ממליך המלכים 2: ארנב לבן – המפלה

1

חלומות קרינה שנים אחר כך

ריח עצי הסקה בוערים מאז ומעולם הרגיע את קרינה שהייתה שרועה על הספה כשבידיה ספל שוקולד חם. בבקתת הנופש, שהאווירה בה הייתה איכשהו מוכרת, איכשהו הרגיעה את ליבה הדוהר, מזכירה לעצמה שהיא כבר לא ילדה שלא יודעת דבר על העולם.

היא לא חשבה על אותו היום לעיתים תכופות, אבל זה היה הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו בימים האחרונים, מאז יצאה לחופשה עם ויליאם.

היא בחרה בו במקום לתת לקת'רין את מה שהיא רצתה בשבילה, אבל לפעמים הזיכרון התגנב ברגע שהכי פחות ציפתה לו ולא משנה כמה ניסתה לדחוק אותו בחזרה לקופסה שלו, תמיד הותיר אותה מעורערת.

היא ישבה כעת מול האח המבוערת ובכל זאת כמעט יכלה להרגיש את השלג הקר תחת רגליה כאשר התכופפה במקום עומדה והחלה לחפור.

קרינה שחררה נשימה ועצמה את עיניה, סופרת לאחור מעשר עד שהחרדה שככה. יותר מעשור חלף מאז אותו יום. היא הרגישה כאילו חיים מלאים חלפו ובזמן הזה למדה שהסודות היו רבים, ושמוטב לשמור עליהם. זה היה סוד שלא היה אכפת לה לשמור עליו.

היא לגמה מהשוקו החם ואפשרה לחמימות ולמתיקות המשקה לרכך אותה ואז הביטה מבעד לדלתות הזכוכית בוויליאם, שעמד מהעבר השני שלהן, הטלפון צמוד לאוזנו.

זה לא שינה שזאת אמורה הייתה להיות חופשה, הרחק מהעסקים בניו יורק והבלגן המצער עם ג'ספר.

חלפו כבר כמה שבועות והוא עדיין לא סיפר לה מה עשה כדי לגרום לו להיעלם, והיא לא שאלה. הדבר היחיד שידעה זה שהוא לא מת, ששום צבא לא צועד בדרכו לנקום ושוויליאם, למיטב ידיעתה, היה עוצמתי כבעבר, אם לא יותר.

ויליאם שהכירה בנשף צדקה צנוע, שהחיוך שלו גרם לה להרגיש ביישנית, נעלם. הוא הוחלף על ידי אדם שניהל את עסקיו גם ממרחק מאות קילומטרים.

'הממליך', כך כינו אותו.

תוצר של מעשיה.

חלק קטן ממנה חש ריגוש לנוכח העובדה שבסופו של דבר נתנה לו משהו שאחרים לא יכלו לתת. שהיא בדרכה העניקה לו יותר כוח מכפי שמישהו אי פעם העניק לו.

המחשבה החולפת העלתה חיוך על פניה לזמן קצר בלבד מפני שלצד העוצמה הגיעו האויבים, ואחת האויבים האלה הייתה אימה. היא הייתה טיפשה לחשוב שנתקלה בוויליאם במקרה, שהייתה חכמה מספיק כדי לחבר את פיסות הפאזל שלא ידעה על קיומן לפני שמצאה את הראיות להן.

הכול תוכנן מראש על ידי אימה.

קת'רין רצתה שהם ייפגשו, אף שקרינה עדיין לא ידעה לומר למה. היה לה כיוון, כמובן. אימה אהבה למצוא גברים רבי עוצמה ולהפשיט מהם את מה שיקר לליבם. היא מצאה את החולשות הכי גדולות שלהם, ניצלה אותן והשתמשה בכל הידע שצברה כדי להבטיח שלא יישאר להם דבר כאשר תסיים איתם.

את זה היא ידעה. במשך השנים אימה לימדה אותה איך היא עושה את זה, אבל מה שהיא לא ידעה זה למה בחרה בוויליאם. בדרך כלל קת'רין בחרה במנכ"לים, במושלים או בשרים של מדינות זרות ולפעמים בפושעים, אם רצתה את העסק שלהם לעצמה, אבל העסק של ויליאם היה הוא עצמו. לא הייתה שום ישות פיזית שהיא יכלה לקחת.

מה היא רצתה?

"פרוטה תמורת מחשבותייך?"

קרינה מצמצה ושבה למציאות. ויליאם הכניס את הטלפון לכיס וסגר אחריו את הדלת. זה היה ממש מגוחך איך שהמחשבות שלה נרגעו כאשר היה בסביבה. איך הרגישה שלווה יותר. הייתה לו השפעה כזאת עליה. היא העניקה לו חיוך קטן והזדקפה במושבה. "חשבתי שסקורפיון יודע שאתה בחופשה השבוע."

היא ידעה שבמסגרת העבודה שלו הוא לא יכול היה לקחת יום חופש שלם ובטח שלא שבוע, אבל כאשר פגשה את שכיר החרב בהנגר לפני שעלו על המטוס הפרטי, הוא אמר שלא יצלצל לוויליאם ולו מפני שהוא עצמו זקוק לחופשה.

ויליאם חייך בהתנצלות והתיישב לצידה על הספה, ואז משך אותה לחיבוק. "הוא עדכן אותי בסכומים הסופיים של הנכסים שביקשתי ממנו לבדוק בניו יורק."

היא נשענה לאחור ושערה החליק על זרועו כאשר הרימה את מבטה אליו. "אילו נכסים?" כמעט התחרטה על השאלה ברגע שעזבה את פיה.

לפני הביקור של אימה והשיחה שלהן הייתה סקרנית לגבי מעשיו, אבל עכשיו הרגישה שאולי עדיף שלא תשאל שאלות. שכל מה שיספר לה עלול לשמש נגדו בשלב מסוים. לא, חשבה לעצמה מייד, היא לעולם לא תבגוד בו כך. סודותיו היו שמורים איתה כי היא שמרה על סודותיה מפניו.

"עסקים חדשים," הוא אמר ונראה מוסח כאשר ליפף תלתל משערה סביב אצבעו. הסקרנות שלה השתוללה. היא שמה לב שהוא נמצא בניו יורק לעיתים תכופות יותר לאחרונה, אף שהיה היגיון בדבר שכן בילה הרבה מאוד זמן איתה, אבל נראה היה שהוא מעביר גם את עסקיו לשם וזה גרם לה לתהות. "איפה היית לפני שהגעת לניו יורק?"

הוא מצמץ כאילו הופתע מהשאלה. לפעמים הרגישה כאילו הם יודעים כל פרט קטן זה על זה, אבל הבינה שהם לא דיברו על הפרטים.

"אני אף פעם לא מתעכב במקום מסוים," אמר אחרי רגע, "לכל היותר אשאר כמה שבועות בעיר אחת, וגם זה נחשב הרבה זמן מבחינתי. אם את שואלת איפה חייתי, יש לי אחוזה בוויילס." הצחוק שלה גרם לו לחייך. "למה זה מצחיק?"

"ברור שיש לך אחוזה." היא גלגלה את עיניה. "לא יהיה לך משהו שגרתי כמו סתם בית או דירה. בטח יש בה לפחות שבעה חדרים."

"שלושה־עשר, למעשה," אמר וניסה לכבוש את חיוכו.

"ואתה חי בה לבדך?" שאלה ופתאום חשה משועשעת פחות.

"כן. זאת הייתה האחוזה של המשפחה שלי, ובמשך זמן רב עמדה נטושה. בשנים האחרונות אני משקם אותה."

הוא דיבר בכזאת קרירות, שכמעט לא הקדישה מחשבה לעניין, אלא שאז נזכרה בשאלה המקורית שלה. "זה בוודאי משרה בדידות גדולה, לא? לגור לבד בבית כזה גדול."

ויליאם משך בכתפיו. אם לא הייתה מבלה איתו בשבועות האחרונים, לא הייתה חושבת שאכפת לו. אולי הייתה חושבת שהוא מעדיף להיות לבד, אבל מאז הכירו מעולם לא קיבלה ממנו את הרושם הזה. מאז הסתיים העסק עם ג'ספר, לא היה לילה אחד שבו לא חלקו מיטה, גם אם לא ראו זה את זה יום שלם, וגם אם כבר הלכה לישון. כאשר התעוררה בבוקר, תמיד היה שם לצידה, זרועו מקיפה אותה. לפעמים הייתה אפילו משוכנעת שהוא לא אוהב להיות לבד.

"היא מתאימה לצרכים שלי," אמר ונשען על גב הספה ובכך הגדיל את המרחק ביניהם. זה היה דבר נוסף ששמה לב שנהג לעשות כאשר הצליחה לקרוא אותו בקלות. הוא בילה כל־כך הרבה זמן בקריאת אנשים אחרים, שתמיד תפסה אותו לא מוכן כאשר הצליחה לקרוא אותו וזה הביא אותו למצב של מגננה, כמו עכשיו.

למה זה גרם לה לרצות אותו כל־כך?

"אחוזה משפחתית, אתה אומר? כמה שנים היא ברשות המשפחה שלך?"

המתיחות סביב עיניו נעלמה וארשת נוסטלגית עלתה על פניו. "כל חיי. אשמח מאוד להראות לך אותה."

"כדי שתוכל להמם אותי עם העושר שלך?" שאלה והזדקפה במקומה. "מתי אנחנו נוסעים?"

הוא צחק והצליל גרם לה להרגיש קלילה, אבל לפני שהספיק לענות הטלפון שלו צלצל שוב. היא התחילה לפתח חוסר חיבה למכשיר הזה. הוא חייך בהתנצלות. "אני מצטער על העניין הזה."

"אל תדאג," אמרה בנינוחות, "אבל תעשה את זה קצר או שתפספס את הג'קוזי."

"בשביל זה אני מוכן להתעלם מהצלצול."

קרינה צחקה ונעמדה על רגליה, מניחה את הספל. "העבודה מחייבת," אמרה והחוותה בראשה לעבר הטלפון, "אחכה לך."

היא פנתה ללכת ומשכה את חולצתה מעל ראשה. רק כאשר נעלמה מעבר לפינה ענה לטלפון ונבח ברוסית שהוא מקווה מאוד שצלצלו אליו רק כי מדובר בעניין של חיים או מוות. רגעים כאלה הזכירו לה למה היה קל להתאהב בו. אולי היה פושע שנחשב לעיתים לחסר לב, אבל לוויליאם היה צד מתוק שספורים זכו להיחשף אליו.

היא נכנסה לחדר השינה כדי להוריד את בגדיה וללבוש את בגד הים שוויליאם התעקש שתביא איתה. היא לקחה מגבת וירדה למרתף הבקתה, שם היה הג'קוזי.

במבט ראשון הבקתה המרוחקת נראתה חמודה, מעט מיושנת אולי, וזה לא הפריע לה, אבל מראה יכול לתעתע ולמרות איך שנראתה מבחוץ, הייתה גדולה למדי מבפנים. היו לה שלוש קומות. אחת כללה את הסלון המרכזי ואת שלושת חדרי השינה. בקומה שמעליה היה פלנטריום עם טלסקופ לצפייה בכוכבים ומיני־בר, והקומה התחתונה... ובכן, לא היה אפשר להחשיב אותה באמת כקומה. הדלת שבתחתית המדרגות הלולייניות הובילה אל ג'קוזי מקיר אל קיר שהזכיר יותר בריכה מחוממת, אלא שהיו לה נתזי סילון ששלחו אדוות במים. קיר אחד של החדר היה כולו חלונות שהשקיפו אל היער.

היא הניחה את המגבת על כיסא סמוך וטבלה את בהונותיה במים לפני שהחלה לצעוד במורד המדרגות המוזהבות. האריחים המרוקאים ששובצו בתחתית הג'קוזי גרמו למים להיראות נוצצים. היא הספיקה לשקוע רק עד המותניים כאשר הטלפון שלה צלצל. היא שקלה לא לענות, אבל הסקרנות שלה גברה עליה והיא ניתרה החוצה והרימה אותו.

אַילה.

מבטה מייד הוסט אל עבר הדלת הפתוחה והיא תהתה כמה זמן ייקח לוויליאם לסיים את השיחה ולהצטרף אליה. אצבעה היססה מעל הלחצן האדום, אבל ברגע האחרון החליטה לענות. הייתה זאת אַילה, אחרי הכול, והן היו קרובות מכדי שתוכל להעביר אותה לתא הקולי. "איזי."

"ידעתי שאת מחבבת אותו," פתחה אַילה. רוח ייבבה ברקע. "אבל לא תיארתי לעצמי שאת מחבבת אותו עד כדי כך."

לפעמים היה קל לשכוח מי מהן היא הבוגרת. "איזי."

"לאימא היה מצב רוח נוראי," המשיכה אַילה ונשמעה נרגשת מהאפשרות במקום להישמע עצובה. היא אף פעם לא יכלה לדעת איך אַילה מרגישה בנוגע לנושא מסוים. מצבי הרוח שלה השתנו על בסיס יומי.

"אני לא יודעת למה," לחשה קרינה, צעדה בחזרה אל קצה הג'קוזי ואז התיישבה כך שתוכל לטבול את אצבעותיה במים. "תמיד אמרתי שאני לא בטוחה שאני רוצה להצטרף לעסק המשפחתי."

בעוד ויליאם היה 'המסדר', סקורפיון היה שכיר חרב, ואוריון, חברה הטוב, היה מבריח סחורות וכולבויניק, כפי שאהב להגדיר את עצמו, לא הייתה הגדרה רשמית למה שקת'רין ואַילה עשו. היא שמעה בעבר את המינוח 'אלמנה שחורה' וחשבה שיכול להיות שזה התיאור הכי קרוב, אבל היה חסר בו ניואנס מסוים. זה היה מינוח שטחי שלא ביטא את המשמעות העמוקה של האופן שבו הדברים התנהלו.

אַילה לא היססה לצעוד בעקבות אימה ברגע שמלאו לה שבע־עשרה והיא נשלחה למשימה הראשונה שלה. חודשים אחר כך, כאשר שבה הביתה, כבר לא הייתה אותה נערה. במשך השנים אַילה אף פעם לא סיפרה מה קרה, אף שקרינה שאלה אותה פעמים רבות. קרינה ידעה שמה שזה לא יהיה, הוא שינה אותה לחלוטין. החיוכים התמימים שלה נעשו אפלים והמזג החם שלה בא לידי ביטוי לעיתים תכופות יותר.

קרינה אף פעם לא התוודתה על כך בקול רם, אבל זאת הייתה אחת הסיבות לכך שלא הייתה להוטה לעשות את מה שהן עשו. היא אהבה את עצמה בדיוק ככה ולא רצתה להשתנות.

"אמרתי לך שהיא חשבה שתשני את דעתך עם הזמן. בינינו, אני חושבת שהיא חשבה שהמאהב שלך יהיה זה שיגרום לך לחזור הביתה."

כאילו נזקקה לתזכורת נוספת לכך שהמפגש שלה עם ויליאם לא היה מקרי. היא לא הצליחה להתמודד עם המחשבה שהמפגש היה חלק ממזימה מתוכננת. "טוב, הוא לא גרם לי לרצות לחזור."

"אני בסך הכול השליחה, אל תכעסי עליי. חוץ מזה, הזהרתי אותך לגבי החסרונות שיש להתאהבות בגבר מסוכן. זה אף פעם לא נגמר טוב."

"ויליאם לא דומה לגברים אחרים," אמרה בביטחון גמור.

"כמה זמן את מתכוונת לשמור אותנו בסוד?" שאלה אַילה. "או אותי. אני רוצה לפגוש אותו. הוא חייב להיות גבר מדהים אם פעלת נגד רצונותיה של אימא."

הנימה שלה השתנתה מסקרנית ל... קנאית, אולי. זה כאילו היא לא הבינה שיכול להיות אדם ששווה לסכן בשבילו את הכול.

"מתישהו," הסתייגה. לא הייתה לה תשובה. עד שלא תמצא דרך להסביר מי היא, מי המשפחה שלה, ואת כל הדברים בין לבין, יהיה עליה להמתין.

"בואי נתקדם עם זה, בסדר? את יודעת שאני לא אוהבת להישמר בסוד."

המשפט האחרון הצליח לחלץ מקרינה צחוק. "איך אוכל לשכוח?"

"יופי, אז לאחר שפתרנו את העניין הזה, תמשיכי ליהנות מהחופשה עם אהובך. נדבר בקרוב."

"ביי, איזי."

השיחה נותקה לפני שהספיקה להוריד את הטלפון מהאוזן. היא חייכה ואז הניחה אותו על הכיסא וכמעט קפצה לגובה חצי מטר כאשר שמעה את קולו של ויליאם מאחוריה.

"מי זאת איזי?"