מספרים לא משקרים

"שיעור הפריון הכולל" הוא מספר הילדים שיולדת אישה בממוצע במהלך חייה. המגבלה הפיזית הברורה ביותר על המספר הזה היא אורך תקופת הפריון (מהמחזור החודשי הראשון ועד האחרון). גיל הווסת הראשונה יורד בהתמדה, משבע־עשרה בחברות קדם־תעשייתיות ועד פחות משלוש־עשרה בעולם המערבי בימינו, ואילו גיל הווסת האחרונה עלה מעט ועומד היום על קצת יותר מחמישים. תקופת הפריון נמשכת אפוא כ־38 שנה בחברות מודרניות לעומת כשלושים שנה בחברות מסורתיות.

במהלך תקופת הפריון מתרחשים 400-300 ביוצים, ומאחר שכל היריון מונע 10 ביוצים, ועוד 6-5 ביוצים לכל היריון נמנעים בגלל סיכויי ההפריה הנמוכים בתקופת ההנקה הממושכת בחברות מסורתיות, שיעור הפריון המרבי עומד על כ־24 הריונות. ומאחר שחלק מהלידות הן מרובות יילודים, מספר הילדים המרבי לאישה יכול להיות גדול מ־24 לידות חי, ונתונים היסטוריים אכן מאשרים שהיו נשים שילדו בחייהן למעלה מ־30 ילדים.

אבל שיעורי הפריון המרביים בחברות שאין בהן פיקוח על הילודה היו תמיד נמוכים הרבה יותר, בגלל הפלות, מיתת ולדות, עקרוּת ותמותת אמהות בטרם עת. בגלל המציאות הזאת, שיעורי הפריון המרביים בעולם אינם עולים על 8-7 ילדים לאישה. שיעורי פריון כאלה אכן היו נפוצים בכל היבשות עד המאה התשע־עשרה, בחלקים מאסיה עד לפני שני דורות, והם עדיין שוררים כיום באפריקה שמדרום לסהרה. (בניגריה השיעור עומד על 7.5, אבל הוא נמוך מגודל המשפחה הרצוי שם — סקר העלה שהאישה הניגרית הממוצעת מעדיפה 9.1 ילדים!). אבל אפילו באזור הזה ירד שיעור הפריון הכולל, אף שהוא עדיין גבוה (6-5 ברוב הארצות), ואילו בשאר העולם שוררים שיעורי פריון מתונים, נמוכים ונמוכים מאוד.

המעבר אל העולם החדש הזה החל במועדים שונים, לא רק באזורים שונים בעולם אלא גם בתוך אותו אזור. צרפת הקדימה מאוד את איטליה, יפן את סין. וסין הקומוניסטית נקטה צעד קיצוני והגבילה את המשפחות לילד אחד. אבל חוץ מהדוגמה הקיצונית הזאת, את השאיפה לילדים מעטים הניע שילוב סינרגטי מאוד בין כמה גורמים: עלייה הדרגתית ברמת החיים, מיכון החקלאות, החלפתם של בני אדם ובהמות במכונות, תיעוש ועיוּר בקנה מידה נרחב, עליית מספרן של הנשים בכוח העבודה בערים, תפוצת החינוך לכול, שיפור הרפואה, עלייה בשיעור ההישרדות של יילודים וקצבות פרישה ממשלתיות מובטחות.

העדפת הכמות התחלפה במהלך ההיסטוריה — לפעמים במהירות רבה — בהעדפת האיכות. היתרונות שבפוריות גבוהה (הבטחת הישרדות בנסיבות של תמותת תינוקות, הגדלת כוח העבודה, הבטחת הקיום בגיל הפרישה) החלו להיחלש ואפילו להיעלם, והמשפחות קטנו והשקיעו יותר בילדיהן ובשיפור איכות חייהן. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתזונה (יותר בשר ופירות טריים, ויותר אכילה מחוץ לבית), ואחר כך במכוניות גדולות יותר ויותר ובחופשות בחופים טרופיים מרוחקים.

כמו שקורה לא פעם בתמורות חברתיות וטכניות, נדרש לפורצי הדרך זמן רב לחולל את השינוי, אבל המצטרפים המאוחרים השלימו את התהליך בתוך שני דורות בלבד. המעבר משיעורי פריון גבוהים לנמוכים נמשך כ־200 שנה בדנמרק וכ־170 שנה בשוודיה, אבל בקוריאה הדרומית צנח שיעור הפריון הכולל מ־6 אל מתחת לרמת התחלופה בתוך שלושים שנה בלבד, ועוד לפני מדיניות הילד היחיד בסין צנח שם שיעור הפריון מ־6.4 ב־1962 ל־2.6 ב־1980. אבל השיאנית המפתיעה היא איראן. ב־1979, כשהופל משטר השאה והאייתוללה ח'ומייני חזר מגלותו והקים את התיאוקרטיה האסלאמית, עמד שיעור הפריון הממוצע באיראן על 6.5. בשנת 2000 כבר הגיע השיעור לרמת התחלופה, ומאז עוד הוסיף לרדת.

רמת התחלופה היא שיעור הפריון שבו אוכלוסייה נשארת יציבה. השיעור הזה עומד על 2.1 — השבר העשרוני משמש כדי לפצות על נערות שאינן מגיעות לגיל הפריון. אף מדינה לא הצליחה לעצור את ירידת הפריון ברמת התחלופה ולהשיג יציבות בגודל האוכלוסייה. חלק גדול יותר ויותר של האנושות חי בחברות ששיעור פריונן נמוך מרמת התחלופה. ב־1950 חיו 40 אחוז מתושבי העולם בארצות שבהן היה שיעור הפוריות גדול מ־6 ועמד בממוצע על 5; בשנת 2000 נותרו 5 אחוזים בלבד מאוכלוסיות העולם בארצות ששיעור הפוריות שלהן גדול מ־6, והממוצע העולמי (2.6) כבר היה קרוב לרמת התחלופה. ב־2050 יחיו כמעט שלושה רבעים מאוכלוסי העולם במדינות ששיעור הפריון שלהן נמוך מרמת התחלופה.

התמורה הגורפת הזאת, שמתרחשת כמעט בעולם כולו, חוללה השלכות דמוגרפיות, כלכליות ואסטרטגיות עצומות. חשיבותה של אירופה פחתה. (ב־1900 חיו באירופה 18 אחוזים מתושבי העולם, ב־2020 — 9.5 אחוזים בלבד.) חשיבותה של אסיה גברה (60 אחוז מכלל אוכלוסיית העולם ב־2020), אבל הודות לשיעורי הפריון הגבוהים, אנו יודעים שכמעט 75 אחוז מן הלידות ב־50 השנים שבין 2020 ל־2070 יהיו באפריקה.

ומה צופן העתיד למדינות ששיעור הפוריות שלהן ירד אל מתחת לרמת התחלופה? אם השיעור יישאר קרוב לרמת התחלופה (כלומר לא יקטן מ־1.7 — צרפת ושוודיה עמדו כבר ב־2019 על 1.8), יש סיכוי טוב לשיפור המגמה בעתיד. אבל מרגע שמדינה יורדת אל מתחת ל־1.5, ההתאוששות נעשית קשה יותר ויותר. ב־2019 נרשמו שיאי פריון נמוכים של 1.3 בספרד, באיטליה וברומניה ו־1.4 ביפן, באוקראינה, ביוון ובקרואטיה. ירידה הדרגתית בגודל האוכלוסייה (על כל מה שמשתמע מכך מבחינה חברתית, כלכלית ואסטרטגית) היא כנראה מה שצפוי ליפן ולמדינות רבות באירופה. עד כה לא הושג שינוי במגמה הזאת בעקבות מדיניות לעידוד הילודה, והאפשרות היחידה למניעת דלדול אוכלוסין היא לפתוח את שערי המדינות להגירה נכנסת — אבל זה לא נראה סביר במיוחד.