית בלבד, וליסה ואני לא יודעות לקרוא סינית.

הסתכלתי בגזיר העיתון והזדקפתי לישיבה. קראתי את המודעה בקול: "דרושה פקידת קבלה לסטודיו לריקודים סלוניים."

"סטודיו למחול," אמרה ליסה בקול שקט.

"לא יקבלו אותי," אמרתי. "את יודעת שאני פקידה זוועתית." ניסיתי כמה פעמים לעבוד מחוץ לצ'יינטאון, אלא שלכל מכשירי הטלפון שהייתי אמורה לתפעל היו יותר מדי כפתורים. גם המחשב היה תעלומה מבחינתי, כי אין לנו מחשב בבית, ובבית הספר יצא לי לעבוד על מחשב רק כמה שעות. הגרוע מכול היה כשהייתי צריכה לכתוב פרוטוקולים של ישיבות — אז באמת קרו אינסוף תקלות.

בניסיון האחרון שלי, במשרד רואי חשבון, החזקתי מעמד ימים ספורים בלבד. המשרד היה קטן וקמצן, וכשאחד העובדים רצה לשלוח חבילה חשובה לדאונטאון הוא לא הזמין שליח אלא ביקש ממני למסור אותה. איזו טעות! כשחיפשתי את תחנת האוטובוס תעיתי, כרגיל, בדרך. כשמצאתי אותה לבסוף, גיליתי ששכחתי את הארנק במשרד. כיוון שמאוד לא רציתי להיכשל, הלכתי ברגל את כל הדרך הארוכה עד היעד. כשהגעתי לשם הסתכלתי על המעטפה החומה והעבה שהייתי אמורה למסור, וגיליתי שהיא מוכתמת ומקומטת: מרוב דאגה שלא אגיע מעכתי אותה. ושוב פיטרו אותי.

"אולי השתנית מאז. עבר די הרבה זמן." ליסה הנהנה במרץ כדי להמחיש לי כמה היא בטוחה שזה אפשרי.

"קשה לי להאמין." אבל בניגוד לרצוני העפתי מבט בתצלומים של אמא. סטודיו למחול הוא מקום קסום — הוא מייצג את הדבר האהוב ביותר על אמא ואת הכישרון שלה. היא מתה כשליסה היתה רק בת שלוש, ושתינו גדלנו על התצלומים שלה. אמא בת השבע־עשרה, צעירה להפליא, בשמלת משי רקומה, עומדת על רגל אחת מול המצלמה ומנופפת במניפה לבנה מעל לראשה. גזיר ישן של עיתון סיני, ובו שורת רקדניות מצטיינות מהאקדמיה למחול של בייג'ינג באירוע דיפלומטי. אמא בחזית, לבושה בתלבושת דרמטית מהאופרה של בייג'ינג, קדה לגבר לבן בחליפה.

ליסה לא זוכרת את אמא בכלל. אני כן זוכרת אותה. מיום בואה עם אבא לארצות הברית היא לא רקדה שוב בפומבי. היא לא ידעה אנגלית, לא הכירה אף אחד בעולם המחול, לא הבינה איך מתנהלים כאן העניינים, ועד מהרה השתלטה העבודה הקשה על חייה. אבל היא לימדה אותי. עמד לרשותנו חלל בגודל כמה צעדים בלבד, אלא שאמא היתה נחושה בדעתה. במהלך השבוע היא עבדה שעות ארוכות עם אבא כמלצרית במסעדת האטריות, וכשסוף סוף היה לה יום חופשי היתה מזיזה את כל הרהיטים אל הקירות ומלמדת אותי בעוד אבא עומד בפתח.

בעצם היא לא בדיוק לימדה אותי לרקוד אלא בעיקר עשתה איתי תרגילים: מתיחות, עמידות ידיים, שכיבות סמיכה, פירואטים, כל מה שיכולנו לעשות בחלל הצר. אני בטוחה שלא הצטיינתי, אבל כשידיה של אמא תיקנו אותי, בעדינות אך בתקיפות, והזיזו את הירכיים, הידיים והצוואר שלי למקום הנכון, הרגשתי חזקה וגמישה. רק ברגעים האלה לא חשבתי שאני גרועה בכול. גם אמא היתה אישה שונה כשתרגלנו, אישה חזקה וקשוחה.

"אנחנו חייבות לעשות את זה עכשיו כשאת עוד צעירה," היא אמרה. "הגמישות והכוח יישארו לך תמיד."

אני זוכרת ששאלתי את עצמי למה אבא תמיד עומד ומסתכל עלינו בפנים כל כך עצובים.

מתחת לתצלום של אמא עומדת צנצנת גדולה שעליה כתוב בכתב ידה העגול של ליסה "כסף לברודוויי". הדבקנו על הצנצנת מודעות של מופעים, והיא מלאה חלקית בשטרות ובמטבעות. ליסה ואני חוסכות שנים לכרטיסים לברודוויי עם אבא. אנחנו חושבות שהצפייה ברקדנים תחזיר לו את אמא ולו רק לשעה קלה. אנחנו לא יודעות מתי נצליח לחסוך מספיק לשלושה כרטיסים, ולכן עדיין לא החלטנו לאיזה מופע נלך. לא מזמן ספרתי את הכסף, ובינתיים יש לנו מספיק לכרטיס אחד בלבד.

הצצתי שוב במודעת הדרושים. לא ייאמן, לעבוד בסטודיו למחול. אני אוכל לראות את הרקדנים כל יום.

קולה של ליסה קטע את מחשבותי. "הראיונות ביום שני. תלכי, מה יש לך להפסיד?"

התעוררתי לרעשים החרישיים שאבא הקים במטבחון. יום ראשון הגיע, ולשנינו היה יום חופשי. בין הסלון שאנחנו ישנות בו לבין המטבחון הזעיר שבו המזבחות לאמא ולאבותינו, לא מפרידה דלת אלא רק מעבר מקושת. בכל יום אבא מכין ארוחת בוקר לרוח של אמא למרות שהיא מתה כבר לפני שמונה שנים. למען האמת, כל דבר שאנחנו אוכלים בבית אנחנו מניחים קודם כול מול המזבח של אמא ומגישים לה אותו ראשונה. על המזבח עומד תצלום של פניה בצעירותה. עכשיו אבא הדליק קטורת ומלמל, "הנה התה שלך, יקירתי."

עד שליסה ואני גמרנו לפנות את המזרן שלי ואת כל המצעים, אבא כבר הכין מרק עם נטיפי ביצים ושׂם את הקעריות שלנו על שולחן קטן מול המזבח. ליסה ואני נכנסנו למטבח, קדנו לאמא והדלקנו קטורת לאלים. אחרי שהרוח של אמא אכלה, לקחנו את הקעריות לסלון והתיישבנו ליד שולחן הפלסטיק לאכול גם אנחנו.

בתור האישה הבוגרת ביותר במשפחה אני הייתי צריכה לעשות את רוב עבודות הבית, אבל מילדות הפגנתי חוסר כישרון מובהק לכל משימה שאמא ניסתה ללמד אותי. בכל פעם שרציתי לבשל נכוויתי, וגם כשהשתדלתי מאוד לשטוף את הרצפה, אמא נאלצה לשטוף אותה שוב אחרי. למזלנו אבא טבח מצוין, ולפעמים הבאנו הביתה שאריות מהמסעדה. נדמה לי שלא אכפת לו שאני כזאת, אם כי לעתים קרובות הדוד הנרי והדודה מוניקה גוערים בו שהוא מפנק אותי יותר מדי.

כשהתיישבנו שלושתנו ליד השולחן המתקפל, ערבבתי את המרק קודם בכיוון השעון ואחר כך בכיוון ההפוך כדי לקרר אותו.

אבא נענע בראשו. "יש אנשים שאומרים שצריך לערבב בכיוון השעון בשביל המזל, ויש כאלה שאומרים שצריך לערבב בכיוון ההפוך. לערבב בשני הכיוונים באופן אקראי זה בטח לא נכון."

"סליחה," אמרתי. "חשבתי על משהו. אבא, נראה לך שמישהו יוכל להחליף אותי במסעדה מחר אחר הצהריים?"

הוא הרים את עיניו והסתכל עלי בדאגה. "למה, את חולה?"

"יש לי ראיון עבודה." ידעתי שאנחנו זקוקים לכל סנט ששנינו מצליחים להרוויח, והרגשתי צביטת אשמה למחשבה שאפסיד יום עבודה בשביל ריאיון שממילא ייגמר בזה שלא יקבלו אותי. התחלתי לנענע בראשי. "בעצם, לא צריך..."

"לא, לא," אמר אבא. "זה טוב, טוב מאוד. מגיעים לך חיים יותר טובים. באיזו חברה?"

ליסה ואני החלפנו מבטים. "חברה למחשבים," היא אמרה.

"מפורסמת מאוד," הוספתי. שתינו ידענו שאבא ידאג אם ידע שמדובר בסטודיו למחול. אולי רוקדים שם ריקודים לא מהוגנים? אולי יהיו שם חלילה גברים שינסו להשחית את הבת שלו?

"יופי," אמר אבא. "אני אלך היום למסעדה ואגיד למר חו."

כעבור שעה אבא הלך לקניות ולהיפגש עם חברים בפארק שמועתי — ככה אנחנו מכנים את הפארק הגדול של צ'יינטאון. ליסה ואני ניצלנו את ההזדמנות וחיפשנו לי בגדים לריאיון. חיטטנו בכל הארונות, והפעם שמחתי שאבא לא זורק שום דבר. בסוף מצאנו שמלה אדומה שהיתה קבורה בשקית אשפה מלאה בגדים שקיבלנו פעם ממישהו. היא היתה ארוכה מדי והגיעה לי עד הקרסול, ונאלצתי לחגור חגורה כדי להרים אותה עד אמצע השוק.

השיער שלי לא היה במיטבו. לא מזמן הרשיתי לגברת טאם, בעלת סלון היופי ברחוב שלנו, לעשות בו כרצונה.

"אני אתן לך הנחה גדולה כי אנחנו שכנות," היא אמרה. "אני הופכת בחורות ליפהפיות, תסמכי עלי."

אז למרות המחיר הרשיתי לגברת טאם לספר אותי, ולא ביקשתי מליסה שתעשה את זה, כרגיל. גברת טאם דירגה לי את השיער בניסיון "להבליט את הסלסול הטבעי". אבל השיער שלי עבה וגס, ובסופו של דבר גיליתי כדור מקורזל ענקי על הראש עם ציציות בולטות לכל עבר. בשלב הזה גברת טאם רצתה לעשות לי סלסול בתקווה לשפר את המצב, רק שלמרבה המזל כבר לא נשאר לי כסף.

"מצאתי!" ליסה שלפה רצועת בד אדומה ארוכה ממזוודה ישנה. היא ניגשה אלי וכרכה אותה על ראשי, והצליחה כך להסתיר את רוב התסרוקת.

עמדנו זו לצד זו והסתכלנו על דמותי במראה.

"הצבע של הצעיף זהה לשמלה?" שאלתי.

ליסה צמצמה את עיניה. "כמעט."

"טוב, אני מקווה שזה מספיק דומה." השמלה האדומה הגדולה עטפה את גופי כמו שק, והצעיף נראה כמו טורבן אדום שקצותיו משתלשלים על גבי כמו זנב. "אני לא אדומה מדי?"

"לא," אמרה ליסה בנאמנות. "את נראית כמו צוענייה, צ'רלי."

חיבקתי אותה חיבוק מהיר, והשפלנו את מבטינו אל הנעליים שלי. נעלתי את הנעליים המגושמות שבהן אני שוטפת כלים.

"הן בסדר גמור," אמרתי.

"לדעתי את צריכה נעלי עקב," היא אמרה. "רוקדים בנעלי עקב, לא? נראה לי שזה יעשה רושם יותר טוב. ויש לך כפות רגליים כל כך יפות."

"חכמולוגית אחת," מלמלתי ונעמדתי על ארבע לפשפש שוב במעמקי הארון. ליסה יודעת מה הנקודות הרגישות שלי. כפות הרגליים שלי צרות ומקושתות, והן הדבר היחיד שירשתי מאמא. עד שהתחלתי לנעול את הנעליים המגושמות לעבודה, ליסה קראה להן "רגלי סינדרלה".

בסוף הצלחתי לשלוף את זוג נעלי העקב היחיד שלי. העקבים היו שחוקים, וציפוי הוויניל השחור התקלף באצבעות וחשף כתמים אפרפרים.

"רגע." ליסה חיטטה במגירת המטבח והוציאה טוש שחור.

לקחתי מספריים וגזרתי את חתיכות הציפוי המתקלפות. אחר כך התחלתי לעבור על הנעליים עם הטוש השחור ולצבוע את כל החלקים האפורים והשחוקים. בסוף הנעליים עדיין נראו זוועה מקרוב, כי לחלקים הצבועים היה מרקם שונה לחלוטין מהשאר, אבל מרחוק הן נראו בסדר, לדעתי.

"הן נראות מעולה," אמרה ליסה.

"את סתם פוחדת שאני אשתפן," אמרתי.

"ויש סיכוי שזה יקרה?"

הסתכלתי על התצלום של אמא, הקפואה על רגל אחת, ואז על הגוש האדום של השתקפותי במראה. "יותר מוכנה מזה אני כבר לא אהיה."