מסע אל המוח

הזיכרון — לא מה שחשבנו

בסיומה של הרצאה, בדרך אל מגרש החנייה, ניגש אלי גבר כסוף שיער שישב קודם בקהל המאזינים. "סלח לי שאני מטריד אותך. אבל יש משהו שמציק לי..." פתח בטון מהוסס והשתתק, ממתין לתגובתי.

"במה אוכל לעזור לך?" שאלתי.

"בזמן האחרון אני עושה לעצמי מבחני זיכרון כדי לבדוק אם המוח שלי עדיין בסדר, והתוצאות מדאיגות אותי... אני רואה מה קורה לחברים שלי וזה צובט את ליבי..."

"ספר לי על מבחן כזה".

"אתן לך דוגמה: לפני כמה חודשים ראיתי הצגה בלונדון ונהניתי מאוד. ביומיים האחרונים ניסיתי להיזכר בשמה של אותה הצגה. שברתי את הראש ולא הצלחתי. השם פשוט נמחק מהזיכרון שלי. משהו כנראה נדפק במוח שלי".

"אין לך מה לדאוג", ניסיתי להרגיע אותו. "המוח שלך לא נדפק. בשנים האחרונות התברר לחוקרים שאחת התכונות של המוח היא שיכחה של פרטים שאינם מסייעים להישרדות. פרופסור ידין דודאי, אחד המדענים המובילים בחקר המוח, מצא הגדרה קולעת לכך: ‘היעד העיקרי של הזיכרון שלנו אינו שימור העבר אלא העתיד'. תסכים איתי שהשם של אותה הצגה, מהנה ככל שהיתה, אינו תורם דבר לעתיד שלך. המוח שלנו יודע בדרך כלל אילו זיכרונות לשמר ואילו להשכיח. עודף זיכרונות הוא מעמסה מיותרת, שעלולה לשבש את חיי היום־יום שלנו. לכן, שיכחה מבוקרת חיונית לתפקוד תקין".

למראה המבט הספקני שנעץ בי בן שיחי חיפשתי דרך אחרת להעביר את הרעיון. "אתן לך דוגמה מתחום אחר", עלה רעיון בדעתי. "מגדלי תמרים נוהגים לכרות כפות דקלים שנראות להם מיותרות. כתוצאה מכך מגיעה כמות גדולה יותר של אנרגיה — מים, מינרלים וחומרים אחרים — אל הפרי ומשפרת את איכותו".

מבטו של האיש הוסיף להיות ספקני, אבל השעה כבר היתה מאוחרת ושנינו מיהרנו לדרכנו. כשנפרדנו, היה ברור לי שלא הצלחתי לשכנע אותו בהרצאה הקצרצרה שלי.

דומה שלא אטעה אם אומר כי רבים מכם מצאו את עצמם לא פעם במצבו של אותו אדם — מוטרדים מהעובדה שלא הצלחתם להיזכר בעניין שלכאורה לא היתה כל סיבה לשכוח אותו. כדי להבין טוב יותר את השיכחה הזאת ולאמץ כלים להתמודד איתה, הבה נצלול יחד אל נבכי הזיכרון, ולאחר שנפענח את צפונותיו ננסה לשפר אותו.

אבל לפני שנצא למסע הזה נגדיר מהו בכלל זיכרון. בשלב הזה נסתפק בכך שנאמר שזיכרון הוא היכולת שיש ליצורים חיים לקלוט מסרים מהסביבה, לשמר אותם ולהשתמש בהם בעת הצורך. כפי שהשגחתם בוודאי, ייחסתי את היכולת הזאת ליצורים חיים ולאו דווקא לבני האדם. היתה לכך סיבה טובה: כל יצור חי בעל כושר הישרדות ורבייה מסוגל לקלוט מסרים מהסביבה, לשמר אותם ולהשתמש בהם בעת הצורך. פירוש הדבר הוא שלכל היצורים החיים, בהם גם יצורים חסרי מוח, יש יכולת לזכור. מחקר שעשו חוקרים מישראל וספרד ופורסם ב־2019 חזר ומצא, כמו מחקרים קלאסיים מהמאה ה־20, כי אפילו אָמֶבּוֹת ניחנות ביכולת לזכור.

אם אמבות יכולות לזכור — על אחת כמה וכמה שהדבר נכון לגבי יצורים שהתברכו במוח. איברי החישה שלנו (ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש) קולטים מסרים מהסביבה ומעבירים אותם אל הרשתות העצביות של הזיכרון המצויות במוח. במקרה של הדגים וחבריהם הרשתות העצביות של הזיכרון מצויות כמובן אך ורק בסאב־קורטקס וכל הזיכרונות אינם מודעים, ואילו אצל האדם הרשתות העצביות של הזיכרון מצויות הן בסאב־קורטקס והן בקורטקס והזיכרונות שלנו נחלקים לזיכרונות לא־מודעים וזיכרונות מודעים. מסר שמגיע אל הקורטקס לאחר "סינון" הופך לזיכרון מודע, שבאמצעותו אנחנו מסוגלים לדעת למשל היכן הנחנו את צרור המפתחות שלנו, אם כיבינו את האור בבית ואם חלילה השארנו את ילדנו הרך במושב האחורי של המכונית. על מנת להיטיב להבין את סגולותיו של הזיכרון המודע ואת הדרכים לשפר אותו נעסוק תחילה במסרים המגיעים אל המערכות העצביות שבסאב־קורטקס — "מתחת לרדאר" שלנו — ולכן יוצרים זיכרונות לא־מודעים. גם הזיכרונות האלה נשלפים בשעת הצורך, והדבר בא לידי ביטוי בדחפים הגורמים לפעולה.

להמחשת השימוש בזיכרונות לא־מודעים על ידי דחפים אשתף אתכם בביקור שערכתי אצל קרוב משפחה בעל אקווריום ענקי השופע דגים מרהיבים. כשניגשתי אל האקווריום, הדגים המשיכו לשחות אנה ואנה תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותי. כשהתקרב לשם בעל האקווריום המאכיל את הדגים בכל בוקר, היתה התגובה שלהם שונה לחלוטין. כל הדגים שחו במהירות לעברו ופערו את פיותיהם בציפייה. זה לא היה עניין מקרי, אלא תוצאה של הפעלה של הזיכרון הלא־מודע. הדגים ראו את שנינו, אבל רק קרוב המשפחה שלי עניין אותם בשל היותו ספק המזון שלהם. המסר של חזותו עבר מעיניהם אל רשתות הזיכרון בסאב־קורטקס שלהם, ומכיוון שהמסר הזה היה מוכר למוח, נוצר הדחף לבוא לקבל את המזון. הכול נעשה ללא מודעות, שהרי לדגים אין קורטקס הדרוש לכך.

אותה רשת של זיכרון לא־מודע קיימת כמובן גם אצלנו והיא יוצרת את האינטואיציה. בניגוד לדעה הרווחת, האינטואיציה אינה סתם תחושת בטן הדוחפת אותנו לפעולה החותרת לעונג או למניעת איום, אלא דחף הנובע מזיכרון אמיתי של מידע הנלמד באזורי המוח העמוקים שמתחת לרדאר המודעות. אחד המדענים המובילים בחקר הפעילות המוחית הלא־מודעת הוא פרופסור דייוויד איגלמן, שמספרו הנפלא "אינקוגניטו" משתמע כי בניגוד לתחושת בטן, האינטואיציה מותנית בחוקיות ובניסיון חיים. נראה לי שהדוגמה הבאה, הלקוחה אף היא מניסיוני האישי, תיטיב להסביר זאת.

המעבר מכתיבה בעט להקלדה במחשב, שנכפה עלי במסגרת עבודתי, לא היה קל בלשון המעטה. בהתחלה, מכיוון שנאלצתי לחפש כל אות ואות במקלדת, לא יכולתי להקליד ולחשוב על הטקסט שעלי להקליד בעת ובעונה אחת. מאז חלפו חמש־עשרה שנים ואני מקליד במהירות (אם כי רק בשתי אצבעות) ובלי לחפש את המקשים הרלוונטיים. אבל אם תשאלו אותי מהו סדר האותיות במקלדת, אמשוך בכתפי. פשוט אין לי מושג. מדוע? משום שההקלדה השוטפת שלי נובעת מזיכרון אינטואיטיבי. שימוש חוזר במקלדת גרם לכך שאזור מסוים בסאב־קורטקס יודע היכן בדיוק נמצאת כל אות במקלדת. כאשר אני רוצה להקליד אות מסוימת, המוח יוצר קישור בין אותו אזור זיכרון לבין האזורים המאפשרים את תנועת השלד על ידי כיווץ שרירים (האזורים המוטוריים במוח) וכך מפעיל את השריר המסוים שיביא את האצבע הנכונה אל המקש הרלוונטי.

מכיוון שאני טוען כי מדובר בפעולה אינטואיטיבית, הבה נבדוק אם היא אמנם עומדת במבחן שני התנאים (חוקיות וניסיון חיים) שהציב פרופסור איגלמן: החוקיות אכן קיימת. לכל אות יש הרי מקום קבוע במקלדת והדבר מאפשר לנו הקלדה מהירה גם אם איננו מודעים למיקום של האותיות במקלדת. אם סדר האותיות לא היה זהה בכל המקלדות, לא היינו יכולים לעבור ממחשב למחשב. ומה עם ניסיון החיים? דומני שהעובדות מדברות בעד עצמן. על אף המיקום הקבוע של האותיות נזקקתי לזמן רב כדי ליישם כראוי את האינטואיציה הנכונה להקלדה.

בניגוד לאינטואיציה, הנובעת מזיכרון לא־מודע, תחושת הבטן מושתתת על ניחוש בלבד. זוהי מעין הטלת מטבע, מעין ניחוש "עץ" או "פאלי", שסיכויי ההצלחה בו הם "חמישים חמישים". עתה, כשהכלים הדרושים להבחנה בין השניים מצויים בידינו, בואו נבחן את הסיפור הבא:

ירון בן השלושים וחמש בא לבקר את אמו. בהיכנסו הביתה מעיפה בו האם מבט אחד ושואלת: "קרה משהו?" ירון ממהר להרגיע אותה: "לא, אמא, הכול בסדר". אבל היא מתעקשת: "אני מרגישה שמשהו לא בסדר. ספר לי מה קרה". אם נשאל אותה מדוע היא חושבת שמשהו לא בסדר, היא תשיב מן הסתם: "אני לא יודעת.... יש לי תחושת בטן שכזאת..."

האם היא צודקת?

כדי להשיב על כך עלינו לבדוק אם מתקיימים כאן שני התנאים של איגלמן.

האמירה "הכול בסדר" אינה מעידה בהכרח על מצב הרוח האמיתי. כולנו יודעים שמשתנים כמו אינטונציה וכמו הבעות פנים ושפת גוף הם המדדים האמיתיים. במשתנים האלה קיימות בדרך כלל חוקיות והמשכיות. לכל אדם יש שפת הגוף האישית שלו, והניואנסים האישיים שלו בה שמעידים עליו שהוא משקר או נתון במצוקה וכיוצא באלה מצבים רגשיים.

האֵם מכירה את בנה כבר שלושים וחמש שנים. במהלך השנים היא למדה להכיר את שפת הגוף שלו ובין השאר למדה לדעת שכאשר אינו דובר אמת הוא נוהג לכווץ את גבותיו. המסר הזה נקלט במהלך השנים באזורי הזיכרון הלא־מודעים של מוחה. לכן, כשעיניה קלטו עתה כיווץ דומה, נוצר אצלה דחף המבוסס על ניסיון־חיים שמשהו אינו כשורה אצלו.

התשובה הנכונה היא אפוא: אינטואיציה.

והנה עוד מבחן מתחום אחר: מניה של חברה מסוימת צונחת לפתע ב־8 אחוזים. אנחנו יודעים שזוהי חברה יציבה ובעלת מוניטין. מכיוון שכך, הנפילה נראית לנו לא הגיונית, ויש בנו דחף לנצל את ההזדמנות ולהשקיע במניה, בהנחה שחלה כאן טעות והיא תשוב ותעלה.

אינטואיציה או תחושת בטן?

מניסיון החיים אנו למדים שמניות עולות ויורדות, אבל אנו יודעים גם שאין כל חוקיות בעניין זה. המסקנה: תחושת בטן.

***

נטפס עכשיו מ"הקומה התחתונה" של המוח, הסאב־קורטקס, אל "הקומה העליונה", הקורטקס, וכאן נפגוש את הזיכרון המודע. ליתר דיוק, מדובר בשני סוגים של זיכרונות מודעים, שיש ביניהם קשרי גומלין.

הסוג הראשון של הזיכרון המודע מתקשר אצלנו עם שמות, אתרים, ספרים שקראנו, סרטים והצגות ותערוכות שראינו, וגם המקום שבו הנחנו את המפתחות והמשקפיים ועוד כהנה וכהנה עניינים. כדי להביע זיכרון כזה — לעצמנו או לאחרים — אנחנו זקוקים לשפה. לכן הוא נקרא זיכרון דקלרטיבי (הצהרתי).

לצד המערכת העצבית המופקדת על קטגוריה זו של זיכרונות פועלת בקורטקס עוד מערכת עצבית של זיכרונות מודעים הקשורה לדברים שאנו רואים ושומעים ומריחים ולא נלווה להם תרגום שפתי. הנה דוגמה שתבהיר את ההבדל בין שני סוגי הזיכרון האלה: אם נראה בית מסוים ונאמר לעצמנו "הנה בית", המידע הזה ייקלט ברשת הדקלרטיבית. אך אם נראה את הבית הזה ולא ניצור תרגום שפתי לפיסת המידע הזאת, היא תמצא את מקומה ברשת העצבית המקבילה. כך קורה גם במקרים של מוזיקה, ריחות ותנועות שלא הגדרנו לעצמנו. זיכרון מהסוג הזה נקרא זיכרון פרוצדורלי (נוהלי). המשותף לשתי הקטגוריות הללו הוא שבשתיהן יש חשיפה מודעת לגירויים.

הזיכרון הדקלרטיבי הוא "האח הצעיר" של הזיכרון הפרוצדורלי. הוא קיים אך ורק מאז המהפכה השפתית, שהתחוללה לפני כ־70 אלף שנה ובמהלכה שינויים במבנה הקורטקס המוחי ובאנטומיה של הלשון והגרון גרמו לכך שבני האדם יכלו להתחיל לדבר ממש אלה עם אלה. במיליוני השנים שקדמו למהפכה הלשונית בני האדם לא ידעו לדבר, והזיכרון המודע היחיד ששירת אותם היה הזיכרון הפרוצדורלי. כאשר שבט נדד ממקום למקום כדי למצוא לעצמו מקורות מחיה שופעים, היה על בניו לדעת היכן נמצאים הנחלים הקרובים, העדרים שניתן לצוד והפירות שאפשר לקטוף. לכל אלה די היה בזיכרון ראייתי, שמיעתי וריחי. לצורך הציד עצמו נזקק האדם הקדמון לזיכרון מוטורי, שאפשר לו לזרוק את החנית בצורה נכונה. כל אלה כלולים בקטגוריה של זיכרונות פרוצדורליים.

כפי שכבר למדנו, המוח אינו מקדש את הזיכרון, הוא מקדש את ההישרדות על כל הכרוך בה. הזיכרון הפרוצדורלי הוכיח את יכולתו בכל מה שקשור להישרדות הרבה לפני לידת אחיו הצעיר, ולכן גם היום המוח מטפח במידה רבה יותר את האח הבוגר, האילם. הנה סיפור קצר להבנת העניין הזה:

אמו של דני בן השש מלמדת אותו לרכוב על אופניים בגינה הציבורית. במהלך האימון הם פוגשים את רועי, שנמצא בתהליך לימודי דומה. שני הילדים מתאמנים זה לצד זה, ובתוך כך נוצר ביניהם קשר. לאחר שהם רוכשים את המיומנות הנדרשת (וגם משחקים יחד במתקנים בגינה), נפרדות דרכיהם של שני הילדים. השנים עוברות, ומסיבה כלשהי דני נוטש את הרכיבה על אופניים. כעבור עשרים שנה, בטיול בתאילנד, הוא רוצה לשכור אופניים. הוא חושש שלא יצליח לרכוב עליהם, אבל מחליט לנסות בכל זאת, ולהפתעתו הרבה הדבר עולה בידו לאחר תמרון של דקות ספורות בלבד, כאילו לא חלפו שנים רבות כל כך מאז רכב לאחרונה על אופניים. בדומה לזריקת החנית, גם הדרך הנכונה לרכוב על אופניים נשמרת ברשת הפרוצדורלית, ומאחר שזיכרונות מהסוג הזה קשורים קשר הדוק לקידום ההישרדות, זיכרון הרכיבה נשמר היטב גם עשרים שנה ונשלף ללא קושי בעת הצורך. לעומת זאת, אם תשאלו את דני לשמו של הילד שבחברתו למד לרכוב על אופניים, ספק רב אם הדבר יעלה בידיו. שימור השם, שהוא זיכרון דקלרטיבי, אינו דרוש לדני, על פי הקוד המוחי, לצורך ההישרדות, ולכן המוח אינו משקיע בו אנרגיה רבה.

צריך אפוא להבין שכשלים בזיכרון הדקלרטיבי עשויים להוות תופעה טבעית, שאינה מעידה בדרך כלל על פגיעה בזיכרון. בהקשר הזה ראוי לציין שבשלבים הראשונים של מחלת אלצהיימר הזיכרון הפרוצדורלי לא נפגע, משום שהמוח מקנה לו חשיבות רבה יותר. לכן חולה כזה יזכור למשל שעליו לאכול, אך עלול לשכוח את שמו של האדם שמגיש לו את הארוחה.

***

נישאר עם הזיכרון הדקלרטיבי כדי ללמוד כיצד ניתן לשפר אותו, כך שנוכל לזכור טוב יותר שמות של אנשים, מספרי טלפון, וגם היכן הנחנו את המפתחות, האם כיבינו את דוד המים ועוד כהנה וכהנה סוגיות המעסיקות אותנו בחיי היום־יום.

יצירת הזיכרון הדקלרטיבי והשימוש בו מורכבים משלושה שלבים: השלב הראשון הוא קליטה של מסר שפתי באמצעות אחד החושים, השלב השני הוא שמירה על המסר הזה ברשת עצבית בקורטקס, והשלב השלישי הוא שימוש בו בעת הצורך.

השלב הראשון של קליטת המסר נקרא קידוד. אם התהליך מסתיים בקידוד בלבד, הזיכרון יישמר שניות אחדות בלבד (זיכרון קצר־טווח). השלב השני נקרא אחסון הזיכרון, ובו המסר השפתי שנקלט נעשה חלק מרשת הזיכרון (וכתוצאה מכך לזיכרון ארוך־טווח). השלב השלישי, של השימוש במסר בעת הצורך, נקרא שליפה.

לא אחת קורה ששני השלבים הראשונים מבוצעים כהלכה ואילו השלב האחרון, החשוב מכול, מתגלה כבעייתי. נניח שאני מספר לכם שלא מכבר ביקרתי בקיבוץ בצפון. אתם מגלים עניין ושואלים לשמו של הקיבוץ. אני זוכר את השלט הגדול שניצב בכניסה — "ברוכים הבאים ל..." — אבל שם הקיבוץ פרח מזיכרוני. אתם מנסים לעזור לי ומציעים שמות של קיבוצים ששוכנים באותו אזור. אני מגיב בכל פעם בשלילה עד שמישהו נוקב בשם "כפר הנשיא". "נכון!" אני צוהל. "כפר הנשיא... שם אכן ביקרתי".

מה קרה כאן? הזיכרון עצמו קיים. הוא עבר בהצלחה את שלב האחסון ועכשיו הוא נמצא ברשת המתאימה. אבל כאשר נזקקתי לו, לא היתה לי היכולת לשלוף אותו. עם זאת, כשמישהו הציע את קיבוץ כפר הנשיא, ידעתי מיד שזהו השם הנכון משום שהזיכרון עצמו היה מאוחסן כראוי ושלפתי אותו ללא קושי. במילים אחרות, זה היה כשל חד־פעמי, מהסוג שכולנו חווים מדי פעם. אילו, לעומת זאת, הציגו לי רשימה של שלושה־ארבעה קיבוצים, בהם כפר הנשיא, ולא הייתי מצביע עליו, היה מקום לדאגה.

שיפור הזיכרון הדקלרטיבי יכול להיעשות בשתי רמות — זו של החומרה המוחית וזו של התוכנה המוחית. התקשורת בין תאי העצב היא מרכיב התוכנה ונעסוק בה בהמשך. בשלב הזה נעסוק במרכיב החומרה המוחית ובכמה דרכים פשוטות לשיפורה:

כפי שכבר ראינו, המוח שלנו הוא מערכת גדולה מאוד וסבוכה מאוד של תאי עצב (נוירונים) הקשורים ביניהם. תאי העצב בנויים משלל חומרים כימיים — כגון חלבונים, סוכרים, שומנים, ויטמינים ומינרלים — שאספקתם התקינה לגוף חיונית להבטחת התקינות של החומרה המוחית ושל הזיכרון. לכן, אדם שהכרנו כבעל זיכרון מצוין, וסובל למשל ממחסור ניכר באומגה 3, עלול להפתיע אותנו באי־יכולתו לזכור פרטי מידע בסיסיים לכאורה. הדבר דומה למחשב איכותי, שאחד ממרכיביו העלה חלודה. התוכנה שלו עדיין מצוינת, אבל החומרה הפגומה הוציאה אותו מכלל שימוש. לכן, אילו היה בא אלי אדם (ואין זה משנה מה גילו) ומתלונן על ירידה בזיכרון, הדבר הראשון שהייתי עושה לא היה שקילת האפשרות שהאיש סובל ממחלת אלצהיימר, אלא הפניה לבדיקת דם.

לאור האמור לעיל נוכל להבין את חשיבותה של התזונה הנכונה בהקשר הזה. לכן מומלץ לכל אחד מכם להיפגש עם דיאטנית קלינית ולספר לה מה אתם אוכלים ושותים. בדיקה ממוחשבת קצרה תבהיר לכם אם בהתאם לפרמטרים אחדים, ובהם גילכם ומשקלכם, גופכם (ובכלל זה, כמובן, גם מוחכם) מקבל את הכמויות הדרושות של הוויטמינים, הסוכרים, השומנים, המינרלים, החלבונים ושאר החומרים הכימיים החיוניים. ככלל, אני מניח שאיש מכם לא יופתע לקרוא כי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי אנחנו, בני החברה המערבית במאה ה־21, אוכלים הרבה מדי, מעובד מדי ומתוק מדי.

בסיומה של אחת ההרצאות שלי ניגשה אלי אישה כבת ארבעים והציגה את עצמה כבעלת תפקיד בכיר בחברת היי־טק. "בזמן האחרון אני חשה ירידה חדה בזיכרון", היא התלוננה, "מה יכולה להיות הסיבה לכך?" לאחר שהשתכנעתי שהתזונה שלה נכונה, שאלתי אותה איך היא ישנה. תשובתה לא הפתיעה אותי: "אני סובלת מהפרעות שינה קשות". מלכתחילה שיערתי שזהו אחד הגורמים למצבה. זה לא היה ניחוש. מחקרים מדעיים מצאו זה מכבר כי שינה טובה, באיכות ובכמות, חיונית לטיפוח החומרה המוחית.

תזונה נכונה ושינה טובה הן אפוא מרכיבים חשובים בשיפור הזיכרון. אלא שלא די בהן. חיי הרגש שלנו ממלאים תפקיד חשוב לא פחות במרקם הזה. ההסבר לכך הוא כימי: אחד ההורמונים שגופנו מייצר הוא קורטיזול, הממלא תפקידים חשובים רבים ובהם ויסות לחץ הדם וויסות מערכת החיסון. במצבי לחץ, טראומות ומתח נפשי עולה רמת הקורטיזול. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות העלו כי רמות גבוהות של קורטיזול לאורך זמן פוגעות באזורים שונים של המוח, ובכלל זה רשתות הזיכרון. נוח לנו לפטור את העניין באמירות כמו "אין מה לעשות, מתחים נפשיים הם חלק בלתי נמנע מהחיים הסוערים במאה ה־21". יש בכך כמובן מידה לא מבוטלת של אמת, אך חשוב לזכור את הגורם הזה, ולנסות להוריד מתח גם כדי לסייע לזיכרון. אם אתם מתקשים לעשות זאת בכוחות עצמכם, עזרה מקצועית של מטפלים ויועצים מיומנים עשויה לסייע לנו לפרוק לפחות חלק מאותם מתחים.

אל שלושת הרכיבים שבהם עסקנו עד כה — תזונה, שינה וחיי רגש — מתווסף עוד רכיב אחד שהשליטה בו נתונה כולה בידינו: פעילות גופנית. הכוונה אינה דווקא לעיסוקים מפרכים ברמה של ריצות למרחקים ארוכים. די בהרבה פחות מכך. מחקרים מצאו זה מכבר כי הליכה מדודה של חצי שעה ארבע־חמש פעמים בשבוע משפרת משמעותית את הזיכרון, אך זמן רב התקשו החוקרים להבין את הסיבה לכך. היום כבר מצוי בידינו הסבר מתקבל על הדעת, אם כי אין לו עדיין הוכחה מדעית חד־משמעית: אבות־אבותינו הקדומים, הלקטים־ציידים, נאלצו לנדוד קילומטרים רבים. על פי אחת ההערכות, המסתמכת בין השאר על בדיקה של שלדים עתיקים, מדובר בצעידה ממוצעת של 9-8 קילומטרים ביום. לעומת זאת, חוקרים אחרים שעקבו אחרי ציידים־לקטים בני זמננו מצאו כי בחיפושיהם אחר מזון הם מגיעים לממוצע של כ־30 קילומטר הליכה ביום, והם מניחים שאבותינו הגיעו לשיעור דומה. בין כך ובין כך, אין ספק שאבותינו הלכו הרבה, וכפי שראינו קודם, בנדודיהם התכופים ממחנה למחנה ובמסעות הציד והליקוט הרבים שלהם, כדי לשרוד היה עליהם לזכור היטב את סביבתם, על מקורות המים ואזורי הציד וריכוזי עצי הפרי שלה. סביר אפוא להניח, שבהיות המוח רשת עצבית אחת גדולה, נוצר קשר ישיר בין המוטוריקה של ההליכה לבין הזיכרון, ובמרוצת הדורות התחזק הקשר בין השניים, כך שלהליכה יש השפעה חיובית על איכות הזיכרון שלנו.

גם לגנטיקה יש כמובן השפעה רבה על המוח והזיכרון, אבל מכיוון שהדנ"א שלנו הוא "מוצר מולד" שאיננו יכולים להשפיע עליו, לא נעסוק בה כאן.

תהיה החומרה חשובה ככל שתהיה, תחזוקה נכונה של החומרה ושיפוצה הם בבחינת "חצי עבודה" בלבד. המוח כולל גם רכיב של תוכנה, וניצול מרבי ומיטבי של המוח מחייב טיפוח דומה של התוכנה המפעילה אותו. בכך נעסוק עתה.

אנו כבר יודעים שהזיכרון כשלעצמו אינו מעניין את המוח. הזיכרון מעניין את המוח רק אם נראה לו שהוא מקדם את ההישרדות ברמת הפרט והרבייה. לכן, אם נשכנע את המוח שמסר מסוים שאנו מבקשים לשמר חיוני להישרדות, הוא יקדד אותו, יאחסן אותו וישלוף אותו בעת הצורך. כל זאת ייעשה בצורה אופטימלית רק אם המסר יגיע אל המוח ב"שפה הפנימית" שלו.

ומהי אותה שפה פנימית?

הכוונה היא לשפה שעושה שימוש בחמישה אמצעים שבכוחם לשדר למוח (כל אחד מהם בדרכו) שמסר מסוים שאנו רוצים לזכור אכן חיוני להישרדות.

הבה נדון בהם:

האמצעי הראשון הוא מוטיבציה. המילון מגדיר מוטיבציה כ"מַתַן סיבות ומניעים לפעולה מסוימת". מבחינה אנטומית מדובר ברשת עצבית שנמצאת באזורים קדמיים בקורטקס ובסאב־קורטקס. כאשר יש לנו מוטיבציה לזכור משהו — למשל, לנעול את הדלת בעת היציאה מהבית — המסר יגיע אל אותה רשת עצבית והמוח יתגייס על פי האלגוריתם הפנימי שלו ליישם את המסר. מדוע? כי הוא קשור בהישרדות שלנו.

גם בנושא הזה ניתן להערים על המוח. הנה דוגמה אחת לכך: כאשר אדם מציג את עצמו בפניכם, שאלו את עצמכם מדוע חשוב לכם לזכור את שמו. עצם העלאת השאלה, ואין זה משנה מה תהיה התשובה, תפעיל את רשת המוטיבציה. הסיבה לכך פשוטה: המוח מקבל מסר כי הדבר חשוב מן הסתם לקידום ההישרדות שלנו.

ויש עוד דרך לעורר את המוטיבציה. הדרך הזאת אינה רק פרי מסקנה של חקר המוח. בעניין הזה הקדים השטח את המדע. אם תעיפו מבט בכמה מעלוני הפרסומת שגודשים את תיבת הדואר שלכם, תראו שם כותרות רעשניות בנוסח "חדש!!! חשוב!!! מבצע!!!" לכולן יש מטרה אחת ויחידה: להפעיל את רשת המוטיבציה שלכם. להראות, ולו בעקיפין, שסיכויי ההישרדות שלכם יהיו גבוהים יותר אם תמשיכו לעיין באותו עלון. בקיצור, כאשר אנו אומרים לעצמנו שדבר מסוים חדש, או חשוב, אנו מגדילים את החשיבות שלו בעיני עצמנו, ועצם הפעולה הזאת מגדילה מאוד את ההסתברות שנזכור את הדבר הזה.

האמצעי השני לשימור זיכרון ולשליפתו בעת הצורך הוא ריכוז. או במילים אחרות — מיקוד קשב. גם כאן מדובר ברשת עצבית, שממוקמת באזור הקדמי של הקורטקס ואשר הגירוי שלה מסייע בזיכרון. כשאנו ממקדים את הקשב שלנו במסר מסוים, מוחנו מבין בשפתו הפנימית שמדובר בדבר הקשור לקידום ההישרדות שלנו, ולכן הוא יזכור אותו בצורה הטובה ביותר. להבהרת העניין אשוב ואשתמש בדוגמה של הדלת.

בשובי מהעבודה נעלתי את דלת הדירה. למרות זאת, בלילה, לפני לכתי לישון, תהיתי אם אמנם נעלתי את הדלת. מדוע לא הייתי בטוח בכך? משום שאף שבעת המעשה הייתי במודעות, לא הייתי מרוכז. הריכוז הוא מעבר למודעות. זהו כאמור אזור מוגדר במוח, שחייב לפעול כדי שהזיכרון יישמר. לכן, טכניקה יעילה לשיפור הזיכרון היא להתרכז. כיצד עושים זאת? פשוט מאוד: כשאנעל את הדלת, אומר לעצמי שעכשיו עשיתי זאת. השימוש במילים אינו הכרחי. עצם המודעות הממוקדת תפעיל את הריכוז.

האמצעי השלישי לשיפור הזיכרון הוא דמיון רגשי. במקרה הזה אני משתמש בתמונה דמיונית שמעוררת רגשות עזים כדי לשדר למוח בשפתו הפנימית שגירוי חיצוני מסוים הוא בעל חשיבות רבה לקידום ההישרדות. גם הדוגמה לשימוש בדמיון רגשי תעסוק בדלת — אם כי הפעם לשם שינוי של מכוניתי: מיד לאחר שנעלתי אותה, אני עוצם את עיני למשך כמה שניות ומדמיין שבעודי יושב במכונית הנעולה מגיע מחבל. הוא מנסה לפרוץ את הדלת באלימות, אך בהיותה נעולה הדבר אינו עולה בידו. הדימוי הזה יוצר תחושה ברורה של איום על חיי, וזו מתקשרת לדלת הנעולה. לכן, כשאשאל את עצמי במהלך היום אם נעלתי את דלת המכונית, אראה בעיני רוחי את המחבל שנכשל במשימתו ואדע לבטח שהדלת אמנם נעולה. מכך אנו למדים שביכולתנו לשדרג את הזיכרון שלנו אם נשלב אותו ברגש.

לסיפור שלנו יש המשך. אם גם ביום המחרת ארצה לזכור שנעלתי את דלת מכוניתי, ואם אעשה זאת שוב באמצעות העלאה בדמיון של אותו ניסיון פריצה כושל, הטריק יהיה פחות יעיל. במהלך היום, כשאנסה להיזכר אם נעלתי את דלת המכונית, אמנם אשוב ואראה את המחבל, אך אני עלול לחשוב שמדובר במחבל של אתמול... אבל גם לכך יש תחבולה: גם היום, מיד לאחר נעילת המכונית, אעצום את עיני למשך שניות אחדות. אבל הפעם, לשם שינוי, אדמיין גמדים חביבים שמנסים לפתוח את דלת המכונית (אולי כדי לנקות אותה מבפנים) אך אינם מצליחים. הדימוי הזה ייצור אצלי רגש שונה לחלוטין, אבל יעיל באותה מידה: כשאראה בעיני רוחי את חבורת הגמדים מאירי הפנים, אזכור מיד שדלת המכונית נעולה.

במבט ראשון הדבר נראה מוזר. הרי הגמדים החביבים הללו אינם מאיימים עלי ועל הישרדותי. ההפך הוא הנכון. המחשבה עליהם גורמת לי הנאה... וזה בדיוק העניין: מבחינת המוח, המפגש הדמיוני טעון הרגש עם הגמדים מייצג רגע שבו ההישרדות היא במיטבה. מכיוון שכך, המוח רוצה להנציח את הרגע המהנה הזה כדי לדעת ליצור רגעים דומים לו לשיפור ההישרדות. למעשה, שילוב של כל רגש, חיובי או שלילי, יגרום לשיפור הזיכרון מתוך מניעים הקשורים בהישרדות.

האמצעי הרביעי — המהווה "תחבולה" נוספת לשיפור תוכנת הזיכרון — הוא שילוב של ערוצים. הרעיון הבסיסי כאן הוא שהפעלת כמה חושים להפנמת מסר מסוים תביא לקליטתו בכמה אתרים ברשת הזיכרון הדקלרטיבי ולזיכרון טוב יותר שלו. נסביר זאת כדרכנו בעזרת אירוע מחיי היום־יום: אדם — נקרא לו אורן — מציג את עצמו בפנינו בשמו. השם יגיע לרשת הזיכרון באמצעות ערוץ השמע. אם נלחץ את ידו ונתרכז בעוצמת המגע של כף היד, המסר יועבר גם באמצעות הערוץ הסנסורי. לצורך הדוגמה שלנו לא נסתפק בכך ונפעיל גם את חוש הריח, גם כאן תוך כדי ריכוז. אם ישחק לנו המזל, זה יהיה ניחוח של בושם נעים, אך באותה מידה זה יכול להיות ריח של זיעה. למוח, בניגוד לנו, אין זה משנה. אותו מעניינת רק התוצאה. מכיוון שרשת הזיכרון הדקלרטיבית הותקפה מכמה כיוונים, ההבנה באלגוריתם המוחי תהיה ש"אורן" הוא מושג בעל חשיבות רבה, ולכן הוא ייחרט טוב יותר בזיכרון שלנו. חוקר המוח הבריטי כריס פרית הרחיק לכת בעניין הזה. בספרו "מוח ונפש" הוא מספר שהתרגל להחזיק בכיסו כמה סוכריות חמוצות. לאחר היכרות עם אדם חדש הוא תוחב סוכרייה לפיו ובתוך כך ממלמל את שמו של האיש. בדרך זו הוא משלב גם את חוש הטעם בקליטת המסר.

השימוש בכמה חושים לשיפור הזיכרון אינו השילוב הזמין היחיד העומד לרשותנו. גם שילוב של חדש עם ישן מוכיח את עצמו כיעיל. להבנת העניין נחזור לפגישתי עם אורן: כששמעתי את שמו, נזכרתי שכך נקרא גם אחד האחיינים שלי ואמרתי זאת לעצמי. השם הזה כבר נמצא עמוק ברשת הזיכרון הדקלרטיבי שלי, בהיותו חלק מהזיכרון האוטוביוגרפי שלי הקשור בהישרדות, ולכן המוח ייחס ערך רב גם לשמו הזהה של מכרי החדש וישלוף אותו בנקל.

***

כפי שראינו, זיכרונות הם תוצר של גירויים חושיים ושפתיים. כלומר, מסרים עובדתיים המגיעים אל הרשתות העצביות המתאימות במוח. אבל קיים עוד סוג זיכרונות — זיכרונות מדומים. כלומר, זיכרונות של אירועים שלא היו ולא נבראו. אם אעבור בדיקת פוליגרף על זיכרון מדומה שיש לי — למשל, משחק כדורסל שאני בטוח שצפיתי בו לפני כמה שבועות — אצא דובר אמת. אבל אם האירוע צולם, ומישהו יטרח לבדוק אותו ולהציג לי את תוצאות הבדיקה, יתברר לי שכלל לא הייתי באותו משחק.

עד שלהי המאה ה־20 הדעה המקובלת בקרב חוקרי המוח היתה שזיכרון מדומה נובע מכשל בתפקוד המוח. אבל ניסויים מרתקים שערכה הפסיכולוגית האמריקאית פרופסור אליזבת לופטוס הפריכו את הסברה הזאת. באחד הניסויים הזמינה לופטוס סטודנטים ואמהותיהם למה שהגדירה "ראיונות קצרים". תחילה היא הסתגרה למשך כמה דקות עם האם וניהלה איתה שיחה סתמית לחלוטין שלא התייחסה כלל לבן. אחר כך היא הכניסה לחדרה את הסטודנט ואמרה לו: "היתה לי שיחה מעניינת עם אמא שלך. דיברנו בעיקר עליך. היא סיפרה לי בין היתר על משהו שקרה לכם כשהיית בן חמש. שוטטתם בקניון ולפתע הלכת לאיבוד..." בשלב הזה עצרה לופטוס ופנתה אל הצעיר: "אולי תספר לי אתה מה בדיוק קרה שם..." אף שהאירוע היה בדוי לחלוטין, הרוב המכריע של הסטודנטים (יותר מ־90 אחוז) שטח בפני המדענית ללא היסוס תיאור מפורט של אותו "אירוע". בדיקת פוליגרף היתה קובעת בבירור שהם מאמינים בלב שלם באמיתות הסיפור הבדוי. המסקנה שנבעה מכך היתה שגם מוחות נורמטיביים מייצרים זיכרונות מדומים.

המסקנה של אותו ניסוי עלתה בקנה אחד עם מה שכבר היה ידוע לחוקרי מוח: העבר אינו מעניין את המוח אלא רק העתיד. המוח של הסטודנט "אמר לעצמו" שאם האֵם זוכרת סיפור כזה, מדובר בוודאי במידע בעל חשיבות רבה; והמוח הוסיף ואמר לעצמו שהסיפור הזה הוא חלק מההיסטוריה של הבן ופיסת מידע שעשויה לסייע לו ולהישרדות שלו, ומשום כך כדאי לו לזכור אותו; וברגע שהמוח השתמש בריכוז וברגש כדי להקנות חשיבות לעניין, הוא אימץ את המידע הבדוי כחלק מהרשת העצבית של הזיכרון. מוח נורמטיבי ינהג כך כל אימת שיאמין כי מידע מסוים יסייע להישרדות של בעליו, ופרק ב"היסטוריה האישית" כלול מבחינתו בקטגוריה הזאת. ניסויים שערכנו במכון ויצמן קבעו חד־משמעית שמבחינת התפקוד המוחי אין כל הבדל בין זיכרון אמיתי לבין זיכרון מדומה.

אנחנו נוהגים לקנא באנשים המוגדרים כ"בעלי זיכרון מדהים" ומתפעלים מיכולתם לשלוף ללא קושי מספרי טלפון, שמות, תאריכים ונתונים אחרים כאילו היו ויקיפדיה מהלכת. אבל לא תמיד יש מקום לקינאה. להפך. אנשים השייכים לקטגוריה הזאת ראויים לא פעם לחמלה, שכן אותה יכולת יוצאת דופן משבשת את חייהם. למה? התשובה קשורה לעובדה שמילת המפתח בכל הקשור לתפקוד המוחי היא מידתיות. ניהול תקין של רשתות הזיכרון מבחין בין עיקר לתפל במאגר העצום של הזיכרונות ארוכי־הטווח ומביא למודעות שלנו רק את הזיכרון הרלבנטי באותו רגע לקידום ההישרדות. עודף זיכרון מכביד על הפעילות המוחית, וכתוצאה מכך מקשה על ההתנהלות שלנו ואף עלול לשבש את חיינו.

לדוגמה: צעיר הלוקה בעודף זיכרון מזמין צעירה לפגישת היכרות. הוא חדור אמונה שמצא סוף־סוף בת זוג ראויה. אבל עודף הזיכרון, מושא קנאתם של רבים, טורף את הקלפים. זיכרונות על יחסים עם בחורות אחרות שהסתיימו בכי רע משפיעים על רגשותיו ומנווטים את התנהלותו. התוצאה: אותה פגישה ראשונה היא גם האחרונה. כך צפוי לקרות לצעיר הזה גם כשהוא מסב לארוחה, טעימה ככל שתהיה. זיכרונות לא נעימים על מאכלים שבאו אי־פעם לפיו משתלטים עליו, ומונעים ממנו את ההנאה מהסעודה.

עודף זיכרון מקשה על המוח ביישום מטרתו האחת והיחידה — קידום ההישרדות שלנו. זו הסיבה לכך שהמוח שלנו משקיע אנרגיה רבה ביצירת שיכחה נכונה. הדגש כאן הוא על המילה נכונה — או במילים אחרות, על איזון נכון — משום שעודף שיכחה בעייתי לא פחות מאשר עודף זיכרון. שניהם יוצרים כשל ביכולת ההישרדות שלנו.

השיכחה הנכונה מושגת באמצעות סינון. הסינון הראשון של הזיכרונות נעשה עוד לפני שלב הקידוד. הריכוז הוא ה"מתווך" שמגדיר למוח מה רלוונטי מבחינתו ולכן ראוי לקידוד. לכן, גם אם נהיה מודעים למסר מסוים, אך לא נהיה מרוכזים בו, הוא לא יקודד ויימוג. אך גם אם מסר מסוים עבר את שלב הקידוד, הישארותו ברשת הזיכרון עדיין אינה מובטחת. שלב הסינון הבא מתבצע מדי לילה, בעת שאנו שקועים בשינה: המוח בורר מתוך רשת הזיכרון פרטים שנראים לו בלתי נחוצים להישרדות ומסלק אותם מרשת הזיכרון.

שיכחה נכונה עשויה להיות זמנית; או ליתר דיוק — מדומה. כמו בדוגמה הבאה: תוכנית הלימודים לקבלת תעודת הוראה כוללת קורס בסטטיסטיקה. אישה שעברה את הקורס הזה בהצלחה לפני 25 שנים עוסקת מאז בהוראת אנגלית. יום אחד פונה אליה בנה הסטודנט, ששמע בין השאר על הצלחתה בסטטיסטיקה, ומבקש שתעזור לו בלימוד סטטיסטיקה. "אבל זה היה לפני מיליון שנה", מגיבה האישה, "אני כבר לא זוכרת שום דבר". אף שנראה שזהו אכן המצב, בנה מתעקש בבקשתו לעזרה. לבסוף האם נכנעת, ולאחר שהיא מעיינת במשך מספר ימים בספר העוסק בנושא הידע "מתחיל לחזור" אליה.

זוהי דוגמה מובהקת של שיכחה מדומה: בהיותה תלמידת הוראה עבר הידע בסטטיסטיקה של אותה אישה קידוד ואוחסן ברשת העצבית המתאימה כזיכרון ארוך־טווח. בדומה לכל הזיכרונות ארוכי־הטווח גם הזיכרון הזה הכיל בנוסף למרכיב הזיכרון גם את המתכון ליצירת אותו זיכרון. הדבר דומה למתנה כפולה שמוענקת לנו: עוגה ובנוסף לה גם המתכון להכנת אותה עוגה. "מתכון הזיכרון" יישמר כל החיים והוא דומה לזרע לפני ההנבטה שאין צורך באנרגיה רבה לצורך שימורו. הזיכרון עצמו (כמו העוגה) צריך טיפוח מתמיד של המרכיב החומרי שלו: הזנה בחמצן, בוויטמינים ובחלבונים באמצעות זרם הדם. המורה שלנו לא נזקקה לזיכרון הזה תקופה ארוכה, וממילא הוא לא היה נחוץ לה לקידום ההישרדות, ולכן היה הטיפוח המלא של הזיכרון בבחינת בזבוז אמצעים שניתן להשתמש בהם לקיום זיכרונות הנמצאים בשימוש תמידי לצורכי הישרדות. משום כך החזיר המוח את הזיכרון למצב של זרע רדום. המתכון קיים אך הזיכרון עצמו אינו קיים. אבל כשמתעורר צורך חדש בזיכרון, כל שהמוח נדרש לעשות הוא לשוב ולאפות את הזיכרון מתוך המתכון הקיים.

עוד דוגמה של שיכחה מדומה מספקים בני אדם שנולדו במדינה אחת, ולאחר שעברו למדינה אחרת בגיל שש־שבע לא דיברו עוד בשפת ארץ הולדתם. אם תשאלו אדם כזה על שפת ארץ הולדתו, הוא יטען במלוא הכנות ששכח אותה לחלוטין. אלא שהדבר רחוק מלהיות מדויק, ובמקרים רבים ביקור שורשים באותה מדינה יעשה פלאים. בתוך כמה ימים הוא יתחיל להבין את הפונים אליו בשפתם, ולאחר עוד כמה ימים של הבנה הולכת וגדלה הוא ימצא את עצמו משוחח עם בני המקום. התהליך שעבר האיש הזה דומה מבחינת הפעילות המוחית לזה שעברה המורה שחשבה ששכחה את הידע שלה בסטטיסטיקה.

לא תמיד השיכחה כרוכה בפגיעה מכוונת במרכיב החומרי של הזיכרון. לעתים קרובות המוח מסתפק באפסון זמני של זיכרון ובהסתרה זמנית שלו מהמודעות. דוגמה לכך ישמש הסיפור הבא: מורה אחרת — או, אם תרצו, גיבורת הסיפור הקודם שלנו — חייבת להגיע לשיעור חשוב. הכנה אחרונה של התלמידים שלה לקראת בחינת בגרות. אבל מעשה שטן, באותו בוקר בנה הקטן חש ברע וחומו עולה. ברגע האחרון עולה בידה למצוא שמרטפית, והיא מגיעה בזמן לכיתה. כל הדרך לבית הספר מטרידות אותה המחשבות על בנה החולה, אך בעומדה מול התלמידים, שקועה בהוראה, נעלם מתודעתה קיומו של הילד. רק בסיום השיעור, כשהפעמון מצלצל, היא נזכרת בילד וממהרת לטלפן לשמרטפית. אם נזכור שהמוח קיים אך ורק לצורך קידום ההישרדות — והישרדות בהקשר הרחב של המילה, כלומר, לתפקוד הנכון שלנו — ניווכח שהשיכחה הזמנית הזאת מילאה את תפקידה.

היתה לי הזכות להשתתף במחקר של מכון ויצמן, שבראשו עמדו פרופסור ידין דודאי וד"ר אבי מנדלסון והשתתף בו גם ד"ר אלכסנדר סולומונוביץ, שבמהלכו התגלה אזור בקדמת המוח המשמש לדחיקה הזמנית הזאת של הזיכרון. עורכי כתב העת "הידען", היוצא לאור על ידי מכון ויצמן ופרסם את ממצאי המחקר, מצאו שם קולע לאזור הזה, אשר הקוטר שלו אינו עולה על כמה מילימטרים: "שוער הזיכרון".

זוכרים את האיש החרד לזיכרונו שבו נפתח פרק זה?

אל תילחצו. גם אם שכחתם אותו, אין מקום לדאגה. כפי שכבר הבנתם, מטרתו האחת והיחידה של המוח היא לקדם את ההישרדות. מהבחינה הזאת, אין לזיכרון של אותו אלמוני כל חשיבות, והשיכחה שלו היא שיכחה נכונה. אני מקווה שאם אותו אדם יקרא את הפרק הזה, הוא ישתכנע שמוטב לו להרפות מ"תרגילי זיכרון" חסרי התועלת שלו. התקווה הזאת חלה גם עליכם.