מסדר פוסט-טראומה

פרק ראשון: המסדר

תריסר ילדים בני חמש עד עשר התקיפו אותי כשיצאתי מהבניין שבו אני שוכר חדר, בנווה שאנן. ״תראו״, אמרתי להם, ״אני לא יפה נפש, אבל בטח לא השטן״. והם התחילו. רכובים על אופניהם הקיפו אותי במעגל והחלו דוחפים אותי מאחד לשני כמו כדור. "חיה ותן לחיות!" צעקתי לעומתם. ״אני מודע לכך שאני פח זבל אנושי, אבל תנו לי קצת מרחב למען השם״.״אתה ביקשת את זה״, צעק עליי ילד בן עשר והוסיף: ״נזרוק אותך לכל הרוחות״.״תכבסו אותי, תבשלו אותי, תרחצו אותי אבל אל תרצחו אותי. למען השם״.״מאוחר מדי״, אמרה ילדה ג'ינג'ית בת עשר. חמודה כזאת עם תלתלים.״טוב. לטס טוֹק ביזנס: בואו נגיד שיש לי זמן מוגבל לחיות. אין לי כסף לשלם לכם, אבל משאריות שנותרו לי מהשכל, אני יכול ללמד אתכם כתיבה חינם. אני אלמד אתכם ס־מ־ס – ספרים, מוזיקה וסרטים, חינוכיים כמובן. נלמד על הדשא. נקרא קטעים קצרים מספרי חובה, כמו ׳המלך מתיא הראשון׳. ו׳יותם הקוסם׳, נקרא את ׳הנסיך הקטן׳, נחכים ונגדל. אני אגלה לכם את כל הסודות של הסופרים הגדולים. אף על פי שתתבגרו מהר מדי נצטרך להזדרז, כל עוד יש לי את זה״.״לימודים דורשים שיח ציבורי וליקוט מידע שימושי. אני ארחיב את גבולות התפיסה שלכם ואתן לכם כלים כדי לכתוב ולהתקדם בעולם. אני לא סופר גדול, אבל יש לי את הכישרון. אל תשכחו, הדברים שבעל פה, הם הדברים החשובים מכולם. סופר נהיה סופר רק כשהוא משלים עם עצמו. הוא פשוט יודע. לא צריך להגיד לו כלום. אבל רצוי להתאמן הרבה. צריך ללמוד מאחרים ובעיקר להתאמן. לכתוב ספורים קצרים, בלוג או יומן סודי. תראו ילדים, אני כבר קשיש, רגל אחת בקבר. אני מבקש יפה. קחו אותי בתור מדריך ומורה. זה ישתלם לכם. נקרא לעצמנו ׳המסדר׳ ונלמד להשיג דברים בחיים, כגון חוכמה ואושר״.״כשתגיעו לגיל עשר ויאספו עוד חברים, כולם כבר ידעו על המסדר. כל אחד יכתוב בלוג משלו בפייסבוק ואני אהיה לכם הסנסיי של הכתיבה, המורה. אני אלמד אתכם כלים לכתיבה אותנטית, שתשפיע על דרך החיים שלכם. אני אלמד אתכם לכתוב מהלב ומהשכל, זה לא פשוט. לכל אחד יש טכניקה אחרת, אבל כולכם תכתבו יום ביומו. אני מאמין שכעבור שלוש שנים, ניראה תוצאות בשטח. אני אשנה את פני הדור ואפתח לכם את הצ'קרות. נסיך האופל בברדס שחור על הראש, מראה לכם ת'דרך. כמה כייף לכתוב על סוגיות שגרמו לי לא להיטרף בידי ילדי הגן. "אלוהים מרחם על ילדי הגן ועל המבוגרים לא ירחם כלל", כתב יהודה עמיחי. אבל דילגנו על זה וכעת כולנו שווים. כל חברי המסדר, ואחר כך – העולם?!כך התחיל המסדר לפעול, והיום הוא חלק מההיסטוריה.

פרק שני: עולם של ילדים

אני מעיר את כל הילדים שנותרו אחרי מגפת הקורונה. כל המבוגרים מתו מלפני ארבע שנים. רק ילדים עד גיל שלוש־עשרה נותרו בחיים. אני המבוגר היחיד שאפשר לקרוא את המחשבות שלו, התמימות התפוגגה. כדור־הארץ נותר לזאטוטים. הכוח המנטלי שלהם גדל בכל יום כשאני קורא, כותב או חושב. יש להם כוחות על ואני מזדקן משניה לשנייה. אין לי מושג כמה זמן עוד אחיה. אבל הזמן קצר. נשארו רק חצי מיליון ילדים בארץ. אבל בזכותי אף אחד לא בוכה. הילדים שומעים את דברי העידוד שלי. פעם אחרי פעם. הם קשוחים, ומהירי תפיסה. בעוד אני מתפורר אט אט. הם כבר לא בוכים על הוריהם שמתו מהמגיפה. הם שורדים. אני לא כל כך. אף על פי שאני מורה למעשיות, אין לי יותר כוח. אני מתרגל בהדרגה לשנאה שלהם. הם רוצים אותי מת. לא רוצים מנהיג חלש. בלעדיי זה ייגמר כמו בספר ׳בעל זבוב׳ ואסור לי לתת לזה לקרות. אני מעשיר אותם בהגיגים. זורק להם רעיונות. נותן להם חומר למחשבה. בינתיים הם מתקבצים לקבוצות ומתכננים את המהלך הבא. המנהיג שלהם, ילד דתי, מציע להרוג אותי וכולם מסכימים. הם חודרים לחוט השדרה שלי, נכנסים לתוך מוחי וקוטלים אותי בייסורים. ״רוצים להישאר לבד על הכוכב הזה?״ אני צועק להם וחותך לעצמי קצת מהוורידים, אבל לא לגמרי. גם אם הם מכירים אותי טוב משאני מכיר את עצמי, אני עדיין המבוגר האחראי האחרון. בלעדיי אין להם עתיד. הם מדליקים מדורות וקוראים בשופרות. כל ילדי הארץ נאספים בכיכר רבין ומנהיגיהם הצעירים מבקשים ממני לבוא ולנאום. אבל יש לי פחד קהל. אני מסתגר בעצמי, מתנתק. והילדים, אלפים מהם נותרים לבדם. אני לא המנהיג שאני בן ארבעים ושלוש. הם ילדים. החכמים בעולם. אני לא דואג להם יותר מדי. אני דואג לעצמי. כשהברדס השחור לראשי, אני יורה בהם מילים. מילים בזויות. אך אין בכוחי להפסיק. הקשר ביני לבינם הוא מחוץ למציאות, וכולם יצטרכו להתרגל למצב. סוף העולם! אבל רק בינתיים. נראה מי יתקיף ראשון. לא האמנתי שנגיע לסרט בדיוני שכזה. שרק ייגמר בטוב. האנושות תגיע אל סופה והתחלה חדשה תבוא בעקבות מותי, האחרון שנותר בעולם ההזוי והמטורף הזה.הילדים משחקים בגינה עם חרבות מעץ. הם מדליקים מדורות, שוחטים חזירי בר ושרים, שיכורים מיין. אט אט מתחילים להיאסף ילדים ופניהם לכיוון ירושלים. קיץ, הבוגרים יותר מנסים לנהוג במכוניות של הוריהם המתים. הם מזיעים וצוחקים, אבל יש שנאה בעיניהם. שנאה לבחור הזקן שמציק להם, שמפעיל להם את התת־מודע ומרחיב את יכולת ההבנה שלהם. מטרתם של כל הילדים בארץ להגיע לכותל ושם לכנס אסיפה. הבוגרים מחזיקים רובים ואקדחים. אני שומע אותם מתווכחים, אם להשאיר אותי בחיים. אני חש את הרוע המוחלט. הם צמאים למים ואוכלים כל מה שבא בדרך. פורצים לחנויות, לסופר־מרקטים, לכל מבנה שמאחסן מזון. כמה מבני השלוש־עשרה רוכבים על אופנועים ומדרבנים את האלפים להמשיך ולטפס להר המוריה, בדרך אל הכותל. אני ממשיך להסתתר במגדל השן שלי, מפוחד.אנחנו מחליפים רעיונות, אני והילדים הקרובים אלי, אבל לא מספיק בשביל לבחור ממשלה. ערוצי הטלוויזיה דווקא עובדים. ילדים קטנים מפעילים אותם ומשדרים חדשות. אין ספק, גידלנו ילדים חכמים. הם מפצירים בי שאהיה ראש הממשלה שלהם, אבל אני ממשיך להסתתר. לבסוף, אחרי שבוע, כשמיליון זאטוטים מתכנסים, נשמעים תרועות השופר. סימן שהמועצה הגיעה להחלטה! אני חושב שהם יהרגו אותי ויקימו ארץ חדשה. אני צוחק ומגחך מול הטלוויזיה. נראה להם שיצליחו להיפטר ממני כל כך מהר ולהשליך אותי אל הקבר הנכסף?כוחי עוד במותניי אף על פי שאני חלש. אני בועט במחשב ומקלל שוב. האיש הזקן ביותר על כדור־הארץ יירצח בידי ילדים. מי היה מאמין. אני משדר במוחי לילד הדתי, המנהיג, ומבקש לקבוע איתו פגישה. הילד מסכים. בעודו דורך את המחסנית באקדח, הוא מחייך ומריע. מיליון ילדים חוזרים אחריו בשאגות שמחה וממתינים שאראה את פניי. אני יוצא מהבית, כשהברדס על ראשי ועל פניי אימה. אני מוצא רכב שטח מאובק ונכנס לתוכו. המפתחות במתנע וגופה נרקבת מביטה בי בפה פעור. אני דורך את הנשק אישי שלי ליתר בטחון ומניע את המכונית. היעד, הכותל, ירושלים. בכביש אין תנועה. אלפי מדורות דולקות בדרך וריח של גופרית חריף כולה באוויר. הגעתי לקרבת הכותל. ילדים מביטים בי מכל עבר. אני חלש ומטושטש אבל מצליח לעלות על במה, שהכינו בשבילי.אני מביט במיליון ילדים כעוסים, בכל המוני הראשים, אבל לא יוצאת לי אף מילה מהפה. במקום זה אני לוחש: ״מצטער. אין לי איך לעזור לכם חביבים שלי. אני מסטול, מסטול לגמרי. לא מבחין בין מציאות לדמיון. אני מציע שלא אנהיג אתכם, אלא הילד הדתי הזה שכאן. הוא יוכל להילחם בשבילכם. אני אוחז בכתפו של הילד כחול העיניים והכיפה ומציג אותו לפניי, על הבמה.״ קחו אותו לראש ממשלה. אני אהיה הנשיא שלכם. אם לא אני אז מי?״ הילדים שואגים בשמחה. אבל אז נשמעת ירייה וכדור פוגע בכתפי. אני מתמוטט לאיטי, נכנע לחושך שיורד עליי. ״קחו אותו וטפלו בו, הוא חי!״ צועקים מאות ילדים ומחפשים את היורה. אני מתכנס בעצמי. אוחז בפצע בכוח וגונח. ״עוד מעט יבוא הסוף״, לוחש לי אלוהים ואני מתעלף לאיטי. הפצע כואב. אני בבית חולים. ארבע ילדות לבושות חלוקים לבנים, טיפלו בי וחבשו אותי. ילדות שרצו להיות רופאות כשיגדלו. ילדות ששיחקו ברופא וחולה רק לפני חמש שנים בסך הכול. בינתיים אני מאזין לרדיו, לילד שעורך את המוסיקה דווקא יש לו טעם טוב לגילו. קוראים לו רלף, הוא מגיש בקול מעצבן של ילד ומשמיע להיטים משנות השישים, השבעים והשמונים. אני נאנק מכאב. תשוש ורעב, אני מתרומם למצב ישיבה, חובש את הברדס, מסתיר את פניי ויוצא מבית־החולים. אני נכנס לצרכנייה ולוקח כמה פחיות בירה וסיגריות שנשארו מהעבר.הילד הדתי וחבורת שכירי חרב קטנטנים ששמעו את המחשבות שלי מגיחים לקראתי. ״איך אתה מרגיש?״ הוא שואל. ״היו לי ימים טובים יותר״, אני עונה ומנגב מפי את קצף הבירה.״בוא נשב״, אומר הילד ומחייך. ״קוראים לי זואי״. ״נעים מאוד״, אני עונה. ילד דתי שקוראים לו זואי? את זה עוד לא שמעתי. ״למה אתה חושב שאני צריך להנהיג את העם?״ הוא שואל בביישנות.״קודם כול, אתה פיקח, חכם וישר, יש לך השפעה חיובית על הילדים וזה כל מה שצריך מנהיג טוב בשביל לשלוט. אני לרשותך״, אני קד לו. ״אין צורך״, הוא אומר ומוסיף, ״אני חבר שלך. הכינוי שלך מעכשיו הוא ׳דרדסבא בברדס׳. ובקיצור – ׳ברדסבא׳.״ומה תפקידי בעולם הזה?״ אני שואל מחייך. ״לעשות בינינו שלום. לא כמו כל הפוליטיקאים הרשעים מהעבר. אנחנו סומכים על כוח השיפוט שלך. אתה נוצרת לשרת את הקהל. כולנו איתך. דבר ראשון, אנחנו ניתן לך לנאום בכנסת. השידורים יועברו למיליארדי ילדים בכל העולם. אז תתחיל לזוז לכיוון הכנסת כי אתה עומד לנאום שם.״ הוא מגחך כשהוא רואה שאני קצת מבוסם.אני עומד על דוכן הכנסת. האולם מתמלא בחברי מועצה. אני מביט במיקרופון ומחייך: ״ילדיי היקרים, שלום. אני האיש המבוגר ביותר בעולם. באתי להכריז היום על סופן של מלחמות העבר. מעתה ניצור גן־עדן ללא רובים, זעם ורשע. אתם יכולים לקרוא את מחשבותיי. אני אמין ורוצה בטובתכם. אני מרגיש כמו ב׳דיקטטור הגדול׳, של צ'רלי צ'פלין שנואם במקום היטלר, אבל זאת המציאות. הקשיבו לי, בנו לכם בתים, מלאו את הארץ, עבדו בהייטק או בשדות. העיקר לשרוד! זה מה שיש בכוחנו לעשות. אני אלווה אתכם לאורך כל הדרך, רק תנו לי סיכוי, חברים״.אחריי עולה לנאום זואי, הילד הדתי. לא רואים אותו משום שהוא כל כך נמוך, רק כוס מים נראית על הדלפק וכמה ניירות. זה נראה מצחיק מאוד. אני מחייך כי כבר חלמתי על המצב הזה בעבר, מה שגורם לי להרגיש קצת משיחי. אם החלומות שלי מתקיימים, ניחנתי בכושר נבואי וזה כבוד. מה יהיה עוד עשרים שנה? אי אפשר לדעת. אני מאוד מקווה שנשרוד והעולם יהיה, כמו בשיר של לואי ארמסטרונג שהשמיע ראלף ברדיו – עולם נהדר. ראלף בן השתיים־עשרה, קרא לתחנת הרדיו שלו ׳קול השלום׳, והשמיע את המוזיקה ששמע מאביו, זיכרונו לברכה.בינתיים המגפה שהרגה את המבוגרים, חלפה ונעלמה לה. נותרתי רק אני עם הברדס השחור וריח תפוזים שעוטף אותי בקביעות. ״תראו ילדים״, אני פותח בנאום נרגש, ״לחיי חבריי החדשים בעולם, הילדים הנועזים, לחיים! לחיי הארץ החדשה והעתיד הבלתי ידוע.