מסע בשביל הכסף

1. המפץ הגדול

הטלפון הראשון היה לחברי חגי זבולון. הוא נולד באריתריאה, נדד בילדותו בין אתיופיה, לונדון ותל אביב, אבל לפני 20 שנים החליט שהוא חוזר לאפריקה. שם נשמתו. רק תנו לו לשכב ארבע שעות במארב, להתבונן בשועל אוזנני דרך עדשת 400 מ"מ, ולתפוס את הרגע שבו הוא פוער את פיו לפיהוק מלא. זה הקטע שלו.

הוא חי בבית ענק בצפון טנזניה שביום טוב רואים ממנו את פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו, מכיר כל שביל באזור, דובר סוואהילית שוטפת ולוקח את אפריקה עמוק לריאות. כשסיפרתי לו שאני מחפש מפגש עם ציידים־לקטים במקום שבו לפני חמישה מיליון שנים החלו להתפתח אבות אבותינו, לקח לו בדיוק 24 שעות כדי לשגר אלי אימייל: יש לי ג'יפ מתאים, השגתי נהג שטח מעולה, תגיע לארושה, נצא משם ונצטרף למסע ציד עם שבט ההאדזה.

חמישה שבועות לאחר מכן, בדרכנו לכיוון דרום־מערב טנזניה, כשעל ההגה חסאני וחגי מאחור, הוא לא משאיר לי סיכוי לקלקל את המסע. לא, זו לא תהיה הצגה לתיירים. כן, הם באמת ציידים־לקטים. לא, אריות לא יטרפו אותנו. לא, אין לו מושג איפה הם כי הם נוודים אמיתיים. שארגיע כבר, חסאני מכיר אותם שנים, אין מצב שהוא לא ימצא אותם.

אז נרגעתי, אבל ככל שהתרבו החפירות בג'יפ על שבט ההאדזה וההיסטוריה שלהם, כך הבנתי שאני הולך לפגוש את הנגטיב שלי ומצאתי סיבה חדשה לדאוג. אני, עירוני נשוי ואב שלושה, חי בפרבר תל אביבי, מכור למבזקי חדשות, חולם על דירות לילדים, מברר פעם בשבוע יתרות בחשבון הבנק. והם? חיים בשטח, מחליפים משפחה מתי שבא להם, אין להם בית לתחזק, הדבר האחרון שמעניין אותם זה "חדשות", הם ממש לא זקוקים לדירות לילדים, והיתרות שלהם הן לא כסף בבנק, אלא קלוריות בטבע שסובב אותם. איך, לעזאזל, נתַקשר?

לכן, כשחסאני איתר סוף־סוף את החבורה והציג לי את מושי, לא יכולתי להסתיר את החיוך. אי־אפשר היה לחלום על פתיחה טובה מזו למפגש. מה הסיכוי שבורגני ישראלי מהחצי הצפוני של כדור הארץ יפגוש צייד משבט ההאדזה בחצי הדרומי של העולם שחולק איתו את אותו שם?! מושי זה בדיוק הכינוי שלי בפי הורי ואחיותי, ולא תהיה דרך טובה יותר לשבור את הקרח ולגשר על התהום התרבותית שמפרידה בינינו.

לקח לי עוד כמה דקות כדי לגלות שתקוותַי נכזבו. השפה שמושי מדבר היא שפה קליקית שאיננה חלק ממשפחת השפות השמיות. זו שפה שעושה שימוש בצלילים שנשמעים באמצעות הקשה של הלשון בחך. יש להם תשעה צלילי הקשה כאלה, ולאוזן מערבית זה נשמע כמו "ביטבוקסינג". בקיצור, תקשורת לא היתה הצד החזק של המפגש הזה, אבל לצוד את ארוחת הצהריים בהחלט הצלחנו.

החבורה של מושי היא חלק משבט נוודים קדמוני שנשארו ממנו היום פחות מאלף אנשים, והוא חי בחבורות של 20 שמחליפים מחנה בערך כל חודשיים לפי זמינות האוכל, או מזג האוויר, או סתם כי בא להם. יש ויכוח בין האנתרופולוגים האם הם צאצאיהם הישירים של הציידים־לקטים שהחלו את הנדידה ממזרח אפריקה לשאר יבשות העולם לפני 90 אלף שנים, אבל אם יש בני אדם על פני כדור הארץ שמשמרים היום את אותו אורח חיים, אלה אנשי ההאדזה.

את המסע הזה נכון להתחיל אצלם, כי ציידים־לקטים היו בני האדם האחרונים על פני כדור הארץ שחיו כשאר בעלי החיים, במובן זה שלא היו להם יומרות לייצר את מזונם. מבחינתם, אספקת הקלוריות והחלבונים לגוף תגיע כמזון מוכן. מה שהטבע מציע זה מה שאוכלים. לא מתערבים לאלוהים בעבודה שלו.

חברת הציידים־לקטים הפרה־היסטורית היתה מאוד שוויונית. אין מעמדות, הקרקע שעליה הם יושבים שייכת לכולם, העבודה היא בעיקר השגת מזון וכל מי שיכול לוקח בה חלק. יותר מזה, מי שמגלה כישורי ציד טובים במיוחד יזכה אמנם להכרה חברתית ומעמד, אבל את בשר הציד הוא לעולם יחלוק עם שאר בני החבורה. כישוריו לא ידחפו אותו לצבור נכסים או עושר, לא תיווצר חברה מעמדית ולא ייתכנו בכלל תופעות כמו העברת רכוש בירושה. אין שושלות, אין קסטות, אין כמעט פערים חברתיים. עשרות אלפי שנים לפני שקרל מרקס יפתיע את העולם ב־1875 עם התיאוריה שלו ויצרוב בתודעה שלנו את המשפט האלמותי: "כל אחד כפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו", כבר הגו הציידים־לקטים של אפריקה את הקונספט.

החברה הזו היא התגלמות השיטה שנקראת "כלכלת מתנות". בתפיסה שלהם אין עסקאות כמו שאנחנו מכירים אותן: הסכמה בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון. אצל אבות אבותיו של מושי כל מי שמצליח להשיג אוכל, חולק אותו עם חבריו משום שברור לו שהנתינה הזו לעולם תהיה הדדית. כל צייד או לָקַט יודע שמערכת היחסים שלו עם חבריו היא לטווח ארוך. לפעמים הוא בצד שנותן, לפעמים בצד שמקבל. בכל מקרה, וזה מה שחשוב לענייננו, הציידים־לקטים לא נתנו לחיים שלהם להפוך לביזנס: הם הגרסה האחרונה של המין האנושי בטרם החל האדם את המרוץ אל העושר.

אפשר לראות בגישה הזו כנדיבות או אלטרואיזם, ואפשר לפרש אותה כתפיסה שמחלקת את הסיכון בין אנשי החבורה ומספקת להם ביטחון לקראת היום שבו יהיו תלויים בזולתם. ההאדזה במזרח אפריקה הם בין אחרוני בני האדם ששומרים על כך עד היום.

אמני הברביקיו

כשיצאנו לציד אפשר היה להרגיש בקלות את התחרות בין הגברים והנערים - מי יצליח ראשון לצוד את ארוחת הצהריים? חלקם עם קשתות וחיצים, חלקם עם מצ'טות וגרזנים, הכלבים רצים קדימה וכולם אחריהם. עבורי זה הרגיש כמו סוג של תחרות ספורט, אבל היה די ברור: ינצח מי שינצח, את הפרס יקבלו כולם.

ואכן, כשאחד הציידים הצליח לצוד סוג של תרנגול הודו מקומי ענק מידות, הוא הושיב מיד את כולנו לארוחת צהריים משותפת. אחסוך לכם את האופן שבו ריסק הצייד הצעיר עם שיניו את גולגלתו של העוף המפרפר כדי להרוג אותו, אבל לא אוכל לדלג על אומנות הצלייה של הבשר.

זכויות היוצרים על הברביקיו הן נושא לוויכוח בין־תרבותי ארוך שנים. הארגנטינאים משוכנעים שהאסאדו שלהם הוא אבי השיטה, היפנים מוכנים להישבע שהם היו הראשונים לשפד בשר ולצלות אותו על אש, והערבים רושמים זכויות יוצרים על המילה "מנקל" (כיריים ניידים) שאותה אנחנו גיירנו ל"מנגל". אבל רוב ההיסטוריונים מעניקים את הקרדיט לאפריקאים. הם מומחים של ממש. אומנים בהתאמה של עוצמת האש לנתח שמעליה, במרחק הלהבות מהבשר, במשך הצלייה. בתקופת העבדות השחורה בארצות הברית, הפעולה היחידה שלבנים ושחורים עשו יחד היתה ברביקיו. כשזה הגיע לצליית בשר על האש, האמריקאים הלבנים העדיפו את הביצועים של עבדיהם האפריקאים.

אם הייתי צריך הוכחה לכך קיבלתי אותה מהחבורה של מושי. ממש במקום הציד הם קוששו כמה ענפים, חפרו בור קטן, הדליקו מדורה והחלו לצלות את העוף ששופד על ענף ומוקם על תל קטן של אבנים. לא היו תבלינים, לא רטבים, אבל היה הרבה, הרבה כבוד לבשר.

הם סובבו אותו ימינה ושמאלה, הרחיקו מהאש וקרבו אליה, הוציאו גחלים, כיסו אותם בחול - לא חסכו תשומת לב מארוחת הצהריים במשך שעה ארוכה. וכשהגיע הרגע שבו מידת הצלייה היתה מושלמת וכולנו יושבים במעגל סביב המדורה, החל הבחור שזכה לצוד את תרנגול ההודו לתלוש את איבריו ביד ולחלק. לי הוא עשה כבוד מיוחד ונתן לבחור את הנתח הראשון. לא לקחתי צ'אנס, הלכתי על פולקע.

זה מה שקרה גם עם הקינוח שעה קלה לאחר מכן. אחד הנערים היה הראשון לזהות גזע עץ שמבחוץ נראה סתמי לחלוטין. הוא טיפס עליו במיומנות, בחן אותו מקרוב, בחר מיקום ספציפי והכה בו עם המצ'טה. בחלל שנפער התגלתה כוורת דבורים מלאת דבש. ליקקנו את האצבעות, תרתי משמע.

מושי וחבריו לשבט לא חיים היום במציאות של אבותיהם מלפני 90 אלף שנים. הם חיים בצִלה של תרבות השפע והחברה הצרכנית שפועמת כמה קילומטרים מאזורי המחיה שלהם. בשנים האחרונות פוקדים את האזור תיירים סקרנים והחבורה למדה לקבל מהם כסף.

בעיניים מערביות השגרה שלהם יכולה להיראות די אומללה: את הכסף שהם מקבלים מהתיירים הם מוציאים בעיקר על שתיית אלכוהול, וגם הגראס שהם מעשנים לא עושה לבריאות שלהם טוב. אבל בעיניים שלהם זה נראה שונה: יש להם חופש, שוויון, ואין להם כמעט צורך ברכוש. הקניין הוא רק מה שאפשר לסחוב ממקום למקום. זה מה שמסבירה פילי, אחת מבנות השבט, שטעמה את האלטרנטיבה ובחרה לחזור לחיי הנדודים עם אחיה.

פילי עזבה את השבט בילדותה ונשלחה ללמוד בפנימייה לבנות שממומנת על ידי הכנסייה בטנזניה. היא למדה שפות, רכשה אנגלית טובה וסיימה את לימודיה בהצטיינות. אבל למרות שזכתה לאכול מעץ הדעת, בחרה לחזור לשבט ולחיות בשטח כלקטית מן המניין. היום היא כבר אמא לתינוק ואין לה ספק שבחרה באורח חיים נכון. למה? כי החיים בשבט ההאדזה מאפשרים לה להיות עצמאית, היא אוהבת להיות חלק מחברה ללא מעמדות, ויש שני דברים שחשובים לה במיוחד: הראשון הוא היכולת לחיות ללא תכנון. אין לה שום צורך להשקיע אנרגיה בשאלות מה נעשה מחר? ומה נלמד באוניברסיטה? ואיפה נעבוד בעוד חמש שנים? ומה אם יפטרו אותנו? ואם יהיה מיתון? וכו' וכו'. אנשי ההאדזה לא עוסקים בשאלות כאלה.

בחוויה של פילי יש יתרון ענק ביכולת להתמסר ל"כאן ועכשיו" בלי לדאוג מה יֵלד יום. נגמר האוכל בסביבה? לוקחים את הפקלאות ונודדים ליעד הבא. מבחינתה, זו הגדרת החופש המוחלט. אם תרצה, תחבור לגבר שתבחר ותקים איתו משפחה. אם תרגיש אחרת, תוכל לבנות את המשפחה הגרעינית שלה עם אמה או אחותה ולגדל איתן את ילדהּ. כשיימאס לה תוכל להחליף בן זוג או חבורה. לציידים־לקטים אין מודל משפחתי מחייב.

היתרון השני, מנקודת ראותה, הוא מעמדה כאישה. אצל חברות הציידים־לקטים הנטייה לשוויון היתה לא רק עניין מעמדי, אלא גם מגדרי. עבור פילי זה קריטי. היא, שיצאה ללמוד ולטעום מהעולם החיצון, משוכנעת שאין קהילה או חברה באפריקה שתעניק לאישה כמוה את המעמד שהשבט שלה יודע לתת לנשים. היא לא מכירה את המושג "פמיניזם" אבל היא כזו.

לא מעט היסטוריונים נוטים היום להסכים עם פילי כשהם משווים את השינוי שחל בחיי הציידים־לקטים מהרגע שהחליטו להיות יצרני מזון, במקום לאכול אותו מן המוכן. בהרבה מובנים, חייהם הפכו קשים יותר.

הופכים לתעשיינים

זה קרה לפני קצת פחות מ־11 אלף שנים כאן, בשכונה שלנו, במזרח התיכון, או ליתר דיוק במה שנקרא אזור "הקשת הפורייה", שמשתרע מאזור עיראק ואיראן, ממשיך לסוריה, עובר בארץ ישראל ונגמר במצרים. זו היתה התחנה הראשונה שאליה הגיעו הציידים־לקטים הקדמונים ממזרח אפריקה בדרכם אל שאר היבשות. באזור הזה, 8,500 שנים לפני הספירה, הם החליטו שהם עושים שינוי ומקימים תעשיית מזון.

להגיד "החליטו" זה עניין קצת מתעתע. עד היום מתנהל ויכוח האם מדובר במעשה תבוני מהיר או באירוע שקרה בהדרגתיות ופשוט חולל את עצמו. החוקרים שנמנים עם המחנה הראשון סבורים שהמעבר משימוש במזון מוכן לייצור עצמי הוא פרי החלטה מודעת ששום אירוע כלכלי בתולדות האנושות לא ישתווה לעוצמת השלכותיה. זהו רגע קוסמי שבו מחליטה חבורה פרה־היסטורית מהמזרח התיכון שבמקום ללקט דגנים וקטניות הם ישתלטו עליהם, ילמדו לזרוע, לגדל ולקצור.

במחנה השני משוכנעים שמדובר בתהליך שנמשך מאות ואולי אלפי שנים. שזהו תהליך שהתקיים במקביל בכמה יבשות בעולם, שלא היה לקהילות שחיו בהן שום קשר או ידיעה על עצם קיומן של חברות אחרות.

כך או אחרת, זה היה המפץ הגדול של העולם הכלכלי, הרגע שממנו והלאה שום דבר בחייו של המין האנושי לא יהיה אותו דבר. זה הרגע שבו באה לעולם לא רק התפיסה שאפשר לייצר כדי לספק את צרכינו, אלא גם המחשבה שאפשר לייצר יותר ממה שחייבים. לתכנן את העתיד.

זה לא שהציידים־לקטים היו נחותים מממשיכי דרכם. האנשים האלה ידעו לחשוב, צברו ידע עצום, והיה להם כל מה שצריך כדי לעשות את קפיצת המדרגה הכלכלית הזו. הבנתם את הטבע היתה יוצאת דופן ובמובנים מסוימים עדיפה על שלנו. הם הכירו את נתיבי הנדידה של החיות; הם ידעו לנתח את התנהגות מקורות המים לאורך עונות השנה; הם ידעו להבחין בין פרי רעיל לפרי מועיל והכירו את ערכם התזונתי של איברים שונים בבעלי חיים. הם ידעו מתי חיה היא מסוכנת רק באמצעות הקשבה לקולות הגרגור שהיא משמיעה, ולפעמים מהאזנה לנשימותיה.

צייד שחי במזרח אפריקה לפני מאה אלף שנים ידע לזהות את מצב הרוח של היפופוטם לפי מבט עיניו. הוא הכיר את האנטומיה של תאו באופן שאִפשר לו להרוג את המפלצת בת 900 הקילוגרם באמצעות סכין מאבן. אין היום הרבה אנשים שיֵדעו להתמודד עם חיה כזו גם עם אמצעי לחימה משוכללים בהרבה.

את החיבור הזה לטבע אי־אפשר היה לפספס גם אצל חבורת הציידים־לקטים של מושי. הנער שהבטיח לנו דבש לקינוח, הכיר את העצים של הסביבה באופן מושלם. אני לא חושב שיש הרבה בוטניקאים שהיו יודעים לאתר בתוך רגעים את המקום המדויק על גבי הענף המתאים על העץ הנכון, שבשתי מכות גרזן אפשר להפוך לברז של דבש.

זה עניין של תפיסת עולם. הם ראו את עצמם חלק מהטבע, לא שליטיו. לכן, אין לראות במעבר לייצור מזון בכמויות גדולות מהדרוש התקדמות או שיפור. זה פשוט משהו חדש. הרעיון לתכנן את המחר היה שינוי של הלוך המחשבה. מנקודת מבט כלכלית־היסטורית פחות חשוב אם מדובר באירוע יזום ומתוכנן או בתהליך מתפתח, ויותר חשוב להבין שזהו ריסטארט מוחלט למערכת היחסים של האדם עם הטבע. אם שאלתם את עצמכם מתי החל המרוץ של החברה האנושית אחרי הכסף? מתי החל המאבק על חלוקת העושר? זה הרגע. פתאום יש לאדם עודפי ייצור, יש על מה לריב.

האירוע הזה זכה להיקרא בספרות "המהפכה החקלאית" או "המהפכה הנאוליתית", אבל בעיני נכון לכנות אותו "המהפכה התעשייתית הראשונה". האדם הקדמון הופך לתעשיין. הוא מקים את תעשיית המזון.

משתלטים על מנגנון הרבייה

כדי להיות תעשיין מזון אתה צריך שיהיו לך מכונות שייַצרו עבורך אוכל. האדם הקדמון ידע להפוך את הצמחים והחיות למכונות האלה. הוא ביית אותם.

הביולוג ג'ראד דיימונד מיטיב לתאר במחקריו כיצד לפני 11 אלף שנים התחולל צירוף של שינויים אקלימיים והידלדלות של צמחי מאכל וחיות באזורים שונים שבהם חיו ציידים־לקטים. באותה תקופה כבר היו להם יכולות טכנולוגיות מרשימות שאפשרו להם לקצור דגנים באמצעות כלי אבן, לאסוף אותם באמצעות סלים מאולתרים ולקלף קטניות בטכניקות שונות. צירוף הנסיבות האלה הוביל אותם בהדרגה ללמוד להשקות צמחים, לטפח אותם ולאגור אותם. הם עוד לא חלמו על האפשרות לזרוע אותם בעצמם ולחלוטין לא הבינו שהם בדרך להפוך ליצרנים, אבל הפור נפל. או־טו־טו הם ילַמדו את עצמם לשלוט במנגנון הרבייה של הצמחים ומכאן כבר לא תהיה דרך חזרה.

עניין הרבייה אצל צמחים הוא מורכב. חיות יודעות להעביר את הגנים שלהן מדור לדור בזכות יכולתן לנוע ממקום למקום. הן ילכו, ישחו או יעופו למקום שבו ימצאו את בן או בת הזוג, יזדווגו כדי להפגיש זרע עם ביצית, ותהליך השכפול הגנטי שלהן יֵצא לדרכו.

אצל הצמחים זה מאתגר יותר וכדי לעבור ממקום למקום הם משתמשים בשיטות שונות. הפשוטים שולחים את הזרעים שלהם לתפוס רוח ובאמצעותה הם עפים למקום שבו יהיה להם נוח לנבוט. הצמחים המשוכללים יותר יודעים לגדל סביב הזרע שלהם רקמה עם קליפה שאנחנו מכנים אותה פרי, ודואגים לתת לה טעם או צבע אטרקטיביים שיפתו חיות לאכול אותה. המתוחכמים באמת יעניקו לפרי גם ערך קלורי מסוים. לא סתם ערך קלורי - הם יֵדעו לייצר קלוריות בערך תזונתי שיתאים ספציפית לחיה שמספקת להם את היעד הכי רצוי לרילוקיישן. באמצעותה ידלגו לביתם הבא כדי להפיץ בו את הגנים שלהם. יש זרעים שיעדיפו הובלה אווירית ויש שבוחרים בתעבורה קרקעית. בכל מקרה החיה המיועדת - עוף או יונק - מתפתה לאכול את הפרי הזה ונושאת את הזרע למקום שבו הכי נוח לו לנבוט.

הזרעים, מתברר, הם די בררנים. יש מהם שמעדיפים להימנע ממערכת העיכול של החיה ולכן פיתחו טעם כל כך רע שגורם לחיה לירוק את הזרע עוד בטרם בלעה את הפרי. אחרים דווקא זקוקים לזמן הבשלה בתוך מערכת העיכול של הפונדקאי, שתעזור להם להפוך פוריים יותר. אלה יסגלו תכונות שיגרמו לחיה לבלוע אותם אבל לא להתעכל. הם ייפלטו החוצה באמצעות הצואה. עכשיו הם כבר הגיעו לבשלות והם כשירים לחלוטין להמשיך את השושלת.

בשלב הראשון של "המהפכה התעשייתית הראשונה", חקלאֵי המזרח התיכון הפרה־היסטוריים לא הבינו בכלל שהם מתחילים לשנות את העולם. הם לא הכירו את מנגנון הרבייה של הצמחים, אבל עשו בו שימוש. קחו למשל את האפונה: יש לה מנגנונים טבעיים משלה, שבגיל מסוים גורמים לתרמיל להתייבש, להתפצל לשניים, ואז האפונים, שהם זרעי הצמח, מתפזרים על הקרקע בדרכם לנביטה. הלקטים של לפני 11 אלף שנים אהבו לאכול אפונה, אבל הבחינו שחלק מהצמחים מגדל תרמילים שאינם נוטים להתפצל. זו היתה מוטציה שהיתה נעלמת מהעולם לולא דווקא אותה חיבבו הלקטים במיוחד. פשוט קל יותר להביא את התרמילים הסגורים לארוחה המשפחתית בלי שהאפונים יתפזרו.

מאות שנים לאחר מכן, כשילַמדו את עצמם גם לזרוע את האפונים, יהיו אלה דווקא אפוני המוטציה שייזרעו, ויבולי האפונה כולם יהיו רק מהזן הזה. התעשיינים הקדמונים שלנו חתומים, מרגע זה, על מותג חדש - אפונה שתרמיליה אינם מתפצלים.

באופן דומה, הם למדו לנצל מנגנונים אחרים של צמחי המאכל שלהם. למשל, דגנים שפיתחו עם השנים תכונות של נביטה מאוחרת. מדובר במנגנון אבולוציוני שאִפשר לדרג את הנביטה של הדגן ולגרום לכך שהגרעינים ינבטו במועדים שונים כי היו להם קליפות בעוביים שונים. המנגנון הזה הגן על הדגן מפני עונות בצורת או שיטפונות. בעונה שהגשמים הקדימו להגיע, הגרעינים עם הציפוי הדק היו נובטים. אם הגשמים איחרו או אפילו דילגו שנה בגלל בצורת, היו אלה הגרעינים עם הציפוי העבה שהמתינו לתורם והגיעו לפוריות בעונת הגשמים המאוחרת. מכירים "ביטוח נזקי טבע", שבאמצעותו מתגוננים היום חקלאים מפני בצורת? מתברר שהטבע העניק פוליסת ביטוח כזו לחקלאים הקדמונים כבר מזמן. לקטים במזרח התיכון קלטו שחלק מהגרעינים נובטים זמן קצר לאחר שמרטיבים אותם, ואילו חלקם מתעכבים. כך למדו עם השנים לגדל את אלה שהתאימו לתנאי האזור. 8,500 שנים לפני הספירה הם הופכים סוף־סוף ליצרני מזון של ממש. המהפכה יוצאת לדרך.

חקלאי "הקשת הפורייה" היו אמנם הראשונים, אבל, כאמור, האירוע התרחש ברוב היבשות בלי קשר זו לזו ובטווחי זמן די קצרים. בסין התחילו הקדמונים לגדל עצמאית אורז ודוחן; במרכז אמריקה - תירס, שעועית ודלעת; בדרום אמריקה - תפוחי אדמה; באמריקה הצפונית - חמניות. זה לקח, כנראה, כמה אלפי שנים אבל בסביבות 3,000 שנים לפני הספירה השלים האדם בכל רחבי העולם את המעבר ממלקט ליצרן. בשלב הזה הוא כבר מגדל את רוב צרכיו בעצמו וזה לא נעצר רק בצמחים.

מבעלי חיים למכונות מזון

גם בעלי החיים בויתו כדי לשרת את צורכי אבותינו הקדמונים. הבשר והחלב סיפקו חלבון, צואת החיות שימשה כדשן לצמחים, כוחן סייע להובלת משאות ולחריש, ואילו עורן ועצמותיהן - ללבוש וכלי עבודה. עכשיו, החיות והצמחים המבויתים כבר משלימים זה את זה. פתאום אפשר לזרוע לא רק באדמה רכה אלא בשטחים שנחרשו; דישון השדות משפר את איכות וכמות היבולים; החיות המבויתות מובילות סחורות למרחקים גדולים יותר ומאפשרות את פיתוח המסחר. כלכלה חדשה באה לעולם.

בדומה לצמחים, גם ביות החיות נעשה לראשונה במזרח התיכון. בהקשר זה חשוב להדגיש - החוקרים מסתכלים בצורות שונות על המושג ביות. היסטוריונים וארכיאולוגים נוטים לראות בביות פשוט השתלטות של האדם על הטבע הסובב אותו. מבחינתם, לביית את האבנים זה לדעת להשתמש בהן; כשלימד האדם את עצמו להדליק אש, הוא ביית אותה. כשלמד לנתב מים בתעלות כדי להשקות את שדותיו - הוא ביית אותם. באותה צורה יתייחסו ההיסטוריונים והארכיאולוגים לביות כל דבר: מאבנים, דרך חיות וכלה בביות שֵֹכֶל. מנקודת מבטם, כשאנחנו מפתחים היום בינה מלאכותית בטכנולוגיה של "למידת מכונה" ומלמדים את המחשבים שלנו לחשוב, אנחנו מבייתים את השכל האנושי.

אנשי מדעי החיים נוטים להסתכלות שונה. מבחינתם, הדגש הוא על שליטה במערכת הרבייה של האורגניזם המבוית. ביות בעל חיים אין פירושו רק לשלוט בו. צריך לדעת לגרום לו להתרבות בתנאי שבי ולעבור שינויים פיזיולוגיים שישרתו את צרכיו של המביית. היסטוריונים יודעים שבמזרח הרחוק אילפו נשרים, בהודו אילפו ברדלסים, הרומאים אילפו פילים והמצרים הצליחו לאלף אפילו צבועים. אבל מנקודת מבטם של חוקרי מדעי החיים, כל אלה נשארו, בסופו של דבר, חיות בר. מאולפות, אבל חיות בר.

ביות, שמהותו היא שליטה על מערכת הרבייה, ייצור שינויים ביולוגיים. למשל, אצל חלק מהחיות המבויתות המוח, שצורך פחות אנרגיה כי אין להן עוד צורך ביכולות ציד קוגניטיביות, מפנה משאבים לטובת איברים אחרים שמתפתחים. אצל בעלי חיים אחרים יכולות ריצה וחושים ששימשו לצורכי הימלטות הופכות למיותרות, והגוף משנה את המבנה שלו לתצורה שתתאים אותו יותר לסיים את חייו בתוך צלחת.

זו גישה נוחה יותר למי שמתבונן במהפכה התעשייתית הראשונה מנקודת מבט כלכלית. השינויים שחלים בחיה המבויתת יכולים לבוא לידי ביטוי באיכות הצמר וכמותו, בטיב הבשר או בתנובת החלב, במבנה הגוף ואיבריו. התרנגולות של היום, למשל, אינן מזכירות בכלל את אמהותיהן ההיסטוריות. חקלאי ענף הלול מכנים אותן "שניצלים מהלכים" והם יודעים היטב למה. הסתכלות דרך משקפיים כלכליים תתמקד בביות חיות לפי התשואה הכלכלית שלהן.

בתחילת שנת 2020, 8,000 שנים לאחר שבאותו אזור ממש הצליח האדם לראשונה בהיסטוריה לביית פרות, חנכו במושב השיתופי רגבה שבגליל המערבי רפת חדשה. אחרי שרדפתי עם מושי וחבריו האפריקאים אחרי ארוחת הצהריים שלנו עם חץ וקשת, היה ממש מתבקש להגיע לרפת המדוגמת הזו, מהמודרניות שקיימות בעולם, כדי לראות בעיניים את ההבדל שעשו 8,000 שנים עבור הבהמה הזו.

תשכחו מכל מה שעולה לכם בראש כשאתם חושבים על רפת ומדמיינים את הרפתן המשופם עם החולצה הכחולה והמגפיים הענקיים, או את החולבת עם הסינר והדלי הענק שמשכימה קום לחליבת השחר. אלה תמונות הרומנטיקה של ילדותנו, הן לא קיימות עוד. מדובר במפעל נוצץ, ממוחשב לחלוטין, שפועל כמעט ללא מעורבות אנשים. בליבתו קרוסלה ענקית עם 60 עמדות ממוחשבות לחליבה. כל עמדה מאפשרת ניטור רציף של כמויות החלב, הטמפרטורה שלו, אחוז השומן שבו ושלל נתונים נוספים. כל מכונת חלב, שברגבה קוראים לה "פרה", נכנסת באופן עצמאי ובתזמון מדויק לעמדה מסומנת על גבי הקרוסלה. היא פוסעת על משטחי גומי רכים, מכל עבר מוודאים מצנני אוויר ענקיים שהטמפרטורה במכון החליבה לא תכביד עליה, וצ'יפ ממוחשב שמוצמד לרגל שלה, יודע לסנכרן את נתוני הביוץ שלה עם עיתוי החליבה, כדי שתפוקת החלב ואיכותו יהיו מקסימליות. אם החבר'ה של רגבה היו יודעים רק לנטרל ממנה את הריח, לא הייתם מאמינים שמדובר בייצור חי.

החיה הראשונה שבייתו אנשי המהפכה התעשייתית הראשונה זכתה למיתוג "חברו הטוב של האדם" - הכלב. הוא נמצא מתאים לסייע בציד ובשמירה, אבל האמת היא שהציידים הקדמונים היו מעדיפים חבר אחר שיעשה את העבודה הזו. ברדלס, למשל, היה עוזר הרבה יותר בציד. מונגולים והודים ניסו שנים לביית אותו ללא הצלחה. למה? כי כשהברדלס חושק בנקבה יש לו פרוצדורה ארוכה עד שהיא תתעבר. הוא צריך לרדוף אחריה במשך כמה ימים ולעשות את זה על פני מרחקים עצומים. המרדף, הוא שגורם לברדלסית לבייץ ולהיות בשלה מינית לקיום ההזדווגות. הברדלסים פשוט לא יכולים לעשות את הטקס הזה בשבי. הכלבים, התברר לאבותינו הקדמונים, פחות בררנים לגבי הרגלי הסקס שלהם. זו הסיבה שכאשר תצאו היום עם חיית המחמד שלכם לגינה הציבורית, לקצה הרצועה יהיה מחובר כלב ולא ברדלס.

הרגלי הרבייה הם גורם קריטי בסוגיית ביות החיות ולא פעם הם שעשו את ההבדל הכלכלי. אמריקה הדרומית, למשל, היתה יבשת משופעת בארבעה סוגים של גמלים - ויקוניה, אלפקה, גואנקו ולאמה. הילידים המקומיים היו שמחים לביית אותם כדי לפתח תעשיית צמר מקומית. אם אנשי המזרח התיכון ידעו להפוך את הפרה לבית חרושת מהלך של חלב, אין שום סיבה שאנשי הרי האנדים לא יהפכו את הגמלים המקומיים לבית חרושת מהלך לצמר. אבל מתברר שלבעלי החיים היו תוכניות משלהם.

זמן קצר אחרי שהגעתי לפרו קיבלתי שיעור פרטי על קשר בין ביות בעלי חיים לכיס שלנו - הבחנתי שמחירו של צמר הוויקוניה יקר בהרבה מצמר של גמלים אחרים. זה חזר על עצמו בכל השווקים שביקרתי בהם לאורך שביל האינקה וגם בעיירות הפזורות על רכסי האנדים. במחירו של צעיף אחד מצמר ויקוניה אפשר היה לרכוש חמישה צעיפים ממש דומים שיוצרו מצמר של אלפקה. "איך זה יכול להיות?" שאלתי את המוכר הראשון שידע אנגלית. "זה הכול עניין של סקס", השיב לי. פניו התמלאו בחיוך של אחד שממש חיכה עד שמישהו ישאל אותו את השאלה הזו. "הזכר והנקבה של הוויקוניה לא מוכנים להתרבות בחוות מגדלים", הסביר. "הם לא אוהבים לעשות את זה בשבי. לכן קשה מאוד להשיג צמר של ויקוניה".

למה אנחנו הראשונים

ביות הכלב הקדים באלפי שנים את ביות האלפקה בדרום אמריקה. אחריו עוד הצליחו חקלאי המזרח התיכון לביית כבשים, עזים, ובהמשך גם פרות. הסינים הצליחו באותם ימים לביית תולעי משי וחזירים, ובתוך כמה אלפי שנים בייתו באירופה סוסים.

המצרים היו אלה שבייתו ראשונים את החמורים לפני 6,000 שנים ושדרגו את יכולת המסחר כשלימדו את העולם להשתמש בהם כבהמת משא. קפיצת מדרגה כלכלית נרשמה אלפיים שנים לאחר מכן כשבאסיה בויתו גמלים, שתכונותיהם הפיזיות היו עדיפות בהרבה על אלה של החמורים בכל האמור לצורכי הובלה. רגליו הגבוהות של הגמל מרחיקות את גופו מאדמת המדבר הלוהטת ומורידות את הטמפרטורה שאליה נחשפים איברי גופו בלמעלה מעשר מעלות צלזיוס ביחס לטמפרטורת הקרקע. אם תוסיפו לזה את יכולתו לשרוד פרקי זמן ממושכים ללא תזונה בזכות כמויות השומן שבגופו, תקבלו אמצעי הובלה קלאסי. במילים אחרות: אם הובלת סחורות באמצעות חמורים חייבה את אבותינו הקדמונים לבחור נתיבי סחר שיעברו דרך "תחנות דלק" רבות שבהן יעצרו כדי להאביס ולהשקות את החמורים כל כמה שעות הליכה, הגמל המבוית שינה את כללי המשחק. הוא אִפשר לחצות מרחקים אדירים בלי "לתדלק" ושדרג את יכולות המסחר. הפיכתו לחיה מבויתת היתה מהפכה כלכלית אדירה. היא עשתה לכלכלה של אבותינו הקדמונים מה שתעשה רכבת הקיטור לכלכלת צאצאיהם 3,800 שנים לאחר מכן.

אבל למה אנחנו היינו ראשונים? למה דווקא באזור שמתחיל בנהר החידקל ומסתיים בחופי הים התיכון הצליחו החקלאים הקדמונים לביית לפני כולם את היונקים הגדולים?

כדי להבין את זה צריך לחשוב על תעשייני המזון הקדמונים כעל יזמים שמנסים להקים עסק. הם רצו להפוך את בעלי החיים למכונות שיחרשו עבורם שדות, ידשנו אותם באמצעות ההפרשות שלהם, יובילו סחורה ויספקו חלב ובשר לאכילה. כדי שהמיזם הזה יצליח המכונות האלה צריכות להיות יעילות.

על מנת שזה יקרה, צריך שבעל החיים המיועד יהיה בעל כמה תכונות קריטיות. קודם כול, כמו שראינו, הוא צריך להיות בעל חיים שמוכן להתרבות בתנאי שבי. שנית, הוא חייב להיות כזה שמתבגר ומגיע מהר לפוריות מינית. מחקריו של ג'ראד דיימונד מראים, למשל, שפילים מגיעים לבגרות מינית אחרי 15 שנים. גם גורילות. איזה יזם יחכה כל כך הרבה זמן עד שיעמוד לרשותו אמצעי ייצור? גם אבותינו הקדמונים הבינו שהכי חשוב זה "Time To Market".

שלישית, צריך שיהיה לבעל החיים אופי מתאים. היפופוטם, למשל, יכול היה להיות מועמד נהדר לביות. הוא חזק, עב בשר, טעים, אבל למרבה הצער - עצבני. אין שום סיכוי להפוך אותו לחיית משק צייתנית. מספר מקרי המוות הגדול ביותר של בני אדם באפריקה נגרם כתוצאה מתקיפות של היפופוטמים. החיה הזו רצה במהירות של יותר מ־30 קילומטרים בשעה. אל תתעסקו איתה.

גם לא עם הזברה. לכאורה, היא היתה יכולה לעשות עבודה לא פחות טובה מסוס, אבל מתברר שגיל ההתבגרות עושה לה משהו רע. לחלקכם זה יישמע די מוכר: הזברה הופכת עצבנית ונרגנת כשהיא מגיעה לגיל הטיפש־עשרה. היא פשוט בלתי־נסבלת ומציקה בלי הרף לבעליה. בעיות אישיות דומות תמצאו גם אצל צבאים, דובי גריזלי, תאואים ויונקים אחרים. לא כולם בנויים לקשר איתנו.

אבל זה לא רק האופי. החקלאים הקדמונים היו מספיק חכמים כדי להבין שכדי להקים עסק טוב, צריך גם להיות חסכוני במשאבים. לכן העדיפו שהחיה המיועדת לביות תהיה מאוכלי העשב ולא מאוכלי הבשר.

כדי שבעל חיים, או כל אורגניזם, יגיע למסה מסוימת, הוא צריך להזין את עצמו בחומר אורגני שהמסה שלו תהיה פי עשרה יותר גדולה. למשל, כדי שכבשה תגיע למשקל של מאה קילוגרם, היא תצטרך לאכול עשב במשקל מצטבר של אלף קילוגרם. וכדי שאריה יגיע למשקל של מאה קילוגרם, הוא יצטרך אספקה של אלף קילוגרם בשר כבשה.

עכשיו, תעשו את החישוב ותגיעו למסקנה שכדי לייצר מאה קילו בשר אריה, נצטרך משאבים בהיקף של 10,000 קילוגרם עשב ואלף קילוגרם בשר כבשה. בקיצור, לביית עדר של אריות זה ממש יקר במונחים של מסה אורגנית. החקלאים הקדמונים הבינו את העניין ולכן העדיפו תמיד לביית אוכלי עשב. הרי לכם תוכנית עסקית יעילה בת 11 אלף שנים.

אבל למה היונקים הגדולים בויתו לראשונה דווקא באזור שלנו? החוקרים גילו שכאן התקיימו כל התנאים הנדרשים. היונקים הגדולים היו אוכלי עשב, עם אישיות ומזג נוחים, התבגרות מינית מהירה וחיי מין שהתאימו לחיי שבי. כך קרה שכאן התחיל האדם לייצר את מזונו בעצמו ומאז הוא לא עוצר. התחלנו לביית צמחים, המשכנו עם חיות, הנדסנו אינספור אורגניזמים לצרכינו, והיום אנחנו מנסים לייצר חלבונים שלא מהטבע, להשתמש במדפסות תלת־ממדיות כדי להדפיס בשר, ולתכנן גנטיקה של ירקות כך שניתן יהיה לגדל אותם מחוץ לאטמוספירה.

מי המציא את המסים

המהפכה התעשייתית הראשונה שינתה את הכול. ראשית, כי לא צריך יותר לנדוד. הדגנים, הקטניות ושאר הגידולים צומחים עכשיו בשליטה שלנו, ליד הבית. גם החיות מבויתות. התפיסה החדשה, שמאפשרת לייצר יותר מזון ממה שצריכים, מאפשרת להגדיל את האוכלוסייה כי יש מספיק אוכל לכולם.

יתר על כן, העובדה שלא צריך לנדוד יותר פוטרת את האמהות מהקושי העצום לסחוב את הילדים על גופן במסעות הנדודים. התלות הזו הגבילה מאוד את מספר הלידות של הלַקָטית הטיפוסית. נשים נהגו ללדת במרווחים של ארבע שנים ולימדו את עצמן לא להיכנס להיריון עד שתינוקם למד ללכת. הן הניקו עד גיל מאוד מאוחר או שפשוט הפסיקו לקיים יחסי מין.

המעבר למגורי קבע שינה את הרגלי המין. פתאום אפשר לקיים יחסי מין לא רק למטרות רבייה כמנהג רוב בעלי החיים, אלא למטרות הנאה, ובכל מקרה אין מה לחשוש מהתוצאות. ילדים כבר אינם נטל שמגביל את הניידות. להפך, הם ידיים עובדות בשדה.

יושבי הקבע הרשו לעצמם להשקיע יותר בפיתוח כלים גדולים ומכונות כבדות. אם למישהו בקהילה יש רעיון לפתח מכשיר שייקרא ברבות הימים מחרשה, הוא לא יחשוש שהוא זה שיצטרך לסחוב אותה על גבו במהלך הנדודים ממקום למקום. גם הטכנולוגיה יכולה עכשיו לעשות קפיצת מדרגה.

מכאן זהו כבר תהליך שמגשים את עצמו. ביות הצמחים והחיות מאפשר לגור ביישובי קבע ולהפסיק לנדוד; הפסקת הנדודים מאפשרת ללדת יותר ילדים ולפתח כלים שלא התאימו לטלטול בדרכים; הגידול בכוח העבודה מוביל ליותר גידולים שיספקו מזון לאוכלוסייה גדולה עוד יותר, וחוזר חלילה.

כך קורה שמחבורות של כ־20 איש שקיימו מערכת יחסים משפחתית, קמו קהילות גדולות. פתאום זו כבר לא החמולה שבה כולם מכירים את כולם, כולם ערֵבים לכולם, ואין צורך בכללים וחוקים. לראשונה בהיסטוריה שלו, צריך האדם להתחיל ללמוד לקיים מערכת יחסים עם זרים בלי לנסות להרוג אותם. הוא צריך כללים חדשים, הוא צריך מנגנון שיאכוף אותם, הוא זקוק לסדר חברתי חדש. זו הסיבה שבגללה באה לעולם ההמצאה שנקראת מסים.

ספק אם הקדשתם פעם מחשבה לשאלה מי, לעזאזל, המציא את הדבר הזה שאני תוהה מה אנחנו יותר: שונאים אותו - או רגילים אליו? מי בעצם שאל אותנו אם אנחנו מוכנים לסידור הזה שאנחנו עובדים ומרוויחים בזכות הכישרון שלנו, ויד אלמונית מגיעה כל חודש ולוקחת לעצמה חלק.

כלומר, בטוח שהייתם שותפים לשיחות סלון של ליל שבת עם קיטורים על נטל המסים. ברור שיש לכם דעה מוצקה אם מס הכנסה צריך להיות גבוה יותר או נמוך יותר; האם זה בסדר לתת פטור ממס על מוצרים שאתם רוכשים מאמזון או מעלי אקספרס; אבל מסים בכלל? עצם קיומם? במוח שלנו זה צרוב כאקסיומה - נולדנו אל זה. אף אחד לא עוצר ושואל את עצמו - למה בעצם?! מי ביקש את רשותי?!

ובכן, התשובה היא: כי זה מה שהורישו לנו אבותינו הקדומים מהמהפכה התעשייתית הראשונה. היכולת לייצר עודפי מזון הביאה לעולם את המושג "מלאי". ככל שאני מוכשר יותר, ככל שאני יודע לייצר יותר מזון, ככל שיבולַי רבים יותר, כך אני חייב מישהו שישמור על המלאי הזה מפני גנבים כשאני יוצא לעבוד.

זה המקום להבהיר - אלימות לא היתה משהו חדש. היא היתה גם היתה בתקופתם של הציידים־לקטים, אבל הצורך בהסדרי ביטחון לשמירה על המלאי הוא עניין חדש לחלוטין. פתאום יש לאדם רכוש והוא מגלה ש"מרבה נכסים מרבה דאגה". המבנה החברתי מקבל תפנית: עכשיו זה כבר לא האיכר הקטן והיבולים שלו, אלא שותפות בין מי שמייצר את המזון לבין מי ששומר עליו. הראשון ייצר עודפי מזון ואילו האחר יבטיח שירותי חוק וסדר תמורת חלק מהם. זה יכול להיות מנהיג נבחר, או דיקטטור; זה יכול להיות הבריון המקומי או כל סידור אחר. העיקרון לעולם יהיה אחד - מי שמחזיק במונופול על הכוח יגבה מסים תמורת שירותיו.

ככל הנראה, גם את הסידור הזה היינו הראשונים להמציא. הפרופסורים יורם מישר, עומר מואב, צביקה נאמן ולואיג'י פסקאלי בדקו את האופן שבו אימצו לעצמן חברות קדומות את שיטת המסים. העולם נחלק אז בין מגדלי דגנים, שאותם קל לאחסן ולשמור זמן רב, לבין מגדלי פקעות לסוגיהן, שחיי המדף שלהן קצרים כי הן פשוט נרקבות. הדגנים, לפיכך, הפכו מהר לאמצעי תשלום מס פופולרי. אפשר לטלטל אותם, לשמור אותם, ולכן גם לשלם באמצעותם. באזורים שבהם גידלו אותם, כמו המזרח התיכון, התפתחה שיטת המסים לראשונה. צוות המחקר של מישר, מואב נאמן ופסקאלי טוען כי דגנים הם שהובילו לגביית מסים בלי קשר לשאלה האם מגדליהם צברו מלאי.

כך או אחרת, מכאן והלאה הדבר היחיד שישתנה לכל אורך ההיסטוריה זו רק התשובה לשאלה איך יתחלק העושר שנוצר מגביית המסים? האם בעל המונופול על הכוח ינצל את זה כדי להעביר עושר מההמונים אל עצמו או אל קבוצות שהוא רוצה להיטיב איתן? האם החלוקה תהיה הוגנת? מה זה בכלל "הוגנת"? מי מחליט על זה?

האתגר הזה חזר על עצמו בכל תקופה: איך מוצאים את נקודת שיווי המשקל בין היכולת לכפות על הציבור מסים לבין הנכונות שלו לשלם אותם. היטיב לנסח את זה ז'אן בטיסט קולבר, שר האוצר השנוא של המלך הצרפתי לואי ה־14: "כל מה שצריך", הוא אמר, "זה לדעת למרוט את נוצות האווז באופן שיניב את כמות הנוצות הגדולה ביותר עם כמה שפחות צווחות".

מהרגע שנולדו המסים ועד היום לא היה גבול למספר הטכניקות ושיטות הגבייה. בהתחלה זה היה פשוט - הקרקע היא הנכס היחיד ושליטים פשוט לקחו לעצמם חלק מהיבולים שהניבה ביחס לגודלה. זהו אביהם של מס הרכוש בן ימינו. זה יכול היה להיות משולם בצורה של שקי חיטה, שעורה, זיתים או כל יבול אחר. ככל שיש לחקלאי יותר שטחים, כך הוא יעביר לשליט יותר שקים.

עם השנים מגוון המסים הלך והשתכלל. בעת העתיקה היו שליטים שהלכו על מס גולגולת, כלומר משפחות שילמו למלך פשוט לפי גודלן. היו גם כאלה שגבו לפי מספר העבדים שעובדים במשק.

מס על שתן

היצירתיות בתחום הזה שברה שיאים. בתקופת האימפריה הרומית, למשל, הוטל מס על שתן. הגה אותו הקיסר אספסיאנוס בערך בשנת 70 לספירה, כאשר מקורות האימפריה הידלדלו והוא חיפש כל דרך אפשרית כדי להטיל עוד מסים.

באותם ימים הונהגו ברחבי האימפריה משתנות ציבוריות, ולקיסר נודע כי החל להתפשט לו מנהג לרוקן את השתן מהמשתנות ולמכור אותו לכובסות. אלה הפיקו ממנו אמוניה שסייעה להוריד כתמים מהבגדים שהגיעו לכביסה. אספניאנוס, שאביו היה גובה מסים בעברו, לא היסס והורה על מס שייגבה מאוספי השתן.

מס השתן החדש קומם את ההמונים. הוא היה כל כך מעצבן, עד שאפילו בנו של הקיסר, טיטוס, הצטרף למבקרים. בתגובה קרא לו אביו לארמון, הגיש לו כמה מטבעות זהב, ולתדהמתו ציווה עליו: תריח. טיטוס הנבוך הרים גבה, אבל הריח. "הזהב הזה מגיע ממס שתן", הבהיר הקיסר, "לכסף, בני, אין ריח". המשפט הלטיני "Pecunia non olet" ("לכסף אין ריח") יהפוך מאז למטבע לשון בינלאומי.

גם בעידן המודרני לא חסרו רעיונות הזויים כדי לגבות מסים. האנגלים הצטיינו בזה במיוחד. כך, למשל, הם דגלו בגביית מסים לפי קריטריון אחד ויחיד - המעמד החברתי־כלכלי של אזרחיהם. במאה ה־16 הם הטילו מס על גידול זקנים. זקן ייצג, באותם ימים, מכובדות ושידר מסר מעמדי גבוה. גובי המס של הממלכה לא היו צריכים יותר. יש לך זקן, משמע אתה עשיר. נא לשלם.

מאה שנים אחר כך הטיל מלך אנגליה, ויליאם השלישי, מס על חלונות. הוא החליט שכל בעל דירה ישלם מס לקופת המדינה לפי מספר החלונות שיש בדירתו. מה ההיגיון הפעם? למלך היה ברור שמספר החלונות מעיד על גודל הדירה ואילו גודל הדירה מעיד על מעמדו של בעליה. נשמע לכם מטורף? לא למלכי סקוטלנד, צרפת ואירלנד שחיקו את האנגלים והטילו מס דומה.

בתוך כמה עשרות שנים הפכו בנייני הדירות במדינות האלה למפלצות בטון אטומות. בעלי הדירות פשוט אטמו את החלונות כדי להימנע מהגזירה. אני לא יודע אם זה "תכנון המס" הראשון בהיסטוריה, אבל בוודאי הוא אחד המשעשעים שבהם. רק כשהמלך הבין שעכשיו חיים אצלו בממלכה מאות אלפי אנשים אומללים בבתים חשוכים וחסרי חמצן, והרופאים הזהירו כי נזק בריאותי של ממש ייגרם לדור שלם, בוטל מס החלונות.

על המס ההזוי מכולם שמעתי בביקורי במדינת קרלה שבדרום הודו - "מס החזה". גם הוא נגבה על פי קריטריון מעמדי, אבל במקרה הזה כוון דווקא למעמדות הנמוכים. בקרלה פגשתי את אקהיל סודהיר שיש לו את העבודה הכי נפלאה בעולם: הוא בעלים של כמה יאכטות, שהן בעצם "בתי סירה" שההודים של קרלה מכנים "קטוולאם" (Kettuvallam), והם משמשים לשיט תיירותי ברשת לגונות מדהימה שמשתרעת על פני מאות קילומטרים בשפיץ הדרומי של הודו. המפגש בין המים המלוחים של הים הערבי עם המים המתוקים של נהרות האזור יצר סביבה אקולוגית ייחודית שאותה הגדיר ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" כ"אחד מ־50 המקומות בעולם שחייבים לבקר בהם פעם בחיים". סודהיר ועשרות יזמים מקומיים הבינו את העניין, שיפצו סירות במבוק ענקיות שנבנו לפני עשרות שנים כדי להוביל משלוחי אורז, והפכו אותן לבתי מלון מושטים שאין כמותם בשום מקום בעולם. הן נראות כמו וריאציה מודרנית על "תיבת נוח", עשויות רק מבמבוק ומקני קש, אבל כוללות חדרי שינה ממוזגים, מטבח מזווד וכל מה שיכול מלון צף להציע לכם.

כך מצאתי את עצמי בבית סירה שכזה, מפליג עם רב החובל סודהיר והצוות שלו לאורך הלגונות. ומה עושים בשיט שכזה? אם אתה הודי מקומי אתה רוב הזמן עם משקפת, עוקב אחר החיות המיוחדות של האזור, צופה בצמחייה הייחודית שלו, מתמסר לצבעי השקיעות. אם אתה ישראלי, אתה עושה את זה בחצי שעה הראשונה ואחר כך יושב על הסיפון, זולל אננס ופפאיה, מקטר למארחיך כמה יקרים הפירות האלה בארצך ונסחף למונולוג הישראלי הסטנדרטי על יוקר המחיה.

זה היה קצת יותר מדי עבור סודהיר. "אתה מקטר על המסים של הממשלה שלך"? השתיק אותי. "בוא אני אספר לך על מסים בסגנון קרלה. כאן, ממש איפה שאנחנו שטים, המציאו את המס הכי משוגע בהיסטוריה: מס ששילמו נשים לפי גודל החזה שלהן". מתברר שבממלכת טראוונאקור (Travnacore), ששכנה במקום שבו נמצאת היום קרלה בדרום תת היבשת, החליט המלך המקומי להטיל מס על כל אישה מבנות המעמד הנמוך אם היא החליטה לכסות את שדיה. מי שהיתה מוכנה להתהלך בציבור כשהיא חשופת חזה, זכתה לפטור אוטומטי.

גובי המסים של המלך עברו מכפר לכפר, מדדו את החזה של כל אישה בוגרת וקבעו לה שומת מס ביחס ישר לגודלו. רק בתחילת המאה ה־20 הוחלט להפסיק את הגזירה הבלתי־נתפסת הזו.

ברוך הבא, מס הכנסה

בסוף המאה ה־18 החליטו האנגלים לגבות את המס שהפך לחלק מחיינו - מס הכנסה. הרעיון שעומד ביסודו היה די מהפכני כי השלטון לא התעניין כלל בשאלה האם אתם עשירים או עניים. מבחינתו זה ממש לא רלוונטי אם יש לכם נכסים או חסכונות. הדבר היחיד שמעניין אותו זו השאלה האם אתם מנצלים את הכישורים שלכם כדי לייצר הכנסה שוטפת. אם התשובה היא "כן" הוא רוצה חלק. הוא מחליט שהוא שותף.

ב־1894 אימצה גם ארצות הברית את השיטה. בהתחלה זה היה בלתי־נסבל עבור האמריקאים. מה פתאום שהממשלה הפדרלית תשלח את ידה ותתחלק איתי בהכנסות? אם אני מוכשר מגיע לי עונש? האין סתירה בוטה יותר בין זה לבין החלום האמריקאי? הרי הגענו לאמריקה כדי להתעשר, אז למה שנחוקק לעצמנו חוקים שיספקו לנו סיבה טובה לא להתאמץ לעשות את זה?

לאחר מאבק הושג רוב להטלת מס הכנסה והוחלט כי מי שהכנסתו תהיה גבוהה מ־4,000 דולרים בשנה ישלם מס של 2%. אלא שבתוך שנה הורה בית המשפט העליון האמריקאי על ביטולו של המס החדש וקבע כי הוא סותר את החוקה. עד כדי כך היה קשה לאמריקאים לעכל אותו.

לקח להם 18 שנים כדי להתרגל לרעיון שהממשלה רוצה להיות שותפה ברווחיהם, עד שב־13 בפברואר 1913 החוקה שונתה, התיקון ה־16 אושר, והכול כדי לאפשר את גביית המס. מה שנראה לפני קצת יותר ממאה שנים לא חוקי ולא מוסרי, נראה היום טבעי ולגיטימי בכל מקום בעולם.

אינסוף מלחמות, מהפכות, מאבקים ונהרות של דם תקיז מעצמה החברה האנושית סביב המאבק על חלוקת העושר והעברתו מכיס לכיס באמצעות מסים. זה הסיפור שהולך לעצב את ההיסטוריה שלנו מהרגע שבמזרח התיכון התחיל האדם הקדמון לייצר מזון ולשלם מסים.

הרגע הזה היה גם יום ההולדת של הפוליטיקה. קהילות החקלאים החדשים הלכו וגדלו. בתוך כמה אלפי שנים הן הגיעו באזורי מסופוטמיה, מצרים, מרכז ודרום אמריקה ובאירופה, לקבוצות של אלפי, ולעתים עשרות אלפי, אנשים. חברות גדולות חייבות הסדרים שיאפשרו להן להתקיים כקהילות. הן חייבות להתנהל על פי כללי משחק. הפוליטיקה נולדת כשחייבים להחליט מי קובע את הכללים האלה.

השלב הראשון בדרך להיווצרות הפוליטיקה היה שינוי כללי המשחק הכלכליים. זוכרים את "כלכלת המתנות" של החבורה של מושי במזרח אפריקה? אין לה מקום בעולם החדש. הרעיון של יחסים לטווח ארוך שבהם אתה מעניק ממזונך או רכושך לאחרים בידיעה שכך יעשו גם הם, לא יכול להתקיים בחברות גדולות. הסדר הכלכלי החדש הוא סדר של התמחות והתמקצעות.

הורינו הקדמונים הבינו שבקהילה גדולה צריך לנצל את היתרון היחסי של כל אחד ממרכיביה. יש כאלה שטובים בגידול אפונה ויש שיודעים להתפלל לבוא הגשם שישקה אותה; אחרים מצטיינים בגידול כבשים לאספקת צמר, ויש שמומחיותם היא להילחם בגנבים או בחיות טרף כדי להגן על העדר; אחרים ידעו לרפא את החולים ויש שיתמחו בקבורת המתים. המעבר לקהילות גדולות הוא צעדו הראשון של האדם בדרך לשיטה שתנסה למקסם את התועלת של הכלל באמצעות התמקצעות של הפרט.

כשנהיה גדולים נהיה נמלים

רובנו משוכנעים שמדובר באיזו תבונה אנושית ייחודית, מותר האדם על חיות אחרות. אבל האמת היא שמינים אחרים ידעו להמציא את זה כמנגנון הישרדות חברתי עשרות מיליוני שנים לפנינו.

בחברות גדולות, יחסי הגומלין בין הפרטים לבין עצמם הם אלה שעושים לפעמים את ההבדל בין קיום לבין חידלון. אם תפרסו את כל בעלי החיים בעולם על פני רצף, תקבלו בצד אחד את החתוליים, שנקראים בעלי חיים יחידאיים ואוהבים את הלבד שלהם; איפשהו באמצע הרצף תמצאו את הקופים, שמיטיבים לקיים אינטראקציה בחבורות; במרחק לא גדול מהם נמצא האדם, ובקצה הנגדי יפליאו החרקים החברתיים, שיחסי הגומלין בין הפרטים שלהם מדהימים עד כדי שלמות. המהפכה התעשייתית הראשונה היתה הצעד הראשון שלנו לכיוון המודל שלהם.

המפגש שלי עם ד"ר אייל פרידמן תופס אותו חופר בקן נמלים ענקי בפאתי חיפה. פרידמן מבלה כבר כמה שנים עם נמלים את מיטב זמנו, ואין כמוהו להסביר שמה שאנחנו באמת רוצים להיות כשנהיה גדולים זה נמלים.

היצורים האלה שכללו את המבנה החברתי שלהם לחלוקת עבודה ברמה הגבוהה ביותר שהטבע יצר, וזה העניק להם כושר הישרדות אדיר. אם הייתם מטילים על מהנדס תעשייה וניהול לתכנן חברה יעילה באופן מושלם, הוא היה בורא לכם קן נמלים. זה כנראה הסוד שבזכותו הן קיימות כבר מאה מיליון שנים על פני כדור הארץ. להזכירכם, אנחנו הגענו לעולם רק לפני שבעה מיליון שנים. היום שוקלות כל הנמלים בעולם יותר ממשקלם של כל בעלי החוליות גם יחד. הן מגיעות לחמישית מהמסה של כל בעלי החיים היבשתיים. איפה אנחנו ואיפה הן.

אז איך הן עשו את זה? יש להן מערכת פוליטית שיצרה הסדרים חברתיים ברורים שאין עליהם עוררין. הדבר הראשון שהן עשו זה לבנות קהילה שבה יש כמה שפחות זכרים. אחרי ככלות הכול, מבחינה פונקציונלית אין בזכרים כל צורך מלבד אספקת זרע. בכל שאר הקיום שלו מבזבז הזכר משאבי טבע, ואת זה מבינות הנמלים כבר מיליוני שנים. זו חברה א־סימטרית לחלוטין, שבה הזכרים הם מיעוט קטן שנועד בסך הכול להפרות את המלכות - ובכך מסתיים תפקידם עלי אדמות.

חלוקת העבודה נבנתה בצורה מושלמת. המלכה שבקן מצוידת במערכת רבייה ייחודית ושונה משאר הנמלים, והתפקיד שלה זה להטיל ביצים ולהעביר את הגנים לדור הבא. התנהגותה שונה, היא נראית שונה, וכולם בקהילה יודעים שהיא היא המלכה.

מסביב לה נמצאות הפועלות. הג'וב שלהן זה לטפל בביצים ובזחלים שיבקעו מהן. במעגל הבא חיות המנקות. ההתמחות שלהן זה לזהות באמצעי חישה מיוחדים גופות של זחלים או פועלות שמתו בתוך הקן. הן יודעות לזהות את הגופה זמן קצר לאחר המוות כדי למנוע ריקבון וזיהום שחלילה יאיימו על בריאות המלכה.

הקטגוריה הבאה של הנמלים הן ה"משחרות". הן היחידות שמורשות לצאת מהקן. זהו הצבא של הקהילה שניחן ביכולות תקיפה והגנה כאחד, והן אלה שיֵצאו לצוד ולהביא אוכל לשאר דיירי הקן.

חלוקת העבודה וההתמקצעות הביאה איתה יתרון נוסף - ביטחון בריאותי. הנמלים ידעו לכונן את "שיטת הקפסולות" עשרות מיליוני שנים לפני שהמדינאים שלנו השתמשו בה כדי להילחם בנגיף הקורונה במגיפת 2020. ההפרדה בין אלה שמביאות אוכל, לאלה שמנקות את הקן, לבין אלה שמטפלות בזחלים ולמלכה עצמה, ממזערת את הסיכוי שמחולל מחלות כלשהו יחדור לקן.

במהפכה התעשייתית הראשונה אימץ האדם את חוכמת החיים של החרקים החברתיים. היא דחפה את קהילת האנשים להתחלק כך שלכל אחד תהיה התמחות מסוימת והוא יֵדע למכור את שירותיו לזולתו ולקבל משהו בתמורה. היא העבירה אותנו מ"כלכלת המתנות" לשיטה שמכניסה לעולמנו את כלכלת המסחר.

ממסחר לחברת מעמדות

המסחר הוא התוצאה של ההתמחויות השונות וחלוקת העבודה. בקהילות שמחליפות את חברת הציידים־לקטים אין עדיין שימוש בכסף, אבל בעלי מקצוע שונים מחליפים ביניהם מוצרים ושירותים. כאן מגיע השלב השני של התפתחות הפוליטיקה - מישהו צריך לנהל את כל התהליך הזה. הוא זה שיקבע מה מותר ומה אסור, מה הוגן ומה פסול. הוא המנהיג.

לפעמים תנבע מנהיגותו מתוך כישוריו העדיפים - הוא זה שיודע מתי הזמן הנכון לזרוע ומתי לקצור, הוא האיש שיזהיר בזמן מפני פולשים, והוא האדם שיודע איך לתעל את מי הנהר להשקיית השדות. נתיניו נשכרים ממנהיגותו.

לעתים היא תושג באמצעות שרלטנות - המנהיג פשוט יצליח לשכנע את האחרים שיש לו כישורים עודפים. נתיניו יקבלו את מנהיגותו כי הם בטוחים שהם זקוקים לו.

יש מנהיגים שישיגו את צייתנות הציבור פשוט באמצעות כוח. נתיניהם יישמעו להם מתוך פחד. וישנם המתוחכמים יותר שיעשו שימוש בדת או באידיאולוגיה כדי להשיג עמדת שליטה. הז'אנר הזה הוליד את הברית ההיסטורית בין הפוליטיקה לבין הדת. בתקופתם של קדמוני מסופוטמיה, לפני 5,500 שנים, זה בדרך כלל היה אותו אדם. הוא גם פוליטיקאי וגם מנהיג דת, ושני הכובעים סייעו לו לשלוט. מעמדו הדתי והקשר שלו עם האלים סיפקו לו את ההצדקה לקבל מההמונים מסים. מעמדו הפוליטי אִפשר לו להחליט האם הכסף ישמש לבניית עוד ארמון מנקר עיניים, או בית חולים לשירות נתיניו.

ההיסטוריה תדע גם לפצל בין הכובעים. בפורמט הזה המנהיג הפוליטי ידאג להעביר נתחים מהמסים לכוהני הדת או להוגי האידיאולוגיה, ואילו הם בתמורה יספקו לו את הלגיטימיות לגבות מסים ויצדיקו בנימוקים דתיים או אידיאולוגיים את אופן חלוקתם. העיקרון הזה לא השתנה - יש מישהו שמחליט על הכסף שלנו, ואנחנו מתמסרים למדיניותו כי אמונתנו תומכת בה.

הסֵדר החברתי החדש הוביל במהירות ליצירת חברה עם מעמדות שונים ופערים כלכליים. די מהר היא תפתח לעצמה את כל הסממנים המוכרים - נדל"ן, למשל. כבר לפני 9,000 שנים הגיחו לעולם הנדל"ניסטים הקדמונים שהבינו כי מעמדם ייקבע קודם כול לפי הדירה שבה הם גרים. אחד הממצאים העתיקים ביותר בעולם שהוכיחו את זה נמצא באזור הגליל התחתון בישראל. על גבעה קטנה, ליד הגדה המזרחית של נחל יפתח־אל, התגלו שרידיה של העיר הקדומה יפתח־אל שמוזכרת בספר יהושע. זו היתה נחלתם של בני שבט אשר. הארכיאולוג, פרופ' יוסי גרפינקל מהאוניברסיטה העברית, גילה בחפירות היישוב הקדום כי חלק ממשפחות הקהילה הקדמונית שחיה במקום בנו מבני מגורים גדולים ומרווחים בהרבה מרוב המשפחות האחרות. העדות המרתקת מכולן לקיומה של אליטה היו רצפות הטיח. עד היום נוצצות לגרפינקל העיניים מהתרגשות כשהוא מספר כיצד מצא כי בחלק ממבני המגורים היו רצפות טיח בעובי של כמה סנטימטרים, לעומת טיח דקיק של מילימטרים בודדים בשאר מבני היישוב.

כשאתם חושבים על טיח, נראה לכם שמדובר באיזה פרט טכני מאובק ומעורר פיהוק. ממש לא. תפקיד הטיח בעולם הפרה־היסטורי הוא דרמטי בחשיבותו. הוא היה קריטי כדי לאטום את הבית משיטפונות, אבל לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו להשתמש בו. לכן הוא הפך גם לסמל סטטוס. הכנתו היתה כרוכה במאמץ אדיר ודרשה משאבים עצומים.

הטייקונים של יפתח־אל, שבנו את בתיהם באמצעות טיח עבה, היו צריכים להשיג כמויות גדולות של אבני גיר ולהוביל אותן ממרחקים לאתר הבנייה. שם היה עליהם לבנות כבשני ענק, להשיג כמויות עץ אדירות לשריפה, ולהכין את הטיח באמצעות שריפה ממושכת של אבני הגיר. מדובר בתהליך יקר מאוד, שדורש לא רק את חומרי הגלם האמורים, אלא גם צוות גדול של עובדים.

גרפינקל וחבריו הוכיחו בעצם כי החברה החדשה, שהתהוותה אחרי המהפכה התעשייתית הראשונה, היא חברת מעמדות עם סממנים מובהקים של ריבוד חברתי. עובי הטיח עשה אז את ההבדל בין האליטות העשירות לבין פשוטי העם.

מאותו הרגע שום דבר מהותי לא ישתנה. מה שעשתה רצפת הטיח העבה עבור האליטה של החקלאים הקדמונים, תעשה בהמשך האדריכלות הגותית המפוארת בימי הביניים לאצילים, האדריכלות הפוסט־מודרניסטית במאה ה־20 לאילי ההון, והבנייה החכמה בקמפוסים של ענקי הדיגיטל של המאה ה־21, לאלפיון ההייטק העליון. המסר נשאר אותו מסר מעמדי: שלנו יותר גדול, יותר נוצץ, יותר מגניב.

3,500 שנים לאחר החברה המעמדית שהתפתחה באזור ארץ ישראל, הגיעו כבר קהילות באזור מסופוטמיה למבנים חברתיים מורכבים עוד יותר. עכשיו מדובר כבר במבנים חברתיים שניתן לדַמותם למדינה של ממש. חוקרים מצאו שם עדויות לחברות עם שלטון שידע לנהל תכנון וחלוקה של שדות, להקים מערכות השקיה מתוחכמות, מתקני זריעה וחריש, ואפילו להפעיל ארגונים כלכליים בעלי יכולת לנהל חשבונות. החקלאים של מסופוטמיה ידעו לביית זן של שעורה בעלת שש שורות של זרעים ולהפוך את גרעיניה לאמצעי תשלום. יחלפו עוד שנים רבות עד שכסף כמו שאנחנו מכירים אותו יגיע לעולם, אבל החקלאים ההם כבר עשו עסקאות באמצעות תשלום גרעיני שעורה - וזה עבד. באותם ימים הם המציאו את הגלגל ולימדו את עצמם לבנות עגלות ולהשתמש בחמורים שיסחבו אותן. זו היתה הפעם הראשונה שהאדם עובר למסגרת קהילתית של מדינה.

החברה האנושית למדה להפיק יתרונות מגודלה, אבל הגודל הזה הביא איתו מתח מובנה סביב האינטרסים של הקבוצות שמהן היא מורכבת. כולם משוכנעים שתפקידם החברתי חיוני ולכן צריך לשלם להם הכי הרבה. הלוחמים משוכנעים שמגיע להם שכר גבוה תמורת אבטחת השדות כי בלעדיהם לא יישאר מזון לקהילה; אנשי ההשקיה בטוחים שאם לא יקבלו תקציב מתאים כדי לחפור תעלות מים להשקיה ממילא לא יהיה מה לאבטח; כוהני הדת מזהירים כי אם לא יעבירו להם מסים כדי לשפץ את המקדש, תפילתם לגשם לא תגיע ליעדה ותהיה בצורת; והמגדלים כמובן, הם מתמרמרים שמטילים עליהם מסים מוגזמים. נשמע מוכר? הנה מתחיל לו המאבק על חלוקת עוגת העושר.

■ ■ ■

במונחים היסטוריים הצליחה האנושות לשנות את פניה כהרף עין מהרגע שבו החליטה להקים תעשיית מזון ועד שהפכה לכלכלת־ענק טכנולוגית עם מנגנוני הפעלה פוליטיים ודתיים. למעלה משני מיליון שנים התקיימנו רק ממה שהציע לנו הטבע, ואז בתוך 10,000 שנים כפינו עליו מה להציע לנו.

מה שהחל אצל הצמחים בביות דגנים וקטניות כדי שנוכל לאכול אותם כרצוננו, מגיע היום לטכנולוגיה שיודעת להפוך את העציצים שבגינת ביתנו לגנרטורים צמחיים. מדענים כבר יודעים לנצל את תהליך הפוטוסינתזה של הצמח כדי שיספק לנו חשמל. נשאר רק להפוך את זה לביזנס. ומה שהתחיל אצל החיות בהרבעה בתנאי שבי כדי שיספקו לנו בשר, חלב וכוח עבודה, הגיע היום לטכנולוגיה שיודעת להפוך עובר של תרנגולת ממין זכר למין נקבה כשהוא עדיין בביצה. כך מגדילים את כמות ה"מטילות" כי מבחינה כלכלית זכרים הם בזבוז כסף.

מנקודת מבט אנושית, המהפכה הזו כל כך הצליחה, עד שאנחנו צופים בה פעורי פה ומדושני ביטחון עצמי ומדחיקים את הצורך לשאול: מה זו בעצם הצלחה?

אבל איך זה נראה כשמתבוננים בזה מנקודת מבטו של הטבע? האם כוכב הלכת שלנו יעבור על זה בשתיקה? האם בעלי החיים והצמחים באמת יניחו לנו להשתמש בהם כאמצעי ייצור או כמוצר עצמו? האם נוכל באמת להפוך אותם למכשיר להתעשר באמצעותו, או שיש להם את הדרך שלהם לגבות מאיתנו מחיר? האם המעבר לייצור מזון היה באמת עסקה טובה? כמה זה באמת עולה לנו?