מסוכלים

תמונות ילדות

מאלכּ: לנצח את הים

אני יושב על החול הרטוב, מתבונן בגלים המתגנבים בלחש, מלטפים את כפות רגליי, קדים ונסוגים לביתם, אל מעמקי הים, מדמיין שהם מזמינים אותי. אני פוחד.

לא סיפרתי לאיש על הפחד שלי מהים. הרי גברים לא מפחדים מדבר, ועוד אני, בן ראשון אחרי שש בנות, בַּחְמִל אִסְם אֵל־עִילה. גאוות המשפחה.

אבא יושב עטוף באחיותיי, המקשיבות לו בהערצה. לעיתים הוא מסיט את מבטו אליי, בנו האהוב. כשהמבטים שלנו מצטלבים, אני רואה שאבא מחייך, אבל החיוך מהול בעצב. אני יודע שכל ביקור בנתניה מעורר בו געש של רגשות. אום ח'אלד, כפר הולדתו, נכבש ונהרס בנכבה, ועל אדמותיו הקימו היהודים את נתניה. שרידי הכפר מעלים בו געגוע עמוק להוריו, לאחיו שנהרג, לילדותו, לתקופה שלפני המלחמה הגדולה, שעליה הוא בוודאי מספר עכשיו שוב לאחיותיי.

השמש יורדת אט־אט, מקשטת את האופק בפז ובארגמן. אני יודע שהיום זאת ההזדמנות האחרונה שלי. אני חייב להיכנס לים, לנצח את הפחדים, להיות ראוי לאהבה של אבא. אני כבר בן עשר, ומהיום שבו נולדתי הזכירו לי אינספור פעמים, "אִינְתַא זָלמִת אֵל־בֵּית", אתה הגבר בבית. אני נעמד נחוש, מגניב מבט זהיר אל אבא, מקווה שכאשר אלכוד את עיניו, הוא לא יראה את החרדה שבעיניי. אני רוצה שהוא יראה את בנו גובר על הים הגדול, שהחל להשמיע שאגה מתגלגלת.

אני פוסע בחריקת שיניים, ממקד את מבטי בגלים המאיימים וממלמל לעצמי בלי קול: "אִינְתַא זָלמִת אֵל־בֵּית, אִינְתַא זָלמִת אֵל־בֵּית". אני חש את המים חובקים את הברכיים שלי, הגלים מצליפים בחוזקה, וטיפות מלוחות של מים ניתזות עליי ומחוררות את המעטפת. אני נעצר ומביט אל האופק. השמש טובעת במעמקי הים, והשובל שהיא מותירה אחריה מתפוגג ומחליף גוון לאפור חיוור מבשר רעות.

אני מתיישב על החוף. תחושה של תבוסה מכריעה אותי. אני מקווה שאיש לא מבחין בדמעה הסוררת שחומקת לי. אני חופן את ראשי בכפות ידיי ומתבונן בחול הרטוב. "אָנא מַא בָּחִבּ אֵל־בָּחַר", אני לוחש בכעס ובבושה. אני לא אוהב את הים. ושאגת ההמון, "אִינְתַא זָלמִת אֵל־בֵּית", הופכת לדומייה עצובה.

בדרך חזרה לטול כרם, כשאני ספון במכונית בין אחיותיי, אבא מספר שוב על בית המשפחה באום ח'אלד, על עצי הפרי שהקיפו אותו, על עץ התאנה שנקם וחרת סימן ברגל של אבא שלו כשניסה לגזול ממנו את פירותיו. הבית תמיד שקק חיים. אנשים רבים באו להתייעץ עם סבא שלי, שהיה מוח'תאר הכפר. את סבא לא פגשתי מעולם. הוא מתבונן בי בעיניים חכמות וממזריות מדיוקנו שתלוי בסלון שלנו, כאילו בוחן את צפונות ליבי.

כשאנחנו מגיעים הביתה, עוד לפני שאבא עוצר, אני נמלט מהמכונית אל החדר שלי. אני נשכב על המזרן ומתכסה בשמיכת הצמר המנחמת שאמא סרגה לי. טיפוף צעדים מפר את הדממה. אני לא רואה את אבא, אבל מרגיש שהוא נמצא מעליי ומביט בי. הוא מתיישב ובידו הגדולה מלטף את שערי מבעד לשמיכה. "יא גיבור, מה קרה?" קולו הצרוד ממלא אותי בתחושת ביטחון. "לא קרה כלום, אני רק עייף", אני משיב. אשמה ובושה ממלאות אותי. אני משקר לאבא, ולא בפעם הראשונה. "טָיְיִבּ, חֲבִּיבִּי, אִירְתַאח". הוא אומר. טוב, יקירי, תנוח.

רגעים חולפים, ואבא עדיין לידי, שותק ומלטף את ראשי. "שמעתי שאתה מסתובב עם הבנים מחמולת בדראן, עם סמיר ונצר", הוא יורה פתאום לעברי, ושמיכת הצמר כבר לא יכולה להגן עליי. אני קם, מתיישב על המזרן ומסתכל עליו במבט מושפל. "הם חברים שלי", אני מתגונן, מנסה להסתיר את ההפתעה, שמלווה בפחד מתגובה תוקפנית. "אתה יודע מה דעתי עליהם. אני לא רוצה שיסבכו אותך. העיניים של היהודים תמיד עליהם, פקוחות ורואות הכול, ואני לא רוצה שיראו אותך שוב איתם, מובן?!" את המילה האחרונה הוא אומר לאט, מדגיש אותה כתמרור עצור. אני מבין שלעולם לא אראה שוב את סמיר ונצר. או לפחות לא בתקופה הקרובה.

כשהפרתי בעבר הבטחה לאבא, נאלצתי להסתגר בבית במשך ימים. הסתתרתי מהעולם בציפייה שהחבורות על גופי הצנום, סימני החגורה והחפצים האחרים שבהם הכה אותי, ייעלמו. הן שינו את צבען מאדום לכחול־סגול ולבסוף לירוק־צהוב. אף על פי שהייתי צעיר, כבר הבנתי שאבא הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. ידעתי להבחין באותות המבשרים בשתיקה על בואו של מיסטר הייד הרשע, והייתי נמלט מהבית, או נצמד לאמא. לא הרפיתי מהשמלה שלה. ידעתי שהיא תגן עליי כלביאה בכל מצב, מול כל איום ובכל מחיר.

אבא עוזב את החדר ומותיר אותי לבהות בקיר הלבן הסדוק. אני מנסה לעשות סדר בעיסת המחשבות שבראשי. אני לא מבין למה בכל הזדמנות אבא מגן על היהודים, על אלה שקרעו מבתיהם אותו, את המשפחה שלו, את החברים שלו ואת כל אנשי הכפר. אלה שרצחו את אחיו הבכור ורבים אחרים.

מעולם לא שוחחתי עם יהודים. ראיתי אותם צובאים בהמוניהם על רחובות העיר, בעיקר בשוק ביום שבת. שועטים במכוניות שלהם, מדברים בצעקות, מסתובבים בין הדוכנים, מתמקחים, מתווכחים, מתהלכים כטווסים מלאי חשיבות עצמית, כבעלי בית, בטול כרם. התבוננתי בהם בסקרנות ובעוינות. השפה שלהם דומה לערבית אך אינה מובנת. הם לבושים בבגדים משונים. לנשים יש צחוק מתגלגל, וטון הדיבור שלהן שונה כל כך מהמוכר לי. היה לי קשה להתיק את מבטי מהן.

לעיתים חשבתי שהנשים היהודיות מתנהגות כמו גברים. פעם ראיתי אישה נוזפת בגבר שהיה איתה, ונדהמתי. הָאד זָלַמִה?! זה גבר?! אני זוכר בבהירות את דמותה: שיער צהוב־אפרפר, פנים מעוטרות בשכבה עבה של צבעים, מבט נוקב וקול רועם. בעלה ישב לידה מושפל ומבויש כילד נזוף.

הזיכרון מעלה בי חיוך. אני מתגנב מהבית ויוצא בריצה לרחובות העיר, לכיכר ג'מאל עבד אֵל־נאצר, לפגוש את סמיר ונצר.

אלון: למה היא שתקה?

אני יושב לבד, עטוף במגבת שאמא נתנה לי אחרי ששלפה אותי ממי הבריכה הצוננים, ובוהה במשפחה שלי עמלה ככוורת דבורים על הכנת ארוחת הצהריים במעיין חרוד. הפנים שלי קודרות. אני עצוב, כועס ומובס.

איך היא העזה? למה? אני מנסה להבין את השתיקה של דגנית ואת המבט החודר שלה לאחר שהתוודיתי בפניה שאני אוהב אותה. כבר חודש אני מתכנן לספר לה. חשבתי על כל מילה, כתבתי ומחקתי, חיפשתי את ההטעמה הנכונה, ניסיתי לחבר את המילים במדויק, חיפשתי משהו שיביע את מה שהרגשתי וקיוויתי שלא אישמע נואש.

למה היא לא אמרה מילה? אפילו לא מילה אחת! מה פשר המבט שהיא נעצה בי, בעיניים הירוקות שלה, עם הגוון האפרורי־מסתורי? משב רוח קיצית שחלף סתר את השיער שלה, הרעיד את עלי האקליפטוס הזקן והנרגן שעליו נשענו, והיא שתקה. חלפו דקות ארוכות, בתוכי התגעשה מערבולת של תחושות. דגנית המשיכה לשתוק, והתקווה נדחקה. את מקומה תפסו בושה ומבוכה. בזעם, ובלי לומר מילה, קמתי וברחתי מהחורשה אל הבריכה. קפצתי אל המים כדי לשטוף את הפצע שנפער בנשמה שלי.

צללתי אל הקרקעית, אבל הכאב רק הפך צורב יותר. עצרתי את נשימתי, רציתי להמשיך להסתתר מהעולם ומעצמי עד שיחלוף הכאב, אבל גנב החלומות שמסתתר בראשי הופיע בלי הזמנה והודיע: "אי אפשר לתקן לב שבור".

מחוץ למים, אני מריץ את האירועים במוחי שוב ושוב ומגיע לאותה נקודה, אל השתיקה, המבט החודר והתבוסה, אני לא שם לב שאבא מתיישב לידי. "רוצה לספר?" הוא שואל בשקט, ובעיניו ים של אהבה. "הכול בסדר", אני משיב חרש, משתדל שהקול שלי לא ירעד ויסגיר את סערת הרגשות. השתיקה שמשתררת מספרת לי בסוד שאבא יודע שהכול לא בסדר. הלב שלי שבור לרסיסים.

"אתה רק בן עשר", הוא אומר ברוך. "עוד תחווה אכזבות, ואחרי שהכאב יפוג, אתה תצמח ותפרח ותהפוך ליהלום מלוטש וזוהר, שאפשר יהיה לראות מהירח".

חיוך בלתי נשלט עולה על פניי. יהלום?! עוד דימוי שאבא שולף מאשפת הקלישאות שלו, חלקן לא מובנות, אך כולן מנחמות. "מצחיק אותך..." שואל או קובע אבא, וזה מסיג את הכאב, או לפחות חלק ממנו. "אם אתה לא רעב, תחזור לבריכה", הוא קורא את מחשבותיי, ועוד לפני שהוא מסיים את המשפט אני רץ במורד הגבעה, אל המים.

בדרך חזרה אל המושב אני מעוך בין האחים שלי, יובל וינוב, במושב האחורי של הפיאט הירוקה, שמתנשפת בכבדות ורוטנת. "ילד סנדוויץ'", אני נזכר בחיוך בביטוי שלמדתי מאמא. השפה של המבוגרים מוזרה. הם משתמשים במילים שמתארות חפצים, מאכלים, חיות, כלי נגינה, שקשורות לשמיים, לים ולאדמה, רק כדי להימנע מלומר דברים בצורה ישירה וברורה. יהלום! עכשיו אני מחייך בגלל השיחה עם אבא.

"מה הכוונה בסנדוויץ'?!" כעסתי על אמא בפעם הראשונה שהיא אמרה לי את זה. היא הבינה שהיא עלולה שוב למצוא את עצמה בזירת התגוששות, זירה שבה הבן שלה חייב להבין הכול, או לפחות להרגיש שניצח, ועדיף בנוק־אאוט. "מה אתה אוהב לקחת לאכול לבית הספר?" ניסתה למנוע את המהלומה הבאה בקול מתחנף. "אני שונא ללכת לבית ספר!" עניתי ברוגז מתגרה. היא הבינה שגם בקרב הנוכחי יהיו סבבים רבים שבהם תתאמץ לפייס אותי, וגם הוא יסתיים רק כשתפיל את עצמה על רצפת הזירה, באהבה ללא תנאי.

"איזה סנדוויץ' אתה אוהב?" שחררה אנחה של ייאוש. "שוקולד השחר!" עניתי ופי התמלא ברוק. אני אוהב שוקולד, כל סוג שלו, בעיקר לבן. "אתה מבין שמה שמיוחד בכל סנדוויץ' זה האמצע, מה שבין הפרוסות?" דממה. אני סופג נוק־אאוט בלתי צפוי. אם זה היה משחק אמיתי, שמהמרים עליו, אף אחד בעולם לא היה מסמן ניצחון לאמא, הפתעת המחזור, הפתעת העונה, הפתעה בכלל!

עכשיו, ברכב שמתמודד בקושי עם העלייה במעלה יזרעאל, ונראה שאילו היה יכול, היה מבקש לעצור להסדיר את הנשימה, אני מרגיש חוסר נוחות בין האחים שלי. הם עוטפים אותי משני צדדיי כפרוסות לחם. אני יודע ששניהם שונים ממני, ובתוך כל אחד מהם יש יהלום ייחודי וזוהר. יהלום! אני נדבק בשטויות של אבא.

אני ממשיך לחייך עד שאנחנו מגיעים אל המושב, או עד שאני נרדם בדרך.

נטע: אני לא רוצה להיות הכוכבת

אני יושבת זועפת בפינת כיתה ד3, שהוסבה לחדר הלבשה לקראת מופע הסיום של שנת הלימודים. כולם מסביבי נרגשים, לחוצים וחרדים. אני צופה בשאר הילדים. כולנו לובשים את אותה תלבושת מגוחכת — מכנסי ג'ינס עם קרעים, חולצת כפתורים משובצת ואוזניות גדולות על הראש — חיקוי עלוב של אמני הרוק שהופיעו ב"לייב אייד". המורה רינה החליטה שאחרי ההצלחה המסחררת של מופע הצדקה שנועד לסייע לנפגעי הרעב באתיופיה והתקיים במוקדים שונים בעולם, הגיע תורו של בית הספר "דרור" בכפר מעש לתרום את חלקו.

המורה רינה פורצת לכיתה בחיוך רחב ומכריזה בקול צווחני: "בעוד חמש דקות אתם עולים לבמה!" אני מסתכלת עליה בכעס. בכלל לא רציתי להשתתף בהופעה. אני מעדיפה לשבת באולם או להסתתר בשורה האחרונה על הבמה. אפילו מתחת לבמה. אבל המורה רינה, שהיא גם חברה של הוריי, התעקשה שאהיה הכוכבת של המופע. עליי לעמוד בשורה הראשונה כשמשמאלי מיכל, הילדה שהכתירה את עצמה כבר ביום הראשון בכיתה א' למלכת הכיתה, ומאז היא שולטת בנבזות בכיתה שלנו. לימיני תהיה שיר, שבסיפור הכוזב שהיא מספרת לעצמה היא החברה הכי טובה של מיכל, אבל במציאות היא לכל היותר גרופי, שלא לומר שפחה חסרת עמוד שדרה.

אנחנו עולים אל הבמה. האולם מלא עד אפס מקום, ובי זועקת בדידות. זרקור היורה אלומת אור אלימה מקשה עליי לראות את הקהל, שוודאי מחכה בקוצר רוח שההצגה תתחיל. אבל ההצגה לא תתחיל עד שאפתח את פי, ואני עומדת קפואה במרכז השורה הראשונה. מיכל מנופפת לאמא ולאבא שלה, שיושבים, כיאה להורים של מלכה, במרכז השורה הקדמית. שיר מסתכלת עליה במבט מעריץ.

אני מרגישה חשופה ומאוימת. הדופק שלי מאיץ, זיעה קרה מתחילה לנטוף במורד גבי ורעד קל משתלט על גופי. אני ממצמצת בניסיון להתגבר על קרן האור המסנוורת. אני מחפשת את אמא שלי, אבל רואה רק פנים מטושטשות. עיניי ממשיכות לנדוד על פני הקהל, עד שאני מוצאת אותה.

אמא יושבת בקצה השורה האחורית, בדיוק במקום שבו מוצב הזרקור שחורך אותי, הכוכבת מאונס של ההצגה שעתידה לפתור לחלוטין את בעיית הרעב באפריקה. אני מתפללת שתהיה הפסקת חשמל, או שלפחות תישרף הנורה של הזרקור, כדי שאיש לא יראה אותי, את הפנים שלי, הלבנות כסיד.

אני מנסה לחשוב מה לעשות, אך חוט המחשבה שלי קורס. אני זזה צעד קטן ימינה, מתחמקת מהאור ומרימה את העיניים אל השורה האחרונה באולם. המבט שלי מצטלב עם מבטה של אמא, ונדמה לי שהיא אומרת משהו, אבל אני לא מצליחה לפענח. היא מרימה ידיים מעל לראש ומהדקת את האגודלים והאמות לצורת לב. אני מתמקדת בשפתיים שלה, ולאט־לאט התנועות הופכות למילים ולמשפט שאני שומעת בכל בוקר, "אני אוהבת אותך עד..."

המבט והמשפט שנאמר בפנטומימה לא מוצלחת נוגעים בי כמטה קסם. כל החששות מתפוגגים, ואת מקומם תופסת אדישות. לא אכפת לי מדבר: לא מההורים באולם, שנועצים בי מבטים מטופשים, לא ממיכל ומשיר, לא משאר ילדי הכיתה, שמתחילים לנוע בחוסר תיאום משווע לצלילי השיר We are the world. גם לא מהמורה רינה, שעומדת בצד הבמה ולוחשת את השורות שאני אמורה לדקלם, בניסיון נואש להתניע את שפתיי הקפואות. ואז אני מתכופפת. מניחה את המיקרופון, מזדקפת, מיישירה מבט גאה באולם, מפריחה נשיקה, קדה קידה ונמלטת מהבמה בריצה קלה.

המורה רינה מקבלת את פניי בחיוך מפתיע. אני מנסה להצטדק: "אמרתי לך שאני לא רוצה להיות הכוכבת של..." היא קוטעת אותי בחיבוק ואומרת: "אני מתנצלת שהכרחתי אותך לעשות משהו שלא רצית. את אמיצה, מתוקה ומקסימה, ואני הכי גאה בך".

אני נסה כל עוד נפשי בי לעבר החנייה, ונעמדת מפוחדת. פתאום, מאחור, מקיפות אותי זוג ידיים מוכרות, ואני שומעת את אמא: "אני אוהבת אותך עד השמיים ובחזרה, עד הירח ובחזרה". אני מחייכת ומשיבה, "ואני אותך עד השמש ובחזרה". אמא ממשיכה את התחרות המסורתית, "ואני אותך עד אינסוף", ואני מסיימת במשפט הקבוע והמנצח, "ואני אותך עד אינסוף והרבה־הרבה אחריו".

כעבור כמה ימים אני יושבת על עץ התאנה העתיק בחצר הבית שלנו בכפר מעש. חברה שלי רוני ואני בנינו קן שישמש אותנו בחופשת הקיץ. ממרומי הצמרת, אני רואה את רוני יושבת על הדשא ואוכלת בתאווה חלה מתוקה מרוחה בחמאה ובדבש. אני צופה לעבר חצר הבית הסמוך, של סבתא רוחל'ה. אמא וסבתא יושבות כמו בכל בוקר מתחת לעץ התות. אני לא שומעת על מה הן מדברות, אבל סביר להניח שסבתא כהרגלה מספרת לאמא סיפורים משעשעים ומסעירים מילדותה. סבתא רוחל'ה גדלה בפתח תקווה, שהייתה אז מושבה חקלאית. אבא שלה היה ממייסדי המושבה, אחד מ"חמשת הרוכבים" מהבלדה על יואל משה סלומון.

בזמן שאני סורקת את השטח מלמעלה מפציעה בי מחשבה שמצחיקה אותי: לאחר הצלחתי המזהירה בתפקידי הראשון ככוכבת הצגה, בטח אקבל המון הצעות מכל העולם, אך איאלץ לדחות אותן, כי אני כבר החלטתי שלעולם לא אעזוב את החצר הזאת, גם לא בשביל תפקיד בברודוויי.

אני ממש לא רוצה להיות כוכבת. אני מקווה לחיות בשקט, ברוגע ובאושר בכפר. חיים של אנשים פשוטים ורגילים.