ממליך המלכים 5: סוס כהה

1

אבוד ויליאם ארבעה חודשים לפני כן

מעולם, בכל ימי חייו, ויליאם רונהארט לא הטיל ספק בגבר שהיה או בדברים שהיה עליו לעשות כדי להגיע למקום שבו נמצא. לא היה רגע של מתיחת ביקורת על החלטה או מחשבה שנייה על כיוון שלקח.

עד עכשיו.

עד שמצא את עצמו מביט באמת מרה מכדי לבלוע.

בכל זאת, כשמצמץ ופקח את עיניו, בישופ עדיין עמד בכניסה ומילותיו עדיין הדהדו ביניהם.

וכל הדברים שלא אמר.

רגליו נשאו אותו אל מחוץ לחדר, האוויר הקר צורב כמו סטירה לפנים שלה היה זקוק עד מאוד. עדיין הרגיש כאילו ריאותיו לא פעלו כראוי וליבו עדיין פרפר בחזה שלו. מכל הסיבות שחשד שהובילו לשינוי בקרינה, לרגע לא חשב שהוא היה השורש של כל זה, שהוא היה אחראי לזה. הוא לא חשב שהשמיד חלק גדול בה, ללא כל מחשבה... ועם זה, חלק גדול ממנו.

אבל היא אמרה לו את זה, לא?

במשך כל השנים האלה, שבהן היו רחוקים, הוא לא הבין שכל זה בגללו. היא למדה לתעב אותו ואת האוויר שנשם, והוא המשיך בחייו כאילו כלום לא קרה. העסקים שלו גדלו והתפתחו, הכוח שלו נעשה אין־סופי. היא הייתה באבל.

מעט האוכל שאכל איים לעלות, החומצות שורפות את גרונו בעודו בולע בחוזקה ומנסה להרגיע את האיום.

כמה פעמים שלח את שכירי החרב שלו לעשות עבודות בלי להקדיש מחשבה למה שיעשו ולמי יעשו את זה?

"אז הוא סיפר לך, הא?"

הקול הנשי, רך אך אסרטיבי, הסתנן מבעד לדם הגועש באוזניו. הייתה זו אחותו, אלסי, האדם האחרון שציפה לראות עומד בחזית ביתו הישן. היא לא הייתה שייכת לכאן. ייתכן שהייתה זו מכונית ה'יגואר' לפניה עמדה, צבעה שחור מבריק כמו המכנסיים הצמודים שלבשה, או אולי מקל ההליכה שהחזיקה, שגרמו לה להיראות בריטית כל־כך, ואם זה לא היה מספיק, היו גם שני כלבי דוברמן זהים שישבו משני צדדיה, מחכים לרגע שבו תיתן להם הוראה. השלושה נראו כל־כך מחוץ לקונטקסט, כל־כך לא שייכים, עד שוויליאם היה מוכרח למצמץ כדי לוודא שהוא רואה טוב.

הם לא נעלמו.

אלסי נקשה על האספלט פעמיים בעזרת המקל שלה והחלה להתקדם לעברו. הכלבים נשארו במקומם, עיניהם הכהות והבוחנות נעוצות בה. היא כבר כמעט הגיעה עד אליו כשהמוח שלו הדביק את הקצב והוא החל לעבד את מה שאמרה. "איך את — "

"אחרי ששכירי החרב שלך מצאו אותו בערבות רומניה, אני מודה שהייתי סקרנית לדעת איך הצליח לשרוד זמן רב כל־כך. בנדיבותו, השיב על כמה משאלותיי בדרכנו לכאן."

בעבר, ויליאם היה מתרגז על כך. תמיד שנא שמתערבים בענייניו, אבל עכשיו, במצב שבו נמצא, לא באמת היה לו אכפת. הבושה שלו הייתה גדולה מדי. "מה זה משנה?" שאל בקול נמוך, "מה שעשיתי..."

"הרחוב חשוף מדי, אח יקר," אלסי אמרה בסבלנות, אצבעותיה מתהדקות סביב ראש העורב שבקצה המקל, "אני מציעה שנמשיך את השיחה במקום אחר."

"למה?" שאל, מרים את מבטו אליה, תוהה אם נראה לה אבוד כפי שהרגיש.

היא הביטה בו בסבלנות, כפי שקיט היה עושה. "אתה חשוף כרגע, ויליאם. היא דאגה לכך שהרשויות האמריקאיות יחפשו אותך ובנוסף לכך, מחפשים אותך גם בני ברית ואויבים. יש לנו פחות משעתיים להוציא אותך מהעיר לפני שזה יהיה כמעט בלתי אפשרי, אפילו בשבילי."

הדבר החכם לעשות היה כמובן להקשיב לעצתה, לעזוב מהר ככל האפשר, אבל מחשבותיו היו מבולגנות כל־כך, וככל שהמשיך לעמוד שם כן היה פחות משוכנע שעליו לעזוב. אולי היה עליו להישאר ולהתמודד עם השלכות פעולותיו, כפי שקרינה רצתה.

"בוא לא נשחק את הקדוש המעונה היום," אלסי אמרה, קוראת את הבעתו.

"אלסי..."

"קדימה."

גבותיו של ויליאם נצמדו זו לזו בבלבול, כשהבין רגע מאוחר מדי שההערה האחרונה לא הייתה מיועדת לו, אבל לפני שהספיק לזהות מה קורה הרגיש צביטה בצווארו וגל קור עבר בגופו.

"מה, לעזאזל — "

בישופ זז הצידה, מזרק בידו, הבעתו ניטרלית כפי שתמיד הייתה. "אל תדאג," אלסי אמרה, קולה משתנה קלות, "זה קוקטייל מיוחד שרקחתי, הוא לא יפיל אותך לגמרי, אבל יגרום לכך שתהיה קצת יותר נוח."

ויליאם לא הרגיש את רגליו או את זרועותיו. כלום, בעצם. היה זה כאילו כל גופו איבד תחושה. בישופ תפס אותו לפני שנפל על המדרכה.

"הגיע הזמן שתפסיק לברוח מהבעיות שלך, אח קטן," אלסי אמרה, טופחת על כתפו, "רק אז תוכל ללכת קדימה."

לוויליאם לא היה שמץ של מושג על מה היא מדברת, אבל לא יכול היה לעשות דבר בזמן שנגרר למכונית הממתינה. הדבר האחרון שהספיק לראות לפני שהדלת נסגרה היה את מדרגות הכניסה החרוכות של המקום שאליו לא רצה לחזור לעולם.

הזמן חלף בבליל של נסיעות ושל טיסות. השפעת הסם שאלסי נתנה לו פגה מתישהו במהלך הטיסה. התחושה חזרה לאצבעותיו ורק לאחר מכן ליתר חלקי גופו, אם כי הוא לא טרח לנסות לזוז. הוא לא רצה לעשות כלום. היה פשוט יותר לשבת שם, להעמיד פנים שהעולם לא ממשיך להסתובב כהרגלו.

בישופ ישב בקדמת המטוס וצפה בטלוויזיה ואלסי ישבה מולו והחזיקה בידיה טאבלט. למרבה המזל, היא לא הבחינה בכך שוויליאם התעורר והיה מודע לסביבתו. הוא שמח על כך. זה היה הרבה יותר מהנה עבורו, לא לדבר. הוא לא ידע מה לומר בכל מקרה.

איך אפשר לנסות להבין את כל מה שגילה בעשרים וארבע השעות האחרונות?

הוא ידע שאהבתה של קרינה הפכה לשנאה, ובצדק, אבל לדעת שהוא היה הגורם לכך...

לפני שהספיק לעצור את עצמו, החל לדמיין איך חייו היו נראים לולא היה פנאטי כל־כך. איפה הם היו עכשיו לו היה עוצר לרגע לחשוב לפני שהגיב בכזאת אימפולסיביות?

הם היו מתחתנים, בזה היה משוכנע. והוא היה נותן לה ולילד שלהם חיים שהיא יכלה רק לחלום עליהם.

הוא היה אבא.

מחשבה נפלאה אך מטרידה שהעלתה חיוך על פניו. אבל החיוך נעלם כי הוא עצמו הרס את העתיד שלו, בלי לדעת שזה מה שעשה. לפעמים שכח שהוא יכול להיות בן־זונה אמיתי, לא פחות מכפי שאביו היה.

ויליאם נתן למלנכוליה לסחוף אותו במשך שעות, מביט בחלל ומגלגל את אותן המחשבות שוב ושוב בראשו. רק כשהדיילת חזרה ויידעה אותם שבקרוב ינחתו, חשף את העובדה שהוא ער.

"יופי," אלסי אמרה, מביטה בו. "אתה ער. קיוויתי שלא פישלתי במינון."

ויליאם התעלם ממנה, נזכר בבגידתה. כוונותיה היו טובות, ניסה להזכיר לעצמו, אף שזה היה על חשבונו.

המטוס החל בנחיתה והגלגלים נגעו במסלול. רגליו עדיין היו לא יציבות כשניסה לעמוד לאחר שהמטוס עצר באופן סופי, אבל מבט כועס ששיגר לעבר אלסי ולעבר בישופ מנע מהם להתקרב ולסייע לו. חולשתו הייתה שלו בלבד והוא יתמודד איתה בעצמו.

להיות שוב בוויילס לא הרגיש כמו לשוב הביתה. אולי הייתה זו רק הריקנות שהרגיש, אבל שום דבר לא העניק לו הרגשה מוכרת. לא לחורשת האורנים שדרכה נסעו בין הכפרים, ולא לשלג שנפל בעדינות ושממנו תמיד הוקסם כילד.

שום דבר לא יחזור לקדמותו, בזה היה משוכנע.

כשהגיעו לבית האגם של אחותו עייפותו רק גברה. הוא רצה למצוא מיטה בהזדמנות הראשונה. הוא התעלם מאלסי הקוראת לו ויצא מהמכונית, מתקדם לעבר דלת הכניסה. הוא חלף על פני העוזרת של אלסי שעמדה בכניסה, כנראה כדי לברכם לשלום.

הוא רק הרים את ידו בהכרת תודה כשהאישה אמרה לו היכן נמצא חדר השינה שבו ישהה. כשהיה בפנים, פשט מעליו את בגדיו תוך שהוא מפזר אותם ברחבי החדר, סגר את החלונות והגיף את התריסים עד שהחדר היה חשוך לגמרי ואז, כשהיה לבדו, נתן לעצמו להרגיש הכול.