מסדרונות

פרולוג (הצד השני)

מירי הלכה לעבודה והבית ריק. אני מחכה לשעה עשר, אז אצא גם אני. בינתיים אני כותב. ד"ר שוורץ אמר שחוץ מהמשאפים, כדאי שאכתוב. זה יקל עליי. כאילו מה שאני כותב יֵרד לי מהריאות. נכון שהבוקר זו רק ישיבה ראשונה, שנקראת בשפתם של עורכי הדין "שלב המענה". מענה במובן תשובה, לא במובן עינוי, אבל הדמיון, כנראה, לא מקרי. זה מלחיץ אותי מאוד. עו"ד אלמוג שאמור לייצג אותי, וכבר קיבל ממני חמשת אלפים דולר והיה בישיבה קודמת שהיתה ישיבה מקדמית, או מה שזה לא יהיה, לא יגיע היום. אלמוג עסוק בעניין אחר, שלפי מה שהסביר לי הוא עניין גדול, בסדר גודל של רעידת אדמה לאומית, ולא משהו קטן כמו העניין שלי. בשביל אלמוג העניין שלי זניח, אבל בשבילי זו לגמרי רעידת אדמה. אולי לא רעידת אדמה לאומית, אבל רעידת האדמה שלי.

"אתה לא צריך אותי היום," אמר אלמוג. "ישאלו אותך אם אתה מודה או לא מודה — תגיד לא מודה וזהו. השופט יקבע מועד לשמיעת הוכחות. שתי דקות והכול נגמר. חבל על הכסף שלך ועל הזמן שלי. לך לבד, הכול יהיה בסדר."

אמרתי לאלמוג שאני לא מרגיש בנוח ללכת לבד, שאני לא יודע איך להתנהג בבית המשפט, ומה יהיה אם יקרה משהו בלתי צפוי? אולי לא אדע מה לעשות? אבל אלמוג אמר שהכול יהיה בסדר.

אלמוג גם אמר לי שהדיון בבית משפט השלום הוא לא סוף פסוק, אלא רק הסיבוב הראשון, ואחר כך אולי אנחנו נערער ואולי הפרקליטות, לפי התוצאות. אני מקווה שיזכו אותי, אני מוכרח שיזכו אותי. אלמוג אומר שהסיכויים שלי הם פיפטי־פיפטי, אבל אני חושב שהוא רק רוצה להיות מכוסה, מה שלא יקרה.

חשבתי על השופט כשנכנס לאולם, רציני, ממהר, עטוף בגלימה שחורה. השיחות באולם המשפטים נפסקו וכולם קמו וגם אני קמתי ועמדתי על יד ספסל הנאשמים. בישיבה המקדמית התיישבתי מאחורי עורך הדין אלמוג, אבל השופט כפיר אמר לי לעבור לשורה הראשונה ולשבת על ספסל הנאשמים. פעם חייכתי כששמעתי שקוראים לו השופט הבכיר כפיר, אבל הפסקתי. כשהשופט כפיר אמר לי לעבור לספסל הנאשמים, נעשה לי קר בכל הגוף. אני נאשם, חשבתי אז, נאשם. ישבתי על ספסל שעליו ישבו נאשמים אמיתיים, כל מיני פושעים, פרטיים ושל הפשע המאורגן, וכל מיני רמאים וגנבים וכאלה שהאשימו אותם בכל מיני עבירות אלימות. הם בטח השאירו על הספסל סיבים, ועכשיו אני יושב עליו ואולי משהו ידבק בי. מה להם ולי. הם עושים כל מיני דברים איומים, יש להם קעקועים על הזרועות החשופות שמפוצצות את חולצות הטריקו הצמודות שלהם, ואני לובש חולצת כפתורים בצבע תכלת, עם פסים דקים, ומתלבט באיזו עניבה לבחור.

כשקמתי הבוקר חיכיתי שמישהו יגיד משהו. אולי מירי, אולי הילדים יתקשרו. מירי התעוררה קצת אחריי ונכנסה למטבח. "רוצה קפה?" שאלה אותי. "כן," אמרתי. "גם טוסט?" השבתי בשלילה. לא יכולתי לבלוע מזון מוצק.

התיישבתי על אחד הכיסאות הגבוהים על יד האי שבמטבח שהיו, לדעתי, מכוערים באופן מיוחד, וגם עלו הון, אבל מירי אהבה אותם. חיכיתי שמירי תכין קפה ותגיד משהו. היא באמת הכינה קפה, אבל לא התיישבה. שתתה את שלה תוך כדי תנועה והניחה את שלי קרוב אליי, על ריבוע עץ קטן, כדי שלא אשאיר כתמי קפה על הדלפק, כמו שאני תמיד עושה. לא אמרה מילה. לא הזכירה את המשפט אפילו פעם אחת. התנהגה כאילו אני יוצא כרגיל לעבודה, ולא לבית המשפט.

דווקא בכל תקופת החקירות במשטרה היא דיברה איתי הרבה, לפעמים הסיעה אותי לתחנת גלילות, שם נחקרתי, ובדרך החזיקה לי את היד. אבל כשסיפרתי לה מה באמת קרה ושהוגש נגדי כתב אישום, אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה יותר אף פעם.

"באמת?" שאלתי.

"אף פעם," אמרה לי. "ואל תדבר על זה גם עם הילדים."

מאז לא דיברנו על המשפט, אבל הוא ממשיך לרבוץ בינינו כמו חיית טרף פצועה, שאולי תטרוף ואולי תמות. מאז אנחנו לא ממש מדברים, מתקשרים רק בעניינים סידוריים; האם איילת תגיע מירושלים בסוף השבוע, מתי לערן יש "רגילה" ומה צריך לקנות לו וכאלה.

בלילות מירי נכנסת לצד שלה במיטה, מימין. היא יכולה לישון רק בצד ימין של המיטה. פעם צחקנו על זה, אבל אנחנו כבר מזמן לא צוחקים. מירי נכנסת למיטה תמיד בשעה אחת־עשרה, מכבה את מנורת הקריאה ונרדמת מיד, או מעמידה פנים. תפסתי אותה כבר יותר מפעם אחת. אני לא נכנס למיטה ביחד איתה, סקס ממש לא בראש שלנו עכשיו. לא בראש של מירי וגם לא בראש שלי, שמלא רק במשפט.

אני מסתובב בלילות, הולך מחדר העבודה לסלון, יושב וקם, מחפש אתרים באינטרנט, רואה חלקי סרטים בטלוויזיה, אוכל כל מיני חטיפי ג'אנק וחושב.

אני מתגעגע לחיים הקודמים שלי. מתגעגע למירי, לזה שהיתה לוחשת לי לפעמים בלילה "אהוב שלי". אני מתגעגע לצבעים שהיו לי. שיער חום בהיר ועיניים כחולות. עכשיו אני פוגש במראה פנים זרות, ללא צבע. עור לבן, שיער לבן, עיניים כחולות מימיות, כמעט לבנות. גם התיישבו עליי שישה קילוגרמים נוספים, כי אני כבר לא רץ בפארק בכל ערב, אלא מתיישב על יד המחשב ואוכל חטיפים. אני מחכה שהמשפט יעבור, ואז אולי אקבל את החיים שלי בחזרה, למרות שלא בטוח שיש לי לאן לחזור.

"תכתוב," אומר לי ד"ר שוורץ. "תכתוב. זה ייתן לך קצת אוויר."

"אני יודע לכתוב רק דו"חות עבודה ומיילים," אני צוחק איתו בלי שמחה.

"תכתוב יומן," הוא אומר לי.

"נגיד 'יומני היקר'?" אני לועג.

"נגיד," הוא רציני.

רציתי שהבוקר מירי תגיד לי משהו. אולי "בהצלחה", אולי אפילו "אני מקווה שיהיה בסדר". אבל היא לא אמרה כלום.

"אני הולכת," אמרה לי מהדלת. "הערב אני חוזרת מאוחר. יש לי סדנת ציור־עץ בלוינסקי."

בחודשים האחרונים, אחרי עשרים שנה כפסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב, מירי הולכת לכל קורס, גם לכאלה של פסיכולוגים מתחילים. "זה חשוב לי להתקדמות," היא אומרת. אני לא שואל אותה מה איתנו. לאן אנחנו מתקדמים.

אחרי שמירי יצאה, שוב לא יכולתי לנשום. אני מנסה לקחת אוויר, מנסה בכל הכוח, מתרומם, מרים את הידיים למעלה ודוחף קדימה את בית החזה, מרחיב, כמו שד"ר שוורץ אומר לי.

ד"ר שוורץ אמר לי לנסות להיזכר מתי בפעם הראשונה לא יכולתי לנשום. "זה חשוב," הוא אומר, "כדי לדעת איך להמשיך."

להמשיך לאן? אני לא שואל.

אני חושב שאני יודע מתי בפעם הראשונה לא יכולתי לנשום. זה קרה כשהייתי בערך בן תשע. החבר שלי שאולי ואני שיחקנו בחצר הבית שלנו במושב. השתוללנו קצת, הלכנו קצת מכות, בצחוק, ואז שאולי, שבגיל תשע היה גבוה ממני בחצי ראש, תפס את הגרון שלי בשתי ידיים. "תפסיק!" צעקתי לו. "תפסיק. פסיכי. אתה חונק אותי."

"מגיע לך," אמר שאולי בקול של שופט מהטלוויזיה, "זה כי סבא שלך עזר לחנוק יהודים בחוץ לארץ."

"מטומטם אחד!" צעקתי על שאולי. "תסתלק מפה."

שאולי הסתלק בריצה ואני לא הצלחתי לנשום. המשכתי להרגיש את הידיים שלו על הצוואר שלי, חונקות אותי. שכבתי על הדשא והרגשתי שאני עומד למות. לאט־לאט עבר לי, אבל לקח זמן עד שהצלחתי לנשום נשימות רגילות.

בערב ניגשתי לאבא בזמן שעבד בחצר והשקה את הצמחים. זה היה הזמן הטוב ביותר לדבר עם אבא. אם הייתי צריך כסף לסרט, או לא הצלחתי בהכתבה, זה תמיד נשמע לאבא יותר טוב כשהשקה. סיפרתי לאבא ששאולי אמר שסבא עזר לחנוק יהודים בחוץ לארץ.

אבא הפיל את הצינור על הדשא וניגש לסגור את הברז. הבנתי שמשהו לא בסדר, כי אבא אף פעם לא סיים כך את ההשקיה. "זה סתם מבזבז מים," אבא הסביר לי.

"שטויות," אמר אבא. "אל תקשיב לשאול הזה. בוא ניכנס הביתה, כבר קר. נכין שוקו."

הרגשתי שאבא לא שקט, וגם רוצה לתת לי פיצוי על משהו.

זמן לא רב אחר כך עזבנו את המושב ועברנו לתל אביב. שם הכול מצד אחד צפוף יותר, אבל מצד שני יותר מהול, אנשים פחות קרובים לסיפורי החיים של האחרים, ופחות חיים לאחרים בתוך הוורידים.

במשך השנים נודע לי שסבא היה ביודנראט בגטו לודז' וכך הצליח להציל את סבתא ואת אמא. סבא מת זמן קצר אחרי המלחמה, בנסיבות לא ברורות, וסבתא היתה חולה ואושפזה בבית חולים לחולי שחפת במשך כשנתיים. אחרי שסבתא נפטרה, אמא ואבא עלו לארץ וכאן נולדתי. בן יחיד.

תמיד רציתי לשאול את אמא ואבא עוד שאלות ולדעת עוד פרטים, אבל זה היה בלתי אפשרי. בהתחלה הם לא נתנו לחדור לסיפור שלהם, ואחר כך פחדתי לדעת.

יכול להיות שגם הסיפור הזה רובץ על הריאות שלי, אבל אני משתדל לא לחשוב עליו ולהיצמד למשאף.

אני לוקח שלוק מהמשאף. אני צריך עזרה כדי לנשום. משהו שכולם עושים לבד, אבל אני צריך עזרה. אני לא יכול לבד. אני חושב שגם בעניין המשפט אני צריך עזרה, אבל אני לא יודע מה כבר יכול לעזור לי עכשיו.

למרות שקשה לי ללכת לבדי לבית המשפט, בלי מירי או מישהו מהחברים שלנו ובלי עו"ד אלמוג, אני בכל זאת מרוצה מזה שלא יהיה שם אף אחד שמכיר אותי. זאת אומרת חוץ מהשופט כפיר, התובע וההורים של הילד שדרסתי. הוא היה בן אחת־עשרה. קראו לו ערן.

בעשר וחצי הגעתי לבית המשפט, למרות שהתיק שלי היה קבוע רק באחת־עשרה וחצי. כשנכנסתי לבניין הרגשתי קור בכל הגוף. "היכל הצדק", קוראים לבניין האפור והמכוער הזה, שאין בו לא היכל ולא צדק. בדקתי בלוח האלקטרוני הקרוב לכניסה באיזה אולם יושב השופט הבכיר כפיר, והלוח הפנה אותי לקומה ארבע, אולם 402. עליתי במעלית לקומה ארבע. במעלית הצטופפו עורכי דין ומתדיינים וחלקם דיברו בקול רם. "אל תדאג, אנחנו נחסל אותו," אמר אחד שלפי החליפה השחורה והגלימה חשבתי שהוא עורך דין. "מגיע לו שנפרק לו את הצורה," השיב מישהו. אולי הלקוח המרוצה. כשהגענו לקומה ארבע ירדתי, מבלי ששמעתי את המשך התוכניות.

כשהגעתי לאולם 402 הופתעתי לראות על דלת העץ הודעה מודפסת שבה נכתב כי בשל מחלתו של כב' השופט יורם כפיר, יישמעו היום כל התיקים שנקבעו לו בפני כב' השופטת נילי גביש.

נבהלתי. אני לא אוהב שינויים. נכנסתי לאולם לא גדול, שהיה מלא באנשים. עורכי דין עמדו ליד הספסל הראשון המיועד להם, דיברו וצחקו. האנשים האחרים שישבו באולם היו די שקטים, כמה מהם דיברו בלחש. ישבתי על הספסל שמאחורי עורכי הדין, כדי שאוכל לראות מקרוב את השופטת. הסתכלתי קדימה על הדוכן המוגבה, שתכף תשב שם מישהי שאני לא מכיר, אבל פתאום היא מעורבת בחיים שלי.

באחת־עשרה וחצי נפתחה דלת המובילה מהלשכה ישר אל הדוכן של השופט, ופנימה נכנסה אישה קטנה, עטופה בגלימה שחורה. היו לה פנים קטנות וחיוורות, מאופרות באיפור קל שלא הסתיר עיגולים שחורים מתחת לעיניים. חשבתי שאולי גם היא לא ישנה בלילות. היא החזיקה ביד יומן ומשקפיים וקלמר בד, שעליו היו מצוירים שני חתולים ירוקים.

מישהו, כנראה פקיד עזר, קרא "בית המשפט", השיחות באולם נפסקו וכולם קמו. גם אני. היא חייכה, ביקשה מכולם לשבת, ואז הסבירה שהשופט כפיר לא הרגיש טוב באמצע יום הדיונים, והעבירו אליה חלק מהתיקים שלו.

"אשמע קודם כמה עניינים אזרחיים, ובהמשך יש לי תיק אחד של תאונה קטלנית. אותו אשמע אחרון," אמרה. תאונה קטלנית זה אני, עברה בי צמרמורת.

הדיונים התקיימו במהירות. כל מיני עניינים פרוצדורליים של שאלונים וגילויי מסמכים, שלא עניינו אותי. הסתכלתי רק על השופטת, שדיברה מהר, לפעמים נעזרה בתנועות ידיים חדות, ומדי פעם חייכה. פעם אפילו צחקה בקול, כשאחד מעורכי הדין אמר משהו שלא שמעתי.

די מהר האולם התרוקן מאנשים ונשארנו רק אנחנו, התובע מהפרקליטות, ההורים של הילד ואני. וגם השופטת.

היא אמרה לי לעבור לשבת על ספסל הנאשמים. עברתי.

ההורים של הילד הסתכלו עליי. הם היו זוג יפה. היא עם שיער שחור, חלק וארוך, והוא עם תספורת קצרה וחתימת זקן. הם ישבו צמודים, אחזו ידיים והעיניים של שניהם היו אדומות. כאב לי הלב עליהם. הרגתי להם את הילד.

השופטת הביטה בי. העיניים שלה הזכירו לי את העיניים של מירי לפני שהכול קרה. היא ביקשה שאקום ושאלה, "מר שטיין, האם אתה מכיר את עובדות כתב האישום?"

מובן שהכרתי.

זה קרה בערך שישה חודשים לפני הדיון, ב־18 בינואר. היה יום חורפי קר ובהיר. בעשר בבוקר יעל שלחה לי הודעת טקסט, ושאלה אם אני יכול לפגוש אותה מתישהו. כתבתי שכמובן. מתי שהיא רוצה. קבענו להיפגש בשש בערב בקפה "שלנו'', על שפת הים בהרצליה. יעל ואני היינו חברים מכיתה י' ועד שיעל סיימה את השירות הצבאי, שנה לפניי. היתה בינינו אהבה חדשה וענקית. אני הייתי הראשון של יעל והיא היתה הראשונה שלי. אחרי שיעל סיימה את השירות הצבאי, היא רצתה לנסוע ללמוד משפטים בלונדון. כעסתי עליה. רציתי שתישאר, שתהיה איתי. לא רציתי שנתכתב וניפגש בחופשות כמו שהציעה. אמרתי שלא אחכה לה והיא אמרה שלא צריך ונסעה.

הרבה שנים לא היה בינינו כל קשר, אבל ידעתי מחברים משותפים שנישאה לבחור ישראלי שלמד גם הוא משפטים, נולדו להם שני ילדים, ובסיום הלימודים הם שבו לארץ ופתחו משרד בתל אביב.

לפני כעשר שנים יעל יצרה איתי קשר במייל, ומאז אנחנו נפגשים מדי פעם, מדברים על עצמנו ועל החיים שלנו. אם הייתי צריך לדרג, יעל היא האדם הכי קרוב לליבי, חוץ מהילדים. היא נמצאת אצלי במקום הכי עמוק, מישהי שאני הכי מבין והכי מבינה אותי. מירי קצת־קצת אחריה.

מירי לא אהבה את הקשר שלי עם יעל והרבה פעמים ביקשה ממני שלא אפגוש אותה. לא הסכמתי. אמרתי למירי שיעל היא ידידה שלי מהעבר, ואין בינינו כלום והיא סתם מגזימה. זו לא היתה האמת לאמיתה. נכון שלא היה בינינו סקס, אבל היתה בינינו חברות קרובה. אני מאוד אוהב אותה, היא חברה שלי, וגם היא אוהבת אותי. לא רק כחבר, אלא כגבר. זה מה שאמרה לי בפגישה שלנו ב־18 בינואר.

אחרי שיעל אמרה לי את זה, נשארנו לשבת ולא דיברנו. למרות ששתיתי כבר כוס יין אחת, מזגתי עוד כוס ליעל וגם לי. "בואי נלך," אמרתי לה אחרי ששתינו בשקט. שילמתי את החשבון ויצאנו. ליוויתי את יעל למכונית שלה. על יד המכונית חיבקתי אותה חיבוק קרוב וארוך. אחר כך אמרתי לה "נהיה בקשר". אני לא יודע לומר למה בדיוק התכוונתי.

נכנסתי למכונית שלי וישבתי כמה דקות בלי להתניע. חשבתי מה יהיה עכשיו ולא היתה לי תשובה. אחר כך התחלתי לנסוע, ואחרי כחמש מאות מטר בערך קפץ לי הילד לכביש. אחר כך הכול קרה מאוד מהר. יצאתי בריצה מהמכונית, התיישבתי על יד הילד על הכביש והחזקתי לו את היד. הוא נשם נשימות קצרות ושטוחות והעיניים שלו היו עצומות. בתוך זמן קצר הגיע אמבולנס שפינה את הילד, ואת קולות הסירנה שלו אני שומע בראש, לילה־לילה.

גם המשטרה הגיעה די מהר. שוטר עשה לי בדיקת נשיפה, ביקש ממני את רישיון הנהיגה שלי ורישיונות הרכב, אחר כך ביקש שאעלה לניידת והסיע אותי למשטרת גלילות. שם עשו לי בדיקת דם ונחקרתי כמה שעות.

מהמשטרה התקשרתי למירי. סיפרתי לה שהיתה תאונה כשיצאתי מישיבה במשרד מהנדסים בהרצליה. מירי אמרה שהיא מיד מגיעה למשטרת גלילות.

אחר כך שלחתי הודעת טקסט ליעל.

עד שהוגש נגדי כתב האישום לא סיפרתי למירי שהתאונה אירעה כשיצאתי מפגישה עם יעל. כשסיפרתי לה, היא הביטה בי במבט הזה שיש לה לפעמים, שהוא תערובת של כעס ועלבון. הדמעות שעלו לה בעיניים שברו לי את הלב. מירי אמרה ששיקרתי לה, ובוודאי היתה לי סיבה לשקר. נשבעתי שלא. אמרתי שלא רציתי להכעיס אותה, אבל הכעס שלה הלך והתעצם, עד שרק הוא נשאר בינינו.

אחרי שהוגש כתב האישום, כתבתי ליעל שמסיבות שונות עדיף שלא נהיה בקשר זמן מה. יעל כתבה לי, "בסדר. אם זה מה שאתה רוצה." לא זה מה שרציתי, אבל חשבתי שכך יהיה יותר פשוט לכולם.

בכתב האישום נכתב בקיצור שנהגתי כשאני תחת השפעת אלכוהול וגרמתי למותו של הקטין ערן יוגב ז"ל, שהיה בן אחת־עשרה במותו.

השופטת שאלה אותי מה תגובתי לכתב האישום. הסתכלתי סביבי. ראיתי את ההורים של הילד והעיניים של השופטת שחיכו לתשובה שלי, ואמרתי שאני מודה.

השופטת שתקה רגע ואז אמרה, "לפני שאני רושמת את ההודאה שלך, אני רוצה להיות בטוחה שאתה מבין שמדובר בעבירה חמורה, ואתה עלול להישלח למאסר לתקופה ארוכה. אולי כדאי לך להתייעץ עם עורך הדין שלך."

אמרתי שאני מבין ואני לא צריך להתייעץ עם עורך הדין.

"אתה בטוח?" שאלה אותי והסתכלה עליי עם העיניים של מירי.

אמרתי שאני בטוח.

"יש משהו נוסף שאתה רוצה לומר?" שאלה אותי.

"אין לי מה לומר," אמרתי. "רק שאני מאוד מצטער על מה שקרה, ומשתתף בצערם הכבד של ההורים." לא יכולתי להביט בהם.

השופטת אמרה שנצא להפסקה ונשוב בעוד שעה, ואז תיתן את גזר הדין.

בהפסקה התקשרתי לאלמוג וסיפרתי לו מה היה בדיון ועל ההודאה שלי.

להפתעתי, אלמוג אמר שאולי זה לטובה, כי נילי גביש היא לא שופטת פלילית, וידוע שהיא לא אוהבת לשלוח אנשים לכלא.

"אבל היא הזהירה אותי שעברתי עבירה חמורה מאוד, ואני עלול להישלח למאסר," אמרתי.

"תקשיב לי, עודד, ותקשיב לי טוב," אלמוג אמר. "אתה נהגת שיכור ודרסת ילד. אומנם בוחן המשטרה אמר שהמקום לא היה מואר מספיק והילד זינק לכביש, אבל הוא גם אמר שייתכן שאם לא היית שיכור, היית יכול למנוע את התאונה."

"לא הייתי שיכור," התקוממתי. "שתיתי רק שתי כוסות יין אדום."

"זה לא משנה," המשיך אלמוג, "מצאו אצלך בדם אלכוהול מעל המותר על פי החוק וזה מה שקובע. אתה צריך להבין שכנראה תלך לכלא. אבל אצל גביש בוודאי תקבל חצי מאשר אצל שופט אחר."

"אני מבין את זה," אמרתי. "ואני רוצה לגמור את העניין הזה היום."

"מצד שני, גביש מועמדת למחוזי. נקווה שהיא לא רוצה לעשות רושם על אף אחד," הרהר אלמוג בקול רם.

שמעתי את פקיד העזר קורא בשמי. אמרתי שלום לאלמוג, סגרתי את הטלפון ונכנסתי לאולם 402. בדרך רעדו לי הרגליים. אבל קיוויתי. כשנכנסתי לאולם, ראיתי שוטר שישב בספסל הקדמי. זה לא היה סימן טוב.

השופטת נכנסה לאולם, התיישבה במקומה וביקשה שאקום כשהיא קוראת את גזר הדין. לא שמעתי הכול, רק קטעים. היא כתבה שמדובר בנאשם בשנות החמישים לחייו, אדם נורמטיבי, ללא כל עבירות קודמות, ללא עבירות תעבורה, אשר גרם ברשלנות למותו של ילד בתאונת דרכים. היא כתבה שהתאונה אירעה בשעה 20.30, בחודש ינואר, בכביש צדדי חשוך בהרצליה. היא גם אמרה שהילד ירד בפתאומיות לכביש. יחד עם זאת, הנאשם נהג לאחר שבילה בבר סמוך בחברת אישה, ונמצא בדמו אלכוהול בריכוז העולה על המותר. בוחן התנועה ציין כי ייתכן שהתאונה היתה נמנעת אילו הנאשם לא היה תחת השפעת אלכוהול.

שמעתי את ה"ייתכן", ושמעתי את הסוף, שבשקלול כל נסיבות העניין היא שולחת אותי לשמונה־עשר חודשי מאסר בפועל. קיבלתי גם שלילת רישיון לשלוש שנים וקנס, אבל זה לא עניין אותי.

התיישבתי.

ואז קם האבא של הילד ואמר לשופטת, "זה מה ששווים החיים של הבן שלנו? שמונה־עשר חודשי מאסר?" הוא דיבר בשקט. בקושי אפשר היה לשמוע אותו, והקול שלו נחנק. האמא של הילד הסתירה את הפנים בשתי ידיה, והשיער השחור היפה שלה גלש קדימה.

"אני רוצה לומר לכם משהו," אמרה השופטת. "אין לי מילים לתאר עד כמה אני משתתפת בצערכם. קרה לכם אסון נורא, ואין דבר בעולם שיכול כרגע להקל עליכם. עונש המאסר הוא מהלך משפטי, שלא משקף בכלל את עוצמת האסון שלכם. שום דבר לא שווה את החיים של הילד ו..." הקול שלה רעד, היא לא המשיכה והעיניים שלה נצצו. האבא התיישב וכרך יד סביב כתפיה הרועדות של האמא. רציתי לגשת אליהם ולומר משהו, אבל נשארתי לשבת.

הרגשתי סחרחורת. אישה זרה, שלא מכירה אותי, נכנסה לי לחיים ושולחת אותי לכלא. כעסתי על עצמי. איך הגעתי לזה? אני, עודד שטיין, מהנדס בתעשייה האווירית, אבא לשני ילדים, תמיד מדויק, שומר חוק, לא חונה באדום־לבן, והנה אני הולך לכלא. לא יכולתי להאמין.

פתאום נעצרה לי הנשימה ולא יכולתי לנשום וגם לא להוציא אוויר. נדמה לי שגם השמעתי קולות חנק.

"יש לך משאף?" השופטת שאלה אותי. הנעתי את הראש ימינה ושמאלה והתאמצתי לקחת אוויר. מובן שהיה עליי משאף. אני לא מעז לזוז בלעדיו, אבל רציתי לראות מה יקרה.

"אטרובֶנט או ונטולין?" היא שאלה והוציאה במהירות ממגירה שני משאפים, והושיטה אותם מעבר לדוכן. התקרבתי לדוכן של השופטת, מרחק שלושה צעדים ממקום מושבי, לקחתי את הוונטולין, הסרתי את המכסה ושאפתי את החומר. פעם ועוד פעם. כעבור כמה שניות נשמתי שוב.

ההורים של הילד קמו ויצאו מהאולם. אולי קיוו שאיחנק. אני במקומם הייתי מקווה.

"תודה," אמרתי לה.

"אתה בסדר?" היא שאלה. "איך זה שאין עליך משאף? זה מאוד מסוכן."

אמרתי שאני בסדר. זו רק אסתמה.

"תכין לי צו מאסר לחתימה," אמרה לשוטר שעמד על ידה, "ותציין בטופס שמר שטיין סובל מאסתמה, וחייב שיהיה לו תמיד משאף בהישג יד."

שמתי לב שקראה לי "מר שטיין". אני הולך לכלא אבל אני עדיין "מר שטיין", והיא גם רוצה שאנשום.

"תתייצב במזכירות בעוד שלושה ימים, ביום חמישי, כן?"

הנהנתי.

היא קמה וראיתי שהיא ממש קטנה וקצת כפופה. היא אספה את הדברים שלה מהדוכן, והלכה במהירות לכיוון הלשכה הצמודה. כשהלכה ראיתי אותה מוציאה משאף מהקלמר עם החתולים הירוקים, ולוקחת שתי שאיפות מהירות.